בתו
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בתו
מכר
מאות
עותקים
בתו
מכר
מאות
עותקים
5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

יורם קניוק

יורם קניוק (2 במאי 1930 – 8 ביוני 2013) היה סופר, צייר ופובליציסט ישראלי.

על אף שמבחינת גילו שייך קניוק לדור הפלמ"ח, הרי שמבחינה ספרותית נהוג לזהותו עם ספרות דור המדינה שראשיתה בשנות ה-60 של המאה ה-20, השנים שבהן החלה יצירתו לפרוח. ספריו על-פי רוב כתובים בטכניקה של זרם התודעה. לעתים קרובות כתיבתו נעה בין הממשי להזוי, בין המיתוס לבין החוויה. לצד זאת, ניתן לזהות בכתיבתו ערבוב מתמיד בין רומנים בדיוניים ובין כתיבה ביוגרפית ואוטוביוגרפית. בראשית דרכו הספרותית פרסם קניוק סיפורים קצרים, וב-1963 הוציא את ספרו הראשון בעברית, קובץ הסיפורים "היורד למעלה" (ספר זה פורסם עוד קודם לכן באנגלית).
את כתיבתו של קניוק ניתן לחלק לשלוש סוגות עיקריות: רומנים בדיוניים ארוכים, נובלות וסיפורים קצרים, וכתיבה ביוגרפית ואוטוביוגרפית. עם זאת, אין החלוקה ברורה, בעיקר בגלל סגנון כתיבתו של קניוק ששובר בהתמדה את ההבחנה בין דמיון ומציאות. ספריו של קניוק, שזכו בפרסי ספרות רבים, תורגמו לעשרים שפות. בעבר עסק קניוק גם בכתיבת מאמרים פובליציסטיים.
ראיון "ראש בראש"

תקציר

בתו, הרומן השמיני של יורם קניוק, מובא כעת מחדש בפני הקורא הישראלי. הרומן, שמתרחש בישראל של שנות השמונים, היה בשעתו רב-מכר ונחשב לאחד מספריו האהובים והמרתקים של קניוק.

אחיאסף ריגר, קצין בכיר במילואים, מגלה לילה אחד שבתו היחידה, חמוטל, נעלמה והשאירה אחריה סימני-דרך מסתוריים ומבלבלים. הוא יוצא למסע חיפושים נואש אחריה, וככל שהזמן עובר והחרדה מתעצמת, גוברת בו המודעות למערכת היחסים הסבוכה שהיתה בינו לבין בתו, אשתו וידידיו, עד שהוא ניצב בפני האמת המרה ומגלה שחייו היו שקר.

