1
הודו ושווייץ 1972–1980
כל מה שאתה עושה בחיפוש אחר האמת או המציאות מרחיק אותך ממצבך הטבעי, זה שבו אתה מצוי תמיד. החיפוש הוא תמיד בכיוון ההפוך. המצב הטבעי אינו משהו שאפשר לרכוש, להשיג או לבצע כתוצאה ממאמץ. כל מה שאתה עושה אינו מאפשר לְמה שכבר קיים לבטא את עצמו. לכן אני קורא לו המצב הטבעי, ובו אתה מצוי תמיד.
כל מה שאתה חושב לעמוק מאוד, כל מה שאתה חושב למקודש, הוא זיהום בתודעה. אולי אינך אוהב את המילה זיהום, אך כל מה שנחשב בעיניך קדוש ועמוק הוא זיהום.
אתה לא יכול לעשות כלום, זה לא נתון להחלטתך. זה משהו שאני לא יכול לתת לך, כי זה כבר נמצא בך. מגוחך לבקש משהו שכבר יש לך. אין מה לקבל ממישהו אחר. לך יש בדיוק מה שיש לי. אני אומר לך שאתה כבר נמצא כאן.
גדלתי באווירה דתית מאוד, סבא שלי היה אדם משכיל מאוד. הוא שכר את שירותיהם של אנשים מלומדים והקדיש את עצמו ליצירת אווירה מעמיקה סביבי ולחינוכי בדרך הנכונה. כל בוקר היו מגיעים האנשים האלה וקוראים בכתבי הקודש, בפירושים וכיוצא באלה, מארבע עד שש בבוקר, והילד הקטן הזה בן החמש, השש והשבע היה מקשיב לכל החרא הזה.
כל כך הרבה קדושים ביקרו בביתנו, מכל הסוגים. ביתנו היה פתוח לכל אדם קדוש ודבר אחד גיליתי עוד בצעירותי, שכולם צבועים, כולם רמאים. וכך התפתחה בי בחילה קיומית, סלידה מכל מה שקדוש ומקודש, שגרמה לי להשליך אותו ממני והלאה.
זה היה תחילת החיפוש שלי. עשיתי הכל, את כל הסיגופים. הייתי צעיר מאוד, אך נחוש בדעתי למצוא אם אכן קיימת הארה. רציתי בזה בכל מאודי והקדשתי לזה את חיי. היה לי כבר רקע דתי והתחלתי לחקור. שנים אחדות למדתי פסיכולוגיה ופילוסופיה של המזרח ושל המערב, מיסטיקה, כל המדעים המודרניים, הכל. התחלתי לחקור בכוחות עצמי את כל תחומי הידע האנושי.
היו לי כל כך הרבה כוחות, כל כך הרבה חוויות, אך לא הקדשתי להם כל תשומת לב. כשהייתי רואה מישהו, יכולתי לראות את כל העבר, ההווה והעתיד שלו מבלי שאמר לי מילה. לא השתמשתי בכוחות האלה. הייתי משתומם ונבוך: "למה יש לי הכוח הזה?" לפעמים אמרתי דברים והם תמיד התגשמו. לא הצלחתי לפענח איך זה עובד, על אף שניסיתי. הדברים תמיד קרו, לא שיחקתי עם זה.
שאלה אחת בערה בי באינטנסיביות רבה: "מהו המצב הזה?" המצב שבו היו בודהה, שנקרה וכל המורים. ככל שניסיתי למצוא את התשובה רק נכשלתי עוד והאינטנסיביות של השאלה הלכה והתעצמה בי. זה כמו כשמציתים אש בערימת מוץ: הערימה בוערת מבפנים, האש לא נראית כלפי חוץ, אך כשנוגעים במוץ, הוא שורף אותך. בדיוק כך בערה בי השאלה עוד ועוד: "מהו המצב הזה?"
ואז (ביולי 1967) הגיע שלב נוסף, ג'יי קרישנאמורטי הגיע לסָאנֶן [בשוויצריה] לשאת דברים. חבר שלי גרר אותי לשם ואמר: "למה שלא תבוא לשמוע?" השבתי: "בסדר, אבוא."
