הג'ינג'י עם המפתח
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הג'ינג'י עם המפתח
מכר
מאות
עותקים
הג'ינג'י עם המפתח
מכר
מאות
עותקים

הג'ינג'י עם המפתח

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

אפרים קישון

אפרים קישון, סופר, סאטיריקן, עיתונאי , מחזאי, תסריטאי , במאי קולנוע ותאטרון. (1924 - 2005) אפרים קישון, הראשי הסאטיריקנים בעולם, נולד בבודפשט בירת הונגריה בשם פֶרֶנץ הופמן. קישון הוא ניצול שואה, אשר עלה במאי 1949 לישראל. מעברת "שער העלייה" ליד חיפה הייתה תחנתו הראשונה של קישון בישראל. משם הוא הצטרף לקיבוץ כפר החורש, שבו היה סניטר. "גיליתי שלא יותר משעה ומחצית נדרשות כדי למרק את השירותים. בזמן הנותר יכולתי ללמוד עברית מספרי דקדוק ישנים". כך עשה אפרים קישון את צעדיו הראשונים בשפה העברית. לאחר תקופה קצרה עזב את הקיבוץ ושם את פעמיו לתל אביב. הוא נתקבל לעבודה במערכת העיתון ההונגרי "אוי קלט" בתפקיד עורך לילה. בשנת 1951 התקבל קישון ללימודים ב"אולפן עציון" בירושלים והקדיש שנה שלמה ללימוד השפה העברית. בתום לימודיו באולפן החל קישון בכתיבת סאטירות והציען לכל מערכות העיתונים בארץ. פניותיו נדחו פעמים רבות, עד שזכה והעיתון "דבר" הדפיס, לראשונה בארץ, סאטירה מפרי עטו בשם "תעלת בלאומילך". בשנה זו, 1951, ראה אור גם ספרו הראשון, "העולה היורד לחיינו", שבו נתן ביטוי הומוריסטי לעולמו של העולה החדש. בשנת 1953, שנתיים בלבד לאחר שסיים קישון את האולפן, העלה תיאטרון "הבימה" את המחזה הראשון שלו, "שמו הולך לפניו", שהיה להצלחה גדולה. לראשונה נמצא סופר שהעז לעקוץ את שלטון מפא"י. דיאלוג כמו " - לאיזו מפלגה אדוני שייך? - אני לא שייך, יש לי כבר שיכון!" היה חידוש בימים ההם. באותה תקופה החל קישון לכתוב פיליטון יומי בעיתון "מעריב", וברבות הימים הפך לבעל הטור הפופולארי "חד גדיא" שהופיע ב"מעריב" באופן קבוע במשך כ-30 שנה. בסוף שנות החמישים תורגמו מבחר מן ההומורסקות שלו מתוך "מעריב" לשפה האנגלית, והספר Look Back Mrs. Lot נבחר כ"ספר החודש" של העיתון "ניו יורק טיימס". הביקורת השוותה את המחבר לשלום עליכם ולמרק טוויין. לאחר שביסס את עצמו כבעל טור, כמחזאי וכבמאי תיאטרון, פנה קישון בשנות השישים אל הקולנוע. את "סאלח שבתי", סרטו הראשון, כתב וביים בלי כל ניסיון קולנועי. לאחר מכן כתב, ביים והפיק חמישה סרטים בארץ. ההוקרה הבינלאומית לסרטיו מתבטאת בשלושה פרסי "גלובוס הזהב" שהעניקו לו מבקרי הקולנוע בהוליווד ובבחירתו למועמד פעמיים לקבלת פרס ה"אוסקר". החל משנות השבעים עלו בעולם המוניטין של קישון כסופר וכמחזאי. ספריו הפכו לרבי מכר בארצות מרכז אירופה, ומחזותיו הוצגו ומוצגים ברציפות עד עצם היום הזה. מאמצע שנות השמונים תופסים מחזותיו של אפרים קישון מקום קבוע ברפרטואר של במות בינלאומיות, ויצירותיו הספרותיות זוכות בשפע של פרסים בינלאומיים. קישון כתב למעלה מחמישים ספרים בשפה העברית אשר תורגמו ל 37 שפות, ובהם: "אלף גדיא וגדיא"(1954), "באחד האמשים" (1962) "סליחה שניצחנו" ( 1967), "גומזים גומזים" (1969), "חור במסך" (1973), "פרטאצ'ה אהובתי" (1974) ספר משפחתי (1980) , הנחשב לספר העיברי הנפוץ והמתורגם העולם. ספריו של קישון זכו לתפוצה של מעל 40 מיליון ספרים בעולם והוא נחשב לסופר העיברי הנקרא ביותר בעולם. אפרים קישון זכה בעשרות פרסים ואותות הוקרה בארץ ובעולם על עבודותיו, ובהם פרס נורדאו, פרס סוקולוב, פרס כינור דוד, פרס ז'בוטינסקי, דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת תל אביב, ומאוניברסיטת בן גוריון, פרס האוסקר הישראלי להישגים קולנועייםף מועמדות לאוסקר ופרסי גלובוס הזהב. ב-2002 זכה בפרס ישראל על מפעל חיים – תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה. קישון נפטר בינואר 2005 והשאיר אחריו 3 ילדים ו 6 נכדים. מתוך נימוקי השופטים למתן פרס ישראל, 2002: אפרים קישון הינו גדול הסאטיריקנים שקמו למדינה מראשיתה, שהצליח להעלות את האמירה ההומוריסטית לדרגת אמנות, על יצירותיו המגוונות וחדות העין המשקפות את מגוון פניה של החברה הישראלית ומשמשות כלי להסברת עמדות העם בישראל לקהל קוראים רחב בעולם. מר אפרים קישון - פליט יהודי אשר קם מחורבות השואה והצליח בפרק זמן קצר לכבוש את השפה העברית ולכתוב בה יצירות הומוריסטיות - מבטא את התחדשותו של העם היהודי לאחר אימת שואת אירופה. יצירתו של מר קישון מאופיינת ביכולתו לראות את העברית המדוברת ראייה אובייקטיבית, וביטויים שונים שטבע בכתביו נקלטו במהירות על ידי רבדיה השונים של החברה המתהווה. אפרים קישון "העולה החדש" ידע לנצל את נסיבות חייו ואת נסיונו כדי לכתוב על בעיות היסוד שהמדינה הצעירה התמודדה איתן בימים של עלייה המונית וייסורי קליטה. קישון העמיד במרכז יצירתו את האדם הפשוט על בעיותיו היום-יומיות, ולא נרתע מהטיפול במצוקותיה הקשות והכואבות של החברה. מר קישון שיקף ביצירתו את מגוון פניה של החברה הישראלית והמחיש בה את המצוקה החברתית-כלכלית, את האבטלה, את העוני ותנאי הדיור הקשים. קישון חשף בכתביו את הסבך הבירוקרטי, ובמיוחד התמקד בפערים שבין המגזרים השונים, וכל זאת מתוך אהבת המדינה ומתוך מעורבות בהוויתה. יצירותיו של מר קישון הן נדבך חשוב בנכסי התרבות של מדינת ישראל, והן תרמו תרומה רבה ומשמעותית למוראל הלאומי ולהתערות של גלי העליה בחיי הארץ. יצירותיו השונות וחדות העין של קישון תורגמו לרוב שפות העולם, והן משמשות להסברת העמדות של העם בישראל ומקרבות את קוראיהן הרבים בחו"ל לישראל. למר אפרים קישון מקום חשוב גם בצמרת יוצרי הקולנוע הישראלי. סרטיו זיכו אותו בשפע פרסים בינלאומיים, וסרטו "סאלח שבתי" הוא הסרט הישראלי המשמעותי והידוע ביותר על אף השנים הרבות שחלפו מאז הפקתו. על כל אלה מוענק למר אפרים קישון פרס ישראל על מפעל חיים - תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה לשנת תשס"ב. השופטים: פרופ' יעקב נאמן, יו"ר, מר מרדכי בן פורת, גב' גליה מאור.

