חזקים ברוסיה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
חזקים ברוסיה
הוספה למועדפים

חזקים ברוסיה

4 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

החיים של אמיר, הייטקיסט נשוי מפתח תקווה ואב לשתי בנות, מלאים חרדות ותסכולים. בשנה הבאה הוא יהיה בן ארבעים, והוא לא פוסח על אף סעיף במשבר הגיל הזה: הוא חי בפחד מתמיד מגל הפיטורים הבא בחברה, ולכן עובד מבוקר עד לילה יחד עם עוד הייטקיסטים מלאי חרדות כמוהו. הוא מקנא בבוסים הצעירים והנחושים ממנו, והוא בטוח שבכל רגע יודיעו לו שמצאו לו סרטן וימיו ספורים. וכמובן, הוא ואשתו שקועים במשכנתא שסופה לא נראה, והחלום הגדול שעליו הוא מעז לחלום הוא להחזיק מעמד כלכלית עד שיזכו לבית צמוד קרקע עם רצפת פרקט ומטבח מעוצב.
 
אלא שערב אחד החיים של אמיר משתנים. הכול מתחיל בקטע נגינה יפה במיוחד שהוא מנגן לעצמו על הגיטרה, ולא מצליח לזכור מאיזה שיר הוא. למחרת הוא מתקשר לרותם, חבר שלו מהתיכון שהוא גאון בזיהוי שירים ונמצא בקשר טלפוני מתמיד עם הפסיכולוג שלו, ומספר לו על קטע הנגינה שלו, שמתבררת כיצירה קטנה ומקורית שלו. מכאן והלאה מתחיל לקרות הלא ייאמן: חייו הבורגנים נשארים מאחור לטובת ההחלטה הלא הגיונית (שממלאה את הגיבור בשלל חרדות חדשות, אבל גם בהתרוממות רוח חדשה) להקים מחדש את הלהקה שלהם מהתיכון. וכך, אמיר ורותם מצרפים אליהם את חברם הנערץ יוני, אליל הבנות, שבינתיים הספיק לחזור בתשובה ולהקים משפחה בהתנחלות. ויחד – שלושה גברים בני ארבעים, כל אחד עם מהמשבר שלו - הם אורזים כמה חפצים וגיטרות, ונוסעים להופיע במקום היחיד שבו יש להם מעריצים: רוסיה.
 
המסע שלהם מגיע עד ערבות רוסיה המושלגת. הוא עובר ביערות אינסופיים, בערים תעשייתיות ובמועדונים אפלים, ומביא איתו כל מה שמסע רוקנרול מביא לשותפים בו, למרות גילם והפתטיות שבסיטואציה כולה. אל שלושת החברים מצטרפים אליהו, הפנסיונר הציוני הנלהב – שהוא חמו של אמיר, שמקבל בדרך לא דרך את תפקיד מנהל הלהקה – בסיסטית יפנית שופעת בשם סוּ ומאבטח גמדי. הם נתקלים בניאו-נאצים אלימים, חושפים בדרך וידויים אישיים, ועוברים הרפתקאות מטורפות, ואפילו – אסונות. האם המסע הזה מיטיב עם מי שעובר אותו, והאם החברים חוזרים עם תובנות מעניינות ומעודדות על גילם וייעודם בחיים? לרוסיה הפתרונים.
 
"חזקים ברוסיה"הוא סיפור מצחיק-עצוב על משבר גיל, על חברוּת, על רומנטיקה ועל חלומות ישנים ושברים שהם מותירים לאורך הדרך. זהו ספרו הראשון של התסריטאי רן דברת ("לה פמיליה"), שכתב בין היתר לתוכניות הטלוויזיה "ארץ נהדרת", "הישראלים" ו"קצרים".

פרק ראשון

פרולוג
 
מה חשבתי לעצמי? אדם בגילי אמור לחזור בכל ערב הביתה, למשפחה שלו, לעזור לאשתו להאכיל ולקלח את הילדים, לראות חדשות, להתלונן קצת על המצב ולהזדקן. אדם בגילי אמור להיות אבא, בעל, שכן, אזרח, חבר בקבוצת ריצה, מנוי בקאנטרי, בעל כרטיס מועדון בסוּפר או שניים. אדם בגילי לא אמור להיות רוקר. אדם בגילי אמור לבלות את שעות הפנאי שלו עם חברים שעובדים בעבודה מסודרת, כאלה שאפשר לדבר איתם על קריירה, כסף, גידול ילדים, טריאתלון, מכונית מליסינג, ולהגיד להם משפטים כמו: ״מי שקנה דירה באזור נס ציונה לפני חמש שנים עשה את עסקת חייו.״
אדם בגילי לא אמור לאחד את הלהקה הגרועה שהיתה לו בתיכון, ולטוס איתה לסיבוב הופעות ברוסיה. הוא גם לא אמור להימשך בטירוף לבסיסטית יפנית. אני יודע שאנשים בוגדים, במיוחד אנשים בגילי, רק שהם עושים את זה בדרך כלל עם היועצת המשפטית הגרושה שעובדת איתם באותו המשרד, וזה קורה להם במסגרת איזה טיול גיבוש של החֶברָה לאילת, אחרי הופעה של סטנדאפיסט חצי־מוּכּר. לא במסגרת מסע מטורף באוטובוס ברחבי רוסיה, עם שני חברי ילדות ואבא של אשתך.
אבל את כל הדברים האלה, שאדם בגילי לא אמור לעשות, אני עשיתי. והכול התחיל מניסיון להגשים את החלום הבורגני: לקנות בית צמוד קרקע עם רצפת פרקט ומטבח מעוצב. מה באמת חשבתי לעצמי?
 
