ביום שני, באמצע חודש ינואר שהיה חם באופן מפתיע יחסית לאמצע החורף, עמדנו שון ואני בתור ליוגורטייה החדשה שפתחו במרכז. הכנסתי יד לכיס וקִווצ'צ'תי את השטר הירוק של עשרים השקלים שנח בו. הרגשתי שידיי מזיעות ממתח.
שון הביט בטלפון שלו, צחקק ודיבר, ספק אליי וספק אל עצמו. ״אתה חייב לשמוע, עידו, הטל הזאת הורסת, שלחה לי בדיחה מה־זה מצחיקה.״ הוא החל לתקתק במהירות תשובה וחייך אל המכשיר.
תשאל אותו עכשיו, אמרתי לעצמי, זאת הזדמנות נהדרת.
״איך היא?״ פלטתי וקולי נשמע גבוה מהרגיל.
״טל? הורסת. הכי מתוקה שיש. תראה איזו תמונה היא שלחה לי.״ ושון דחף אל ידי את הטלפון שלו עם תמונה של נערה שחורת שיער וכחולת עיניים מחייכת אליו בעדינות כשהיא מסמנת באצבעותיה וי.
הנהנתי בהסכמה. ״כן, הורסת.״ הכרתי את טל. היא הייתה חברה טובה של עדן, אחותי. מאז שחזרה לרמת השרון מהבסיס שבו גרה בדרום, היא הייתה אורחת קבועה אצלנו. לפעמים אפילו הצטרפה למפגשים של החבר'ה שהתקיימו בבית שלנו מדי יום שלישי בערב. נפגשנו לסבב של דיבורים, צחוקים ואוכל טוב שאמא שלי מבשלת.
טל, ששׂערה השחור והארוך מכסה את כתפיה, ועיניה בוהקות בכחול כהה, הצטרפה בחנוכה לחטיבת הביניים שלנו ונפלה בקסמו של שון. כמו כולן, כמו גאיה שלי, חשבתי וגלגלתי את השטר בכיסי לכדור קטן ומצומק.
״אתה מתקדם, אח שלי?״ שון דחף לכיסו את הטלפון שלו ודחף בקלות את הנער שעמד לפניו בתור. הנער הסתובב לעברנו, הרים מבט אל שון שהיה גבוה ממנו בראש ופלט במהירות, ״מתקדם, מתקדם.״ הוא לא רצה להסתבך עם הבריון של השכונה.
״תגיד, אתה הולך ביום שישי למסיבה ב'בית האדום'?״ שאלתי. המצמוץ המרגיז בעיניי השתלט עליי והעיד שאני במתח.
״ברור, נראה לך שאוותר על מסיבה מעולה?״ הוא הביט בנערה שיצאה מהתור מחזיקה גביע יוגורט עמוס בפתיתי שוקולד צ'יפס. ״אני רעב שעוד שנייה אני טורף מישהו.״
״עם מי?״
״עם טל, הדייט הכי מושלם בעולם, ויצטרפו גם נדב וג'ולי,״ פלט שון.
לקחתי נשימה עמוקה.
״ומה עם גאיה?״
שון פנה לעברי והתבונן אל תוך עיניי. עיניו הירוקות בחנו אותי כאילו עד כה לא שם לב שאני שם.
״לְמה אתה מתכוון?״ שאל שון.
״אתם בטוח לא יחד?״
״סיפרתי לך שגמרתי אִתה, ויש לי חברה חדשה.״ הוא הביט בי וסובב במהירות את העגיל הזהוב שנעוץ בתנוך אוזן שמאל שלו. קיוויתי ששון לא ישים לב למתח שבו הייתי שרוי. ניסיתי לזכור לא להראות התרגשות, אפילו שהידיים שלי הזיעו נורא בכיסים.
״למה אתה שואל?״ הוא עדיין התבונן עמוק אל תוך פנַיי, ניסה לחקור את כוונותיי הנסתרות.
״סתם, כלומר, כי, חשבתי להציע לה לבוא אִתי למסיבה.״
״נו, אז מה הסיפור שלך, גאיה תבוא בשמחה, אתה הידיד הכי טוב שלה,״ הזכיר לי שון את מה שידעתי.
הזזתי את מבטי מפניו של שון והבטתי אל עבר הדלפק השחור שמאחוריו עמדו מוכרים חבושים בכובעים לבנים. ציור של גלידה מחייכת בצבעי אדום־צהוב־ירוק ניבט מהכובעים הטיפשיים שלהם.
״התכוונתי להציע לה להצטרף אליי לא בתור ידיד, אלא בתור דייט.״
שון שתק. במשך כמה שניות הוא לא ענה ולא הסתכל עליי.
״תתקדמו, בבקשה,״ צעק המוכר. אוף, הרגשתי שאני בכל זאת ממצמץ.
שון עדיין לא ענה. אולי הוא לא שמע? תהיתי. לא העזתי לחזור שוב על המילים.
מה הוא יחשוב? איך הוא יגיב על זה שאני - עידו ברנשטיין, האחרון שהצטרף לחבורה, מבקש את רשותו לצאת עם החברה שלו לשעבר?