פרק ראשון

את בתי ראיתי לאחרונה בעשרים ואחד בינואר, בשבע ועשרים בבוקר, ליד תחנת אוטובוס מספר 4. לרגע נצמדה אלי, מעיניה שפע חום פתאומי, אפילו קראה לי אבא, לא הייתי רגיל למלה "אבא". רציתי לומר לה, בובה, קחי יום חופש, נלך לאולימפוס, נאכל משהו טוב, נלך ליומיות, אבל כמובן חששתי. היא כנראה חיכתה, ליד עינה נחרץ זיק שובב של הבנה, אולי היה זה בוז חומל. היא אמרה במין כעס משונן, זהיר, רוץ לבריכה, אחיאסף, כבר אבוד לנו, ותראה להם טרזן עם מנוע חדש, נצח להם ענן! לבשתי טרנינג אפור ומתחתיו בגד-ים, וחמוטל, במדים, ניתקה ממני. עמדה שם הזקנה שמדי בוקר מדדה אותנו במבט מרושע ועתה לחמה ברוח. היא היתה עטופה צעיפים רבים והאוטובוס הגיע בשעטה. חמוטל עלתה, לא הוספתי לומר דבר, הזקנה הצליחה לצחוק לעברנו כשהיא בולעת גשם ורוח, הסערה השתוללה כבר שלושה ימים ולילות. העצים התנועעו בתנוחות מאיימות והאוטובוס נעל את דלתותיו בקול פכפוך עז. בתי היתה צמודה לחלון, הדביקה את פניה לשמשה, והאדים חזרו וכיסו את פניה שהיו נעוצות בי. האוטובוס עצר באור האדום בפינת קרן קיימת. כנראה גם נופפה לי בידה, כי משהו זע על השמשה אפופת האדים. אבל האוטובוס כבר יצא לדרכו ונבלע במטר הסוחף.
באותו בוקר התעוררתי כרגיל כשתי דקות לפני צלצול השעון המעורר, שמעולם לא ויתרתי עליו, אף כי השעון הביולוגי שלי אינו טועה ביותר מדקה או שתיים. זינקתי. חייל זקן וממושמע, היתה אומרת בתי, מתעורר לקול חצוצרות מהסרטים, הכול שליפה, החיים כמערבון ציוני. החדר היה צונן, רעדתי, אבל נעם לי הקור, ובמראה, בהציצי בה, נגמר החלום הרגיל של כניסה לרכבת ללא פתחים והצגת איברי בפני בית-דין-שדה כשהם נתלשים באכזריות, שבחלום תמיד מילאה אותי תחושה עמומה של פחד, פחד שבחיים עצמם לא הכרתי.
עדיין עמד באפי ריח הזיעה החמצמץ של המיטה הערירית שממנה הקצתי. כשהתגלחתי חשתי אותו אי-שקט ישן, מוכר. חשבתי על חמוטל, על הדרך למחנה הצבאי בגשם, כבר אז חשבתי שאני חייב לבקש ממנה לקחת יום חופש מן הצבא, אבל הלוא הכרתי את עצמי, לא האמנתי שיהיה לי אומץ לבקש ממנה לשבור מסגרת, אפילו למעני.
השארתי את מי המקלחת זורמים כדי שיתחממו והלכתי למטבח. שפתתי מים לקפה שלה, סחטתי כמה תפוזים לכוס מיץ ששתיתי בעמידה, והלכתי למסדרון כדי לדפוק על דלת חדרה של בתי.
היא, כמובן, שאלה מדוע כבר בוקר, ולא היתה לי סיבה להסביר לה. יצאה מן החדר עטופה שמיכה, עיניה היו עצומות, בבוקר אנחנו שומרים מרחק, בידיה גיששה את דרכה לחדר האמבטיה ובעד אִמרת השמיכה אפשר היה לחוש במין עצב עתיק בעיניה החצי-עצומות, משהו שבא עם הטריטוריה של עצמה, עם הגבולות שבנתה בינה לבין העולם; היא היתה אפופת עצמה ובהולה לקראת היום החדש, מלאה בעצב לא-מובן, מנותק מידיה המגששות, השׁורטות בקיר. המרחק המוחלט ששמרה בינינו, היה שייך רק לעיניה שהיו איזשהו שיקוף של אלפיים שנות אימה; תום פניה בא מן הים והחולות, כמוני.
יצאתי אל מרפסת המטבח. גברת פראוּ בִּירנבּאוּם כבר חיכתה לי עם החיוך התמים והשיער הצבוע בצבע חדש. ריסיה נראו מתנועעים בפראות עגומה. גשם נורא חצץ בינינו. כבר למעלה מארבעים שנה היא מחכה בבוקר לאבי ואחר-כך לי. מדקלמת את הדקלום על אביה "ירום הודו" שהיה צד אריות באפריקה בשביל גני החיות של גרמניה. מספרת איך האריות היו מביטים בו "ברספּקט", איך הכושים בלעו כובעים "מרוב התפעלות", איך היה יורה בעיניים עצומות מתוך אלונקה ענקית טבולה בפרחים. מדקלמת את הפחד שלה מן האריות שיבואו לנקום בה ואומרת "שלך בהכנעה". היא מבוצרת מאז הגיעה הנה בשנת שלושים ותשע. בנתה חיץ, סורגים, מנעולים, עוד במנדט עלה לי חמישים פוּנט, אמרה תמיד בגאווה. היא שאלה, איפה היום העלבון, אדון ריגֶר? למה אתה לא להגיד שהגיע אריה לחיפה, נכנס לפי חוק השבות, נימול כהלכה, ייקחו אותו לקפה עלית, יעשו ממנו נס אריה, ייכנס לבית כיסא באבקה, ישתה מים, יגדל, ואז ייכנס לי ב -
לא היה לי הבוקר עלבון. זה מהילדוּת, אחיאסף, אמרה וחשה נבגדת. אתה ואבא שלך ואמא שלך, היא עוד מתה? הרגעתי אותה. והלוא רק לפני שנים אחדות, אחרי למעלה מארבעים שנה, נודע לי שהיא ואבי, שהיה יוצא אליה למרפסת עם רשת שחורה בשיער, קורא לה קסנטיפּה ומעליב אותה בקולו המונוטוני והשקט, היו מאוהבים זה בזה אהבה שקטה, נואשת, אבודה שנים רבות. לפעמים היה מביא לה ספר מן החנות לספרים גרמניים או מן הספרייה הסמוכה שעליה היתה גאוותו. היא שוב חזרה, שוב ושוב, על הסיפור על הוריה, אי-צדק עדיף על אי-סדר, אמר גֵיתה של אבי. סיפרה איך אמהּ ברחה עם מה שהיא קראה חורק החרקים, מר יוֹהנץ גלאנץ, שטיפש, אמרה, כבר לא יהיה, ואביה חיכה לנאצים בחליפה ופגש את אשתו וחוקר החרקים בטרזנשטאט ולקח את אמא ממנו, הטיפש, ויחד נסעו למחנה, וסריס מקונסוליה טורקי לקח אותי לשוודיה, אמרה, ואחר-כך חשבה לאפריקה, ופחדה, אבל הגיעה לפלשתינה, ואין בה שקיעות וזה העציב אותה, ואני הלוא פוחדת בלילות, אמרה, שומעת שׁריטות של נמרים ואריות, יש בעולם נקמה, לא?
הגיעו אז כל היהודים האלה, מר חיים מלפף הסיגרים שעדיין מחפש את אשתו בארון החשמל, ומר פייגל שבניו ואשתו נעלמו ולועג לכל אלה שקונים אצלו בבוקר כיכרות לחם בחליפות ומחביאים בכורסאות כאילו יהיו רעבים, והלוא כולם יודעים שהוא יושב על ספרי הטלפונים של ערי גרמניה ומחפש שמות שיתאימו למי שאולי הם בניו ואשתו, והוא בחנות, מוכר לי שניצלים, לועג לגברת פראוּ מול אנשים כה אציליים, מחופשים למתים, הקונים כיכרות לחם ועיניהם קרועות בבוקר. הלוא כל הלילה חיפשו את מה שלעולם לא ימצאו, וגברת פראוּ אומרת, אילו אבא גדול שלך היה מת לא ביום חמסין כמה אנשים היו לבוא להלוויה? איזה עלבון, אה? והריסים מתנועעים בפראות, והיא מביטה בי, אוזנה כרויה למי המקלחת הנשמעים חרף הסערה, איזה בית מלא טיפשים, היא אומרת, כאילו יש בכלל תקווה לחיים. ואיך פעם הערבי צווחתָ כשראה מר חיים מחפש את אשתו עטוף סדין לבן. ומר קלופפר לקנות כיכר לחם בבוקר עם כל הכסף שעשה ויש לו דיוויזים בשווייץ. והבית באוהאוס שמתפורר כמה יפה שהוא היה פעם! ופה ים, וצועקים בלילה וכמה כבר נשארו? ומה אתה? הולך ים. אשה בורחת. יש לך חמוטל ואני, זה הכול.
לא היה לי עלבון ואמרתי לה, להתראות מחר, פראוליין! והיא מיהרה לחזור למה שחמוטל היתה קוראת לו מוות לעוד יום.
חמוטל כבר חיכתה לי במטבח, לבושה במדים, בידיה החזיקה את ספל הקפה. פסעה עם הקפה בידיה, ובסוף, בקצה המסדרון, על השידה דמוית ארון המתים שהגברת פראוּ נתנה לי לבר-מצווה שלי, היא הניחה את הספל הריק, נטלה מטרייה מן המִתלה וירדנו את שישים וארבע המדרגות. בחוץ שבר ענן. אנשים עומדים צמודים לחנויות הנעולות ומחכים. חמוטל עם מטרייה פתוחה הכליבה אותי לעברהּ.
רצתי בגשם הסוחף לעבר הבריכה. סוֹחוֹלוֹביץ בן השמונים ושש, שהיה קוֹרפּוֹרל בגדוד העברי ושלבדו, בלא שאיש יבקש ממנו, ישב פה במלחמת יום הכיפורים עם קרבּין ישן וגונן על הבריכה מפני האויב הערמומי, כבר חיכה לי. עיניו צלוּפות הגשם ברקו. הזקנים התעמלו על משטח הבטון לקולו המחורחר של הרמקול החלוד שצווח נואשות; חת, שתיים, שלוש! ונראו כמו חיות נדירות, מולקי גשם, עצומים, אביריים, וסוחולוביץ ברגליו הגרומות ועורו השזוף נראה חסר מנוחה, כנראה הגה שוב ברעיונותיו הנועזים להבסת האויב. לא יכולתי עדיין להיענות לו, אף כי שרק את "אריה, אריה, קום התנדבה לגדוד העברי", ששימש בדרך כלל סימן למה שהוא קורא "צוֹק העיתים". פשטתי את הטרנינג, וקפצתי למים הקפואים. חשתי כמי ששתו את דמו ואט אט חתרתי במתינות והדם שוב זרם, חום התפשט בכל האיברים, הטיפות המחוֹללות על אדוות המים נראו כמו מחטים מגנטיות. אחרי עשרים בריכות יצאתי מן הבריכה והתנגבתי מתחת לסוכך. הוא התקרב, ניסה להערים על חבריו, שוב אמר לי שהוא חושב שצריך לגייס יפנים לצה"ל, ויש לו גם רעיון להציב מראות ענקיות להעברת מכות חום לעבר האויב. מעולם לא תפסתי איפה הוא מצליח למצוא חנויות כמו "גברת בלומה, סלון ורשאי לבגדי-רחצה", כדי לקנות בחנויות שאינן קיימות עוד את בגדי-הים הרחבים היושבים על גופו הגרמי ועל עורו הצפוד והשחום כמו חצאית סקוטית. בשעת השחייה חשתי איך הגוף שלי בן החמישים אינו בוגד בי, לא חמקמקוּת נעורים עוד, לא דקדוק ערמומי של בן שלושים, אלא מתינות נהנתנית של מה שחמוטל קראה לו טרזן במצב טוב.
הזקנים התקרבו כדי לקלוט משהו מדבריו, לשווא ניסיתי להסביר שוב שאיני משרת עוד, החירשות שלו ושל חבריו היתה משמשת אותם כדי להימנע מלשמוע מה שלא רצו לשמוע. גם הבנים שלי, אמר לי פעם, חושבים שאשמע אותם כשהם טובים ב"חומרנות המאוסה", ומספרים לי שהמגרש שלי, הבית היפה הזה שלי, שווה מיליון דולר, שזה הרבה ירוקים על האדמה. הם עושים לי את המוות, ואני לא שומע. זדון מלא התלהבות נעורים נשקף מעיני הזקנים, שאולי חבים את בהילותם לסוחולוביץ, גם רבקה, שאליה אני הולך לקבל את הכריך הגדול והקפה החם, מלטפת אותי בעיניה בעורמה של מאהבת ותיקת קרבות. שלוש פעמים היתה נשואה לסוחולוביץ, אבל הצליחה איכשהו לא להיות אמם של ארבעת ילדיו והיא עדיין מחכה, מנסה לעבוד עליו דרכי. איזו אהבה, אמרה פעם חמוטל, כשבאה איתי לבריכה, רק בספרים ישנים עוד רואים מבטים כאלה, בת כמה היא? אמרתי לה, את השבעים וחמש עברה בקלות.
הבוקר הרגשתי תחושה עמומה של חרדה לחמוטל. אין בי פחד, אלא רק בשביל אחרים. נזיר, היתה קוראת לי חמוטל, פּוּריטן מיושן, וכי מה הבנתי בנשים? נינה אשתי היתה האשה היחידה שבאמת הכרתי. חמוטל אהבה לנגח אותי בסיפורי נאפופיה של אמהּ, להטריד אותי במורה שלה לתלמוד, בקצינים, בעשיר ההוא מהרצליה, לא היה לי מה לענות, לא היה איכפת לי, וחמוטל היתה צווחת בפה סגור.
מיהרתי הביתה. משהו גרם לי להזדרז. סוחולוביץ תהה, גם הזקנים האחרים חשבו שמשהו גדול מתבשל. הגשם עוד צלף, עצרתי אצל פייגל, שהגזים מעט בתיאור טיבם של השניצלים. הוא, שלעג למר חיים המחפש את אשתו בארון החשמל כבר ארבעים שנה, ובעצמו חיפש את אשתו ובנותיו בספר הטלפונים, אמר לי פעם שהיו קונים כאן שוקולד מוצרט ולא טחינה ושניצל מהודו שזה כמו שינקן מחומוס, מלה מאוסה בטריטוריה הקטנה שלנו.
