שבעת הפלאים 3 - קבר הצללים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שבעת הפלאים 3 - קבר הצללים
מכר
מאות
עותקים
שבעת הפלאים 3 - קבר הצללים
מכר
מאות
עותקים

שבעת הפלאים 3 - קבר הצללים

4.4 כוכבים (8 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

פיטר לרנג'יס

פיטר לרנג'יס (באנגלית: Peter Lerangis; נולד בברוקלין, ניו יורק ב-1955‎) הוא סופר אמריקני, שנוהג לעתים להיות סופר צללים.

עבודתו של לרנג'יס כוללת את Smiler's Bones, את הספר Somebody, Please Tell Me Who I Am (יחד עם הארי מזר), את הספר Drama Club, את סדרת Spy X, סדרת Watchers, סדרת Abracadabra, ואת שני ספרי Antartica. הוא כתב 43 ספרים בסדרת Baby-Sitters Club וספרי הספין-אוף שלה‏.
לרנג'יס היה גם כותב צללים של חלקים מן הסדרות שלושת הבלשים, בני הרדי ו-Sweet Valley Twin. הוא גם כתב מספר ספרים המבוססים על סרטים - סליפי הולו, החוש השישי וכן כתב גרסה של היפה והחיה. הוא כתב גם שלושה ספרים ועוד גרסה אחת לילדים, מתוך סדרת Worlds of Power (הכוללת 8 ספרים ושתי גרסאות לילדים), המבוססת על משחק הווידאו בעל אותו שם. את שלושת הספרים הללו כתב תחת שם עט - A. L. Singer.
ב-2003 הוזמן לרנג'יס על ידי הגברת הראשונה של ארצות הברית דאז, לורה בוש, להתלווה אליה לפסטיבל הספר הרוסי הראשון שאורח על ידי הגברת הראשונה של רוסיה, ליודמילה פוטינה, אשתו של ולדימיר פוטין, במוסקבה‏.

תקציר

ההרפתקאות של ג'ק מקינלי וחבריו במירוץ לחיים או למוות ממשיכות בספר מהיר יותר, מצחיק יותר ומותח יותר.

חבורת הנערים, שהדרך היחידה להציל את חייהם היא למצוא שבעה כדורים קסומים שמוחבאים בשבעת פלאי תבל של העולם העתיק, ממשיכה בדרכה לפלא הבא, להרפתקה הבאה. הם גם נאלצים כמובן להמשיך להיאבק במסא, האנשים הרצחניים, או כפי שג'ק מכנה אותם: חלאות־האדם־שאסור־להזכיר־את־שמם־אבל־אני־בכל־זאת־אעשה־את־זה.

וכאשר הבטחות אינן מקוימות — דם צריך להישפך, ולג'ק, קאס ואלי לא נותרת ברירה אלא להרוס את הדבר האחד שיכול להציל אותם.

קבר הצללים הוא הספר השלישי בסדרה המצליחה "שבעת הפלאים". קדמו לו הקולוסוס מתעורר ואבודים בבבל.

ריק ריירדן , מחבר הסדרה "פרסי ג'קסון", על "שבעת הפלאים": "שילוב מסחרר של הרפתקה מודרנית וסודות עתיקים."