תקציר

"איפה המפתח?"

"אצל הג'ינג'י."

"איפה הג'ינג'י?!"

הג'ינג'י איננו. זו בעצם אחת הסגולות המופלאות של הג'ינג'י, שהוא איננו. הוא הלך. עם המפתחות. לפני רבע שעה עוד ראו אותו על יד השירותים, אבל כנראה יצא או משהו. הוא גר בנס־ציונה ואין לו טלפון בבית. יש תיאוריות שקיים רק ג'ינג'י אחד ויחיד בכל המדינה, המסתובב בין המפעלים היצרניים הגדולים עם המפתח, ולכן אין למצוא אותו בשום מקום. בכל אופן הג'ינג'י שייך לנוף האוריינטלי המרתק שלנו, כמו השרב והשרברב. קשה לתאר את חיינו הסדירים בלעדיו. שיר מזמור לג'ינג'י אשר אצלו המפתח.

 
זהו לא רק אוסף סיפורונים על ישראלי אחד חד־הבחנה שמתבונן בסביבתו ושואל שאלות: מדוע המרק תמיד חם מדי? מדוע אין בנמצא נביא קידמה ראוי לשמו בלי שזנב של סיגריה מתנדנד לו מזווית הפה? מדוע אדם עולה על העצבים של בני משפחתו כאשר הוא מנציח אותם במצלמה החדשה שמונה־עשרה שעות ביממה? - זהו גם מסמך מצחיק מאין כמותו, המתרחש בנקודת המפגש שבין מזימות השלטון כנגד האזרח לבין התככים שהאזרח רוקם כנגד השלטון; בין ההומור המושחז והנהדר של קישון לבין חומרי החיים המוכרים לכולנו.
 
אפרים קישון כתב למעלה מ־ 50 ספרים בשפה העברית, שתורגמו ל־ 37 שפות.
למעלה מ־ 45 מיליון עותקים מספריו נמכרו ברחבי העולם והוא נחשב לסופר הישראלי המתורגם והנמכר ביותר. מהדורה מחודשת זו רואה אור לאחר חידוש כתבי קישון "ספר משפחתי" ו"ספר המסעות", שהיו לרבי־מכר.

פרק ראשון

איך כותבים הומורסקה?
 
