שכונת בורוכוב
את הפרק הראשון בחיי עברתי בשכונת בורוכוב, זאת של פעם, כאשר רחוב ויצמן עוד היה "רחוב למרחב". את רחוב למרחב סללו עם חלוקי אבנים, ונהגי האוטובוס היו עדיין ה"בַּלֶגוֹלֶס" (בעלי העגלות). השעשוע שלי היה לשבת על ענף עץ התפוז שבחצר ולצפות במאמצי העגלונים להוביל את העגלה העמוסה במעלה הגבעה. המראה היה מרתק במיוחד כאשר לעגלה העמוסה היו רתומים שני סוסים. העגלון היה מצליף בשוט, הסוס מימין מושך קדימה, וזה משמאל נסוג לאחור. וכך, עם כל הצלפה, היו הסוסים מחליפים מקומות, והעגלה נשארה תקועה במקומה. אז היה יוצא מהצריף ממול חייקל, חקלאי מיבנאל, שמשום מה הגיע לשכונה. חייקל היה ניגש אל הסוסים, מלטף אותם בצווארם, לוחש להם משהו – אולי סיפר להם על אופיים הנוח של סוסי יבנאל – וכך, ללא שוט, בעודו ממשיך לשוחח עם הסוסים, היה מוביל אותם בשקט במעלה הגבעה.
ללמדנו שבסבלנות ובנועם אפשר להשיג יותר מאשר באמצעות השוט, אפילו מסוסים.
מרגע שאחיי הבוגרים יצאו מהבית נהפך הפרדס שסביבו לנחלתי הפרטית. הייתי עורם ערימות של אדמה, בונה גומות, ומקפיד להשקות. לאחר שובי מבית הספר הייתי עומד בפרדס ומוכר תפוזים לתושבים שלא היו להם עצי תפוז ליד ביתם. היו לי שני מחירים: ארבעה בגרוש, או תשעה בשני גרוש. הרעיון למכור תשעה תפוזים בשני גרושים היה טריק שהמצאתי. רציתי שיקנו יותר בשני גרושים מאשר בגרוש. תפוזים היו הרבה, וגרושים לא.
פעם באו שתי נשים לקנות תפוזים. אני שומע את האחת לוחשת לחברתה: "הילד הזה לא יודע חשבון. הוא חושב שפעמיים ארבע זה תשע". לא נעלבתי. לא היה איכפת לי מה היא חושבת. העיקר ששתיהן קנו בשני גרוש כל אחת.
בקיוסק של שמעון, ליד הבית, הייתה תמיד קופסה עם גלילי קרטון צבעוניים וכדור גומי צבעוני. באחד הגלילים היה פתק הזכייה בכדור. שמתי לב שהזכייה בכדור מתרחשת תמיד רק לאחר שקנו את רוב גלילי הקרטון. היה בזה היגיון מסויים. כי אילו היו זוכים בכדור כבר בפתיחת הקופסה, איש לא היה קונה מהיתר. פעם התבוננתי בקופסה המתרוקנת, ושמתי לב שגליל אחד מעוך. שום ילד לא רצה לקנות אותו. אז עלה החשד בלבי ששמעון בטח מחזיק את הגליל הזה בכיס, ורק לקראת הסוף מצרף אותו לקופסה, מבלי שמישהו יבחין. קניתי וזכיתי בכדור. מאז הייתי עובר מדי פעם ליד הקיוסק וממתין עד שהופיע הגליל המעוך, והיו לי המון כדורים צבעוניים. הייתי מחלק כדורים לכל החברים שלי. הילדים חשבו שיש לי ידי זהב, כי איך ייתכן שכל הזמן רק אני זוכה בכדורים? לא גיליתי להם את הסוד. באופן סמוי התפתח משחק קבוע ביני לבין שמעון. הוא היה מצרף לקופסה את הגליל המעוך, ואני הייתי זוכה בכדור. הוא בטח הבין שגיליתי את הסוד.
הוריי הקדישו את כל חייהם לצורכי ציבור. פרנסה לא הייתה להם מכך, והפרוטה לא הייתה מצויה בכיסם, אבל אני מקווה שלפחות נהנו ממה שעשו. אבי תמיד מצא את עצמו בהתארגנות כזאת או אחרת: הוא היה יושב ראש ועד השכונה, כיהן במפקדת מכבי אש, היה חבר ועד בית הכנסת, וסייע ל"הגנה" בהסתרת אמצעי לחימה בפרדסי השכונה. לילה אחד נעדר מהבית. כאשר שב בשעת בוקר מוקדמת, סיפר ש"ההגנה" שמה את ידה על שמונה זחל"מים, והיה צורך להחביא אותם בפרדסי השכונה. בהמשך, כאשר הטנקים הבריטים עשו את דרכם לכיוון חיפה לקראת יציאה מהארץ, שני טנקים מצאו את דרכם אל פרדסי השכונה.