כשהקשבתי לו קרה לי דבר מוזר, חשתי תחושה מוזרה שהוא מתאר את המצב שלי, לא את שלו. הוא תיאר דברים מסוימים, תנועות מסוימות, מודעות כלשהי, איזו דממה – "בדממה הזאת אין דעת, אין פעולה" – כל מיני תיאורים כאלה. פתאום הרגשתי: אני בכלל מצוי במצב הזה! מה, לעזאזל, עשיתי שלושים או ארבעים שנה? למה הקשבתי לאחרים והתאמצתי להבין את המצב של ג'יי קרישנאמורטי או של מישהו אחר, בודהה או ישו? אני נמצא במצב הזה! יצאתי מהאוהל ולעולם לא הבטתי לאחור.
ואז, כמה מוזר, השאלה "מהו המצב הזה?" השתנתה והפכה לשאלה אחרת: "איך אני יודע שאני באמת מצוי במצב הזה, המצב של בודהה, המצב שאותו כל כך רציתי ודרשתי? אני במצב הזה, אבל איך אני יכול לדעת את זה?"
ביום הבא (יום הולדתי הארבעים ותשעה) ישבתי על ספסל מתחת לעץ, באחת מנקודות התצפית היפות ביותר בעולם, מול שבע הגבעות ושבעת העמקים. פשוט ישבתי לי. "איך אני יודע שאני במצב הזה?" לא שהשאלה היתה שם: כל הווייתי היתה השאלה הזאת. היתה בתוכי חלוקה מוזרה, היה בי מישהו שיודע שהוא במצב הזה.
אמרתי לעצמי: ראה, חבר יקר, הנה עברו ארבעים שנה ולא עשית אף צעד, אתה עדיין בנקודת ההתחלה. זו שוב אותה הדעת ששואלת "איך אני יכול לדעת?", אתה עדיין באותה סיטואציה, שואל את אותה השאלה. הידע שמתאר את המצב – תיאור אותו שמעת מפי אחרים – הוא זה שבורא את המצב. אתה משטה בעצמך, אתה שוטה ארור". אך בכל זאת הייתה תחושה מוזרה שזה אכן המצב.
לא מצאתי תשובה לשאלה "איך אני יודע שאני במצב הזה?". השאלה נשאלה בי כמו במערבולת, עוד ועוד ועוד. ואז פתאום היא נעלמה. כלום לא קרה, השאלה פשוט נעלמה. לא אמרתי לעצמי: "הו אלוהים! הנה מצאתי את התשובה". אפילו המצב שבו חשבתי שהייתי, המצב של בודהה וישו – אפילו הוא נעלם. הכל פשוט הסתיים וזה הכל. אף פעם לא אמרתי לעצמי: "עכשיו יש לי תשובה לכל אותן שאלות". המצב שעליו אמרתי "זהו המצב", נעלם. השאלה נעלמה, נגמרה. זאת לא ריקות, לא ריקנות, לא רִיק, לא שום דבר מהדברים האלה, השאלה פשוט נעלמה וזה הכל.
החיבור נשבר ומרגע שהוא נשבר, הוא מחוסל. זה לא שהמחשבה מתפוצצת אחת ולתמיד – בכל פעם שמחשבה עולה, היא מתפוצצת. החלוקה לא יכולה להישאר כי זה בלתי אפשרי פיזית, לא צריך לעשות כלום. לכן אני אומר שכשפיצוץ כזה מתרחש (אני משתמש במילה פיצוץ כי זה דומה לפיצוץ גרעיני) הוא משאיר אחריו תגובות שרשרת. כל תא בגופך צריך להשתנות. זה שינוי שאין דרך חזרה ממנו. אין בכלל שאלה של לחזור לאחור. זה כמו פיצוץ גרעיני, הוא מרסק את כל הגוף וזה לא דבר קל. זה סופו של האדם. זה ריסוק שמפוצץ כל תא וכל עצב בגוף. ברגע ההוא עברתי עינוי גופני איום. זה לא שאתה חווה את הפיצוץ – אי אפשר לחוות אותו – אתה חווה את השפעות הלוואי שלו. תוצאות הלוואי האלו משנות את כל הכימיה של הגוף. כל מה שאני יכול להגיד זה שכעת החושים פועלים ללא מתאֵם וללא מרכַּז. ללא האלכימיה הזאת, השינוי הכימי המוחלט, אין כל דרך לשחרר את האורגניזם מהמחשבה, מהמשכיותה של המחשבה.