פרק ראשון

עמק המלכים
 
יחסית לבן אדם מת, אמא שלי נראתה מדהים.
היו לה עוד כמה שערות אפורות וקמטים, זה כנראה קורה אחרי שש שנים. אבל העיניים שלה והחיוך שלה נראו בדיוק אותו דבר. אפילו בתמונה בטלפון נייד, אלה הדברים הראשונים ששמים לב אליהם.
״ג'ק?״ אמרה אָלִי בְּלאק, שישבה לידי במושב האחורי של מכונית שכורה. ״אתה בסדר?״
״בסדר גמור,״ אמרתי. והאמת, זה היה השקר הכי גדול ששיקרתי בחיים. ״זאת אומרת, יחסית למישהו שרק עכשיו גילה שאמא שלו זייפה את המוות שלה לפני שש שנים.״
קָאס ויליאמס, מצִדה האחר של המכונית, החליק את המשקפיים העבים שלו במורד אפו ונעץ בי מבט מרחם. כמו כולנו, הוא היה בתחפושת. ״אולי היא לא זייפה,״ הוא אמר. ״אולי היא שרדה. ואיבדה את הזיכרון. עד עכשיו.״
״היא שרדה נפילה לתוך נקיק באנטרקטיקה?״ אמרתי.
סגרתי את הטלפון. הסתכלתי על התמונה הזאת בלי הפסקה מאז שברחנו מהמפקדה של המָסָא על יד הפירמידות בגיזה. כשחזרנו למוסד קָרָאִי הראיתי אותה לכולם, כולל לפרופסור בִּיגָאד, אבל לא יכולתי להישאר שם. לא כל עוד היא כאן. עכשיו חזרנו למצרים כדי לחפש אותה.
המכונית טסה בדממה מוחלטת לאורך הכביש הראשי בין קהיר לאלכסנדריה. רציתי לשמוח שאמא שלי בחיים. רציתי שלא יהיה לי אכפת שבעצם היא הצטרפה לכת. אבל לא שמחתי וכן היה לי אכפת. בגיל שבע החיים שלי השתנו ל״לפני״ ו״אחרי״. ״לפני״ היה נפלא. ״אחרי״ אבא שלי יצא לנסיעות עסקים כל הזמן, ואני נשארתי בבית עם שמרטפית עלובה אחת אחרי השנייה, וילדים דיברו עלי מאחורי הגב. אני יכול לספור על אצבע אחת את הפעמים שהלכתי ליום הורים בבית הספר עם הורה אמיתי.
לכן לא בדיוק השתוללתי משמחה על כך שאמא שלי הסתובבה לה בפירמידה במשך כל הזמן הזה עם מלכי הגועל. האנשים שלקחו את החבר שלנו מַרְקוֹ ועשו לו שטיפת מוח. האנשים שהרסו ציביליזציה שלמה. החלאות־שאסור־להזכיר־את־שמם־אבל־אני־בכל־זאת־אעשה־את־זה. המָסָא.
הסתובבתי בחזרה אל החלון, שם חלפו על פנינו הבניינים החמים, האפורים־צהבהבים של גיזה.
״כמעט הגענו,״ נהם טוֹרְקִין. כשהוא פנה ליציאה מכביש הטבַּעת, הגלגלים הימניים התרוממו באוויר והגלגלים השמאליים צווחו. אָלִי וקָאס החליקו לצד שלי, ואני כמעט הפלתי מהיד את הטלפון. ״אוףףף...״ נאנק קָאס.
״אמממ, טוֹרְקִין?״ קראה אָלִי. ״הדוושה השמאלית הזאת? אלה הבלמים.״
טוֹרְקִין ניענע את ראשו, מרוצה מהתמרון. ״מתלים גמישים מאוד. מכונית יקרה מאוד.״
״נוסע עם בחילה קשה מאוד,״ מילמל קָאס.
טוֹרְקִין הוא האדם היחיד שיכול לגרום לנסיעה במכונית לינקולן להידמות לנסיעה במכונית של משפחת קדמוני. הוא גם האדם היחיד שאני מכיר שהגובה שלו יותר משני מטרים ועשרה ושאף פעם לא נועל נעליים.
״אתה בסדר, קָאס?״ שאלה אָלִי. ״אתה הולך להקיא?״
״אל תגידי את זה,״ אמר קָאס. ״רק מלשמוע את המילה להקיא אני רוצה להקיא.״
״אבל אתה אמרת הרגע להקיא,״ ציינה אָלִי.
קאס השמיע ״גְלוּוּוּוּרְבּ״.
פתחתי חלון.
״אני בסדר,״ אמר קָאס וגמע אוויר בנשימות עמוקות. ״בסדר... ג־ג־ג־גמור.״
טוֹרְקִין האט מאוד. הרגשתי שידה של אָלִי נוגעת בידי. ״אתה מתוח. אל תהיה מתוח. אני שמחה שאנחנו עושים את זה. צדקת כששיכנעת את פרופסור בִּיגָאד להרשות לנו לבוא הנה, ג'ק.״
קולה היה רך ועדין. היא לבשה שמלה כתומה דקיקה עם כיסוי ראש, והיו לה עדשות מגע שהפכו את עיניה הכחולות לחומות. שנאתי את התחפושות האלה, בייחוד את התחפושת שלי, שכללה כובע מצחייה מטופש שתפור לו קוקו מאחור. אבל אחרי שברחנו מהמָסָא כמה ימים קודם לכן וחוללנו מהומה גדולה בעיר, לא יכולנו לקחת סיכון שיזהו אותנו. ״אני לא ג'ק מקִינְלִי,״ אמרתי. ״אני פַייסָל.״
אָלִי חייכה. ״אנחנו נעבור את זה, פייסל. כבר עברנו דברים גרועים יותר.״
גרועים יותר? אולי היא התכוונה לכך שחטפו אותנו מהבתים שלנו לאי באמצע שום מקום. או לכך שגילינו שירשנו גֶן שיעניק לנו כוחות־על אבל יהרוג אותנו עד גיל ארבע־עשרה. או לכך שאמרו לנו שהדרך היחידה להציל את חיינו היא למצוא שבעה כדורים קסומים מאטלנטיס שמוחבאים בשבעת פלאי תבל של העולם העתיק — ששישה מהם כבר לא קיימים. או לכך שנלחמנו בגריפון עתיק, או לכך שהחבר שלנו מַרְקוֹ בגד בנו, או לכך שצפינו בהרס של עולם מקביל.
