בעמק הבכא
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בעמק הבכא
הוספה למועדפים

בעמק הבכא

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

מנדלי מוכר ספרים

מנדלי מוכר ספרים (ביידיש: מענדעלע מוכר ספֿרים, נהגה: "מֶנְדֶלֶה מוֹיְכֶֿר סְפֿוֹרִים"; ברוסית: Менделе Мойхер-Сфорим) הוא שם העט של שלום יעקב אברמוביץ' (ביידיש: אבראמאָוויטש; ברוסית: Соломон Моисеевич (Шолeм-Янкев; Шолом-Яков) Абрамович;‏ 2 בינואר 1836 [לפי הלוח היוליאני: 21 בדצמבר 1835]‏‏ – 8 בדצמבר [ע"פ הלוח היוליאני: 25 בנובמבר]‏ 1917), מחשובי סופרי היידיש והעברית בעת החדשה. מנדלי, שנודע בכינוי "הסבא" של הספרות העברית והיידית המודרנית, היה בן הדור האחרון להשכלה, אולם בהמשך חייו חווה את תקופת חיבת ציון וראשית הציונות, שהשפיעו על יצירתו. מרבית ספריו וכתביו תורגמו לעברית ויצאו לאור בישראל.

בתחילת דרכו בשנות ה-60 של המאה ה-19 הִרבה מנדלי לכתוב ספרי מדע פופולרי, ספרות שימושית, ביקורת ספרים ומאמרים פובליציסטיים שהעסיקו את הציבור היהודי (בעיקר בעיתון "המגיד"). מנדלי תבע התייחסות פעילה לבעיות החברה היהודית ברוסיה. תוכניתו להפיץ מדע והשכלה מעשית באה לידי ביטוי בתרגומיו לספרי טבע ותולדות ישראל לשימושם של הקוראים והתלמידים העבריים, ובעיבודים ותרגומים ליידיש מן הספרות המסורתית. 
מבחינה ספרותית היה מנדלי קשור למסורת המשכילית ולספרות התחייה הלאומית. יצירתו רוויה אהבה ליהודים הפשוטים, תוך יציאה נגד ההסתה האנטישמית ונישולם הכלכלי והאזרחי של יהודי רוסיה. לצד זאת, ביטאו יצירותיו ביקורת סאטירית נוקבת על דרכי החינוך היהודי ועל אופי החיים המסורתי בעיירות היהודיות, ומצד שני גם על היהודים המשכילים ועל מגמת ההתבוללות שלהם. מנדלי היה פעיל בעיתונים יהודיים של ההשכלה, למרות היותו נתון גם לתחייה היהודית הלאומית והציונית. מסיבה זו כתב הן בעברית והן ביידיש, לסירוגין.

תקציר

הרומן הגדול הראשון של מנדלי מוכר ספרים שבו הוא מתאר את קורותיו של הרשלי, בן טיפוסי לעיירה יהודית טיפוסית (קבציאל), שנשבה בקסמי ההשכלה ובאהבתו לביילה (בלה), וסופו שזכה גם להשכלה וגם לעושר.

"בספר זה, שיא יצירתו של מנדלי מו"ס, נתן המחבר דין-וחשבון לדור הבא על תקופתו. זוהי שירה, שבה נקט מנדלי לא רק את נוסח האגדה, כי אם גם את תפיסת-העולם של האגדה, שחסד ורחמים ביסודה. בה נכלל עולמו של מנדלי, כתורתו, בשלימות של ביטוי וצורה והיקף כאלה, שכל הקורא את בעמק הבכא בלבד כאילו קרא את כל ספריו."
 
(מדברי יעקב פיכמן בהקדמתו לכל כתבי מנדלי מו"ס)

פרק ראשון

ספר ראשון
 
א
יאמרו מה שיאמרו על היהודים הקבציאלים, יאמרו, שכחם אינו גדול כל כך בעולם, ואיזה הוא דבר חכמת בינה שפעלו בו בימיהם? אוי לנפשם, דלים הם ושפלים! – אלה וכאלה יאמרו שוטניהם; אבל במה שנוגע לענין קיום המין, אין פוצה פה ומקטרג עליהם: זהירים הם בדבר זה ככל אחיהם היהודים. אפילו שונאיהם הרעים ביותר בעל כרחם מודים בזה, שכל יהודי קבציאלי מטופל הוא בבנים ובבני בנים… והטובה הגדולה, שמגעת מזה לעולם, תתבאר להלן.
הקבציאלים קבצנים גמורים הם, לא עליכם, והפרוטה אינה מצויה בכיסם. בקבציאל גופא אין שום פרנסה לפניהם אלא זו, שמחזרים על הפתחים זה לזה ומתפרנסים זה מזה ומסיגים זה גבולו של זה. עמד אחד ופתח לו חנות, מיד בני העיר באים ויורדים לפרנסתו, ומספר יהודים הן חנויותיהם. החנונים מרובים והקונים מועטים. וכיוצא בזה אתה רואה בשאר הענינים. כל אחד נכנס לתוך רשות חברו ודוחקו, כהלכת גוברין יהודאין, במקום ששנים עומדים בא השלישי, ובמקום שלשה בא הרביעי, וכך הם מוסיפים ובאים ומצטרפים למנין, לקיים מה שנאמר: "וקבצנו יחד" – כל הקבצנים חבורה אחת, והאי חברותא להם מיתותא… אחדות משונה זו, שכל אחד נטפל לחברו ואומר: יהי חלקי עמך, כלומר, גם לך גם לי לא יהיה – זוהי באמת אחת מהמדות הטובות, שאין אתה מוצאן אלא ביהודים קבציאלים בלבד, ובגלל הדבר הזה זכו לחזר על הפתחים ולגמול חסד זה לזה…  והואיל והבור אינו מתמלא מחוליתו, פושטים הקבציאלים בערי ישראל, וביותר בעיר כסלון. נס הוא לקבציאלים שיש כסלון בעולם, שיכולים להתגדר בה, ולעשותה מעין לפרנסתם ושוק לסחורת ידם. קבציאל סוחרת בנפש אדם: היא שולחת מתוכה לכסלון מיני מלמדים, סרסורים, מקבלים ובטלנים, אברכים וחתנים, שכלו להם מזונותם בבית חותנם, ועוד יהודים מכל המינים והדוגמאות שהפה יכול לדבר – יהודים בעלי כתבים ותעודות, שהם נאמנים על העניות, יהודים בעלי צורה וחולנים: חולי מעים ותחתוניות יהודים כשרים, בעלי-תקיעות ובעלי-תפלות, וכיוצא בהם;  גם יהודיות מכל המינים: צדקניות, מקריאות-תחנות ומענה-לשון לפני ההדיוטות, יודעות ללחוש על המכה ועל הספחת ותחלואי ילדים – והן זקנות שכבר עמדו מלדת; ועוד אלה: יהודיות תגרניות עם ביצים ועם שומן של אווזים לפסח, יהודיות מורטות נוצה ואורגות פוזמקאות – והן עוד ב"פרו ורבו". גם ערב-רב של בחורים ובתולות, משרתים ושפחות ומיניקות ממינים שונים, וכאלה וכאלה. סחורה חיה זו יש לה מקום בכסלון ועוברת שם לסוחר. וקבציאל, שהיא טורחת לטובת הכלל ומביאה לעולם סחורה זו, מתפארת בה ומתגאה בה מאד, ולפיכך הקבציאלי דל-גא הוא; כשאתה רואה לפניך יהודי בעל גאוה משונה, תדע שהוא קבציאלי… 
חתן הספור הזה הורתו ולידתו בק"ק קבציאל. 
בשעת לידתו לא בקשו הוריו חשבונות רבים לומר:  בריה זו מה תהא עליה? ולא עלתה על דעתם להקשות: מה ראו קבצנים שכמותם להביא לעולם נפש אדם, אך לצרה להם ולו כאחד? או לחשב ולומר: מה לעשות למין-נפש זה, שלא יהא קץ בחייו, במתנת חלקם זו, ולא יבוא לעתיד בקובלנא עליהם: אי, קבצנים, למה ילדתוני!… מה להם ולחקירות ודברי הבלים אלה? אמו עשתה את שלה – נתעברה וחבלתו וילדתו בלא שום טענות ומענות, כי לכך היא אשה, שתהא יולדת בנים. אפילו תרנגולת, להבדיל, עושה רצון קונה, מטלת ביצים ורובצת עליהן, ואינה באה בטענות לפני הקדוש ברוך-הוא…  ואביו אף הוא לא הקפיד כל-כך: מה אכפת לו, אם עוד נפש אחת באה לעולם? הרי חבלי-לידה לא היו לו בשבילה, צירים וחבלים הלא לנקבה הם, היא בעצב תלד בנים, ואם לה ניחא, לו על אחת כמה וכמה… ואלא מה, שהוא עני, עני גמור בכל דקדוקי עניות, ונשמה יתרה זו צריכה מזונות? – אין בכך כלום! לדבר זה ידאג הצבור והזן את העולם כלו בחסד, והוא מה? והרי על אסמכתא זו של חסד אלהים ואדם נולד הוא בעצמו ואבותיו ואבות אבותיו מבבל ועד הנה. מנהג דרך-ארץ זה, שתהא הנשמה יושבת בגנזי מרומים וממתנת שם, עד שיתקינו לה בהאי עלמא דירה נאה וכלים נאים וכל צרכי החיים, ויזמינוה לאחר כך להתלבש בגוף ולבוא ליהנות מן המוכן – אי אפשר לה לנשמת יהודי. יהודי, אם לא יזדרז וידחוק את עצמו בכל מאמצי כחו, ויהא ממתין עד שיכינו לו בזה כל צרכו, מובטח לו שימתין וישתקע שם לעולם ועד, ועד נצח לא יראה אור.  ובדיעבד, כשנדחק ובא והרי זה עומד בין החיים על שתי רגליו, הוא הולך ונדחף, בעזרת השם , הלאה, הלאה, דוחק עצמו ודוחק בכל כחותיו ומתפרץ ונכנס דרך הפתחים או בעד החלונות, אחור או קדם, היינו הך. וכך עוברים לו כל ימיו בדוחק ואינו חושש… 
אלא בדבר אחד זה בלבד נתחבטו הוריו בשעת לידתו והיה קשה להם מאד: רבונו של עולם, מה שם נקרא ליציר כפיך זה?  כל השמות במשפחה הרי כבר נטלו הבנים, שקפצו ונולדו לפניו.  בשארי-בשר הקרובים התחילו וברחוקים גמרו, ושני קרובים נעשו שותפים בשמות כל אחד מצאצאיהם. האב מצדו בא באחד המתים ממשפחתו, והאם מצדה באה בשם קרובה המת ממשפחתה – כך נמנו וגמרו שניהם – והילד נקרא בשני שמות. שני מתים נזדווגו יחד , ומזווגם זה היה עולה להם: חסקיל-בנציון, ליפא-דוטרוס, דבוסי-קרייני, פסח-זליג, ציפא-סוסי, סטיסי-הינדא, קרפיל-פייבוש, חנא-למיל, שמעריל-איזיק, קיילא-ריקיל. ובשעת הדחק נתחלף זכר בנקבה ונקבה בזכר.  הדוד חיים נעשה חיה, והדודה ברכה – ברוך, מן גרונא יצא גרונם, ונחום היה נחמה. וכך היו המתים הולכים ובאים שנים שנים, עד שלבסוף קפדה באה עליהם – אוי, כלו השמות מן המשפחה ושמות עוד אינם! והנה יולדיו של זה חשבו עליו מחשבות ובקשו עצה – ולא מצאו כלום.