התחוללו שינויים בחושי הטעם, הריח והשמיעה והעפעוף בעיניים הפסיק. שמתי לב שעורי נהיה רך כמו משי ושיש לו זוהר מוזר, זהוב.
אני כבר לא מבלה את זמני בחלומות בהקיץ, דאגות, פרשנויות או ניתוחים ושאר סוגי החשיבה שאנשים עוסקים בהם כשהם לבדם. דעתי פועלת רק כשהיא נחוצה. הזיכרון קיים ברקע ומתחיל לפעול מעצמו רק כשהוא נחוץ. כשאין בה צורך, הדעת אינה קיימת, המחשבה אינה קיימת; יש רק חיים.
גופי נעלם ולעולם לא חזר. כל מה שיש לגוף זה רק נקודות של מגע. שום דבר אחר לא קיים בשבילי, כי אצלי הראייה נפרדת לחלוטין מחוש המגע. גיליתי שכל חושיי פועלים ללא תיאום. הרגשתי שאנרגיית החיים נמשכת מחלקים שונים בגופי אל נקודת מיקוד אחת. אפילו כיום זה קורה לי. כפות הידיים והרגליים נהיות קרות, הגוף נהיה נוקשה, קצב פעימות הלב מואט, הנשימה מאיטה ואז אני מתנשם בכבדות. עד לנקודה כלשהי אני עוד נוכח. אחר כך אני נושם כביכול את נשימתי האחרונה וחדל להיות. מה קורה אחר כך, איש אינו יודע. אני לא יודע כמה זמן זה נמשך. אני לא יכול להגיד על זה כלום כי החוֹוה מסתיים, אין מי שייחווה את המוות הזה.
וכך הסתיים הסיפור. קמתי ממקומי. הדברים שהדהימו אותי במהלך השבוע התקבעו לתמיד. אני קורא לכל האירועים האלה 'אסון', כי מי שחושב שהתרחשות כזאת היא משהו פנטסטי, מלא אושר, אהבה ואקסטזה עומד למעשה לחוות עינוי פיזי. זה לא אסון בשבילי, אלא לאלה המדמיינים שמשהו נפלא עתיד לקרות.
זה כאילו שדמיינת לעצמך את ניו יורק, חלמת עליה, רצית להיות שם, אבל כשאתה כבר שם, שום דבר הוא לא כמו שחשבת. זה מקום שכוח־אל שדומה כי אפילו השטן נטש אותו. זה לא הדבר שאותו חיפשת ורצית כל כך.
אתה לא באמת יודע מה יש כאן. אין לך שום דרך לדעת על זה משהו. אין כאן שום דימוי. לפתע התחולל פרץ אדיר של אנרגיה שטילטל והרטיט את כל הגוף. זה נמשך שעות. לא יכולתי לשאת את זה, אך לא יכולתי לעשות כלום כדי להפסיק את זה. היה חוסר אונים מוחלט שנמשך עוד ועוד, יום אחר יום. מרגע שישבתי, הרטט הזה התחיל, כמו התקף אפילפטי. אפילו לא התקף אפילפטי; זה נמשך ימים על ימים. זה היה תהליך כואב מאוד כי לגוף יש מגבלות, יש לו צורה ודמות משלו.
כשיש התפרצות של אנרגיה שאינה האנרגיה שלי או שלך אלא של אלוהים (קרא לזה איך שתקרא) זה כמו נהר בשיטפון. האנרגיה הזאת אינה מתחשבת במגבלות הגוף, יש לה תנופה משלה וזה כואב מאוד. זה לא אקסטטי, מלא אושר וכל הקשקושים והשטויות האלה.
