החוחית
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
החוחית
מכר
אלפי
עותקים
החוחית
מכר
אלפי
עותקים

החוחית

4.3 כוכבים (58 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: קטיה בנוביץ'
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: מרץ 2015
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 839 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 13 שעות ו 59 דק'

תקציר

תיאו דקר, נער בן 13, מבקר עם אימו בתערוכה במוזיאון המטרופוליטן בניו־יורק. לפתע מחריד את המקום פיצוץ עז. תיאו ניצל באורח נס ממוות, אך מכל בחינה אחרת - חייו מתנפצים לרסיסים. ללא כל שארי בשר בעיר, הוא מופנה על ידי רשויות הרווחה למגורים
זמניים בביתו של אחד מחבריו. אלא שהבית מנוכר, ודומה שכל מכריו האחרים מהלכים סביבו נבוכים, מתקשים למצוא דרך אל ליבו. תיאו כורע תחת נטל געגועיו המייסרים לאימו ונצמד לדבר שמזכיר לו אותה יותר מכול: ציור קטן ורב קסם של חוחית שהוצג בתערוכה. 
 
שנות התבגרותו עוברות עליו בחיפוש מתמיד, לעיתים נואש, אחר משמעות לחייו; הוא חובר לבוריס, נער כריזמטי ופרוע, וּלְהוֹבִּי, סוחר עתיקות טוב לב, ומקפיד להיצמד לאורך כל מסעו הרדוף ברחבי ארצות־הברית של ימינו לקמע שלו: אותו ציור רב קסם, שלימים ממקם אותו במרכזו של מעגל מסוכן ההולך וסוגר עליו. 
 
דונה טארט ('ההיסטוריה הסודית', 'הידיד הקטן') מפליאה לשרטט דמויות בלתי נשכחות, ולטוות מהן סיפור מחשמל העוסק באובדן, בהישרדות, בזהות, בגורל ובמסתורין העמוקים ביותר של האהבה.
 
החוחית תורגם ליותר מ-30 שפות, ומככב ברשימות רבי־המכר תקופה ארוכה ברציפות. 
 
"'החוחית' הוא ספר על האמנות בכל צורותיה. כבר בעמודיו הראשונים אנו זוכים להיזכר מדוע דונה טארט היא סופרת אהובה כל כך: העלילה נמרצת ומעוררת השתאות, הכתיבה אלגנטית, הדמויות חיות ונושמות, המקום מתואר באופן מושלם, השמחה והעצב מתקיימים בו זמנית, ובסופו, נשארת החוחית תלויה עמוק בליבנו שנשבה בקסמיה" (וניטי פייר).

פרק ראשון

א.
 
כשעוד הייתי באמסטרדם, חלמתי על אמא שלי לראשונה זה שנים. הייתי כלוא אז במלון במשך למעלה משבוע וחששתי לטלפן או לצאת. ליבי התערבל ופירפר לשמע כל צליל, ולו התמים ביותר: פעמון המעלית, קרקוש עגלת המיניבר, אפילו פעמוני הכנסיות המדנדנים את השעה, מלון 'דֶה וֶסטֶרטוֹרֶן', כנסיית קרֵייטבֶּרח, צידה האפל של ההמולה, משובץ בתחושה אגדית של יום הדין. בימים ישבתי למרגלות המיטה ונאבקתי לפענח את החדשות בטלוויזיה ההולנדית (זה היה אבוד מאחר שלא הבנתי מילה בהולנדית), וכשהרמתי ידיים התיישבתי ליד החלון ובהיתי בתעלה, לבוש במעיל שְׂער־הגמל שלי שהיה מוטל מעל הבגדים - כי עזבתי את ניו־יורק בחיפזון והדברים שלקחתי לא היו חמים מספיק, אפילו בתוך החדר.
בחוץ רק פעילות ועליצות. זה היה חג המולד, אורות ניצנצו מעל גשרי התעלות בלילה. דאמֶס אֶן הֶרֶן, גברות ואדונים, סמוקי לחיים בצעיפים מתעופפים ברוח הקפואה קירקשו על אבני הריצוף עם עצי אשוח קשורים אל גב האופניים. בשעות אחר הצהריים ניגנה להקת חובבים מזמורי חג שעמדו מתכתיים ושבריריים באוויר החורף.
מגשים מגובבים של שירות חדרים; יותר מדי סיגריות; וודקה פושרת מהדיוטי־פרי. במהלך ימי השתיקה חסרי המנוח למדתי להכיר כל סנטימטר בחדרי כפי שאסיר לומד להכיר את תאו. זה היה הביקור הראשון שלי באמסטרדם. לא ראיתי כמעט את העיר, אבל בחדר עצמו, על יופיו העגמומי הפרוץ לרוח, המקורצף משמש, שררה אווירה חדה של צפון אירופה, דגם של הולנד בזעיר אנפין: סיד ויושר פרוטסטנטי ניצב לצד רהיטי יוקרה מושלמים שהגיעו בספינות סוחר מן המזרח. העברתי פרקי זמן לא סבירים בבחינת ציורי השמן הנתונים במסגרות מוזהבות מעל המכתבה, באחד מהם איכרים גולשים על פני בריכה קפואה ליד כנסייה, באחר סירת מפרש מתנודדת על ים חורפי רוגש: העתקים דקורטיביים, שום דבר מיוחד, אבל בחנתי אותם כאילו הוצפן בהם מפתח כלשהו אל ליבם הנסתר של גדולי הציירים הפלֶמים. בחוץ, גשם מעורב בשלג הקיש על השמשות וניתך על פני התעלה; ולמרות עושרם של בדי הברוקד ורכותו של השטיח, האור החורפי עטה נופך צונן של 1943, מחסור וצנע, תה חלש עם סוכר והירדמות על בטן ריקה.
מדי יום, השכם בבוקר, כשעוד היה חשוך בחוץ, לפני שפקידי הקבלה הנוספים הגיעו והלובי החל להתמלא, ירדתי לקנות עיתונים. אנשי הצוות נעו בקולות מהוסים ובצעדים שקטים, עיניהם החליקו על פניי בצינה כאילו לא באמת ראו אותי, בחור אמריקאי בן עשרים ושבע שאף פעם לא ירד במשך היום; וניסיתי להתנחם במחשבה שמנהל הלילה (חליפה כהה, תספורת קצוצה, משקפי קרן) ככל הנראה יקפיד להרחיק צרות או למנוע מהומה.
ה'הראלד טריביון' לא פירסם דבר על מעלליי, אבל הסיפור מילא את העיתונים ההולנדיים, גושים דחוסים של דפוס זר שריחף בהתגרות ממש על סף השגתי. Onopgeloste moord. Onbekende. עליתי וחזרתי למיטה (בלבוש מלא, כי החדר היה קר כל כך) ופרשתי את העיתונים על השמיכה: תצלומים של ניידות משטרה, סרטים של זירת פשע, אפילו הכיתובים לא היו ניתנים לפענוח, ואם כי לא ציינו את שמי כמדומה, לא היתה כל דרך לדעת אם הם מתארים אותי או נמנעים מלתת מידע לציבור.
החדר. הרדיאטור. Een Amerikaan met een strafblad. מי התעלה בירוק זית.
כיוון שהיה לי קר והייתי חולה, ורוב הזמן לא מצאתי תעסוקה (פרט לבגדים חמים שכחתי להביא גם ספר), נשארתי במיטה רוב היום. היה נדמה לי שהלילה יורד אחר הצהריים. לעיתים קרובות - לקול אוושת העיתונים הפזורים - נרדמתי והקצתי חליפות, ורוב חלומותיי הוכתמו בחרדה הלא־מוגדרת שדיממה גם אל שעות הערוּת: תביעות משפטיות, כבוּדה נפרצת על גבי האספלט ובגדיי מתפזרים לכל רוח ואינספור מסדרונות בשדה התעופה, שרצתי בהם אל עבר מטוסים שידעתי כי לעולם לא אספיק להגיע אליהם.
בגלל החום היו לי המון חלומות מוזרים וחיים במיוחד, התקפי הזעה שבמהלכם השתוללתי מבלי לדעת כמעט אם יום או לילה, אבל בלילה האחרון והנורא ביותר חלמתי על אמא שלי: חלום מהיר, מסתורי, שהותיר בי תחושה של ביקור חטוף ותו לא. נמצאתי בַחנות של הוֹבּי - או ליתר דיוק במין מרחב חלום רדוף, כעין שרטוט של החנות - כשאמא הגיחה פתאום מאחוריי וראיתי את בבואתה במראה. מרוב אושר נתקפתי שיתוק. זו היתה היא עד לפרט האחרון, הסידור המדויק של נמשיה, היא חייכה אלי, יפה יותר ועם זאת לא מבוגרת יותר, שיער שחור ופה נטוי מעלה באופן מוזר, לא חלום כי אם נוכחות שמילאה את החדר כולו: כוח שעומד בפני עצמו, אחרוּת חיה ונושמת. ולמרות רצוני ידעתי שלא אוכל להסתובב, שאם אביט בה ישירות זו תהיה הפרה של חוקי עולמה ועולמי. היא באה אלי בדרך היחידה שיכלה לבוא, ועינינו נפגשו מעבר לזכוכית למשך רגע ארוך ודומם. אבל בדיוק כשהיה נדמה לי שהיא עומדת לדבר - במה שנראה כמו שילוב של שעשוע, חיבה, רוגז - היתמר בינינו אד והתעוררתי.
 
ב.
 
