היסטוריה של הפילוסופיה לצעירים מכל הגילים

 

לפני 2,400 שנים בערך, באתונה, הוציאו איש אחד להורג רק מפני שהוא שאל יותר מדי שאלות. כבר היו פילוסופים לפניו, אבל רק כשהופיע סוֹקְרָטֵס בשטח העסק הזה באמת המריא. אם יש לפילוסופיה קדוש השומר עליה, אין ספק שהקדוש הזה הוא סוֹקרטס.

סוֹקרטס, גוץ שמנמן וסמרטוטי עם אף סולד, היה טיפוס קצת מוזר שלא ממש השתלב בסביבה. אבל למרות שהיה מכוער ולא תמיד טרח להתרחץ, היו לו כָריזְמָה אדירה ומוח מבריק. כולם באתונה הסכימו שלפניו לא היה אף פעם מישהו כמוהו, וכנראה גם לא יהיה אחריו. הוא היה מיוחד במינו. אבל הוא היה גם מעצבן נורא. הוא תיאר את עצמו כמו אחד מן הזבובים האלה שיש להם עקיצה נבזית — זבובי בקר. הם יכולים להיות ממש מרגיזים, הזבובים האלה, אבל הם לא באמת מזיקים. הצרה היא שלא כולם באתונה הסכימו שזה כך. היו כאלה שאהבו אותו, אבל אחרים חשבו שיש לו השפעה מסוכנת.

בצעירותו הוא היה חייל אמיץ, ונלחם במלחמות הפֶּלוֹפּוֹנֶס נגד הסְפַּרְטָנים ובעלי־הברית שלהם. כשהיה מבוגר יותר, הוא היה מסתובב בכיכר השוק ולפעמים פונה לאנשים ושואל אותם שאלות מוזרות. וזה, פחות או יותר, כל מה שהוא עשה. אבל השאלות שהוא שאל היו חדות כתער. הן נראו פשוטות, אבל הן בהחלט לא היו כאלה.

אפשר להביא בתור דוגמה את השיחה שלו עם אֶוּתידֵמוֹס. סוֹקרטס שאל אותו אם לְרַמוֹת זה דבר לא־מוסרי. ברור, ענה לו אֶוּתידֵמוֹס. הוא חשב שזה מובן מאליו. בסדר, אמר סוֹקרטס, אבל מה אם חבר טוב שלך הוא בדיכאון ועלול להרוג את עצמו, ואתה גונב את הסכין שלו? זה לא מעשה של רמאות? — ברור שכן, אמר אֶוּתידֵמוֹס. אבל האם זה לא מעשה מוסרי, ולאו דווקא מעשה לא־מוסרי? הרי זה מעשה טוב, ולא מעשה רע, למרות שזה מעשה של רמאות. נכון, אומר אֶוּתידֵמוֹס, שבשלב הזה כבר הסתבך לגמרי. כלומר, סוֹקרטס השתמש בדוגמה נגדית מחוכמת ובעזרתה הראה שהטענה הכללית של אֶוּתידֵמוֹס, שלְרַמוֹת זה לא־מוסרי, היא לא תמיד נכונה — לא בכל מצב. אֶוּתידֵמוֹס לא חשב על האפשרות הזאת לפני־כן.

פעם אחר פעם סוֹקרטס הוכיח שהאנשים שהוא פוגש בכיכר השוק לא באמת יודעים מה שהם חושבים שהם יודעים. מפקד בצבא היה מדבר על אומץ־לב מתוך ביטחון גמור שהוא יודע מה זה אומץ, אבל אחרי עשרים דקות של שיחה עם סוֹקרטס הוא היה מאבד לגמרי את הידיים ואת הרגליים. זאת בטח היתה חוויה מתַסכלת. סוֹקרטס אהב לחשוף את הגבולות של מה שאנשים באמת מבינים, ולהטיל ספק בהנחות־היסוד שעליהן הם השתיתו את החיים שלהם. אם שיחה הסתיימה בכך שכולם הבינו כמה מעט הם יודעים, מבחינתו זאת היתה הצלחה. עדיף ככה, ולא להמשיך לחשוב שאנחנו מבינים משהו שאנחנו לא באמת מבינים.