 – שמעני, לייזיר-יענקיל! – פתחה היולדת ואמרה, לאחר שנתחבטה בדעתה – שמעני, בעלי, ויקרא שמו של הילד בישראל גדליה-הירש, על שם גדליה-הירש, עליו השלום.
 – לא, שטיא! – השתיק אותה המוליד בכעס גדול – ימחול לי גדליה-הירש שלך או לא ימחול, אחת היא לי, זכרונו של יבוא לפני ואל אשא את שמו על שפתי. עשר פעמים לא ומאה פעמים לא! 
גדליה-הירש הוא ממשפחת אם הילד. אמה-זקנתה חולצה, עליה השלום (שעל חסקיל-בנציון שמה נקרא), היא דודתו. אומנותו של גדליה-הירש היתה כפולה ומכופלת וע' פנים לה. היה תופר ומטליא "תחתונים", קפוטות וכובעים, כלי גבר ושמלות אשה, ירמולקות, צניפים ורדידים, ולפעמים גם סנדלים ונעלים. כללו של דבר, כל מה שבא לידו הוא היה עושה. בכל קבציאל לא היה מומחה להטלאת בגדים וסנדלים כמותו. והואיל וענין ההטלאה אינו מתבקש כל כך בשאר המקומות כמו בקבציאל, לפיכך זכה שם גדליה-הירש לשם גדול והיו הכל צריכין למארי-דחייטא זה. מי בעל קרעים ובלואי סחבות יגש אל גדליה-הירש, מי שחש בנעלו, לא עליכם, וסנדלו פוצה פה ומצפצף, מיד גדליה-הירש נותן בו את המרצע וגוזר עליו שישתוק ולא ישמיע בחוץ קולו. ואם הקרעים הללו בעצמם חוזרים למחר, והסנדל אינו שומע בגזירתו ומעיז ומרחיב פיו בצפצוף נורא כבתחלה, אין גדליה-הירש מתעצל, וחוזר ומוסיף טלאי על גבי טלאי, עד שהקרע עם הבגד כאחד כליל יחלוף. אלמלי היה גדליה-הירש זה דר בפאריז, ושם בשוק אצל פנה הכין מושבו, הוקירו אותו מפז ועל כפים נשאוהו. אבל בקבציאל היה הולך ערום ויחף, ואם נשאוהו שם לפעמים על כפים, הנה כבוד זה נעשה לו רק בשעה שלא היה כח בו לעמוד על רגליו, בשעה שגמע מן הכוס גמיעה מרובה. אמת, שהיה גבור לשתות יין, כי המלאכה צריכה לשתיה, ובלא שתיה אין לבוא בקהל של חברת "פועלי צדק". אבל פעמים יארע אפילו למלומד בשתיה, שישכר כשכרותו של לוט. ובכל פעם שהקיץ מיינו, היה מתנצל, כדרך שכורים הרבה, ואומר, לא היין משכר אלא החטא – שלקח הכוס מיד שמאלו של משקהו. וראיה לדבר, הנה הוא נוטל תיכף קנקן יין, כדרכו, וגומעו בפני כל העדה, ולא יודע כי בא אל קרבו.  מופתים אלה היה עושה כמה פעמים והקבציאלים ראו ושמחו.
לא שמח בשמחתם רק לייזיר-יענקיל לבד.  גדליה-הירש, שבעל-מלאכה הוא, היה לו לחרפה. וכי לא בושה היא וכלימה? זה רבי לייזיר-יענקיל, שבעל-תפילה הוא באחד מבתי-הכנסיות של כסלון בימים-הנוראים, ובשאר ימות השנה הוא יושב בטל מאחורי התנור בבית-המדרש בקבציאל ומעיין בספר – הוא ובעל-מלאכה הדיוט זה קרובים הם! לא רצה לייזיר-יענקיל בשום אופן בקורבתו של גדליה-הירש, והיה מבזהו, מתגאה ומתנשא עליו, ומעולם לא הזמינהו אליו, כשהיתה שמחה במעונו. וכשבא מעצמו בלא הזמנה, לא היה משגיח בו, ומבטלו כאילו אינו. וגדליה-הירש מצדו לא חשש לגאותו של לייזיר-יענקיל, והיה שוחק לו מלב טוב ואומר: "כלום יודע אני מה חשיבותו של לייזיר-יענקיל וגאותו מה היא? חבוק ידים אינו מלאכה כבדה ונכבדה כל כך. ינסה נא מר-בר-רב-אשי זה להניח טלאי – טלאי כזה, שאני מניח, ואז נראה… אל יחשוב לו השם גאותו לעון, אך טפש הוא, בהמה הוא לו!"… כך היה מסיים את דבורו ומנענע עליו בזרועו. לא כן אשתו של לייזיר-יענקיל, היא היתה מקרבתו ומכבדת אותו, ורב שום ביניהם.  גדליה-הירש היה מטליא את מלבושיה, מתקן מלבושי ילדיה ומעלה טלאין גם על בגדי בעלה, שלא על מנת לקבל שכר. אדרבא, בשעת הדחק היה חונן ונותן בסתר מתנת ידו.  ומדרש אגדה יש, שבימי נערותם היה הוא מתגעגע עליה והיא גם היא מתגעגעת עליו, וכמעט שלא הגיע הדבר לידי "תנאים" ושבירת קדרות, כדת ישראל, אלא שפתאם בא לייזיר-יענקיל באמצע, והנשים שבמשפחה אמרו לשידוך טוב.  הקדוש ברוך-הוא ברך את לייזיר-יענקיל בקול, בדקו הנשים את קול נגינתו ומצאו, שהוא כלי יקר ונדוניא יפה שאין לה שיעור, לא בכל יום מתרחש אוצר נחמד כזה. – והנה נכתבו "תנאים", והכל שריר וקיים. לייזיר-יענקיל מבפנים, וגדליה-הירש מבחוץ, אבל וחפוי ראש. מאותה שעה, כך הבריות אומרין, נשתנה גדליה-הירש לבריה אחרת, ופניו לא היו לו עוד כבתחלה. דומה, שמעשה כשפים נעשו לו, רחמנא ליצלן! התחיל מיצר ומתעצב, ומרוב צרותיו נתן בכוס עינו – בכוס תנחומין למרי נפש. אפשר, שבגעגועיו אלה בנערותו היתה תלויה השנאה אליו בלבו של לייזיר-יענקיל.  ואיך שיהא הדבר, כך או כך, השנאה היתה גדולה מאד. ולפיכך, כשהיה לייזיר-יענקיל שומע את השם גדליה-הירש יוצא  מפי אשתו, מיד נתמלא חמה.
אף על פי שרגילה היתה בת-זוגו של לייזיר-יענקיל לשמוע מפי בעלה דברי חרוף וגדוף כלפי גדליה-הירש, אבל בשעה זו נגעו הדברים עד נפשה וזלגו עיניה דמעות. בעלה נתעורר עליה ברחמים והתחיל מדבר לה לשון רכה:
 – למה אַת בוכה, שטיא? מנעי עיניך מדמעה, שטיא, אומר אני לך. איזוהי אשה כשרה? זו שעושה רצון בעלה. אם בעלה אומר לאו, יהי כדברו – לאו. הגיעי בעצמך וראי, שטיא! בעלך מי הוא, ברוך-השם, ומי גדליה-הירש?…
 – גדליה-הירש איש יהודי היה, יהודי כשר ובעל לב טוב.
 – ואם לא השחוק הוא? בעל-מלאכה ויהודי כשר!! כלום מעט היא בושה זו שבאה לי על
ידו בחייו, ואקרא היום את שמו על זרעי, ואקל אני בעצמי בכבודי! אל נא, שטיא! אומר אני לך, אל נא תדברי הבלים!
 – אבל אנא "בשם", לייזיר-יענקיל! הילד הוא בן בלי שם, אויה לי, והאב מתעלם ומחריש, ועוד נאמר אצלכם: אב הרחמים!…
 – שם, את אומרת, שם… מגמגם האב מתוך בלבול הדעת.   
 – ומה, הע-הע, ומה תאמר, אם חלמתי חלום?!
 – חלום, את אומרת, חלמת חלום? – תוהה המוליד, מעמיד עיניו על היולדת ומסתכל בה.
 – גדליה-הירש בא אלי שלשום בחלום הלילה. – מזל טוב לך, מלכה-טויבא! כך הוא מברכני ואומר באנחה: איני נח בשלום בקברי, בשביל שעדיין לא שם ולא זכר לי בעולם. חוסי נא, מלכה-טויבא! – הוא מדבר תחנונים ורומז באצבעו להילד החבוש בתוך הכסתות – בידך עכשו להמציא לי מנוחה נכונה ואני אשתטח שם בתפלה לפני כסא כבודו יתברך, בעדך ובעד בעלך – הם הם דבריו: בעדך ובעד בעלך, כך אזכה לשמוע שמועות טובות ונחמות כל ימי חיי! – זה הקטן, כך אמר לי כנגד הילד, זה הקטן יהיה "מלאכת-עבודה" שלמה, אם ירצה השם, וראשו מחט טוב, חד ומחודד. בשעה שאמר דברים אלה היו פניו מבהיקין כאור החמה, ונעלם פתאם… עכשו, הע-הע, מה אתה אומר, לייזיר-יענקיל?
 – מה-מה-מה… מגמגם בעלה, פוצה פה ואינו משיב כהלכה. – מה אתה "מהמה" לי מה-מה כבהמה? אראה בנחמה ורוב נחת, לייזיר-יענקיל, אם לא ראיתיו אני בעיני… אמש בא אלי שנית והוא מסתכל בי ורומז להילד, רומז להילד ומסתכל בי… רומז ומסתכל מתחלה בהבטה של רחמים ובקשה ואחר-כך… אוי, תסמר שערת בשרי, אחר כך הוא לוטש עיניו, הולך ובא אלי בזרוע נטויה, כמתכון לחנקני, חורק עלי בשניו וגוער בזעף:  יקרא בו שמי! ואם לאו…
 – ובאם לאו, מה-מה? – נתעורר לייזיר-יענקיל בבהלה, בוחן ובודק בעיניו את כתבי "שיר המעלות" והעוגה, שעגו במרדא על כתלי הבית סביב להיולדת, לשמירה מפני המזיקין.
 – הסר מעלי מה-מה"ך! כלום תם אתה, לייזיר-יענקיל, ואינך יודע מה? אוי ואבוי לי, כלום מסרבין למת ודוחין אותו בקש?
 – ומה זה מה… מה בקשתך, שטיא?
 – ירא את השם, לייזיר-יענקיל, אוי לי! ואל תהא עקשן באותה שעה. אבוי לי!
 – אם גזרה היא…
 