הדברים היו מתגלגלים טוב יותר אילו היא המשיכה לחיות. אבל היא מתה בילדותי. ואף שכל מה שקרה לי מאז קרה באשמתי בלבד, בכל זאת, כשאיבדתי אותה איבדתי גם כל ציון דרך שהיה עשוי להוביל אותי אל מקום מאושר יותר, אל חיים מיושבים או נעימים יותר.
מותה, קו ההפרדה: לפני ואחרי. ואם כי עצוב להודות בזה אחרי שנים רבות כל כך, מעולם לא פגשתי איש שכמוה גרם לי להרגיש נאהב. הכול התעורר לחיים במחיצתה. היא הטילה סביבה אור תיאטרלי קסום, כך שלראות כל דבר מבעד לעיניה היה כמו לראות אותו בצבעים בהירים מהרגיל - אני זוכר שאכלתי איתה ארוחת ערב מאוחרת במסעדה איטלקית בווילג', כמה שבועות לפני מותה, ואיך היא אחזה בשרוולי למראה היופי הפתאומי המכאיב־כמעט של עוגת יום הולדת עם נרות דולקים שנישאה בתהלוכה מהמטבח, עיגול אור קטן ורוטט על התקרה השחורה, ואז העוגה הונחה ובערה בקרב משפחה, האירה את פניה של גברת זקנה, חיוכים מכל עבר, מלצרים מתרחקים עם הידיים מאחורי הגב - סתם סעודת יום הולדת שרואים כל הזמן במסעדות יוקרתיות בדאונטאון, ואני בטוח שלא הייתי זוכר אותה אלמלא מתה זמן קצר כל כך לאחר מכן, אבל חשבתי על זה שוב ושוב אחרי מותה וכנראה אחשוב על זה כל חיי: עיגול של אור נרות, תמונה חיה של אושר יומיומי נדוש שאבד כשאיבדתי אותה.
היא היתה גם יפהפייה. זה כמעט שולי, ובכל זאת. כשהגיעה היישר מקנזס לניו־יורק היא דיגמנה במשרה חלקית אבל לא הרגישה בנוח לפני המצלמה ולכן לא הצטיינה בכך. מה שהיה בה לא היתרגם לסרט צילום.
עם זאת היא היתה עצמה בכל השלמות: זן נדיר. איני חושב שאי־פעם פגשתי אדם שדמה לה. היו לה שיער שחור, עור בהיר שהעלה נמשים בקיץ, עיניים בכחול־חרסינה והמון אור בתוכן. ובשיפוע של עצמות לחייה התקיימה מזיגה יוצאת דופן כל כך של השבטי והקֶלטי, שלפעמים אנשים שיערו כי היא איסלנדית. למעשה, מוצאה היה אירי למחצה וצ'רוקי למחצה, מעיירה בקנזס על גבול אוקלהומה; והיא אהבה להצחיק אותי כשכינתה את עצמה ״בּוֹקלהומית״, אף שהיתה מבריקה ועצבנית ומסוגננת כמו סוס מירוץ. הדמות האקזוטית הזאת מצטיירת למרבה הצער בתמונות כנוקשה ולא סלחנית - נמשיה מאופרים, השיער אסוף בקוקו בעורפה כמו אציל ב'מעשה גֶנז'י' - ומה שלא עובר הוא כל החמימות, העליצות הלא־צפויה שאהבתי בה יותר מכול. השקט הקורן מהתמונות מבהיר עד כמה לא בטחה במצלמות. היא משדרת מין חשדנות נמרית, כמתכוננת להתקפה. אבל בחיים האמיתיים היא לא היתה כזאת. היא נעה במהירות מסחררת, בתנועות פתאומיות וקלילות, תמיד מקננת על שפת הכיסא כמו עוף־בִּיצה גבוה ואלגנטי שעומד להיבהל ולהתעופף. אהבתי את בושם האלגום שהשתמשה בו, חזק ומפתיע, ואהבתי את רשרוש החולצה המעומלנת כשהתכופפה לנשק אותי במצח. ודי היה בצחוק שלה כדי לעורר בי רצון להעיף בו־במקום כל דבר שעשיתי ולצאת איתה לרחוב. לאן שלא הלכה, גברים הביטו בה מזווית העין, לפעמים באופן שהטריד אותי מעט.
היא מתה באשמתי. אנשים תמיד נחפזו מדי להרגיע אותי שלא כך היה. וזה נכון, בסך הכול ילד, מי היה מאמין, תאונה נוראה, מזל מחורבן, זה היה יכול לקרות לכל אחד, זה נכון בהחלט ואני לא מאמין לאף מילה.
זה קרה בניו־יורק, 10 באפריל, לפני ארבע־עשרה שנה (אפילו היד שלי נרתעה מלכתוב את התאריך. נאלצתי לדחוף אותה כדי לכתוב אותו, כדי שהעט ימשיך לזוז על הנייר. זה היה סתם יום רגיל, אבל עכשיו הוא מזדקר מלוח השנה כמו מסמר חלוד).
אם היום היה מתנהל כמתוכנן הוא היה מתפוגג אל הרקיע ללא ציון, נבלע ללא זכר עם יתר כיתה ח'. מה הייתי זוכר ממנו עכשיו? מעט או לא־כלום. אבל כמובן, מרקמו של הבוקר ההוא צלול בזיכרוני יותר מההווה, עד לתחושת הלחות שעמדה באוויר. ירד גשם בלילה, סופה איומה, חנויות הוצפו ושתי תחנות של הרכבת התחתית נסגרו. שנינו עמדנו על השטיח הרמוס מחוץ לבניין הדירות בזמן שהשוער החביב עליה, גולדי, שהעריץ אותה, צעד לאחור במורד רחוב 57 עם היד למעלה ושרק למונית. מכוניות חלפו מאחורי מסכי רסס מלוכלכים; עננים מתפקעים מגשם השתרכו הרחק מעל גורדי השחקים, נשבו ונעו לעבר טלאים של שמיים כחולים צלולים, והרחק מלמטה, ברחוב, מתחת לאדי צינורות־הפליטה, הרוח היתה לחה ורכה כמו אביב.
״אה, הוא מלא, גברתי,״ קרא גולדי מעל שאגת הרחוב ופינה את הדרך כשמונית הגיחה בהתזה מעבר לפינה וכיבתה את האור שהעיד על זמינותה. הוא היה הזעיר שבשוערים: בחור חיוור, כחוש, נמרץ, פורטוריקני בהיר עור, מתאגרף לשעבר במשקל נוצה. אף כי פניו היו תפוחות משתייה (לפעמים הגיע למשמרת הלילה עם ריח של ג'יי־אנד־בי), הוא בכל זאת היה מגויד ושרירי ומהיר - תמיד מתלוצץ, תמיד בהפסקת סיגריה בפינה, מעביר משקל מרגל לרגל ונושף על ידיו העטויות כפפות לבנות בקור, מספר בדיחות בספרדית וגורם לשוערים האחרים להתפקע.
״את ממהרת מאוד הבוקר?״ שאל את אמא שלי. על תג הזיהוי שלו נכתב ברט ד', אבל כולם קראו לו גולדי בגלל שן הזהב שלו, ושם המשפחה, דה אורו, שפירושו ״זהב״ בספרדית.
״לא, יש לי זמן, הכול בסדר.״ אבל היא נראתה מותשת וידיה רעדו והיא קשרה מחדש את הצעיף שהותר והתבדר ברוח.
גולדי הבחין בזה כנראה כי הוא העיף לעברי מבט (נדבק בחמקנות לאדנית הבטון שבחזית הבניין, מביט לכל מקום מלבד אליה) שהקרין אי שביעות רצון קלה.
״אתה לא נוסע ברכבת?״ אמר לי.
״אה, יש לנו סידורים,״ אמרה אמא באופן לא משכנע כשהבינה שאיני יודע מה לומר. בדרך כלל לא התייחסתי במיוחד לבגדיה, אבל מה שלבשה בבוקר ההוא (מעיל גשם ארוך לבן, צעיף ורוד דקיק, מוקסינים משובצים בשחור ולבן) צרוב בזיכרוני בעוצמה כזו שכעת קשה לי להיזכר בה בכל צורה אחרת.
הייתי בן שלוש־עשרה. אני שונא להיזכר כמה נבוכים היינו זה מול זה בבוקר האחרון, נוקשים כל כך שאפילו השוער שם לב. בכל הזדמנות אחרת היינו מדברים בחיבה, אבל בבוקר ההוא לא היה לנו הרבה לומר כי השעו אותי מבית־הספר. יום קודם לכן הזמינו אותה למשרד המנהל. היא חזרה הביתה שקטה ורותחת. והנורא מכול היה שאפילו לא ידעתי למה משעים אותי, אם כי הייתי בטוח בשבעים וחמישה אחוז בערך שמר בּימן (בדרכו מהמשרד לחדר המורים) השקיף מחלון המישורת של הקומה השנייה בדיוק ברגע הלא־נכון וראה אותי מעשן בתחומי בית־הספר (או ליתר דיוק ראה אותי עומד עם טום קייבל בזמן שהוא עישן, מה שבבית־הספר שלי נחשב לעבירה זהה פחות או יותר). אמא שנאה עישון. הוריה - שאהבתי לשמוע עליהם סיפורים ושמתו בחוסר הגינות משווע לפני שהזדמן לי להכיר אותם - היו מאמני סוסים נעימי הליכות שנדדו במערב ארצות־הברית וגידלו סוסי מורגן למחייתם: חובבי קוקטיילים וקָנאסטָה נמרצים שנסעו לדרבי של קנטאקי מדי שנה והחזיקו סיגריות בקופסאות כסופות ברחבי הבית. ואז, יום אחד, כשחזרה מהאורוות, סבתי התקפלה פתאום והתחילה להשתעל דם. ומאותו הרגע ועד לסוף שנות נעוריה של אמא היו מכלי חמצן במרפסת הקדמית ותריסים מוגפים בחדר השינה.
אבל - כפי שחששתי, ולא בלי סיבה - הסיגריה של טום היתה רק קצה הקרחון. הסתבכתי בצרות בבית־הספר זה מכבר. הכול החל, או החל להתגלגל כמו כדור שלג, כשאבא שלי ברח ועזב את אמא ואותי כמה חודשים קודם לכן. מעולם לא חיבבנו אותו במיוחד, ושנינו היינו בסך הכול מאושרים יותר בלעדיו, אבל אנשים אחרים נראו המומים ונסערים לנוכח הפתאומיות של נטישתו אותנו (ללא כסף, מזונות או כתובת), והמורים בבית־הספר שלי באַפֶּר־וסט־סייד ריחמו עלי, להוטים כל כך להביע הבנה ותמיכה, עד שנתנו לי - תלמיד מלגה - מיני פטורים מיוחדים ומועדים מאוחרים והזדמנויות שניות ושלישיות: הם שיחררו את החבל במשך חודשים עד שחפרתי לעצמי בור עמוק מאוד.
אז שנינו - אמא ואני - נקראנו לישיבה בבית־הספר. הישיבה עמדה להתקיים רק באחת־עשרה וחצי, אך מאחר שאמא נאלצה לקחת בוקר חופשי עשינו את דרכנו לווסט־סייד בשעה מוקדמת - לארוחת בוקר (ציפיתי גם לשיחה רצינית), וכדי לקנות מתנת יום הולדת למישהי שעבדה איתה. היא היתה ערה עד שתיים וחצי לפנות בוקר, פניה מתוחות באור המחשב הבוהק, כתבה אימיילים וניסתה לפנות את השולחן לקראת הבוקר שהתעתדה להעביר מחוץ למשרד.
״אני לא יודע מה איתך,״ אמר גולדי לאמא, די בתוקף, ״אבל אני אומר, מספיק עם כל האביב והרטיבות הזאת. גשם, גשם—״ הוא רעד, הרים צווארון בתנועת פנטומימה ונשא את עיניו השמיימה.
״נדמה לי שאמור להתבהר אחר הצהריים.״
״כן, אני יודע, אבל אני כבר מוכן לקיץ.״ משפשף את ידיו. ״אנשים עוזבים את העיר, הם שונאים אותה, מתלוננים על החום, אבל אני - אני ציפור טרופית. כמה שיותר חם יותר טוב. קדימה, לכו על זה!״ מוחא כפיים, נסוג על עקביו על פני המדרכה. ״חוץ מזה - שאני אגיד לך מה אני הכי אוהב? את השקט שנהיה כאן ביולי - כל הבניינים ריקים ורדומים, אף אחד לא כאן, את מבינה?״ מקיש באצבעות, מונית מאיצה הלאה. ״זאת החופשה שלי.״
״אבל אתה לא נשרף כאן?״ אבי המתנשא שנא את זה אצלה - נטייתה לפתח שיחה עם מלצריות, שוערים, הזקנים הגונחים במכבסה לניקוי יבש. ״כלומר, בחורף אתה יכול לפחות ללבוש עוד מעיל—״
״תשמעי, את עובדת בדלת בחורף? אז אני אומר לך שנהיה קר. לא משנה כמה מעילים או כובעים את שמה. כשאת עומדת כאן בינואר, פברואר, והרוח נושבת מהנהר? בררר.״
מרוגז, מכרסם את ציפורן האגודל, הבטתי במוניות ששייטו במהירות על פני זרועו המורמת של גולדי. ידעתי שההמתנה לישיבה באחת־עשרה וחצי תהיה מייסרת, ובקושי הצלחתי לעמוד בשקט ולא לפלוט שאלות מפלילות. לא היה לי מושג במה יפגיזו אותי ואת אמא ברגע שניכנס למשרד. עצם המילה ״ישיבה״ רימז על איחוד של בעלי סמכות, האשמות והשפלות, אולי אפילו סילוק. אם אאבד את המלגה זה יהיה אסון. מאז עזיבתו של אבא היינו תפרנים, בקושי היה לנו כסף לשכר דירה. ומעל לכול: פחדתי נורא שמר בימן גילה, איכשהו, שטום קייבל ואני פרצנו לדירות נופש ריקות כשנסעתי אליו להמפטונס. אני אומר ״פרצנו״ אף שלא שברנו שום מנעול או גרמנו נזק (אמו של טום היתה מתווכת דירות, נכנסנו עם מפתחות שהרמנו מהמתלה במשרדה). בעיקר פישפשנו בבגדים והצצנו במגירות, אבל גם לקחנו כמה דברים: בירה מהמקרר, כמה משחקי אקס־בוקס ודי־וי־די אחד (ג'ט לי, 'ללא מחסום') וכסף, כתשעים ושניים דולר בסך הכול: שטרות מקומטים של חמישה ועשרה דולר מצנצנת במטבח, ערימות של כסף קטן מחדרי כביסה.
בכל פעם שחשבתי על זה נתקפתי בחילה. חלפו חודשים מאז הביקור אצל טום, ואף שניסיתי להגיד לעצמי שמר בימן לא יכול בשום אופן לדעת שנכנסנו לבתים האלה - איך הוא יכול לדעת? - דמיוני השתולל ותיזז בזיגזגים של בעתה. הייתי נחוש בדעתי לא להלשין על טום (אם כי לא הייתי בטוח שהוא לא הלשין עלי), אבל זה רק סיבך אותי. איך יכולתי להיות טיפש כל כך? פריצה היא פשע, אנשים נכנסים לכלא בגלל זה. אמש שכבתי ער ומעונה במשך שעות, התהפכתי מצד לצד ותהיתי מה לומר אם יתעמתו איתי. אבל איך יכולתי להגן על עצמי בזמן שאפילו לא ידעתי מה הם יודעים?
גולדי פלט אנחה עמוקה, הוריד את ידו וצעד לאחור על עקביו למקום שבו עמדה אמא.
״לא ייאמן,״ אמר לה עם עין אחת תשושה על הכביש. ״יש לנו את השיטפון הזה בסוהו, שמעת על זה, כן? וקרלוס אמר שכמה רחובות חסומים ליד האו״ם.״
צפיתי בדכדוך בהמון העובדים שנהרו מהאוטובוס החוצֶה את העיר מקצה אל קצה, עגמומיים כנחיל צרעות. אולי היה מתמזל מזלנו אם היינו צועדים בלוק או שניים מזרחה, אבל לאמא ולי היה מספיק ניסיון עם גולדי כדי לדעת שהוא ייפגע אם נצא בכוחות עצמנו. אבל בדיוק אז - בפתאומיות כזאת שכולנו קפצנו - מונית עם אור דולק סטתה מנתיבה לעברנו והתיזה מזרקה של מים בריח ביוב.
״זהירות!״ אמר גולדי, שזינק הצידה בדיוק כשהמונית חתרה לעצירה - ואז ראה שלאמא אין מטרייה. ״רגע,״ אמר ופנה אל הלובי, אל אוסף המטריות האבודות והשכוחות ששמר בתוך מְכל פליז ליד האח וחילק לכל דורש בימי גשם.
״לא,״ קראה אמא ושלתה מתיקה את המטרייה הקטנטנה המתקפלת עם הפסים הצבעוניים, ״אל תטרח, גולדי, אני מסודרת—״
גולדי זינק בחזרה אל שפת המדרכה וסגר את דלת המונית מאחוריה. ואז הוא רכן קדימה ודפק על החלון.
״שיהיה לכם יום מבורך,״ אמר.
 
ג.
 