לאמיתו של דבר השאלה היתה צריכה להיות: מדוע כותבים הומורסקות? על-פי-רוב כותבים בגלל חוזה עבודה. היוצר ההיתולי מקבל משכורת הסתדרותית מאיזה אמצעי תקשורת, ולפיכך הוא מתחייב לספק מדי שבוע חומר מבדר ממדרגה ראשונה, עד שעה 9:30 ביום חמישי. הבעיה העיקרית של הספק: על מה לכתוב, במחילה?
הנושא הוא הבעיה, הנושא.
לאיש ההומור פנקס קטן בצבע בז', שבו הוא מקים, בעזרת עט כדורי, מצבת זיכרון לרעיונות המבריקים המזדמנים לו או למישהו אחר בסביבתו, באקראי. בהתקרב שעת הגשת חומר הבידור המעולה, מתחילים אפוא לפשפש בקדחתנות גוברת בפנקס הנושאים, ולא מוצאים בו דבר וחצי דבר. לכן קוראים לשעה זו בעיתונות שעת האפס. לא אחת קורה, שההומוריסטן נתקל בין דפי פנקסו בכתב-סתר עתיק-יומין, שאין הוא מסוגל לפענח בשום פנים ואופן. בבית-העלמין שלי לרעיונות, למשל, קבורות זה עידן-עידנים חידות עלומות דוגמת הבאה: ״לידה פתאומית, תוקפה פג״, או נוסחאות ציוריות יותר, לאמור: ״ראש נבוב, כלבה גרורה. מזיע פנינים. רטיבות?״ מסתורין אלה בוודאי נרשמו בידי באופן החפוז ביותר באיזו הצטלבות ברחוב. עכשיו לך תדע, למה ואיזו כלבה היתה גרורה בשחר נעורי באמצע הכביש? איזה מקצוע זה, למען השם!
לאחר כשלון הפנקסאות, רגיל אנוכי להתחיל בחיפושים אחרי חומר טרי ורענן. בראשי אינני מוצא שרעף אחד לרפואה. הראש ריק. שעת האפס. נוסף על כך, בארבעים השנים האחרונות יש לכותב שורות אלה נטייה כרונית להירדם כל אימת שנגזר עליו ליצור חומר מבדח כלשהו. זו מעין עייפות פסיכוסומטית-ספרותית, המתפשטת מן הראש למטה, עד שנרדמים גם קצוות הרגליים כליל. כבר שוחחתי על כך עם פסיכולוגים ידועי-שם:
״חושבני,״ שפכתי את ליבי למרגלותיהם, ״חושבני, שאין בי כל רצון לכתוב דברים עליזים, ובסוף אני בכל זאת כותב אותם. האם אני חולה?״
הפסיכולוגים חשפו בפני, שבגיל רך סיפרה לי אמי בדיחה שלא הבנתי, ובתוקף הטראומה הזאת פיתחתי בתוכי התנגדות עזה לכל גילויי ההומור. יתרונה של בדיקה פסיכולוגית כזו, שאפשר לשכב אפרקדן על ספה נוחה מאוד, בשעה שמגוללים את כל האשמה על ראש האמהות מן הספה ולחוץ. לאמיתו של דבר אני אוהב לשכב גם בשעת חיפוש נושאים. קראתי פעם על גב איזה שקיק, שבמצב אופקי כזה מיטיב הדם לזרום למוח. זו התנוחה ההומוריסטית הקלאסית: אפרקדן. האדם שוכב כשרגליו קצת למעלה וראשו קצת למטה ומחכה שהרעיונות יזרמו לראשו עם הדם. על-פי-רוב נרדמים במצב כזה. בעצם גם זה פתרון. כיסא נדנדה, היינו הך: בִּמקום נושאים יורד על ההומוריסטן המתנדנד איזה טמטום מבורך הגובל בתחושה שלאחר המוות. נושא לכתבה אין. בשלב זה אני נוהג לקחת את בית-הקברות המצהיב של עיתוני השבוע ולדפדף בהם עד זוב דם. מה אני מוצא? שני-שליש ערפאת, ושליש אינפלציה.
באיזה כלבה גרורה מדובר בפנקסי, לכל הרוחות והשדים?
מכל מלאכת הניפוי העיתונאית הזאת, נותר בראשי רק דבר יציב אחד: המלה ״אפרקדן״. מי ממציא מונחים כאלה? נשמע כמו בית-חרושת לשטיחים. אני בודק את השטיחים בבית. אחר-כך פותח את החלון כדי שייכנס קצת אוויר מחניק. אני מחדד בדאגה מרובה את כל עפרונות ביתי, ולא עוד אלא מחליף פעמיים את הלהב במחדד, כדי להגיע לתוצאות שיא. בהזדמנות זו אני גם גוזז את ציפורני באיטיות מופגנת. מוצא קופסה קטנה בירכתי שולחני, סופר בה את מספר הנעצים. נמצאו 46 אחה״ס. אוכל גם ופלים. ומלפפון. מה רציתי לומר? כן, על מה לכתוב, למען השם?
אין מנוס מן המסקנה, שהשעה איננה מתאימה ביותר לעבודה יצרנית-היתולית פורייה. זה בעצם אסונו האמיתי של איש ההומור הקטן: בבוקר עוד המומים מן השינה, בצהריים אוכלים ונרדמים במקום, אחרי-הצהריים זה לא זמן לכתוב, ובערב האדם כבר עייף. בלילה ישנים.
אז מתי לכתוב הומורסקות, בבקשה?
התשובה היא שעת האפס המתקרבת בצעדי ענק מבולבל. הנייר הבוהק לפנינו מאשים אותנו בלובנו ללא רבב. מוכרחים להתרכז, מוכרחים. נסכם נא בקור-רוח, מה קרה בשבועות האחרונים. אכן, יש אינפלציה וגם ״אגד״ דורש משהו. ערפאת כבר אמרנו? אגב, ״אגד״ זה ראשי-תיבות של מה? העניין הוא בנפשנו, מצלצלים לאלתר למשרד התחבורה ושואלים את פי השוער בשיחה ארוכת-נגן. לאחר מכן סוגרים את החלון. על השמשה שוכב לו אפרקדן זבוב בגודל טבעי, ומשזר את רגליו. לו, לזבוב, אין דאגות כשלי, הוא אינו חייב לכתוב חומר מבדח מעולה עד 9:30. אולי היא בכלל זבובה? או אנדרוגינוס? אני בודק את המצב בדיסקרטיות מלמטה, מנסה להרוג אותה במטפחת שלופה. למן שעה תמימה זה הדבר הראשון המעורר בי עניין של ממש. חבל שכבר כתבתי על זבובים וזבובות תריסר יצירות מופת לפחות. בכלל, כבר כתבתי על הכול בשמונים השנים האחרונות. פתאום נזכר אנוכי, שלא השקיתי את המטפסים בעציצים. אני הולך לחדר האמבטיה, לוקח את הכוס לרחיצת שיניים ומשקה בה את הצמח. גם גננוּת, גוזז עלים מצהיבים, מיישר כפופים. אני מודד את חום המים החמים בדוד. מתעכב שעה קלה ליד גלגל שעון החשמל המסתובב. ואף-על-פי-כן נוע תנוע. מחשיך בחוץ. על מה לכתוב?