ב
נמנו וגמרו לקרוא את הילד הירשיל, על השם השני מן גדליה-הירש, והרבה טעמים עמוקים היו לדבר זה. ראשית, הלא גם האב זכאי בשם אחד לבנו. והשנית, הרי הפשרה מנהג ישראל היא, וכדאמרי אינשי: באין ברירה אין מעמידין על דין תורה. והשלישית, חלוק גדול יש בין גדליה-הירש והירש: השם החדש אינו שלם, והבושה מגולה טפח ומכוסה טפחיים ואינה נראית כל כך. ואֵם הילד, שבעלת-בית מחוכמה היא ומשיירת מכל דבר בכלכלת ביתה לפקדון אצלה, אמרה בלבה: יהי שם גדליה העודף למשמרת לי, אפשר שיהא צורך בו בעתיד. ובאמת אמרו, אמו חכמה היתה וראתה את הנולד, וחשבון השמות עלה יפה. לא ארכו הימים וילדה בן זכר, והילד, עליו השלום, נקרא בשם גדליה!…
נאמר כאן "עליו השלום", להודיעך, שהנער הילוד הזה, אחי הירשילי, לא הוציא את שנתו. דדיה של אמו לא היו לו לרצון ונעשו סם-המות לבטנו. הרבה סבל האומלל הזה מכאובים ויסורים וענויים קשים, וכשהתחילו שניו לצמוח, נמלך והלך לעולמו. וכך השכילו לעשות בשעתם כמה מאחיו ואחיותיו לפניו, כשעדיין לא בא הירשילי לעולם. ראו מי יולדיהם, מה הם ומה חייהם, והרגישו שלא טוב לבטוח בקבצנים ולהתאוות לשולחנם. הבנים אצלם, כל ימי חייהם אינם אלא תלאה אריכתא וצרה עולמית, ולפיכך מוטב למות מיתה אחת ולא עשר מיתות בכל יום, מוטב להפטר בימי הילדות ממשא החיים מהאריך ימים בדלות ונקיון שנים. אריכת ימים בלא מזון ומנוחה היא גסיסה ממושכה… אבל אין דעות של בני אדם שוות. דבוסי-קרייני ופסח-זליג עקשנים הם ונתעקשו לחיות דוקא ולנסות ולטעום טעמה של חתונה מה הוא – והנה הם עתה מטופלים בבנים ואביונים גמורים. וחוץ מאלו שנים האמורים, נפתולי אלהים נפתלו עם מלאך-המות גם ציפא-סוסי, חנא-למיל, קיילא-ריקיל והירשילי זה, ונצלו מידו. ציפא-סוסי בוגרת היא ומלאה ימים, גופה נתדלדל ונעשה גל של עצמות, פניה צומקים, לחייה נופלות וקוים ירקרקים מתחת עיניה. והיא בנעוריה יפה היתה, בתולה נאה ותמימה וטוב חן – מעלות טובות אלו, שמביאות לבנות עשירים אושר רוב נחת, ולבנות עניי-עם תקלה ורוב צער. הלחץ והעוני בבית הוריה מרו ועצבו את רוחה. לא לנפשה בלבד היתה דואגת ומצטערת, אלא אף לנפשות בית אביה, איך הם מעונים ומדוכאים כל ימיהם רעים; איך עוללים תמימים שלא חטאו ירעבו ויצמאו, ונר אלהים – נשמתם – ידעך מעט מעט מעוצר רעה ויגון. על אלה היה דוה לבה וגמרה בדעתה לעבוד עבודת שפחה בבית אחרים ולכלכל במעשי ידיה את הוריה האהובים בעת צרתם. ידעה ציפא-סוסי שאביה גא הוא מאד ולא יתרצה, שבתו תהא לשפחה; אף על פי כן גמרה בדעתה להתאמץ בכל תחבולותיה עד שיתקיים רצונה. ושעת הכושר לכך נמצאה לה באחת משעות הרעות ביותר. העוני גבר מאד, ולא היה כזית לחם בבית. החורף הנורא עם קרתו הנה זה בא, ורוח קר נושב מן החרכים. ימים עברו ושבועות חלפו ואין עצים ואין אש בתנור – אין מסיקין את הכירה אפילו בקש ובגבבא, ואין מבשילין אפילו תבשיל של גריסין במים. אם הבנים מעוברת, קיילא-ריקיל אז בבטנה, והריונה קשה לה מאד. שמעריל-אייזיק, עליו השלום, נגוע באבעבועות, כמעט שהנשמה בקרבו, והעוללים ערומים מבלי לבוש, רעבים גם צמאים יושבים צפופים בירכתי הבית, כפופים וסגופים, נדהמים ונאלמים, בלי נשמע קולם, זולתי קול אנחה ואנקה יוצא פעמים מקרב לבם, עיניהם כעיני מתיאש, רואות ואינן יודעות מה הן רואות, ודמעות כרסיסי עופרת קרושה על עפעפיהם. באותה שעה פתחה ציפא-סוסי את פיה ותבך ותתחנן לאביה, כי יחוס על אמה השוממה ועל הילדים האומללים ועל נפשה העלובה ויתננה לילך מביתו ולעמוד לשרת בבית אחרים. הביעה לו רוחה, ומבול של רגשות רותחים שוטף ממעמקי לבה; ואביה נענה ומדוכא מרוב עוני, לא יכול עוד לעמוד על דעתו – ונתרצה לה ברחמים.
בשעת יציאת הבת מבית הוריה הורידה אמה כנחל דמעות, ואביה נפטר ממנה בלב נשבר ורוח עצובה. יונה זו, יפה וברה וטובת לב, ריקם יצאה מקנה ובידה אין כל, חוץ מברכות הוריה וברכות אחיה ואחיותיה מסוכות בדמע – ברכות מחמדי עיניה הנאהבים והנעימים.
קבציאל שלחה לכסלון בתוך מיני נפשות רבות – סחורת ידה, אָמה עבריה רכה בשנים, את ציפא-סוסי בת רבי לייזיר-יענקיל, היפה והתמימה!…
ציפא-סוסי, צפור טהורה זו, מצאה מקום לה בכסלון בבית עשיר אחד. בימים הראשונים לעבודתה שם ישבה במנוחה, הכל נוחים ממנה וממעשיה ושלום לה. היתה פוקדת את הוריה באגרות תנחומים, וגם כסף מעט שלחה להם. אבל בעצם תומה היה מעשה ונהפך הגלגל. ראה אדונה, שנערה יפת תואר היא וחשק להתקרב אליה.  מתחלה בערמומיה בא עליה, מתחפש במסוה של ענוה ותורת חסד על לשונו, מתחסד ואומר: מתוך שבת ישראל היא, נערה עניה וגלמודה, והוא איש טוב מטבעו ורב חסד, לפיכך הוא מוחל על כבודו ומתקרב אליה ברחמים, כלום יש מצוה גדולה ממצות ואהבתם את הגר?  ובתוך כך מרמז לה בלשון ערומים, שכמה פעמים שקד לתקנת בנות ישראל עניות ויפות, ויצאו אחר כך מביתו והיו לנשים… אף היא אם תאבה ותשמע – אשריה וטוב לה… ובהמשך הזמן אכן נודע הדבר, מה חסד העשיר ומה רחמיו הרבים, ועולם חדש נגלה לפניה פתאם עם צרות חדשות ומשונות, עולם נורא עפ יצרו-הרע ועם שבעה מדורי גיהנם, אש וגפרית ורוחות רעות ומשחיתים הרבה – דברים חדשים מקרוב באו, לא שערתם בתחלה. החיים היו לה עתה שדה מלחמה, עליה לעמוד מזוינת ולהאבק עם שטן תקיף ועז-פנים, והיא דלה ועזובה! מר לה מאד. אלא מרוב צערה על מחמדי נפשה המתענים בחסר ובכפן בביתם, ומגודל רצונה להמציא להם גם עזר מעט בשעת דחקם – על-כרחה מקומה לא הניחה וסבלה ענוייה הקשים. והיתה נאבקת ונלחמת, עד שכשל כח הסבל ונתפטרה ממשמרת עבודתה.
הלכה ציפא-סוסי והיתה לאָמה בבית איש אחר – וגם שם נשנו הדברים מתחלתם ועד סופם, כפי הנוסח הקודם; אלא שבמקום המעשה באחד עכשו הוא בשנים: מעשה בבעל-הבית בעצמו ובכבודו, ומעשה גם בבנו. שניהם הו בעלי רוח נמוכה ונפש שפלה ודורשי טובתה ברחמים. ובעקב ענותנותם צרות באו לה, ענויי נפש ויסורים, ולבסוף בריחה והצלה. וכך היה הענין הולך על דרך אחד במהדורא שלישית ורביעית ואילך, זה המעשה בעצמו, אלה הצרות ואלה דברי המלחמות, והבריחה וההצלה לבסוף. וחוץ ממעשיות בטרקלינים, עוד היו מעשיות בבתי-המבשלות: מעשה ברקחות וטבחות ובמקורביהן; מעשה בסרסוריות ובאותן הנשים, שנעשות גבאיות לעת זקנה, – סוף דבר, ספר מעשיות גדול, מעין "לילות אלף ואחד". ציפא-סוסי העלובה היתה השׂה לקרבן בשביל יפיה… אך לאנחות ולצרה נולדה יפה וטובת חן: חן ויופי למה לבנות עניות, שאין מוזהרין עליהן לנהוג בהן מנהג דרך-ארץ כנמוסי העולם, ולחשוש שמא יצערון ויחבלו נפשן בדבור ובמעשה נבלה? וכי ציפא-סוסי, בתולה עניה ובלחם נשׂכרת, הגם זו אדם היא!? מה היא ומה חייה ובמה היא נחשבת? – טובת הנאה מיפיך, ציפא-סוסי, נקבל ברצון, ואַתּ בעצמך מה אַת לנו? בשבילנו יהי כבודך לכלמה ואחריתך עדי אובד… ואלא מה, שמא ציפא-סוסי אב ואם לה, שמחבבים אותה כנפשם, שהיה להם רוב צער בטפולם עמה ורוב עמל ויסורים עליה בילדותה, וכמה ימים ולילות חסרו נפשם מטובה ולא אכלו די שבעם ושינה בעיניהם לא ראו, עד שבחסד השם נתגדלה והיא עתה כל משׂושׂם; ולא זו אף זו, שמא ציפא-סוסי אף היא אוהבת את הוריה אהבה רבה והיא עובדת בפרך כדי לתמוך ביגיע כפיה את מחמדיה אלה בשעת דחקם, ואין נפשה ולבה אלא להם, ולא לדברי אָון והבלי בני אדם?  דברים אלו מי פתי ויתבונן בהם, מה נפש עלובה זו כי יחשבוה!… אבל ציפא-סוסי לעצמה אף היא בשר ודם, גם לה לב ונשמה בקרבה, חושבת היא ומרגשת, כשפוגעין בכבודה היא חוששת, כשמנבלין פיהם בפניה היא מתביישת וכשמצירים לה היא מצטערת – וגדול כאבה מאד!
ולפיכך לא יכלה עוד ציפא-סוסי העלובה לסבול, ושבה לבית הוריה הדלים, דוויה ומעונה, עגומה ושוממה, ופניה היפים לא היו לה עוד. האם הרגישה בצערה של בתה, עיניה היו מקור דמעה ותבך על אומללה זו אהובת נפשה. אוי לך, אחות עניה, כשאַת מפוחמת והעניות מנוולתך, ואוי אוי לך, כשאת נאה ומוצאת חן בעיני שלוי עולם הגאיונים! בין כך ובין כך עלובה אַתּ ושָמם עולמך!…
 