די תמהו מה אני עושה בבית המתפורר ברחוב שירד מגדולתו, שאלו מדוע לא עקרתי כמו כולם לפרברים או לאמריקה, והלוא שילמתי לשכן בבית שנבנה על חורבות הבית הקטן שעמד בין בֵּיתנו לבין הים, שכר חודשי כדי שלא יעקור את עץ הלימון שלו. הים שנשקף מן המרפסת הארוכה העשויה בצורת האות רי"ש כבר מזמן נמחק על-ידי בתים חדשים ונותר רק קטע קטן של ים, בין שני בתים. הייתי חייב הרבה לסוחולוביץ. הוא התעקש למות בבית שאותו בנה במו ידיו וחי בו למעלה משישים שנה. נתתי לו לשחק את המומחה האסטרטגי, להיוועץ בי בענייני אסטרטגיה לאומית, בחלומי רציתי לראות חתונה של הגברת פראוּ וסוחולוביץ, אבל בפגישה הגורלית ביניהם זעק הזקן זעקות שבר למראה היהודייה הגלותית המתחבאת מאריות ונמרים. חוש הצדק הלאומי שלו נפגע. הוא קרא לה תבוסתנית, אנטי לאומית. אבל כשהבן שלו קרא לה סבון, לא דיבר איתו חמש שנים תמימות ורק רשעותם של כמה שכנים, חדשים באזור, הסמיכה את שתיקתו העוינת כלפי בנו למחלוקת על שוֹויו של המגרש.
עמדתי במטבח והכנתי לחמוטל סלט. את הרוטב הנחתי בצד, בישלתי מרק עגבניות שאחר-כך אצנן עד שתבוא. הבתים בחלונות היו אפורים, רטובים ומוכי גשם. התחלתי לטאטא את הבית כדרכי יום יום. בחדרה של חמוטל הבחנתי בתצלום לא מוכר לי של הכלבה דלילה. היא שכבה עצומת עיניים, התצלום נעשה, כנראה, כמה דקות אחרי שמתה ונתלה רק אתמול. המחשבה על אודותיו המחישה לי איזו תחושה עמומה שפיעמה בי מן הבוקר, תחושה של שטר דחוי המחכה לפירעון. משהו טעון כאב. התפלאתי שרק כשהחילותי לטאטא את החדר הגדול גיליתי שחמוטל השאירה חצאית צבאית מקופלת ברשלנות, לא מגוהצת, על הכיסא שנהגה לשבת בו. מתחת לכיסא היה מונח זוג נעלי ב', הנעליים עמדו זו מול זו. כשהן צמודות זו לזו יש בהן איזו הבעה של תחינה, של געגועים, בעומדן זו מול זו זרקו לעברי אתגר. הכעס עלה בי, חמוטל יודעת היטב שאי-סדר מעורר בי זעם. היא הלוא לועגת לי שנעשיתי מה שהיא קוראת עקר-בית. קצין מהולל (מיל.) ספּוֹנג'יסט, היתה אומרת. גם יונה, העוזרת של מר חיים, היתה מביטה בי בתוגה, בנה סיפר לה סיפורי אלף לילה ולילה עלי, חרה לה שאנחנו נפגשים עם דליי מים מעופשים בפתח הדירות. בר-כוכבא או עקר-בית, אמרתי לה, אבל לא קנתה, העלבתי אותה. סוחולוביץ הזקן, שניסה פעם לשחד את יונה בניירות ערך מנדטוריים ישנים כדי לגלות מה סיפר לה בנה עלי, בפעולה בביירות, מצא אשה קשוחה ולא ותרנית והיא אמרה לו, איך היה גיבור אני לא יגיד לך, איך הוא עושה צחוק מעצמו זה אתה תגיד לו, כי אתם שניכם הלוא גיבורים. סוחולוביץ סיפר לי שדמעות זלגו על לחייה.
אחרי שגיהצתי אותה, החזרתי את החצאית לחדר האמבטיה ותליתי אותה על מתלה. את הנעליים העברתי לחדרה של חמוטל, דלילה הכלבה ניבטה אלי שוב. עצב מסוים, עמוק מאוד ורחוק, מילא אותי. לא ידעתי מה טיבו. קראתי מעט, אכלתי, יצאתי לטייל בגשם, בבית-הקפה הקטן מול מטחי הגשם הגישה לי מלצרית צעירה ספל קפה וישבה משועממת למראה קרעי העיתונים הרטובים שעפו ברוח.
חזרתי הביתה והיה קר. לבשתי את הסוודר המקסיקני שנינה שלחה לי מאמריקה. חמוטל בזה לי, אתה לא עונה למכתבים שלה, אמרה, ולובש את בגדי האתנן שלה, לא עניתי, ראיתי כיצד היתה שורפת את מכתבי אמהּ בהתלהבות, בתיעוב מדויק וקנאי כאילו היתה חייבת להילחם גם בשבילי. הדלקתי את הפַיירסַייד, הוא חימם היטב את החדר, הטלפון צילצל, חמוטל אמרה, יש לי רק אסימון אחד, אני מגיעה בסביבות תשע, צ'אוּ, וטרקה.
אחר-כך חיכיתי. שתיתי מעט ברנדי, הטלוויזיה כבר היתה פתוחה וחיכיתי לחדשות. הראו תשדיר שירות של לִבּ"י. בתשדיר נראתה חמוטל עומדת ליד לוח וכותבת מול עשרה חיילים כעוסים, עיניים צרות, תמירה, מולה עשרה חיילים מחוטטים עם עפרונות ביד, ובעיניהם אלימוּת מאוּסה, מגונדרת בחוסר התחכום שלה, והיא כותבת: אוהב, אוהבת, אוהבות. חמוטל נבחרה לתשדיר עוד כשהיתה בסדיר. ניטש אז ריב ביני לבין הרמטכ"ל. שוב טענתי שאין צורך בגיוס נוער שוליים לצה"ל, הגיוס משחק לידיים של קונצפציית המַסות הגדולות ההורסות את הצבא. אנחנו לא זקוקים לצבא של עשרות אלפי נמושות, אמרתי, צריכים צבא קטן, מאוגרף, יעיל, מתוחכם, כוח מחץ עם מחשבים, טילים, מוטיבציה ותחבולות, לא אוגדות ענקיות. אין צורך בכל-כך הרבה קצינים של עטים נובעים, לצבא שהופך להיות חביתה, אנחנו זקוקים לצבא של גנרלים היודעים לתכנן קרב ואף להילחם בו. לעגו לרעיון האֶליטות שלי. אמרו שזמנו עבר. בסופו של מאבק עיקש זה, האחרון בשלושים ואחת שנות שירותי, פרשתי; תת-אלוף, עיטור מופת, צל"ש הרמטכ"ל (לא הנוכחי), לא רעי כאח לי, והלוא היה זה הרמטכ"ל עצמו שבחר בחמוטל לתפקיד. היא היתה אז מצוננת, טענה שאינה רוצה, אבל היא עשתה את התשדיר ועשתה אותו היטב. היינו יושבים שנינו, היא ואני, ומתבוננים בשׁחוק ומתח שמעולם לא פג באמת בתשדיר בו כיכבה. אמרתי אז לרמטכ"ל, אתה מלמד אותם קרוא וכתוב כדי שיוכלו לזהות את המלה "בנק", ועם אוהב אוהב אוהבים אוהבות להכניס לאמא שלך כדור. בערתי מכעס למראה צעירים כאלה המהלכים עם אֶמ-שש-עשרה ברחוב, וחמוטל עשתה תשדיר לגיוסם. תקופת-מה אף חויבה לעבוד בבסיס שלהם, ולימדה, היתה חוזרת הביתה ולא דיברה, הייתי כבר בחוץ, לא סיפרה פרטים; ואז נודע לי ששמחה להצטלם, חרה לי שהיתה בסוד הדברים, היא הכחישה ועברתי לסדר היום.
בסוף החדשות הגיע הקריין לכמעט התעלוּת כאשר תיאר את מה שאני חשתי - עוצמתו השוקטת והולכת של הים, הרוח שנשב עתה במשאבים חלשים, העננים שהחלו לשוט בשמים השחורים - שהוא קרא לו שוך-הסערה. ירח נראה תלוי בשמים, מטוס נראה נוחת לכיוון שדה-התעופה דב, הדירה כאן בבן-יהודה היתה המקלט שלי, לבד משלוש השנים שבהן גרנו - נינה, חמוטל ואני - בהרצליה. גדלתי כאן מאז היותי בן שש.
אחרי מות אבי עקרה אמי לדירה קטנה במעוז אביב, בין קופת-החולים שבה בילתה את רוב בְּקריהָּ לבין מגן-דוד-אדום, ובעבור תרומותיה חוּבר לחדרהּ קו פרטי כדי למנוע מה שהיתה קוראת לו "אירוע מרושע ופתאומי". קניתי בדמי מפתח את דירת הורי, שיפצתי אותה ומאז אני שוב בבית.
הרוח חדלה לשרוק, הירח בחלון היה בהיר, שודרה איזו תוכנית שכבר איני זוכר מה היתה. הבטתי בשידה שהטלוויזיה צמודה לה. מעליה תלוי תצלומו הישן של החייל ההרוג שתליתי אחרי שמִסגרתי אותו עוד בשנת חמישים וארבע. לידו, על השידה, ניצב בקבוק הדמעות מן המאה הראשונה לספירה, שמצאתי פעם בגליל בעת תרגיל, כאשר נחשפה המערה שבה היה קבור שׂוֹעַ יהודי ולדרכו האחרונה שלחו מוקיריו ובני משפחתו בקבוק מלא את דמעותיהם. שאלתי פעם את חמוטל, וכמה דמעות יהיו לך בשבילי? היא כעסה. אמרה, אתה לוחץ, אחיאסף. אמרתי לה בזעם, אני מבקש, לא לוחץ, והיא נבהלה. אז נתנה לי לחבק אותה ונראתה מפוזרת, מהורהרת, כמו מבקשת לתהות על עוצמת הכעס שפיעם בה. אמרתי לה, תוכלי למהול כמה דמעות במים, ונינה כעסה, מזמן רצתה להוריד את התצלום הזה. שנים אמרה: מדוע מכל החברים הטובים שלך שנהרגו אתה צריך לתלות דווקא צילום של חייל שאתה אפילו לא זוכר את שמו, ומה לבקבוק הדמעות הזה בבית? מוות זה לא קישוט, אחיאסף! אבל נינה ידעה מה היא אומרת. כשחמוטל היתה בת חמש-עשרה, אחרי מותה של הכלבה דלילה, אמרה לי נינה שחמוטל יושבת שעות ארוכות ומתבוננת בתצלום של החייל, מדברת אליו, היא אף כתבה לו מכתבים. לעגתי לאשתי, אמרתי לה, חמוטל בחורה הגיונית, יש לה ראש מצוין, על מה את מדברת? אשתי היתה כעוסה וצעקה עלי, היו לה צעקות חנוקות, כמתוך בור ענק, פניה הנהדרות היו מתעוותות, אתה לא יודע איזה אסון אתה ממיט, אמרה, אבל לא נכנעתי לה והתצלום נשאר יחד עם בקבוק הדמעות.
השעה היתה כבר מאוחרת, אולי משום כך חשבתי שוב על החייל המת. הוא נשאר לי פצע תמידי. חמוטל אינה מאחרת. העובדה שהשעה היתה כבר קרובה לחצות השרתה עלי דכדוך. היה לנו הסכם שחמוטל תמיד עמדה בו. כשהיתה ילדה ביקשה שאסייג אותה, שכמו לכל הילדים, אקבע לה גבולות, מה מותר, מה אסור, עד מתי ולאן. גם נינה ביקשה ממני להיענות לילדה. אני אמרתי, בשום אופן לא. את צריכה ללמוד מילדוּת את האכזריות האיומה של החופש. תספיקי לחיות שנים הרבה בעולם מלא פקודות. את לא חייבת לספר לי מה את עושה ועם מי את מבלה, רק דבר אחד חשוב לי, שאם תגידי מתי את שבה, תעמדי בזה. היא התחננה שאעמיד לה סייגים נוספים, אבל זה לא עזר. היא אמרה שהיא מבזה את האופי החיילי שלי. אמרתי לה, הפרסי הקדמון לימד את ילדיו שלושה דברים שבגללם למדו להודות לו בבגרותם, לרכוב על סוס, לירות חץ מדויק ולומר אמת. היא ניסתה להתמרד, גייסה את אמהּ, לא נכנעתי לה. בסוף, במין שמחה לאיד היתה מדייקת על השנייה. כמעט אמרתי, על הסכין. השידורים נגמרו זה כבר וכנראה נרדמתי לכמה דקות, עשן כחלחל היתמר מהפַיירסַייד, הוא חדל לחמם, כנראה נגמר הנפט. במעומעם נזכרתי איך לפני כמה שנים, טילפנה אלי חמוטל באמצע הלילה ואמרה, אחיאסף, אני מטלפנת מן הגליל, לא נחזור מחר, נחזור בעוד יומיים, בחמש אחר-הצהריים. היא הלכה אז לבדה בוואדי בין אילון לאַדמית לטלפן אלי. חבריה חיכו לה, אולי חששו ללכת איתה, זהו אזור פרוץ, אז היה מסוכן, הכרתי אותו היטב מתקופת המארבים בגבול הלבנון, רצתה שאבין שהיא בסדר ושאני מנוול. אבל גם היא וגם אני ידענו שהמשחק המסוכן הזה היה הצורה היחידה שבה יכולנו להיפגש באמת.
שוב נימנמתי. התעוררתי מזיע. החדר היה צונן. הלכתי לחדר השינה לברר מה השעה בדיוק, כי השעון הביולוגי חדל פתאום לתפקד. השעה היתה אחת ורבע אחר חצות. חמוטל לא היתה.
מצאתי את עצמי מכניס את המרק והסלט חזרה למקרר והחשש שקינן בי מן הבוקר, מן הרגע שהבטתי במראה וחשבתי על החייל המת, חזר ונבר בי. היתה תחושה שמשהו עלול לקרות, אני הלוא מכיר אותה היטב. אני לא יודע מה זה פחד, לא לגבי עצמי, אני מכיר אותו מדברי אנשים, מספרים, ממחקרים, מן הצבא. לא על בשרי. אני אדיש למוות, או לחרדות שהיו מושיבות את אמי מדי בוקר בקופת-חולים בניסיון למנוע התקף לב פתאומי. בקרבות הכי קשים יכולתי להירדם בקלות, רק מבטי חברי הבהירו לי כמה מוזר הוא החסר הזה. פעם, בגשר על התעלה, במלחמת יום הכיפורים, באמצע קרב, נשלחתי חזרה מן המפקדה לאוגדה שלי בסואץ. הייתי עייף בקומנדקר וישנתי. אנשים שם גססו למוות, רבים נהרגו, פגזים נשרו כמו גשם, אבל כל מה שהם יכלו לספר על הנסיעה האכזרית היה איך ישנתי כמו ילד. במלחמה ושלום של טולסטוי מסופר איך פייר בַּזוּחוֹב, אחרי ביקור בחזית, כשאלפי חיילים מביטים בו, אומר את המשפט שכה שבה את ליבי, "עשרות-אלפים נידונים למוות, והם מתפעלים מכובעי!"