הו, סבלתי במשך חודשים לפני ואחרי זה. זה היה כמו מפל עצום, לא אחד, אלא אלפים. זה נמשך עוד ועוד במשך חודשים. זו חוויה כואבת מאוד במובן זה שלאנרגיה יש דרך פעולה מוזרה משלה. היא פועלת בכיוון השעון, נגד כיוון השעון, תחילה בצורה אחת ואחר כך בצורה אחרת. כמו האטום היא נעה בפנים, לא רק בחלק אחד של הגוף, אלא בכל הגוף. זה כמו שסוחטים מגבת כדי לסלק את המים. זה כאֵב כל כך נורא. אפילו עכשיו זה עוד נמשך. אני לא יכול להזמין את הדבר הזה, אני לא יכול לקרוא לו, אני לא יכול לעשות כלום. אני מרגיש שזה עוטף אותי, נוחת עלי.
כל פעם זה חדש. באופן מוזר זה מגיע כל פעם בדרך אחרת, כך שאני לא יודע מה קורה. אני שוכב במיטה ולפתע זה מתחיל. זה מתחיל בתנועה איטית כמו נמלים. הייתי חושב שיש לי חרקים במיטה, הייתי מזנק וקם, מסתכל, רואה שאין חרקים וחוזר לשכב. וכך חוזר חלילה. השיער היה מחושמל. זה נע בי לאט, כאבים היו מופיעים בכל הגוף. שליטת המחשבה בגוף היתה כה חזקה שכשהיא התרופפה, כל המטבוליזם השתגע. הכל השתנה מעצמו בלי שעשיתי דבר. כל תא בגוף התחיל להשתנות וכך זה נמשך כשישה חודשים. בסך הכל לקח לגוף שלוש שנים להיכנס לקצב חדש. אני התנהגתי בצורה רגילה, לא ידעתי מה קורה, זה היה מצב מוזר.
המצב הזה טבעי. אתה רואה את הנפיחות הזאת פה? אתמול היה מולד הירח, הגוף מושפע מכל מה שקורה סביבו, הוא אינו נפרד. כל מה שקורה בחוץ, קורה גם בי. יש היענות פיזית, יש השפעה, הגוף מושפע מכל מה שקורה סביבו ואי אפשר למנוע זאת מהסיבה הפשוטה שהשריון שנבנה סביבו נהרס. כעת הוא רגיש מאוד לכל המתרחש.
יש בגוף בלוטות אל־בּיביות [ductless glands – להפרשה הורמונלית פנימית], הממוקמות בדיוק בנקודות שבהן, לשיטת ההודים, מצויות הצ'קרות. יש להן יכולת לחוש תחושות בלתי רגילות. אחת מהן נקראת בלוטת התימוס. הרופאים אומרים שהיא פועלת מהילדות עד גיל ההתבגרות ואז נהיית רדומה. במצב הטבעי היא מופעלת מחדש.
(חבריו של יו.ג'י יכלו להבחין בתפיחוֹת בעלות צורות וצבעים שונים על פני גופו, צווארו וראשו, שהופיעו ונעלמו בפרקי זמן שונים. בתחתית הבטן התפיחות היו בצורת רצועות אופקיות, דמויות סיגר. מעל הטבור היתה תפיחה נוקשה בצורת שקד. במרכז החזה היתה תפיחה גדולה ונוקשה בצורת מטבע בצבע כחול ומעליו, בבסיס הצוואר, תפיחות בצורת מטבעות קטנים יותר, בצבע חום־אדמדם. מטבעות אלה השתלשלו כביכול מטבעת נפוחה וצבעונית – בכחול, חום וצהוב בהיר – שהקיפה את צווארו. הצוואר התנפח כך שהסנטר נראה כאילו הוא מונח על גבי ראשו של קוברה, כמו בציורים המסורתיים של שיווה. מעל גשר האף היתה תפיחה לבנה בצורת לוטוס. על פני כל הראש התרחבו נימי הדם ויצרו דוגמאות המזכירות את הבליטות המסוגננות בקדקוד של פסלי הבודהה. עורקי הצוואר התרחבו וטיפסו כמו נחשים כחולים לעבר הראש).