ג
עכשיו כשיהא הירשלי מסתכל במפת הארץ, מחפש שם בין כל העיירות, הקטנות עם הגדולות, לא ימצא את קבציאל, ואפילו אם יחפשנה בנרות; ולשעבר, בימי ילדותו, היה סבור, כתולעת זו שבתוך החזרת, שאין כקבציאל עיר-חמדה טובה בכל העולם; היא מקום הישוב וטבור הארץ, ומחוצה לה מדבר שממה, מקום תנים וחיות רעות. בני אדם בעלי צורה ועם סגולה אינם אלא כאן, בקבציאל בלבד. אין השמש זורח ביום והירח והכוכבים בלילה אלא בשבילם, ואין הקדוש ברוך הוא עוסק בעולמו אלא ביהודי קבציאל לבד. הוא נותן מטר – בשביל להצמיח חציר לעזיהם, ושולח מים על פני חוצות – בשביל העזים שישתו ולא יצטרכו לאכול התבן מעל הגגות וללחך כתלי בית-המדרש; משיב הרוח ומיבש פני האדמה – כדי שלא יהא טורח ליהודותיו לילך ביום הששי לשוק, לקנות בשר ודגים וכל מיני מטעמים לכבוד השבת; מברך השנים בבולבסין ובבצלים ושומים – כדי שיאכלו יהודיו וישׂבעו. כללו של דבר, לא ינום ולא יישן שומר ישראל, פועל גבורות ועושה נפלאות בכל עת רק להם ובשבילם… ובשכר זה תוקעים לו יהודיו בשופר, מזמרים לו "מלך עליון", משלשים לו קדושה, קופצים ואומרים קדוש! ובשכר זה עושים לכבודו פשטידא לשבת ומרקדים לפניו בדיצה וחדוה בשמחת תורה. בימי חנוכה הם משלמים לו תודה ומשחקים בקוביא, ובימי הפורים נותנים את נקמתו בהמן וחובטין אותו במקלות, מתחפשים ומשנים את טעמם לכבוד שמו הגדול ומתהוללים ומשתטים לשם שמים…  אמת, עוד עיר אחת היתה נודעת לו, שהיה מדמה אותה כמרחפת באויר העולם ושם שער השמים – הלא היא ירושלים עיר הקודש, שהיהודים שם מתים ונראין כחיים, נחים באדמה בשלום ואין הרמה שולטת בהם… אבל אוי ואבוי! ירושלים הלא היא חרבה ושוממה, היתה כאלמנה, ובני ציון היקרים הם עתה בגולה – בקבציאל.
והגלות בעיני הירשילי באותם ימים היא גלות גברילא – גוי זה שמכבה את הנרות בלילי שבתות, מסלק מעל השולחן את המנורות ומסיק את התנורים אצל היהודים; זוהי גם גלות טעקלי הערלית, שכובסת כתנות וחתולי תינוקות של בני ישראל וחולבת פרותיהם בשבת; זוהי גם גלות קונדראט, שמוכרין לו בעד כוס יי"ש כל חמירא וחמיעא של קבציאל בפסח, והקשה מכלן היא גלות מיטקא, גוי קטן, וכלבו זשוקיל, שלא ילדים קטנים בלבד היו מתיראים מפניו, אלא גם יהודים בעלי זקן ובעלי נשים ובנים, אף יהודים תקיפים ופני-העיר חרדו מפניו ונסו מפחדו למרחוק כמטחוי קשת. ומי יודע, עד היכן הרעה הגיעה, אלמלי גלות מיטקה זו היתה נמשכת בתקפה בלא הפסק.
אמרו: נס הוא שמיטקא היה חומד "חלה" של יהודים. מפני פרוסת חלה שהיו נותנים לו שוחד, נכנע לבבו הערל וכבש אכזריותו לזמן מועט. אכילת חלה המתיקה את מדת דינו, ורוח אחרת היתה עמו על בני ישראל, ומה שהיה אסור להם מתחלה הותר להם אחר כך. נזיד עדשים של יעקב אבינו עד עתה תחבולה טובה היא לבניו, ואין צריך לומר, דגים ממולאים משולחן יהודי, זהו ודאי דבר טוב ומועיל, שאין למעלה ממנו. ופעמים שעת רצון היתה למיטקא גם בלא מתנת יד כלום, שסוף סוף היה נער שובב ושוטה, מתאוה לחברת נערים כגילו, לשחוק ולהתהולל עמם יחד. ובשעת שחוק והוללות היה הוא, מקוצר שכלו וגסות מוחו, כפוף ונכנע להם. לו הכח והגבורה לרוץ כעיר פרא ולבעוט ברגליו, והם, שמוח יהודים מוחם, היו מחמרים אחרי חמור זה וחובטים אותו בשוט. וכשהיה הוא בידיהם והם רוכבים עליו, היו נוהגים אותו למקום שהם רוצים… כשהיו עוסקים בבנין ילדים, לא היה מוכשר אלא לעבודה גסה, לצבור עפר ואבנים ולשאת בכתף, ונערי בני ישראל היו מעוררים ומאשרים אותו ומסייעים לו בעצותיהם. – עכשו כשהיה מיטקא לגוי גדול, אפשר שעלה לגדולה ונוהג שררה היום באחד המקומות, ולעת זקנה אוחז במעשה ילדותו, נוטל מזה ומזה – ועוד זרועו נטויה.
וזשוקיל, כמו שאמרו, אף הוא לא היה כלב רע.  בשביל פת לחם היה עושה חונף, עומד נצב על כפותיו ומכשכש בזנבו.  ויהודי קבציאלי, אף על פי שמתפרנס בצער ובצמצום, נתן פעמים מלחמו לזשוקיל, מהרהר בלבו בשעת נתינתו: אכפרה פניו במנחה, ולא יחרץ כלב זה לשונו. יהודים בעלי-בתים וגדולי-הזקן, פניהם שוחקות מרוב עונג, כשהיה זשוקיל מכבדם לחטוף עצם או פת מתוך ידם ומציץ עליהם בנחת רוח. ובשעה שנשתטח לפניהם על הארץ, מגרם את העצם בשניו החדות, היו עומדים עליו ומחליקים את זקנם בשחוק נעים, נהנים ומשעשעים את עצמם בדברי נחמה; מעתה בעלי ברית אנו, מעתה אין שטן עוד ואין פגע רע. ולאות ברית כבשו פחד לבבם ושלחו אצבע לנגוע בזשוקיל מרחוק ולמשמש בראשו. ובשעת רצון זו, שהם חשובים ומקורבים להכלב, היו משסים אותו באחרים: קום, זשוקיל, ופגע בם! כדרך יהודים תקיפים…
עכשו, כשהירשילי גדול, הוא מכיר וידע שהיהודים הם תרנגולים, המצויים אצל נשיהם ובני-ביתם תמיד. יהודי נפשו קשורה בנפשות ביתו ובהן חיי רוחו. ואביו היה לענין זה יהודי שביהודים, תרנגול שבתרנגולים, עכשו הוא מכיר ויודע, שאביו היה מחבבו מאד, אבל כדרך אדם מישראל לא היתה חבתו נודעת לו בפיו ובאור פניו אלא מסותרת בלבו. פניו היו זועפים תמיד ועל עפעפיו צלמות, כאלו הוא עצב כועס. בביתו היו דבריו מעטים, כאלו לא לכבוד היה לו הדבור עם בניו, ואין צריך לומר שנמנע לשחק עמהם. סבור היה בדעתו, שאין ראוי לאבא לנהוג קלות ראש בפני בניו, כדי שתהא אימתו עליהם, והבנים חייבים לעמוד לפני אביהם בכבוד וביראה, ואינם רשאים להגביה קולם ולא לשחוק ולא לנוע מפניו בבהילות, אלא דבורם יהא בלחש והלוכם בנחת וכל מעשיהם בכובד ראש, ברתת וזיע. וכשלא נזהר פעמים אחד מהילדים בדברים אלו, הציץ עליו אביו בכעס ונבהלו עצמיו. עם אשתו לא היה מרבה שיחה ברבים, לא בפני אחרים ולא בפני בני-ביתו, ולא קרא לה בשמה, אלא אמר לה "אַת", ופעמים קרא לה בדרך חבה "טפשא". בלבו היה מכבדה ומחבבה מאד, ולהודיע לה חבתו בגלוי היה קשה לו, מפני שאין זה מדרכי יהודי ולא נאה הוא לאדם מישראל… ובאמת היה מנהגו בתוך בני-ביתו כתרנגול זה, שנטפל לתרנגולת ולאפרוחיו ומנהיג אותם תמיד, טרוד הוא בבקשת מזונותיהם, מחטט וחופר להם אוכל מערמות העפר, אבל ינסה אפרוח אחד לעשות דבר שלא כרצונו, מיד הוא מנקרו בזעם אפו. הולך הוא קוממיות בגאוה, נטוי גרון ועיניו כלפידים, ובכדי להראות את גדלו ואת כבודו, הוא בועט ברגלו, נודד כנף ופוצה פה וקורא "קוקוריקו" בקול אדיר וחזק, כלומר: רגזו, אפרוחים, ודעו מי אני!…
אבל עת לדבּר ועת לאהוב בגוי היו גם לאבא. אחד מהילדים שחלה, אביו ישב אצלו ולא הניחו רגע אחד. היה יושב ומתגעגע עליו, מחליקו וממשמש בו, מנחמו בדברים טובים ומבטיחו לעתיד לבוא מתנות טובות ודברי צעצועים נאים הרבה: חרב של עץ יפה משוח במיץ דובדבניות לתשעה-באב, קשת וחצים לל"ג בעומר, כלי-געש ומקל-יד להכאת המן, ודגל נאה עם תפוח אדום בראשו לשמחת-תורה. ובשעת הבטחתו זו היה מתהולל ונותן בקולו – קול כלי-געש, קול ירית חצים וקול ילדים מקיפים את הבימה בדגליהם וצועקים: "עוזר דלים, הושיעה נא!"… וכל כך היה עושה, כדי לבדח את הילד החולה ולהביאו לידי שחוק קל, וכשעלה הדבר בידו היה מאושר. – וכך נשתנה מנהגו של אבא גם בחגים וזמנים לשמחה, וביותר בליל פסח, כשהיה מיסב על המטה אצל השלחן וחלוק לבן על מדיו, כבן חורין, ואשתו יושבת אצלו וצניף טהור על ראשה. שניהם – המלך והמלכה הללו, כמו שנקראים באותו הלילה – פניהם מאירים ומביטים בנחת-רוח, פעם זה לזה, ופעם לילדיהם המצוחצחים ומזהירים סביב לשלחנם, ופעם לכוסות ולקערה, שבתוכה מסודרים כהלכות הפסח: הזרוע לימין והחרוסת למטה, הביצה לשמאל ולמטה הכרפס, והמרור ביניהם. – אתה עתה, הירשילי – היה אביו אומר לו באהבה ומעביר ידו על חלקת לחייו – עתה שאלני, בני, ארבע הקושיות! ומיד פתח הירשילי את פיו, ובקול נהימה דקה, שולח אצבע ומנענע בכל גופו, צווח ואמר: אבא, הריני שואל אותך, אבא, ארבע קשיות!…  בלילה הזה ניתנה רשות לקטנים לספר ולשחוק ככל אַות נפשם ואין מוחה בידם. הותרה הרצועה! הילדים שתו לשכרון כוסות מלאות לקריצ"י, שנתבשל עם מים לרוב בקדרה גדולה, והם שמחים, מהגים ומלהגים ככל העולה על רוחם.
וחוץ מהעתים הללו, מורא האב על הבנים היה גדול מאד. בבית היה הירשילי, ככל הילדים, דומם ושוקט. אבל שקט זה היה למראית עין כמי-מנוחות, שנוקבים ויורדים עד התהום.  ביניהם לבין עצמם היו הילדים מתהוללים ועושים מעשה תעתועים, מתקוטטים ומקניטים ומכעיסים זה את זה ברמז ובחשאי, מכים וצורמים איש את אחיו בלא אומר ודברים. כל אחד היה לו איש ריבו להתקוטט בו, ובר-פלוגתא של הירשילי היה חנא-למיל. שני אלה היו מנצחים תמיד זה את זה וזורקים מרה זה בזה. חנא-למיל, שגדול היה ומוכן להיות חתן, בקש ללמד את אחיו זה, הצעיר ממנו, הלכות דרך-ארץ. היטב חרה לו הדבר, שאביו מושיב את הירשילי אל השלחן בשבת בראש כל הבנים ונהנה ממנו, כשהוא מנגן ומסייע לו בקול נהימה דקה להריע ב"זמירות".  מקנאה שהיה מתקנא בו היה מרגל תמיד בהירשילי לפני אביו, כדי להשניאו בעיניו, ובחשאי היה מלעיב בהירשילי, מתעתע בקול נגינתו, מעקם שפתיו ותומך פיקא של גרגרתו באצבעו, מנענע בראשו ומנפח לסתותיו כברבור. מתמלא הירשילי חימה ורותח כדוד נפוח, מושיט לשונו לאחיו, מכניס אגודלו לבין אצבעותיו, מראה לו "אגרוף רשע" ומלחש לו בכעס: הרי שלך לפניך… התבקע מתוך רוב קנאה והתפקע!  וכל זה נעשה בצנעא, והדברים נבלעו בנעימה. שלא יהא הקול נשמע.
בבית היה הירשילי שלפוחית נפוחה מלאה אויר, כובש את רוחו ויצרו לדברי הוללות; יצא לחוץ, פקעה השלפוחית, והירשילי נהפך לנער שובב שאין כדוגמתו ועשה כל מה שלבו חפץ – ידו בכל וזרועו נטויה על כל הנערים כגילו. לידות אבנים, לתפוש עז בקרניה ולרכוב על גבה, להחזיק בזקנו של תיש-הצבור ולתלוש ממנו מלוא חפניו שערות, להכאיב חתן וכלה תחת חופתם במחטים, לרדוף אחרי המשוגע ברחובות העיר, לקפץ ולהחזיק בעגלה מאחוריה, בשעה שהסוסים מושכים אותה ורצים – מעשים אלו לא היה בין חבריו מפליא לעשות כמוהו. ובשביל כך חלקו לו חבריו כבוד, והיה להם לכהן ולראש בכל דברי שחוק והוללות. בפרוע פרעות בנערים השובבים ועשו מלחמה ביניהם, היה הירשילי שר-הצבא להם וחבש כובע של נייר עם נוצות בראשו, וכל כחו וגבורתו נודעו בזה, שהיה מצוה להלקות את הכל בלא חטא ועון כלל, רק לכבודו לבד. ואם שר-הצבא, פולימרכוס זה – הירשילי בן לייזיר-יענקיל, גזר גזרה, היו הכל חייבים לקבלה, לשמוע ולעשות. ובשעת שלום היה הירשילי וחבריו עוסקים, כבני אדם פשוטים, בענינים אחרים מישובו של עולם. ועסקים נמצאו להם הרבה מאד, ברוך השם, בכל עת תמיד. בימות החמה היה הירשילי נוהג אספסוף של נערים לרחיצה ביאור, זה מי בצה גדולה ומעופשת, שחזירי העיר שקועים בה בטיט בכל גופם עד ראש חוטמם. והליכתם זו של בני-החבורה היתה ברעש ובשמחה וביד רמה. לא היה דבר בדרך שלא חלו בו ידיהם. בני-אווזים פעוטים נחפזים ונסים, הלוך וטפוף מעט בכנפיהם הקטנות, שלא התכסו עדיין בנוצות כראוי. והאוז הגדול, זה אביהם ופטרונם, מתמרמר למזעזיהם. לעדה פרועה זו, שואף ונושף בנחיריו ומעקם את צוארו כמין שלשלת. העגל שם מטריח את עצמו ועומד מרבצו על גבי העשבים, מעמיד שתי עיניו ונרתע איזו פסיעות לאחוריו, כשהוא מנענע בראשו, ומשפיל מצחו לארץ, ולאחר כך הוא נמלך ומגביה זנבו ורוקד ובורח בדהרות דהרות גסות… והנערים עוד בשעת הלוכם מקדימים ומתירים את מכנסיהם ופוזמקאותיהם בחפזון ובבהילות יתרה כל כך, עד שתיכף בביאתם למחוז חפצם הבגדים נושרים עליהם, והם דולגים לתוך האגם – והמים מבעבעים, וב"בל-בול" מתבלבלים! – בשעה שבין מנחה למעריב היו הנערים מתקבצים בעזרה של בית-המדרש ובאים להיריד שם, כל אחד מין סחורתו בידו, ונושאים ונותנים בחשק ובעיון גדול: זה מחליף מסמר ישן ועקום בכפתור של נחושת, וזה מוציא מאוצרו אגוז נקוב, שמשמיע קול חליל, ועליו קופצים שני קונים ומשתדלים לעשות עם בעל האגוז חליפין בשברי כלי זכוכית ומיני צבעונין משונים; אחד אוחז בידו זגוגיתא חלולה וירוקה ועושה בה עסק עם חברו, שמתפאר עליו בצפורת-כרמים מתה תלויה בשערה תלושה מזנב הסוס. הירשילי שלנו הוא היה המכריע בין התגרים הללו ומשער ערכו של כל מין סחורה ונוטל שכרו מכל אחד בשביל טרחתו. ועל הרוב לא נגמר יריד זה בלא תגרה, אין אחד שלא היו לו לבסוף תרעומות על חברו, והכל באו בטענה, שהמקח מקח טעות. והנה התגרים כועסים ומתרעמים, עוד מעט וקטטות ודברי ריבות עתידים לבוא לכלל מעשה – למריטת פאות ומכת לחי, ונער שובב אחד הרי זה עומד על גבם, תוקע ומריע בגרגרת של אוזא שחוטה, להגדיל המהומה ולהאדירה; – והנה רעש והמולה, צעקה וצוחה גדולה, עד שבא ה"שמש" דחוף ומבוהל וגוער בהם בנזיפה, והנזופים השובבים עוקרים רגליהם ובורחים ומתפזרים כעכברים אל חוריהם. כללו של דבר, העסקים היו מרובים, מועד מועד ועסקיו, חג חג ומיני סחורתו, והעת לעשות ולסחור היתה גם כן מרובה עוד יותר מדאי; מפני שאותו המלמד, שהירשילי למד אצלו בבית "תלמוד-תורה", הוא בעצמו טרוד היה בעסקים הרבה כל ימיו. הוא היה חצי שדכן וחצי סרסור, חצי "כלי –קדש" וכלו קבצן ומלחך פינכי. אין בית שבו מת או חתונה וברית-מילה, שלא נראה שם עסקן זה בכבודו. וחוץ מעבודות אלו היה מחזיר בקופה של צדקה על הפתחים בחמישי ובשישי בשבת. וזכור הוא לטוב, שבאותה שעה שהיה בטל מדרך-ארץ ונפנה לתלמידיו, היה עובד בכל כחו. שעה פנויה זו הספיקה לו להלקות ברצועה כל אחד מתלמידיו, ועוד נשתיירו לו כמה רגעים להתנמנם קצת נשען בראשו על השלחן או להתחכך ולפשפש בזקנו, לגהק ולפהק, וכיוצא במלאכות הצריכות לגופו. – על הירשילי היה אומר: פרא אדם הוא, אבל נער חכם ובעל מוח טוב. ואמו של הירשילי, כשהיתה שומעת זאת, נזכרה מה שגדליה-הירש, עליו-השלום, אמר לה בחלום הלילה על בנה: "זה הקטן יהיה מלאכת-עבודה שלמה, אם ירצה השם, וראשו מחט חד ומחודד" – ומרוב נחת ששו בני מעיה. וכנגד זה, אביו, כשהיה שומע קובלים לפניו על הירשילי שפרוע הוא, אמר עליו בדרך חדוד ורמז: שמו של זה כשמו של פלוני… עליו השלום, וטיבו כטיבו של פלוני… שניהם שווים, אלא שפלוני המנוח היה תופר וזה קורע; פלוני סותם וזה נוקר. ורמז זה לא אמר אלא כנגד אותו המעשה שהיה בהירשילי.