פרק 1 
בית
 
רחבת דשא ירוקה חוצצת בין הבית לרחוב השקט שבו הוא ממוקם, דלת הכניסה רחבת הממדים נפתחת לסלון רחב ידיים אך מתוכנן באופן מעודן שיוצר חללים אינטימיים. הרבה עץ משובח, רעפים אירופאיים אך מתאימים לסביבה, פרקט חום כהה משתרע בטבעיות על הרצפה. שום סימנים של עושר מנקר עיניים, אלא פיזור נכון של חפצים מקוריים ויפים, פסלים אותנטיים במידה הנכונה ותמונות שנאספו לאורך השנים ונטמעו בהרמוניה בקירות הבית כאילו היו כאן מאז ומעולם. מיסודות הבית.
אני מתבונן בבנות שלי יורדות יחפות במדרגות מחופות העץ גם הן. הן לבושות כותונות לילה קלילות עם ציורים ילדותיים בצבע פסטל רכים, והן בדרכן אלי כדי לברך אותי בלילה טוב, או להתמקח בחֵן על עוד כמה דקות של צפייה בטלוויזיה, ואז חוזרות לחדריהן שספגו כבר את ריחן העדין. נועם ריחן חילחל גם למזרנים, לבגדים הקטנים שבארונות, לשטיח הנעים שעליו אני יושב ומשחק איתן בסוף יום עבודה ובשבת בבוקר.
מִשְטח עץ בגינה האחורית הוא המקום שבו אשתי ואני מסיימים את היום, ושם אנחנו משוחחים, צוחקים, סופגים לתוכנו את השעות הטובות של נישואינו, נזכרים בימים שהכרנו, בטיולים שתוכננו ושהגשמנו.
בבקרים אנחנו מתעוררים כשחלון לבן גדול מכניס לתוך חדר השינה שלנו אלומות אור שסוננו דרך עליו הצפופים של העץ הוותיק אך המטופח שמולו. זהו בית גדול, אני צועד בו יחף, נהנה להרגיש איך המרקם שמתחת לרגלי מתחלף מנוקשותו החמימה של הפרקט לקרירות הנקייה של אריחי הקרמיקה, ואז רגלי שוקעות לתוך שטיח מפנק שמשתרע מקיר לקיר. אני הולך בביתי ומתענג כאילו אני עובר בין מדינות, משוטט בנועם מעיר לעיר, משייט בין פלאי עולם. כך אני מדמיין בית גדול. בית אמיתי. בית של גבר שעוד מעט יהיה בן ארבעים ושהצליח בחייו.
בַּפועל אנחנו גרים בדירת שלושה חדרים פלוס ממ״ד בפתח תקווה, בפרויקט מגורים למתפשרים צעירים, ומשלמים את המשכנתא עליה בעצב, כאילו היתה טקס פולחן נוצרי שאמור לייסר את המאמין כדי לחזק את אמונתו. כל תשלום מכביד, אבל מקַדֵם אותנו בדרך לבעלות על הדירה. לפי חשבון שעשינו, אם נרצה לקנות רבע דונם באזור נתניה, מרחק שעתיים נסיעה מהעבודות העצובות שלנו, ניאלץ לא לאכול במשך שנתיים ואז נמות. וכשנמות, קרוב לוודאי שניקבר בבית הקברות של פתח תקווה, אז בעצם לא עשינו כאן כלום.
יש לנו זה את זה וכמובן את הבנות, ואנחנו (אני לפחות) מאושרים באופן תיאורטי, שזה אומר שאם נשב לרגע ונחשוב באופן יזום על כל הדברים שהיו יכולים להיות גרועים יותר בחיים שלנו, נהיה באותו רגע מאושרים. אני בן שלושים ותשע, שזה אומר קירח, ואשתי בת שלושים וחמש, שזה אומר לא בת עשרים וחמש. המקצוע שלי הוא איש היי־טק. מעולם לא קראתם עלי כתבת פרופיל ב״דה מרקר״, שמלווה בתמונה שלי במכנסי רכיבה, עומד ליד אופניים בעשרים אלף שקל, ולידה הכיתוב באותיות מודגשות: ״הבנתי שהקצב המטורף של עולם ההיי־טק גובה ממני מחיר, והחלטתי לעשות למען עצמי. אני נוסע באופניים כל יום, ופעם בשנה אני חותך לאַשרם של אושו, שם אני מתעל את כל הרעל שהצטבר אצלי לעבודה רוחנית.״ בעצם אולי כן קראתם עלי פעם בעיתונות הכלכלית, אבל זה היה לפני בערך עשר שנים, כשאני ועוד כמאה חבר'ה צעירים עשינו דבר שעד אז איש לא האמין שאפשר לעשות בתחום ההיי־טק והננו־טכנולוגיה — פוטרנו. אנחנו היינו הראשונים ואחרינו הגיעו גלי הפיטורים הגדולים של סוף ימי הבועה. כבר אז התחלתי לחשוב שאולי ההחלטה שעשיתי, כשהלכתי ללמוד מחשבים, לא היתה השוס של המילניום. יש לי דוד שאמר לי כשהשתחררתי מהצבא, שהוא מאמין שכדאי לכל אדם, מבחינה כלכלית טהורה, לעבוד בדבר שבו הוא הכי טוב, כי אז יש לו הסיכוי הטוב ביותר לעשות כסף גדול.
״אם תוכיח לי שאתה מכין את הפלאפל הכי טוב בארץ, אני אתחנן לפניך לפתוח דוכן פלאפל,״ הוא אמר.
אני זוכר שאמא שלי התערבה מיד בשיחה ואמרה, ״מה שדוד נמרוד מנסה בעצם להגיד זה שאם תוכיח לנו שאתה יכול להזיז רקמות מוח באופן הטוב ביותר, אז אנחנו מפצירים בך ללכת ללמוד רפואה ולהיות מנתח מוח, ולמה שלא תצליח בזה בעצם? הרי היית כל כך טוב עם הידיים בגן.״
אז הלכתי ללמוד מחשבים. זה היה תחום שאף אחד, כולל אני, לא הבין בו מספיק כדי לקבוע שהוא פסול כמקצוע.
בעוד שנה אני חוגג ארבעים. שירי אשתי היא עורכת דין, והיא גם האדם שאיתו הכי הייתי רוצה לחלוק חצי דונם במרכז הארץ עם דשא מקדימה, עץ שמסנן את השמש והמון חללים אינטימיים למרות גודלו של הבית. אבל זה לא הולך לקרות. לא עם המשכורות שלנו ולא עם האופי שלנו. או שלי, ליתר דיוק. אולי לצד בעל אחר, האופי האמיץ יחסית של שירי היה בא יותר לידי ביטוי, והם היו משגשגים מבחינה כלכלית. אולי הם היו פותחים בית קפה מצליח שהיה הופך לרשת בתי קפה משגשגת, אולי הם היו מייבאים משהו מלפלנד ועושים הון. אני עושה את זה לפעמים, מדמיין איך היו נראים החיים של שירי עם גבר אחר. באף אחד מהדמיונות העצובים האלה הם לא גרים בדירת שלושה חדרים פלוס ממ״ד בפתח תקווה.
אני מחנה את המכונית בחניון של בית המשרדים שבו אני עובד ופונה לעבר הכניסה לבניין. תחושת המחנק של החניון מתחלפת בתחושת המחנק של המעלית, ואז בתחושת המחנק של חלל העבודה, שכאילו תוכנן בקפדנות מרושעת על ידי האדריכל שעיצב את כל הבניין הזה.
הכרטיס המגנטי שלי מדווח למי שיעבור על דוחות הנוכחות מאוחר יותר שאני כאן, כמו סטתוסקופ מודרני שמאשר שאני חי. כשאצא מפה יהיה חושך, והילדות יישנו. כך זה ימשיך עד שיום אחד אהיה בן חמישים וחמש, אם יהיה לי מזל ולא אפוטר לפני כן, והילדות שלי יהיו סטודנטיות או חיילות. זה הסיפור שלי. לא חטפו אותי בילדותי, ההורים שלי מעולם לא התעללו בי, לא הפכתי לנכה בפיגוע, שום דבר חריג. אני בסך הכול עובד מהבוקר עד הלילה, וחי בדירה בפתח תקווה. אני יכול להמשיך ככה עד סוף חיי. במידה מסוימת, אם להיות כן, הייתי מוכן להסתפק בזה אם מישהו היה מבטיח לי שזה לא ישתנה לעולם לרעה. שהבנות תמיד יהיו בריאות, שהמשכורות, גם אם הן די עלובות ביחס לעלות המחיה שלנו, ימשיכו להיכנס, שאשתי תמשיך לאהוב אותי, שאני לא אקבל סרטן.
הנורה במתקן שאליו אני מצמיד את הכרטיס המגנטי שלי משנה את צבעה מאדום לירוק, ואני פותח את דלת הזכוכית של המשרד ונכנס פנימה. אנשים חולפים מולי, ואני מיד מבחין שקצב הליכתם מעט שונה מהמקובל. במהלך השנים שאני בהיי־טק נוכחתי לדעת שיש הבעה קבועה על פניהם של האנשים שעובדים איתי, או ליתר דיוק סקאלת הבעות קבועה, שנעה בין שחצנות ביום טוב לשעמום ביום רע. אף אחת מההבעות שלמדתי להכיר ולשנוא במהלך השנים שאני בתחום, לא מופיעה על הפנים של האנשים שחולפים מולי עכשיו במסדרון. למעשה הם נראים כמי שראו הרגע נמר, אבל מעדיפים לא לדבר על זה. אני תופס את האדם הראשון במסדרון, שאני פחות או יותר מיודד איתו, ושואל אותו ״מה קרה?״