חבל שאינני מעשן, יכולתי עכשיו להפריז בעישון. בתור רעל, נשאר הקפה השחור. אני מבשל לעצמי כמות של נפילים ולוגם ממנה שני ספלים גדושים. הרעיונות אינם זורמים מן הקפה, אבל אני כשלעצמי נעשה עצבני מאוד. מוכרחים לפתוח בקבוק בירה כדי להירגע. מה אפשר לכתוב, משהו פוליטי? מצטיירת בראשי רק תמונה דומיננטית אחת: ערפאת שוכב אפרקדן והורג זבובים. זו התחלת הסוף, אני מניח. מן הבירה נעשיתי שוב רדום, על כן אני שופך לתוך גרוני כוסית סליבוביץ' יוגוסלבי מעורר חושים. אחר-כך לוקח גלולה נגד צרבת. וכוס קקאו, באין ברירה. אני משקה שוב את העציצים, הצמחים כבר מטפסים על הקירות. פותח את החלון. מסדר את העיתונים לפי תאריך, אחד על השני. שומע מוזיקה, באך, אריק לביא. מצלצל אל מישהי או מישהו, ושואל מה העניינים. אוכל צנון אפרקדן עם גבינת קממבר מאובנת. בהזדמנות זו אני מתמסר לבירור השאלה, כיצד מייצרים גבינות? אני מחפש את הנושא באנציקלופדיה יודאיקה ולא מוצא לו זכר. סקנדל. כהצלה אחרונה אני מדפדף בספרים הישנים שלי ומחפש נושאים. שותה קפה. בירה. מתגלח.
מפעילות זו אני מצפה להתרעננות רוחנית מרשימה. רופא פנימי אחד אמר לי פעם, שיש תחליפים פונקציונליים לשינה. לבישת חולצה לבנה ומגוהצת היטב, דרך משל, שווה שעה של שינה בריאה מבחינת ההרגשה הכללית. כוס תה נותנת שעתיים, גילוח בסכין משתווה ל-40 דקות. שעה של שינה שווה שינה של חצי שעה. על סף החידלון הסופי אני נכנס אל אשתי ושואל אותה בשפה רפה, אם אין לה במקרה איזה רעיון מצחיק. היא מייבשת את שערותיה אפרקדן, וקוראת שבועונים מצוירים לנשים:
״גם כן בעיה,״ היא ממלמלת, ״יש המון נושאים...״
״מה?״ אני זועק, ״מה?״
״אני יודעת,״ מייבשת האשה, ״האינפלציה״.
בעצם, עם כל הכבוד לה, אני מוכרח לכתוב הומורסקות? איפה זה כתוב, שאני מוכרח לכתוב כל הזמן הומורסקות? כן, אני שוב נזכר, בחוזה שלי עם מעריב כתוב הדבר הזה 25 שנה. שעת האפס דופקת בדלת. אני לוקח את עצמי בידיים. נייר, עיפרון, צי של מחקים, הכול מוכן ומסודר לפני לקראת עבודה יצרנית בקנה-מידה רציני. ריכוז מקסימלי, מאומץ. מה לכתוב? מקץ רבע שעה אני נזכר, שצריך לצאת עם הכלבה. אני שֹם, תוך רגשות הקלה ניכרים, את האפסר על צווארה של מקס. הילדים צועקים, שלפני עשר דקות היתה הכלבה בחוץ. אין דבר, אני גורר את החיה המטומטמת החוצה כדי לעשות פיפי. כלומר, שהיא תעשה. יש המון זמן, אני אומר למקס, לא למהר. בינתיים אני מהרהר בצד המדרכה על מהותו של ההומור. לפי הלקסיקונים פירוש המלה הלטינית: רטיבות. ולי יש דווקא הומור יבש. יבש לגמרי. על מה לכתוב, לעזאזל? אני מחליט סופית להתקלח.
מתחת לסילוני המים הקרים גופי המוצק מתאושש פלאים. אני מוצף לפתע זרם אדיר של רעיונות מבריקים, אך לצערי הם כולם מרוכזים באופן פתאומי סביב דמותו הססגונית של הפלייבוי הבינלאומי גינטר זָקְס. קרוב לוודאי מפני שהוא איננו מתרחץ באמבטיה חשוכה, אלא בריביירה הצרפתית בחברת נשים שוחרות אפרקדן. אני שונא את גינטר שנאה תהומית. פַַּרַאזִִיט! אני משפשף את גבי במגבות מחוספסות באווירה סגפנית, ושותה כוסית סליבוביץ' לקינוח. עכשיו זה מוכרח לבוא....
״להזיע פנינים. כלבה גרורה. ראש נבוב״ - מה זה יכול להיות?
לאמיתו של דבר, אני עייף עד מוות מן המקלחת. מזל שאני חייב לחכות עד לחדשות בטלוויזיה. אולי שם יימצא הנושא הגואל, ערפאת או משהו. בסוף ה״מבט״ אני מתבונן, מתוך חוסר אונים, בהתחלת ״קוז'אק״, עד סוף השידור הבלשי המטופש. שותה קפה שחור. אני בודק אם הילדים ישנים, מעיר אותם, ״להירדם חת-שתיים!״ משמעת. אני אוכל בוטנים. מחייג 155 כדי לדעת את השעה המדויקת. אחת-עשרה וארבעים דקות, פיק. נותרו עוד כמה שעות בלבד עד שעת האפס.
לצאת עוד פעם עם הכלבה?
אני סוגר את החלון, לוגם קצת בירה, נאנח במלוא הריאות, וכמו צדף מעונה מתחיל להזיע פנינה של הומרסקה...
כך כותבים את הדברים העליזים שבספר זה. סליחה על האכזבה.