אני לא יודע אם אפשר להגדיר משהו מכל הדברים האלה כגרוע יותר ממה שעמדנו לעשות.
קָאס נשם נשימות עמוקות וקצביות. הכובע הלבן המדולדל שלו היה מעוך לו על האוזניים, והמשקפיים עיוותו את עיניו. ראיתי בעדשות את השתקפות התחפושת שלי, הכובע עם הקוקו, ולחיי השמאלית שהיתה מקושטת בכתם לידה מזויף בצורת ג'וק קטן. טוֹרְקִין נאלץ לצבוע את שערו לשחור. הקוקו שלו היה עבה כל כך עד שנראה כמו אוֹפּוֹסוּם שמחובר לו לעורף. הוא עדיין סירב לנעול נעליים, ולכן פרופסור בִּיגָאד שלח מישהו שיצייר לו סנדלים מזויפים על כפות הרגליים. מדהים עד כמה הם נראו אמיתיים.
״נראה לך שאולי יש לאמא שלך תרופה נגד הקאה בנסיעות?״ שאל קָאס.
״בוא נוודא קודם שהיא אמיתית,״ אמרתי. ״אחר כך נטפל בכל השאר.״
״היא אמיתית,״ אמרה אָלִי. ״חמישה מומחים לגרפיקה ממכון קָרָאִי, ארבעה מתכנתים ואני — כולנו בדקנו את התמונה הזאת. אין בה קצוות מרוככים, אין חוסר עקביות בתאורה ואין וריאציות ברמת הפּיקסֶל. היא לא עברה פוטושופ.״
הנדתי ראש בבלבול מוחלט. ״אז היא מגניבה לנו טלפון נייד שמוביל אותנו לשני הלוֹקוּלִי הגנובים. היא משאירה לנו צופן שמגלה את זהותה, והיא עוזרת לנו לברוח. למה?״
״אולי היא מרגלת?״ שאל קָאס.
אָלִי נאנחה והנידה את ראשה לשלילה. ״אם היא היתה מרגלת של מכון קָרָאִי, הם היו יודעים. אבל הם לא יודעים. נכון, טוֹרְקִין?״
קוקו־האופוסום של טוֹרְקִין רקד ריקוד קטן כשהניד את ראשו. המכונית סטתה שמאלה וימינה. מישהו מאחורינו צפר.
אָלִי הציצה מעבר לכתפו של הענק. ״טוֹרְקִין, אתה מְסַמֵּס תוך כדי נהיגה?״
״אמא ג'ק לא מרגלת,״ הוא השיב והניח מידו את מכשיר הטלפון.
״יכולת להרוג אותנו!״ אמרה אָלִי.
״רגע,״ אמרתי. ״האגודל שלך בגודל של כיכר לחם. איך אתה נוגע באותיות הנכונות?״
״עושה טעויות,״ נהם טוֹרְקִין. ״אבל זה מצב חירום. אתם תגידו לי תודה.״
הוא משך את ההגה ימינה כדי לסטות לנתיב היציאה.
״לא,״ אמר קָאס. ״אני לא אגיד לך תודה.״
* * *
שמש אחר הצהריים שקעה על עמק המלכים, כחצי קילומטר מלפנינו. אפילו מהמרחק הזה ראיתי תיירים נוהרים לאוטובוסים. הפירמידות הטילו צללים ארוכים לכיוון הספינקס, שישב שם והחזיר להן מבט. הוא נראה כאילו כל העניין הזה די משעמם אותו.
הלוואי שיכולתי להיות רגוע כמוהו.
הפנייה שלנו — שביל העפר שהוביל למפקדת המָסָא — כבר היתה בטווח ראייה, כמאה מטרים הלאה. טוֹרְקִין פנה בחדות לשביל החצץ. המכונית היטלטלה עם כל מהמורה, ונאלצתי להרים את זרועותַי מעל הראש כדי לרכך את המכות מהגג. הוא לחץ על הבלמים בבת אחת, ועצרנו בענן של אבק מדברי.
כשיצאנו הופיעו באופק שלושה ג'יפים שטסו לעברנו. הטלפון הנייד של טוֹרְקִין התחיל לצפצף.
״רגע — זאת הסיבה שנגיד לך תודה?״ שאלה אָלִי. ״הזמנת גיבוי?״
״חשבתי שאנחנו הולכים להפתיע את המָסָא,״ אמר קָאס.
״דימיטריוֹס חכם וחזק,״ אמר טוֹרְקִין כשפתח את תא המטען. ״חייבים להיות חכמים וחזקים יותר.״
אָלִי שלחה את ידיה לתא המטען והעבירה לכל אחד מאיתנו תרמיל קטן עם ציוד — פנסים, נוּרִים וכמה חִצי הלם. הנפתי את התרמיל שלי במהירות על גב.
מולנו עמד צריף מתכת קטן שאחד מקירותיו מעוקם מאוד. הכניסה למפקדת המָסָא נראתה כמו מחסן אספקה, אבל היא הובילה למטה, אל פירמידה קבורה שהארכיאולוגים לא נגעו בה. עמוק מתחת לפני האדמה הצחיחה היתה רשת עצומה של חדרי אימונים מודרניים, מעבדות, שטחי מגורים, משרדים ומרכז בקרה גדול, כולם מחוברים ביניהם. חלק מהמנהרות ומהחדרים נבנו בעת העתיקה כדי לכבד את הקָה, רוחו של הפרעה המת, כדי לפנק את הרוח ולאפשר לה להרגיש בנוח כשהיא מבקרת בעולם החיים.
הרוח היחידה שהיתה שם למטה עכשיו היתה רוח הרוע הטהור של המָסָא.
״זזים, עכשיו,״ אמרה אָלִי. היא רצה קדימה ושלחה יד אל ידית הדלת.
היא משכה אותה במהירות, והדלת נפתחה.