הוא עונה מיד תשובה בת שתי מילים. הוא מתחיל לענות אותה עוד לפני שסיימתי לשאול, והדברים שלנו משתלבים זה בזה. אם מישהו היה מתמלל את השיחה הקטנה וההיסטרית שלנו מהצד, בלי לעשות הפרדה בין שני הדוברים השונים, היה מתקבל הטקסט הבא: מה, גל, קרה, פיטורים.
פתאום הרצפה מפסיקה להיות רצפה, התקרה מפסיקה להיות תקרה. הפנים העדינות של שתי הבנות שלי מופיעות לנגד עיני. המבט שלהן מאוכזב. אני נופל במהירות למטה מהקומה השישית של בית משרדים מכוער באזור התעשייה המחודש של פתח תקווה. ככה בטח הרגישו האנשים האלה במגדלי התאומים, התחושה שאין כלום מתחת. כמו השנייה הראשונה במעלית, כמו הרגע הזה שבו המטוס ממריא. הפרקט הדק, המלאכותי והשביר שעליו אני חי נסדק, ואני נופל.
לוקח לי כמה שניות להחזיר כל דבר למקום. אחד הפחדים הגדולים שלי השתחרר, והותיר את הגוף שלי קר מבפנים. בעוד שנייה בטח יֵצא רופא מהמעלית, ייגש אלי ויאמר, ״מר אמיר גיל, תשמע, יש לך סרטן.״
כשעה לאחר מכן מכַנסים אותנו בלובי של המשרד. אודי המנכ״ל הצעיר של החברה נראה בשליטה. כל מילה שהוא אומר יושבת במקום הנכון. הוא אומר מילים כמו תחזיות, האטה, סימני שאלה, מִקסום, תיעול, נורמליזציה, הון אנושי, שווקים, ו״אתם יודעים שבסינית בעיה זאת הזדמנות״, שזה הביטוי שהוא הכי אוהב. מדובר באדם שינצל כל הזדמנות להגיד ״אתם יודעים שבסינית בעיה זאת הזדמנות״, וממש לא חשוב מה קרה באותו הרגע ועל מה הוא מדבר. נניח — ״שמעתי שאמא שלך מתה, אבל אתה יודע שבסינית בעיה זאת הזדמנות.״ אני שונא אותו עכשיו. זה האיש שמפגיש אותי כרגע עם הפחד שבגללו אני קם כל בוקר מוקדם, עושה משהו שאני די שונא עד שנהיה חושך, ונחמד למנהלים שצעירים ממני בשלוש שנים.
אודי המנכ״ל אומר שמדובר על כמה סבבים של פיטורים שיתרחשו בזמן הקרוב. בשלב הראשון יפוטרו חמישים איש, שיקבלו את ההודעה בהמשך היום, בשלב השני יפוטרו עוד אנשים, הוא לא יכול להגיד כרגע בכמה בדיוק מדובר וכמה זמן יעבור בין שני שלבי הפיטורים. ״המטרה שלנו היא להתייצב ולעצור את גלי הפיטורים כמה שיותר מהר. אנחנו פועלים במלוא המרץ, ואנחנו עם הפנים קדימה.״ את המילים האחרונות הוא אומר כשהפנים שלו למטה, לרצפה.
אחרי שהוא מסיים לדבר הוא הולך ומשאיר בלובי חלל חסר אוויר. כל אחד מהעובדים לוקח רגע לעצמו. עולם ההיי־טק, כמו שנטען בפרוספקט של המכללה שבה למדתי, לא מפסיק להתקדם לרגע, אבל עכשיו, כאן במשרד, הוא עוצר לדקה של שתיקה. אנשים מורידים את המשקפיים ומעסים את גשר האף שלהם. פתאום כולם מבינים בו־זמנית את אותו הדבר. ההנהלה צריכה להחליט עכשיו מי הולך הביתה ומי, לפחות בינתיים, נשאר. ההבנה הזאת שולחת את כולנו — אחרי דקת השתיקה שזירזה את ההבנה הזאת — במהירות לתאים ולחדרים שלנו. הדם שלנו חוזר לזרום בעורקֵי החברה ובקצב מהיר ומפוחד מתמיד.
״נטע רוצה ללמוד גיטרה, נכון שזה מגניב?״ אשתי אומרת לי, כשאני נכנס הביתה. כל היום בעבודה וכל הדרך הביתה החזקתי את עצמי מלספר לה. בהתחלה רציתי לחכות לראות אם מפטרים אותי, וכשנודע לי שאני לא בגל הפיטורים הראשון, החלטתי שאני מעדיף לדבר איתה כשאהיה מולה. רציתי לראות את הפנים שלה כשאני מספר לה שיש חשש שאהיה בגל הפיטורים הבא. רציתי לראות שהיא לא נבהלת מזה, ושהיא מתייחסת לזה כמו לעוד ידיעה לא ממש מלבבת מהסוג שמקבלים כל הזמן, כמו ״העלו את מחיר הגן של הילי״, או ״האוטו צריך להיכנס למוסך כי הוא מרעיש״. כשהיא לא נבהלת מידיעות כאלה, זה מרגיע אותי. היא האופטימית יותר מבין שנינו.
״אתה לא מתלהב?״ היא שואלת. ״הבת שלך ממשיכה את הדרך שלך.״
״הדרך שלי? אני לא בדיוק הייתי בונו מיו־2,״ אני עונה לה, ומבין מה זה אומר עלי, שהדוגמה הראשונה שעולה לי לראש היא בונו מיו־2 ולא נניח בלאק — לוקח לי שנייה להיזכר בשם המלא שלו — פרנסיס מהפיקסיז, או קורט קוביין, או פרי פארל, אני בשוק שאני עדיין זוכר את השם הזה, או כל אחד מהחבר'ה הבאמת שווים.
״כן, אבל היתה לך להקה וניגנת גיטרה.״
״בתיכון,״ אני עונה.
היא לא מוותרת. ״זכיתם בתחרות הזאת של להקות צעירות ברמת גן, הפסטי... איך קראו לזה?״
״פסתיכון.״
״כן, הפסתיכון. זה מגניב שהבת שלנו רוצה ללמוד גיטרה, והיא עוד אמרה שהיא רוצה לנגן בגיטרה חשמלית. יש בזה משהו מיוחד. בחורה שמנגנת בגיטרה חשמלית. זה לא מגניב לחשוב שהבת שלנו מגניבה?״
״כן, זה מגניב,״ אני אומר. ״וזה גם הוצאה כספית.״
עכשיו לשירי יש מבט כועס. גם אחרי כל השנים שאנחנו נשואים היא עדיין יפה בעיני, אבל כשהמבט הכועס מופיע על פניה, משהו בי מתערער בבת אחת, והאישה הלא מאוד גבוהה הזאת, בעלת החזות העדינה — עור בהיר, שיער שחור חלק ותווי פנים שקל מאוד לראות בהן את הילדה שהיתה — מצליחה להלחיץ אותי.
״גיטרה!״ היא אומרת בזעם כבוש. ״אנחנו מדברים פה על גיטרה, לא על קייטנת רכיבה על סוסים בשווייץ,״ היא אומרת עם פוטנציאל לצועקת עלי, ואז היא נעצרת, מחשבה חדשה ומלהיבה חולפת בראשה.
״בלי קשר,״ היא אומרת, ״איזה מגניב זה היה אם הבת שלנו היתה הולכת לקייטנת רכיבה על סוסים בשווייץ.״ היא נכנסת לזה בהתלהבות שבה היא נכנסת לדברים, ושֶבָּה היא גם נכנסה לחיים שלי לפני שבע־עשרה שנים. ״זה לא בהכרח יקר כמו שזה נשמע,״ הצד האופטימי והנועז שבה מדבר. ״דמיין אותה יושבת על סוס. בשווייץ. זה יהיה מדהים. אני צריכה לברר באינטרנט, אני בטוחה שיש דילים בדברים האלה.״ שירי בניגוד אלי היא אדם שמסוגל להיסחף באופטימיות ולהאמין שדברים טובים יכולים לקרות. אני לעומתה מעוגן חזק למקום באמצעות שלשלאות כבדות שכל חוליה שלהן מייצגת פחד אחר.
״תקשיבי, שירי, כינסו אותנו בחברה, ואמרו שהולכים להיות כמה גלי פיטורים.״ אלה השניות הקריטיות. עכשיו שרירי הפנים שלה צריכים לדבר. אני כל כך רוצה לראות אותם רפויים ורגועים, מגיבים לכל העניין הזה בקור רוח. כי אם היא רגועה זה סימן שאפשר להיות רגוע, ואם היא לחוצה זה סימן שאני צריך להילחץ, ובגדול. אני אדם חרד, וככזה — שירי מתַפקדת אצלי כסוג של סיסמוגרף. התגובה שלה לדברים מלמדת אותי איך אני אמור להרגיש לגביהם, אם אני היסטרי או שאולי יש צדק בחששות שלי. אני מחכה, ואני מתוח מאוד. הקמטים בצדי העיניים שלה נכנסים לפעולה. השפה התחתונה שלה קופאת, ואוויר יוצא החוצה ללא מילים. זאת לא התגובה שרציתי.
״מה זאת אומרת גלי פיטורים?״ היא שואלת.
״היה גל אחד היום. אני בסדר בינתיים, לא פוטרתי.״
״זה כי מעריכים אותך שם.״ שירי חוזרת בשנייה להיות שירי, מוצאת את הטוב והאופטימי, אבל היא טועה, ובגדול. לא מעריכים אותי שם. אני לא חושב שמזלזלים בי, אבל בטח לא מעריכים אותי. בכל תחום ישנם הכוכבים המוכשרים שבולטים ישר, וישנם אלה עם כישורי המינגלינג ויחסי האנוש שטסים למעלה כמו טיל. וישנם אלה כמוני.
״בגלל זה אני לא מקבל העלאה כבר חמש שנים? כי מעריכים אותי כל כך? שירי, הולכים להיות עוד סבבים של פיטורים, ואני לגמרי מועמד.״
רואים עליה שהיא רוצה להגיד לי שאני טועה, אבל יודעת שאני צודק.