אני אוהב לייחס לעצמי חדות־הבחנה (כמו כולנו, אני מניח), ובעודי כותב את הדברים אני מתפתה לשרטט צל שהשתרבב מלמעלה. אבל הייתי עיוור וחירש בנוגע לעתיד, דאגתי היחידה והמוחצת היתה הפגישה בבית־הספר. כשהתקשרתי לספר לטום שהשעו אותי (לחשתי בקו הנייח, היא לקחה לי את הטלפון הנייד) הוא לא נשמע מופתע במיוחד. ״תראה,״ אמר וקטע אותי, ״אל תהיה טיפש, תיאו, אף אחד לא יודע כלום, רק תסתום את הפה הדפוק שלך.״ ולפני שהספקתי להוציא מילה נוספת הוא אמר, ״מצטער, אני חייב ללכת,״ וניתק.
במונית ניסיתי לפתוח קצת את החלון כדי להכניס אוויר: ללא הצלחה. עמד שם ריח כאילו מישהו החליף חיתולים מלוכלכים או ממש חירבן וניסה לחפות על זה בכמות רצינית של מטהר אוויר בריח קוקוס עם ניחוח של קרם־הגנה. המושבים היו שמנוניים ומוטלאים בנייר דבק, ובולמי הזעזועים לא עבדו כמעט. בכל פעם שעלינו על תלולית שיניי נקשו, וכמותן גם הקשקושים הדתיים שהשתלשלו מהמראה האחורית: מדליונים, חרב מעוקלת מיניאטורית מרקדת על שרשרת פלסטיק וגורו מזוקן עם טורבן שנעץ מבט נוקב במושב האחורי, כפות ידיו מורמות בתפילה.
לאורך פארק אווניו, שורות של צבעונים אדומים ניצבו בדום מתוח כשהאצנו על פניהם. מוזיקת פופ בוליוודית - מהוסה עד כדי יללה תת־הכרתית כמעט - חגה וניצנצה כמהפנטת בדיוק על סף השמיעה שלי. העלים זה עתה הנצו על ענפי העצים. שליחים של 'ד'אגוסטינו' ועגלות עמוסות מצרכים של 'גְריסטידס'; מנהלות נחפזות על עקבים שעטו על פני המדרכה, גוררות אחריהן ילדים מסויגים בדרך לגן; פועל במדים טיאטא לכלוך מתעלת ביוב אל יעה מחובר למקל; עורכי דין וברוקרים הושיטו כפות ידיים לפנים וקימרו גבות בעודם מביטים השמיימה. בעודנו מיטלטלים על פני השדרה (אמא שלי אומללה למראה, לופתת את המסעד כמתכוננת לתאונה) השקפתי מבעד לחלון לעבר פרצופי יומיום שהעידו כמדומה על בעיות עיכול (אנשים מוטרדים במעילי גשם מתגודדים בחבורות קודרות בצמתים, שותים קפה מכוסות קרטון ומדברים בטלפונים ניידים ומביטים בחמקנות מצד לצד) וניסיתי נואשות לא לחשוב על כל הגורלות הלא־נעימים שעלולים ליפול בחלקי: כמה מהם כללו בית־משפט לנוער או בית־סוהר.
המונית פנתה בחדות אל רחוב 86. אמא החליקה לעברי ואחזה בזרועי, וראיתי שהיא מכוסה זיעה קרה וחיוורת כמו בקלה.
״יש לך בחילה?״ אמרתי, שוכח לרגע את צרותיי. הבעתה היתה אומללה, קפואה, והכרתי אותה היטב: שפתיים קפוצות, מצח בוהק ועיניים זגוגיות וענקיות.
היא החלה לומר דבר־מה - והצמידה את ידה אל פיה כשהמונית נעצרה בפתאומיות ברמזור, הטילה אותנו לפנים ובחזרה לאחור אל המשענת.
״חכי רגע,״ אמרתי לה, רכנתי קדימה ודפקתי על אשנב הזכוכית האקרילית השמנוני, כך שהנהג (סיקי בטורבן) קפץ בהפתעה.
״תשמע,״ קראתי מבעד לשבכה, ״זה בסדר. אנחנו נרד כאן, טוב?״
הסיקי - שהשתקף במראה המעוטרת בפרחים - תקע בי מבט יציב. ״אתם רוצים לעצור כאן.״
״כן בבקשה.״
״אבל זאת לא הכתובת שביקשתם.״
״אני יודע. אבל כאן זה בסדר,״ אמרתי והעפתי מבט לאחור אל אמא שלי - מסקרה מרוחה, מבט קמול, מפשפשת בתיקה אחר הארנק.
״היא בסדר?״ אמר הנהג בפקפוק.
״כן, כן, היא בסדר. אנחנו רק צריכים לצאת, תודה.״
בידיים רועדות שלפה אמא שטרות מקומטים ולחים למראה ותחבה אותם מבעד לשבכה. כשהסיקי העביר את ידו וחפן אותם (בהכנעה, במבט מוסט) יצאתי והחזקתי את הדלת פתוחה למענה.
אמא התנודדה מעט כשנעמדה על המדרכה ואני אחזתי בזרועה. ״את בסדר?״ אמרתי לה במבוכה כשהמונית האיצה לדרכה. נמצאנו בחלק הצפוני של השדרה החמישית, ליד בתי המידות הפונים אל הפארק.
היא נשמה עמוק, מחתה את מצחה ומעכה את זרועי. ״אוף,״ אמרה והשיבה אוויר על פניה. מצחה היה מבריק ועיניה עדיין לא ממוקדות לגמרי. היא נראתה קצת כמו עוף ימי שהרוח הסיטה ממסלולו. ״סליחה, עוד יש לי סחרחורת. תודה לאל שיצאנו מהמונית. אני אהיה בסדר, אני רק צריכה קצת אוויר.״
אנשים נהרו סביבנו בפינה הפרוצה לרוח: תלמידות בתלבושת אחידה, צוחקות ורצות ועוקפות אותנו; מטפלות דוחפות עגלות־ילדים משוכללות עם תינוקות ישובים בזוגות ובשלשות. אב שנראה כמו עורך דין נחפז על פנינו, גורר את בנו הקטן בפרק ידו. ״לא, בריידן,״ שמעתי אותו אומר לילד שדילג כדי לעמוד בקצב, ״אסור לך לחשוב ככה, חשוב יותר לעבוד במשהו שאוהבים—״
זזנו הצידה כדי לחמוק מקצף סבון שאיש תחזוקה הטיל מדלי על המדרכה בחזית הבניין שלו.
״תגיד,״ אמרה אמא - אצבעותיה על רקותיה - ״זאת רק אני או שהמונית היתה פשוט—״
״מזעזעת? קרם הגנה וקקי של תינוקות?״
״בחיי״ - משיבה אוויר למול פניה - ״זה היה בסדר אלמלא כל העצירות והזינוקים. הייתי בסדר גמור ופתאום זה תקף אותי.״
״למה את אף פעם לא מבקשת לשבת מלפנים?״
״אתה נשמע בדיוק כמו אבא שלך.״
הסטתי את עיניי במבוכה - כי גם אני שמעתי את זה, שמץ מהנימה המעצבנת של מי שיודע הכול. ״בואי ניגש למדיסון ונמצא מקום נחמד לשבת,״ אמרתי. גוועתי מרעב והיה שם דיינר שאהבתי.
אבל - ברעד כמעט, גל בחילה נראה לעין - היא ניענעה בראשה. ״אוויר.״ כתמי מסקרה מופגנים תחת עיניה. ״טוב לי באוויר.״
״בסדר,״ אמרתי, קצת מהר מדי, להוט לרַצות. ״איך שאת רוצה.״
השתדלתי מאוד להיות נחמד, אבל אמא שלי - הנתונה להשפעת הבחילה והסחרחורת - קלטה את נימת קולי. היא הביטה בי מקרוב וניסתה לנחש מה אני חושב (זה היה עוד הרגל רע שפיתחנו הודות לשנים של חיים עם אבא שלי: הניסיון לקרוא איש את מחשבותיו של רעהו).
״מה?״ אמרה. ״אתה רוצה ללכת לאיזשהו מקום?״
״אה, לא, לא ממש,״ אמרתי, פסעתי צעד אחד לאחור והבטתי סביבי במצוקה. הייתי רעב, אבל הרגשתי שעמדתי אינה מאפשרת לי להתעקש על דבר.
״אני אהיה בסדר. רק תן לי דקה.״
״אולי—״ ממצמצת ונסערת, מה היא רוצה, מה ישמח אותה? - ״אולי נשב בפארק?״
למרבה ההקלה היא הינהנה. ״בסדר,״ אמרה בקול שתמיד העלה בדעתי את מרי פופינס, ״אבל רק עד שאני אסדיר את הנשימה,״ וצעדנו לעבר מעבר החציה ברחוב 79: על פני שיחים גזומים אמנותית באדניות בארוקיות, דלתות מגושמות מעוטרות בפיתוחי ברזל. האור התעמעם למעין אפור תעשייתי והרוח היתה מעובה כאדי קומקום. מעבר לכביש ליד הפארק הקימו אמנים דוכנים, פרשו בדים ונעצו אליהם רפרודוקציות בצבעי מים של קתדרלת סיינט פטריק ושל גשר ברוקלין.
פסענו בדממה. מחשבותיי התרוצצו בקדחתנות בין צרותיי (האם התקשרו גם אל הוריו של טום? למה לא שאלתי אותו?) לבין השאלה מה אזמין לארוחת בוקר ברגע שאצליח להביא אותה לדיינר (אומלט בסגנון המערב הפרוע, עם צ'יפס ותוספת בייקון; היא תזמין כמו תמיד טוסט שיפון עם ביצים עלומות וכוס קפה שחור), ובקושי שמתי לב לאן אנחנו הולכים כשלפתע התחוור לי שהיא אמרה משהו. היא לא הביטה בי אלא לעבר הפארק. הבעתה הזכירה לי סרט צרפתי מפורסם שלא ידעתי את שמו, שבו אנשים פזורי דעת צועדים ברחובות סחופי רוח ומדברים בלי הפסקה אבל בעצם לא זה אל זה.
״מה אמרת?״ שאלתי אחרי כמה רגעי בלבול והאצתי כדי להדביק אותה. ״חיפשו מה—״
היא נראתה מבוהלת, כאילו שכחה שאני שם. המעיל הלבן - מתבדר ברוח - רק הוסיף למראה המַגלָן ארך־הרגליים, כאילו עמדה לפרוש כנף ולהתעופף מעל הפארק.
״חיפשו מה?״
״אה.״ הבעתה נאטמה ואז היא טילטלה את ראשה וצחקה במהירות ובחדות, בדרכה הילדותית. ״לא. אמרתי קפסולת זמן.״
זה היה אמנם דבר מוזר לומר אבל הבנתי לְמה היא התכוונה, או חשבתי שהבנתי - שבריר הניתוק ההוא, השניות החסרות על המדרכה, כמו גיהוק של זמן אבוד או כמה פריימים שנגזרו מתוך סרט.
״לא לא, גוּרגוּרוֹן, התכוונתי לשכונה הזאת.״ פורעת את שערי, גורמת לי לחייך חיוך עקום, נבוך למחצה: גוּרגוּרוֹן היה השם שהעניקה לי כשהייתי תינוק. לא אהבתי אותו יותר, וגם לא את פריעת השיער, אך למרות הבושה שמחתי לראות שמצב רוחה השתפר. ״זה תמיד קורה לי כאן. כל פעם שאני מגיעה הנה, אני כאילו שוב בת שמונה־עשרה וכרגע ירדתי מהאוטובוס.״
״כאן?״ אמרתי בפקפוק והרשיתי לה לאחוז בידי, משהו שלא הייתי עושה בדרך כלל. ״מוזר.״ ידעתי הכול על ימיה הראשונים של אמא במנהטן, הרחק מהשדרה החמישית - באווניו בי, בדירת סטודיו מעל בר, שם ישנו בטלנים על המפתן וקרבות שיכורים נשפכו לרחוב וזקנה משוגעת בשם מוֹ החזיקה עשרה או שנים־עשר חתולים לא חוקיים בגרם מדרגות חסום בקומה העליונה.
היא משכה בכתפיה. ״כן, אבל כאן הכול נשאר בדיוק כמו ביום הראשון שראיתי את זה. מנהרת זמן. בלוֹאֶר־איסט־סייד - טוב, אתה יודע איך זה שם, תמיד יש משהו חדש, אבל בשבילי זאת יותר הרגשה של ריפ ואן וינקל2, הכול תמיד יותר ויותר מרוחק. לפעמים הייתי מתעוררת ומרגישה כאילו מישהו בא וסידר מחדש את חלונות הראווה בלילה. מסעדות ישנות פשטו רגל, בר חדש ואופנתי הוקם במקום ניקוי יבש...״
2 ריפ ואן וינקל הוא גיבור סיפור קצר בשם זה מאת וושינגטון ארווינג, אשר מקיץ מתרדמה של עשרים שנה ומגלה שהעולם הסובב אותו השתנה מקצה אל קצה.
שמרתי על שתיקה מכובדת. חלוף הזמן העסיק אותה מאוד לאחרונה, אולי בגלל יום הולדתה המתקרב. אני זקנה מדי בשביל זה, אמרה כמה ימים קודם לכן כשהתרוצצנו יחד ברחבי הדירה, פישפשנו מתחת לכריות הספה וליקטנו מכיסי מעילים וז'קטים מטבעות כדי לשלם לשליח מהמעדנייה.
היא תחבה את הידיים בכיסי המעיל. ״כאן הכול יציב יותר,״ אמרה. קולה היה אמנם עליז אבל ראיתי את הערפל בעיניה. היא בבירור לא ישנה היטב, בגללי. ״אפּר־פארק הוא אחד המקומות הבודדים שעדיין אפשר לראות בהם איך העיר נראתה בשנות התשעים של המאה התשע־עשרה. גם גְראמֶרסי פארק והווילג', בחלקו. כשרק הגעתי לניו־יורק חשבתי שהשכונה הזאת היא כמו אדית וורטון ו'פראני וזואי' ו'ארוחת בוקר בטיפאני' ביחד.״
״'פראני וזואי' מתרחש בווסט־סייד.״
״כן, אבל הייתי טיפשה ולא ידעתי את זה. הדבר היחיד שאני יכולה לומר הוא שזה היה שונה לגמרי מהלואר־איסט, עם כל ההומלסים שהדליקו מדורות בפחי אשפה. כאן בסופי שבוע הכול היה קסום - לשוטט במוזיאון - להסתרח בסנטרל פארק לבד—״
״להסתרח?״ חלק ניכר כל כך מהדיבור שלה נשמע לי אקזוטי, ולהסתרח נשמע כמו מושג מתחום הסוסים שלמדה בילדותה: אולי דהירה עצלנית, משהו בין דהירה קלה לטיפוף.
״נו, אתה יודע, סתם להתבטל ולהשתרע כמו שאני עושה. בלי כסף, עם חורים בגרביים, לחיות מדייסת קוואקר. תאמין או לא אבל פעם הייתי הולכת עד הנה ברגל בסופי שבוע. חוסכת את דמי הנסיעה ברכבת לדרך חזור. אז עוד היו אסימונים במקום כרטיסים. ואף שאמורים לשלם כדי להיכנס למוזיאון, תרום כפי יכולתך וכל זה? אז כנראה היה לי הרבה יותר אומץ או אולי הם פשוט ריחמו עלי כי - אוי לא,״ נימת קולה השתנתה והיא קפאה על מקומה אבל אני המשכתי ללכת ולא שמתי לב.
״מה?״ הסתובבתי לאחור. ״מה קרה?״
״הרגשתי משהו.״ היא הרימה את כף ידה והביטה לשמיים. ״גם אתה?״
ובדיוק כשהיא אמרה את זה האור כבה כמדומה. השמיים השחירו במהירות והאפילו מרגע לרגע. הרוח רישרשה בעצי הפארק והעלים החדשים בלטו רכים וצהובים על רקע העננים השחורים.
״שככה יהיה לי טוב,״ אמרה אמא. ״תכף יירד גשם.״ רוכנת לעבר הכביש, מביטה צפונה: אין מונית.
שוב אחזתי בידה. ״בואי,״ אמרתי, ״יהיה לנו יותר מזל בצד השני.״
חיכינו בקוצר רוח למצמוצים האחרונים של האור האדום. קרעי נייר הסתחררו באוויר וניתכו על פני הרחוב. ״היי, הנה מונית,״ אמרתי, מביט במעלה השדרה החמישית. ובדיוק כשאמרתי את זה איש עסקים רץ על שפת המדרכה ביד מורמת, והאור כבה.
מעבר לכביש התרוצצו האמנים וכיסו את ציוריהם ביריעות פלסטיק. מוכר הקפה סגר את תריסי העגלה. מיהרנו לחצות, ובדיוק כשהגענו לצד האחר טיפת גשם שמנה התרסקה על לחיי. עיגולים חומים פזורים - מרווחים מאוד, גדולים כמטבעות של עשרה סנט - החלו להיווצר על פני המדרכה.
״לעזאזל!״ קראה אמא. היא פישפשה בתיק בחיפוש אחר המטרייה - שבקושי הספיקה לאחד, לא כל שכן לשניים.
ואז זה הגיע, מטחים קרים של גשם ניתכים באלכסון, משבים רחבים פורעים את צמרות העצים ומנענעים את הסוככים מעבר לכביש. אמא נאבקה לפתוח את המטרייה הקטנה העקומה שלה ללא הצלחה יתרה. אנשים ברחוב ובפארק הניפו עיתונים ותיקי מסמכים מעל הראש ומיהרו לעלות במדרגות אל אכסדרת המוזיאון, שהיתה המקום היחיד ברחוב שאפשר לתפוס בו מחסה מפני הגשם. והיה דבר־מה חגיגי ושמח בשנינו, הממהרים במעלה המדרגות תחת מטרייה דקיקה מפוספסת בשלל צבעים, מהר מהר מהר לעיני העולם כולו, כאילו נמלטנו ממשהו נורא ולא רצנו היישר לעברו.