״איך זה —?״ אמר קָאס.
״אין מנעול?״ אמרתי ונעצתי מבט בחושך שמעבר לדלת. ״מוזר.״
אָלִי ואני הצצנו דרך הדלת במורד מדרגות הבטון. היתה לי הרגשה שהמקום מחומם מדי. זכרתי שהיה שם קר. בתחתית המדרגות השתלשלה נורה יחידה על חוט חשמל.
״נורא שקט פה,״ אמר קָאס.
״מה עכשיו?״ שאלה אָלִי.
צווחה חרישית ונוגה נישאה למעלה. זוג עיניים נע לכיווננו בחוסר יציבות מתוך החשיכה.
״זהירות!״ אמרתי.
כשנפלנו ארצה התעופף מעל ראשינו עטלף מצייץ. טוֹרְקִין הושיט יד וחטף את היצור הפרוותי בעודו באוויר. היצור, שהיה לכוד בכפתו האנושית הענקית, נאבק וציפצף. ״לא קוראים רות,״ הוא אמר, ״אבל טעים מאוד מטוגן בפירורי לחם, עם סלסה מנגו.״
פניה של אָלִי החווירו מחלחלה. ״זה כל כך מגעיל עד שזה בלתי נתפס.״
טוֹרְקִין הזעיף פנים והרפה מהיצור באי־רצון. ״בעצם, זה דווקא... נתפס.״
הג'יפים עצרו בינתיים. גברים ונשים בבגדים יומיומיים יצאו מהם, התפרשׂו מסביב והקיפו את האזור. הם נשאו תיקי מסמכים, חבילות כבדות, תיבות ארוכות. הם הנידו ראש לעברנו באופן כמעט בלתי מורגש ונעצו מבטים בטוֹרְקִין בהמתנה להוראות.
״כל אלה ממכון קָרָאִי?״ שאלה אָלִי.
״צוות חדש,״ אמר טוֹרְקִין. ״שלחו אחרי שברחתם.״
״הם חמושים!״ אמר קָאס. ״זה לא מוגזם?״
טוֹרְקִין הניד את ראשו בגבות מכווצות. ״לא בשביל מָסָא.״
היה משהו בדבריו. ניגשתי לכניסה בהליכה שפופה ונשכבתי על הבטן. לאט־לאט שירבבתי את הראש מעל גרם המדרגות. ריח מתוק ומחליא ריחף מלמטה: עובש ועץ רקוב... ועוד משהו.
משהו כמו פלסטיק שרוף.
הוצאתי את הפנס מהתיק והארתי בו למטה. המדרגות היו זרועות חתיכות זכוכית שבורה, חוטי חשמל, פחיות ריקות ופיסות נייר קרועות. ״קרה פה משהו,״ אמרתי.
״צריך גיבוי?״ טוֹרְקִין הרים אצבעות לשפתיו והתכונן לשרוק.
״לא,״ אמרתי. ״יש למָסָא מערכת אבטחה. הם בטח רואים עכשיו את הג'יפים. אם ניכנס יחד, עם כל הצוות של מכון קָרָאִי, סביר להניח שהם יגיבו באלימות. זה יכול להיגמר רע.״
״אז... אתה רוצה שרק אנחנו נרד לשם?״ שאל קָאס.
״אני אעשה את זה לבד אם אצטרך,״ אמרתי. ״אני חייב לבדוק אם אמא שלי באמת בחיים. אם היא שם למטה, היא לא תרשה שיקרה שום דבר רע.״
קָאס חשב רגע והינהן. ״נוּמָב,״ הוא אמר בשקט. ״אני איתך, פייסל.״
״גם אני,״ אמרה אָלִי.
״המממ,״ הסכים טוֹרְקִין.
״אתה לא, טוֹרְקִין,״ אמרתי. היה אסור לנו להסתכן בכך שנפחיד את המָסָא בנוכחותו. ״אל תיעלב. אנחנו צריכים אותך כאן בחוץ כדי... שתהיה מפקד הצוות של מכון קָרָאִי.״
התחלתי לרדת במדרגות, ובדרך הנפתי את הפנס מסביב וניסיתי להיזכר במבנה המקום. שמעתי את צעדיה של אָלִי מאחורי. גם את צעדיו של קָאס. ״מפקד?״ לחשה אָלִי.
״הייתי חייב לגרום לו להרגיש חשוב,״ אמרתי.
״הפּ... צ'יייי!״ קָאס התעטש.
״ששששש!״ אמרנו אָלִי ואני יחד.
בתחתית המדרגות היה פרוזדור שהשתפע כלפי מטה והוביל לחדרים ששימשו למטרות שונות. הארתי בפנס ימינה ושמאלה והתקדמנו על קצות האצבעות. הרצפה היתה זרועה פסולת. אורות התקרה היו כבויים. גם אורות האבטחה.
הצצתי דרך הדלת הראשונה, חדר אחסנה. ארונות מתכת משרדיים עמדו פתוחים. חלק מהמגירות היו פזורות על הרצפה. שעון קיר עגול בסגנון מיושן שכב ביניהן, מקובע בשעה 3:11. עטיפות, עיתונים וכל מיני חתיכות אשפה נזרקו בחיפזון לערימות.
״מה לכל ה —?״ אמרה אָלִי.
קָאס נכנס לחדר מצדו האחר של הפרוזדור. הוא התכופף והרים שרשרת חרוזים, והפך אותה כך שהחרוזים החליקו מעלה ומטה. ״נראה לי שזו מחרוזת תפילה,״ הוא אמר וטמן אותה בכיסו.
הארתי לתוך החדר. שולחנות היו צמודים לכל ארבעת הקירות, ושולחן ארוך נוסף נמתח במרכז החדר. כבלים היו זרוקים בכל מקום כמו צלופחים מתים, כיסאות היו הפוכים, והרצפה היתה זרועה זבל. בלי מחשבים, בלי קלסרים, בלי שום דבר.
״נראה כאילו היה יותר חשוב להם למהר מאשר להיזהר,״ אמרתי.
״לא יכול להיות,״ אמרה אָלִי והנידה ראש בקהות חושים. ״היו פה מאות אנשים. זה היה כמו עיר.״
קולה הידהד בעמימות בפרוזדור הדומם. המָסָא נעלמו ל