״אז צריך לקוות לטוב,״ היא אומרת, ושוב העיניים שלה מנצנצות, שזה סימן שבא לה רעיון. ״אתה תלַמד את נטע גיטרה, ותיתן לה את הגיטרה הישנה שלך. ככה זה גם לא יעלה כסף וגם יהיה בילוי שלכם ביחד, זה לא מגניב?״
״כן, זה מגניב,״ אני עונה, והפעם באמת מרגיש שזה מגניב. אני והבת הגדולה שלי, שלפני דקה עוד היתה תינוקת, הולכים לשבת ביחד עם גיטרה חשמלית, שאם להיות לרגע שחצן, לקחה חלק חשוב בניצחון בפסתיכון של רמת גן, בשנת 1992, מה שהופך אותה לפריט לאספנים. בטח הערך שלה בכלל היה עולה, אם גם היתה עליה החתימה של מנהל מחלקת התרבות בעיריית רמת גן, מר אמציה גולומבק, שהגיש לנו בזמנו את הפרס. לרגע אני שוכח מגלֵי הפיטורים, והתרגשות מהסוג שמכירים רק אחרי שנהיים הורים שוטפת אותי.
עוד באותו הערב אני עולה על כיסא ומוריד את הגיטרה ואת המַגבֵּר ממדף גבוה במחסן שלנו. העלייה הזאת על הכיסא במחסן, שהיה בעבר אחת הסיבות המרכזיות בגללן בחרנו בדירה הזאת, היא כנראה תחילתו של הסיפור שלי. מכאן הדברים יתגלגלו לכיוונים שלא יכולתי לצפות בָּרגע ששלחתי את היד להוריד את הגיטרה והמגבר.
אני מביט בגיטרה. קניתי את הפנדר הזאת בכיתה י' ברחוב ביאליק ברמת גן, הצבע שלה מתקלף קצת וזה דווקא יפה בעיני. רק מלגעת בה חוזרת אלי שורה של זיכרונות מהתיכון. חולצות פלאנל משובצות, לקנות דיסק חדש ולרוץ הביתה לשמוע את כולו, ריח של בנות, פחד מבנות, המחשבה שאם אראה את נירוואנה בהופעה אהיה הבנאדם הכי מאושר בעולם. אני נזכר בשנים ההן, ומשום־מה לא מרגיש נבוך מעצמי. להפך. נעים לי עם הגיטרה שלי. אחד מהמיתרים בגיטרה חסר. אני כבר אחליף את כל המיתרים, וצריך גם מַפרֵט. אני מקרב את הגיטרה אלי, אבל אז קורה משהו שלא ציפיתי לו. הגוף שלי דוחה אותה. הגיטרה לא מתיישבת במקום הנכון, מתחת לבית החזה. הכרס הקטנה, שלא היתה לי אז, מפריעה לה. ועדיין המגע של הגיטרה טוב לי.
כל ההתרגשות הזאת נשכחת ממני למחרת בעבודה.
אנשים עובדים בשתיקה, ונראה שהפנים הרציניות שלהם קרובות יותר, לפחות בשלושה סנטימטרים, למסכי המחשבים מאשר בדרך כלל. תחושה של לחץ בעורף מבהירה לי שאני כנראה לא שונה מהם בעניין הזה. פה ושם מישהו זורק בדיחה על המצב, וכולם צוחקים בקול רם ומוגזם. החבר'ה הצעירים, שהצטרפו השנה לחֶברה, לא נראים מודאגים, להפך. הם מבלים את רוב היום בגלישה באתרים של חברות תעופה, ובדיונים עֵרים איך עדיף לנצל את הפיטורים, לטוס להודו או לנפאל.
בשמונה בערב אני חותך הביתה. נטע שם עם חבֵרה, אני חושב שקוראים לה שונית, אבל אני מקווה שלא. שירי כבר סיפרה לה שאבא ילמד אותה לנגן, והיא נרגשת מזה. היא עדיין בגיל שבו אבא הוא דמות נערצת. נטע ניגשת לחברה שלה ומסבירה לה שעכשיו הן צריכות להיפרד להיום כי אבא שלה צריך ללמד אותה לנגן בגיטרה, והחברה הולכת. שירי, שמבינה שזה הרגע שלי, מכריזה שהיא לוקחת אחריות על הילי, הבת הקטנה שלנו, בכל מה שקשור למקלחת ושינה, ואני ונטע מתיישבים בסלון. נטע מסתכלת עלי בריכוז. תזכור את המבט הזה, תכניס אותו לזיכרון. על המבט הזה תחשוב כשתגסוס מסרטן. אני מוציא את המיתרים שקניתי בהפסקת הצהריים במקום ללכת לאכול, ומחבר אותם לגיטרה. נטע מביטה בי בהערצה.
״או־קיי. דבר ראשון בואי נלמד איך מחזיקים גיטרה,״ אני אומר, ומניח את הגיטרה בחיקה.
״עכשיו קחי את יד שמאל ודמייני שאת מחזיקה כדור טניס... חכי רגע.״
אני רץ לחדר של הילדות, ומביא כדור בגודל של כדור טניס, ומניח אותו בכף ידה. ״עכשיו אני אוציא את הכדור מהיד שלך, ואת תשאירי את כף היד כמו שהיא היתה כשהחזקת את הכדור, זאת הדרך הנכונה להחזיק את הגיטרה עם יד שמאל.״
היא מבצעת בצייתנות, כף היד הקטנה שלה מקבלת צורה קעורה ואוחזת את צוואר הגיטרה, והאצבעות הקטנות שלה נוגעות בחוסר ביטחון במיתרים.
בכל מה שקשור לקריירה, כסף ומראה חיצוני, אני מרגיש שאני הולך אחורה. אני לא אתפלא אם מחר יקום איזה יועץ קריירה או פסיכולוג ויחליט לפתח אפליקציה שתַראה לך היכן בדיוק אתה נמצא על גרף ההתקדמות בכל מיני פרמטרים בחיים. היועץ יחבור לעוד שני חברים בני ארבעים שלו, וביחד הם יפְתחו סטארט־אפ וינסו לקדם את העניין הזה וקרוב לוודאי ייכשלו, כי ככה זה בחיים. אם בכל אופן הם יצליחו ואני אוריד את האפליקציה הזאת, הגרף שלי יראה באופן ברור מאוד, בעיצוב עדכני ועם אייקונים מדויקים, שאני הולך אחורה ברוב הפרמטרים. רק עם הילדות אני מרגיש שדברים זזים קדימה. כשהן נולדו לא היה לי כמעט שום מגע איתן. שירי היניקה אותן, ואני הייתי צריך רק להביא לה כל הזמן מים, כי ההנקה מצמיאה, ומגבת להניח על הכתף למקרה שהילדה תפלוט. האבהות שלי הצטמצמה למגבת ובקבוק מים. הפכתי לסוג של פועל במה של שלמה ארצי. אבל ככל שהן גדלו, גם התפקיד שלי בחיים שלהן גדל.
אנחנו מסיימים את השיעור הראשון — האקורדים A ו־D — ושירי שוב מפרגנת לי ולוקחת על עצמה את תפקיד ההורה הרע, ושולחת את נטע לישון. אני נשאר בסלון עם הגיטרה, שירי מתיישבת להשלים עבודה בפינת העבודה שלה במרפסת. בדרך כלל היא מקפידה לא להביא עבודה הביתה. אני חושב ששנינו מבינים מה זה אומר, שהיא מחליטה לעבוד עכשיו. היא מפחדת שהולכים לפטר אותי, והיא לא יכולה להרשות לעצמה לאבד את המשרה שלה. אבל אנחנו לא מדברים על זה. אני לוקח את הגיטרה ומתחיל להזיז עליה את האצבעות. לאט־לאט כמה שירים חוזרים אלי. אני מנגן את האקורדים של ״נֶוֶור מַיינד״, כמה דברים של משינה ושל אהוד בנאי, אני מנגן את קטע הגיטרה בכמה שירים של הפיקסיז, וכמובן את קטע הגיטרה ב״סטיספקשן״ של הסטונז. אחרי זה אני מתחיל לנגן משהו שנשלף איכשהו מהזיכרון שלי, ואני פשוט לא מצליח להיזכר מאיזה שיר הוא. אני מנגן אותו שוב ושוב ומדייק אותו מפעם לפעם, אבל עדיין לא מצליח להיזכר מאיפה לקחתי אותו.
למחרת בעבודה אנחנו מתחילים להבין את הסיבה לפיטורים. כמה דדליינים, שעבדנו לפיהם, נדחים פתאום למועד לא ידוע, מה שאומר שהפרויקט שאנחנו עובדים עליו הוקפא ונמצא בסכנת ביטול. אנחנו מוצאים את עצמנו חסרי מעש. אנחנו לא מדברים על זה אחד עם השני. בעולם שבו אני עובד, להיות חסר מעש זה משהו שלא מדברים עליו, כמו שלא מדברים על רסיס רוק שעף למישהו בטעות מהפה תוך כדי דיבור ונוחת עליך. אני עובר במסדרון כדי להכין לי את הקפה החמישי הבוקר, ובדרך מציץ למחשבים של אחרים ומגלה שחלק לא קטן מהם גולשים בדיסקרטיות באתרי דרושים. המחשבה שזה מה שאני צריך לעשות עכשיו מדכאת אותי. אני כמעט בן ארבעים, עולם מודעות הדרושים בתחום ההיי־טק רלוונטי לגבַּי כמו עולם הפיק־אפ ברים. אני מבין שאין ברירה וצריך להתחיל לחפש עבודה, לפני שהמשרה היחידה בחברה שמחפשת אותך — מפוטר ההיי־טק בן הארבעים, ניסיון בבריחת סידן חובה — תאוכלס, אבל אני פשוט לא מצליח לגרום לעצמי לעשות את זה. במקום זה אני נכנס לאתרי מוזיקה ושומע שירים של הלהקות שאהבתי פעם וכבר הרבה זמן לא שמעתי. אני עושה את זה בשביל לגלות איזה שיר ניגנתי אתמול. זה מטריד אותי שאני לא מצליח להיזכר מה הוא ומאיפה הוא צץ לי.