חרף המשחק הזה עם המוות, היו לי חששות עזים וסתומים לגבי אחרים. אולי היה זה כמעין מִחזור של משהו שהכרתי רק בחלומות, פחד שאיזה ילד שהייתי פעם ושכחתי, אולי הכיר. כשחזרתי לפעילות אחרי קורס קצינים בשנות החמישים הראשונות, נשלחתי לצנחנים. עמדתי מול כיתת חיילים, קראתי קבוצת פקודות, פתאום נפלו עיני על חייל אחד, לא הכרתי אותו. אמרתי לעצמי, החייל הזה לא יחזור, אמרתי לו לצאת מן השורה, הוא מחה, בסוף יצא ונשאר. המפקדים זעמו, אמרו שזה לא ייתכן, אם לכל מפקד יהיה החייל שלו, מי יילך למלחמות? ואחרי פעמיים או שלוש לא חזרתי על זה שוב, אף כי היו לי תחושות כאלו מדי פעם בפעם. מה שהרגיע אותי מעט היתה העובדה שחלק מאלה שחששתי להם, חזרו חיים. ואז, בפרדס ליד בית לִיד, קרוב לגבול הישן, היה לילה חשוך, עמדו שם חיילים צעירים שהגיעו זה לא כבר מהטירונות. בשר טרי, אמר לי הסגן שלי. ביניהם עמד חייל אחד שבלט ביופיו, בקומתו התמירה, בעוגמה היהירה שבערה בעיניו. רשעוּת מפונקת וגנדרנית שפעה ממנו, לא יכולתי שלא להתבונן בו בפליאה. היינו כבר ותיקי קרבות, נדמה לי שהייתי כבר סגן, שׁשׁים היינו לחדור לשטח האויב, ללמד אותו לקח. אֶליטה אולי מחפירה, אבל הכרחית, של חמדני קרבות. האויב חדר אז לקירבת הערים הגדולות. היו מקרי פיגוע רבים. עשרות אנשים נרצחו בדם קר, והיה צורך בנקמות קשות. הצבא, שנכשל בכמה קרבות על הגבולות היה אז בשלבי התארגנות מחדש אחרי תפארת מלחמת הקוממיות שהדור שלנו החמיץ בכשלוש שנים. החייל הצעיר הביט בי בעונג תגרני, רווּי חֵימה לגלגנית. אבל לא אמרתי דבר, חשש סתום לגביו עלה בי והוא חש בזה, תפס שאני חומל עליו, ושנא להיות חמוּל, תפס שאני מזהה בו את הפחד. כנראה, אולי בלי דעת, ניסה לשדר אלי תחינה סמויה, אבל לא יכולתי להיכנע לו. הלעג שלו היה מלח על פצע פתוח. נתתי פקודה לצאת, והוא הלך אחרי ולחש בקול שקט ומרושע, כמדבר אל עצמו, מה יועיל לכם להרוג עוד? תצטרכו להרוג מאה מיליון ערבים כדי שיהיה לכם פה שקט ואין לכם בשביל זה מאה מיליון כדורים.
הגענו לכפר היעד. שקט מוחלט שרר. אפילו כלבים לא נבחו, כי הרוח נשבה מנגד. כל אחד יצא לעשות את המוטל עליו. חיפשנו כמה מחבלים, קראו להם אז פִידאיוּן, אחד מהם מלק עיניים של ישיש ממעברה ליד כפר סבא. הגענו לבית האחרון. וכבר נגלינו. התפתח קרב קצר. זקנה חסרת שיניים שבמהירות מדהימה יצאה פתאום וטיפסה על הגג, צעקה שהיא תיחרב עם הבית שעמדנו לפוצץ. הזמן הלך ואזל, תגבורת ירדנית היתה כבר בדרכה. ניסינו להוריד את הזקנה, אבל היא לא ניתנה להזזה. ילדים וזקנים מסוגלים להיות קשים כמו ברזל, לא היתה ברירה, הכנסתי את חומר הנפץ והחייל היפה הזה היה ממונה על הפעלת החומר. פקדתי עליו להפעיל אותו. אני כבר לא בטוח אם בחרתי בו מתוך חמלה או כעס, הוא הלוא לא היה צריך לפרוץ לתוך הבתים ולסכן את עצמו, אבל הפחד על פניו נראה כה נואש והלגלוג בקולו הלוא לא חדל. כשסירב סטרתי לו. הוא כלל לא נראה נעלב וזה רק הוסיף לכעס ולחוסר האונים שחשתי. הוא נעץ בי מבט שמעולם לפני כן לא ראיתי כמותו. מין בוז בסיסי ומגמד. קדח מאימה, אבל בו-בזמן היה מלא אתגר. הוא נפל מעוצמת הסטירה שסטרתי לו, החיילים התשושים הביטו אדישים, היו עייפים, רצו כבר לשוב לבסיס, נשמעו יריות מרחוק, היינו כמעט לכודים. קרבתי לחומר הנפץ והצתתי את הפתיל וצעקתי לכולם לסגת. לרגע נראה החייל מבועת, הזכיר שועל שנלכד בשטח אש ואינו יודע לאן לפנות, במקום לרוץ לעברנו, רץ לעבר הבית. צעקתי לו, צא משם! הוא צעק, תחתוך את הפתיל, אני לא מסוגל לחזור! צעקתי שאי-אפשר, שהוא חייב לרוץ, אבל הוא התאבן, הכדורים שרקו בשטח המת בינינו, התגבורת הירדנית היתה קרובה. הזקנה צחקה על הגג, החיילים החלו להשתין במכנסיים, ניסיתי לרוץ לעברו, אבל שמעתי את צחוקה של הזקנה ונתקלתי בארגז תחמושת ריק ואז הבית החל לקרוס, כמו פרח הנסגר לעת ערב. ריח חרולים עמד באוויר. ריח של ריחן התערב בניחוח שוֹכת הצבר ושיחי הרדוף ונבלל בריח עז של גללי עיזים. החייל נכנס פנימה בדיוק בשנייה שבה החל הבית לקרוס, הכול ארך דקה אחת בלבד. אף חייל אחד לא זז. החזרנו אותו על אלונקה, מרוסק. כבר אז החלו השמועות שאני מבקש מן החיילים שיביאו איתם בחזרה כוס דם. זו היתה עלילה, מישהו ראה פעם בביתי את בקבוק הדמעות.
צר היה לי עליו. הארס ששילח לעברי נשאר כמו חותמת. הוא היה כישלון פחזותי ומה שחמוטל קוראת לו היהירות מחוסרת הגאווה שאני ניחן בה, אותה נוקשות, אותה צורה מסוימת של נזירוּת ומרובעוּת, של חברוּת ללא תנאים במסדר סודי. והלכתי אל ביתו של החייל ברמת-גן. אמו, מורה לאנגלית, הביטה בי בעיניים חלולות, ואז נהיה מבטה רווּי אותו בוז שלֵו שהכרתי על פני בנה. היא לא רצתה לבזבז עלי רגש. ניסיתי לנחם אותה, אמרתי לה, הבן שלכם קפץ אל תוך המוות, זה היה כל-כך פתאומי אחרי שסירב לפקודה. אמרתי לה, תראי, אולי הוא ריחם על הערבייה והחליט למות איתה, אולי היה הגיבור האמיתי של המלחמה הזאת. היא נעצה בי את מבטה המבזה והעגום ואמרה בשקט: קילקלתם אותם עם סיפורי הגבורה והבסדר. לא יכולת לראות שהוא לא פַייטר? שהתנדב לצנחנים בגלל לחץ של חברים? קולה היה מלא משטמה שהיתה למרבה הפלא אדישה וקנטרנית. קולה הזכיר את עיניו הבהירות והיפות של בנה. את הארס החלול בעיניו. אמרתי, הוא מת כשהוא מחבק את הזקנה, ככה אולי ניסה לגונן עליה. היא נעצה בי שוב מבט ארוך ושלֵו, כאילו הדמעות שלה זלגו בקרקפת ולא מן העיניים. היא אמרה, אתה מבזבז עלינו את המילים שלך. הוא לא הציל שום ערבייה, היה מפונק, קפּריזי, לקחתם בחור עדין ויפה והרגתם אותו, עכשיו כבר תעשו ממנו אגדות בשביל עוד בחורים כאלה. פעם היהודים ייצרו יאשה-חֵפצים ומַאהלֶרים, עכשיו מייצרים אצילי-מוות מסואבים כמוך. הבן שלי לא חיבק זקנה, אלא בוודאי קרב אליה כדי להתגונן, היה נפחד ורגשן ומרושע, כן, אבל היה בו יופי וקסם שאתה לא תבין. אמרתי לה, היתה לי תחושה רעה קודם הקרב, אבל לא יכולתי לחוס עליו, כי אם הייתי חס עליו, מה היה על כל האחרים? והיא צחקה, בחיים לא שמעתי צחוק נבעת ועם זאת אדיש כשלה. בעלה, שישב שקט כל הזמן כשהוא מפשפש בידיו בערימת תצלומים, אדם עם פנים טובות, מאירות, שהביט בי במעין כניעה, הושיט לי תצלום ישן, בתצלום נראה הבן בחברת חברים בטיול לחוף ימה של קיסריה, בכיתה י"ב. מלהיב בשחיתות התמימה של יופיו. האב, שאולי כבר כן רצה בן גיבור, אמר, תביט! שאלתי אם אני יכול לקחת את התצלום. האב אמר, קח, קח, יש לנו עוד, והושיטוֹ לי. האם אמרה, בשביל מה? קרקפת לקישוט חגורת מתים? תלֵה על הקיר שלך ובעוד שנים תבין על מה אני מדברת. האב קם ונראה מהלך כשהוא נתמך על-ידי הקירות, הוא ליווה אותי החוצה, האם לא קמה, לא אמרה שלום, ישבה שלֵווה, מבטה נעוץ בנקודה בלתי-נראית על הקיר.
תליתי את התצלום על הקיר. נינה ביקשה שאוריד אותו. לא יכולתי. כשבִּתי היתה יושבת שעות ומתבוננת בתצלום, חשבתי שהיא מנסה לגעת בי במחוז הכואב של געגועַי. אני מודה, מכל מאות ההרוגים שראיתי בקרבות, מהם קרובים לי מאוד, חברים מילדות, הגעגועים הכי עמוקים שהיו לי למישהו היו אל החייל הזה, שאחרי כמה שנים אפילו שכחתי את שמו.
קמתי מן הכורסה, כיביתי את האור ושתיתי מחצית בקבוק ברנדי, נכנסתי למיטה בבגדי ונרדמתי. התעוררתי מדי שעה, חיפשתי את חמוטל, ריח של ים מהול בריחן שהיה שתול בעציצים על המרפסת וריח הלימון מילא את החדר שפתחתי את חלונו חרף הקור הצורב. בסוף ישנתי שינה טרופה והתעוררתי בשש ושלושים בבוקר.
התקלחתי כדי למחות מעלי את ריח הזיעה. פוררתי כמו חתול רחוב. שתיתי מיץ וליבי נחמץ למראה הקומקום שלא נשפת הבוקר. לבשתי את בגד-הים ועליו את הטרנינג ויצאתי אל המרפסת, הגברת פראוּ חיכתה, נראתה כמי שיום קודם הלכה לסקס-אנד-יופי, מראיה היה מלהיב הבוקר, שערה מטופח, עמידתה היתה מעין מחווה של פיוס עם גופה המזדקן, הדק והבתולי. היא אמרה, משהו קרה? לא צריך עלבון הבוקר. אני לא שומע חמוטל מתקלח, והיום היא לא תורנות לעשות. והעצב שנבע ממנה נגע בי. הביטה כמו האמא שרצתה שנים להיות לי. נפרדתי מעליה ורצתי לבריכה. השמש זרחה ובני הארבעים והשלושים מילאו את הבטונים. סוחולוביץ נראה כעוס. הוא מאס במה שקרא "הצעירים האלה" הבאים כשהשמש זורחת. הוא אמר מילים די מבדחות וקשות נגד בעלי הכרסים העומדים מול המים או מנסים לחתור בהם ונגד הנשים בעלות החזות הדשנים השוכבות לדבריו כמו פרות בשן, שותות שמש ומנסות להיות יצאניות נכבדות עם שמץ של צבע. הגברים כבר הכירו אותו וציחקקו. הוא נראה להם פרק מספר שקראו בילדותם. כששחיתי שלח לעברי מבט עגום. אולי רצה לדעת אם כבר דיברתי עם שר הביטחון על גיוס היפנים לצה"ל, הרעיון היה מנקר בו כבר חודשיים, ראה בטלוויזיה סרט על היפנים, על התעשייה הפורחת שלהם, רצה לגייר כמה אלפים ולהעלותם ארצה. פה, בבריכה, עדיין חלמו על הקמת מדינה שהזקינה בכיעור מול עיניהם העיוורות. לא רציתי לשוחח עם איש. רבקה מרחה את החמאה על הלחמנייה וניסתה למצוץ ממני רכילות על בניו של אהובהּ, לא שעיתי לרמזים, מיהרתי להתנגב ורצתי הביתה.
רציתי כרגיל להיכנס לחנות של פייגל. אבל לא היה בשביל מה. הוא עמד בחוץ, נהנה משמש החורף הנעימה. נופף אלי בידו וקרא: מגיע ספר טלפונים חדש, ממינכן. אמרתי לו, מר פייגל, אולי עוד אזדקק לעזרה שלך בחיפוש קרובים, והוא נראה תמה, כמעט נזוף. עליתי למעלה, הדלת היתה סגורה והפתק שהשארתי קודם דבוק למקומו.
שמעתי פרפור חנוק מכיוון השולחן. אבל רק אחרי שחדל ועמדתי כבר מול דלת חדר האמבטיה, תפסתי שהיתה שיחה בטלפון, אבל שום צלצול לא נשמע. השתנתי בישיבה, אולי כדי להתבונן בכתם המהוּה על קיר האמבטיה, זכר למאבק שהיה לי לפני שנתיים עם חמוטל. היא זרקה אז בקבוק אפטר-שייב, התכופפתי והיא נחתכה. אפילו סייעה לעצמה להיחתך במין עונג מוזר שעורר בי גיחוך מר, ואולי אף חלחלה. היא מנתה את מאהביה של נינה אשתי וכשאמרתי לה שוב שזה לא מעניין אותי, זרקה את הבקבוק מתוך מצוקה שלא תפסתי עד כמה כואבת יכולה היתה להיות. אהבה היא לא רק נאמנות, אחיאסף, צעקה בתי, גם בגידה מפוארת היא סוג מסוים של אהבה. נאמנות אינה אהבה, היא כבלים. מרחתי ברנדי על פצעיה ואחר-כך ליקקתי את דמה והיא ישבה שקטה וכנועה כאחרי התקף אפילפטי ורוחה זחה עליה ולא היה איכפת לי פתאום להיות מבוּזה. היא אמרה, אתה כמו כלב, אחיאסף, מגיע לך, פשוט מגיע לך, ובכתה. התמלאתי מין קדחת, המחשבה על חמוטל היושבת מוּכה ועגומה מילאה אותי צער פיזי, יכולתי להרגיש מחנק, איזו שיחה היתה בקו? כעסתי על עצמי שאולי בלילה, כשחיפשתי אותה חצי ישן וחצי שיכור, הסטתי בטעות את הכפתור, אהבתי להיות מיושב בדעתי, לא לאבד את הצפון. מיהרתי לחדרהּ. התצלום של דלילה המתה שוב עורר בי חשש סתום. שתיתי קפה מול הקטע הפרוץ של הים. בין הבתים המכוערים היה הים שלֵו, הסערה כמעט גוועה בו, עדיין לא ים חלק כמשי, אבל מחר מחרתיים יהיה הים גבישי כמו שהוא יודע להיות בחורף. חייגתי למחנה הצבאי של חמוטל, בגרוני חיפשתי קול שאיחר להגיע בשביב של שנייה.