פיטר לרנג'יס

פיטר לרנג'יס (באנגלית: Peter Lerangis; נולד בברוקלין, ניו יורק ב-1955‎) הוא סופר אמריקני, שנוהג לעתים להיות סופר צללים.

עבודתו של לרנג'יס כוללת את Smiler's Bones, את הספר Somebody, Please Tell Me Who I Am (יחד עם הארי מזר), את הספר Drama Club, את סדרת Spy X, סדרת Watchers, סדרת Abracadabra, ואת שני ספרי Antartica. הוא כתב 43 ספרים בסדרת Baby-Sitters Club וספרי הספין-אוף שלה‏.
לרנג'יס היה גם כותב צללים של חלקים מן הסדרות שלושת הבלשים, בני הרדי ו-Sweet Valley Twin. הוא גם כתב מספר ספרים המבוססים על סרטים - סליפי הולו, החוש השישי וכן כתב גרסה של היפה והחיה. הוא כתב גם שלושה ספרים ועוד גרסה אחת לילדים, מתוך סדרת Worlds of Power (הכוללת 8 ספרים ושתי גרסאות לילדים), המבוססת על משחק הווידאו בעל אותו שם. את שלושת הספרים הללו כתב תחת שם עט - A. L. Singer.
ב-2003 הוזמן לרנג'יס על ידי הגברת הראשונה של ארצות הברית דאז, לורה בוש, להתלווה אליה לפסטיבל הספר הרוסי הראשון שאורח על ידי הגברת הראשונה של רוסיה, ליודמילה פוטינה, אשתו של ולדימיר פוטין, במוסקבה‏.