עוד על הספר

חזקים ברוסיה רן דברת
פרולוג
 
מה חשבתי לעצמי? אדם בגילי אמור לחזור בכל ערב הביתה, למשפחה שלו, לעזור לאשתו להאכיל ולקלח את הילדים, לראות חדשות, להתלונן קצת על המצב ולהזדקן. אדם בגילי אמור להיות אבא, בעל, שכן, אזרח, חבר בקבוצת ריצה, מנוי בקאנטרי, בעל כרטיס מועדון בסוּפר או שניים. אדם בגילי לא אמור להיות רוקר. אדם בגילי אמור לבלות את שעות הפנאי שלו עם חברים שעובדים בעבודה מסודרת, כאלה שאפשר לדבר איתם על קריירה, כסף, גידול ילדים, טריאתלון, מכונית מליסינג, ולהגיד להם משפטים כמו: ״מי שקנה דירה באזור נס ציונה לפני חמש שנים עשה את עסקת חייו.״
אדם בגילי לא אמור לאחד את הלהקה הגרועה שהיתה לו בתיכון, ולטוס איתה לסיבוב הופעות ברוסיה. הוא גם לא אמור להימשך בטירוף לבסיסטית יפנית. אני יודע שאנשים בוגדים, במיוחד אנשים בגילי, רק שהם עושים את זה בדרך כלל עם היועצת המשפטית הגרושה שעובדת איתם באותו המשרד, וזה קורה להם במסגרת איזה טיול גיבוש של החֶברָה לאילת, אחרי הופעה של סטנדאפיסט חצי־מוּכּר. לא במסגרת מסע מטורף באוטובוס ברחבי רוסיה, עם שני חברי ילדות ואבא של אשתך.
אבל את כל הדברים האלה, שאדם בגילי לא אמור לעשות, אני עשיתי. והכול התחיל מניסיון להגשים את החלום הבורגני: לקנות בית צמוד קרקע עם רצפת פרקט ומטבח מעוצב. מה באמת חשבתי לעצמי?
 