מנדלי מוכר ספרים

מנדלי מוכר ספרים (ביידיש: מענדעלע מוכר ספֿרים, נהגה: "מֶנְדֶלֶה מוֹיְכֶֿר סְפֿוֹרִים"; ברוסית: Менделе Мойхер-Сфорим) הוא שם העט של שלום יעקב אברמוביץ' (ביידיש: אבראמאָוויטש; ברוסית: Соломон Моисеевич (Шолeм-Янкев; Шолом-Яков) Абрамович;‏ 2 בינואר 1836 [לפי הלוח היוליאני: 21 בדצמבר 1835]‏‏ – 8 בדצמבר [ע"פ הלוח היוליאני: 25 בנובמבר]‏ 1917), מחשובי סופרי היידיש והעברית בעת החדשה. מנדלי, שנודע בכינוי "הסבא" של הספרות העברית והיידית המודרנית, היה בן הדור האחרון להשכלה, אולם בהמשך חייו חווה את תקופת חיבת ציון וראשית הציונות, שהשפיעו על יצירתו. מרבית ספריו וכתביו תורגמו לעברית ויצאו לאור בישראל.

בתחילת דרכו בשנות ה-60 של המאה ה-19 הִרבה מנדלי לכתוב ספרי מדע פופולרי, ספרות שימושית, ביקורת ספרים ומאמרים פובליציסטיים שהעסיקו את הציבור היהודי (בעיקר בעיתון "המגיד"). מנדלי תבע התייחסות פעילה לבעיות החברה היהודית ברוסיה. תוכניתו להפיץ מדע והשכלה מעשית באה לידי ביטוי בתרגומיו לספרי טבע ותולדות ישראל לשימושם של הקוראים והתלמידים העבריים, ובעיבודים ותרגומים ליידיש מן הספרות המסורתית. 
מבחינה ספרותית היה מנדלי קשור למסורת המשכילית ולספרות התחייה הלאומית. יצירתו רוויה אהבה ליהודים הפשוטים, תוך יציאה נגד ההסתה האנטישמית ונישולם הכלכלי והאזרחי של יהודי רוסיה. לצד זאת, ביטאו יצירותיו ביקורת סאטירית נוקבת על דרכי החינוך היהודי ועל אופי החיים המסורתי בעיירות היהודיות, ומצד שני גם על היהודים המשכילים ועל מגמת ההתבוללות שלהם. מנדלי היה פעיל בעיתונים יהודיים של ההשכלה, למרות היותו נתון גם לתחייה היהודית הלאומית והציונית. מסיבה זו כתב הן בעברית והן ביידיש, לסירוגין.

עוד על הספר

בעמק הבכא מנדלי מוכר ספרים
ספר ראשון
 
א
יאמרו מה שיאמרו על היהודים הקבציאלים, יאמרו, שכחם אינו גדול כל כך בעולם, ואיזה הוא דבר חכמת בינה שפעלו בו בימיהם? אוי לנפשם, דלים הם ושפלים! – אלה וכאלה יאמרו שוטניהם; אבל במה שנוגע לענין קיום המין, אין פוצה פה ומקטרג עליהם: זהירים הם בדבר זה ככל אחיהם היהודים. אפילו שונאיהם הרעים ביותר בעל כרחם מודים בזה, שכל יהודי קבציאלי מטופל הוא בבנים ובבני בנים… והטובה הגדולה, שמגעת מזה לעולם, תתבאר להלן.
הקבציאלים קבצנים גמורים הם, לא עליכם, והפרוטה אינה מצויה בכיסם. בקבציאל גופא אין שום פרנסה לפניהם אלא זו, שמחזרים על הפתחים זה לזה ומתפרנסים זה מזה ומסיגים זה גבולו של זה. עמד אחד ופתח לו חנות, מיד בני העיר באים ויורדים לפרנסתו, ומספר יהודים הן חנויותיהם. החנונים מרובים והקונים מועטים. וכיוצא בזה אתה רואה בשאר הענינים. כל אחד נכנס לתוך רשות חברו ודוחקו, כהלכת גוברין יהודאין, במקום ששנים עומדים בא השלישי, ובמקום שלשה בא הרביעי, וכך הם מוסיפים ובאים ומצטרפים למנין, לקיים מה שנאמר: "וקבצנו יחד" – כל הקבצנים חבורה אחת, והאי חברותא להם מיתותא… אחדות משונה זו, שכל אחד נטפל לחברו ואומר: יהי חלקי עמך, כלומר, גם לך גם לי לא יהיה – זוהי באמת אחת מהמדות הטובות, שאין אתה מוצאן אלא ביהודים קבציאלים בלבד, ובגלל הדבר הזה זכו לחזר על הפתחים ולגמול חסד זה לזה…  והואיל והבור אינו מתמלא מחוליתו, פושטים הקבציאלים בערי ישראל, וביותר בעיר כסלון. נס הוא לקבציאלים שיש כסלון בעולם, שיכולים להתגדר בה, ולעשותה מעין לפרנסתם ושוק לסחורת ידם. קבציאל סוחרת בנפש אדם: היא שולחת מתוכה לכסלון מיני מלמדים, סרסורים, מקבלים ובטלנים, אברכים וחתנים, שכלו להם מזונותם בבית חותנם, ועוד יהודים מכל המינים והדוגמאות שהפה יכול לדבר – יהודים בעלי כתבים ותעודות, שהם נאמנים על העניות, יהודים בעלי צורה וחולנים: חולי מעים ותחתוניות יהודים כשרים, בעלי-תקיעות ובעלי-תפלות, וכיוצא בהם;  גם יהודיות מכל המינים: צדקניות, מקריאות-תחנות ומענה-לשון לפני ההדיוטות, יודעות ללחוש על המכה ועל הספחת ותחלואי ילדים – והן זקנות שכבר עמדו מלדת; ועוד אלה: יהודיות תגרניות עם ביצים ועם שומן של אווזים לפסח, יהודיות מורטות נוצה ואורגות פוזמקאות – והן עוד ב"פרו ורבו". גם ערב-רב של בחורים ובתולות, משרתים ושפחות ומיניקות ממינים שונים, וכאלה וכאלה. סחורה חיה זו יש לה מקום בכסלון ועוברת שם לסוחר. וקבציאל, שהיא טורחת לטובת הכלל ומביאה לעולם סחורה זו, מתפארת בה ומתגאה בה מאד, ולפיכך הקבציאלי דל-גא הוא; כשאתה רואה לפניך יהודי בעל גאוה משונה, תדע שהוא קבציאלי… 
חתן הספור הזה הורתו ולידתו בק"ק קבציאל. 
בשעת לידתו לא בקשו הוריו חשבונות רבים לומר:  בריה זו מה תהא עליה? ולא עלתה על דעתם להקשות: מה ראו קבצנים שכמותם להביא לעולם נפש אדם, אך לצרה להם ולו כאחד? או לחשב ולומר: מה לעשות למין-נפש זה, שלא יהא קץ בחייו, במתנת חלקם זו, ולא יבוא לעתיד בקובלנא עליהם: אי, קבצנים, למה ילדתוני!… מה להם ולחקירות ודברי הבלים אלה? אמו עשתה את שלה – נתעברה וחבלתו וילדתו בלא שום טענות ומענות, כי לכך היא אשה, שתהא יולדת בנים. אפילו תרנגולת, להבדיל, עושה רצון קונה, מטלת ביצים ורובצת עליהן, ואינה באה בטענות לפני הקדוש ברוך-הוא…  ואביו אף הוא לא הקפיד כל-כך: מה אכפת לו, אם עוד נפש אחת באה לעולם? הרי חבלי-לידה לא היו לו בשבילה, צירים וחבלים הלא לנקבה הם, היא בעצב תלד בנים, ואם לה ניחא, לו על אחת כמה וכמה… ואלא מה, שהוא עני, עני גמור בכל דקדוקי עניות, ונשמה יתרה זו צריכה מזונות? – אין בכך כלום! לדבר זה ידאג הצבור והזן את העולם כלו בחסד, והוא מה? והרי על אסמכתא זו של חסד אלהים ואדם נולד הוא בעצמו ואבותיו ואבות אבותיו מבבל ועד הנה. מנהג דרך-ארץ זה, שתהא הנשמה יושבת בגנזי מרומים וממתנת שם, עד שיתקינו לה בהאי עלמא דירה נאה וכלים נאים וכל צרכי החיים, ויזמינוה לאחר כך להתלבש בגוף ולבוא ליהנות מן המוכן – אי אפשר לה לנשמת יהודי. יהודי, אם לא יזדרז וידחוק את עצמו בכל מאמצי כחו, ויהא ממתין עד שיכינו לו בזה כל צרכו, מובטח לו שימתין וישתקע שם לעולם ועד, ועד נצח לא יראה אור.  ובדיעבד, כשנדחק ובא והרי זה עומד בין החיים על שתי רגליו, הוא הולך ונדחף, בעזרת השם , הלאה, הלאה, דוחק עצמו ודוחק בכל כחותיו ומתפרץ ונכנס דרך הפתחים או בעד החלונות, אחור או קדם, היינו הך. וכך עוברים לו כל ימיו בדוחק ואינו חושש… 
אלא בדבר אחד זה בלבד נתחבטו הוריו בשעת לידתו והיה קשה להם מאד: רבונו של עולם, מה שם נקרא ליציר כפיך זה?  כל השמות במשפחה הרי כבר נטלו הבנים, שקפצו ונולדו לפניו.  בשארי-בשר הקרובים התחילו וברחוקים גמרו, ושני קרובים נעשו שותפים בשמות כל אחד מצאצאיהם. האב מצדו בא באחד המתים ממשפחתו, והאם מצדה באה בשם קרובה המת ממשפחתה – כך נמנו וגמרו שניהם – והילד נקרא בשני שמות. שני מתים נזדווגו יחד , ומזווגם זה היה עולה להם: חסקיל-בנציון, ליפא-דוטרוס, דבוסי-קרייני, פסח-זליג, ציפא-סוסי, סטיסי-הינדא, קרפיל-פייבוש, חנא-למיל, שמעריל-איזיק, קיילא-ריקיל. ובשעת הדחק נתחלף זכר בנקבה ונקבה בזכר.  הדוד חיים נעשה חיה, והדודה ברכה – ברוך, מן גרונא יצא גרונם, ונחום היה נחמה. וכך היו המתים הולכים ובאים שנים שנים, עד שלבסוף קפדה באה עליהם – אוי, כלו השמות מן המשפחה ושמות עוד אינם! והנה יולדיו של זה חשבו עליו מחשבות ובקשו עצה – ולא מצאו כלום.