איני יכול להתייחס לשאלה כיצד שוכנעו. אבל הייתה תופעה נוספת, שנשארה תעלומה בעיניי עד היום: החיילים הבריטים אף פעם לא נכנסו לשכונה. היו מציבים מחסומים מצד רמת גן, או מצד נחלת יצחק, אבל אף פעם לא נכנסו פנימה. פעם אחת, בשעת בוקר, עבר משוריין ברחובות השכונה והודיע ברמקול על עוצר משעה תשע. הסתלק ולא חזר.
כל זה כאשר מאגרי הנשק של ה"הגנה", ותחילת הייצור בסתר של כלי ירייה, היו בשכונת בורוכוב. בנושאים כגון אלה לא תמיד ידעתי במה אבי עוסק. יום אחד פוגש אותי תושב השכונה ואומר לי: "כל הכבוד לאבא שלך, איך שהוא ארגן בשבת את מבצע קליטת הנשק שהגיע מצ'כוסלובקיה!". אני מניח שאבי ראה בכך "פיקוח נפש" ולא הלך באותו יום לבית הכנסת.
בבית הכנסת אבי שמר לעצמו כל השנים תפקיד שאיש לא העז לקחת ממנו. בחג שמחת תורה היה מקבץ אל הבמה את כל הנערים ומלווה אותם בקריאה בתורה. לאחר מכן היה שולף מאחת הפינות את הפח, שהיה מלא בשקיות עם ממתקים. כבר משעות הבוקר היינו יושבים, כל המשפחה, ומכינים את השקיות, עד שהפח היה מלא.
כך, לאחר התפילה, היו מתקבצים סביבו כל הילדים, נדחקים, דוחפים ידיים, וקוראים בקול: "גולדברג, גולדברג, תן לי! גולדברג, גולדברג, תן לי!"
גם אני הייתי נדחף בין הילדים וקורא בקול: "אבא, אבא, תן לי! אבא, אבא, תן לי!". אבל אצל גולדברג אין פרוטקציה, ולא היה נותן לי.
מהר מאוד התאמתי את האסטרטגיה למצב. הייתי דוחף יד ימין וצועק כמו כל הילדים: "גולדברג, גולדברג, תן לי!", ולאחר מכן הייתי מושיט את יד שמאל וצועק: "גולדברג, גולדברג, עוד לא קיבלתי!". וכך הייתי מצטייד במנה גדושה של שקיות. בשעת ארוחת הצהריים, לאחר שהיינו שבים מבית הכנסת, הייתי מרוקן את הכיסים ומראה לו בגאווה רבה את כל היבול שהצלחתי להוציא ממנו.
גם זקני בית הכנסת היו מצטרפים לחגיגה. פתאום לכל אחד מהם היו עשרה נכדים. אבל אבי היה רוחש להם כבוד. אף פעם לא העיר למי מהם: "הרי יש לך רק נכד אחד שעלה השנה לתורה". אין להלבין את פניו של אדם ברבים. ממילא לא נשארו לו לאותו זקן עוד הרבה שנים לחיות, אז שיחזור הביתה עם עשר שקיות.
יום אחד הגיע שליח אל הוריי, והודיע שמחר יבוא לבקר אותם פקיד ממשלתי בריטי "גבוה מאוד". דבר ראשון עליתי על כיסא למדוד את גובה קורת המשקוף, כדי לוודא שהפקיד "הגבוה מאוד" יצליח לעבור את מפתן הכניסה. מה גדולה הייתה אכזבתי כאשר הסתבר למחרת ש"הפקיד הגבוה מאוד" הוא בכלל נמוך. נראה שבאנגלית הכול נשמע הפוך.
בעודם מדברים, הסתובבתי בשקיקה רבה סביב מכונית השרד שהמתינה מול הבית. במכונית ישב הנהג עם כובע מצחייה לראשו. אז קיבלתי את אחת ההחלטות החשובות שלי בחיים: בעתיד, כאשר אגדל, אהיה נהג של מכונית שרד, וגם יהיה לי כובע מצחייה.
הפקיד סיפר שהממשלה הבריטית החליטה לערוך מרשם תושבים, והמליצו להם לפנות לגולדברג. "הם יארגנו לכם את המרשם", אמרו להם. כך פונתה הקומה השנייה בבניין מכבי האש. אמי ישבה ליד השולחן ורשמה בטפסים כל תושב שהגיע, וצלם צילם. בשל הייחוס המשפחתי אִפשר לי הצלם להיות זה המכוון את המצלמה אל פניהם של המצולמים.