פרק 1 
בית
 
רחבת דשא ירוקה חוצצת בין הבית לרחוב השקט שבו הוא ממוקם, דלת הכניסה רחבת הממדים נפתחת לסלון רחב ידיים אך מתוכנן באופן מעודן שיוצר חללים אינטימיים. הרבה עץ משובח, רעפים אירופאיים אך מתאימים לסביבה, פרקט חום כהה משתרע בטבעיות על הרצפה. שום סימנים של עושר מנקר עיניים, אלא פיזור נכון של חפצים מקוריים ויפים, פסלים אותנטיים במידה הנכונה ותמונות שנאספו לאורך השנים ונטמעו בהרמוניה בקירות הבית כאילו היו כאן מאז ומעולם. מיסודות הבית.
אני מתבונן בבנות שלי יורדות יחפות במדרגות מחופות העץ גם הן. הן לבושות כותונות לילה קלילות עם ציורים ילדותיים בצבע פסטל רכים, והן בדרכן אלי כדי לברך אותי בלילה טוב, או להתמקח בחֵן על עוד כמה דקות של צפייה בטלוויזיה, ואז חוזרות לחדריהן שספגו כבר את ריחן העדין. נועם ריחן חילחל גם למזרנים, לבגדים הקטנים שבארונות, לשטיח הנעים שעליו אני יושב ומשחק איתן בסוף יום עבודה ובשבת בבוקר.
מִשְטח עץ בגינה האחורית הוא המקום שבו אשתי ואני מסיימים את היום, ושם אנחנו משוחחים, צוחקים, סופגים לתוכנו את השעות הטובות של נישואינו, נזכרים בימים שהכרנו, בטיולים שתוכננו ושהגשמנו.
בבקרים אנחנו מתעוררים כשחלון לבן גדול מכניס לתוך חדר השינה שלנו אלומות אור שסוננו דרך עליו הצפופים של העץ הוותיק אך המטופח שמולו. זהו בית גדול, אני צועד בו יחף, נהנה להרגיש איך המרקם שמתחת לרגלי מתחלף מנוקשותו החמימה של הפרקט לקרירות הנקייה של אריחי הקרמיקה, ואז רגלי שוקעות לתוך שטיח מפנק שמשתרע מקיר לקיר. אני הולך בביתי ומתענג כאילו אני עובר בין מדינות, משוטט בנועם מעיר לעיר, משייט בין פלאי עולם. כך אני מדמיין בית גדול. בית אמיתי. בית של גבר שעוד מעט יהיה בן ארבעים ושהצליח בחייו.
בַּפועל אנחנו גרים בדירת שלושה חדרים פלוס ממ״ד בפתח תקווה, בפרויקט מגורים למתפשרים צעירים, ומשלמים את המשכנתא עליה בעצב, כאילו היתה טקס פולחן נוצרי שאמור לייסר את המאמין כדי לחזק את אמונתו. כל תשלום מכביד, אבל מקַדֵם אותנו בדרך לבעלות על הדירה. לפי חשבון שעשינו, אם נרצה לקנות רבע דונם באזור נתניה, מרחק שעתיים נסיעה מהעבודות העצובות שלנו, ניאלץ לא לאכול במשך שנתיים ואז נמות. וכשנמות, קרוב לוודאי שניקבר בבית הקברות של פתח תקווה, אז בעצם לא עשינו כאן כלום.
יש לנו זה את זה וכמובן את הבנות, ואנחנו (אני לפחות) מאושרים באופן תיאורטי, שזה אומר שאם נשב לרגע ונחשוב באופן יזום על כל הדברים שהיו יכולים להיות גרועים יותר בחיים שלנו, נהיה באותו רגע מאושרים. אני בן שלושים ותשע, שזה אומר קירח, ואשתי בת שלושים וחמש, שזה אומר לא בת עשרים וחמש. המקצוע שלי הוא איש היי־טק. מעולם לא קראתם עלי כתבת פרופיל ב״דה מרקר״, שמלווה בתמונה שלי במכנסי רכיבה, עומד ליד אופניים בעשרים אלף שקל, ולידה הכיתוב באותיות מודגשות: ״הבנתי שהקצב המטורף של עולם ההיי־טק גובה ממני מחיר, והחלטתי לעשות למען עצמי. אני נוסע באופניים כל יום, ופעם בשנה אני חותך לאַשרם של אושו, שם אני מתעל את כל הרעל שהצטבר אצלי לעבודה רוחנית.״ בעצם אולי כן קראתם עלי פעם בעיתונות הכלכלית, אבל זה היה לפני בערך עשר שנים, כשאני ועוד כמאה חבר'ה צעירים עשינו דבר שעד אז איש לא האמין שאפשר לעשות בתחום ההיי־טק והננו־טכנולוגיה — פוטרנו. אנחנו היינו הראשונים ואחרינו הגיעו גלי הפיטורים הגדולים של סוף ימי הבועה. כבר אז התחלתי לחשוב שאולי ההחלטה שעשיתי, כשהלכתי ללמוד מחשבים, לא היתה השוס של המילניום. יש לי דוד שאמר לי כשהשתחררתי מהצבא, שהוא מאמין שכדאי לכל אדם, מבחינה כלכלית טהורה, לעבוד בדבר שבו הוא הכי טוב, כי אז יש לו הסיכוי הטוב ביותר לעשות כסף גדול.
״אם תוכיח לי שאתה מכין את הפלאפל הכי טוב בארץ, אני אתחנן לפניך לפתוח דוכן פלאפל,״ הוא אמר.
אני זוכר שאמא שלי התערבה מיד בשיחה ואמרה, ״מה שדוד נמרוד מנסה בעצם להגיד זה שאם תוכיח לנו שאתה יכול להזיז רקמות מוח באופן הטוב ביותר, אז אנחנו מפצירים בך ללכת ללמוד רפואה ולהיות מנתח מוח, ולמה שלא תצליח בזה בעצם? הרי היית כל כך טוב עם הידיים בגן.״
אז הלכתי ללמוד מחשבים. זה היה תחום שאף אחד, כולל אני, לא הבין בו מספיק כדי לקבוע שהוא פסול כמקצוע.
בעוד שנה אני חוגג ארבעים. שירי אשתי היא עורכת דין, והיא גם האדם שאיתו הכי הייתי רוצה לחלוק חצי דונם במרכז הארץ עם דשא מקדימה, עץ שמסנן את השמש והמון חללים אינטימיים למרות גודלו של הבית. אבל זה לא הולך לקרות. לא עם המשכורות שלנו ולא עם האופי שלנו. או שלי, ליתר דיוק. אולי לצד בעל אחר, האופי האמיץ יחסית של שירי היה בא יותר לידי ביטוי, והם היו משגשגים מבחינה כלכלית. אולי הם היו פותחים בית קפה מצליח שהיה הופך לרשת בתי קפה משגשגת, אולי הם היו מייבאים משהו מלפלנד ועושים הון. אני עושה את זה לפעמים, מדמיין איך היו נראים החיים של שירי עם גבר אחר. באף אחד מהדמיונות העצובים האלה הם לא גרים בדירת שלושה חדרים פלוס ממ״ד בפתח תקווה.
אני מחנה את המכונית בחניון של בית המשרדים שבו אני עובד ופונה לעבר הכניסה לבניין. תחושת המחנק של החניון מתחלפת בתחושת המחנק של המעלית, ואז בתחושת המחנק של חלל העבודה, שכאילו תוכנן בקפדנות מרושעת על ידי האדריכל שעיצב את כל הבניין הזה.
הכרטיס המגנטי שלי מדווח למי שיעבור על דוחות הנוכחות מאוחר יותר שאני כאן, כמו סטתוסקופ מודרני שמאשר שאני חי. כשאצא מפה יהיה חושך, והילדות יישנו. כך זה ימשיך עד שיום אחד אהיה בן חמישים וחמש, אם יהיה לי מזל ולא אפוטר לפני כן, והילדות שלי יהיו סטודנטיות או חיילות. זה הסיפור שלי. לא חטפו אותי בילדותי, ההורים שלי מעולם לא התעללו בי, לא הפכתי לנכה בפיגוע, שום דבר חריג. אני בסך הכול עובד מהבוקר עד הלילה, וחי בדירה בפתח תקווה. אני יכול להמשיך ככה עד סוף חיי. במידה מסוימת, אם להיות כן, הייתי מוכן להסתפק בזה אם מישהו היה מבטיח לי שזה לא ישתנה לעולם לרעה. שהבנות תמיד יהיו בריאות, שהמשכורות, גם אם הן די עלובות ביחס לעלות המחיה שלנו, ימשיכו להיכנס, שאשתי תמשיך לאהוב אותי, שאני לא אקבל סרטן.
הנורה במתקן שאליו אני מצמיד את הכרטיס המגנטי שלי משנה את צבעה מאדום לירוק, ואני פותח את דלת הזכוכית של המשרד ונכנס פנימה. אנשים חולפים מולי, ואני מיד מבחין שקצב הליכתם מעט שונה מהמקובל. במהלך השנים שאני בהיי־טק נוכחתי לדעת שיש הבעה קבועה על פניהם של האנשים שעובדים איתי, או ליתר דיוק סקאלת הבעות קבועה, שנעה בין שחצנות ביום טוב לשעמום ביום רע. אף אחת מההבעות שלמדתי להכיר ולשנוא במהלך השנים שאני בתחום, לא מופיעה על הפנים של האנשים שחולפים מולי עכשיו במסדרון. למעשה הם נראים כמי שראו הרגע נמר, אבל מעדיפים לא לדבר על זה. אני תופס את האדם הראשון במסדרון, שאני פחות או יותר מיודד איתו, ושואל אותו ״מה קרה?״
