המורה

ארוכה הדרך לפדגוגיה

1

הנה הם באים.
ואני לא מוכן.
איך יכולתי להיות מוכן?
אני מורה חדש ולומד תוך כדי עבודה.

ביום הראשון בקריירת ההוראה שלי כמעט פוטרתי בגלל אכילת סנדוויץ’ של תלמיד תיכון. ביום השני כמעט פוטרתי מפני שהזכרתי אפשרות של ידידות עם כבשה. חוץ מזה לא היה דבר ראוי לציון בשלושים שנותי בכיתות בתי הספר התיכוניים של ניו יורק. תכופות פקפקתי אם אני בכלל צריך להיות שם. בסוף התפלאתי איך החזקתי מעמד שנים רבות כל־כך.

מרס 1958. אני יושב ליד שולחני בכיתה ריקה בבית הספר התיכון המקצועי והטכני מק’קי ברובע סטטן איילנד בעיר ניו יורק. אני משתעשע באבזריה של שליחותי החדשה: חמישה קלסרים, אחד לכל כיתה; ערמת גומיות מתפוררות; בלוק כתיבה שגיליונותיו עשויים נייר חום מתקופת המלחמה והוא זרוע במיני פתיתים מן העיסה ששימשה להכנתו. מחק שחוק ללוח; ערמת כרטיסיות לבנות שאתחב אל המקומות המוקצים להן ביומן המורה האדום והמרופט שיסייע לי לזכור את שמותיהם של כמאה ושישים בנים ובנות שישבו בשורות מדי יום בחמישה שיעורים שונים* על הכרטיסיות ארשום נוכחות ואיחורים ואסמן לעצמי בסימנים קטנים בנים ובנות שיעשו דברים רעים. נאמר לי שאני צריך עט אדום כדי לרשום את הדברים הרעים, אבל בית הספר לא סיפק לי עט כזה, ועכשיו אני צריך לבקש אותו בטופס או לקנות אותו בחנות, כי עט אדום לדברים רעים הוא הנשק החזק ביותר של המורה.
* שלא כמו בארץ, באמריקה הכיתה היא של המורה, והילדים באים אליו ללמוד את המקצוע שהוא מלמד. לכיתה אין מחנך, אלא רק מורה־מנהלן ב”כיתת הבית”.
הרבה דברים אצטרך לקנות בחנות. אמריקה בעידן אייזנהאואר אמנם משגשגת, אבל השגשוג איננו מחלחל אל בתי הספר, ובעיקר לא אל מורים חדשים הזקוקים לציוד בשביל הכיתות שלהם. מכתב מסגן המנהל האחראי על המנהלה מזכיר לכל המורים את קשיי התקציב של העיר ומבקש לנהוג בציוד זה בחסכנות. הבוקר עלי לקבל החלטות. בעוד רגע יצלצל הפעמון. הם ינהרו פנימה, ומה הם יגידו אם יראו אותי ליד השולחן? הֵיי, תראו. הוא מתחבא. הם מומחים למורים. ישיבה ליד השולחן פירושה שאתה מבוהל או עצלן. אתה משתמש בשולחן כמחסום. הכי טוב לקום ולעמוד לפניהם. לראות מה מחכה לי. להיות גבר. תעשה טעות אחת ביום הראשון שלך, וייקח לך חודשים להתאושש ממנה.
הילדים שמגיעים הם בכיתה י”א, בני שש־עשרה, אחת־עשרה שנה בבית הספר מגן חובה עד היום. כלומר, מורים באים, מורים הולכים, כל הסוגים, זקנים, צעירים, קשוחים, חביבים. ילדים מתבוננים, בודקים, פוסקים. הם מכירים שפת גוף, נעימת קול, גינונים באופן כללי. הם לא יושבים בשירותים ובקפטריה ודנים בדברים האלה. הם פשוט קולטים אותם במשך אחת־עשרה שנה, מעבירים אותם לדורות הבאים. תיזהרו ממיס בויד, הם יאמרו. שיעורים, תשמע, כמה שיעורים, והיא בודקת אותם. בודקת ועוד איך. היא לא נשואה, אז אין לה דברים אחרים לעשות. תמיד כדאי לנסות לבחור מורים נשואים עם ילדים. אין להם זמן לשבת עם עבודות וספרים. אם למיס בויד היה זיון קבוע היא לא היתה נותנת כל־כך הרבה שיעורים.
היא יושבת לה בבית עם החתולה שלה ומקשיבה למוזיקה קלאסית, בודקת לנו שיעורי בית, נטפלת אלינו. לא כמו מורים אחרים. הם נותנים המון שיעורים ונותנים לך וי, בלי להסתכל עליהם בכלל.