 – שמעני, לייזיר-יענקיל! – פתחה היולדת ואמרה, לאחר שנתחבטה בדעתה – שמעני, בעלי, ויקרא שמו של הילד בישראל גדליה-הירש, על שם גדליה-הירש, עליו השלום.
 – לא, שטיא! – השתיק אותה המוליד בכעס גדול – ימחול לי גדליה-הירש שלך או לא ימחול, אחת היא לי, זכרונו של יבוא לפני ואל אשא את שמו על שפתי. עשר פעמים לא ומאה פעמים לא! 
גדליה-הירש הוא ממשפחת אם הילד. אמה-זקנתה חולצה, עליה השלום (שעל חסקיל-בנציון שמה נקרא), היא דודתו. אומנותו של גדליה-הירש היתה כפולה ומכופלת וע' פנים לה. היה תופר ומטליא "תחתונים", קפוטות וכובעים, כלי גבר ושמלות אשה, ירמולקות, צניפים ורדידים, ולפעמים גם סנדלים ונעלים. כללו של דבר, כל מה שבא לידו הוא היה עושה. בכל קבציאל לא היה מומחה להטלאת בגדים וסנדלים כמותו. והואיל וענין ההטלאה אינו מתבקש כל כך בשאר המקומות כמו בקבציאל, לפיכך זכה שם גדליה-הירש לשם גדול והיו הכל צריכין למארי-דחייטא זה. מי בעל קרעים ובלואי סחבות יגש אל גדליה-הירש, מי שחש בנעלו, לא עליכם, וסנדלו פוצה פה ומצפצף, מיד גדליה-הירש נותן בו את המרצע וגוזר עליו שישתוק ולא ישמיע בחוץ קולו. ואם הקרעים הללו בעצמם חוזרים למחר, והסנדל אינו שומע בגזירתו ומעיז ומרחיב פיו בצפצוף נורא כבתחלה, אין גדליה-הירש מתעצל, וחוזר ומוסיף טלאי על גבי טלאי, עד שהקרע עם הבגד כאחד כליל יחלוף. אלמלי היה גדליה-הירש זה דר בפאריז, ושם בשוק אצל פנה הכין מושבו, הוקירו אותו מפז ועל כפים נשאוהו. אבל בקבציאל היה הולך ערום ויחף, ואם נשאוהו שם לפעמים על כפים, הנה כבוד זה נעשה לו רק בשעה שלא היה כח בו לעמוד על רגליו, בשעה שגמע מן הכוס גמיעה מרובה. אמת, שהיה גבור לשתות יין, כי המלאכה צריכה לשתיה, ובלא שתיה אין לבוא בקהל של חברת "פועלי צדק". אבל פעמים יארע אפילו למלומד בשתיה, שישכר כשכרותו של לוט. ובכל פעם שהקיץ מיינו, היה מתנצל, כדרך שכורים הרבה, ואומר, לא היין משכר אלא החטא – שלקח הכוס מיד שמאלו של משקהו. וראיה לדבר, הנה הוא נוטל תיכף קנקן יין, כדרכו, וגומעו בפני כל העדה, ולא יודע כי בא אל קרבו.  מופתים אלה היה עושה כמה פעמים והקבציאלים ראו ושמחו.
לא שמח בשמחתם רק לייזיר-יענקיל לבד.  גדליה-הירש, שבעל-מלאכה הוא, היה לו לחרפה. וכי לא בושה היא וכלימה? זה רבי לייזיר-יענקיל, שבעל-תפילה הוא באחד מבתי-הכנסיות של כסלון בימים-הנוראים, ובשאר ימות השנה הוא יושב בטל מאחורי התנור בבית-המדרש בקבציאל ומעיין בספר – הוא ובעל-מלאכה הדיוט זה קרובים הם! לא רצה לייזיר-יענקיל בשום אופן בקורבתו של גדליה-הירש, והיה מבזהו, מתגאה ומתנשא עליו, ומעולם לא הזמינהו אליו, כשהיתה שמחה במעונו. וכשבא מעצמו בלא הזמנה, לא היה משגיח בו, ומבטלו כאילו אינו. וגדליה-הירש מצדו לא חשש לגאותו של לייזיר-יענקיל, והיה שוחק לו מלב טוב ואומר: "כלום יודע אני מה חשיבותו של לייזיר-יענקיל וגאותו מה היא? חבוק ידים אינו מלאכה כבדה ונכבדה כל כך. ינסה נא מר-בר-רב-אשי זה להניח טלאי – טלאי כזה, שאני מניח, ואז נראה… אל יחשוב לו השם גאותו לעון, אך טפש הוא, בהמה הוא לו!"… כך היה מסיים את דבורו ומנענע עליו בזרועו. לא כן אשתו של לייזיר-יענקיל, היא היתה מקרבתו ומכבדת אותו, ורב שום ביניהם.  גדליה-הירש היה מטליא את מלבושיה, מתקן מלבושי ילדיה ומעלה טלאין גם על בגדי בעלה, שלא על מנת לקבל שכר. אדרבא, בשעת הדחק היה חונן ונותן בסתר מתנת ידו.  ומדרש אגדה יש, שבימי נערותם היה הוא מתגעגע עליה והיא גם היא מתגעגעת עליו, וכמעט שלא הגיע הדבר לידי "תנאים" ושבירת קדרות, כדת ישראל, אלא שפתאם בא לייזיר-יענקיל באמצע, והנשים שבמשפחה אמרו לשידוך טוב.  הקדוש ברוך-הוא ברך את לייזיר-יענקיל בקול, בדקו הנשים את קול נגינתו ומצאו, שהוא כלי יקר ונדוניא יפה שאין לה שיעור, לא בכל יום מתרחש אוצר נחמד כזה. – והנה נכתבו "תנאים", והכל שריר וקיים. לייזיר-יענקיל מבפנים, וגדליה-הירש מבחוץ, אבל וחפוי ראש. מאותה שעה, כך הבריות אומרין, נשתנה גדליה-הירש לבריה אחרת, ופניו לא היו לו עוד כבתחלה. דומה, שמעשה כשפים נעשו לו, רחמנא ליצלן! התחיל מיצר ומתעצב, ומרוב צרותיו נתן בכוס עינו – בכוס תנחומין למרי נפש. אפשר, שבגעגועיו אלה בנערותו היתה תלויה השנאה אליו בלבו של לייזיר-יענקיל.  ואיך שיהא הדבר, כך או כך, השנאה היתה גדולה מאד. ולפיכך, כשהיה לייזיר-יענקיל שומע את השם גדליה-הירש יוצא  מפי אשתו, מיד נתמלא חמה.
אף על פי שרגילה היתה בת-זוגו של לייזיר-יענקיל לשמוע מפי בעלה דברי חרוף וגדוף כלפי גדליה-הירש, אבל בשעה זו נגעו הדברים עד נפשה וזלגו עיניה דמעות. בעלה נתעורר עליה ברחמים והתחיל מדבר לה לשון רכה:
 – למה אַת בוכה, שטיא? מנעי עיניך מדמעה, שטיא, אומר אני לך. איזוהי אשה כשרה? זו שעושה רצון בעלה. אם בעלה אומר לאו, יהי כדברו – לאו. הגיעי בעצמך וראי, שטיא! בעלך מי הוא, ברוך-השם, ומי גדליה-הירש?…
 – גדליה-הירש איש יהודי היה, יהודי כשר ובעל לב טוב.
 – ואם לא השחוק הוא? בעל-מלאכה ויהודי כשר!! כלום מעט היא בושה זו שבאה לי על
ידו בחייו, ואקרא היום את שמו על זרעי, ואקל אני בעצמי בכבודי! אל נא, שטיא! אומר אני לך, אל נא תדברי הבלים!
 – אבל אנא "בשם", לייזיר-יענקיל! הילד הוא בן בלי שם, אויה לי, והאב מתעלם ומחריש, ועוד נאמר אצלכם: אב הרחמים!…
 – שם, את אומרת, שם… מגמגם האב מתוך בלבול הדעת.   
 – ומה, הע-הע, ומה תאמר, אם חלמתי חלום?!
 – חלום, את אומרת, חלמת חלום? – תוהה המוליד, מעמיד עיניו על היולדת ומסתכל בה.
 – גדליה-הירש בא אלי שלשום בחלום הלילה. – מזל טוב לך, מלכה-טויבא! כך הוא מברכני ואומר באנחה: איני נח בשלום בקברי, בשביל שעדיין לא שם ולא זכר לי בעולם. חוסי נא, מלכה-טויבא! – הוא מדבר תחנונים ורומז באצבעו להילד החבוש בתוך הכסתות – בידך עכשו להמציא לי מנוחה נכונה ואני אשתטח שם בתפלה לפני כסא כבודו יתברך, בעדך ובעד בעלך – הם הם דבריו: בעדך ובעד בעלך, כך אזכה לשמוע שמועות טובות ונחמות כל ימי חיי! – זה הקטן, כך אמר לי כנגד הילד, זה הקטן יהיה "מלאכת-עבודה" שלמה, אם ירצה השם, וראשו מחט טוב, חד ומחודד. בשעה שאמר דברים אלה היו פניו מבהיקין כאור החמה, ונעלם פתאם… עכשו, הע-הע, מה אתה אומר, לייזיר-יענקיל?
 – מה-מה-מה… מגמגם בעלה, פוצה פה ואינו משיב כהלכה. – מה אתה "מהמה" לי מה-מה כבהמה? אראה בנחמה ורוב נחת, לייזיר-יענקיל, אם לא ראיתיו אני בעיני… אמש בא אלי שנית והוא מסתכל בי ורומז להילד, רומז להילד ומסתכל בי… רומז ומסתכל מתחלה בהבטה של רחמים ובקשה ואחר-כך… אוי, תסמר שערת בשרי, אחר כך הוא לוטש עיניו, הולך ובא אלי בזרוע נטויה, כמתכון לחנקני, חורק עלי בשניו וגוער בזעף:  יקרא בו שמי! ואם לאו…
 – ובאם לאו, מה-מה? – נתעורר לייזיר-יענקיל בבהלה, בוחן ובודק בעיניו את כתבי "שיר המעלות" והעוגה, שעגו במרדא על כתלי הבית סביב להיולדת, לשמירה מפני המזיקין.
 – הסר מעלי מה-מה"ך! כלום תם אתה, לייזיר-יענקיל, ואינך יודע מה? אוי ואבוי לי, כלום מסרבין למת ודוחין אותו בקש?
 – ומה זה מה… מה בקשתך, שטיא?
 – ירא את השם, לייזיר-יענקיל, אוי לי! ואל תהא עקשן באותה שעה. אבוי לי!
 – אם גזרה היא…
 