אם מישהו בקרבתי נפגע, הפגיעה מורגשת אצלי, לא ככאב, אלא כהרגשה. לדוגמה, פעם ישבתי במטע קפה ואיזו אמא החלה להכות את הילד שלה. אחר כך מצאתי סימנים על הגב שלי, כי גם אני הייתי חלק מזה. אני לא אומר את זה סתם, כדי להרשים. הדבר הזה מתאפשר כי התודעה אינה ניתנת לחלוקה. כל דבר שמתרחש משפיע עליך. אם מישהו נפגע שם, גם אני נפגע כאן. אם אני נפגע כאן, מענה מיידי מתרחש שם.
כל הבלוטות נענות למה שקורה. למשל בלוטת יותרת המוח, המכונה העין השלישית. ברגע שפוסקת התערבות המחשבה, הבלוטה הזאת תופסת פיקוד ומחלקת הנחיות והוראות לגוף. המחשבה לא יכולה להתערב.
בעזרת המחשבה בנית סביבך שריון ואתה לא מאפשר לדברים לגעת בך. אצלי, היות שאין מי שישתמש במחשבה כמנגנון להגנה עצמית, היא מכלה את עצמה. המחשבה עוברת בעירה – יוניזציה, אם להשתמש במונחים מדעיים. המחשבה היא אחרי הכל ויברציה. כשתהליך כזה של יוניזציית־המחשבה מתרחש, הגוף מתכסה לפעמים בחומר דמוי אפר. זה קורה כשאין כבר צורך במחשבה. כשלא משתמשים במחשבה, מה קורה לה? היא מכלה את עצמה. זוהי האנרגיה. זאת הבעירה. הגוף מתחמם, חום עצום עולה בגוף כתוצאה מהתהליך הזה ואז העור בגוף, בפנים, בכפות הרגליים ובכל מקום, מתכסה בחומר דמוי־האפר הזה.
זאת אחת הסיבות לכך שאני מבטא את זה במונחים גופניים ופיזיולוגיים טהורים. אין בזה שום תוכן פסיכולוגי, אין בזה שום תוכן מיסטי, בעיניי אין לזה שום צליל דתי. אני חייב לומר את זה ולא אכפת לי אם תקבלו את זה או לא, אין לכך כל חשיבות.
דבר כזה קרה בוודאי לאנשים רבים. זה לא משהו שאפשר להתכונן לקראתו. אין שום צורך באיזו שיטת היטהרות, תרגול רוחני או הכנה כלשהי. התודעה כל כך טהורה, שכל מה שתעשה כדי לטהר אותה רק יזהם אותה. התודעה צריכה לשטוף את עצמה, היא צריכה לטהר את עצמה מכל זכר לקדושה, מכל שריד של טומאה, מכל דבר. אפילו מה שאתה חושב לקדוש ומקודש הוא זיהום בתודעה.
זה לא מתרחש בגלל שאתה רוצה בכך. מרגע שנפרצו הגבולות – לא עקב רצון או מאמץ – שערי הסכר פתוחים והכל פורץ החוצה. בתהליך השטיפה הזה יש לך כל מיני חזיונות. אלה לא חזיונות שמתרחשים מחוץ לך או בתוכך. לפתע כל תודעתך לובשת את צורתם של כל האנשים שהגיעו למצב הזה. לא האנשים המפורסמים, מנהיגי האנושות, עד כמה שזה יישמע מוזר, אלא רק אלה שדבר זהה קרה להם.
משהו בטח קרה למאות רבות של אנשים. זה חלק מההיסטוריה – כל כך הרבה רישים, כמה מערביים, נזירים, נשים רבות כל כך. לפעמים קרו דברים מוזרים מאוד. כל מה שחוו אנשים לפניך הוא חלק גם מהתודעה שלך. הדברים האלה מתפרצים ויוצאים מתודעתך, כי הם לא יכולים להישאר שם עוד, כי כל זה הוא זיהום בתודעה.