סקירות וביקורות

אל הציפור אריק גלסנר מצטרף לפולמוס העולמי סביב דונה טארט ופוסק: 'החוחית' הוא סיפור משוכלל שאי־אפשר להניח מהיד, אבל ודאי לא יצירת מופת מכל הספרים בעולם הזכירה לי הקריאה ב'החוחית' דווקא את הקריאה ב'קו המלח' של יובל שמעוני. אין שום קשר, כמובן, בין גרסת המאה ‭ 21-ה‬ של דונה טארט לרומן הוויקטוריאני-דיקנסיאני, לבין הרומן הריאליסטי, הרבדורי והקודר של יובל שמעוני - מלבד שתי תכונות. הראשונה שטחית כביכול: האורך. ספרה של טארט מונה 839 עמודים בתרגום לעברית, וזה של שמעוני מונה מעל ‭ .900‬ התכונה השנייה היא החוב של שניהם למאה ‭ 19-ה‬ ולספרות שלה. ואולי חוב היא מילה לא מדויקת. נכון יותר לומר - התרסה. השימוש המתריס של שניהם במאה ‭ 19-ה‬ ובספרות שלה. אצל טארט, כאמור, הדיקנסיאניות הברורה, ואילו אצל שמעוני המודל הוא הרומן האירופי בכללותו, ואולי בייחוד הרומן הרוסי של המאה ‭ .19-ה‬ שתי התכונות קשורות ביניהן כמובן. הרומנים של המאה ‭ 19-ה‬ נטו להיות עבי כרס במיוחד, ואני חושב ששני הסופרים ביקשו - במודע או שלא במודע - להחזיר לתוך הזירה התרבותית העכשווית את חוויית הקריאה של רומנים ארוכים; אולי את חוויות הקריאה של ילדותם. יש כאלה שבתגובה למשבר הקריאה בתרבות העכשווית מקצרים את ספריהם, כותבים רומן בסמסים,
מצייצים מתוך ספרים, מחברים אפוס באימוג'י - טארט ושמעוני בחרו להתריס.

מבחינת התקבלות, ההתרסה של טארט הצליחה. 'החוחית' - רומן שלישי של הסופרת האמריקאית, ילידת ‭ - 1963‬ הפך לרב-מכר, תורגם ליותר ‭ 30-מ‬ שפות ואף זכה בשנה שעברה בפרס פוליצר. טארט, שפרצה לתודעה בקול גדול ‭ 1992-ב‬ עם רומן הביכורים 'ההיסטוריה הסודית' - ספר עוצר נשימה בהחלט, אבל אולי מוערך (כולל על ידי) יתר על המידה - הגיעה לכאורה לפסגת הספרות האמריקאית עם '‭.'החוחית‬ אלא שיש כאן כאמור "לכאורה‭."‬ ההצלחה המסחרית וגם הביקורתית של 'החוחית' לוותה בפולמוס סוער מאוד בעולם הספרות האמריקאי. כמה מבקרים מובילים - בראשם ג'יימס ווד מה'ניו יורקר' - קטלו את הספר; אחרים, בעיקר אחרי הזכייה בפרס, ראו בביקורת השלילית על הספר חלק ממלחמת תרבות עקרונית. על מה הרעש? על מה יצא הקצף? והאם הוא מוצדק?

בגוף ראשון מספר 'החוחית' את סיפורו של תיאודור (תיאו) דקר, מגיל 13 עד סוף שנות העשרים שלו. הוא גדל בניו-יורק במשפחה חדהורית לאם אהובה. אביו השתיין עזב את הבית, לרווחתם של תיאו ואמו, שחייהם חסכניים אך מספקים, למרות מעידות קלות בהתנהגותו של תיאו, שבעקבותיהן מזומנת אמו לשיחה בבית הספר. בדרכם לשיחה הזו מחליטים האם והבן לבקר בתערוכה במטרופוליטן. במהלך ביקורם מתרחש פיגוע טרור והמוזיאון נחרב. המום מהחורבן סביבו נמלט תיאו אל ביתו ומחכה שם לאמו. כעבור זמן מה יגלה שנהרגה.

שני דברים לקח איתו תיאו מהמוזיאון: טבעת שנתן לו ברגעיו האחרונים זקן שגסס לנגד עיניו והפנה אותו לכתובת במנהטן. וגם תמונה מתמונות המוזיאון, יצירת מופת של הצייר ההולנדי קארל פבריציוס, תלמידו של רמברנדט, בשם '‭.'החוחית‬ תמונת הציפור, שלא ברור לתיאו עד הסוף מדוע גנב אותה, תלווה אותו, מוסתרת היטב, בשנים הבאות; כאשר יעבור למשמורתו של אביו בלאס-וגאס, כאשר יחזור לניו-יורק לגור בסדנתו של סוחר עתיקות שאליו הפנתה אותו הטבעת, כאשר ייקלע לקרבות בין עבריינים באירופה שיחשקו ביצירה יקרת הערך.

'‭,'החוחית‬ אם כן, הוא קודם כל רומן של עלילה. הקריאה בו מהנה מאוד, מותחת, לא משעממת לרגע. דקר הוא מספר אינטליגנטי, אינטלקטואלי ותרבותי מאוד, בעל פרצי פרוזה שירית עזת מבע, אבל הוא קודם כל מספר שגורם לך לא להפסיק לרצות לדעת "מה הלאה‭"?‬ הסיפור שלו על יתמות, קיום בשוליים, הזנחה הורית, סוחר עתיקות טוב לב, טיפוס עד לקיום מהוגן יחסית תוך הסתרה כרונית של פשע קדמון מסתורי, התמכרויות לאלכוהול ולסמים, מאבקי כנופיות רגע לפני חתונה עם בת טובים ממשפחה מנהטנית שורשית - כל זה מסופר תוך יצירת מתח ועניין רב. טארט מקדימה את קוראיה בצעד אחד לפחות. היא יודעת מתי צפוי רפיון בצידו של הקורא ויש להוסיף במיומנות תפנית מרעננת. היא יודעת מתי קוראיה מתגאים שפתרו איזו תעלומה, ואז היא ממהרת לחשוף אותה בעצמה, מוקדם מהצפוי, וכך ליטול מעוקץ הגילוי. היא יודעת לחמוק בחוכמה ממהלך צפוי של התר - חשות למהלך אחר, מפתיע ובכל זאת משכנע. בקיצור, במישור הקריאה הפשוטה הספר הזה מומלץ מאוד.

ומה קורה במישור גבוה יותר? זהו, שאין מישור גבוה יותר. וזה בולט לא רק בגלל תשומת הלב הרבה שהספר קיבל או בגלל זכייתו בפרס ספרותי נחשב; טארט עצמה רומזת בתוך הספר שהתכוונה לכתוב יותר מאשר סיפור הרפתקאות. היא רומזת לכך באמצעות הדיונים ההגותיים אסתטיים של תיאו עם עצמו ביחס ליצירת המופת שגנב. היא רומזת לכך בציטוטים מהתרבות הגבוהה ששיבצה בראשי הפרקים ‭ "(‬האבסורד איננו משחרר, הוא קושר‭,"‬ למשל, מתוך 'האדם המורד' של אלבר קאמי‭.)‬ היא רומזת לכך באופן שבו עיצבה את תיאו )באופן די משכנע( כילד וכנער אינטלקטואל, גם אם פרוע ואבוד, שהמונולוג שלו כולל דיונים מתוחכמים ופילוסופיים, כמו גם אזכור של ידע תרבותי לא טריוויאלי.

אבל כל זה לא משנה את העובדה שמדובר בסיפור הרפתקאות משוכלל ולא הרבה יותר. זו אחת הנקודות שעוררו את המחלוקת סביב הספר בארצות-הברית, ושבעקבותיה דובר על מאבק עקרוני בין תרבות פופולרית ותרבות גבוהה, בין מודרניזם ופוסטמודרניזם. '‭,'החוחית‬ טענו המחמירים, מטשטש את ההבדל בין ספרות נוער לספרות מבוגרים. והם צודקים. ג'יימס ווד הדגים את הטענה דרך השוואה בין תיאור של טארט לתיאור דומה מאוד של סופרת הילדים הקלאסית אדית נסביט; ואפשר להוסיף לכך גם את איפיון הדמויות ה"טובות" וה"רעות" באופן חד-ממדי (הובי, סוחר העתיקות טוב הלב שמאמץ את תיאו, ולעומתו שורה של אבות ואמהות, אמיתיים וחורגים, הרסניים ומרושעים‭.(‬ גם העובדה שיש כאן מחווה פוסטמודרנית לדיקנס ולעלילות היתומים שלו אינה מדברת בשבח הספר. למעשה, למרות הריאליזם הלכאורה מדוקדק של הרומן בתיאורי ניו-יורק העכשווית, לא הרגשתי ש'החוחית' מלמד אותי משהו על ההווה. יותר מכל, התחושה היא שהרומן העכשווי כביכול מת- נהל במין קיום אנגלי של המאה ‭ .19-ה‬

וזו נקודה עקרונית. כי היא נוגעת בשאלת הקשר בין האמנות לחיים. האם האמנות מפנה אותנו הלאה מהחיים, משכיחה אותם מאיתנו, כפי שעושה אכן סיפור עלילה לופת, או שבמקביל היא מחזירה אותנו אליהם, מעמיקה את היכרותינו איתם, ובכך תורמת תרומה משמעותית יותר לחיינו.