ב
נמנו וגמרו לקרוא את הילד הירשיל, על השם השני מן גדליה-הירש, והרבה טעמים עמוקים היו לדבר זה. ראשית, הלא גם האב זכאי בשם אחד לבנו. והשנית, הרי הפשרה מנהג ישראל היא, וכדאמרי אינשי: באין ברירה אין מעמידין על דין תורה. והשלישית, חלוק גדול יש בין גדליה-הירש והירש: השם החדש אינו שלם, והבושה מגולה טפח ומכוסה טפחיים ואינה נראית כל כך. ואֵם הילד, שבעלת-בית מחוכמה היא ומשיירת מכל דבר בכלכלת ביתה לפקדון אצלה, אמרה בלבה: יהי שם גדליה העודף למשמרת לי, אפשר שיהא צורך בו בעתיד. ובאמת אמרו, אמו חכמה היתה וראתה את הנולד, וחשבון השמות עלה יפה. לא ארכו הימים וילדה בן זכר, והילד, עליו השלום, נקרא בשם גדליה!…
נאמר כאן "עליו השלום", להודיעך, שהנער הילוד הזה, אחי הירשילי, לא הוציא את שנתו. דדיה של אמו לא היו לו לרצון ונעשו סם-המות לבטנו. הרבה סבל האומלל הזה מכאובים ויסורים וענויים קשים, וכשהתחילו שניו לצמוח, נמלך והלך לעולמו. וכך השכילו לעשות בשעתם כמה מאחיו ואחיותיו לפניו, כשעדיין לא בא הירשילי לעולם. ראו מי יולדיהם, מה הם ומה חייהם, והרגישו שלא טוב לבטוח בקבצנים ולהתאוות לשולחנם. הבנים אצלם, כל ימי חייהם אינם אלא תלאה אריכתא וצרה עולמית, ולפיכך מוטב למות מיתה אחת ולא עשר מיתות בכל יום, מוטב להפטר בימי הילדות ממשא החיים מהאריך ימים בדלות ונקיון שנים. אריכת ימים בלא מזון ומנוחה היא גסיסה ממושכה… אבל אין דעות של בני אדם שוות. דבוסי-קרייני ופסח-זליג עקשנים הם ונתעקשו לחיות דוקא ולנסות ולטעום טעמה של חתונה מה הוא – והנה הם עתה מטופלים בבנים ואביונים גמורים. וחוץ מאלו שנים האמורים, נפתולי אלהים נפתלו עם מלאך-המות גם ציפא-סוסי, חנא-למיל, קיילא-ריקיל והירשילי זה, ונצלו מידו. ציפא-סוסי בוגרת היא ומלאה ימים, גופה נתדלדל ונעשה גל של עצמות, פניה צומקים, לחייה נופלות וקוים ירקרקים מתחת עיניה. והיא בנעוריה יפה היתה, בתולה נאה ותמימה וטוב חן – מעלות טובות אלו, שמביאות לבנות עשירים אושר רוב נחת, ולבנות עניי-עם תקלה ורוב צער. הלחץ והעוני בבית הוריה מרו ועצבו את רוחה. לא לנפשה בלבד היתה דואגת ומצטערת, אלא אף לנפשות בית אביה, איך הם מעונים ומדוכאים כל ימיהם רעים; איך עוללים תמימים שלא חטאו ירעבו ויצמאו, ונר אלהים – נשמתם – ידעך מעט מעט מעוצר רעה ויגון. על אלה היה דוה לבה וגמרה בדעתה לעבוד עבודת שפחה בבית אחרים ולכלכל במעשי ידיה את הוריה האהובים בעת צרתם. ידעה ציפא-סוסי שאביה גא הוא מאד ולא יתרצה, שבתו תהא לשפחה; אף על פי כן גמרה בדעתה להתאמץ בכל תחבולותיה עד שיתקיים רצונה. ושעת הכושר לכך נמצאה לה באחת משעות הרעות ביותר. העוני גבר מאד, ולא היה כזית לחם בבית. החורף הנורא עם קרתו הנה זה בא, ורוח קר נושב מן החרכים. ימים עברו ושבועות חלפו ואין עצים ואין אש בתנור – אין מסיקין את הכירה אפילו בקש ובגבבא, ואין מבשילין אפילו תבשיל של גריסין במים. אם הבנים מעוברת, קיילא-ריקיל אז בבטנה, והריונה קשה לה מאד. שמעריל-אייזיק, עליו השלום, נגוע באבעבועות, כמעט שהנשמה בקרבו, והעוללים ערומים מבלי לבוש, רעבים גם צמאים יושבים צפופים בירכתי הבית, כפופים וסגופים, נדהמים ונאלמים, בלי נשמע קולם, זולתי קול אנחה ואנקה יוצא פעמים מקרב לבם, עיניהם כעיני מתיאש, רואות ואינן יודעות מה הן רואות, ודמעות כרסיסי עופרת קרושה על עפעפיהם. באותה שעה פתחה ציפא-סוסי את פיה ותבך ותתחנן לאביה, כי יחוס על אמה השוממה ועל הילדים האומללים ועל נפשה העלובה ויתננה לילך מביתו ולעמוד לשרת בבית אחרים. הביעה לו רוחה, ומבול של רגשות רותחים שוטף ממעמקי לבה; ואביה נענה ומדוכא מרוב עוני, לא יכול עוד לעמוד על דעתו – ונתרצה לה ברחמים.
בשעת יציאת הבת מבית הוריה הורידה אמה כנחל דמעות, ואביה נפטר ממנה בלב נשבר ורוח עצובה. יונה זו, יפה וברה וטובת לב, ריקם יצאה מקנה ובידה אין כל, חוץ מברכות הוריה וברכות אחיה ואחיותיה מסוכות בדמע – ברכות מחמדי עיניה הנאהבים והנעימים.
קבציאל שלחה לכסלון בתוך מיני נפשות רבות – סחורת ידה, אָמה עבריה רכה בשנים, את ציפא-סוסי בת רבי לייזיר-יענקיל, היפה והתמימה!…
ציפא-סוסי, צפור טהורה זו, מצאה מקום לה בכסלון בבית עשיר אחד. בימים הראשונים לעבודתה שם ישבה במנוחה, הכל נוחים ממנה וממעשיה ושלום לה. היתה פוקדת את הוריה באגרות תנחומים, וגם כסף מעט שלחה להם. אבל בעצם תומה היה מעשה ונהפך הגלגל. ראה אדונה, שנערה יפת תואר היא וחשק להתקרב אליה.  מתחלה בערמומיה בא עליה, מתחפש במסוה של ענוה ותורת חסד על לשונו, מתחסד ואומר: מתוך שבת ישראל היא, נערה עניה וגלמודה, והוא איש טוב מטבעו ורב חסד, לפיכך הוא מוחל על כבודו ומתקרב אליה ברחמים, כלום יש מצוה גדולה ממצות ואהבתם את הגר?  ובתוך כך מרמז לה בלשון ערומים, שכמה פעמים שקד לתקנת בנות ישראל עניות ויפות, ויצאו אחר כך מביתו והיו לנשים… אף היא אם תאבה ותשמע – אשריה וטוב לה… ובהמשך הזמן אכן נודע הדבר, מה חסד העשיר ומה רחמיו הרבים, ועולם חדש נגלה לפניה פתאם עם צרות חדשות ומשונות, עולם נורא עפ יצרו-הרע ועם שבעה מדורי גיהנם, אש וגפרית ורוחות רעות ומשחיתים הרבה – דברים חדשים מקרוב באו, לא שערתם בתחלה. החיים היו לה עתה שדה מלחמה, עליה לעמוד מזוינת ולהאבק עם שטן תקיף ועז-פנים, והיא דלה ועזובה! מר לה מאד. אלא מרוב צערה על מחמדי נפשה המתענים בחסר ובכפן בביתם, ומגודל רצונה להמציא להם גם עזר מעט בשעת דחקם – על-כרחה מקומה לא הניחה וסבלה ענוייה הקשים. והיתה נאבקת ונלחמת, עד שכשל כח הסבל ונתפטרה ממשמרת עבודתה.
הלכה ציפא-סוסי והיתה לאָמה בבית איש אחר – וגם שם נשנו הדברים מתחלתם ועד סופם, כפי הנוסח הקודם; אלא שבמקום המעשה באחד עכשו הוא בשנים: מעשה בבעל-הבית בעצמו ובכבודו, ומעשה גם בבנו. שניהם הו בעלי רוח נמוכה ונפש שפלה ודורשי טובתה ברחמים. ובעקב ענותנותם צרות באו לה, ענויי נפש ויסורים, ולבסוף בריחה והצלה. וכך היה הענין הולך על דרך אחד במהדורא שלישית ורביעית ואילך, זה המעשה בעצמו, אלה הצרות ואלה דברי המלחמות, והבריחה וההצלה לבסוף. וחוץ ממעשיות בטרקלינים, עוד היו מעשיות בבתי-המבשלות: מעשה ברקחות וטבחות ובמקורביהן; מעשה בסרסוריות ובאותן הנשים, שנעשות גבאיות לעת זקנה, – סוף דבר, ספר מעשיות גדול, מעין "לילות אלף ואחד". ציפא-סוסי העלובה היתה השׂה לקרבן בשביל יפיה… אך לאנחות ולצרה נולדה יפה וטובת חן: חן ויופי למה לבנות עניות, שאין מוזהרין עליהן לנהוג בהן מנהג דרך-ארץ כנמוסי העולם, ולחשוש שמא יצערון ויחבלו נפשן בדבור ובמעשה נבלה? וכי ציפא-סוסי, בתולה עניה ובלחם נשׂכרת, הגם זו אדם היא!? מה היא ומה חייה ובמה היא נחשבת? – טובת הנאה מיפיך, ציפא-סוסי, נקבל ברצון, ואַתּ בעצמך מה אַת לנו? בשבילנו יהי כבודך לכלמה ואחריתך עדי אובד… ואלא מה, שמא ציפא-סוסי אב ואם לה, שמחבבים אותה כנפשם, שהיה להם רוב צער בטפולם עמה ורוב עמל ויסורים עליה בילדותה, וכמה ימים ולילות חסרו נפשם מטובה ולא אכלו די שבעם ושינה בעיניהם לא ראו, עד שבחסד השם נתגדלה והיא עתה כל משׂושׂם; ולא זו אף זו, שמא ציפא-סוסי אף היא אוהבת את הוריה אהבה רבה והיא עובדת בפרך כדי לתמוך ביגיע כפיה את מחמדיה אלה בשעת דחקם, ואין נפשה ולבה אלא להם, ולא לדברי אָון והבלי בני אדם?  דברים אלו מי פתי ויתבונן בהם, מה נפש עלובה זו כי יחשבוה!… אבל ציפא-סוסי לעצמה אף היא בשר ודם, גם לה לב ונשמה בקרבה, חושבת היא ומרגשת, כשפוגעין בכבודה היא חוששת, כשמנבלין פיהם בפניה היא מתביישת וכשמצירים לה היא מצטערת – וגדול כאבה מאד!
ולפיכך לא יכלה עוד ציפא-סוסי העלובה לסבול, ושבה לבית הוריה הדלים, דוויה ומעונה, עגומה ושוממה, ופניה היפים לא היו לה עוד. האם הרגישה בצערה של בתה, עיניה היו מקור דמעה ותבך על אומללה זו אהובת נפשה. אוי לך, אחות עניה, כשאַת מפוחמת והעניות מנוולתך, ואוי אוי לך, כשאת נאה ומוצאת חן בעיני שלוי עולם הגאיונים! בין כך ובין כך עלובה אַתּ ושָמם עולמך!…
 