עוד על הספר

שבעת הפלאים 3 - קבר הצללים פיטר לרנג'יס
עמק המלכים
 
יחסית לבן אדם מת, אמא שלי נראתה מדהים.
היו לה עוד כמה שערות אפורות וקמטים, זה כנראה קורה אחרי שש שנים. אבל העיניים שלה והחיוך שלה נראו בדיוק אותו דבר. אפילו בתמונה בטלפון נייד, אלה הדברים הראשונים ששמים לב אליהם.
״ג'ק?״ אמרה אָלִי בְּלאק, שישבה לידי במושב האחורי של מכונית שכורה. ״אתה בסדר?״
״בסדר גמור,״ אמרתי. והאמת, זה היה השקר הכי גדול ששיקרתי בחיים. ״זאת אומרת, יחסית למישהו שרק עכשיו גילה שאמא שלו זייפה את המוות שלה לפני שש שנים.״
קָאס ויליאמס, מצִדה האחר של המכונית, החליק את המשקפיים העבים שלו במורד אפו ונעץ בי מבט מרחם. כמו כולנו, הוא היה בתחפושת. ״אולי היא לא זייפה,״ הוא אמר. ״אולי היא שרדה. ואיבדה את הזיכרון. עד עכשיו.״
״היא שרדה נפילה לתוך נקיק באנטרקטיקה?״ אמרתי.
סגרתי את הטלפון. הסתכלתי על התמונה הזאת בלי הפסקה מאז שברחנו מהמפקדה של המָסָא על יד הפירמידות בגיזה. כשחזרנו למוסד קָרָאִי הראיתי אותה לכולם, כולל לפרופסור בִּיגָאד, אבל לא יכולתי להישאר שם. לא כל עוד היא כאן. עכשיו חזרנו למצרים כדי לחפש אותה.
המכונית טסה בדממה מוחלטת לאורך הכביש הראשי בין קהיר לאלכסנדריה. רציתי לשמוח שאמא שלי בחיים. רציתי שלא יהיה לי אכפת שבעצם היא הצטרפה לכת. אבל לא שמחתי וכן היה לי אכפת. בגיל שבע החיים שלי השתנו ל״לפני״ ו״אחרי״. ״לפני״ היה נפלא. ״אחרי״ אבא שלי יצא לנסיעות עסקים כל הזמן, ואני נשארתי בבית עם שמרטפית עלובה אחת אחרי השנייה, וילדים דיברו עלי מאחורי הגב. אני יכול לספור על אצבע אחת את הפעמים שהלכתי ליום הורים בבית הספר עם הורה אמיתי.
לכן לא בדיוק השתוללתי משמחה על כך שאמא שלי הסתובבה לה בפירמידה במשך כל הזמן הזה עם מלכי הגועל. האנשים שלקחו את החבר שלנו מַרְקוֹ ועשו לו שטיפת מוח. האנשים שהרסו ציביליזציה שלמה. החלאות־שאסור־להזכיר־את־שמם־אבל־אני־בכל־זאת־אעשה־את־זה. המָסָא.
הסתובבתי בחזרה אל החלון, שם חלפו על פנינו הבניינים החמים, האפורים־צהבהבים של גיזה.
״כמעט הגענו,״ נהם טוֹרְקִין. כשהוא פנה ליציאה מכביש הטבַּעת, הגלגלים הימניים התרוממו באוויר והגלגלים השמאליים צווחו. אָלִי וקָאס החליקו לצד שלי, ואני כמעט הפלתי מהיד את הטלפון. ״אוףףף...״ נאנק קָאס.
״אמממ, טוֹרְקִין?״ קראה אָלִי. ״הדוושה השמאלית הזאת? אלה הבלמים.״
טוֹרְקִין ניענע את ראשו, מרוצה מהתמרון. ״מתלים גמישים מאוד. מכונית יקרה מאוד.״
״נוסע עם בחילה קשה מאוד,״ מילמל קָאס.
טוֹרְקִין הוא האדם היחיד שיכול לגרום לנסיעה במכונית לינקולן להידמות לנסיעה במכונית של משפחת קדמוני. הוא גם האדם היחיד שאני מכיר שהגובה שלו יותר משני מטרים ועשרה ושאף פעם לא נועל נעליים.
״אתה בסדר, קָאס?״ שאלה אָלִי. ״אתה הולך להקיא?״
״אל תגידי את זה,״ אמר קָאס. ״רק מלשמוע את המילה להקיא אני רוצה להקיא.״
״אבל אתה אמרת הרגע להקיא,״ ציינה אָלִי.
קאס השמיע ״גְלוּוּוּוּרְבּ״.
פתחתי חלון.
״אני בסדר,״ אמר קָאס וגמע אוויר בנשימות עמוקות. ״בסדר... ג־ג־ג־גמור.״
טוֹרְקִין האט מאוד. הרגשתי שידה של אָלִי נוגעת בידי. ״אתה מתוח. אל תהיה מתוח. אני שמחה שאנחנו עושים את זה. צדקת כששיכנעת את פרופסור בִּיגָאד להרשות לנו לבוא הנה, ג'ק.״
קולה היה רך ועדין. היא לבשה שמלה כתומה דקיקה עם כיסוי ראש, והיו לה עדשות מגע שהפכו את עיניה הכחולות לחומות. שנאתי את התחפושות האלה, בייחוד את התחפושת שלי, שכללה כובע מצחייה מטופש שתפור לו קוקו מאחור. אבל אחרי שברחנו מהמָסָא כמה ימים קודם לכן וחוללנו מהומה גדולה בעיר, לא יכולנו לקחת סיכון שיזהו אותנו. ״אני לא ג'ק מקִינְלִי,״ אמרתי. ״אני פַייסָל.״
אָלִי חייכה. ״אנחנו נעבור את זה, פייסל. כבר עברנו דברים גרועים יותר.״
גרועים יותר? אולי היא התכוונה לכך שחטפו אותנו מהבתים שלנו לאי באמצע שום מקום. או לכך שגילינו שירשנו גֶן שיעניק לנו כוחות־על אבל יהרוג אותנו עד גיל ארבע־עשרה. או לכך שאמרו לנו שהדרך היחידה להציל את חיינו היא למצוא שבעה כדורים קסומים מאטלנטיס שמוחבאים בשבעת פלאי תבל של העולם העתיק — ששישה מהם כבר לא קיימים. או לכך שנלחמנו בגריפון עתיק, או לכך שהחבר שלנו מַרְקוֹ בגד בנו, או לכך שצפינו בהרס של עולם מקביל.