אפשר להעתיק עמוד מהתנ”ך והם יכתבו למעלה, “יפה מאוד”. אבל מיס בויד לא. היא תכף עולה על זה. סליחה, צ’רלי. אתה כתבת את זה בעצמך? ואין ברירה, חייבים להודות, לא, לא כתבתי את זה בעצמי, ועכשיו אכלתי אותה.
אסור לעשות את הטעות ולבוא מוקדם מדי, כי אז יש לך יותר מדי זמן לחשוב על מה שמחכה לך. מאין לי החוצפה לחשוב שאוכל להתמודד עם בני־עשרה אמריקנים? מִבַּערות. משם החוצפה. זהו עידן אייזנהאואר, והעיתונים מדווחים על מצוקתם הגדולה של המתבגרים האמריקנים. אלה הם “ילדיהם האבודים של הילדים האבודים של הדור האבוד”. סרטים, מחזות זמר, ספרים מספרים לנו על מצוקתם:
מרד הנעורים, זרע הפורענות, סיפור הפרברים, התפסן בשדה השיפון. הם נושאים נאומים חסרי תקווה. החיים חסרי משמעות. כל המבוגרים מזויפים. בשביל מה לחיות בכלל? אין להם למה לקוות, אפילו לא למלחמה משל עצמם, שיוכלו להרוג בה ילידים במקומות רחוקים, ואחר־כך לצלוע עם המדליות בתהלוכה בברודוויי לעיני הבנות המעריצות, ולזכות בחופני קונפטי. אין טעם להתלונן בפני אבותיהם, אשר זה עתה שבו ממלחמה, או לפני אמותיהם, שחיכו בזמן שהאבות לחמו. האבות אומרים, אוף, שְתוֹק כבר. אל תבלבל את המוח. לי יש קילו רסיסים בתחת, ואתה יש לך בטן מלאה וארון מפוצץ מבגדים, ואין לי סבלנות לקיטורים ולטענות שלך. בחייך, כשאני הייתי בגילך כבר הלכתי לעבוד בגרוטאות ואחרי זה הלכתי לעבוד ברציפים בשביל שאני יוכל לשלוח לבצפר טמבל כמוך. לך תפוצץ לעצמך את החצ’קונים ותן לקרוא עיתון בשקט.
מצוקת הנוער רבה עד כדי כך שהם יוצרים כנופיות ונלחמים בכנופיות אחרות, ואלה אינן התקוטטויות כמו שרואים בסרטים, עם סיפורי אהבה חסרי מזל ומוזיקה דרמטית ברקע, אלא תגרות אכזריות שבהן הם צווחים ומגדפים, שבהן איטלקים, שחורים, אירים, פורטוריקנים תוקפים בסכינים, בשרשרות, באלות בייסבול בסנטרל פארק ובפרוספקט פארק ומכתימים את העשב בדם, שהוא תמיד אדום ולא חשוב מאין בא. ואז, אם מישהו נהרג, קמה זעקה ציבורית ומוטחות ההאשמות שאם בתי הספר והמורים היו עושים את מלאכתם כהלכה, דברים מחרידים כאלה לא היו קורים. ובין הפטריוטים יש האומרים, אם לצעירים האלה יש זמן ומרץ להילחם זה בזה, למה אי־אפשר לשגר אותם מעבר לים להילחם בקומוניסטים הארורים וכך לפתור את הבעיה אחת ולתמיד? בתי ספר מקצועיים נחשבו בעיני רבים למזבלה שזורקים אליה את התלמידים שאינם מתאימים לבתי ספר תיכונים עיוניים. זאת היתה גישה סנובית. לציבור לא היה אכפת שאלפי צעירים רוצים להיות מכונאי רכב, קוסמטיקאיות, מפעילי ציוד מכני, חשמלאים, שרברבים, נגרים. הם לא רצו להתעסק עם תקופת הרפורמציה, עם מלחמת 1812 , עם וולט ויטמן, עם ביקורת אמנות, עם חיי המין של זבוב הפירות.
אבל, תשמעו, אם אנחנו צריכים לעשות את זה אז נעשה את זה. נשב בשיעורים האלה שאין להם שום קשר לחיים שלנו. נעבוד בבתי המלאכה שלנו ושם נלמד על העולם האמיתי וגם ננסה להיות נחמדים אל המורים ולעוף מפה תוך ארבע שנים. וזהו! הנה הם. הדלת נחבטת אל המדף הנמתח לאורך תחתיתו של הלוח ומעלָה ענן של אבק גירים. הכניסה לכיתה היא סיפור שלם. למה הם לא יכולים פשוט להיכנס לכיתה, להגיד, בוקר טוב, ולשבת? מה פתאום. הם צריכים לדחוף ולהידחק. אחד אומר הֵיי, בנעימה של איום מדומה, וחברו לא נשאר חייב ועונה מיד, הֵיי. הם מעליבים זה את זה, מתעלמים מן הצלצול השני, המסמן את תחילת השיעור עצמו, ולא ממהרים להתיישב במקומותיהם. גדול! סתכלו, יש לנו מורה חדש, ולמורים חדשים אין מושג מהחיים שלהם. אז מה? צלצול? מורה? אחד חדש. מי זה? מה זה משנה? הם מדברים עם חברים בצדה האחר של הכיתה, מתרווחים ליד שולחנות קטנים מדי למידותיהם, פושטים את רגליהם הצדה, צוחקים אם מישהו מועד.