ג
עכשיו כשיהא הירשלי מסתכל במפת הארץ, מחפש שם בין כל העיירות, הקטנות עם הגדולות, לא ימצא את קבציאל, ואפילו אם יחפשנה בנרות; ולשעבר, בימי ילדותו, היה סבור, כתולעת זו שבתוך החזרת, שאין כקבציאל עיר-חמדה טובה בכל העולם; היא מקום הישוב וטבור הארץ, ומחוצה לה מדבר שממה, מקום תנים וחיות רעות. בני אדם בעלי צורה ועם סגולה אינם אלא כאן, בקבציאל בלבד. אין השמש זורח ביום והירח והכוכבים בלילה אלא בשבילם, ואין הקדוש ברוך הוא עוסק בעולמו אלא ביהודי קבציאל לבד. הוא נותן מטר – בשביל להצמיח חציר לעזיהם, ושולח מים על פני חוצות – בשביל העזים שישתו ולא יצטרכו לאכול התבן מעל הגגות וללחך כתלי בית-המדרש; משיב הרוח ומיבש פני האדמה – כדי שלא יהא טורח ליהודותיו לילך ביום הששי לשוק, לקנות בשר ודגים וכל מיני מטעמים לכבוד השבת; מברך השנים בבולבסין ובבצלים ושומים – כדי שיאכלו יהודיו וישׂבעו. כללו של דבר, לא ינום ולא יישן שומר ישראל, פועל גבורות ועושה נפלאות בכל עת רק להם ובשבילם… ובשכר זה תוקעים לו יהודיו בשופר, מזמרים לו "מלך עליון", משלשים לו קדושה, קופצים ואומרים קדוש! ובשכר זה עושים לכבודו פשטידא לשבת ומרקדים לפניו בדיצה וחדוה בשמחת תורה. בימי חנוכה הם משלמים לו תודה ומשחקים בקוביא, ובימי הפורים נותנים את נקמתו בהמן וחובטין אותו במקלות, מתחפשים ומשנים את טעמם לכבוד שמו הגדול ומתהוללים ומשתטים לשם שמים…  אמת, עוד עיר אחת היתה נודעת לו, שהיה מדמה אותה כמרחפת באויר העולם ושם שער השמים – הלא היא ירושלים עיר הקודש, שהיהודים שם מתים ונראין כחיים, נחים באדמה בשלום ואין הרמה שולטת בהם… אבל אוי ואבוי! ירושלים הלא היא חרבה ושוממה, היתה כאלמנה, ובני ציון היקרים הם עתה בגולה – בקבציאל.
והגלות בעיני הירשילי באותם ימים היא גלות גברילא – גוי זה שמכבה את הנרות בלילי שבתות, מסלק מעל השולחן את המנורות ומסיק את התנורים אצל היהודים; זוהי גם גלות טעקלי הערלית, שכובסת כתנות וחתולי תינוקות של בני ישראל וחולבת פרותיהם בשבת; זוהי גם גלות קונדראט, שמוכרין לו בעד כוס יי"ש כל חמירא וחמיעא של קבציאל בפסח, והקשה מכלן היא גלות מיטקא, גוי קטן, וכלבו זשוקיל, שלא ילדים קטנים בלבד היו מתיראים מפניו, אלא גם יהודים בעלי זקן ובעלי נשים ובנים, אף יהודים תקיפים ופני-העיר חרדו מפניו ונסו מפחדו למרחוק כמטחוי קשת. ומי יודע, עד היכן הרעה הגיעה, אלמלי גלות מיטקה זו היתה נמשכת בתקפה בלא הפסק.
אמרו: נס הוא שמיטקא היה חומד "חלה" של יהודים. מפני פרוסת חלה שהיו נותנים לו שוחד, נכנע לבבו הערל וכבש אכזריותו לזמן מועט. אכילת חלה המתיקה את מדת דינו, ורוח אחרת היתה עמו על בני ישראל, ומה שהיה אסור להם מתחלה הותר להם אחר כך. נזיד עדשים של יעקב אבינו עד עתה תחבולה טובה היא לבניו, ואין צריך לומר, דגים ממולאים משולחן יהודי, זהו ודאי דבר טוב ומועיל, שאין למעלה ממנו. ופעמים שעת רצון היתה למיטקא גם בלא מתנת יד כלום, שסוף סוף היה נער שובב ושוטה, מתאוה לחברת נערים כגילו, לשחוק ולהתהולל עמם יחד. ובשעת שחוק והוללות היה הוא, מקוצר שכלו וגסות מוחו, כפוף ונכנע להם. לו הכח והגבורה לרוץ כעיר פרא ולבעוט ברגליו, והם, שמוח יהודים מוחם, היו מחמרים אחרי חמור זה וחובטים אותו בשוט. וכשהיה הוא בידיהם והם רוכבים עליו, היו נוהגים אותו למקום שהם רוצים… כשהיו עוסקים בבנין ילדים, לא היה מוכשר אלא לעבודה גסה, לצבור עפר ואבנים ולשאת בכתף, ונערי בני ישראל היו מעוררים ומאשרים אותו ומסייעים לו בעצותיהם. – עכשו כשהיה מיטקא לגוי גדול, אפשר שעלה לגדולה ונוהג שררה היום באחד המקומות, ולעת זקנה אוחז במעשה ילדותו, נוטל מזה ומזה – ועוד זרועו נטויה.
וזשוקיל, כמו שאמרו, אף הוא לא היה כלב רע.  בשביל פת לחם היה עושה חונף, עומד נצב על כפותיו ומכשכש בזנבו.  ויהודי קבציאלי, אף על פי שמתפרנס בצער ובצמצום, נתן פעמים מלחמו לזשוקיל, מהרהר בלבו בשעת נתינתו: אכפרה פניו במנחה, ולא יחרץ כלב זה לשונו. יהודים בעלי-בתים וגדולי-הזקן, פניהם שוחקות מרוב עונג, כשהיה זשוקיל מכבדם לחטוף עצם או פת מתוך ידם ומציץ עליהם בנחת רוח. ובשעה שנשתטח לפניהם על הארץ, מגרם את העצם בשניו החדות, היו עומדים עליו ומחליקים את זקנם בשחוק נעים, נהנים ומשעשעים את עצמם בדברי נחמה; מעתה בעלי ברית אנו, מעתה אין שטן עוד ואין פגע רע. ולאות ברית כבשו פחד לבבם ושלחו אצבע לנגוע בזשוקיל מרחוק ולמשמש בראשו. ובשעת רצון זו, שהם חשובים ומקורבים להכלב, היו משסים אותו באחרים: קום, זשוקיל, ופגע בם! כדרך יהודים תקיפים…
עכשו, כשהירשילי גדול, הוא מכיר וידע שהיהודים הם תרנגולים, המצויים אצל נשיהם ובני-ביתם תמיד. יהודי נפשו קשורה בנפשות ביתו ובהן חיי רוחו. ואביו היה לענין זה יהודי שביהודים, תרנגול שבתרנגולים, עכשו הוא מכיר ויודע, שאביו היה מחבבו מאד, אבל כדרך אדם מישראל לא היתה חבתו נודעת לו בפיו ובאור פניו אלא מסותרת בלבו. פניו היו זועפים תמיד ועל עפעפיו צלמות, כאלו הוא עצב כועס. בביתו היו דבריו מעטים, כאלו לא לכבוד היה לו הדבור עם בניו, ואין צריך לומר שנמנע לשחק עמהם. סבור היה בדעתו, שאין ראוי לאבא לנהוג קלות ראש בפני בניו, כדי שתהא אימתו עליהם, והבנים חייבים לעמוד לפני אביהם בכבוד וביראה, ואינם רשאים להגביה קולם ולא לשחוק ולא לנוע מפניו בבהילות, אלא דבורם יהא בלחש והלוכם בנחת וכל מעשיהם בכובד ראש, ברתת וזיע. וכשלא נזהר פעמים אחד מהילדים בדברים אלו, הציץ עליו אביו בכעס ונבהלו עצמיו. עם אשתו לא היה מרבה שיחה ברבים, לא בפני אחרים ולא בפני בני-ביתו, ולא קרא לה בשמה, אלא אמר לה "אַת", ופעמים קרא לה בדרך חבה "טפשא". בלבו היה מכבדה ומחבבה מאד, ולהודיע לה חבתו בגלוי היה קשה לו, מפני שאין זה מדרכי יהודי ולא נאה הוא לאדם מישראל… ובאמת היה מנהגו בתוך בני-ביתו כתרנגול זה, שנטפל לתרנגולת ולאפרוחיו ומנהיג אותם תמיד, טרוד הוא בבקשת מזונותיהם, מחטט וחופר להם אוכל מערמות העפר, אבל ינסה אפרוח אחד לעשות דבר שלא כרצונו, מיד הוא מנקרו בזעם אפו. הולך הוא קוממיות בגאוה, נטוי גרון ועיניו כלפידים, ובכדי להראות את גדלו ואת כבודו, הוא בועט ברגלו, נודד כנף ופוצה פה וקורא "קוקוריקו" בקול אדיר וחזק, כלומר: רגזו, אפרוחים, ודעו מי אני!…
אבל עת לדבּר ועת לאהוב בגוי היו גם לאבא. אחד מהילדים שחלה, אביו ישב אצלו ולא הניחו רגע אחד. היה יושב ומתגעגע עליו, מחליקו וממשמש בו, מנחמו בדברים טובים ומבטיחו לעתיד לבוא מתנות טובות ודברי צעצועים נאים הרבה: חרב של עץ יפה משוח במיץ דובדבניות לתשעה-באב, קשת וחצים לל"ג בעומר, כלי-געש ומקל-יד להכאת המן, ודגל נאה עם תפוח אדום בראשו לשמחת-תורה. ובשעת הבטחתו זו היה מתהולל ונותן בקולו – קול כלי-געש, קול ירית חצים וקול ילדים מקיפים את הבימה בדגליהם וצועקים: "עוזר דלים, הושיעה נא!"… וכל כך היה עושה, כדי לבדח את הילד החולה ולהביאו לידי שחוק קל, וכשעלה הדבר בידו היה מאושר. – וכך נשתנה מנהגו של אבא גם בחגים וזמנים לשמחה, וביותר בליל פסח, כשהיה מיסב על המטה אצל השלחן וחלוק לבן על מדיו, כבן חורין, ואשתו יושבת אצלו וצניף טהור על ראשה. שניהם – המלך והמלכה הללו, כמו שנקראים באותו הלילה – פניהם מאירים ומביטים בנחת-רוח, פעם זה לזה, ופעם לילדיהם המצוחצחים ומזהירים סביב לשלחנם, ופעם לכוסות ולקערה, שבתוכה מסודרים כהלכות הפסח: הזרוע לימין והחרוסת למטה, הביצה לשמאל ולמטה הכרפס, והמרור ביניהם. – אתה עתה, הירשילי – היה אביו אומר לו באהבה ומעביר ידו על חלקת לחייו – עתה שאלני, בני, ארבע הקושיות! ומיד פתח הירשילי את פיו, ובקול נהימה דקה, שולח אצבע ומנענע בכל גופו, צווח ואמר: אבא, הריני שואל אותך, אבא, ארבע קשיות!…  בלילה הזה ניתנה רשות לקטנים לספר ולשחוק ככל אַות נפשם ואין מוחה בידם. הותרה הרצועה! הילדים שתו לשכרון כוסות מלאות לקריצ"י, שנתבשל עם מים לרוב בקדרה גדולה, והם שמחים, מהגים ומלהגים ככל העולה על רוחם.
וחוץ מהעתים הללו, מורא האב על הבנים היה גדול מאד. בבית היה הירשילי, ככל הילדים, דומם ושוקט. אבל שקט זה היה למראית עין כמי-מנוחות, שנוקבים ויורדים עד התהום.  ביניהם לבין עצמם היו הילדים מתהוללים ועושים מעשה תעתועים, מתקוטטים ומקניטים ומכעיסים זה את זה ברמז ובחשאי, מכים וצורמים איש את אחיו בלא אומר ודברים. כל אחד היה לו איש ריבו להתקוטט בו, ובר-פלוגתא של הירשילי היה חנא-למיל. שני אלה היו מנצחים תמיד זה את זה וזורקים מרה זה בזה. חנא-למיל, שגדול היה ומוכן להיות חתן, בקש ללמד את אחיו זה, הצעיר ממנו, הלכות דרך-ארץ. היטב חרה לו הדבר, שאביו מושיב את הירשילי אל השלחן בשבת בראש כל הבנים ונהנה ממנו, כשהוא מנגן ומסייע לו בקול נהימה דקה להריע ב"זמירות".  מקנאה שהיה מתקנא בו היה מרגל תמיד בהירשילי לפני אביו, כדי להשניאו בעיניו, ובחשאי היה מלעיב בהירשילי, מתעתע בקול נגינתו, מעקם שפתיו ותומך פיקא של גרגרתו באצבעו, מנענע בראשו ומנפח לסתותיו כברבור. מתמלא הירשילי חימה ורותח כדוד נפוח, מושיט לשונו לאחיו, מכניס אגודלו לבין אצבעותיו, מראה לו "אגרוף רשע" ומלחש לו בכעס: הרי שלך לפניך… התבקע מתוך רוב קנאה והתפקע!  וכל זה נעשה בצנעא, והדברים נבלעו בנעימה. שלא יהא הקול נשמע.
בבית היה הירשילי שלפוחית נפוחה מלאה אויר, כובש את רוחו ויצרו לדברי הוללות; יצא לחוץ, פקעה השלפוחית, והירשילי נהפך לנער שובב שאין כדוגמתו ועשה כל מה שלבו חפץ – ידו בכל וזרועו נטויה על כל הנערים כגילו. לידות אבנים, לתפוש עז בקרניה ולרכוב על גבה, להחזיק בזקנו של תיש-הצבור ולתלוש ממנו מלוא חפניו שערות, להכאיב חתן וכלה תחת חופתם במחטים, לרדוף אחרי המשוגע ברחובות העיר, לקפץ ולהחזיק בעגלה מאחוריה, בשעה שהסוסים מושכים אותה ורצים – מעשים אלו לא היה בין חבריו מפליא לעשות כמוהו. ובשביל כך חלקו לו חבריו כבוד, והיה להם לכהן ולראש בכל דברי שחוק והוללות. בפרוע פרעות בנערים השובבים ועשו מלחמה ביניהם, היה הירשילי שר-הצבא להם וחבש כובע של נייר עם נוצות בראשו, וכל כחו וגבורתו נודעו בזה, שהיה מצוה להלקות את הכל בלא חטא ועון כלל, רק לכבודו לבד. ואם שר-הצבא, פולימרכוס זה – הירשילי בן לייזיר-יענקיל, גזר גזרה, היו הכל חייבים לקבלה, לשמוע ולעשות. ובשעת שלום היה הירשילי וחבריו עוסקים, כבני אדם פשוטים, בענינים אחרים מישובו של עולם. ועסקים נמצאו להם הרבה מאד, ברוך השם, בכל עת תמיד. בימות החמה היה הירשילי נוהג אספסוף של נערים לרחיצה ביאור, זה מי בצה גדולה ומעופשת, שחזירי העיר שקועים בה בטיט בכל גופם עד ראש חוטמם. והליכתם זו של בני-החבורה היתה ברעש ובשמחה וביד רמה. לא היה דבר בדרך שלא חלו בו ידיהם. בני-אווזים פעוטים נחפזים ונסים, הלוך וטפוף מעט בכנפיהם הקטנות, שלא התכסו עדיין בנוצות כראוי. והאוז הגדול, זה אביהם ופטרונם, מתמרמר למזעזיהם. לעדה פרועה זו, שואף ונושף בנחיריו ומעקם את צוארו כמין שלשלת. העגל שם מטריח את עצמו ועומד מרבצו על גבי העשבים, מעמיד שתי עיניו ונרתע איזו פסיעות לאחוריו, כשהוא מנענע בראשו, ומשפיל מצחו לארץ, ולאחר כך הוא נמלך ומגביה זנבו ורוקד ובורח בדהרות דהרות גסות… והנערים עוד בשעת הלוכם מקדימים ומתירים את מכנסיהם ופוזמקאותיהם בחפזון ובבהילות יתרה כל כך, עד שתיכף בביאתם למחוז חפצם הבגדים נושרים עליהם, והם דולגים לתוך האגם – והמים מבעבעים, וב"בל-בול" מתבלבלים! – בשעה שבין מנחה למעריב היו הנערים מתקבצים בעזרה של בית-המדרש ובאים להיריד שם, כל אחד מין סחורתו בידו, ונושאים ונותנים בחשק ובעיון גדול: זה מחליף מסמר ישן ועקום בכפתור של נחושת, וזה מוציא מאוצרו אגוז נקוב, שמשמיע קול חליל, ועליו קופצים שני קונים ומשתדלים לעשות עם בעל האגוז חליפין בשברי כלי זכוכית ומיני צבעונין משונים; אחד אוחז בידו זגוגיתא חלולה וירוקה ועושה בה עסק עם חברו, שמתפאר עליו בצפורת-כרמים מתה תלויה בשערה תלושה מזנב הסוס. הירשילי שלנו הוא היה המכריע בין התגרים הללו ומשער ערכו של כל מין סחורה ונוטל שכרו מכל אחד בשביל טרחתו. ועל הרוב לא נגמר יריד זה בלא תגרה, אין אחד שלא היו לו לבסוף תרעומות על חברו, והכל באו בטענה, שהמקח מקח טעות. והנה התגרים כועסים ומתרעמים, עוד מעט וקטטות ודברי ריבות עתידים לבוא לכלל מעשה – למריטת פאות ומכת לחי, ונער שובב אחד הרי זה עומד על גבם, תוקע ומריע בגרגרת של אוזא שחוטה, להגדיל המהומה ולהאדירה; – והנה רעש והמולה, צעקה וצוחה גדולה, עד שבא ה"שמש" דחוף ומבוהל וגוער בהם בנזיפה, והנזופים השובבים עוקרים רגליהם ובורחים ומתפזרים כעכברים אל חוריהם. כללו של דבר, העסקים היו מרובים, מועד מועד ועסקיו, חג חג ומיני סחורתו, והעת לעשות ולסחור היתה גם כן מרובה עוד יותר מדאי; מפני שאותו המלמד, שהירשילי למד אצלו בבית "תלמוד-תורה", הוא בעצמו טרוד היה בעסקים הרבה כל ימיו. הוא היה חצי שדכן וחצי סרסור, חצי "כלי –קדש" וכלו קבצן ומלחך פינכי. אין בית שבו מת או חתונה וברית-מילה, שלא נראה שם עסקן זה בכבודו. וחוץ מעבודות אלו היה מחזיר בקופה של צדקה על הפתחים בחמישי ובשישי בשבת. וזכור הוא לטוב, שבאותה שעה שהיה בטל מדרך-ארץ ונפנה לתלמידיו, היה עובד בכל כחו. שעה פנויה זו הספיקה לו להלקות ברצועה כל אחד מתלמידיו, ועוד נשתיירו לו כמה רגעים להתנמנם קצת נשען בראשו על השלחן או להתחכך ולפשפש בזקנו, לגהק ולפהק, וכיוצא במלאכות הצריכות לגופו. – על הירשילי היה אומר: פרא אדם הוא, אבל נער חכם ובעל מוח טוב. ואמו של הירשילי, כשהיתה שומעת זאת, נזכרה מה שגדליה-הירש, עליו-השלום, אמר לה בחלום הלילה על בנה: "זה הקטן יהיה מלאכת-עבודה שלמה, אם ירצה השם, וראשו מחט חד ומחודד" – ומרוב נחת ששו בני מעיה. וכנגד זה, אביו, כשהיה שומע קובלים לפניו על הירשילי שפרוע הוא, אמר עליו בדרך חדוד ורמז: שמו של זה כשמו של פלוני… עליו השלום, וטיבו כטיבו של פלוני… שניהם שווים, אלא שפלוני המנוח היה תופר וזה קורע; פלוני סותם וזה נוקר. ורמז זה לא אמר אלא כנגד אותו המעשה שהיה בהירשילי.