 

יורם קניוק

יורם קניוק (2 במאי 1930 – 8 ביוני 2013) היה סופר, צייר ופובליציסט ישראלי.

על אף שמבחינת גילו שייך קניוק לדור הפלמ"ח, הרי שמבחינה ספרותית נהוג לזהותו עם ספרות דור המדינה שראשיתה בשנות ה-60 של המאה ה-20, השנים שבהן החלה יצירתו לפרוח. ספריו על-פי רוב כתובים בטכניקה של זרם התודעה. לעתים קרובות כתיבתו נעה בין הממשי להזוי, בין המיתוס לבין החוויה. לצד זאת, ניתן לזהות בכתיבתו ערבוב מתמיד בין רומנים בדיוניים ובין כתיבה ביוגרפית ואוטוביוגרפית. בראשית דרכו הספרותית פרסם קניוק סיפורים קצרים, וב-1963 הוציא את ספרו הראשון בעברית, קובץ הסיפורים "היורד למעלה" (ספר זה פורסם עוד קודם לכן באנגלית).
את כתיבתו של קניוק ניתן לחלק לשלוש סוגות עיקריות: רומנים בדיוניים ארוכים, נובלות וסיפורים קצרים, וכתיבה ביוגרפית ואוטוביוגרפית. עם זאת, אין החלוקה ברורה, בעיקר בגלל סגנון כתיבתו של קניוק ששובר בהתמדה את ההבחנה בין דמיון ומציאות. ספריו של קניוק, שזכו בפרסי ספרות רבים, תורגמו לעשרים שפות. בעבר עסק קניוק גם בכתיבת מאמרים פובליציסטיים.
ראיון "ראש בראש"