אפרים קישון

אפרים קישון, סופר, סאטיריקן, עיתונאי , מחזאי, תסריטאי , במאי קולנוע ותאטרון. (1924 - 2005) אפרים קישון, הראשי הסאטיריקנים בעולם, נולד בבודפשט בירת הונגריה בשם פֶרֶנץ הופמן. קישון הוא ניצול שואה, אשר עלה במאי 1949 לישראל. מעברת "שער העלייה" ליד חיפה הייתה תחנתו הראשונה של קישון בישראל. משם הוא הצטרף לקיבוץ כפר החורש, שבו היה סניטר. "גיליתי שלא יותר משעה ומחצית נדרשות כדי למרק את השירותים. בזמן הנותר יכולתי ללמוד עברית מספרי דקדוק ישנים". כך עשה אפרים קישון את צעדיו הראשונים בשפה העברית. לאחר תקופה קצרה עזב את הקיבוץ ושם את פעמיו לתל אביב. הוא נתקבל לעבודה במערכת העיתון ההונגרי "אוי קלט" בתפקיד עורך לילה. בשנת 1951 התקבל קישון ללימודים ב"אולפן עציון" בירושלים והקדיש שנה שלמה ללימוד השפה העברית. בתום לימודיו באולפן החל קישון בכתיבת סאטירות והציען לכל מערכות העיתונים בארץ. פניותיו נדחו פעמים רבות, עד שזכה והעיתון "דבר" הדפיס, לראשונה בארץ, סאטירה מפרי עטו בשם "תעלת בלאומילך". בשנה זו, 1951, ראה אור גם ספרו הראשון, "העולה היורד לחיינו", שבו נתן ביטוי הומוריסטי לעולמו של העולה החדש. בשנת 1953, שנתיים בלבד לאחר שסיים קישון את האולפן, העלה תיאטרון "הבימה" את המחזה הראשון שלו, "שמו הולך לפניו", שהיה להצלחה גדולה. לראשונה נמצא סופר שהעז לעקוץ את שלטון מפא"י. דיאלוג כמו " - לאיזו מפלגה אדוני שייך? - אני לא שייך, יש לי כבר שיכון!" היה חידוש בימים ההם. באותה תקופה החל קישון לכתוב פיליטון יומי בעיתון "מעריב", וברבות הימים הפך לבעל הטור הפופולארי "חד גדיא" שהופיע ב"מעריב" באופן קבוע במשך כ-30 שנה. בסוף שנות החמישים תורגמו מבחר מן ההומורסקות שלו מתוך "מעריב" לשפה האנגלית, והספר Look Back Mrs. Lot נבחר כ"ספר החודש" של העיתון "ניו יורק טיימס". הביקורת השוותה את המחבר לשלום עליכם ולמרק טוויין. לאחר שביסס את עצמו כבעל טור, כמחזאי וכבמאי תיאטרון, פנה קישון בשנות השישים אל הקולנוע. את "סאלח שבתי", סרטו הראשון, כתב וביים בלי כל ניסיון קולנועי. לאחר מכן כתב, ביים והפיק חמישה סרטים בארץ. ההוקרה הבינלאומית לסרטיו מתבטאת בשלושה פרסי "גלובוס הזהב" שהעניקו לו מבקרי הקולנוע בהוליווד ובבחירתו למועמד פעמיים לקבלת פרס ה"אוסקר". החל משנות השבעים עלו בעולם המוניטין של קישון כסופר וכמחזאי. ספריו הפכו לרבי מכר בארצות מרכז אירופה, ומחזותיו הוצגו ומוצגים ברציפות עד עצם היום הזה. מאמצע שנות השמונים תופסים מחזותיו של אפרים קישון מקום קבוע ברפרטואר של במות בינלאומיות, ויצירותיו הספרותיות זוכות בשפע של פרסים בינלאומיים. קישון כתב למעלה מחמישים ספרים בשפה העברית אשר תורגמו ל 37 שפות, ובהם: "אלף גדיא וגדיא"(1954), "באחד האמשים" (1962) "סליחה שניצחנו" ( 1967), "גומזים גומזים" (1969), "חור במסך" (1973), "פרטאצ'ה אהובתי" (1974) ספר משפחתי (1980) , הנחשב לספר העיברי הנפוץ והמתורגם העולם. ספריו של קישון זכו לתפוצה של מעל 40 מיליון ספרים בעולם והוא נחשב לסופר העיברי הנקרא ביותר בעולם. אפרים קישון זכה בעשרות פרסים ואותות הוקרה בארץ ובעולם על עבודותיו, ובהם פרס נורדאו, פרס סוקולוב, פרס כינור דוד, פרס ז'בוטינסקי, דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת תל אביב, ומאוניברסיטת בן גוריון, פרס האוסקר הישראלי להישגים קולנועייםף מועמדות לאוסקר ופרסי גלובוס הזהב. ב-2002 זכה בפרס ישראל על מפעל חיים – תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה. קישון נפטר בינואר 2005 והשאיר אחריו 3 ילדים ו 6 נכדים. מתוך נימוקי השופטים למתן פרס ישראל, 2002: אפרים קישון הינו גדול הסאטיריקנים שקמו למדינה מראשיתה, שהצליח להעלות את האמירה ההומוריסטית לדרגת אמנות, על יצירותיו המגוונות וחדות העין המשקפות את מגוון פניה של החברה הישראלית ומשמשות כלי להסברת עמדות העם בישראל לקהל קוראים רחב בעולם. מר אפרים קישון - פליט יהודי אשר קם מחורבות השואה והצליח בפרק זמן קצר לכבוש את השפה העברית ולכתוב בה יצירות הומוריסטיות - מבטא את התחדשותו של העם היהודי לאחר אימת שואת אירופה. יצירתו של מר קישון מאופיינת ביכולתו לראות את העברית המדוברת ראייה אובייקטיבית, וביטויים שונים שטבע בכתביו נקלטו במהירות על ידי רבדיה השונים של החברה המתהווה. אפרים קישון "העולה החדש" ידע לנצל את נסיבות חייו ואת נסיונו כדי לכתוב על בעיות היסוד שהמדינה הצעירה התמודדה איתן בימים של עלייה המונית וייסורי קליטה. קישון העמיד במרכז יצירתו את האדם הפשוט על בעיותיו היום-יומיות, ולא נרתע מהטיפול במצוקותיה הקשות והכואבות של החברה. מר קישון שיקף ביצירתו את מגוון פניה של החברה הישראלית והמחיש בה את המצוקה החברתית-כלכלית, את האבטלה, את העוני ותנאי הדיור הקשים. קישון חשף בכתביו את הסבך הבירוקרטי, ובמיוחד התמקד בפערים שבין המגזרים השונים, וכל זאת מתוך אהבת המדינה ומתוך מעורבות בהוויתה. יצירותיו של מר קישון הן נדבך חשוב בנכסי התרבות של מדינת ישראל, והן תרמו תרומה רבה ומשמעותית למוראל הלאומי ולהתערות של גלי העליה בחיי הארץ. יצירותיו השונות וחדות העין של קישון תורגמו לרוב שפות העולם, והן משמשות להסברת העמדות של העם בישראל ומקרבות את קוראיהן הרבים בחו"ל לישראל. למר אפרים קישון מקום חשוב גם בצמרת יוצרי הקולנוע הישראלי. סרטיו זיכו אותו בשפע פרסים בינלאומיים, וסרטו "סאלח שבתי" הוא הסרט הישראלי המשמעותי והידוע ביותר על אף השנים הרבות שחלפו מאז הפקתו. על כל אלה מוענק למר אפרים קישון פרס ישראל על מפעל חיים - תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה לשנת תשס"ב. השופטים: פרופ' יעקב נאמן, יו"ר, מר מרדכי בן פורת, גב' גליה מאור.