אני לא יודע אם אפשר להגדיר משהו מכל הדברים האלה כגרוע יותר ממה שעמדנו לעשות.
קָאס נשם נשימות עמוקות וקצביות. הכובע הלבן המדולדל שלו היה מעוך לו על האוזניים, והמשקפיים עיוותו את עיניו. ראיתי בעדשות את השתקפות התחפושת שלי, הכובע עם הקוקו, ולחיי השמאלית שהיתה מקושטת בכתם לידה מזויף בצורת ג'וק קטן. טוֹרְקִין נאלץ לצבוע את שערו לשחור. הקוקו שלו היה עבה כל כך עד שנראה כמו אוֹפּוֹסוּם שמחובר לו לעורף. הוא עדיין סירב לנעול נעליים, ולכן פרופסור בִּיגָאד שלח מישהו שיצייר לו סנדלים מזויפים על כפות הרגליים. מדהים עד כמה הם נראו אמיתיים.
״נראה לך שאולי יש לאמא שלך תרופה נגד הקאה בנסיעות?״ שאל קָאס.
״בוא נוודא קודם שהיא אמיתית,״ אמרתי. ״אחר כך נטפל בכל השאר.״
״היא אמיתית,״ אמרה אָלִי. ״חמישה מומחים לגרפיקה ממכון קָרָאִי, ארבעה מתכנתים ואני — כולנו בדקנו את התמונה הזאת. אין בה קצוות מרוככים, אין חוסר עקביות בתאורה ואין וריאציות ברמת הפּיקסֶל. היא לא עברה פוטושופ.״
הנדתי ראש בבלבול מוחלט. ״אז היא מגניבה לנו טלפון נייד שמוביל אותנו לשני הלוֹקוּלִי הגנובים. היא משאירה לנו צופן שמגלה את זהותה, והיא עוזרת לנו לברוח. למה?״
״אולי היא מרגלת?״ שאל קָאס.
אָלִי נאנחה והנידה את ראשה לשלילה. ״אם היא היתה מרגלת של מכון קָרָאִי, הם היו יודעים. אבל הם לא יודעים. נכון, טוֹרְקִין?״
קוקו־האופוסום של טוֹרְקִין רקד ריקוד קטן כשהניד את ראשו. המכונית סטתה שמאלה וימינה. מישהו מאחורינו צפר.
אָלִי הציצה מעבר לכתפו של הענק. ״טוֹרְקִין, אתה מְסַמֵּס תוך כדי נהיגה?״
״אמא ג'ק לא מרגלת,״ הוא השיב והניח מידו את מכשיר הטלפון.
״יכולת להרוג אותנו!״ אמרה אָלִי.
״רגע,״ אמרתי. ״האגודל שלך בגודל של כיכר לחם. איך אתה נוגע באותיות הנכונות?״
״עושה טעויות,״ נהם טוֹרְקִין. ״אבל זה מצב חירום. אתם תגידו לי תודה.״
הוא משך את ההגה ימינה כדי לסטות לנתיב היציאה.
״לא,״ אמר קָאס. ״אני לא אגיד לך תודה.״
* * *
שמש אחר הצהריים שקעה על עמק המלכים, כחצי קילומטר מלפנינו. אפילו מהמרחק הזה ראיתי תיירים נוהרים לאוטובוסים. הפירמידות הטילו צללים ארוכים לכיוון הספינקס, שישב שם והחזיר להן מבט. הוא נראה כאילו כל העניין הזה די משעמם אותו.
הלוואי שיכולתי להיות רגוע כמוהו.
הפנייה שלנו — שביל העפר שהוביל למפקדת המָסָא — כבר היתה בטווח ראייה, כמאה מטרים הלאה. טוֹרְקִין פנה בחדות לשביל החצץ. המכונית היטלטלה עם כל מהמורה, ונאלצתי להרים את זרועותַי מעל הראש כדי לרכך את המכות מהגג. הוא לחץ על הבלמים בבת אחת, ועצרנו בענן של אבק מדברי.
כשיצאנו הופיעו באופק שלושה ג'יפים שטסו לעברנו. הטלפון הנייד של טוֹרְקִין התחיל לצפצף.
״רגע — זאת הסיבה שנגיד לך תודה?״ שאלה אָלִי. ״הזמנת גיבוי?״
״חשבתי שאנחנו הולכים להפתיע את המָסָא,״ אמר קָאס.
״דימיטריוֹס חכם וחזק,״ אמר טוֹרְקִין כשפתח את תא המטען. ״חייבים להיות חכמים וחזקים יותר.״
אָלִי שלחה את ידיה לתא המטען והעבירה לכל אחד מאיתנו תרמיל קטן עם ציוד — פנסים, נוּרִים וכמה חִצי הלם. הנפתי את התרמיל שלי במהירות על גב.
מולנו עמד צריף מתכת קטן שאחד מקירותיו מעוקם מאוד. הכניסה למפקדת המָסָא נראתה כמו מחסן אספקה, אבל היא הובילה למטה, אל פירמידה קבורה שהארכיאולוגים לא נגעו בה. עמוק מתחת לפני האדמה הצחיחה היתה רשת עצומה של חדרי אימונים מודרניים, מעבדות, שטחי מגורים, משרדים ומרכז בקרה גדול, כולם מחוברים ביניהם. חלק מהמנהרות ומהחדרים נבנו בעת העתיקה כדי לכבד את הקָה, רוחו של הפרעה המת, כדי לפנק את הרוח ולאפשר לה להרגיש בנוח כשהיא מבקרת בעולם החיים.
הרוח היחידה שהיתה שם למטה עכשיו היתה רוח הרוע הטהור של המָסָא.
״זזים, עכשיו,״ אמרה אָלִי. היא רצה קדימה ושלחה יד אל ידית הדלת.
היא משכה אותה במהירות, והדלת נפתחה.