עוד על הספר

בתו יורם קניוק

את בתי ראיתי לאחרונה בעשרים ואחד בינואר, בשבע ועשרים בבוקר, ליד תחנת אוטובוס מספר 4. לרגע נצמדה אלי, מעיניה שפע חום פתאומי, אפילו קראה לי אבא, לא הייתי רגיל למלה "אבא". רציתי לומר לה, בובה, קחי יום חופש, נלך לאולימפוס, נאכל משהו טוב, נלך ליומיות, אבל כמובן חששתי. היא כנראה חיכתה, ליד עינה נחרץ זיק שובב של הבנה, אולי היה זה בוז חומל. היא אמרה במין כעס משונן, זהיר, רוץ לבריכה, אחיאסף, כבר אבוד לנו, ותראה להם טרזן עם מנוע חדש, נצח להם ענן! לבשתי טרנינג אפור ומתחתיו בגד-ים, וחמוטל, במדים, ניתקה ממני. עמדה שם הזקנה שמדי בוקר מדדה אותנו במבט מרושע ועתה לחמה ברוח. היא היתה עטופה צעיפים רבים והאוטובוס הגיע בשעטה. חמוטל עלתה, לא הוספתי לומר דבר, הזקנה הצליחה לצחוק לעברנו כשהיא בולעת גשם ורוח, הסערה השתוללה כבר שלושה ימים ולילות. העצים התנועעו בתנוחות מאיימות והאוטובוס נעל את דלתותיו בקול פכפוך עז. בתי היתה צמודה לחלון, הדביקה את פניה לשמשה, והאדים חזרו וכיסו את פניה שהיו נעוצות בי. האוטובוס עצר באור האדום בפינת קרן קיימת. כנראה גם נופפה לי בידה, כי משהו זע על השמשה אפופת האדים. אבל האוטובוס כבר יצא לדרכו ונבלע במטר הסוחף.
באותו בוקר התעוררתי כרגיל כשתי דקות לפני צלצול השעון המעורר, שמעולם לא ויתרתי עליו, אף כי השעון הביולוגי שלי אינו טועה ביותר מדקה או שתיים. זינקתי. חייל זקן וממושמע, היתה אומרת בתי, מתעורר לקול חצוצרות מהסרטים, הכול שליפה, החיים כמערבון ציוני. החדר היה צונן, רעדתי, אבל נעם לי הקור, ובמראה, בהציצי בה, נגמר החלום הרגיל של כניסה לרכבת ללא פתחים והצגת איברי בפני בית-דין-שדה כשהם נתלשים באכזריות, שבחלום תמיד מילאה אותי תחושה עמומה של פחד, פחד שבחיים עצמם לא הכרתי.
עדיין עמד באפי ריח הזיעה החמצמץ של המיטה הערירית שממנה הקצתי. כשהתגלחתי חשתי אותו אי-שקט ישן, מוכר. חשבתי על חמוטל, על הדרך למחנה הצבאי בגשם, כבר אז חשבתי שאני חייב לבקש ממנה לקחת יום חופש מן הצבא, אבל הלוא הכרתי את עצמי, לא האמנתי שיהיה לי אומץ לבקש ממנה לשבור מסגרת, אפילו למעני.
השארתי את מי המקלחת זורמים כדי שיתחממו והלכתי למטבח. שפתתי מים לקפה שלה, סחטתי כמה תפוזים לכוס מיץ ששתיתי בעמידה, והלכתי למסדרון כדי לדפוק על דלת חדרה של בתי.
היא, כמובן, שאלה מדוע כבר בוקר, ולא היתה לי סיבה להסביר לה. יצאה מן החדר עטופה שמיכה, עיניה היו עצומות, בבוקר אנחנו שומרים מרחק, בידיה גיששה את דרכה לחדר האמבטיה ובעד אִמרת השמיכה אפשר היה לחוש במין עצב עתיק בעיניה החצי-עצומות, משהו שבא עם הטריטוריה של עצמה, עם הגבולות שבנתה בינה לבין העולם; היא היתה אפופת עצמה ובהולה לקראת היום החדש, מלאה בעצב לא-מובן, מנותק מידיה המגששות, השׁורטות בקיר. המרחק המוחלט ששמרה בינינו, היה שייך רק לעיניה שהיו איזשהו שיקוף של אלפיים שנות אימה; תום פניה בא מן הים והחולות, כמוני.
יצאתי אל מרפסת המטבח. גברת פראוּ בִּירנבּאוּם כבר חיכתה לי עם החיוך התמים והשיער הצבוע בצבע חדש. ריסיה נראו מתנועעים בפראות עגומה. גשם נורא חצץ בינינו. כבר למעלה מארבעים שנה היא מחכה בבוקר לאבי ואחר-כך לי. מדקלמת את הדקלום על אביה "ירום הודו" שהיה צד אריות באפריקה בשביל גני החיות של גרמניה. מספרת איך האריות היו מביטים בו "ברספּקט", איך הכושים בלעו כובעים "מרוב התפעלות", איך היה יורה בעיניים עצומות מתוך אלונקה ענקית טבולה בפרחים. מדקלמת את הפחד שלה מן האריות שיבואו לנקום בה ואומרת "שלך בהכנעה". היא מבוצרת מאז הגיעה הנה בשנת שלושים ותשע. בנתה חיץ, סורגים, מנעולים, עוד במנדט עלה לי חמישים פוּנט, אמרה תמיד בגאווה. היא שאלה, איפה היום העלבון, אדון ריגֶר? למה אתה לא להגיד שהגיע אריה לחיפה, נכנס לפי חוק השבות, נימול כהלכה, ייקחו אותו לקפה עלית, יעשו ממנו נס אריה, ייכנס לבית כיסא באבקה, ישתה מים, יגדל, ואז ייכנס לי ב -
לא היה לי הבוקר עלבון. זה מהילדוּת, אחיאסף, אמרה וחשה נבגדת. אתה ואבא שלך ואמא שלך, היא עוד מתה? הרגעתי אותה. והלוא רק לפני שנים אחדות, אחרי למעלה מארבעים שנה, נודע לי שהיא ואבי, שהיה יוצא אליה למרפסת עם רשת שחורה בשיער, קורא לה קסנטיפּה ומעליב אותה בקולו המונוטוני והשקט, היו מאוהבים זה בזה אהבה שקטה, נואשת, אבודה שנים רבות. לפעמים היה מביא לה ספר מן החנות לספרים גרמניים או מן הספרייה הסמוכה שעליה היתה גאוותו. היא שוב חזרה, שוב ושוב, על הסיפור על הוריה, אי-צדק עדיף על אי-סדר, אמר גֵיתה של אבי. סיפרה איך אמהּ ברחה עם מה שהיא קראה חורק החרקים, מר יוֹהנץ גלאנץ, שטיפש, אמרה, כבר לא יהיה, ואביה חיכה לנאצים בחליפה ופגש את אשתו וחוקר החרקים בטרזנשטאט ולקח את אמא ממנו, הטיפש, ויחד נסעו למחנה, וסריס מקונסוליה טורקי לקח אותי לשוודיה, אמרה, ואחר-כך חשבה לאפריקה, ופחדה, אבל הגיעה לפלשתינה, ואין בה שקיעות וזה העציב אותה, ואני הלוא פוחדת בלילות, אמרה, שומעת שׁריטות של נמרים ואריות, יש בעולם נקמה, לא?
הגיעו אז כל היהודים האלה, מר חיים מלפף הסיגרים שעדיין מחפש את אשתו בארון החשמל, ומר פייגל שבניו ואשתו נעלמו ולועג לכל אלה שקונים אצלו בבוקר כיכרות לחם בחליפות ומחביאים בכורסאות כאילו יהיו רעבים, והלוא כולם יודעים שהוא יושב על ספרי הטלפונים של ערי גרמניה ומחפש שמות שיתאימו למי שאולי הם בניו ואשתו, והוא בחנות, מוכר לי שניצלים, לועג לגברת פראוּ מול אנשים כה אציליים, מחופשים למתים, הקונים כיכרות לחם ועיניהם קרועות בבוקר. הלוא כל הלילה חיפשו את מה שלעולם לא ימצאו, וגברת פראוּ אומרת, אילו אבא גדול שלך היה מת לא ביום חמסין כמה אנשים היו לבוא להלוויה? איזה עלבון, אה? והריסים מתנועעים בפראות, והיא מביטה בי, אוזנה כרויה למי המקלחת הנשמעים חרף הסערה, איזה בית מלא טיפשים, היא אומרת, כאילו יש בכלל תקווה לחיים. ואיך פעם הערבי צווחתָ כשראה מר חיים מחפש את אשתו עטוף סדין לבן. ומר קלופפר לקנות כיכר לחם בבוקר עם כל הכסף שעשה ויש לו דיוויזים בשווייץ. והבית באוהאוס שמתפורר כמה יפה שהוא היה פעם! ופה ים, וצועקים בלילה וכמה כבר נשארו? ומה אתה? הולך ים. אשה בורחת. יש לך חמוטל ואני, זה הכול.
לא היה לי עלבון ואמרתי לה, להתראות מחר, פראוליין! והיא מיהרה לחזור למה שחמוטל היתה קוראת לו מוות לעוד יום.
חמוטל כבר חיכתה לי במטבח, לבושה במדים, בידיה החזיקה את ספל הקפה. פסעה עם הקפה בידיה, ובסוף, בקצה המסדרון, על השידה דמוית ארון המתים שהגברת פראוּ נתנה לי לבר-מצווה שלי, היא הניחה את הספל הריק, נטלה מטרייה מן המִתלה וירדנו את שישים וארבע המדרגות. בחוץ שבר ענן. אנשים עומדים צמודים לחנויות הנעולות ומחכים. חמוטל עם מטרייה פתוחה הכליבה אותי לעברהּ.
רצתי בגשם הסוחף לעבר הבריכה. סוֹחוֹלוֹביץ בן השמונים ושש, שהיה קוֹרפּוֹרל בגדוד העברי ושלבדו, בלא שאיש יבקש ממנו, ישב פה במלחמת יום הכיפורים עם קרבּין ישן וגונן על הבריכה מפני האויב הערמומי, כבר חיכה לי. עיניו צלוּפות הגשם ברקו. הזקנים התעמלו על משטח הבטון לקולו המחורחר של הרמקול החלוד שצווח נואשות; חת, שתיים, שלוש! ונראו כמו חיות נדירות, מולקי גשם, עצומים, אביריים, וסוחולוביץ ברגליו הגרומות ועורו השזוף נראה חסר מנוחה, כנראה הגה שוב ברעיונותיו הנועזים להבסת האויב. לא יכולתי עדיין להיענות לו, אף כי שרק את "אריה, אריה, קום התנדבה לגדוד העברי", ששימש בדרך כלל סימן למה שהוא קורא "צוֹק העיתים". פשטתי את הטרנינג, וקפצתי למים הקפואים. חשתי כמי ששתו את דמו ואט אט חתרתי במתינות והדם שוב זרם, חום התפשט בכל האיברים, הטיפות המחוֹללות על אדוות המים נראו כמו מחטים מגנטיות. אחרי עשרים בריכות יצאתי מן הבריכה והתנגבתי מתחת לסוכך. הוא התקרב, ניסה להערים על חבריו, שוב אמר לי שהוא חושב שצריך לגייס יפנים לצה"ל, ויש לו גם רעיון להציב מראות ענקיות להעברת מכות חום לעבר האויב. מעולם לא תפסתי איפה הוא מצליח למצוא חנויות כמו "גברת בלומה, סלון ורשאי לבגדי-רחצה", כדי לקנות בחנויות שאינן קיימות עוד את בגדי-הים הרחבים היושבים על גופו הגרמי ועל עורו הצפוד והשחום כמו חצאית סקוטית. בשעת השחייה חשתי איך הגוף שלי בן החמישים אינו בוגד בי, לא חמקמקוּת נעורים עוד, לא דקדוק ערמומי של בן שלושים, אלא מתינות נהנתנית של מה שחמוטל קראה לו טרזן במצב טוב.
הזקנים התקרבו כדי לקלוט משהו מדבריו, לשווא ניסיתי להסביר שוב שאיני משרת עוד, החירשות שלו ושל חבריו היתה משמשת אותם כדי להימנע מלשמוע מה שלא רצו לשמוע. גם הבנים שלי, אמר לי פעם, חושבים שאשמע אותם כשהם טובים ב"חומרנות המאוסה", ומספרים לי שהמגרש שלי, הבית היפה הזה שלי, שווה מיליון דולר, שזה הרבה ירוקים על האדמה. הם עושים לי את המוות, ואני לא שומע. זדון מלא התלהבות נעורים נשקף מעיני הזקנים, שאולי חבים את בהילותם לסוחולוביץ, גם רבקה, שאליה אני הולך לקבל את הכריך הגדול והקפה החם, מלטפת אותי בעיניה בעורמה של מאהבת ותיקת קרבות. שלוש פעמים היתה נשואה לסוחולוביץ, אבל הצליחה איכשהו לא להיות אמם של ארבעת ילדיו והיא עדיין מחכה, מנסה לעבוד עליו דרכי. איזו אהבה, אמרה פעם חמוטל, כשבאה איתי לבריכה, רק בספרים ישנים עוד רואים מבטים כאלה, בת כמה היא? אמרתי לה, את השבעים וחמש עברה בקלות.
הבוקר הרגשתי תחושה עמומה של חרדה לחמוטל. אין בי פחד, אלא רק בשביל אחרים. נזיר, היתה קוראת לי חמוטל, פּוּריטן מיושן, וכי מה הבנתי בנשים? נינה אשתי היתה האשה היחידה שבאמת הכרתי. חמוטל אהבה לנגח אותי בסיפורי נאפופיה של אמהּ, להטריד אותי במורה שלה לתלמוד, בקצינים, בעשיר ההוא מהרצליה, לא היה לי מה לענות, לא היה איכפת לי, וחמוטל היתה צווחת בפה סגור.
מיהרתי הביתה. משהו גרם לי להזדרז. סוחולוביץ תהה, גם הזקנים האחרים חשבו שמשהו גדול מתבשל. הגשם עוד צלף, עצרתי אצל פייגל, שהגזים מעט בתיאור טיבם של השניצלים. הוא, שלעג למר חיים המחפש את אשתו בארון החשמל כבר ארבעים שנה, ובעצמו חיפש את אשתו ובנותיו בספר הטלפונים, אמר לי פעם שהיו קונים כאן שוקולד מוצרט ולא טחינה ושניצל מהודו שזה כמו שינקן מחומוס, מלה מאוסה בטריטוריה הקטנה שלנו.