הם בוהים מבעד לחלון, בדגל אמריקה המתנוסס מעל ראשי או בתמונות שהדביקה לקיר מיס מאד, שפרשה לגמלאות, תמונות של אֶמֶרסוֹן, תוֹרוֹ, ויטמן, אמילי דיקינסוֹן וגם - איך הוא הגיע הנה? - אֶרְנֶסְט הֶמינְגְוֵויי. התמונה היא זו שהופיעה על שער השבועון לייף, ורואים אותה בכל מקום. על השולחנות הם חורטים באולרים את ראשי התיבות של שמותיהם, הצהרות אהבה עם לבבות וחִצים לצד חריטות ותיקות של אבותיהם ואחיהם. בחלק מהשולחנות הישנים החריטות עמוקות עד כדי כך שאפשר לראות את הברכיים מבעד לחורים שהיו פעם לבבות ושמות. זוגות יושבים יחד, מחזיקים ידיים, מתלחשים ומביטים זה בעיניו של זה, ובו בזמן נשענים שלושה בנים על הארונות שבגב החדר ושרים דוּ־ווֹפּ*, בס, בריטון וצלילים גבוהים, נוקשים אצבע באצבע, מספרים לכל העולם שהם בסך הכול בני טיפש־עשרה מאוהבים.
* Doo Wop - סגנון שאפיין להקות בנים שחורות בשנות ה־50 בניו יורק. שיר ששרים ללא ליווי כלי, ובמילות השיר משולבות כליווי הברות חסרות משמעות המושרות בקצב כדי לתמוך במלודיה של הסולן.
חמש פעמים ביום הם נדחקים לכיתה. חמישה שיעורים, שלושים עד שלושים וחמישה בכל שיעור. בני טיפש־עשרה? באירלנד ראינו אותם בסרטים אמריקניים, מצוברחים, גסי רוח, נוהגים במכוניות, והתפלאנו למה הם מצוברחים וגסי רוח. היו להם אוכל ובגדים וכסף, והם בכל זאת התחצפו אל הוריהם. באירלנד, בעולם שלי, לא היו בני טיפש־עשרה. היו ילדים. ילדים הלכו לבית ספר עד גיל ארבע־עשרה. אם הם התחצפו להוריהם, ההורים החטיפו להם פליק הגון על הפה שהעיף אותם לקצה החדר. הם גדלו, הלכו לעבוד בעבודה קשה, התחתנו, ביום שישי בערב שתו כוס בירה ובאותו Doo Wop ערב דפקו את האישה, וככה היא נשארה תמיד בהיריון. כעבור כמה שנים הם היגרו לאנגליה לעבוד בבניין או להתגייס לצבא הוד מלכותו ולהילחם למען האימפריה.
בעיית הסנדוויץ’ התחילה בזה שילד ושמו פיטי קרא בקול, למישהו מתחשק סנדוויץ’ מורטדלה? אתה רציני? אמא שלך בטח שונאת אותך, מה היא נותנת לך כאלו סנדוויצ’ים? פיטי זרק את שקית הנייר החומה עם הסנדוויץ’ בתוכה על המבקר, אֶנדי, וכל הכיתה הריעה. מכות, מכות, הם אמרו. מכות, מכות. השקית נחתה על הרצפה בין הלוח ובין השולחן של אנדי בשורה הראשונה.
עד כה עמדתי מאחורי שולחן המורה וכעת ניגשתי והשמעתי את הצליל הראשון בקריירת ההוראה שלי. הֵיי. ארבע שנות השכלה אקדמית באוניברסיטת ניו יורק, והדבר היחיד שעולה בדעתי הוא “הֵיי”.
אמרתי פעם נוספת. היי.
הם התעלמו ממני. הם היו עסוקים בקידום הקטטה שתהרוג את הזמן ותסיח את דעתי מן השיעור שאני אולי מתכנן. ניגשתי אל פיטי והכרזתי את ההכרזה הראשונה שלי כמורה, תפסיק לזרוק סנדוויצ’ים. פיטי והכיתה נראו מופתעים. המורה הזה, מורה חדש, הפריע הרגע ללכת פה מכות. מורים חדשים צריכים להתעסק בעניינים ששייכים להם או לשלוח מישהו לקרוא למנהל או לאחראי משמעת, וכל אחד יודע את זה שנים לפני שהוא בא לְפּה. וזה אומר שבזמן שמחכים אפשר ללכת מכות כמו שצריך. חוץ מזה, מה כבר אפשר לעשות עם מורה שאומר לך להפסיק לזרוק סנדוויצ’ים אחרי שכבר זרקת את הסנדוויץ’? בֶּני צועק מהשורה האחרונה. היי, המורה, הוא כבר זרק ת’סנדוויץ’. זה לא יעזור להגיד לו עכשיו לא לזרוק ת’סנדוויץ’.