באותה תקופה באתונה, העשירים היו שולחים את הבנים שלהם ללמוד אצל הסוֹפיסטים. אלה היו מורים מתוחכמים שהכשירו את התלמידים שלהם באומנות הנאום. בתמורה לזה הם דרשו — וקיבלו — הרבה מאוד כסף. סוֹקרטס, לעומת זאת, לא לקח כסף על השירות שנתן לאנשים. לאמיתו של דבר, הוא טען שהוא לא יודע כלום, אז איך הוא יכול בכלל ללמד? זה לא הפריע לתלמידים להגיע אליו כדי להקשיב לשיחות שלו עם אנשים. זה גם לא ממש תרם לפּוֹפּוּלריוּת שלו אצל הסוֹפיסטים.

יום אחד ידידו כַיירֶפוֹן הלך לאוֹרַקְל של אַפּוֹלוֹ בדֶלְפי. האוֹרַקְל מדֶלְפי היתה בעצם אישה זקנה וחכמה, סיבּילָה (מעין נביאה), שענתה על השאלות של המבקרים שהגיעו אליה. התשובות של האוֹרַקְל נוסחו בדרך כלל בצורת חידות. כַיירֶפוֹן שאל: ״האם יש מישהו חכם יותר מסוֹקרטס?״ — ״לא״, באה התשובה. ״אף אחד לא חכם יותר מסוֹקרטס״.

כשכַיירֶפוֹן סיפר על זה לסוֹקרטס, בהתחלה סוֹקרטס לא האמין לו. זה ממש בלבל אותו: ״איך יכול להיות שאני האיש הכי חכם באתונה, אם אני יודע כל־כך מעט?״ הוא התפלא. במשך שנים הוא תיחקר עוד ועוד אנשים, כדי לראות אם יש מישהו חכם יותר ממנו. בסופו של דבר הוא הבין מה היתה הכוונה בתשובה של האוֹרַקְל, ומדוע התשובה הזאת נכונה: הרבה אנשים יודעים לעשות טוב את כל אותם דברים שהם עושים — הנגרים טובים בנגרות, החיילים יודעים להילחם. אבל אף אחד מהם לא באמת חכם. הם לא באמת יודעים על מה הם מדברים.

המילה ״פילוסוף״ היא צירוף של שתי מילים ביוונית שפירושן ״אהבת החוכמה״. המסורת של הפילוסופיה המערבית, שעליה הספר הזה מספר, התחילה ביוון העתיקה ומשם היא התפשטה והגיעה לחלקים נרחבים של העולם. לפעמים היא הושפעה מרעיונות שבאו מן המזרח (ארצות האיסלאם, סין, הודו ועוד), והיא גם השפיעה בעצמה על פילוסופיות מזרחיות. בפילוסופיה המערבית מעריכים חוכמה שמתבססת על טיעונים, כזאת שמנמקת ושואלת שאלות, ולא חוכמה שדורשת מאיתנו להאמין בדברים רק מפני שמישהו חשוב אמר לנו שזו אמת. סוֹקרטס לא חשב שלהיות חכם זה להתמצא בהרבה עובדות או לדעת איך עושים משהו. הוא חשב שאדם חכם הוא מי שמבין את הטבע האמיתי של הקיום שלנו, וזה כולל את הגבולות של מה שאנחנו יכולים לדעת.

הפילוסופים של ימינו עושים פחות או יותר מה שסוֹקרטס עשה: שואלים שאלות קשות, בודקים נימוקים והוכחות, ומשתדלים מאוד לענות על כמה מן השאלות הכי חשובות שאנחנו יכולים לשאול את עצמנו — על המציאות שמסביבנו ועל איך אנחנו צריכים לחיות את חיינו. אבל בניגוד לסוֹקרטס, לפילוסופים של ימינו יש מסורת ארוכה שהם יכולים להסתמך עליה — כמעט 2,500 שנים של חשיבה פילוסופית. בספר הזה נתבונן ברעיונות של כמה מן ההוגים המרכזיים שכתבו במסורת הזאת, המסורת של ההגות המערבית, שהתחילה בסוֹקרטס.