הוא עונה מיד תשובה בת שתי מילים. הוא מתחיל לענות אותה עוד לפני שסיימתי לשאול, והדברים שלנו משתלבים זה בזה. אם מישהו היה מתמלל את השיחה הקטנה וההיסטרית שלנו מהצד, בלי לעשות הפרדה בין שני הדוברים השונים, היה מתקבל הטקסט הבא: מה, גל, קרה, פיטורים.
פתאום הרצפה מפסיקה להיות רצפה, התקרה מפסיקה להיות תקרה. הפנים העדינות של שתי הבנות שלי מופיעות לנגד עיני. המבט שלהן מאוכזב. אני נופל במהירות למטה מהקומה השישית של בית משרדים מכוער באזור התעשייה המחודש של פתח תקווה. ככה בטח הרגישו האנשים האלה במגדלי התאומים, התחושה שאין כלום מתחת. כמו השנייה הראשונה במעלית, כמו הרגע הזה שבו המטוס ממריא. הפרקט הדק, המלאכותי והשביר שעליו אני חי נסדק, ואני נופל.
לוקח לי כמה שניות להחזיר כל דבר למקום. אחד הפחדים הגדולים שלי השתחרר, והותיר את הגוף שלי קר מבפנים. בעוד שנייה בטח יֵצא רופא מהמעלית, ייגש אלי ויאמר, ״מר אמיר גיל, תשמע, יש לך סרטן.״
כשעה לאחר מכן מכַנסים אותנו בלובי של המשרד. אודי המנכ״ל הצעיר של החברה נראה בשליטה. כל מילה שהוא אומר יושבת במקום הנכון. הוא אומר מילים כמו תחזיות, האטה, סימני שאלה, מִקסום, תיעול, נורמליזציה, הון אנושי, שווקים, ו״אתם יודעים שבסינית בעיה זאת הזדמנות״, שזה הביטוי שהוא הכי אוהב. מדובר באדם שינצל כל הזדמנות להגיד ״אתם יודעים שבסינית בעיה זאת הזדמנות״, וממש לא חשוב מה קרה באותו הרגע ועל מה הוא מדבר. נניח — ״שמעתי שאמא שלך מתה, אבל אתה יודע שבסינית בעיה זאת הזדמנות.״ אני שונא אותו עכשיו. זה האיש שמפגיש אותי כרגע עם הפחד שבגללו אני קם כל בוקר מוקדם, עושה משהו שאני די שונא עד שנהיה חושך, ונחמד למנהלים שצעירים ממני בשלוש שנים.
אודי המנכ״ל אומר שמדובר על כמה סבבים של פיטורים שיתרחשו בזמן הקרוב. בשלב הראשון יפוטרו חמישים איש, שיקבלו את ההודעה בהמשך היום, בשלב השני יפוטרו עוד אנשים, הוא לא יכול להגיד כרגע בכמה בדיוק מדובר וכמה זמן יעבור בין שני שלבי הפיטורים. ״המטרה שלנו היא להתייצב ולעצור את גלי הפיטורים כמה שיותר מהר. אנחנו פועלים במלוא המרץ, ואנחנו עם הפנים קדימה.״ את המילים האחרונות הוא אומר כשהפנים שלו למטה, לרצפה.
אחרי שהוא מסיים לדבר הוא הולך ומשאיר בלובי חלל חסר אוויר. כל אחד מהעובדים לוקח רגע לעצמו. עולם ההיי־טק, כמו שנטען בפרוספקט של המכללה שבה למדתי, לא מפסיק להתקדם לרגע, אבל עכשיו, כאן במשרד, הוא עוצר לדקה של שתיקה. אנשים מורידים את המשקפיים ומעסים את גשר האף שלהם. פתאום כולם מבינים בו־זמנית את אותו הדבר. ההנהלה צריכה להחליט עכשיו מי הולך הביתה ומי, לפחות בינתיים, נשאר. ההבנה הזאת שולחת את כולנו — אחרי דקת השתיקה שזירזה את ההבנה הזאת — במהירות לתאים ולחדרים שלנו. הדם שלנו חוזר לזרום בעורקֵי החברה ובקצב מהיר ומפוחד מתמיד.
״נטע רוצה ללמוד גיטרה, נכון שזה מגניב?״ אשתי אומרת לי, כשאני נכנס הביתה. כל היום בעבודה וכל הדרך הביתה החזקתי את עצמי מלספר לה. בהתחלה רציתי לחכות לראות אם מפטרים אותי, וכשנודע לי שאני לא בגל הפיטורים הראשון, החלטתי שאני מעדיף לדבר איתה כשאהיה מולה. רציתי לראות את הפנים שלה כשאני מספר לה שיש חשש שאהיה בגל הפיטורים הבא. רציתי לראות שהיא לא נבהלת מזה, ושהיא מתייחסת לזה כמו לעוד ידיעה לא ממש מלבבת מהסוג שמקבלים כל הזמן, כמו ״העלו את מחיר הגן של הילי״, או ״האוטו צריך להיכנס למוסך כי הוא מרעיש״. כשהיא לא נבהלת מידיעות כאלה, זה מרגיע אותי. היא האופטימית יותר מבין שנינו.
״אתה לא מתלהב?״ היא שואלת. ״הבת שלך ממשיכה את הדרך שלך.״
״הדרך שלי? אני לא בדיוק הייתי בונו מיו־2,״ אני עונה לה, ומבין מה זה אומר עלי, שהדוגמה הראשונה שעולה לי לראש היא בונו מיו־2 ולא נניח בלאק — לוקח לי שנייה להיזכר בשם המלא שלו — פרנסיס מהפיקסיז, או קורט קוביין, או פרי פארל, אני בשוק שאני עדיין זוכר את השם הזה, או כל אחד מהחבר'ה הבאמת שווים.
״כן, אבל היתה לך להקה וניגנת גיטרה.״
״בתיכון,״ אני עונה.
היא לא מוותרת. ״זכיתם בתחרות הזאת של להקות צעירות ברמת גן, הפסטי... איך קראו לזה?״
״פסתיכון.״
״כן, הפסתיכון. זה מגניב שהבת שלנו רוצה ללמוד גיטרה, והיא עוד אמרה שהיא רוצה לנגן בגיטרה חשמלית. יש בזה משהו מיוחד. בחורה שמנגנת בגיטרה חשמלית. זה לא מגניב לחשוב שהבת שלנו מגניבה?״
״כן, זה מגניב,״ אני אומר. ״וזה גם הוצאה כספית.״
עכשיו לשירי יש מבט כועס. גם אחרי כל השנים שאנחנו נשואים היא עדיין יפה בעיני, אבל כשהמבט הכועס מופיע על פניה, משהו בי מתערער בבת אחת, והאישה הלא מאוד גבוהה הזאת, בעלת החזות העדינה — עור בהיר, שיער שחור חלק ותווי פנים שקל מאוד לראות בהן את הילדה שהיתה — מצליחה להלחיץ אותי.
״גיטרה!״ היא אומרת בזעם כבוש. ״אנחנו מדברים פה על גיטרה, לא על קייטנת רכיבה על סוסים בשווייץ,״ היא אומרת עם פוטנציאל לצועקת עלי, ואז היא נעצרת, מחשבה חדשה ומלהיבה חולפת בראשה.
״בלי קשר,״ היא אומרת, ״איזה מגניב זה היה אם הבת שלנו היתה הולכת לקייטנת רכיבה על סוסים בשווייץ.״ היא נכנסת לזה בהתלהבות שבה היא נכנסת לדברים, ושֶבָּה היא גם נכנסה לחיים שלי לפני שבע־עשרה שנים. ״זה לא בהכרח יקר כמו שזה נשמע,״ הצד האופטימי והנועז שבה מדבר. ״דמיין אותה יושבת על סוס. בשווייץ. זה יהיה מדהים. אני צריכה לברר באינטרנט, אני בטוחה שיש דילים בדברים האלה.״ שירי בניגוד אלי היא אדם שמסוגל להיסחף באופטימיות ולהאמין שדברים טובים יכולים לקרות. אני לעומתה מעוגן חזק למקום באמצעות שלשלאות כבדות שכל חוליה שלהן מייצגת פחד אחר.
״תקשיבי, שירי, כינסו אותנו בחברה, ואמרו שהולכים להיות כמה גלי פיטורים.״ אלה השניות הקריטיות. עכשיו שרירי הפנים שלה צריכים לדבר. אני כל כך רוצה לראות אותם רפויים ורגועים, מגיבים לכל העניין הזה בקור רוח. כי אם היא רגועה זה סימן שאפשר להיות רגוע, ואם היא לחוצה זה סימן שאני צריך להילחץ, ובגדול. אני אדם חרד, וככזה — שירי מתַפקדת אצלי כסוג של סיסמוגרף. התגובה שלה לדברים מלמדת אותי איך אני אמור להרגיש לגביהם, אם אני היסטרי או שאולי יש צדק בחששות שלי. אני מחכה, ואני מתוח מאוד. הקמטים בצדי העיניים שלה נכנסים לפעולה. השפה התחתונה שלה קופאת, ואוויר יוצא החוצה ללא מילים. זאת לא התגובה שרציתי.
״מה זאת אומרת גלי פיטורים?״ היא שואלת.
״היה גל אחד היום. אני בסדר בינתיים, לא פוטרתי.״
״זה כי מעריכים אותך שם.״ שירי חוזרת בשנייה להיות שירי, מוצאת את הטוב והאופטימי, אבל היא טועה, ובגדול. לא מעריכים אותי שם. אני לא חושב שמזלזלים בי, אבל בטח לא מעריכים אותי. בכל תחום ישנם הכוכבים המוכשרים שבולטים ישר, וישנם אלה עם כישורי המינגלינג ויחסי האנוש שטסים למעלה כמו טיל. וישנם אלה כמוני.
״בגלל זה אני לא מקבל העלאה כבר חמש שנים? כי מעריכים אותי כל כך? שירי, הולכים להיות עוד סבבים של פיטורים, ואני לגמרי מועמד.״
רואים עליה שהיא רוצה להגיד לי שאני טועה, אבל יודעת שאני צודק.