עוד על הספר

הג'ינג'י עם המפתח אפרים קישון
איך כותבים הומורסקה?
 
לאמיתו של דבר השאלה היתה צריכה להיות: מדוע כותבים הומורסקות? על-פי-רוב כותבים בגלל חוזה עבודה. היוצר ההיתולי מקבל משכורת הסתדרותית מאיזה אמצעי תקשורת, ולפיכך הוא מתחייב לספק מדי שבוע חומר מבדר ממדרגה ראשונה, עד שעה 9:30 ביום חמישי. הבעיה העיקרית של הספק: על מה לכתוב, במחילה?
הנושא הוא הבעיה, הנושא.
לאיש ההומור פנקס קטן בצבע בז', שבו הוא מקים, בעזרת עט כדורי, מצבת זיכרון לרעיונות המבריקים המזדמנים לו או למישהו אחר בסביבתו, באקראי. בהתקרב שעת הגשת חומר הבידור המעולה, מתחילים אפוא לפשפש בקדחתנות גוברת בפנקס הנושאים, ולא מוצאים בו דבר וחצי דבר. לכן קוראים לשעה זו בעיתונות שעת האפס. לא אחת קורה, שההומוריסטן נתקל בין דפי פנקסו בכתב-סתר עתיק-יומין, שאין הוא מסוגל לפענח בשום פנים ואופן. בבית-העלמין שלי לרעיונות, למשל, קבורות זה עידן-עידנים חידות עלומות דוגמת הבאה: ״לידה פתאומית, תוקפה פג״, או נוסחאות ציוריות יותר, לאמור: ״ראש נבוב, כלבה גרורה. מזיע פנינים. רטיבות?״ מסתורין אלה בוודאי נרשמו בידי באופן החפוז ביותר באיזו הצטלבות ברחוב. עכשיו לך תדע, למה ואיזו כלבה היתה גרורה בשחר נעורי באמצע הכביש? איזה מקצוע זה, למען השם!
לאחר כשלון הפנקסאות, רגיל אנוכי להתחיל בחיפושים אחרי חומר טרי ורענן. בראשי אינני מוצא שרעף אחד לרפואה. הראש ריק. שעת האפס. נוסף על כך, בארבעים השנים האחרונות יש לכותב שורות אלה נטייה כרונית להירדם כל אימת שנגזר עליו ליצור חומר מבדח כלשהו. זו מעין עייפות פסיכוסומטית-ספרותית, המתפשטת מן הראש למטה, עד שנרדמים גם קצוות הרגליים כליל. כבר שוחחתי על כך עם פסיכולוגים ידועי-שם:
״חושבני,״ שפכתי את ליבי למרגלותיהם, ״חושבני, שאין בי כל רצון לכתוב דברים עליזים, ובסוף אני בכל זאת כותב אותם. האם אני חולה?״
הפסיכולוגים חשפו בפני, שבגיל רך סיפרה לי אמי בדיחה שלא הבנתי, ובתוקף הטראומה הזאת פיתחתי בתוכי התנגדות עזה לכל גילויי ההומור. יתרונה של בדיקה פסיכולוגית כזו, שאפשר לשכב אפרקדן על ספה נוחה מאוד, בשעה שמגוללים את כל האשמה על ראש האמהות מן הספה ולחוץ. לאמיתו של דבר אני אוהב לשכב גם בשעת חיפוש נושאים. קראתי פעם על גב איזה שקיק, שבמצב אופקי כזה מיטיב הדם לזרום למוח. זו התנוחה ההומוריסטית הקלאסית: אפרקדן. האדם שוכב כשרגליו קצת למעלה וראשו קצת למטה ומחכה שהרעיונות יזרמו לראשו עם הדם. על-פי-רוב נרדמים במצב כזה. בעצם גם זה פתרון. כיסא נדנדה, היינו הך: בִּמקום נושאים יורד על ההומוריסטן המתנדנד איזה טמטום מבורך הגובל בתחושה שלאחר המוות. נושא לכתבה אין. בשלב זה אני נוהג לקחת את בית-הקברות המצהיב של עיתוני השבוע ולדפדף בהם עד זוב דם. מה אני מוצא? שני-שליש ערפאת, ושליש אינפלציה.
באיזה כלבה גרורה מדובר בפנקסי, לכל הרוחות והשדים?
מכל מלאכת הניפוי העיתונאית הזאת, נותר בראשי רק דבר יציב אחד: המלה ״אפרקדן״. מי ממציא מונחים כאלה? נשמע כמו בית-חרושת לשטיחים. אני בודק את השטיחים בבית. אחר-כך פותח את החלון כדי שייכנס קצת אוויר מחניק. אני מחדד בדאגה מרובה את כל עפרונות ביתי, ולא עוד אלא מחליף פעמיים את הלהב במחדד, כדי להגיע לתוצאות שיא. בהזדמנות זו אני גם גוזז את ציפורני באיטיות מופגנת. מוצא קופסה קטנה בירכתי שולחני, סופר בה את מספר הנעצים. נמצאו 46 אחה״ס. אוכל גם ופלים. ומלפפון. מה רציתי לומר? כן, על מה לכתוב, למען השם?
אין מנוס מן המסקנה, שהשעה איננה מתאימה ביותר לעבודה יצרנית-היתולית פורייה. זה בעצם אסונו האמיתי של איש ההומור הקטן: בבוקר עוד המומים מן השינה, בצהריים אוכלים ונרדמים במקום, אחרי-הצהריים זה לא זמן לכתוב, ובערב האדם כבר עייף. בלילה ישנים.
אז מתי לכתוב הומורסקות, בבקשה?
התשובה היא שעת האפס המתקרבת בצעדי ענק מבולבל. הנייר הבוהק לפנינו מאשים אותנו בלובנו ללא רבב. מוכרחים להתרכז, מוכרחים. נסכם נא בקור-רוח, מה קרה בשבועות האחרונים. אכן, יש אינפלציה וגם ״אגד״ דורש משהו. ערפאת כבר אמרנו? אגב, ״אגד״ זה ראשי-תיבות של מה? העניין הוא בנפשנו, מצלצלים לאלתר למשרד התחבורה ושואלים את פי השוער בשיחה ארוכת-נגן. לאחר מכן סוגרים את החלון. על השמשה שוכב לו אפרקדן זבוב בגודל טבעי, ומשזר את רגליו. לו, לזבוב, אין דאגות כשלי, הוא אינו חייב לכתוב חומר מבדח מעולה עד 9:30. אולי היא בכלל זבובה? או אנדרוגינוס? אני בודק את המצב בדיסקרטיות מלמטה, מנסה להרוג אותה במטפחת שלופה. למן שעה תמימה זה הדבר הראשון המעורר בי עניין של ממש. חבל שכבר כתבתי על זבובים וזבובות תריסר יצירות מופת לפחות. בכלל, כבר כתבתי על הכול בשמונים השנים האחרונות. פתאום נזכר אנוכי, שלא השקיתי את המטפסים בעציצים. אני הולך לחדר האמבטיה, לוקח את הכוס לרחיצת שיניים ומשקה בה את הצמח. גם גננוּת, גוזז עלים מצהיבים, מיישר כפופים. אני מודד את חום המים החמים בדוד. מתעכב שעה קלה ליד גלגל שעון החשמל המסתובב. ואף-על-פי-כן נוע תנוע. מחשיך בחוץ. על מה לכתוב?