אתה יכול בוודאי לומר שכתוצאה מהשפעתו של הפיצוץ על התודעה האנושית של הקדושים, קיים בנו חוסר סיפוק עצום וכי כל מה שיש בפנים מנסה כביכול לפרוץ החוצה. אולי זה כך, אין לי מה לומר על זה. אפשר לומר שהדברים האלה קיימים כדי לדחוף אותנו בדיוק אל הנקודה הזאת ומרגע שהמטרה הושגה – מסתיים תפקידם של הקדושים והם נשטפים החוצה. השטיפה החוצה של כל הטוב והרע, הקדוש והטמא, המושלם והפגום, חייבת להתרחש, אחרת התודעה שלך עדיין מזוהמת, בלתי טהורה. התהליך הזה ממשיך עוד ועוד, יש מאות ואלפי דברים שצריכים להיפלט. רק אז תחזור התודעה למצבה הקדמוני, הבראשיתי.
מרגע שהתודעה היטהרה, מעצמה ובכוחות עצמה, דבר לא יכול עוד לגעת בה, דבר לא יכול לזהם אותה. העבר כולו נמצא עדיין, אך הוא לא יכול כבר להשפיע על פעולותיך. כל החזיונות והדברים האלה קרו לי בשלוש השנים שאחרי ה'אסון'. עכשיו כל זה כבר הסתיים. המצב הנחלק של התודעה לא יכול עוד לתפקד. אני מצוי תמיד במצב התודעה הבלתי־נחלקת.
שום דבר לא יכול לגעת בזה. הכל יכול לקרות: מחשבה טובה או רעה, דבר טוב, רע, קדוש, טמא. כל העסק הזה הסתיים. אני חייב להשתמש בביטוי 'חוויה דתית', אך לא במובן שבו אתם משתמשים במילה דת. ה'חוויה' הזאת מחזירה אותך אל המקור. אתה שב אל מצב־התודעה הטהור, הראשוני, הקדמוני, קְרא לו מודעוּת או איך שתרצה. במצב הזה דברים קורים ואין מי שיתעניין או יביט בהם. הם באים והולכים מעצמם.
החלק התמוה והמבלבל ביותר היה כשהפעילויות החושיות פתחו בקריירות עצמאיות משלהן. לא היה מתאם־פעולות שייקשר בין החושים. כמו תינוק הייתי צריך ללמוד הכל מהתחלה. כל הידע היה אי־שם ברקע ולא עבר קדימה. ידעתי שמשהו נפלא מתרחש בי, לא ידעתי מה זה, אך אי־הידיעה הזאת לא הטרידה אותי. המצב המבלבל הזה נמשך זמן רב. למעשה זה אותו מצב אפילו עכשיו. כשאני מביט במשהו, באמת שאין לי מושג במה אני מביט. לכן אני אומר שזה מצב של אי־ידיעה: אני באמת לא יודע. מרגע שהגעת למקום הזה, בזכות איזה מזל או מקרה מוזר, הכל כבר קורה מעצמו.
אני מצוי תמיד במצב הטבעי. אין שאלה של כניסה אליו או יציאה ממנו. במצב אי־הידיעה הזה אני באמת לא יודע מה אני רואה. אני לא יכול לעשות כלום בעניין הזה, אין לי כל דרך חזרה, הכל נגמר. כעת זה פועל ומתפקד בדרך אחרת.
איך שהוא, בזכות איזה מזל או מקרה מוזר, דבר כזה קורה והכל מסתיים. הרקע שלך הוא הדבר היחיד שיכול לבוא לידי ביטוי. מה עוד יש מלבדו? אצלי הביטוי שלו היה כיצד נאבקתי, הדרך שעשיתי, איך דחיתי את דרכם של אחרים. עד לנקודה הזאת אני יכול לומר מה עשיתי או לא עשיתי ושכל זה לא עזר לי בשום צורה.
אם אנשים באים אלי ושואלים שאלות, אני עונה. אם לא באים, זה לא משנה לי. אין לי חלק בעסקי הקודש של שחרור אנשים. אין לי שום מסר מיוחד לאנושות מלבד זה שכל השיטות הקדושות להשגת הארה הן הונאה ושכל הדיבורים על גרימת שינוי פסיכולוגי באמצעות המוּדעות הן בלבולי מוח. שינוי פסיכולוגי אינו אפשרי, המצב הטבעי יכול לקרות רק דרך שינוי ביולוגי.