״אז צריך לקוות לטוב,״ היא אומרת, ושוב העיניים שלה מנצנצות, שזה סימן שבא לה רעיון. ״אתה תלַמד את נטע גיטרה, ותיתן לה את הגיטרה הישנה שלך. ככה זה גם לא יעלה כסף וגם יהיה בילוי שלכם ביחד, זה לא מגניב?״
״כן, זה מגניב,״ אני עונה, והפעם באמת מרגיש שזה מגניב. אני והבת הגדולה שלי, שלפני דקה עוד היתה תינוקת, הולכים לשבת ביחד עם גיטרה חשמלית, שאם להיות לרגע שחצן, לקחה חלק חשוב בניצחון בפסתיכון של רמת גן, בשנת 1992, מה שהופך אותה לפריט לאספנים. בטח הערך שלה בכלל היה עולה, אם גם היתה עליה החתימה של מנהל מחלקת התרבות בעיריית רמת גן, מר אמציה גולומבק, שהגיש לנו בזמנו את הפרס. לרגע אני שוכח מגלֵי הפיטורים, והתרגשות מהסוג שמכירים רק אחרי שנהיים הורים שוטפת אותי.
עוד באותו הערב אני עולה על כיסא ומוריד את הגיטרה ואת המַגבֵּר ממדף גבוה במחסן שלנו. העלייה הזאת על הכיסא במחסן, שהיה בעבר אחת הסיבות המרכזיות בגללן בחרנו בדירה הזאת, היא כנראה תחילתו של הסיפור שלי. מכאן הדברים יתגלגלו לכיוונים שלא יכולתי לצפות בָּרגע ששלחתי את היד להוריד את הגיטרה והמגבר.
אני מביט בגיטרה. קניתי את הפנדר הזאת בכיתה י' ברחוב ביאליק ברמת גן, הצבע שלה מתקלף קצת וזה דווקא יפה בעיני. רק מלגעת בה חוזרת אלי שורה של זיכרונות מהתיכון. חולצות פלאנל משובצות, לקנות דיסק חדש ולרוץ הביתה לשמוע את כולו, ריח של בנות, פחד מבנות, המחשבה שאם אראה את נירוואנה בהופעה אהיה הבנאדם הכי מאושר בעולם. אני נזכר בשנים ההן, ומשום־מה לא מרגיש נבוך מעצמי. להפך. נעים לי עם הגיטרה שלי. אחד מהמיתרים בגיטרה חסר. אני כבר אחליף את כל המיתרים, וצריך גם מַפרֵט. אני מקרב את הגיטרה אלי, אבל אז קורה משהו שלא ציפיתי לו. הגוף שלי דוחה אותה. הגיטרה לא מתיישבת במקום הנכון, מתחת לבית החזה. הכרס הקטנה, שלא היתה לי אז, מפריעה לה. ועדיין המגע של הגיטרה טוב לי.
כל ההתרגשות הזאת נשכחת ממני למחרת בעבודה.
אנשים עובדים בשתיקה, ונראה שהפנים הרציניות שלהם קרובות יותר, לפחות בשלושה סנטימטרים, למסכי המחשבים מאשר בדרך כלל. תחושה של לחץ בעורף מבהירה לי שאני כנראה לא שונה מהם בעניין הזה. פה ושם מישהו זורק בדיחה על המצב, וכולם צוחקים בקול רם ומוגזם. החבר'ה הצעירים, שהצטרפו השנה לחֶברה, לא נראים מודאגים, להפך. הם מבלים את רוב היום בגלישה באתרים של חברות תעופה, ובדיונים עֵרים איך עדיף לנצל את הפיטורים, לטוס להודו או לנפאל.
בשמונה בערב אני חותך הביתה. נטע שם עם חבֵרה, אני חושב שקוראים לה שונית, אבל אני מקווה שלא. שירי כבר סיפרה לה שאבא ילמד אותה לנגן, והיא נרגשת מזה. היא עדיין בגיל שבו אבא הוא דמות נערצת. נטע ניגשת לחברה שלה ומסבירה לה שעכשיו הן צריכות להיפרד להיום כי אבא שלה צריך ללמד אותה לנגן בגיטרה, והחברה הולכת. שירי, שמבינה שזה הרגע שלי, מכריזה שהיא לוקחת אחריות על הילי, הבת הקטנה שלנו, בכל מה שקשור למקלחת ושינה, ואני ונטע מתיישבים בסלון. נטע מסתכלת עלי בריכוז. תזכור את המבט הזה, תכניס אותו לזיכרון. על המבט הזה תחשוב כשתגסוס מסרטן. אני מוציא את המיתרים שקניתי בהפסקת הצהריים במקום ללכת לאכול, ומחבר אותם לגיטרה. נטע מביטה בי בהערצה.
״או־קיי. דבר ראשון בואי נלמד איך מחזיקים גיטרה,״ אני אומר, ומניח את הגיטרה בחיקה.
״עכשיו קחי את יד שמאל ודמייני שאת מחזיקה כדור טניס... חכי רגע.״
אני רץ לחדר של הילדות, ומביא כדור בגודל של כדור טניס, ומניח אותו בכף ידה. ״עכשיו אני אוציא את הכדור מהיד שלך, ואת תשאירי את כף היד כמו שהיא היתה כשהחזקת את הכדור, זאת הדרך הנכונה להחזיק את הגיטרה עם יד שמאל.״
היא מבצעת בצייתנות, כף היד הקטנה שלה מקבלת צורה קעורה ואוחזת את צוואר הגיטרה, והאצבעות הקטנות שלה נוגעות בחוסר ביטחון במיתרים.
בכל מה שקשור לקריירה, כסף ומראה חיצוני, אני מרגיש שאני הולך אחורה. אני לא אתפלא אם מחר יקום איזה יועץ קריירה או פסיכולוג ויחליט לפתח אפליקציה שתַראה לך היכן בדיוק אתה נמצא על גרף ההתקדמות בכל מיני פרמטרים בחיים. היועץ יחבור לעוד שני חברים בני ארבעים שלו, וביחד הם יפְתחו סטארט־אפ וינסו לקדם את העניין הזה וקרוב לוודאי ייכשלו, כי ככה זה בחיים. אם בכל אופן הם יצליחו ואני אוריד את האפליקציה הזאת, הגרף שלי יראה באופן ברור מאוד, בעיצוב עדכני ועם אייקונים מדויקים, שאני הולך אחורה ברוב הפרמטרים. רק עם הילדות אני מרגיש שדברים זזים קדימה. כשהן נולדו לא היה לי כמעט שום מגע איתן. שירי היניקה אותן, ואני הייתי צריך רק להביא לה כל הזמן מים, כי ההנקה מצמיאה, ומגבת להניח על הכתף למקרה שהילדה תפלוט. האבהות שלי הצטמצמה למגבת ובקבוק מים. הפכתי לסוג של פועל במה של שלמה ארצי. אבל ככל שהן גדלו, גם התפקיד שלי בחיים שלהן גדל.
אנחנו מסיימים את השיעור הראשון — האקורדים A ו־D — ושירי שוב מפרגנת לי ולוקחת על עצמה את תפקיד ההורה הרע, ושולחת את נטע לישון. אני נשאר בסלון עם הגיטרה, שירי מתיישבת להשלים עבודה בפינת העבודה שלה במרפסת. בדרך כלל היא מקפידה לא להביא עבודה הביתה. אני חושב ששנינו מבינים מה זה אומר, שהיא מחליטה לעבוד עכשיו. היא מפחדת שהולכים לפטר אותי, והיא לא יכולה להרשות לעצמה לאבד את המשרה שלה. אבל אנחנו לא מדברים על זה. אני לוקח את הגיטרה ומתחיל להזיז עליה את האצבעות. לאט־לאט כמה שירים חוזרים אלי. אני מנגן את האקורדים של ״נֶוֶור מַיינד״, כמה דברים של משינה ושל אהוד בנאי, אני מנגן את קטע הגיטרה בכמה שירים של הפיקסיז, וכמובן את קטע הגיטרה ב״סטיספקשן״ של הסטונז. אחרי זה אני מתחיל לנגן משהו שנשלף איכשהו מהזיכרון שלי, ואני פשוט לא מצליח להיזכר מאיזה שיר הוא. אני מנגן אותו שוב ושוב ומדייק אותו מפעם לפעם, אבל עדיין לא מצליח להיזכר מאיפה לקחתי אותו.
למחרת בעבודה אנחנו מתחילים להבין את הסיבה לפיטורים. כמה דדליינים, שעבדנו לפיהם, נדחים פתאום למועד לא ידוע, מה שאומר שהפרויקט שאנחנו עובדים עליו הוקפא ונמצא בסכנת ביטול. אנחנו מוצאים את עצמנו חסרי מעש. אנחנו לא מדברים על זה אחד עם השני. בעולם שבו אני עובד, להיות חסר מעש זה משהו שלא מדברים עליו, כמו שלא מדברים על רסיס רוק שעף למישהו בטעות מהפה תוך כדי דיבור ונוחת עליך. אני עובר במסדרון כדי להכין לי את הקפה החמישי הבוקר, ובדרך מציץ למחשבים של אחרים ומגלה שחלק לא קטן מהם גולשים בדיסקרטיות באתרי דרושים. המחשבה שזה מה שאני צריך לעשות עכשיו מדכאת אותי. אני כמעט בן ארבעים, עולם מודעות הדרושים בתחום ההיי־טק רלוונטי לגבַּי כמו עולם הפיק־אפ ברים. אני מבין שאין ברירה וצריך להתחיל לחפש עבודה, לפני שהמשרה היחידה בחברה שמחפשת אותך — מפוטר ההיי־טק בן הארבעים, ניסיון בבריחת סידן חובה — תאוכלס, אבל אני פשוט לא מצליח לגרום לעצמי לעשות את זה. במקום זה אני נכנס לאתרי מוזיקה ושומע שירים של הלהקות שאהבתי פעם וכבר הרבה זמן לא שמעתי. אני עושה את זה בשביל לגלות איזה שיר ניגנתי אתמול. זה מטריד אותי שאני לא מצליח להיזכר מה הוא ומאיפה הוא צץ לי.