במבצע הזה אמי הפכה לפקידה הראשונה של מרשם התושבים. לא היה לה שום מושג מה הן זכויותיה או חובותיה של פקידה. היא הבינה שתפקידה לשרת את תושבי השכונה. אם היה מישהו מתנצל: "גברת גולדברג, אני יוצא לעבודה לפני השעה שמונה, ולא אוכל לבוא בשעות המשרד": "לא נורא", הייתה אמי משיבה, "תבוא בשבע בבוקר לביתי ותקבל את הניירות".
וכך הייתה נודדת עם חבילת הפנקסים של מרשם התושבים, מהמשרד לבית ומהבית למשרד.
לילה אחד הגיעה לארץ קבוצה של עולים "בלתי לגאליים", שהוסתרו מעיני הצבא הבריטי. קרוב לשלושים מהם הובאו באישון לילה לביתנו. הם שכבו בצפיפות בחדר הקטן והמתינו מלאי חרדה לבאות. עם אור ראשון הגיע צלם שצילם אותם אחד אחד, ועוד באותו יום צוייד כל אחד מהם בתעודת זיהוי, והם הפכו ל"תושבים של קבע". האחרונים שצולמו היינו אחי ואני. עד היום שמורה עמי התמונה הזאת, מזכרת לאירוע יוצא הדופן.
בעוד חלקם עומדים בתור על מנת להצטלם וממתינים שאמי תנפיק להם תעודת זהות, האחרים יצאו אל החצר, לחזות באור ראשון של ארץ ישראל. אבל מה שהדהים אותם יותר מכול היו עצי התפוזים העמוסים בפרי הזהוב. נדמה לי שעד לשעת הצהריים כבר לא נשאר תפוז אחד לרפואה.
בשיחות עם העולים הסתבר לאמי שנמצא ביניהם זוג, שמצפה שבבוא היום יוכלו להיכנס בברית הנישואין. "בואו, אני אארגן לכם חתונה", אמרה אמי. כזאת הייתה. כאשר הם צוידו בתעודות זהות הוזמן הרב של השכונה, והשניים יצאו לדרכם כזוג נשוי.
מעבר לכל אלה, התפקיד הבלתי רשמי של אבי, אשר הקרין על אישיותי והשפיע רבות על מהלך חיי, היה התנדבותו להיות הבורר והשופט של השכונה. כמו בכל קהילה לא חסרו גם אצלנו סכסוכים; השכן עם השכנה, בעלת הבית עם הדייר, או בין השותפים בבית הקפה. באותה תקופה נמנעו התושבים מלפנות לשופט אנגלי שיפסוק ביניהם. לכן היו פונים אל גולדברג, שוטחים בפניו את טענותיהם, והוא היה פוסק.
איני יודע כיצד הגיע לתפקיד הזה. אני מניח שהתפקיד צמח מתוך האמון הרב שנתנו בו התושבים, ביושרו ובאובייקטיביות שלו. אני זוכר שלקראת הבחירות פנו אליו כמה מפלגות מכל צדי הקשת הפוליטית, דתיות וחילוניות, שיסכים להופיע כמספר שניים ברשימתן. הוא סירב. כאשר שאלתי אותו: "מדוע אינך מצטרף אל אחת המפלגות?" – כילד חשבתי שיש בכך כבוד גדול – השיב: "ברגע שאצטרף אל אחת המפלגות, לא אהיה יותר מה שאני". המשפט הזה נטבע בזיכרוני ושימש נר לרגליי שנים רבות לאחר מכן.
הבית שלנו נחשב ל"פתוח". בימי שישי דלק האור עד שעה מאוחרת, ושכנים היו נכנסים לכוס תה. אחד ממתפללי בית הכנסת, בּוּנים שמו, היה מגיע בשעה מאוחרת לשים "עין טובה" על סיר החמין, מעשה ידיה של אמי. בשבת בצהריים, לאחר התפילה, היה מתחמק מאשתו ובא אל גולדברג לקבל את מנת החמין שלו. רק לאחר מכן פנה לביתו לארוחת הצהריים.
בבית שלנו היו רק שניים וחצי חדרים. יצא מכך שחדר הכניסה מילא את כל הפונקציות שממלאת כיום דירת חמישה חדרים: "חדר כניסה", "סלון", "חדר אוכל", "חדר עבודה" של אבי, שבו היה מקיים את הבוררויות, ו"חדר השינה" שלי.
במשך שנים הייתי שוכב במיטה ומקשיב כיצד אבי מנסה לדלות את האמת מדברי המתדיינים, ומוציא משפט. למדתי הרבה. בסתר לבי חשתי כאילו אני שותף לפסיקותיו של אבי.
ועוד דבר הוא לימד אותי: "תדבק באמת". דבקתי, וגם שילמתי מחיר יקר. לפני שאפרט אצהיר ואומר: "אף על פי כן לא אסטה מדרכי".