נהוג להציב רומן שמכיל "סיפור טוב" כניגוד לרומנים הגותיים או כאלה שממוקדים בשפה. אבל לפעמים יש גם ניגוד בין "סיפור טוב" לבין חשיפה והארה של המציאות החוץ-ספרותית שמכיל רומן. זה המקרה כאן. 'החוחית' נע ביעילות כרכבת הרים במעין מחילה מסחררת שהוא כרה לעצמו, ושכתליה לא נמצאים באמת בשום מקום. הוא לא רומן שמרתק אותנו לחיים; הוא רומן מרתק, נקודה. זה לא מעט בכלל, אבל מפסגת הספרות העכשווית - לשם חתר 'החוחית' - מותר לנו לתבוע יותר.

עוד 3 ספרים על יתומים:
אוליבר טוויסט > צ'ארלס דיקנס
קרוב להפליא ורועש להחריד > ג'ונתן ספרן פויר
הארי פוטר > ג'יי קיי רולינג

בתמונה: דונה טארט, צילום:‭ Beowulf Sheehan ‬
אריק גלסנר 7 לילות 17/04/2015 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • תרגום: קטיה בנוביץ'
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: מרץ 2015
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 839 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 13 שעות ו 59 דק'

סקירות וביקורות

אל הציפור אריק גלסנר מצטרף לפולמוס העולמי סביב דונה טארט ופוסק: 'החוחית' הוא סיפור משוכלל שאי־אפשר להניח מהיד, אבל ודאי לא יצירת מופת מכל הספרים בעולם הזכירה לי הקריאה ב'החוחית' דווקא את הקריאה ב'קו המלח' של יובל שמעוני. אין שום קשר, כמובן, בין גרסת המאה ‭ 21-ה‬ של דונה טארט לרומן הוויקטוריאני-דיקנסיאני, לבין הרומן הריאליסטי, הרבדורי והקודר של יובל שמעוני - מלבד שתי תכונות. הראשונה שטחית כביכול: האורך. ספרה של טארט מונה 839 עמודים בתרגום לעברית, וזה של שמעוני מונה מעל ‭ .900‬ התכונה השנייה היא החוב של שניהם למאה ‭ 19-ה‬ ולספרות שלה. ואולי חוב היא מילה לא מדויקת. נכון יותר לומר - התרסה. השימוש המתריס של שניהם במאה ‭ 19-ה‬ ובספרות שלה. אצל טארט, כאמור, הדיקנסיאניות הברורה, ואילו אצל שמעוני המודל הוא הרומן האירופי בכללותו, ואולי בייחוד הרומן הרוסי של המאה ‭ .19-ה‬ שתי התכונות קשורות ביניהן כמובן. הרומנים של המאה ‭ 19-ה‬ נטו להיות עבי כרס במיוחד, ואני חושב ששני הסופרים ביקשו - במודע או שלא במודע - להחזיר לתוך הזירה התרבותית העכשווית את חוויית הקריאה של רומנים ארוכים; אולי את חוויות הקריאה של ילדותם. יש כאלה שבתגובה למשבר הקריאה בתרבות העכשווית מקצרים את ספריהם, כותבים רומן בסמסים,
מצייצים מתוך ספרים, מחברים אפוס באימוג'י - טארט ושמעוני בחרו להתריס.

מבחינת התקבלות, ההתרסה של טארט הצליחה. 'החוחית' - רומן שלישי של הסופרת האמריקאית, ילידת ‭ - 1963‬ הפך לרב-מכר, תורגם ליותר ‭ 30-מ‬ שפות ואף זכה בשנה שעברה בפרס פוליצר. טארט, שפרצה לתודעה בקול גדול ‭ 1992-ב‬ עם רומן הביכורים 'ההיסטוריה הסודית' - ספר עוצר נשימה בהחלט, אבל אולי מוערך (כולל על ידי) יתר על המידה - הגיעה לכאורה לפסגת הספרות האמריקאית עם '‭.'החוחית‬ אלא שיש כאן כאמור "לכאורה‭."‬ ההצלחה המסחרית וגם הביקורתית של 'החוחית' לוותה בפולמוס סוער מאוד בעולם הספרות האמריקאי. כמה מבקרים מובילים - בראשם ג'יימס ווד מה'ניו יורקר' - קטלו את הספר; אחרים, בעיקר אחרי הזכייה בפרס, ראו בביקורת השלילית על הספר חלק ממלחמת תרבות עקרונית. על מה הרעש? על מה יצא הקצף? והאם הוא מוצדק?

בגוף ראשון מספר 'החוחית' את סיפורו של תיאודור (תיאו) דקר, מגיל 13 עד סוף שנות העשרים שלו. הוא גדל בניו-יורק במשפחה חדהורית לאם אהובה. אביו השתיין עזב את הבית, לרווחתם של תיאו ואמו, שחייהם חסכניים אך מספקים, למרות מעידות קלות בהתנהגותו של תיאו, שבעקבותיהן מזומנת אמו לשיחה בבית הספר. בדרכם לשיחה הזו מחליטים האם והבן לבקר בתערוכה במטרופוליטן. במהלך ביקורם מתרחש פיגוע טרור והמוזיאון נחרב. המום מהחורבן סביבו נמלט תיאו אל ביתו ומחכה שם לאמו. כעבור זמן מה יגלה שנהרגה.

שני דברים לקח איתו תיאו מהמוזיאון: טבעת שנתן לו ברגעיו האחרונים זקן שגסס לנגד עיניו והפנה אותו לכתובת במנהטן. וגם תמונה מתמונות המוזיאון, יצירת מופת של הצייר ההולנדי קארל פבריציוס, תלמידו של רמברנדט, בשם '‭.'החוחית‬ תמונת הציפור, שלא ברור לתיאו עד הסוף מדוע גנב אותה, תלווה אותו, מוסתרת היטב, בשנים הבאות; כאשר יעבור למשמורתו של אביו בלאס-וגאס, כאשר יחזור לניו-יורק לגור בסדנתו של סוחר עתיקות שאליו הפנתה אותו הטבעת, כאשר ייקלע לקרבות בין עבריינים באירופה שיחשקו ביצירה יקרת הערך.

'‭,'החוחית‬ אם כן, הוא קודם כל רומן של עלילה. הקריאה בו מהנה מאוד, מותחת, לא משעממת לרגע. דקר הוא מספר אינטליגנטי, אינטלקטואלי ותרבותי מאוד, בעל פרצי פרוזה שירית עזת מבע, אבל הוא קודם כל מספר שגורם לך לא להפסיק לרצות לדעת "מה הלאה‭"?‬ הסיפור שלו על יתמות, קיום בשוליים, הזנחה הורית, סוחר עתיקות טוב לב, טיפוס עד לקיום מהוגן יחסית תוך הסתרה כרונית של פשע קדמון מסתורי, התמכרויות לאלכוהול ולסמים, מאבקי כנופיות רגע לפני חתונה עם בת טובים ממשפחה מנהטנית שורשית - כל זה מסופר תוך יצירת מתח ועניין רב. טארט מקדימה את קוראיה בצעד אחד לפחות. היא יודעת מתי צפוי רפיון בצידו של הקורא ויש להוסיף במיומנות תפנית מרעננת. היא יודעת מתי קוראיה מתגאים שפתרו איזו תעלומה, ואז היא ממהרת לחשוף אותה בעצמה, מוקדם מהצפוי, וכך ליטול מעוקץ הגילוי. היא יודעת לחמוק בחוכמה ממהלך צפוי של התר - חשות למהלך אחר, מפתיע ובכל זאת משכנע. בקיצור, במישור הקריאה הפשוטה הספר הזה מומלץ מאוד.

ומה קורה במישור גבוה יותר? זהו, שאין מישור גבוה יותר. וזה בולט לא רק בגלל תשומת הלב הרבה שהספר קיבל או בגלל זכייתו בפרס ספרותי נחשב; טארט עצמה רומזת בתוך הספר שהתכוונה לכתוב יותר מאשר סיפור הרפתקאות. היא רומזת לכך באמצעות הדיונים ההגותיים אסתטיים של תיאו עם עצמו ביחס ליצירת המופת שגנב. היא רומזת לכך בציטוטים מהתרבות הגבוהה ששיבצה בראשי הפרקים ‭ "(‬האבסורד איננו משחרר, הוא קושר‭,"‬ למשל, מתוך 'האדם המורד' של אלבר קאמי‭.)‬ היא רומזת לכך באופן שבו עיצבה את תיאו )באופן די משכנע( כילד וכנער אינטלקטואל, גם אם פרוע ואבוד, שהמונולוג שלו כולל דיונים מתוחכמים ופילוסופיים, כמו גם אזכור של ידע תרבותי לא טריוויאלי.

אבל כל זה לא משנה את העובדה שמדובר בסיפור הרפתקאות משוכלל ולא הרבה יותר. זו אחת הנקודות שעוררו את המחלוקת סביב הספר בארצות-הברית, ושבעקבותיה דובר על מאבק עקרוני בין תרבות פופולרית ותרבות גבוהה, בין מודרניזם ופוסטמודרניזם. '‭,'החוחית‬ טענו המחמירים, מטשטש את ההבדל בין ספרות נוער לספרות מבוגרים. והם צודקים. ג'יימס ווד הדגים את הטענה דרך השוואה בין תיאור של טארט לתיאור דומה מאוד של סופרת הילדים הקלאסית אדית נסביט; ואפשר להוסיף לכך גם את איפיון הדמויות ה"טובות" וה"רעות" באופן חד-ממדי (הובי, סוחר העתיקות טוב הלב שמאמץ את תיאו, ולעומתו שורה של אבות ואמהות, אמיתיים וחורגים, הרסניים ומרושעים‭.(‬ גם העובדה שיש כאן מחווה פוסטמודרנית לדיקנס ולעלילות היתומים שלו אינה מדברת בשבח הספר. למעשה, למרות הריאליזם הלכאורה מדוקדק של הרומן בתיאורי ניו-יורק העכשווית, לא הרגשתי ש'החוחית' מלמד אותי משהו על ההווה. יותר מכל, התחושה היא שהרומן העכשווי כביכול מת- נהל במין קיום אנגלי של המאה ‭ .19-ה‬

וזו נקודה עקרונית. כי היא נוגעת בשאלת הקשר בין האמנות לחיים. האם האמנות מפנה אותנו הלאה מהחיים, משכיחה אותם מאיתנו, כפי שעושה אכן סיפור עלילה לופת, או שבמקביל היא מחזירה אותנו אליהם, מעמיקה את היכרותינו איתם, ובכך תורמת תרומה משמעותית יותר לחיינו.

נהוג להציב רומן שמכיל "סיפור טוב" כניגוד לרומנים הגותיים או כאלה שממוקדים בשפה. אבל לפעמים יש גם ניגוד בין "סיפור טוב" לבין חשיפה והארה של המציאות החוץ-ספרותית שמכיל רומן. זה המקרה כאן. 'החוחית' נע ביעילות כרכבת הרים במעין מחילה מסחררת שהוא כרה לעצמו, ושכתליה לא נמצאים באמת בשום מקום. הוא לא רומן שמרתק אותנו לחיים; הוא רומן מרתק, נקודה. זה לא מעט בכלל, אבל מפסגת הספרות העכשווית - לשם חתר 'החוחית' - מותר לנו לתבוע יותר.

עוד 3 ספרים על יתומים:
אוליבר טוויסט > צ'ארלס דיקנס
קרוב להפליא ורועש להחריד > ג'ונתן ספרן פויר
הארי פוטר > ג'יי קיי רולינג

בתמונה: דונה טארט, צילום:‭ Beowulf Sheehan ‬
אריק גלסנר 7 לילות 17/04/2015 לקריאת הסקירה המלאה >
החוחית דונה טארט
א.
 