הסנדוויץ’ כבר בין כה זרוק על הרצפה.
הכיתה צחקה. אין בעולם דבר מטופש יותר ממורה שאומר לכם אל תעשו כך וכך אחרי שכבר עשיתם. אחד הבנים מכסה את הפה ואומר, טמבל, וידעתי שהוא התייחס אלי. התחשק לי להעיף אותו מהכיסא שלו, אבל בזה תסתיים קריירת ההוראה שלי. חוץ מזה, היד שכיסתה את פיו היתה ענקית, והשולחן שלו היה קטן מדי לממדי גופו.
מישהו אמר, הֵיי, בֶּני, תגיד, אתה עורך דין או מה? והכיתה שוב צוחקת. כן בי־דיוק, הם אומרים וממתינים למהלך שלי. מה יעשה המורה החדש הזה? מרצים לחינוך באוניברסיטת ניו יורק אף פעם לא נתנו הרצאות בנושא הטיפול במצבי סנדוויצ’ים מעופפים. הם דיברו על תיאוריות ופילוסופיות בחינוך, על ציווּיִים מוסריים ואתיים, על הצורך להתייחס אל הילד כשלמות, על הַגֶשטַאלט, אם לא אכפת לכם, על צרכיו של הילד, אבל אף פעם לא על רגעים קריטיים בכיתה.
האם עלי לומר, פיטי, בוא הנה, תרים את הסנדוויץ’, כי אם לא אז...? אולי עלי להרים אותו בעצמי ולהשליך אותו לפח האשפה כדי להפגין את הבוז שאני רוחש לאנשים שזורקים סנדוויצ’ים בעוד מיליונים ברחבי העולם גוועים ברעב? הם מוכרחים להכיר בזה שאני הבוס, שאני קשוח, שאני לא מוכן שהם יטפסו עלי.
הסנדוויץ’, בנייר פרגמנט, היה מונח בחלקו מחוץ לשקית, והניחוח אמר לי שיש בו יותר ממורטדלה בלבד. הרמתי אותו וקילפתי אותו מהעטיפה. הסנדוויץ’ לא היה אחד מאותם סנדוויצ’ים רגילים שבהם פרוסת נקניק תחובה בין שתי פרוסות של לחם אמריקני לבן תפל.
הלחם היה כהה ועבה, לחם שאפתה אם איטלקייה בברוקלין, לחם מוצק דיו להחזיק פרוסות של נקניק מוטרדלה עשיר, מכוסה בשכבות של עגבנייה, בצל ופלפל, מוזלף בשמן זית וגדוש במלפפונים חמוצים קצוצים דק־דק המסחררים את הלשון.
אכלתי את הסנדוויץ’.
זאת היתה פעולת ניהול הכיתה הראשונה שלי. פי הפקוק בסנדוויץ’ ריתק את תשומת לבה של הכיתה. הם פקחו לעומתי עיניים נדהמות, שלושים וארבעה בנים ובנות, גיל ממוצע שש־עשרה.
ראיתי את ההתפעלות בעיניהם, המורה הראשון בחייהם שהרים סנדוויץ’ מהרצפה ואכל אותו לנגד עיניהם. איש הסנדוויץ’. בילדותי באירלנד התפעלנו מאחד המורים אשר מדי יום קילף ואכל תפוח וגמל לילדים הטובים בקליפה הארוכה. הילדים האלה הביטו בשמן שטפטף מסנטרי אל העניבה שקניתי בשני דולר בכולבו קליין.
פיטי אמר, מה, המורה, אתה אכלת לי את הסנדוויץ’.
הכיתה אמרה לו, שתוק. אתה לא רואה שהמורה אוכל? ליקקתי את אצבעותי. אמרתי, המממ, קימטתי את השקית ונייר הפרגמנט לכדור נייר והעפתי אותו לפח האשפה. הכיתה הריעה.
אוּה־אָה, הם אמרו, הופה, לא רע, וגם ג־דו־ל. ראיתם מה הלך פה.
הוא אוכל ת’סנדוויץ’. הוא פגע בפח. אוּה־אָה.
אז זה נקרא ללמד? כן, גדול. הרגשתי כמו גיבור. אכלתי את הסנדוויץ’. קלעתי לתוך הפח. הרגשתי שאני יכול לעשות הכול עם הכיתה הזאת. חשבתי שהם בכיס שלי. מצוין, חוץ מזה שלא ידעתי מה לעשות הלאה. באתי לשם ללמד, ושאלתי את עצמי איך לעבור מהקטע של הסנדוויץ’ לכתיב, לדקדוק, למבנה הפִּסקה או לכל דבר אחר שקשור לנושא שאני אמור ללמד, אנגלית.