די תמהו מה אני עושה בבית המתפורר ברחוב שירד מגדולתו, שאלו מדוע לא עקרתי כמו כולם לפרברים או לאמריקה, והלוא שילמתי לשכן בבית שנבנה על חורבות הבית הקטן שעמד בין בֵּיתנו לבין הים, שכר חודשי כדי שלא יעקור את עץ הלימון שלו. הים שנשקף מן המרפסת הארוכה העשויה בצורת האות רי"ש כבר מזמן נמחק על-ידי בתים חדשים ונותר רק קטע קטן של ים, בין שני בתים. הייתי חייב הרבה לסוחולוביץ. הוא התעקש למות בבית שאותו בנה במו ידיו וחי בו למעלה משישים שנה. נתתי לו לשחק את המומחה האסטרטגי, להיוועץ בי בענייני אסטרטגיה לאומית, בחלומי רציתי לראות חתונה של הגברת פראוּ וסוחולוביץ, אבל בפגישה הגורלית ביניהם זעק הזקן זעקות שבר למראה היהודייה הגלותית המתחבאת מאריות ונמרים. חוש הצדק הלאומי שלו נפגע. הוא קרא לה תבוסתנית, אנטי לאומית. אבל כשהבן שלו קרא לה סבון, לא דיבר איתו חמש שנים תמימות ורק רשעותם של כמה שכנים, חדשים באזור, הסמיכה את שתיקתו העוינת כלפי בנו למחלוקת על שוֹויו של המגרש.
עמדתי במטבח והכנתי לחמוטל סלט. את הרוטב הנחתי בצד, בישלתי מרק עגבניות שאחר-כך אצנן עד שתבוא. הבתים בחלונות היו אפורים, רטובים ומוכי גשם. התחלתי לטאטא את הבית כדרכי יום יום. בחדרה של חמוטל הבחנתי בתצלום לא מוכר לי של הכלבה דלילה. היא שכבה עצומת עיניים, התצלום נעשה, כנראה, כמה דקות אחרי שמתה ונתלה רק אתמול. המחשבה על אודותיו המחישה לי איזו תחושה עמומה שפיעמה בי מן הבוקר, תחושה של שטר דחוי המחכה לפירעון. משהו טעון כאב. התפלאתי שרק כשהחילותי לטאטא את החדר הגדול גיליתי שחמוטל השאירה חצאית צבאית מקופלת ברשלנות, לא מגוהצת, על הכיסא שנהגה לשבת בו. מתחת לכיסא היה מונח זוג נעלי ב', הנעליים עמדו זו מול זו. כשהן צמודות זו לזו יש בהן איזו הבעה של תחינה, של געגועים, בעומדן זו מול זו זרקו לעברי אתגר. הכעס עלה בי, חמוטל יודעת היטב שאי-סדר מעורר בי זעם. היא הלוא לועגת לי שנעשיתי מה שהיא קוראת עקר-בית. קצין מהולל (מיל.) ספּוֹנג'יסט, היתה אומרת. גם יונה, העוזרת של מר חיים, היתה מביטה בי בתוגה, בנה סיפר לה סיפורי אלף לילה ולילה עלי, חרה לה שאנחנו נפגשים עם דליי מים מעופשים בפתח הדירות. בר-כוכבא או עקר-בית, אמרתי לה, אבל לא קנתה, העלבתי אותה. סוחולוביץ הזקן, שניסה פעם לשחד את יונה בניירות ערך מנדטוריים ישנים כדי לגלות מה סיפר לה בנה עלי, בפעולה בביירות, מצא אשה קשוחה ולא ותרנית והיא אמרה לו, איך היה גיבור אני לא יגיד לך, איך הוא עושה צחוק מעצמו זה אתה תגיד לו, כי אתם שניכם הלוא גיבורים. סוחולוביץ סיפר לי שדמעות זלגו על לחייה.
אחרי שגיהצתי אותה, החזרתי את החצאית לחדר האמבטיה ותליתי אותה על מתלה. את הנעליים העברתי לחדרה של חמוטל, דלילה הכלבה ניבטה אלי שוב. עצב מסוים, עמוק מאוד ורחוק, מילא אותי. לא ידעתי מה טיבו. קראתי מעט, אכלתי, יצאתי לטייל בגשם, בבית-הקפה הקטן מול מטחי הגשם הגישה לי מלצרית צעירה ספל קפה וישבה משועממת למראה קרעי העיתונים הרטובים שעפו ברוח.
חזרתי הביתה והיה קר. לבשתי את הסוודר המקסיקני שנינה שלחה לי מאמריקה. חמוטל בזה לי, אתה לא עונה למכתבים שלה, אמרה, ולובש את בגדי האתנן שלה, לא עניתי, ראיתי כיצד היתה שורפת את מכתבי אמהּ בהתלהבות, בתיעוב מדויק וקנאי כאילו היתה חייבת להילחם גם בשבילי. הדלקתי את הפַיירסַייד, הוא חימם היטב את החדר, הטלפון צילצל, חמוטל אמרה, יש לי רק אסימון אחד, אני מגיעה בסביבות תשע, צ'אוּ, וטרקה.
אחר-כך חיכיתי. שתיתי מעט ברנדי, הטלוויזיה כבר היתה פתוחה וחיכיתי לחדשות. הראו תשדיר שירות של לִבּ"י. בתשדיר נראתה חמוטל עומדת ליד לוח וכותבת מול עשרה חיילים כעוסים, עיניים צרות, תמירה, מולה עשרה חיילים מחוטטים עם עפרונות ביד, ובעיניהם אלימוּת מאוּסה, מגונדרת בחוסר התחכום שלה, והיא כותבת: אוהב, אוהבת, אוהבות. חמוטל נבחרה לתשדיר עוד כשהיתה בסדיר. ניטש אז ריב ביני לבין הרמטכ"ל. שוב טענתי שאין צורך בגיוס נוער שוליים לצה"ל, הגיוס משחק לידיים של קונצפציית המַסות הגדולות ההורסות את הצבא. אנחנו לא זקוקים לצבא של עשרות אלפי נמושות, אמרתי, צריכים צבא קטן, מאוגרף, יעיל, מתוחכם, כוח מחץ עם מחשבים, טילים, מוטיבציה ותחבולות, לא אוגדות ענקיות. אין צורך בכל-כך הרבה קצינים של עטים נובעים, לצבא שהופך להיות חביתה, אנחנו זקוקים לצבא של גנרלים היודעים לתכנן קרב ואף להילחם בו. לעגו לרעיון האֶליטות שלי. אמרו שזמנו עבר. בסופו של מאבק עיקש זה, האחרון בשלושים ואחת שנות שירותי, פרשתי; תת-אלוף, עיטור מופת, צל"ש הרמטכ"ל (לא הנוכחי), לא רעי כאח לי, והלוא היה זה הרמטכ"ל עצמו שבחר בחמוטל לתפקיד. היא היתה אז מצוננת, טענה שאינה רוצה, אבל היא עשתה את התשדיר ועשתה אותו היטב. היינו יושבים שנינו, היא ואני, ומתבוננים בשׁחוק ומתח שמעולם לא פג באמת בתשדיר בו כיכבה. אמרתי אז לרמטכ"ל, אתה מלמד אותם קרוא וכתוב כדי שיוכלו לזהות את המלה "בנק", ועם אוהב אוהב אוהבים אוהבות להכניס לאמא שלך כדור. בערתי מכעס למראה צעירים כאלה המהלכים עם אֶמ-שש-עשרה ברחוב, וחמוטל עשתה תשדיר לגיוסם. תקופת-מה אף חויבה לעבוד בבסיס שלהם, ולימדה, היתה חוזרת הביתה ולא דיברה, הייתי כבר בחוץ, לא סיפרה פרטים; ואז נודע לי ששמחה להצטלם, חרה לי שהיתה בסוד הדברים, היא הכחישה ועברתי לסדר היום.
בסוף החדשות הגיע הקריין לכמעט התעלוּת כאשר תיאר את מה שאני חשתי - עוצמתו השוקטת והולכת של הים, הרוח שנשב עתה במשאבים חלשים, העננים שהחלו לשוט בשמים השחורים - שהוא קרא לו שוך-הסערה. ירח נראה תלוי בשמים, מטוס נראה נוחת לכיוון שדה-התעופה דב, הדירה כאן בבן-יהודה היתה המקלט שלי, לבד משלוש השנים שבהן גרנו - נינה, חמוטל ואני - בהרצליה. גדלתי כאן מאז היותי בן שש.
אחרי מות אבי עקרה אמי לדירה קטנה במעוז אביב, בין קופת-החולים שבה בילתה את רוב בְּקריהָּ לבין מגן-דוד-אדום, ובעבור תרומותיה חוּבר לחדרהּ קו פרטי כדי למנוע מה שהיתה קוראת לו "אירוע מרושע ופתאומי". קניתי בדמי מפתח את דירת הורי, שיפצתי אותה ומאז אני שוב בבית.
הרוח חדלה לשרוק, הירח בחלון היה בהיר, שודרה איזו תוכנית שכבר איני זוכר מה היתה. הבטתי בשידה שהטלוויזיה צמודה לה. מעליה תלוי תצלומו הישן של החייל ההרוג שתליתי אחרי שמִסגרתי אותו עוד בשנת חמישים וארבע. לידו, על השידה, ניצב בקבוק הדמעות מן המאה הראשונה לספירה, שמצאתי פעם בגליל בעת תרגיל, כאשר נחשפה המערה שבה היה קבור שׂוֹעַ יהודי ולדרכו האחרונה שלחו מוקיריו ובני משפחתו בקבוק מלא את דמעותיהם. שאלתי פעם את חמוטל, וכמה דמעות יהיו לך בשבילי? היא כעסה. אמרה, אתה לוחץ, אחיאסף. אמרתי לה בזעם, אני מבקש, לא לוחץ, והיא נבהלה. אז נתנה לי לחבק אותה ונראתה מפוזרת, מהורהרת, כמו מבקשת לתהות על עוצמת הכעס שפיעם בה. אמרתי לה, תוכלי למהול כמה דמעות במים, ונינה כעסה, מזמן רצתה להוריד את התצלום הזה. שנים אמרה: מדוע מכל החברים הטובים שלך שנהרגו אתה צריך לתלות דווקא צילום של חייל שאתה אפילו לא זוכר את שמו, ומה לבקבוק הדמעות הזה בבית? מוות זה לא קישוט, אחיאסף! אבל נינה ידעה מה היא אומרת. כשחמוטל היתה בת חמש-עשרה, אחרי מותה של הכלבה דלילה, אמרה לי נינה שחמוטל יושבת שעות ארוכות ומתבוננת בתצלום של החייל, מדברת אליו, היא אף כתבה לו מכתבים. לעגתי לאשתי, אמרתי לה, חמוטל בחורה הגיונית, יש לה ראש מצוין, על מה את מדברת? אשתי היתה כעוסה וצעקה עלי, היו לה צעקות חנוקות, כמתוך בור ענק, פניה הנהדרות היו מתעוותות, אתה לא יודע איזה אסון אתה ממיט, אמרה, אבל לא נכנעתי לה והתצלום נשאר יחד עם בקבוק הדמעות.
השעה היתה כבר מאוחרת, אולי משום כך חשבתי שוב על החייל המת. הוא נשאר לי פצע תמידי. חמוטל אינה מאחרת. העובדה שהשעה היתה כבר קרובה לחצות השרתה עלי דכדוך. היה לנו הסכם שחמוטל תמיד עמדה בו. כשהיתה ילדה ביקשה שאסייג אותה, שכמו לכל הילדים, אקבע לה גבולות, מה מותר, מה אסור, עד מתי ולאן. גם נינה ביקשה ממני להיענות לילדה. אני אמרתי, בשום אופן לא. את צריכה ללמוד מילדוּת את האכזריות האיומה של החופש. תספיקי לחיות שנים הרבה בעולם מלא פקודות. את לא חייבת לספר לי מה את עושה ועם מי את מבלה, רק דבר אחד חשוב לי, שאם תגידי מתי את שבה, תעמדי בזה. היא התחננה שאעמיד לה סייגים נוספים, אבל זה לא עזר. היא אמרה שהיא מבזה את האופי החיילי שלי. אמרתי לה, הפרסי הקדמון לימד את ילדיו שלושה דברים שבגללם למדו להודות לו בבגרותם, לרכוב על סוס, לירות חץ מדויק ולומר אמת. היא ניסתה להתמרד, גייסה את אמהּ, לא נכנעתי לה. בסוף, במין שמחה לאיד היתה מדייקת על השנייה. כמעט אמרתי, על הסכין. השידורים נגמרו זה כבר וכנראה נרדמתי לכמה דקות, עשן כחלחל היתמר מהפַיירסַייד, הוא חדל לחמם, כנראה נגמר הנפט. במעומעם נזכרתי איך לפני כמה שנים, טילפנה אלי חמוטל באמצע הלילה ואמרה, אחיאסף, אני מטלפנת מן הגליל, לא נחזור מחר, נחזור בעוד יומיים, בחמש אחר-הצהריים. היא הלכה אז לבדה בוואדי בין אילון לאַדמית לטלפן אלי. חבריה חיכו לה, אולי חששו ללכת איתה, זהו אזור פרוץ, אז היה מסוכן, הכרתי אותו היטב מתקופת המארבים בגבול הלבנון, רצתה שאבין שהיא בסדר ושאני מנוול. אבל גם היא וגם אני ידענו שהמשחק המסוכן הזה היה הצורה היחידה שבה יכולנו להיפגש באמת.
שוב נימנמתי. התעוררתי מזיע. החדר היה צונן. הלכתי לחדר השינה לברר מה השעה בדיוק, כי השעון הביולוגי חדל פתאום לתפקד. השעה היתה אחת ורבע אחר חצות. חמוטל לא היתה.
מצאתי את עצמי מכניס את המרק והסלט חזרה למקרר והחשש שקינן בי מן הבוקר, מן הרגע שהבטתי במראה וחשבתי על החייל המת, חזר ונבר בי. היתה תחושה שמשהו עלול לקרות, אני הלוא מכיר אותה היטב. אני לא יודע מה זה פחד, לא לגבי עצמי, אני מכיר אותו מדברי אנשים, מספרים, ממחקרים, מן הצבא. לא על בשרי. אני אדיש למוות, או לחרדות שהיו מושיבות את אמי מדי בוקר בקופת-חולים בניסיון למנוע התקף לב פתאומי. בקרבות הכי קשים יכולתי להירדם בקלות, רק מבטי חברי הבהירו לי כמה מוזר הוא החסר הזה. פעם, בגשר על התעלה, במלחמת יום הכיפורים, באמצע קרב, נשלחתי חזרה מן המפקדה לאוגדה שלי בסואץ. הייתי עייף בקומנדקר וישנתי. אנשים שם גססו למוות, רבים נהרגו, פגזים נשרו כמו גשם, אבל כל מה שהם יכלו לספר על הנסיעה האכזרית היה איך ישנתי כמו ילד. במלחמה ושלום של טולסטוי מסופר איך פייר בַּזוּחוֹב, אחרי ביקור בחזית, כשאלפי חיילים מביטים בו, אומר את המשפט שכה שבה את ליבי, "עשרות-אלפים נידונים למוות, והם מתפעלים מכובעי!"