כשעוד הייתי באמסטרדם, חלמתי על אמא שלי לראשונה זה שנים. הייתי כלוא אז במלון במשך למעלה משבוע וחששתי לטלפן או לצאת. ליבי התערבל ופירפר לשמע כל צליל, ולו התמים ביותר: פעמון המעלית, קרקוש עגלת המיניבר, אפילו פעמוני הכנסיות המדנדנים את השעה, מלון 'דֶה וֶסטֶרטוֹרֶן', כנסיית קרֵייטבֶּרח, צידה האפל של ההמולה, משובץ בתחושה אגדית של יום הדין. בימים ישבתי למרגלות המיטה ונאבקתי לפענח את החדשות בטלוויזיה ההולנדית (זה היה אבוד מאחר שלא הבנתי מילה בהולנדית), וכשהרמתי ידיים התיישבתי ליד החלון ובהיתי בתעלה, לבוש במעיל שְׂער־הגמל שלי שהיה מוטל מעל הבגדים - כי עזבתי את ניו־יורק בחיפזון והדברים שלקחתי לא היו חמים מספיק, אפילו בתוך החדר.
בחוץ רק פעילות ועליצות. זה היה חג המולד, אורות ניצנצו מעל גשרי התעלות בלילה. דאמֶס אֶן הֶרֶן, גברות ואדונים, סמוקי לחיים בצעיפים מתעופפים ברוח הקפואה קירקשו על אבני הריצוף עם עצי אשוח קשורים אל גב האופניים. בשעות אחר הצהריים ניגנה להקת חובבים מזמורי חג שעמדו מתכתיים ושבריריים באוויר החורף.
מגשים מגובבים של שירות חדרים; יותר מדי סיגריות; וודקה פושרת מהדיוטי־פרי. במהלך ימי השתיקה חסרי המנוח למדתי להכיר כל סנטימטר בחדרי כפי שאסיר לומד להכיר את תאו. זה היה הביקור הראשון שלי באמסטרדם. לא ראיתי כמעט את העיר, אבל בחדר עצמו, על יופיו העגמומי הפרוץ לרוח, המקורצף משמש, שררה אווירה חדה של צפון אירופה, דגם של הולנד בזעיר אנפין: סיד ויושר פרוטסטנטי ניצב לצד רהיטי יוקרה מושלמים שהגיעו בספינות סוחר מן המזרח. העברתי פרקי זמן לא סבירים בבחינת ציורי השמן הנתונים במסגרות מוזהבות מעל המכתבה, באחד מהם איכרים גולשים על פני בריכה קפואה ליד כנסייה, באחר סירת מפרש מתנודדת על ים חורפי רוגש: העתקים דקורטיביים, שום דבר מיוחד, אבל בחנתי אותם כאילו הוצפן בהם מפתח כלשהו אל ליבם הנסתר של גדולי הציירים הפלֶמים. בחוץ, גשם מעורב בשלג הקיש על השמשות וניתך על פני התעלה; ולמרות עושרם של בדי הברוקד ורכותו של השטיח, האור החורפי עטה נופך צונן של 1943, מחסור וצנע, תה חלש עם סוכר והירדמות על בטן ריקה.
מדי יום, השכם בבוקר, כשעוד היה חשוך בחוץ, לפני שפקידי הקבלה הנוספים הגיעו והלובי החל להתמלא, ירדתי לקנות עיתונים. אנשי הצוות נעו בקולות מהוסים ובצעדים שקטים, עיניהם החליקו על פניי בצינה כאילו לא באמת ראו אותי, בחור אמריקאי בן עשרים ושבע שאף פעם לא ירד במשך היום; וניסיתי להתנחם במחשבה שמנהל הלילה (חליפה כהה, תספורת קצוצה, משקפי קרן) ככל הנראה יקפיד להרחיק צרות או למנוע מהומה.
ה'הראלד טריביון' לא פירסם דבר על מעלליי, אבל הסיפור מילא את העיתונים ההולנדיים, גושים דחוסים של דפוס זר שריחף בהתגרות ממש על סף השגתי. Onopgeloste moord. Onbekende. עליתי וחזרתי למיטה (בלבוש מלא, כי החדר היה קר כל כך) ופרשתי את העיתונים על השמיכה: תצלומים של ניידות משטרה, סרטים של זירת פשע, אפילו הכיתובים לא היו ניתנים לפענוח, ואם כי לא ציינו את שמי כמדומה, לא היתה כל דרך לדעת אם הם מתארים אותי או נמנעים מלתת מידע לציבור.
החדר. הרדיאטור. Een Amerikaan met een strafblad. מי התעלה בירוק זית.
כיוון שהיה לי קר והייתי חולה, ורוב הזמן לא מצאתי תעסוקה (פרט לבגדים חמים שכחתי להביא גם ספר), נשארתי במיטה רוב היום. היה נדמה לי שהלילה יורד אחר הצהריים. לעיתים קרובות - לקול אוושת העיתונים הפזורים - נרדמתי והקצתי חליפות, ורוב חלומותיי הוכתמו בחרדה הלא־מוגדרת שדיממה גם אל שעות הערוּת: תביעות משפטיות, כבוּדה נפרצת על גבי האספלט ובגדיי מתפזרים לכל רוח ואינספור מסדרונות בשדה התעופה, שרצתי בהם אל עבר מטוסים שידעתי כי לעולם לא אספיק להגיע אליהם.
בגלל החום היו לי המון חלומות מוזרים וחיים במיוחד, התקפי הזעה שבמהלכם השתוללתי מבלי לדעת כמעט אם יום או לילה, אבל בלילה האחרון והנורא ביותר חלמתי על אמא שלי: חלום מהיר, מסתורי, שהותיר בי תחושה של ביקור חטוף ותו לא. נמצאתי בַחנות של הוֹבּי - או ליתר דיוק במין מרחב חלום רדוף, כעין שרטוט של החנות - כשאמא הגיחה פתאום מאחוריי וראיתי את בבואתה במראה. מרוב אושר נתקפתי שיתוק. זו היתה היא עד לפרט האחרון, הסידור המדויק של נמשיה, היא חייכה אלי, יפה יותר ועם זאת לא מבוגרת יותר, שיער שחור ופה נטוי מעלה באופן מוזר, לא חלום כי אם נוכחות שמילאה את החדר כולו: כוח שעומד בפני עצמו, אחרוּת חיה ונושמת. ולמרות רצוני ידעתי שלא אוכל להסתובב, שאם אביט בה ישירות זו תהיה הפרה של חוקי עולמה ועולמי. היא באה אלי בדרך היחידה שיכלה לבוא, ועינינו נפגשו מעבר לזכוכית למשך רגע ארוך ודומם. אבל בדיוק כשהיה נדמה לי שהיא עומדת לדבר - במה שנראה כמו שילוב של שעשוע, חיבה, רוגז - היתמר בינינו אד והתעוררתי.
 
ב.
 