סוֹקרטס היה חכם כל־כך מפני שלא הפסיק לשאול שאלות ותמיד היה מוכן להתווכח על הרעיונות שלו ולהגן עליהם. הוא טען שהחיים שלנו שווים משהו רק אם אנחנו חושבים על מה שאנחנו עושים. סתם להתקיים, בלי לחשוב בכלל על הקיום הזה ולבחון אותו, זה עסק שמתאים לבהמות ולא לבני־אדם.

סוֹקרטס היה פילוסוף יוצא־דופן: הוא סירב לכתוב את המחשבות שלו. הוא חשב שלְדַבֵּר זה הרבה יותר חשוב מאשר לכתוב. מילים כתובות לא יכולות לענות, הן לא יכולות להסביר לך משהו כשאתה לא מבין אותן. לכן הרבה יותר טוב לדבר פנים־אל־פנים. בשיחה אנחנו יכולים לראות עם איזה מין בן־אדם אנחנו מדברים, ואז לשנות ולהתאים את מה שאנחנו אומרים כדי שהמסר ייקלט. וכיוון שסוֹקרטס סירב לכתוב, אין לנו שום דבר כתוב שהוא עצמו השאיר אחריו. רוב מה שידוע לנו על האמונות ועל הטיעונים שלו הגיע אלינו דרך הדברים שכתב התלמיד המצטיין שלו, אַפְּלָטוֹן. אפּלטוֹן רשם סידרה של שיחות שהתקיימו בין סוֹקרטס לבין האנשים שאותם הוא תיחקר. השיחות האלה, שידועות בתור הדיאלוגים האפלטוניים, הן לא רק חיבורים פילוסופיים חשובים אלא גם יצירות ספרות נפלאות. במובנים מסוימים, אפּלטוֹן היה השייקספּיר של זמנו. כשאנחנו קוראים את הדיאלוגים האלה אנחנו יכולים להרגיש איזה אדם היה סוֹקרטס, כמה פיקח ומתוחכם — וגם כמה מעצבן.

למען האמת, זה לא כל־כך פשוט כמו שזה נשמע, מפני שלא תמיד אנחנו יכולים לדעת בוודאות אם אפּלטוֹן רשם את מה שסוֹקרטס באמת אמר, או שאולי הוא הכניס רעיונות לַפֶּה של דמות שהוא קורא לה ״סוֹקרטס״ — רעיונות שבעצם הם של אפּלטוֹן עצמו.

אחד הרעיונות שרוב האנשים מאמינים שהוא של אפּלטוֹן, ולא של סוֹקרטס, הוא הרעיון שהעולם הוא בכלל לא מה שנדמה לנו: יש הבדל משמעותי בין התופעות שאנחנו רואים וחוֹוים לבין המציאות. רובנו חושבים בטעות שהתופעות שאנחנו חוֹוים הן המציאות. אנחנו חושבים שאנחנו מבינים, אבל אנחנו לא באמת מבינים. אפּלטוֹן האמין שרק הפילוסופים מבינים את הטבע האמיתי של העולם. הם מגלים את הטבע האמיתי של המציאות בזכות העובדה שהם חושבים, ולא סומכים על החושים שלהם.

כדי להמחיש את הנקודה הזאת, אפּלטוֹן תיאר מערה. במערה הדמיונית הזאת יש אנשים שכבולים עם הפנים אל קיר. על הקיר שמולם מהבהבים צללים, והם מאמינים שהצללים האלה הם דברים אמיתיים. הם טועים. מה שהם רואים אלה הצללים של כל מיני חפצים שחולפים מול מדורה שבוערת מאחוריהם. האנשים האלה מעבירים את כל חייהם במחשבה שהצללים שמוקרנים על הקיר הם העולם האמיתי. אבל אז אחד מהם משתחרר מהכבלים שלו ומסתובב אחורה, לעבר האש. בהתחלה הראייה שלו מטושטשת, אבל אחר־כך הוא מתחיל לראות איפה הוא נמצא. הוא יוצא מן המערה בקושי רב, ובסופו של דבר מצליח אפילו להביט אל השמש. אבל כשהוא חוזר למערה, אף אחד מן האנשים הכבולים שם לא מאמין לְמה שהוא מספר על העולם שבחוץ. האיש הזה, שהשתחרר מן הכבלים שלו, דומה לפילוסוף. הוא רואה מעֵבר לתופעות או מעֵבר לְמה שקולטים החושים שלנו. אנשים רגילים יודעים מעט מאוד על המציאות כי הם מסתפקים במה שהם רואים ולא טורחים לחשוב יותר מדי על מה שמופיע לפניהם. אבל התופעות מטעות אותנו: מה שאנחנו רואים אלה צללים, לא המציאות.