התלמידים שלי חייכו עד אשר ראו את פרצופו של המנהל ממוסגר בחלון של דלת הכיתה. גבות שחורות ועבותות מורמות עד אמצע מצחו הביעו שאלה. הוא פתח את הדלת ורמז לי לצאת.
אפשר להחליף מילה, מר מק’קורט? פיטי לחש, היי, מר, אל תהיה בלחץ מהסנדוויץ’. ממילא לא רציתי אותו.
הכיתה אמרה, כן, כן, באופן שגילה שהם עומדים לצדי אם יש לי בעיה עם המנהל, ההתנסות הראשונה שלי בסולידריות מורה־תלמידים. בשיעור עלולים התלמידים שלך למשוך את הזמן ולהתלונן, אבל ברגע שמופיע המנהל או כל זר אחר, מיד נוצרת אחדות, חזית איתנה.
בחוץ, במסדרון, הוא אמר, אני בטוח שאתה מבין, מר מק’קורט, שזה לא נאה שהמורים יאכלו את ארוחת הצהריים שלהם בתשע בבוקר בכיתותיהם בנוכחות הבנים והבנות האלה. ההתנסות הראשונה שלך בהוראה, ואתה בוחר להתחיל אותה באכילת סנדוויץ’? האם זהו נוהל ראוי, ידידי הצעיר? לא כך אנחנו נוהגים כאן, הילדים עלולים להבין את זה לא נכון. אתה מבין את ההיגיון, אה? תחשוב אילו בעיות יתעוררו אם מורים יניחו כל דבר אחר ויתחילו לאכול ארוחת צהריים בכיתה, בעיקר בבוקר, בשעה שהיא עדיין שעת ארוחת בוקר. יש לנו מספיק בעיות עם תלמידים שמכניסים בהיחבא אל שיעורי הבוקר מיני מאכלים ומושכים תיקנים ומכרסמים שונים.
כבר גירשו מהכיתות פה סנאים, שלא לדבר על חולדות. אם לא נעמוד על המשמר עם הילדים האלה, ועם כמה מורים, עמיתיך, ידידי הצעיר, בית הספר יֵיהפך לקפטריה אחת גדולה.
רציתי לספר לו את האמת על הסנדוויץ’ וכמה יפה התמודדתי עם המצב, אך אילו עשיתי כן הייתי עלול לשים קץ לעבודתי כמורה. רציתי לומר, אדוני, זאת לא היתה ארוחת הצהריים שלי.
זה היה סנדוויץ’ של ילד שזרק אותו על ילד אחר ואני הרמתי אותו מפני שאני חדש כאן והדבר הזה קרה בכיתה שלי, ובקורסים באוניברסיטה לא לימדו כלום על השלכה והרמה של סנדוויצ’ים.
אני יודע שאכלתי את הסנדוויץ’, אבל עשיתי את זה מתוך ייאוש או עשיתי את זה כדי ללמד את הכיתה שיעור בבזבוז ולהראות להם מי שולט בעניינים או, אלוהים, אכלתי אותו כי הייתי רעב ואני מבטיח שאף פעם לא אעשה את זה שוב מִפַּחד שאפסיד את העבודה הטובה שלי, אם כי תודֶה שהכיתה היתה שקטה. אם זאת הדרך להשיג הקשבה מילדים בבית ספר תיכון מקצועי היית צריך לשלוח להביא ערמת סנדוויצ’ים עם נקניק בשביל ארבע הכיתות שאני עדיין צריך לפגוש היום.
לא אמרתי דבר.
המנהל אמר שהוא כאן כדי לעזור לי כי, הא, הא, עושה רושם שאני עשוי להזדקק להרבה עזרה. אני מודה, אמר, שזכית במלוא תשומת הלב שלהם. אוקיי, אבל תבדוק אם אתה יכול לעשות את זה בדרך דרמטית פחות. נסה ללמד. בשביל זה אתה כאן, ידידי הצעיר.
ללמד. אתה צריך להספיק את החומר. זה הכול. אין אוכלים בכיתה, לא מורה ולא תלמיד.
אמרתי, כן, אדוני, ובתנועת יד הוא הורה לי לשוב לכיתה.
הכיתה אמרה, מה הוא אמר? הוא אמר שאסור לי לאכול ארוחת צהריים בכיתה בתשע בבוקר.
אבל לא אכלת ארוחת צהריים.
אני יודע, אבל הוא ראה אותי עם הסנדוויץ’ ואמר לי לא לעשות את זה שוב.
מה, זה לא הוגן.
פיטי אמר, אני יגיד לאמא שלי שהסנדוויץ’ שלה מצא חן בעיניך. אני יגיד לה שהסתבכת נורא בגלל הסנדוויץ’ שלה.