הדברים היו מתגלגלים טוב יותר אילו היא המשיכה לחיות. אבל היא מתה בילדותי. ואף שכל מה שקרה לי מאז קרה באשמתי בלבד, בכל זאת, כשאיבדתי אותה איבדתי גם כל ציון דרך שהיה עשוי להוביל אותי אל מקום מאושר יותר, אל חיים מיושבים או נעימים יותר.
מותה, קו ההפרדה: לפני ואחרי. ואם כי עצוב להודות בזה אחרי שנים רבות כל כך, מעולם לא פגשתי איש שכמוה גרם לי להרגיש נאהב. הכול התעורר לחיים במחיצתה. היא הטילה סביבה אור תיאטרלי קסום, כך שלראות כל דבר מבעד לעיניה היה כמו לראות אותו בצבעים בהירים מהרגיל - אני זוכר שאכלתי איתה ארוחת ערב מאוחרת במסעדה איטלקית בווילג', כמה שבועות לפני מותה, ואיך היא אחזה בשרוולי למראה היופי הפתאומי המכאיב־כמעט של עוגת יום הולדת עם נרות דולקים שנישאה בתהלוכה מהמטבח, עיגול אור קטן ורוטט על התקרה השחורה, ואז העוגה הונחה ובערה בקרב משפחה, האירה את פניה של גברת זקנה, חיוכים מכל עבר, מלצרים מתרחקים עם הידיים מאחורי הגב - סתם סעודת יום הולדת שרואים כל הזמן במסעדות יוקרתיות בדאונטאון, ואני בטוח שלא הייתי זוכר אותה אלמלא מתה זמן קצר כל כך לאחר מכן, אבל חשבתי על זה שוב ושוב אחרי מותה וכנראה אחשוב על זה כל חיי: עיגול של אור נרות, תמונה חיה של אושר יומיומי נדוש שאבד כשאיבדתי אותה.
היא היתה גם יפהפייה. זה כמעט שולי, ובכל זאת. כשהגיעה היישר מקנזס לניו־יורק היא דיגמנה במשרה חלקית אבל לא הרגישה בנוח לפני המצלמה ולכן לא הצטיינה בכך. מה שהיה בה לא היתרגם לסרט צילום.
עם זאת היא היתה עצמה בכל השלמות: זן נדיר. איני חושב שאי־פעם פגשתי אדם שדמה לה. היו לה שיער שחור, עור בהיר שהעלה נמשים בקיץ, עיניים בכחול־חרסינה והמון אור בתוכן. ובשיפוע של עצמות לחייה התקיימה מזיגה יוצאת דופן כל כך של השבטי והקֶלטי, שלפעמים אנשים שיערו כי היא איסלנדית. למעשה, מוצאה היה אירי למחצה וצ'רוקי למחצה, מעיירה בקנזס על גבול אוקלהומה; והיא אהבה להצחיק אותי כשכינתה את עצמה ״בּוֹקלהומית״, אף שהיתה מבריקה ועצבנית ומסוגננת כמו סוס מירוץ. הדמות האקזוטית הזאת מצטיירת למרבה הצער בתמונות כנוקשה ולא סלחנית - נמשיה מאופרים, השיער אסוף בקוקו בעורפה כמו אציל ב'מעשה גֶנז'י' - ומה שלא עובר הוא כל החמימות, העליצות הלא־צפויה שאהבתי בה יותר מכול. השקט הקורן מהתמונות מבהיר עד כמה לא בטחה במצלמות. היא משדרת מין חשדנות נמרית, כמתכוננת להתקפה. אבל בחיים האמיתיים היא לא היתה כזאת. היא נעה במהירות מסחררת, בתנועות פתאומיות וקלילות, תמיד מקננת על שפת הכיסא כמו עוף־בִּיצה גבוה ואלגנטי שעומד להיבהל ולהתעופף. אהבתי את בושם האלגום שהשתמשה בו, חזק ומפתיע, ואהבתי את רשרוש החולצה המעומלנת כשהתכופפה לנשק אותי במצח. ודי היה בצחוק שלה כדי לעורר בי רצון להעיף בו־במקום כל דבר שעשיתי ולצאת איתה לרחוב. לאן שלא הלכה, גברים הביטו בה מזווית העין, לפעמים באופן שהטריד אותי מעט.
היא מתה באשמתי. אנשים תמיד נחפזו מדי להרגיע אותי שלא כך היה. וזה נכון, בסך הכול ילד, מי היה מאמין, תאונה נוראה, מזל מחורבן, זה היה יכול לקרות לכל אחד, זה נכון בהחלט ואני לא מאמין לאף מילה.
זה קרה בניו־יורק, 10 באפריל, לפני ארבע־עשרה שנה (אפילו היד שלי נרתעה מלכתוב את התאריך. נאלצתי לדחוף אותה כדי לכתוב אותו, כדי שהעט ימשיך לזוז על הנייר. זה היה סתם יום רגיל, אבל עכשיו הוא מזדקר מלוח השנה כמו מסמר חלוד).
אם היום היה מתנהל כמתוכנן הוא היה מתפוגג אל הרקיע ללא ציון, נבלע ללא זכר עם יתר כיתה ח'. מה הייתי זוכר ממנו עכשיו? מעט או לא־כלום. אבל כמובן, מרקמו של הבוקר ההוא צלול בזיכרוני יותר מההווה, עד לתחושת הלחות שעמדה באוויר. ירד גשם בלילה, סופה איומה, חנויות הוצפו ושתי תחנות של הרכבת התחתית נסגרו. שנינו עמדנו על השטיח הרמוס מחוץ לבניין הדירות בזמן שהשוער החביב עליה, גולדי, שהעריץ אותה, צעד לאחור במורד רחוב 57 עם היד למעלה ושרק למונית. מכוניות חלפו מאחורי מסכי רסס מלוכלכים; עננים מתפקעים מגשם השתרכו הרחק מעל גורדי השחקים, נשבו ונעו לעבר טלאים של שמיים כחולים צלולים, והרחק מלמטה, ברחוב, מתחת לאדי צינורות־הפליטה, הרוח היתה לחה ורכה כמו אביב.
״אה, הוא מלא, גברתי,״ קרא גולדי מעל שאגת הרחוב ופינה את הדרך כשמונית הגיחה בהתזה מעבר לפינה וכיבתה את האור שהעיד על זמינותה. הוא היה הזעיר שבשוערים: בחור חיוור, כחוש, נמרץ, פורטוריקני בהיר עור, מתאגרף לשעבר במשקל נוצה. אף כי פניו היו תפוחות משתייה (לפעמים הגיע למשמרת הלילה עם ריח של ג'יי־אנד־בי), הוא בכל זאת היה מגויד ושרירי ומהיר - תמיד מתלוצץ, תמיד בהפסקת סיגריה בפינה, מעביר משקל מרגל לרגל ונושף על ידיו העטויות כפפות לבנות בקור, מספר בדיחות בספרדית וגורם לשוערים האחרים להתפקע.
״את ממהרת מאוד הבוקר?״ שאל את אמא שלי. על תג הזיהוי שלו נכתב ברט ד', אבל כולם קראו לו גולדי בגלל שן הזהב שלו, ושם המשפחה, דה אורו, שפירושו ״זהב״ בספרדית.
״לא, יש לי זמן, הכול בסדר.״ אבל היא נראתה מותשת וידיה רעדו והיא קשרה מחדש את הצעיף שהותר והתבדר ברוח.
גולדי הבחין בזה כנראה כי הוא העיף לעברי מבט (נדבק בחמקנות לאדנית הבטון שבחזית הבניין, מביט לכל מקום מלבד אליה) שהקרין אי שביעות רצון קלה.
״אתה לא נוסע ברכבת?״ אמר לי.
״אה, יש לנו סידורים,״ אמרה אמא באופן לא משכנע כשהבינה שאיני יודע מה לומר. בדרך כלל לא התייחסתי במיוחד לבגדיה, אבל מה שלבשה בבוקר ההוא (מעיל גשם ארוך לבן, צעיף ורוד דקיק, מוקסינים משובצים בשחור ולבן) צרוב בזיכרוני בעוצמה כזו שכעת קשה לי להיזכר בה בכל צורה אחרת.
הייתי בן שלוש־עשרה. אני שונא להיזכר כמה נבוכים היינו זה מול זה בבוקר האחרון, נוקשים כל כך שאפילו השוער שם לב. בכל הזדמנות אחרת היינו מדברים בחיבה, אבל בבוקר ההוא לא היה לנו הרבה לומר כי השעו אותי מבית־הספר. יום קודם לכן הזמינו אותה למשרד המנהל. היא חזרה הביתה שקטה ורותחת. והנורא מכול היה שאפילו לא ידעתי למה משעים אותי, אם כי הייתי בטוח בשבעים וחמישה אחוז בערך שמר בּימן (בדרכו מהמשרד לחדר המורים) השקיף מחלון המישורת של הקומה השנייה בדיוק ברגע הלא־נכון וראה אותי מעשן בתחומי בית־הספר (או ליתר דיוק ראה אותי עומד עם טום קייבל בזמן שהוא עישן, מה שבבית־הספר שלי נחשב לעבירה זהה פחות או יותר). אמא שנאה עישון. הוריה - שאהבתי לשמוע עליהם סיפורים ושמתו בחוסר הגינות משווע לפני שהזדמן לי להכיר אותם - היו מאמני סוסים נעימי הליכות שנדדו במערב ארצות־הברית וגידלו סוסי מורגן למחייתם: חובבי קוקטיילים וקָנאסטָה נמרצים שנסעו לדרבי של קנטאקי מדי שנה והחזיקו סיגריות בקופסאות כסופות ברחבי הבית. ואז, יום אחד, כשחזרה מהאורוות, סבתי התקפלה פתאום והתחילה להשתעל דם. ומאותו הרגע ועד לסוף שנות נעוריה של אמא היו מכלי חמצן במרפסת הקדמית ותריסים מוגפים בחדר השינה.
אבל - כפי שחששתי, ולא בלי סיבה - הסיגריה של טום היתה רק קצה הקרחון. הסתבכתי בצרות בבית־הספר זה מכבר. הכול החל, או החל להתגלגל כמו כדור שלג, כשאבא שלי ברח ועזב את אמא ואותי כמה חודשים קודם לכן. מעולם לא חיבבנו אותו במיוחד, ושנינו היינו בסך הכול מאושרים יותר בלעדיו, אבל אנשים אחרים נראו המומים ונסערים לנוכח הפתאומיות של נטישתו אותנו (ללא כסף, מזונות או כתובת), והמורים בבית־הספר שלי באַפֶּר־וסט־סייד ריחמו עלי, להוטים כל כך להביע הבנה ותמיכה, עד שנתנו לי - תלמיד מלגה - מיני פטורים מיוחדים ומועדים מאוחרים והזדמנויות שניות ושלישיות: הם שיחררו את החבל במשך חודשים עד שחפרתי לעצמי בור עמוק מאוד.
אז שנינו - אמא ואני - נקראנו לישיבה בבית־הספר. הישיבה עמדה להתקיים רק באחת־עשרה וחצי, אך מאחר שאמא נאלצה לקחת בוקר חופשי עשינו את דרכנו לווסט־סייד בשעה מוקדמת - לארוחת בוקר (ציפיתי גם לשיחה רצינית), וכדי לקנות מתנת יום הולדת למישהי שעבדה איתה. היא היתה ערה עד שתיים וחצי לפנות בוקר, פניה מתוחות באור המחשב הבוהק, כתבה אימיילים וניסתה לפנות את השולחן לקראת הבוקר שהתעתדה להעביר מחוץ למשרד.
״אני לא יודע מה איתך,״ אמר גולדי לאמא, די בתוקף, ״אבל אני אומר, מספיק עם כל האביב והרטיבות הזאת. גשם, גשם—״ הוא רעד, הרים צווארון בתנועת פנטומימה ונשא את עיניו השמיימה.
״נדמה לי שאמור להתבהר אחר הצהריים.״
״כן, אני יודע, אבל אני כבר מוכן לקיץ.״ משפשף את ידיו. ״אנשים עוזבים את העיר, הם שונאים אותה, מתלוננים על החום, אבל אני - אני ציפור טרופית. כמה שיותר חם יותר טוב. קדימה, לכו על זה!״ מוחא כפיים, נסוג על עקביו על פני המדרכה. ״חוץ מזה - שאני אגיד לך מה אני הכי אוהב? את השקט שנהיה כאן ביולי - כל הבניינים ריקים ורדומים, אף אחד לא כאן, את מבינה?״ מקיש באצבעות, מונית מאיצה הלאה. ״זאת החופשה שלי.״
״אבל אתה לא נשרף כאן?״ אבי המתנשא שנא את זה אצלה - נטייתה לפתח שיחה עם מלצריות, שוערים, הזקנים הגונחים במכבסה לניקוי יבש. ״כלומר, בחורף אתה יכול לפחות ללבוש עוד מעיל—״
״תשמעי, את עובדת בדלת בחורף? אז אני אומר לך שנהיה קר. לא משנה כמה מעילים או כובעים את שמה. כשאת עומדת כאן בינואר, פברואר, והרוח נושבת מהנהר? בררר.״
מרוגז, מכרסם את ציפורן האגודל, הבטתי במוניות ששייטו במהירות על פני זרועו המורמת של גולדי. ידעתי שההמתנה לישיבה באחת־עשרה וחצי תהיה מייסרת, ובקושי הצלחתי לעמוד בשקט ולא לפלוט שאלות מפלילות. לא היה לי מושג במה יפגיזו אותי ואת אמא ברגע שניכנס למשרד. עצם המילה ״ישיבה״ רימז על איחוד של בעלי סמכות, האשמות והשפלות, אולי אפילו סילוק. אם אאבד את המלגה זה יהיה אסון. מאז עזיבתו של אבא היינו תפרנים, בקושי היה לנו כסף לשכר דירה. ומעל לכול: פחדתי נורא שמר בימן גילה, איכשהו, שטום קייבל ואני פרצנו לדירות נופש ריקות כשנסעתי אליו להמפטונס. אני אומר ״פרצנו״ אף שלא שברנו שום מנעול או גרמנו נזק (אמו של טום היתה מתווכת דירות, נכנסנו עם מפתחות שהרמנו מהמתלה במשרדה). בעיקר פישפשנו בבגדים והצצנו במגירות, אבל גם לקחנו כמה דברים: בירה מהמקרר, כמה משחקי אקס־בוקס ודי־וי־די אחד (ג'ט לי, 'ללא מחסום') וכסף, כתשעים ושניים דולר בסך הכול: שטרות מקומטים של חמישה ועשרה דולר מצנצנת במטבח, ערימות של כסף קטן מחדרי כביסה.
בכל פעם שחשבתי על זה נתקפתי בחילה. חלפו חודשים מאז הביקור אצל טום, ואף שניסיתי להגיד לעצמי שמר בימן לא יכול בשום אופן לדעת שנכנסנו לבתים האלה - איך הוא יכול לדעת? - דמיוני השתולל ותיזז בזיגזגים של בעתה. הייתי נחוש בדעתי לא להלשין על טום (אם כי לא הייתי בטוח שהוא לא הלשין עלי), אבל זה רק סיבך אותי. איך יכולתי להיות טיפש כל כך? פריצה היא פשע, אנשים נכנסים לכלא בגלל זה. אמש שכבתי ער ומעונה במשך שעות, התהפכתי מצד לצד ותהיתי מה לומר אם יתעמתו איתי. אבל איך יכולתי להגן על עצמי בזמן שאפילו לא ידעתי מה הם יודעים?
גולדי פלט אנחה עמוקה, הוריד את ידו וצעד לאחור על עקביו למקום שבו עמדה אמא.
״לא ייאמן,״ אמר לה עם עין אחת תשושה על הכביש. ״יש לנו את השיטפון הזה בסוהו, שמעת על זה, כן? וקרלוס אמר שכמה רחובות חסומים ליד האו״ם.״
צפיתי בדכדוך בהמון העובדים שנהרו מהאוטובוס החוצֶה את העיר מקצה אל קצה, עגמומיים כנחיל צרעות. אולי היה מתמזל מזלנו אם היינו צועדים בלוק או שניים מזרחה, אבל לאמא ולי היה מספיק ניסיון עם גולדי כדי לדעת שהוא ייפגע אם נצא בכוחות עצמנו. אבל בדיוק אז - בפתאומיות כזאת שכולנו קפצנו - מונית עם אור דולק סטתה מנתיבה לעברנו והתיזה מזרקה של מים בריח ביוב.
״זהירות!״ אמר גולדי, שזינק הצידה בדיוק כשהמונית חתרה לעצירה - ואז ראה שלאמא אין מטרייה. ״רגע,״ אמר ופנה אל הלובי, אל אוסף המטריות האבודות והשכוחות ששמר בתוך מְכל פליז ליד האח וחילק לכל דורש בימי גשם.
״לא,״ קראה אמא ושלתה מתיקה את המטרייה הקטנטנה המתקפלת עם הפסים הצבעוניים, ״אל תטרח, גולדי, אני מסודרת—״
גולדי זינק בחזרה אל שפת המדרכה וסגר את דלת המונית מאחוריה. ואז הוא רכן קדימה ודפק על החלון.
״שיהיה לכם יום מבורך,״ אמר.
 
ג.
 