יש קשר בין סיפור המערה הזה לבין מה שנקרא יותר מאוחר תורת הצורות, או האידיאות, של אפּלטוֹן. הדרך הפשוטה ביותר להבין את העניין היא בעזרת דוגמה. נסו לחשוב על כל המעגלים שראיתם אי־פעם. האם אחד מן המעגלים האלה היה מעגל מושלם? לא. אף אחד מהם לא היה מושלם בתכלית השלמות. במעגל מושלם, כל נקודה על ההיקף נמצאת בדיוק באותו מרחק מן המרכז. מעגלים במציאות אף פעם לא מקיימים את התנאי הזה במאה אחוז. אבל אתם ודאי מבינים לְמה אני מתכוון כשאני משתמש במילים ״מעגל מושלם״. אם כן, מהו המעגל המושלם הזה? אפּלטוֹן היה אומר שהרעיון (או האידיאה) של מעגל מושלם הוא הצורה של מעגל. אם אתם רוצים להבין מה זה מעגל, אתם צריכים להתמקד בצורה (או באידיאה) של המעגל, ולא במעגלים מציאותיים שאפשר לסרטט ולתפוס בחוש הראייה, כי אף אחד מן המעגלים האלה לא מושלם: בכל אחד מהם יש איזשהו פגם. לפי אותו היגיון, אפּלטוֹן חשב שאם אנחנו רוצים להבין מה זה טוּב, אנחנו צריכים להתרכז בצורה של הטוּב ולא בדוגמאות כאלה ואחרות של טוּב שאנחנו נחשפים אליהן. פילוסופים הם האנשים שמתאימים יותר מן השאר לחשוב על הצורות באופן מופשט כזה. סתם אנשים בדרך כלל מתבלבלים בגלל האופן שבו הם תופסים את העולם בחושים שלהם.

מאחר שהפילוסופים טובים בלחשוב על המציאות, אפּלטוֹן האמין שהם צריכים לנהל את העניינים ולהחזיק בידיהם את כל הכוח הפוליטי. בספר המדינה, הספר הכי מפורסם שאפּלטוֹן כתב, הוא מתאר חברה מושלמת דמיונית. הפילוסופים יהיו המנהיגים של החברה הזאת ויעברו הכשרה מיוחדת, אבל הם יקריבו את ההנאות האישיות שלהם למען האזרחים שהם מושלים בהם. בדרגה אחת מתחתיהם יהיו חיילים שיאומנו להגן על המדינה, ומתחת לחיילים יהיו בעלי המלאכה והעובדים. בין שלוש הקבוצות האלה יתקיים שיווי־משקל מושלם, כך האמין אפּלטוֹן. זה יהיה שיווי־משקל שהוא כמו תודעה (או נפש) מאוזנת של אדם, שבה החלק השקול וההגיוני שולט ברגשות ובתשוקות. וההרמוניה הזאת היא־היא הבריאות — כך אצל האדם וכך במדינה. למרבה הצער, החברה האידיאלית שאפּלטוֹן ראה בחזונו היתה אנטי־דמוקרטית להחריד, והשיכבה השלטת היתה אמורה למשול באנשים בעזרת תערובת של שקרים ואלימות. למשל, אפּלטוֹן חשב שצריך לאסור על רוב סוגי האמנות. הנימוק שלו היה שהאמנות משקפת את המציאות בצורה שקרית: הציירים מציירים את מה שהם רואים, אבל מה שהם ומה שאנחנו רואים לא משקף בצורה אמיתית את הצורות. וכך האמנים — ציירים או משוררים — נותנים לנו תמונה שהיא רחוקה כמה פעמים מן האמת. בכלל, במדינה האידיאלית של אפּלטוֹן היה אמור להיות פיקוח הדוק מלמעלה על כל ההיבטים של החיים. בימינו אנחנו קוראים למצב כזה מדינה טוֹטָליטָרית. אפּלטוֹן חשב שלתת לעם להצביע זה כמו לתת לנוסעים בספינה להשיט את הספינה; לדעתו, עדיף לתת את הפיקוד לאנשים שיודעים מה הם עושים.