נזכרתי כמה רציתי להיות בחבורה של שון, חבורת ה״שווים״, חבורת הבנים הקוליים, הגולשים והמגניבים. כשהם עוברים בבית הספר, תמיד יש התגודדות סביבם. לצד החבורה של שון תמיד יש כמה בנות שרוצות להתקרב אל הנער הכי מקובל בבית הספר שנראה כמו דוגמן. אפילו כשאמא מדברת עליו היא מסבירה שיש לשון ״כריזמה מתפרצת״.
אני לא נראה כמוהו. גם אני אמנם גבוה מרוב הבנים בשכבה שלי - מטר שמונים ואחד, שיער בהיר ועיניים כחולות, ולמרות זאת, אי־אפשר לתייג אותי בתור חתיך. כתפיי שמוטות טיפה קדימה, ועורי בהיר מדי. קצות שערי הבלונדיני מסתירים את המצח, וכשאני שוכח להסתפר - מה שקורה רוב הזמן - הם נופלים לי על העיניים.
אף פעם לא הייתי מגניב. עד שהגעתי לחטיבת הביניים הרגשתי נהדר עם יואב החבר שלי, ולא חשבתי שאי־פעם אשתייך לחבוּרה קולית. גם לא באמת רציתי. עד שהכרתי את שון וחבורתו הייתי החבר הכי טוב של יואב, והתעניינו בעיקר במדע בדיוני ובמשחקי מחשב.
לא חשבתי שזה כיף להיפגש ולדבר על דברים אחרים, לצאת למסיבות, לא להתעניין רק במתמטיקה, בפיזיקה, ובכוכבים שעוד לא התגלו. אחרי הפגישות עם יואב נהגתי לפתוח את מחברת האיורים שלי ולצייר את החייזרים שתיארנו לעצמנו בעולמות אחרים. איורי עיפרון שחור. מצייר ומוחק, בורא עולמות שחיו לי בראש. איפה באמת המחברת שציירנו בה, חשבתי עכשיו, כבר שנתיים שלא ראיתי אותה, מאז שהפסקתי את החברוּת עם יואב.
עד שהכרתי את שון וחבורתו הייתי ביישן ממצמץ שמתקשה לדבר בחֶברה. עכשיו כבר ידעתי שבסביבה של שון לא צריך לדבר הרבה. הוא עושה צחוקים ומדבֵּר בלי הפסקה, ושומע בעיקר את עצמו. הוא מחליט לאיזה פארק יוצאים בערב ומי הבנות שמוזמנות, ובהפסקה הוא לוקח לך חצי מהסנדוויץ' שלך כי הוא ״מת מרעב״.
בעולם שלי שון היה השמש והירח. הסתובבתי סביבו, ובתוך־תוכי הודיתי לו על זה שהוא חבר שלי.
העולמות האחרים נמחקו. כלומר - למַעט גאיה.
״מה אתה רוצה?״ ניערה אותי עכשיו שאלתו של מוכר הגלידה שעמד מחייך מולי. הגלידה המאוירת מכובעו חייכה גם היא חיוך מוגזם.
״אה, לא יודע. עוד לא חשבתי על זה?״ עניתי במבוכה.
״עוד לא חשבת על זה? אז על מה בדיוק חשבת בחצי השעה שעמדנו בתור? יא גנוב,״ אמר שון בטון מלגלג. ״טוב, אחי, שׂים לנו שתי מנות של יוגורט עם כל התוספות ומלא שוקולד,״ אמר למוכר ופנה לעֶברי.
״אין לי שום בעיה שתתחיל עם גאיה, מה שהיה בינינו מת,״ הוסיף שון, ״רק שתדע שהיא בחורה לא יציבה. מאז הגירושים של הוריה יש לה התקפות של תשׂוּמי שלא נגמרות, וחוץ מזה - אתה בחור רגיש, תיזהר שהיא לא תנצל אותך.״ הוא טפח על כתפי וכל גופי היטלטל. ״אני הולך לתפוס לנו מקום על הספסל, לא אכפת לך לשלם, אה?!״
הנהנתי ונשמתי לרווחה. אני יכול להציע לה לבוא אִתי למסיבה ביום שישי, לא בתור הידידה הכי טובה שלי, אלא בתור בת זוג שלי, חבֵרה.
הבטתי בשון שהתרחק ממני. רציתי להספיק ולומר לו, ״אני יודע עליה הרבה יותר ממה שאתה אי־פעם ידעת״, ולהוסיף, ״בעיקר מאז שזרקת אותה היא מפורקת לגמרי״.
התחשק לי לכעוס עליו ומצד שני להודות לו, הרי אלמלא נפרד שון מגאיה, לא היה לי שום סיכוי אִתה.
באמת יש לי סיכוי אִתה?
איך אציע לה לבוא אִתי לדייט במסיבה? לא ידעתי.
לפחות הצלחתי לדבר עם שון על השאלה שהתגלגלה על לשוני לאחרונה. תודה לעדן, אחותי, שהכינה אותי לשיחה כמו שחקן לפני אודישן.
חייכתי לעבר גבו המתרחק. שלפתי את השטר הרטוב מכיסי והנחתי על הדלפק.
דחפתי לפֶּה ביס ענק, צונן ומתוק. ובלב ביקשתי להודות לשון שאִפשר לי להתחיל עם הבחורה שעליה חשבתי מדי לילה לפני השינה.