בסדר, פיטי, אבל אל תגיד לה שזרקת אותו.
לא, לא. היא תהרוג אותי. היא מסיציליה. בסיציליה מתרגשים מהר. פיטי, תגיד לה שזה היה הסנדוויץ’ הכי טעים שאכלתי בחיים שלי.
אוקיי.

מֵיאָה קוּלְפָּה. אשמתי.
במקום ללמד, סיפרתי סיפורים.
כל דבר, העיקר שיישבו בשקט במקומותיהם.
הם חשבו שאני מלמד.
אני חשבתי שאני מלמד.
אני למדתי.
וקראת לעצמך מורה?
לא קראתי לעצמי שום דבר. הייתי יותר ממורה. ופחות. בכיתת תיכון אתה סמל מחלקה, רב, כתף לבכות עליה, אחראי משמעת, זמר, מלומד מדרגה נמוכה, פקיד, שופט־קו, ליצן, יועץ, אוכף את כללי הלבוש, מנצח, סניגור, פילוסוף, שותף לדבר עבירה, רקדן סטפס, פוליטיקאי, שוטה, שוטר תנועה, כומר, אם־אב־אח־אחות־דוד־ דודה, מנהל חשבונות, מבקר, פסיכולוג, הקש ששבר את גב הגמל.
בקפטריה של המורים הזהירו אותי הוותיקים, אל תספר להם שום דבר על עצמך, חבוב. הם ילדים, לכל הרוחות. אתה המורה.
יש לך זכות לפרטיות. אתה מכיר את המשחק, כן? השרצים הקטנים הם שדים משחת. באופן טבעי הם לא, ואני חוזר, הם לא, ידידיך.
הם יודעים להריח מתי אתה מתכונן ללמד שיעור אמיתי בדקדוק או משהו כזה, והם יקדימו תרופה למכה וינסו למנוע ממך להגיע לזה, חבוב. רק תן להם. הילדים האלה עושים את זה כבר שנים, אחת־ עשרה או שתים־עשרה, והם מבינים מצוין את המורים. הם ידעו אפילו אם אתה רק חושב על דקדוק או כתיב, והם ירימו את הידיים הקטנות שלהם וילבשו את ההבעה המתעניינת וישאלו אותך באיזה משחקים שיחקת בתור ילד ובעד מי אתה במשחק הגמר בבייסבול.
בדיוק ככה. ואתה תתפתה. כעבור רגע אתה שופך לפניהם את הלב, והם הולכים הביתה בלי לדעת איפה נגמר משפט ואיפה מתחיל המשפט הבא, אבל יכולים לספר לאבא ולאמא על החיים שלך.
לא שזה מזיז להם. הם כבר יסתדרו, אבל איפה אתה עומד עכשיו? אתה בחיים לא תחזיר לעצמך את הקטעים מהחיים שלך שנתקעו להם בראש. החיים שלך, בן אדם. זה כל מה שיש לך. אל תספר להם כלום.
העצה התבזבזה. למדתי באמצעות ניסוי וטעייה ושילמתי את המחיר. הייתי מוכרח למצוא בעצמי את דרכי להיות אדם ומורה, ונאבקתי עליה שלושים שנה בניו יורק בכיתות, ומחוצה להן. תלמידי לא ידעו שעומד מולם אדם שנחלץ מפקעת של היסטוריה אירית ודת קתולית ומותיר אחריו פיסות מן הפקעת הזאת בכל מקום.

חיי הצילו את חיי. ביומי השני במק’קי שואל אחד הבנים את השאלה אשר שולחת אותי אל העבר וצובעת את אופן ההוראה שלי בשלושים השנים הבאות. אני נדחק אל העבר, החומרים של חיי.
ג’וֹאי סאנְטוֹס מתפרץ, הֵיי, תגיד...
בבקשה לא להתפרץ. להרים יד.
טוב, טוב, אמר ג’ואי, אבל...
הם אומרים טוב, טוב, באופן שמודיע לך שהם בקושי סובלים אותך. ה”טוב, טוב”, הזה אמר בעצם, תשמע, אנחנו מנסים להיות סבלנים, לא לטפס עליך, בגלל שאתה בסך הכול מורה חדש.
ג’ואי מרים את ידו. המורה.
קרא לי מר מק’קורט.
טוב. בסדר. אז אתה סקוטי או משהו כזה? ג’ואי הוא הפה. בכל כיתה יש אחד כזה, ולצדו המתלונן, הליצן, הילד הטוב, מלכת היופי, המתנדב לכל משימה, הספורטאי, האינטלקטואל, הילד של אמא, המיסטיקן, ה”נקבה”, המאוהב, המבקר, השרץ, הדתי הקנאי שרואה חטא בכל מקום, החולם שיושב מאחור ובוהה בשולחנו, השמח, הקדוש שמוצא את הטוב בכל יצור.