אתונה של המאה החמישית לפני הספירה היתה שונה מאוד מהחברה שאפּלטוֹן ראה בדמיונו בספר המדינה. היה בה סוג מסוים של דמוקרטיה, אבל רק כעשירית מן האנשים בעיר היתה להם זכות להצביע. לנשים ולעבדים, למשל, לא היתה שום זכות הצבעה. אבל אלה שהיו אזרחים היו שווים בפני החוק, והיתה להם שיטת הגרלות משוכללת שבזכותה כל אחד קיבל הזדמנות להשפיע על ההחלטות הפוליטיות.

לא כל תושבי אתונה העריכו את סוֹקרטס כמו שאפּלטוֹן העריך אותו — לגמרי לא. הרבה אתונאים חשבו שסוֹקרטס הוא אדם מסוכן, שמנסה להפיל את המישטר בכוונה. בשנת 339 לפני הספירה, כשסוֹקרטס היה בן 70, אחד האנשים האלה, טיפוס בשם מֶלֶטוֹס, הגיש נגדו תביעה משפטית. הוא טען כי סוֹקרטס לא נאמן לאלים של אתונה וכי הוא מנסה לקדם אלים חדשים משלו. יתר על כן, סוֹקרטס משחית את הצעירים באתונה ומעודד אותם להתמרד נגד הרשויות. אלה היו שתי האשמות חמורות מאוד. היום קשה לדעת עד כמה הן היו מדויקות. אולי סוֹקרטס באמת ניסה לשכנע את התלמידים שלו לעזוב את דת המדינה, ויש עדויות לכך שהוא אהב ללגלג על הדמוקרטיה האתונאית. זה בהחלט התאים לו. אם זה נכון ואם לא, מה שבטוח זה שהרבה אתונאים האמינו להאשמות.

הם ערכו הצבעה כדי להחליט אם הוא אשם או חף מפשע. מתוך 501 האזרחים שישבו בחבר המושבעים העצום, רק קצת יותר ממחצית חשבו שהוא אשם, ודנו אותו למוות. אם סוֹקרטס היה רוצה, הוא ודאי היה יכול להשתמש בכושר השיכנוע שלו כדי להציל את עצמו מהוצאה להורג. אבל במקום זה, ובהתאם למוניטין שלו כזבוב בקר, הוא עיצבן את האתונאים עוד יותר כשטען כי לא עשה שום רע, וכי במקום להעניש אותו, הם בכלל צריכים לתת לו פרס: אספקה של ארוחות חינם לכל ימי חייו. את האתונאים זה לא הצחיק.

סוֹקרטס הוּצא להורג בשתיית רעל: תמצית של רוֹש, צמח שמשתק בהדרגה את כל הגוף. הוא נפרד מאישתו ומשלושת בניו, ואז כינס סביבו את תלמידיו ואמר להם כך: גם אם היו נותנים לו אפשרות להמשיך לחיות בשקט, בלי לשאול יותר שאלות קשות, הוא לא היה מוכן לבחור באפשרות הזאת; המוות עדיף בעיניו. קול פנימי אמר לו להמשיך לפקפק בכֹּל, והוא לא מסוגל להתכחש לו. אחרי שאמר את הדברים האלה, סוֹקרטס שתה את כוס הרעל ותוך זמן קצר מת.

אבל בדיאלוגים של אפּלטוֹן, סוֹקרטס עדיין חי. האיש העקשן והמעצבן הזה, שהמשיך לשאול שאלות והעדיף למות ורק לא להפסיק לחשוב ולשאול מהם הדברים באמת — האיש הזה הוא השראה לפילוסופים מאז ועד היום.

סוֹקרטס השפיע קודם כל על האנשים שהיו סביבו. אפּלטוֹן, התלמיד שלו, המשיך ללמד בהשראתו אחרי שהוא מת. והתלמיד הכי מרשים של אפּלטוֹן, בלי שום תחרות, היה אריסטוֹ — הוגה שונה מאוד גם מאפּלטוֹן וגם מסוֹקרטס.