״איך זה —?״ אמר קָאס.
״אין מנעול?״ אמרתי ונעצתי מבט בחושך שמעבר לדלת. ״מוזר.״
אָלִי ואני הצצנו דרך הדלת במורד מדרגות הבטון. היתה לי הרגשה שהמקום מחומם מדי. זכרתי שהיה שם קר. בתחתית המדרגות השתלשלה נורה יחידה על חוט חשמל.
״נורא שקט פה,״ אמר קָאס.
״מה עכשיו?״ שאלה אָלִי.
צווחה חרישית ונוגה נישאה למעלה. זוג עיניים נע לכיווננו בחוסר יציבות מתוך החשיכה.
״זהירות!״ אמרתי.
כשנפלנו ארצה התעופף מעל ראשינו עטלף מצייץ. טוֹרְקִין הושיט יד וחטף את היצור הפרוותי בעודו באוויר. היצור, שהיה לכוד בכפתו האנושית הענקית, נאבק וציפצף. ״לא קוראים רות,״ הוא אמר, ״אבל טעים מאוד מטוגן בפירורי לחם, עם סלסה מנגו.״
פניה של אָלִי החווירו מחלחלה. ״זה כל כך מגעיל עד שזה בלתי נתפס.״
טוֹרְקִין הזעיף פנים והרפה מהיצור באי־רצון. ״בעצם, זה דווקא... נתפס.״
הג'יפים עצרו בינתיים. גברים ונשים בבגדים יומיומיים יצאו מהם, התפרשׂו מסביב והקיפו את האזור. הם נשאו תיקי מסמכים, חבילות כבדות, תיבות ארוכות. הם הנידו ראש לעברנו באופן כמעט בלתי מורגש ונעצו מבטים בטוֹרְקִין בהמתנה להוראות.
״כל אלה ממכון קָרָאִי?״ שאלה אָלִי.
״צוות חדש,״ אמר טוֹרְקִין. ״שלחו אחרי שברחתם.״
״הם חמושים!״ אמר קָאס. ״זה לא מוגזם?״
טוֹרְקִין הניד את ראשו בגבות מכווצות. ״לא בשביל מָסָא.״
היה משהו בדבריו. ניגשתי לכניסה בהליכה שפופה ונשכבתי על הבטן. לאט־לאט שירבבתי את הראש מעל גרם המדרגות. ריח מתוק ומחליא ריחף מלמטה: עובש ועץ רקוב... ועוד משהו.
משהו כמו פלסטיק שרוף.
הוצאתי את הפנס מהתיק והארתי בו למטה. המדרגות היו זרועות חתיכות זכוכית שבורה, חוטי חשמל, פחיות ריקות ופיסות נייר קרועות. ״קרה פה משהו,״ אמרתי.
״צריך גיבוי?״ טוֹרְקִין הרים אצבעות לשפתיו והתכונן לשרוק.
״לא,״ אמרתי. ״יש למָסָא מערכת אבטחה. הם בטח רואים עכשיו את הג'יפים. אם ניכנס יחד, עם כל הצוות של מכון קָרָאִי, סביר להניח שהם יגיבו באלימות. זה יכול להיגמר רע.״
״אז... אתה רוצה שרק אנחנו נרד לשם?״ שאל קָאס.
״אני אעשה את זה לבד אם אצטרך,״ אמרתי. ״אני חייב לבדוק אם אמא שלי באמת בחיים. אם היא שם למטה, היא לא תרשה שיקרה שום דבר רע.״
קָאס חשב רגע והינהן. ״נוּמָב,״ הוא אמר בשקט. ״אני איתך, פייסל.״
״גם אני,״ אמרה אָלִי.
״המממ,״ הסכים טוֹרְקִין.
״אתה לא, טוֹרְקִין,״ אמרתי. היה אסור לנו להסתכן בכך שנפחיד את המָסָא בנוכחותו. ״אל תיעלב. אנחנו צריכים אותך כאן בחוץ כדי... שתהיה מפקד הצוות של מכון קָרָאִי.״
התחלתי לרדת במדרגות, ובדרך הנפתי את הפנס מסביב וניסיתי להיזכר במבנה המקום. שמעתי את צעדיה של אָלִי מאחורי. גם את צעדיו של קָאס. ״מפקד?״ לחשה אָלִי.
״הייתי חייב לגרום לו להרגיש חשוב,״ אמרתי.
״הפּ... צ'יייי!״ קָאס התעטש.
״ששששש!״ אמרנו אָלִי ואני יחד.
בתחתית המדרגות היה פרוזדור שהשתפע כלפי מטה והוביל לחדרים ששימשו למטרות שונות. הארתי בפנס ימינה ושמאלה והתקדמנו על קצות האצבעות. הרצפה היתה זרועה פסולת. אורות התקרה היו כבויים. גם אורות האבטחה.
הצצתי דרך הדלת הראשונה, חדר אחסנה. ארונות מתכת משרדיים עמדו פתוחים. חלק מהמגירות היו פזורות על הרצפה. שעון קיר עגול בסגנון מיושן שכב ביניהן, מקובע בשעה 3:11. עטיפות, עיתונים וכל מיני חתיכות אשפה נזרקו בחיפזון לערימות.
״מה לכל ה —?״ אמרה אָלִי.
קָאס נכנס לחדר מצדו האחר של הפרוזדור. הוא התכופף והרים שרשרת חרוזים, והפך אותה כך שהחרוזים החליקו מעלה ומטה. ״נראה לי שזו מחרוזת תפילה,״ הוא אמר וטמן אותה בכיסו.
הארתי לתוך החדר. שולחנות היו צמודים לכל ארבעת הקירות, ושולחן ארוך נוסף נמתח במרכז החדר. כבלים היו זרוקים בכל מקום כמו צלופחים מתים, כיסאות היו הפוכים, והרצפה היתה זרועה זבל. בלי מחשבים, בלי קלסרים, בלי שום דבר.
״נראה כאילו היה יותר חשוב להם למהר מאשר להיזהר,״ אמרתי.
״לא יכול להיות,״ אמרה אָלִי והנידה ראש בקהות חושים. ״היו פה מאות אנשים. זה היה כמו עיר.״
קולה הידהד בעמימות בפרוזדור הדומם. המָסָא נעלמו ל