חבל שאינני מעשן, יכולתי עכשיו להפריז בעישון. בתור רעל, נשאר הקפה השחור. אני מבשל לעצמי כמות של נפילים ולוגם ממנה שני ספלים גדושים. הרעיונות אינם זורמים מן הקפה, אבל אני כשלעצמי נעשה עצבני מאוד. מוכרחים לפתוח בקבוק בירה כדי להירגע. מה אפשר לכתוב, משהו פוליטי? מצטיירת בראשי רק תמונה דומיננטית אחת: ערפאת שוכב אפרקדן והורג זבובים. זו התחלת הסוף, אני מניח. מן הבירה נעשיתי שוב רדום, על כן אני שופך לתוך גרוני כוסית סליבוביץ' יוגוסלבי מעורר חושים. אחר-כך לוקח גלולה נגד צרבת. וכוס קקאו, באין ברירה. אני משקה שוב את העציצים, הצמחים כבר מטפסים על הקירות. פותח את החלון. מסדר את העיתונים לפי תאריך, אחד על השני. שומע מוזיקה, באך, אריק לביא. מצלצל אל מישהי או מישהו, ושואל מה העניינים. אוכל צנון אפרקדן עם גבינת קממבר מאובנת. בהזדמנות זו אני מתמסר לבירור השאלה, כיצד מייצרים גבינות? אני מחפש את הנושא באנציקלופדיה יודאיקה ולא מוצא לו זכר. סקנדל. כהצלה אחרונה אני מדפדף בספרים הישנים שלי ומחפש נושאים. שותה קפה. בירה. מתגלח.
מפעילות זו אני מצפה להתרעננות רוחנית מרשימה. רופא פנימי אחד אמר לי פעם, שיש תחליפים פונקציונליים לשינה. לבישת חולצה לבנה ומגוהצת היטב, דרך משל, שווה שעה של שינה בריאה מבחינת ההרגשה הכללית. כוס תה נותנת שעתיים, גילוח בסכין משתווה ל-40 דקות. שעה של שינה שווה שינה של חצי שעה. על סף החידלון הסופי אני נכנס אל אשתי ושואל אותה בשפה רפה, אם אין לה במקרה איזה רעיון מצחיק. היא מייבשת את שערותיה אפרקדן, וקוראת שבועונים מצוירים לנשים:
״גם כן בעיה,״ היא ממלמלת, ״יש המון נושאים...״
״מה?״ אני זועק, ״מה?״
״אני יודעת,״ מייבשת האשה, ״האינפלציה״.
בעצם, עם כל הכבוד לה, אני מוכרח לכתוב הומורסקות? איפה זה כתוב, שאני מוכרח לכתוב כל הזמן הומורסקות? כן, אני שוב נזכר, בחוזה שלי עם מעריב כתוב הדבר הזה 25 שנה. שעת האפס דופקת בדלת. אני לוקח את עצמי בידיים. נייר, עיפרון, צי של מחקים, הכול מוכן ומסודר לפני לקראת עבודה יצרנית בקנה-מידה רציני. ריכוז מקסימלי, מאומץ. מה לכתוב? מקץ רבע שעה אני נזכר, שצריך לצאת עם הכלבה. אני שֹם, תוך רגשות הקלה ניכרים, את האפסר על צווארה של מקס. הילדים צועקים, שלפני עשר דקות היתה הכלבה בחוץ. אין דבר, אני גורר את החיה המטומטמת החוצה כדי לעשות פיפי. כלומר, שהיא תעשה. יש המון זמן, אני אומר למקס, לא למהר. בינתיים אני מהרהר בצד המדרכה על מהותו של ההומור. לפי הלקסיקונים פירוש המלה הלטינית: רטיבות. ולי יש דווקא הומור יבש. יבש לגמרי. על מה לכתוב, לעזאזל? אני מחליט סופית להתקלח.
מתחת לסילוני המים הקרים גופי המוצק מתאושש פלאים. אני מוצף לפתע זרם אדיר של רעיונות מבריקים, אך לצערי הם כולם מרוכזים באופן פתאומי סביב דמותו הססגונית של הפלייבוי הבינלאומי גינטר זָקְס. קרוב לוודאי מפני שהוא איננו מתרחץ באמבטיה חשוכה, אלא בריביירה הצרפתית בחברת נשים שוחרות אפרקדן. אני שונא את גינטר שנאה תהומית. פַַּרַאזִִיט! אני משפשף את גבי במגבות מחוספסות באווירה סגפנית, ושותה כוסית סליבוביץ' לקינוח. עכשיו זה מוכרח לבוא....
״להזיע פנינים. כלבה גרורה. ראש נבוב״ - מה זה יכול להיות?
לאמיתו של דבר, אני עייף עד מוות מן המקלחת. מזל שאני חייב לחכות עד לחדשות בטלוויזיה. אולי שם יימצא הנושא הגואל, ערפאת או משהו. בסוף ה״מבט״ אני מתבונן, מתוך חוסר אונים, בהתחלת ״קוז'אק״, עד סוף השידור הבלשי המטופש. שותה קפה שחור. אני בודק אם הילדים ישנים, מעיר אותם, ״להירדם חת-שתיים!״ משמעת. אני אוכל בוטנים. מחייג 155 כדי לדעת את השעה המדויקת. אחת-עשרה וארבעים דקות, פיק. נותרו עוד כמה שעות בלבד עד שעת האפס.
לצאת עוד פעם עם הכלבה?
אני סוגר את החלון, לוגם קצת בירה, נאנח במלוא הריאות, וכמו צדף מעונה מתחיל להזיע פנינה של הומרסקה...
כך כותבים את הדברים העליזים שבספר זה. סליחה על האכזבה.