תפקידו של הפה הוא לשאול שאלות, לא חשוב מה, העיקר למנוע מהמורה ללמד את השיעור המשעמם. אני אולי המורה החדש, אבל אני עולה על משחק ההשהיה של ג’ואי. זה משחק אוניברסלי. אני עצמי שיחקתי באותו משחק באירלנד. אני הייתי הפה בכיתה שלי ב”לימי נשיונל סקול”. המורה כתב על הלוח שאלה באלגברה או נטיית הפועל באירית, והבנים לחששו, מק’קורט, תשאל אותו שאלה.
תרחיק אותו מהשיעור המחורבן. נו כבר, נו כבר.
ברשותך, אדוני, באירלנד של פעם למדו אלגברה? מר אוֹ’האלוֹרָן חיבב אותי, ילד טוב, כְּתב מסודר, תמיד מנומס וצייתן. הוא היה מניח את הגיר, ועל־פי האופן שישב ליד שולחנו ולא מיהר להתחיל לדבר, נוכחנו לדעת עד כמה שמח להימלט מאלגברה ומדקדוק אירי. הוא היה אומר, ילדים, יש לכם זכות מלאה להיות גאים באבות האומה שלכם. הרבה לפני היוונים, אפילו לפני המצרים, ידעו אבותיכם הקדומים בארץ היפה הזאת ללכוד את קרני השמש בעיצומו של החורף ולהפנות אותן לכמה רגעי פז לתוך חדרים פנימיים אפלים. הם הכירו את המסלולים של גרמי השמים והם הרחיקו אותם מעבר לאלגברה, מעבר לחשבון אינפיניטסימלי, מעבר, ילדים, מעבר למעבר.
לעתים, בימי האביב החמימים, הוא התנמנם בכיסאו, ואנחנו ישבנו בשקט, כל ארבעים התלמידים, וחיכינו שיתעורר, ולא העזנו לצאת מן הכיתה גם אם המשיך לישון אחרי שהגיעה השעה ללכת הביתה.
לא, אני לא סקוטי. אני אירי.
נראה שג’ואי שואל בתום לב. מה, כן? מה זה אירי? אירי זה מה שבא מאירלנד.
כמו פטריק הקדוש, נכון? לא, לא בדיוק. השאלה מובילה לכך שאספר את הסיפור על פטריק הקדוש, מרחיקה אותנו משיעור אנגלית מ־ש־ע־מ־ם וגוררת שאלות נוספות.
תגיד, אדוני. באירלנד כולם מדברים אנגלית? איזה ספורט שיחקתם? כולם באירלנד קתולים? אל תניח להם להשתלט על הכיתה. אל תתקפל מולם. תראה להם מי פה מחזיק במושכות. אתה תקיף או אתה מת. אל תיתן שיעבדו עליך. תגיד להם, לפתוח את המחברות. הגיע הזמן להכתבה.
אוף, המורה, אוף, אלוהים, אוף בחייך. כתיב. כתיב. כתיב.
מוכרחים את זה? הם נאנקים, הכְתבה זה מ־ש־ע־מ־ם. הם מעמידים פנים שהם מטיחים מצח בשולחנות, הם טומנים את פרצופיהם בזרועותיהם השלובות. הם מתחננים לאישורי יציאה מהכיתה. חייב לשירותים. חייב לשירותים. מה, חשבנו שאתה נחמד כזה, צעיר והכול. למה כל המורים לאנגלית תמיד עושים אותו דבר? אותם שיעורי כתיב, אותם שיעורי לשון, תמיד אותו חרא, סליחה על הביטוי? אתה לא יכול לספר לנו עוד קצת על אירלנד? היי, המורה... שוב ג’ואי. הפה המושיע.
ג’ואי, אמרתי לך ששמי מר מק’קורט, מר מק’קורט, מר מק’קורט.
טוב, טוב. אז אדוני, תגיד, יצאת עם בנות באירלנד? לא, לכל הרוחות. עם כבשים. יצאנו עם כבשים. עם מי אתם חושבים שיצאנו? הכיתה מתפוצצת. הם צוחקים, אוחזים בחזותיהם, דוחפים זה את זה, דוחקים מרפקים, מעמידים פנים שהם נופלים ממקומותיהם.
המורה הזה. משוגע, תשמעו. מדבר מצחיק. יוצא עם כבשים. תשמרו טוב־טוב על הכבשים שלכם.
בבקשה מכם. פתחו, בבקשה, את המחברות. אנחנו צריכים לעבור על רשימת מילים.
צחוק היסטרי. המילה כבשים נמצאת ברשימה? איזה צחוק.
התגובה המתחכמת הזאת היתה טעות. צפה לבעיות. הילד הטוב, הקדוש והמבקר בטוח ידווחו עלי: אמא, אבא, אדון מנהל, תנחשו מה המורה אמר היום בכיתה. דברים רעים על כבשים.