חרף המשחק הזה עם המוות, היו לי חששות עזים וסתומים לגבי אחרים. אולי היה זה כמעין מִחזור של משהו שהכרתי רק בחלומות, פחד שאיזה ילד שהייתי פעם ושכחתי, אולי הכיר. כשחזרתי לפעילות אחרי קורס קצינים בשנות החמישים הראשונות, נשלחתי לצנחנים. עמדתי מול כיתת חיילים, קראתי קבוצת פקודות, פתאום נפלו עיני על חייל אחד, לא הכרתי אותו. אמרתי לעצמי, החייל הזה לא יחזור, אמרתי לו לצאת מן השורה, הוא מחה, בסוף יצא ונשאר. המפקדים זעמו, אמרו שזה לא ייתכן, אם לכל מפקד יהיה החייל שלו, מי יילך למלחמות? ואחרי פעמיים או שלוש לא חזרתי על זה שוב, אף כי היו לי תחושות כאלו מדי פעם בפעם. מה שהרגיע אותי מעט היתה העובדה שחלק מאלה שחששתי להם, חזרו חיים. ואז, בפרדס ליד בית לִיד, קרוב לגבול הישן, היה לילה חשוך, עמדו שם חיילים צעירים שהגיעו זה לא כבר מהטירונות. בשר טרי, אמר לי הסגן שלי. ביניהם עמד חייל אחד שבלט ביופיו, בקומתו התמירה, בעוגמה היהירה שבערה בעיניו. רשעוּת מפונקת וגנדרנית שפעה ממנו, לא יכולתי שלא להתבונן בו בפליאה. היינו כבר ותיקי קרבות, נדמה לי שהייתי כבר סגן, שׁשׁים היינו לחדור לשטח האויב, ללמד אותו לקח. אֶליטה אולי מחפירה, אבל הכרחית, של חמדני קרבות. האויב חדר אז לקירבת הערים הגדולות. היו מקרי פיגוע רבים. עשרות אנשים נרצחו בדם קר, והיה צורך בנקמות קשות. הצבא, שנכשל בכמה קרבות על הגבולות היה אז בשלבי התארגנות מחדש אחרי תפארת מלחמת הקוממיות שהדור שלנו החמיץ בכשלוש שנים. החייל הצעיר הביט בי בעונג תגרני, רווּי חֵימה לגלגנית. אבל לא אמרתי דבר, חשש סתום לגביו עלה בי והוא חש בזה, תפס שאני חומל עליו, ושנא להיות חמוּל, תפס שאני מזהה בו את הפחד. כנראה, אולי בלי דעת, ניסה לשדר אלי תחינה סמויה, אבל לא יכולתי להיכנע לו. הלעג שלו היה מלח על פצע פתוח. נתתי פקודה לצאת, והוא הלך אחרי ולחש בקול שקט ומרושע, כמדבר אל עצמו, מה יועיל לכם להרוג עוד? תצטרכו להרוג מאה מיליון ערבים כדי שיהיה לכם פה שקט ואין לכם בשביל זה מאה מיליון כדורים.
הגענו לכפר היעד. שקט מוחלט שרר. אפילו כלבים לא נבחו, כי הרוח נשבה מנגד. כל אחד יצא לעשות את המוטל עליו. חיפשנו כמה מחבלים, קראו להם אז פִידאיוּן, אחד מהם מלק עיניים של ישיש ממעברה ליד כפר סבא. הגענו לבית האחרון. וכבר נגלינו. התפתח קרב קצר. זקנה חסרת שיניים שבמהירות מדהימה יצאה פתאום וטיפסה על הגג, צעקה שהיא תיחרב עם הבית שעמדנו לפוצץ. הזמן הלך ואזל, תגבורת ירדנית היתה כבר בדרכה. ניסינו להוריד את הזקנה, אבל היא לא ניתנה להזזה. ילדים וזקנים מסוגלים להיות קשים כמו ברזל, לא היתה ברירה, הכנסתי את חומר הנפץ והחייל היפה הזה היה ממונה על הפעלת החומר. פקדתי עליו להפעיל אותו. אני כבר לא בטוח אם בחרתי בו מתוך חמלה או כעס, הוא הלוא לא היה צריך לפרוץ לתוך הבתים ולסכן את עצמו, אבל הפחד על פניו נראה כה נואש והלגלוג בקולו הלוא לא חדל. כשסירב סטרתי לו. הוא כלל לא נראה נעלב וזה רק הוסיף לכעס ולחוסר האונים שחשתי. הוא נעץ בי מבט שמעולם לפני כן לא ראיתי כמותו. מין בוז בסיסי ומגמד. קדח מאימה, אבל בו-בזמן היה מלא אתגר. הוא נפל מעוצמת הסטירה שסטרתי לו, החיילים התשושים הביטו אדישים, היו עייפים, רצו כבר לשוב לבסיס, נשמעו יריות מרחוק, היינו כמעט לכודים. קרבתי לחומר הנפץ והצתתי את הפתיל וצעקתי לכולם לסגת. לרגע נראה החייל מבועת, הזכיר שועל שנלכד בשטח אש ואינו יודע לאן לפנות, במקום לרוץ לעברנו, רץ לעבר הבית. צעקתי לו, צא משם! הוא צעק, תחתוך את הפתיל, אני לא מסוגל לחזור! צעקתי שאי-אפשר, שהוא חייב לרוץ, אבל הוא התאבן, הכדורים שרקו בשטח המת בינינו, התגבורת הירדנית היתה קרובה. הזקנה צחקה על הגג, החיילים החלו להשתין במכנסיים, ניסיתי לרוץ לעברו, אבל שמעתי את צחוקה של הזקנה ונתקלתי בארגז תחמושת ריק ואז הבית החל לקרוס, כמו פרח הנסגר לעת ערב. ריח חרולים עמד באוויר. ריח של ריחן התערב בניחוח שוֹכת הצבר ושיחי הרדוף ונבלל בריח עז של גללי עיזים. החייל נכנס פנימה בדיוק בשנייה שבה החל הבית לקרוס, הכול ארך דקה אחת בלבד. אף חייל אחד לא זז. החזרנו אותו על אלונקה, מרוסק. כבר אז החלו השמועות שאני מבקש מן החיילים שיביאו איתם בחזרה כוס דם. זו היתה עלילה, מישהו ראה פעם בביתי את בקבוק הדמעות.
צר היה לי עליו. הארס ששילח לעברי נשאר כמו חותמת. הוא היה כישלון פחזותי ומה שחמוטל קוראת לו היהירות מחוסרת הגאווה שאני ניחן בה, אותה נוקשות, אותה צורה מסוימת של נזירוּת ומרובעוּת, של חברוּת ללא תנאים במסדר סודי. והלכתי אל ביתו של החייל ברמת-גן. אמו, מורה לאנגלית, הביטה בי בעיניים חלולות, ואז נהיה מבטה רווּי אותו בוז שלֵו שהכרתי על פני בנה. היא לא רצתה לבזבז עלי רגש. ניסיתי לנחם אותה, אמרתי לה, הבן שלכם קפץ אל תוך המוות, זה היה כל-כך פתאומי אחרי שסירב לפקודה. אמרתי לה, תראי, אולי הוא ריחם על הערבייה והחליט למות איתה, אולי היה הגיבור האמיתי של המלחמה הזאת. היא נעצה בי את מבטה המבזה והעגום ואמרה בשקט: קילקלתם אותם עם סיפורי הגבורה והבסדר. לא יכולת לראות שהוא לא פַייטר? שהתנדב לצנחנים בגלל לחץ של חברים? קולה היה מלא משטמה שהיתה למרבה הפלא אדישה וקנטרנית. קולה הזכיר את עיניו הבהירות והיפות של בנה. את הארס החלול בעיניו. אמרתי, הוא מת כשהוא מחבק את הזקנה, ככה אולי ניסה לגונן עליה. היא נעצה בי שוב מבט ארוך ושלֵו, כאילו הדמעות שלה זלגו בקרקפת ולא מן העיניים. היא אמרה, אתה מבזבז עלינו את המילים שלך. הוא לא הציל שום ערבייה, היה מפונק, קפּריזי, לקחתם בחור עדין ויפה והרגתם אותו, עכשיו כבר תעשו ממנו אגדות בשביל עוד בחורים כאלה. פעם היהודים ייצרו יאשה-חֵפצים ומַאהלֶרים, עכשיו מייצרים אצילי-מוות מסואבים כמוך. הבן שלי לא חיבק זקנה, אלא בוודאי קרב אליה כדי להתגונן, היה נפחד ורגשן ומרושע, כן, אבל היה בו יופי וקסם שאתה לא תבין. אמרתי לה, היתה לי תחושה רעה קודם הקרב, אבל לא יכולתי לחוס עליו, כי אם הייתי חס עליו, מה היה על כל האחרים? והיא צחקה, בחיים לא שמעתי צחוק נבעת ועם זאת אדיש כשלה. בעלה, שישב שקט כל הזמן כשהוא מפשפש בידיו בערימת תצלומים, אדם עם פנים טובות, מאירות, שהביט בי במעין כניעה, הושיט לי תצלום ישן, בתצלום נראה הבן בחברת חברים בטיול לחוף ימה של קיסריה, בכיתה י"ב. מלהיב בשחיתות התמימה של יופיו. האב, שאולי כבר כן רצה בן גיבור, אמר, תביט! שאלתי אם אני יכול לקחת את התצלום. האב אמר, קח, קח, יש לנו עוד, והושיטוֹ לי. האם אמרה, בשביל מה? קרקפת לקישוט חגורת מתים? תלֵה על הקיר שלך ובעוד שנים תבין על מה אני מדברת. האב קם ונראה מהלך כשהוא נתמך על-ידי הקירות, הוא ליווה אותי החוצה, האם לא קמה, לא אמרה שלום, ישבה שלֵווה, מבטה נעוץ בנקודה בלתי-נראית על הקיר.
תליתי את התצלום על הקיר. נינה ביקשה שאוריד אותו. לא יכולתי. כשבִּתי היתה יושבת שעות ומתבוננת בתצלום, חשבתי שהיא מנסה לגעת בי במחוז הכואב של געגועַי. אני מודה, מכל מאות ההרוגים שראיתי בקרבות, מהם קרובים לי מאוד, חברים מילדות, הגעגועים הכי עמוקים שהיו לי למישהו היו אל החייל הזה, שאחרי כמה שנים אפילו שכחתי את שמו.
קמתי מן הכורסה, כיביתי את האור ושתיתי מחצית בקבוק ברנדי, נכנסתי למיטה בבגדי ונרדמתי. התעוררתי מדי שעה, חיפשתי את חמוטל, ריח של ים מהול בריחן שהיה שתול בעציצים על המרפסת וריח הלימון מילא את החדר שפתחתי את חלונו חרף הקור הצורב. בסוף ישנתי שינה טרופה והתעוררתי בשש ושלושים בבוקר.
התקלחתי כדי למחות מעלי את ריח הזיעה. פוררתי כמו חתול רחוב. שתיתי מיץ וליבי נחמץ למראה הקומקום שלא נשפת הבוקר. לבשתי את בגד-הים ועליו את הטרנינג ויצאתי אל המרפסת, הגברת פראוּ חיכתה, נראתה כמי שיום קודם הלכה לסקס-אנד-יופי, מראיה היה מלהיב הבוקר, שערה מטופח, עמידתה היתה מעין מחווה של פיוס עם גופה המזדקן, הדק והבתולי. היא אמרה, משהו קרה? לא צריך עלבון הבוקר. אני לא שומע חמוטל מתקלח, והיום היא לא תורנות לעשות. והעצב שנבע ממנה נגע בי. הביטה כמו האמא שרצתה שנים להיות לי. נפרדתי מעליה ורצתי לבריכה. השמש זרחה ובני הארבעים והשלושים מילאו את הבטונים. סוחולוביץ נראה כעוס. הוא מאס במה שקרא "הצעירים האלה" הבאים כשהשמש זורחת. הוא אמר מילים די מבדחות וקשות נגד בעלי הכרסים העומדים מול המים או מנסים לחתור בהם ונגד הנשים בעלות החזות הדשנים השוכבות לדבריו כמו פרות בשן, שותות שמש ומנסות להיות יצאניות נכבדות עם שמץ של צבע. הגברים כבר הכירו אותו וציחקקו. הוא נראה להם פרק מספר שקראו בילדותם. כששחיתי שלח לעברי מבט עגום. אולי רצה לדעת אם כבר דיברתי עם שר הביטחון על גיוס היפנים לצה"ל, הרעיון היה מנקר בו כבר חודשיים, ראה בטלוויזיה סרט על היפנים, על התעשייה הפורחת שלהם, רצה לגייר כמה אלפים ולהעלותם ארצה. פה, בבריכה, עדיין חלמו על הקמת מדינה שהזקינה בכיעור מול עיניהם העיוורות. לא רציתי לשוחח עם איש. רבקה מרחה את החמאה על הלחמנייה וניסתה למצוץ ממני רכילות על בניו של אהובהּ, לא שעיתי לרמזים, מיהרתי להתנגב ורצתי הביתה.
רציתי כרגיל להיכנס לחנות של פייגל. אבל לא היה בשביל מה. הוא עמד בחוץ, נהנה משמש החורף הנעימה. נופף אלי בידו וקרא: מגיע ספר טלפונים חדש, ממינכן. אמרתי לו, מר פייגל, אולי עוד אזדקק לעזרה שלך בחיפוש קרובים, והוא נראה תמה, כמעט נזוף. עליתי למעלה, הדלת היתה סגורה והפתק שהשארתי קודם דבוק למקומו.
שמעתי פרפור חנוק מכיוון השולחן. אבל רק אחרי שחדל ועמדתי כבר מול דלת חדר האמבטיה, תפסתי שהיתה שיחה בטלפון, אבל שום צלצול לא נשמע. השתנתי בישיבה, אולי כדי להתבונן בכתם המהוּה על קיר האמבטיה, זכר למאבק שהיה לי לפני שנתיים עם חמוטל. היא זרקה אז בקבוק אפטר-שייב, התכופפתי והיא נחתכה. אפילו סייעה לעצמה להיחתך במין עונג מוזר שעורר בי גיחוך מר, ואולי אף חלחלה. היא מנתה את מאהביה של נינה אשתי וכשאמרתי לה שוב שזה לא מעניין אותי, זרקה את הבקבוק מתוך מצוקה שלא תפסתי עד כמה כואבת יכולה היתה להיות. אהבה היא לא רק נאמנות, אחיאסף, צעקה בתי, גם בגידה מפוארת היא סוג מסוים של אהבה. נאמנות אינה אהבה, היא כבלים. מרחתי ברנדי על פצעיה ואחר-כך ליקקתי את דמה והיא ישבה שקטה וכנועה כאחרי התקף אפילפטי ורוחה זחה עליה ולא היה איכפת לי פתאום להיות מבוּזה. היא אמרה, אתה כמו כלב, אחיאסף, מגיע לך, פשוט מגיע לך, ובכתה. התמלאתי מין קדחת, המחשבה על חמוטל היושבת מוּכה ועגומה מילאה אותי צער פיזי, יכולתי להרגיש מחנק, איזו שיחה היתה בקו? כעסתי על עצמי שאולי בלילה, כשחיפשתי אותה חצי ישן וחצי שיכור, הסטתי בטעות את הכפתור, אהבתי להיות מיושב בדעתי, לא לאבד את הצפון. מיהרתי לחדרהּ. התצלום של דלילה המתה שוב עורר בי חשש סתום. שתיתי קפה מול הקטע הפרוץ של הים. בין הבתים המכוערים היה הים שלֵו, הסערה כמעט גוועה בו, עדיין לא ים חלק כמשי, אבל מחר מחרתיים יהיה הים גבישי כמו שהוא יודע להיות בחורף. חייגתי למחנה הצבאי של חמוטל, בגרוני חיפשתי קול שאיחר להגיע בשביב של שנייה.