אין לי שום תורה ולעולם לא תהיה לי. תורה מרמזת על דרך או שיטה, על טכניקה או צורת־חשיבה חדשה שיש ליישם כדי לחולל תמורה בחיים. מה שאני אומר מצוי מחוץ לתחום של מה שניתן ללמד. זה פשוט תיאור של הדרך בה אני מתפקד, תיאור המצב הטבעי של האדם. כך גם אתה מתפקד כשאתה מופשט מתחבולות המחשבה. המצב הטבעי אינו המצב של האדם המואר, שמימש את אלוהים. הוא לא משהו שאפשר להשיג או להגיע אליו. הוא לא משהו שניתן להגשים בכוח הרצון. הוא פשוט נמצא. הוא מצב החיים.
המצב הזה הוא הפעילות המתפקדת של החיים. כשאני אומר 'חיים' אני לא מתכוון למשהו מופשט, אלא לחיי החושים הפועלים בטבעיות ללא התערבות המחשבה. המחשבה נדחפת וכופה את עצמה על פעילות החושים היא מכוונת את פעילות החושים כך שתרוויח מהם משהו והיא משתמשת בהם ליצור לעצמה המשכיות.
אין שום קשר בין המצב הטבעי לבין המצב הדתי של אושר ואקסטזה, כי אלה מצויים בתחום החוויה. מי שהובילו את האדם בחיפושו הדתי במהלך הדורות חוו אולי את המצבים הדתיים האלה. גם אתה יכול לחוות אותם. אלה מצבי־הוויה תלויי־מחשבה וכמו שהם מופיעים, כך הם גם נעלמים. הם טיולים בכיוון שגוי ומצויים בתחום הזמן. את המצב הנעדר־זמן אף אדם לא יכול לחוות, לתפוס, להכיל ועוד פחות מזה לבטא. הדרך הסלולה לא תוביל אותך לשום מקום, אין שום נווה מדבר אי שם במרחקים. אתה תקוע עם חזיון התעתועים שלך.
המצב הטבעי אינו איזו מוטציה פסיכולוגית, הוא המצב הפיזי של הווייתך. זה לא איזה הלך רוח שאפשר להיכנס אליו יום אחד ולצאת ממנו ביום הבא. במצבך הנוכחי אינך יכול לשער עד כמה ממלאת המחשבה כל תא ותא בגופך ומתערבת בתפקודו. כניסתך למצב הטבעי תפוצץ כל תא, כל בלוטה, כל עצב. זהו שינוי כימי, אלכימיה מסוימת מתרחשת. אך למצב הזה אין שום קשר לחוויות הנחוות עקב נטילת סמים. אלו הן חוויות; זה אינו חוויה.
האם קיים מצב של הארה? מבחינתי מה שקיים הוא תהליך פיזי טהור, אין בו שום דבר מיסטי או רוחני. אם אני עוצם עיניים, אור מסוים חודר מבעד לעפעפיים. אם אני מכסה את העפעפיים, עדיין יש אור בפנים. נראה כאילו יש מין חור בלתי נראה במצח שדרכו חודר משהו. בהודו האור הזה זהוב, באירופה הוא כחול. יש גם איזו חדירת אור דרך החלק האחורי של הראש, כאילו קיימת איזו מנהרה בין שתי הנקודות האלו שבקדמת הגולגולת ובאחוריה. בִפנים אין דבר מלבד האור הזה. אם תכסה את שתי נקודות הקצה האלו, תשרור חשכה גמורה ומוחלטת. האור הזה אינו עושה דבר ואינו עוזר בשום צורה לתפקודו של הגוף, הוא פשוט ישנו.
המצב הטבעי הוא מצב של אי־ידיעה: אין לי מושג במה אני מביט. כל מה שיש בי זו פליאה, כי אני פשוט לא יודע במה אני מביט. הידע, כל מה שלמדתי, מוחזק ברקע כל עוד אין בו צורך. כשמתעורר הצורך, הוא נורה כמו חץ ואחר כך אני שב אל אי־הידיעה, אל הפליאה.