אני לא מאורגן, לא מאומן ולא מוכן לדברים כאלה. אין לזה קשר להוראה. מה לזה ולספרות, לדקדוק, לכתיבה. מתי אהיה חזק מספיק להיכנס לכיתה, לראות שהם מקשיבים לי ולהתחיל ללמד? בבית הספר הזה מתנהלים שיעורים שקטים ושקדניים והמורים שולטים במצב. בקפטריה אומרת לי מורה מבוגרת, כן, זה לוקח לפחות חמש שנים.
למחרת המנהל שולח לקרוא לי. הוא יושב מאחורי שולחן הכתיבה שלו, מדבר בטלפון, מעשן סיגריה. חוזר ואומר, אני מצטער. זה לא יקרה יותר. אני אשוחח עם האדם הנוגע בדבר. מורה חדש, צר לי.
הוא מניח את הטלפון. כבשים. מה היה עניין הכבשים? כבשים? אין לי מושג מה לעשות איתך. היתה תלונה שאמרת “לכל הרוחות” בכיתה. אני יודע שאתה חדש פה ושבאת מארץ חקלאית ואתה לא מכיר את הכללים, אבל אתה צריך גם מידה מסוימת של שכל ישר.
לא, אדוני. אני לא חדש. אני פה כבר שמונה וחצי שנים, כולל שנתיים בצבא, בלי לספור את השנים בתור תינוק בברוקלין.
טוב, שמע. קודם הסנדוויץ’, עכשיו הכבשים. הטלפון לא מפסיק לצלצל. ההורים כבר יוצאים למלחמה. אני חייב לכסות את התחת שלי. אתה נמצא בבניין יומיים ובשני הימים הצלחת להסתבך. איך אתה מצליח? יש לך נטייה מסוימת לחרבן דברים, אם תסלח לי על הביטוי. בשביל מה לעזאזל דיברת עם הילדים על כבשים? אני מצטער. הם לא הפסיקו לשאול אותי שאלות, ויצאתי מהכלים. הם בסך הכול ניסו למנוע ממני להגיע להַכְתבה.
זה הכול? באותו הרגע, היה נדמה לי שעניין הכבשים דווקא משעשע.
כן, בטח, איזו שאלה. לעמוד מולם ולהמליץ על משכב בהמה.
שלושה־עשר הורים דורשים לפטר אותך. בסטטן איילנד יש כל מיני צדקנים.
אני בסך הכול התבדחתי.
לא, ידידי הצעיר. אין פה שום בדיחה. לכל דבר יש מקום וזמן.
כשאתה אומר משהו בכיתה, הם מתייחסים אליך ברצינות. אתה המורה. אם אתה אומר שיצאת עם כבשים, הם יבלעו כל מילה שלך.
הם לא מכירים את הרגלי ההזדווגות של האירים.
אני מצטער.
הפעם אני עובר על זה בשתיקה. אני אגיד להורים שאתה מהגר מאירלנד ושלא מזמן הגעת הנה.
אבל נולדתי כאן.
אתה יכול לשתוק רגע ולהקשיב כשאני מציל את החיים שלך, הא? הפעם אני עובר על זה בשתיקה. אני לא אכניס מכתב לתיק שלך. אין לך מושג איזה דבר חמור זה מכתב בתיק. אם יש לך שאיפות להתקדם במערכת הזאת, מנהל, סגן מנהל, יועץ, מכתב בתיק יעכב אותך. הוא התחלה של הידרדרות ארוכה.
אדוני, אני לא רוצה להיות מנהל. אני רק רוצה ללמד.
טוב, טוב. זה מה שכולם אומרים. אתה תתגבר על זה. הילדים האלה יצמיחו לך שער שיבה עוד לפני שתגיע לגיל שלושים.
התברר שאני לא בנוי להיות מורה החלטי שיודע לנפנף הצדה שאלות, בקשות, תלונות, ולהתקדם בשיעור מתוכנן היטב. לא רציתי בשיעור שיזכיר לי את בית הספר בלימריק שבו היה השיעור המלך ואנחנו היינו לא כלום. כבר התחלתי לחלום על בית ספר שבו המורים הם מדריכים ומורים רוחניים במקום מטילי משימות. לא היתה לי שום פילוסופיה חינוכית מוגדרת, פרט לכך שלא הרגשתי בנוח עם הבירוקרטים, עם רמי הדרג, שנמלטו מן הכיתות רק כדי לבוא ולהטריד את יושבי הכיתות הללו, מורים ותלמידים גם יחד.
לא רציתי למלא את הטפסים שלהם, לציית להנחיות שלהם, להעביר את הבחינות שלהם, לשאת את החיטוטים שלהם, להתאים את עצמי לפרויקטים ולתוכניות הלימוד שלהם.