אני אוהב לייחס לעצמי חדות־הבחנה (כמו כולנו, אני מניח), ובעודי כותב את הדברים אני מתפתה לשרטט צל שהשתרבב מלמעלה. אבל הייתי עיוור וחירש בנוגע לעתיד, דאגתי היחידה והמוחצת היתה הפגישה בבית־הספר. כשהתקשרתי לספר לטום שהשעו אותי (לחשתי בקו הנייח, היא לקחה לי את הטלפון הנייד) הוא לא נשמע מופתע במיוחד. ״תראה,״ אמר וקטע אותי, ״אל תהיה טיפש, תיאו, אף אחד לא יודע כלום, רק תסתום את הפה הדפוק שלך.״ ולפני שהספקתי להוציא מילה נוספת הוא אמר, ״מצטער, אני חייב ללכת,״ וניתק.
במונית ניסיתי לפתוח קצת את החלון כדי להכניס אוויר: ללא הצלחה. עמד שם ריח כאילו מישהו החליף חיתולים מלוכלכים או ממש חירבן וניסה לחפות על זה בכמות רצינית של מטהר אוויר בריח קוקוס עם ניחוח של קרם־הגנה. המושבים היו שמנוניים ומוטלאים בנייר דבק, ובולמי הזעזועים לא עבדו כמעט. בכל פעם שעלינו על תלולית שיניי נקשו, וכמותן גם הקשקושים הדתיים שהשתלשלו מהמראה האחורית: מדליונים, חרב מעוקלת מיניאטורית מרקדת על שרשרת פלסטיק וגורו מזוקן עם טורבן שנעץ מבט נוקב במושב האחורי, כפות ידיו מורמות בתפילה.
לאורך פארק אווניו, שורות של צבעונים אדומים ניצבו בדום מתוח כשהאצנו על פניהם. מוזיקת פופ בוליוודית - מהוסה עד כדי יללה תת־הכרתית כמעט - חגה וניצנצה כמהפנטת בדיוק על סף השמיעה שלי. העלים זה עתה הנצו על ענפי העצים. שליחים של 'ד'אגוסטינו' ועגלות עמוסות מצרכים של 'גְריסטידס'; מנהלות נחפזות על עקבים שעטו על פני המדרכה, גוררות אחריהן ילדים מסויגים בדרך לגן; פועל במדים טיאטא לכלוך מתעלת ביוב אל יעה מחובר למקל; עורכי דין וברוקרים הושיטו כפות ידיים לפנים וקימרו גבות בעודם מביטים השמיימה. בעודנו מיטלטלים על פני השדרה (אמא שלי אומללה למראה, לופתת את המסעד כמתכוננת לתאונה) השקפתי מבעד לחלון לעבר פרצופי יומיום שהעידו כמדומה על בעיות עיכול (אנשים מוטרדים במעילי גשם מתגודדים בחבורות קודרות בצמתים, שותים קפה מכוסות קרטון ומדברים בטלפונים ניידים ומביטים בחמקנות מצד לצד) וניסיתי נואשות לא לחשוב על כל הגורלות הלא־נעימים שעלולים ליפול בחלקי: כמה מהם כללו בית־משפט לנוער או בית־סוהר.
המונית פנתה בחדות אל רחוב 86. אמא החליקה לעברי ואחזה בזרועי, וראיתי שהיא מכוסה זיעה קרה וחיוורת כמו בקלה.
״יש לך בחילה?״ אמרתי, שוכח לרגע את צרותיי. הבעתה היתה אומללה, קפואה, והכרתי אותה היטב: שפתיים קפוצות, מצח בוהק ועיניים זגוגיות וענקיות.
היא החלה לומר דבר־מה - והצמידה את ידה אל פיה כשהמונית נעצרה בפתאומיות ברמזור, הטילה אותנו לפנים ובחזרה לאחור אל המשענת.
״חכי רגע,״ אמרתי לה, רכנתי קדימה ודפקתי על אשנב הזכוכית האקרילית השמנוני, כך שהנהג (סיקי בטורבן) קפץ בהפתעה.
״תשמע,״ קראתי מבעד לשבכה, ״זה בסדר. אנחנו נרד כאן, טוב?״
הסיקי - שהשתקף במראה המעוטרת בפרחים - תקע בי מבט יציב. ״אתם רוצים לעצור כאן.״
״כן בבקשה.״
״אבל זאת לא הכתובת שביקשתם.״
״אני יודע. אבל כאן זה בסדר,״ אמרתי והעפתי מבט לאחור אל אמא שלי - מסקרה מרוחה, מבט קמול, מפשפשת בתיקה אחר הארנק.
״היא בסדר?״ אמר הנהג בפקפוק.
״כן, כן, היא בסדר. אנחנו רק צריכים לצאת, תודה.״
בידיים רועדות שלפה אמא שטרות מקומטים ולחים למראה ותחבה אותם מבעד לשבכה. כשהסיקי העביר את ידו וחפן אותם (בהכנעה, במבט מוסט) יצאתי והחזקתי את הדלת פתוחה למענה.
אמא התנודדה מעט כשנעמדה על המדרכה ואני אחזתי בזרועה. ״את בסדר?״ אמרתי לה במבוכה כשהמונית האיצה לדרכה. נמצאנו בחלק הצפוני של השדרה החמישית, ליד בתי המידות הפונים אל הפארק.
היא נשמה עמוק, מחתה את מצחה ומעכה את זרועי. ״אוף,״ אמרה והשיבה אוויר על פניה. מצחה היה מבריק ועיניה עדיין לא ממוקדות לגמרי. היא נראתה קצת כמו עוף ימי שהרוח הסיטה ממסלולו. ״סליחה, עוד יש לי סחרחורת. תודה לאל שיצאנו מהמונית. אני אהיה בסדר, אני רק צריכה קצת אוויר.״
אנשים נהרו סביבנו בפינה הפרוצה לרוח: תלמידות בתלבושת אחידה, צוחקות ורצות ועוקפות אותנו; מטפלות דוחפות עגלות־ילדים משוכללות עם תינוקות ישובים בזוגות ובשלשות. אב שנראה כמו עורך דין נחפז על פנינו, גורר את בנו הקטן בפרק ידו. ״לא, בריידן,״ שמעתי אותו אומר לילד שדילג כדי לעמוד בקצב, ״אסור לך לחשוב ככה, חשוב יותר לעבוד במשהו שאוהבים—״
זזנו הצידה כדי לחמוק מקצף סבון שאיש תחזוקה הטיל מדלי על המדרכה בחזית הבניין שלו.
״תגיד,״ אמרה אמא - אצבעותיה על רקותיה - ״זאת רק אני או שהמונית היתה פשוט—״
״מזעזעת? קרם הגנה וקקי של תינוקות?״
״בחיי״ - משיבה אוויר למול פניה - ״זה היה בסדר אלמלא כל העצירות והזינוקים. הייתי בסדר גמור ופתאום זה תקף אותי.״
״למה את אף פעם לא מבקשת לשבת מלפנים?״
״אתה נשמע בדיוק כמו אבא שלך.״
הסטתי את עיניי במבוכה - כי גם אני שמעתי את זה, שמץ מהנימה המעצבנת של מי שיודע הכול. ״בואי ניגש למדיסון ונמצא מקום נחמד לשבת,״ אמרתי. גוועתי מרעב והיה שם דיינר שאהבתי.
אבל - ברעד כמעט, גל בחילה נראה לעין - היא ניענעה בראשה. ״אוויר.״ כתמי מסקרה מופגנים תחת עיניה. ״טוב לי באוויר.״
״בסדר,״ אמרתי, קצת מהר מדי, להוט לרַצות. ״איך שאת רוצה.״
השתדלתי מאוד להיות נחמד, אבל אמא שלי - הנתונה להשפעת הבחילה והסחרחורת - קלטה את נימת קולי. היא הביטה בי מקרוב וניסתה לנחש מה אני חושב (זה היה עוד הרגל רע שפיתחנו הודות לשנים של חיים עם אבא שלי: הניסיון לקרוא איש את מחשבותיו של רעהו).
״מה?״ אמרה. ״אתה רוצה ללכת לאיזשהו מקום?״
״אה, לא, לא ממש,״ אמרתי, פסעתי צעד אחד לאחור והבטתי סביבי במצוקה. הייתי רעב, אבל הרגשתי שעמדתי אינה מאפשרת לי להתעקש על דבר.
״אני אהיה בסדר. רק תן לי דקה.״
״אולי—״ ממצמצת ונסערת, מה היא רוצה, מה ישמח אותה? - ״אולי נשב בפארק?״
למרבה ההקלה היא הינהנה. ״בסדר,״ אמרה בקול שתמיד העלה בדעתי את מרי פופינס, ״אבל רק עד שאני אסדיר את הנשימה,״ וצעדנו לעבר מעבר החציה ברחוב 79: על פני שיחים גזומים אמנותית באדניות בארוקיות, דלתות מגושמות מעוטרות בפיתוחי ברזל. האור התעמעם למעין אפור תעשייתי והרוח היתה מעובה כאדי קומקום. מעבר לכביש ליד הפארק הקימו אמנים דוכנים, פרשו בדים ונעצו אליהם רפרודוקציות בצבעי מים של קתדרלת סיינט פטריק ושל גשר ברוקלין.
פסענו בדממה. מחשבותיי התרוצצו בקדחתנות בין צרותיי (האם התקשרו גם אל הוריו של טום? למה לא שאלתי אותו?) לבין השאלה מה אזמין לארוחת בוקר ברגע שאצליח להביא אותה לדיינר (אומלט בסגנון המערב הפרוע, עם צ'יפס ותוספת בייקון; היא תזמין כמו תמיד טוסט שיפון עם ביצים עלומות וכוס קפה שחור), ובקושי שמתי לב לאן אנחנו הולכים כשלפתע התחוור לי שהיא אמרה משהו. היא לא הביטה בי אלא לעבר הפארק. הבעתה הזכירה לי סרט צרפתי מפורסם שלא ידעתי את שמו, שבו אנשים פזורי דעת צועדים ברחובות סחופי רוח ומדברים בלי הפסקה אבל בעצם לא זה אל זה.
״מה אמרת?״ שאלתי אחרי כמה רגעי בלבול והאצתי כדי להדביק אותה. ״חיפשו מה—״
היא נראתה מבוהלת, כאילו שכחה שאני שם. המעיל הלבן - מתבדר ברוח - רק הוסיף למראה המַגלָן ארך־הרגליים, כאילו עמדה לפרוש כנף ולהתעופף מעל הפארק.
״חיפשו מה?״
״אה.״ הבעתה נאטמה ואז היא טילטלה את ראשה וצחקה במהירות ובחדות, בדרכה הילדותית. ״לא. אמרתי קפסולת זמן.״
זה היה אמנם דבר מוזר לומר אבל הבנתי לְמה היא התכוונה, או חשבתי שהבנתי - שבריר הניתוק ההוא, השניות החסרות על המדרכה, כמו גיהוק של זמן אבוד או כמה פריימים שנגזרו מתוך סרט.
״לא לא, גוּרגוּרוֹן, התכוונתי לשכונה הזאת.״ פורעת את שערי, גורמת לי לחייך חיוך עקום, נבוך למחצה: גוּרגוּרוֹן היה השם שהעניקה לי כשהייתי תינוק. לא אהבתי אותו יותר, וגם לא את פריעת השיער, אך למרות הבושה שמחתי לראות שמצב רוחה השתפר. ״זה תמיד קורה לי כאן. כל פעם שאני מגיעה הנה, אני כאילו שוב בת שמונה־עשרה וכרגע ירדתי מהאוטובוס.״
״כאן?״ אמרתי בפקפוק והרשיתי לה לאחוז בידי, משהו שלא הייתי עושה בדרך כלל. ״מוזר.״ ידעתי הכול על ימיה הראשונים של אמא במנהטן, הרחק מהשדרה החמישית - באווניו בי, בדירת סטודיו מעל בר, שם ישנו בטלנים על המפתן וקרבות שיכורים נשפכו לרחוב וזקנה משוגעת בשם מוֹ החזיקה עשרה או שנים־עשר חתולים לא חוקיים בגרם מדרגות חסום בקומה העליונה.
היא משכה בכתפיה. ״כן, אבל כאן הכול נשאר בדיוק כמו ביום הראשון שראיתי את זה. מנהרת זמן. בלוֹאֶר־איסט־סייד - טוב, אתה יודע איך זה שם, תמיד יש משהו חדש, אבל בשבילי זאת יותר הרגשה של ריפ ואן וינקל2, הכול תמיד יותר ויותר מרוחק. לפעמים הייתי מתעוררת ומרגישה כאילו מישהו בא וסידר מחדש את חלונות הראווה בלילה. מסעדות ישנות פשטו רגל, בר חדש ואופנתי הוקם במקום ניקוי יבש...״
2 ריפ ואן וינקל הוא גיבור סיפור קצר בשם זה מאת וושינגטון ארווינג, אשר מקיץ מתרדמה של עשרים שנה ומגלה שהעולם הסובב אותו השתנה מקצה אל קצה.
שמרתי על שתיקה מכובדת. חלוף הזמן העסיק אותה מאוד לאחרונה, אולי בגלל יום הולדתה המתקרב. אני זקנה מדי בשביל זה, אמרה כמה ימים קודם לכן כשהתרוצצנו יחד ברחבי הדירה, פישפשנו מתחת לכריות הספה וליקטנו מכיסי מעילים וז'קטים מטבעות כדי לשלם לשליח מהמעדנייה.
היא תחבה את הידיים בכיסי המעיל. ״כאן הכול יציב יותר,״ אמרה. קולה היה אמנם עליז אבל ראיתי את הערפל בעיניה. היא בבירור לא ישנה היטב, בגללי. ״אפּר־פארק הוא אחד המקומות הבודדים שעדיין אפשר לראות בהם איך העיר נראתה בשנות התשעים של המאה התשע־עשרה. גם גְראמֶרסי פארק והווילג', בחלקו. כשרק הגעתי לניו־יורק חשבתי שהשכונה הזאת היא כמו אדית וורטון ו'פראני וזואי' ו'ארוחת בוקר בטיפאני' ביחד.״
״'פראני וזואי' מתרחש בווסט־סייד.״
״כן, אבל הייתי טיפשה ולא ידעתי את זה. הדבר היחיד שאני יכולה לומר הוא שזה היה שונה לגמרי מהלואר־איסט, עם כל ההומלסים שהדליקו מדורות בפחי אשפה. כאן בסופי שבוע הכול היה קסום - לשוטט במוזיאון - להסתרח בסנטרל פארק לבד—״
״להסתרח?״ חלק ניכר כל כך מהדיבור שלה נשמע לי אקזוטי, ולהסתרח נשמע כמו מושג מתחום הסוסים שלמדה בילדותה: אולי דהירה עצלנית, משהו בין דהירה קלה לטיפוף.
״נו, אתה יודע, סתם להתבטל ולהשתרע כמו שאני עושה. בלי כסף, עם חורים בגרביים, לחיות מדייסת קוואקר. תאמין או לא אבל פעם הייתי הולכת עד הנה ברגל בסופי שבוע. חוסכת את דמי הנסיעה ברכבת לדרך חזור. אז עוד היו אסימונים במקום כרטיסים. ואף שאמורים לשלם כדי להיכנס למוזיאון, תרום כפי יכולתך וכל זה? אז כנראה היה לי הרבה יותר אומץ או אולי הם פשוט ריחמו עלי כי - אוי לא,״ נימת קולה השתנתה והיא קפאה על מקומה אבל אני המשכתי ללכת ולא שמתי לב.
״מה?״ הסתובבתי לאחור. ״מה קרה?״
״הרגשתי משהו.״ היא הרימה את כף ידה והביטה לשמיים. ״גם אתה?״
ובדיוק כשהיא אמרה את זה האור כבה כמדומה. השמיים השחירו במהירות והאפילו מרגע לרגע. הרוח רישרשה בעצי הפארק והעלים החדשים בלטו רכים וצהובים על רקע העננים השחורים.
״שככה יהיה לי טוב,״ אמרה אמא. ״תכף יירד גשם.״ רוכנת לעבר הכביש, מביטה צפונה: אין מונית.
שוב אחזתי בידה. ״בואי,״ אמרתי, ״יהיה לנו יותר מזל בצד השני.״
חיכינו בקוצר רוח למצמוצים האחרונים של האור האדום. קרעי נייר הסתחררו באוויר וניתכו על פני הרחוב. ״היי, הנה מונית,״ אמרתי, מביט במעלה השדרה החמישית. ובדיוק כשאמרתי את זה איש עסקים רץ על שפת המדרכה ביד מורמת, והאור כבה.
מעבר לכביש התרוצצו האמנים וכיסו את ציוריהם ביריעות פלסטיק. מוכר הקפה סגר את תריסי העגלה. מיהרנו לחצות, ובדיוק כשהגענו לצד האחר טיפת גשם שמנה התרסקה על לחיי. עיגולים חומים פזורים - מרווחים מאוד, גדולים כמטבעות של עשרה סנט - החלו להיווצר על פני המדרכה.
״לעזאזל!״ קראה אמא. היא פישפשה בתיק בחיפוש אחר המטרייה - שבקושי הספיקה לאחד, לא כל שכן לשניים.
ואז זה הגיע, מטחים קרים של גשם ניתכים באלכסון, משבים רחבים פורעים את צמרות העצים ומנענעים את הסוככים מעבר לכביש. אמא נאבקה לפתוח את המטרייה הקטנה העקומה שלה ללא הצלחה יתרה. אנשים ברחוב ובפארק הניפו עיתונים ותיקי מסמכים מעל הראש ומיהרו לעלות במדרגות אל אכסדרת המוזיאון, שהיתה המקום היחיד ברחוב שאפשר לתפוס בו מחסה מפני הגשם. והיה דבר־מה חגיגי ושמח בשנינו, הממהרים במעלה המדרגות תחת מטרייה דקיקה מפוספסת בשלל צבעים, מהר מהר מהר לעיני העולם כולו, כאילו נמלטנו ממשהו נורא ולא רצנו היישר לעברו.