לעולם לא תוכל להבין את השלווה העצומה המצויה בך תמיד, שהיא מצבך הטבעי. נסיונותיך ליצור מצב־רוח שלֵו רק מפֵרים את השלווה. אתה יכול רק לדבר על שלווה, ליצור איזה מצב רוח ולומר לעצמך שאתה שלֵו מאוד, אך זאת אינה שלווה, זאת אלימות. אין טעם או סיבה לתרגל שלווה או לטפח שקט. השקט האמיתי הוא נפיץ, הוא לא מצב־הדעת המת שהמחפשים הרוחניים סבורים שהוא. השקט האמיתי הוא וולקני מטבעו, תוסס כל הזמן. האנרגיה, החיים – אלו איכויותיו.
החיים מודעים לעצמם, זה מודע לעצמו. כשאני מדבר על הרגשה, אני לא מתכוון לאותו דבר שאליו אתם מתכוונים. למעשה ההרגשה היא מענה פיזי, חבטה בתימוס. התימוס, אחת הבלוטות האנדוקריניות, ממוקמת מתחת לעצם החזה. כשאתה נכנס למצבך הטבעי, זה המקום שבו נחווֹת התחושות. אתה לא מפרש אותן כטובות או רעות. הן פשוט חבטה בתימוס. תנועה המתרחשת מחוץ לך, בשדה הראייה שלך, תורגש גם בתימוס. כל הווייתך היא התנועה הזאת, רוטטת עם הצליל הזה, אין שום הפרדה. זה לא אומר שאתה מזהה את עצמך איתה. אין כלל אתה ואין גם אובייקט. אין לך מושג מה מחולל את התחושה, אין לך מושג אפילו שזאת תחושה.
חיבה (affection) פירושה שהכל משפיע עליך (affecting), לא שיש זרימה של רגש ממך כלפי משהו. המצב הטבעי הוא מצב של רגישות גדולה, אך זוהי רגישות פיזית של החושים, לא איזה רגש חמלה או רוך כלפי אחרים. אצלי החמלה קיימת רק במובן זה שבשבילי אין כלל אחרים ואין שום הפרדה. למעשה בין כל שתי תחושות קיים רווח. ה'מתָאֵם' מגשר על פני הרווח הזה ומבסס את עצמו כאשליה של המשכיות. במצב הטבעי אין יישות המתאמת בין המסרים מהחושים השונים. כל חוש מתפקד עצמאית בדרכו שלו.
כשמתעוררת דרישה מבחוץ לתאם בין החושים ולתת מענה, נוצר מצב של תיאום זמני, אך אין יישות מתָאֵמת, אין המשכיות. לאחר שהדרישה סופקה, חוזר שוב מצב התפקוד הבלתי־מתואם, המנותק והמקוטע של החושים. מרגע שנופצה ההמשכיות – או אשליית ההמשכיות, היות שלא באמת היתה המשכיות – היא מחוסלת אחת ולתמיד.
כל מה שאתה יודע מצוי בתחום החוויה, כלומר, במחשבה. המצב הטבעי אינו חוויה. אני מנסה לתת לך תחושה של זה, אך למרבה הצער זה רק מטעה. כשאין מתָאם, אין קישור בין התחושות, אין תרגום של התחושות, הן נשארות פשוטות וטהורות. אני אפילו לא יודע שהן תחושות. אני עשוי להביט בך כשאתה מדבר, העיניים יתמקדו בפיך, כי זה מה שזז והאוזניים יקלטו את תנודות הצליל, אך אין בִּפנים משהו שמקשר בין שני הדברים ואומר שאתה הוא המדבר.
מה שמתפקד הוא תודעה ראשונית, נקייה מהשפעת המחשבה. העיניים הן כמו מצלמה רגישה מאוד. חוקרי הגוף אומרים שאור המוקרן מאובייקטים פוגע ברשתית העין, משם עוברת התחושה דרך עצב אופטי אל המוח. כושר הראייה הוא פשוט תופעה פיזית. לעיניים לא משנה במה הן מתמקדות, הן מביטות בכל אחד ובכל דבר ללא אפליה. כשעוזבים את העיניים לנפשן הן אינן מתעכבות, הן זזות כל הזמן, נמשכות אל דברים שבחוץ, למה שזז, למה שבוהק או לצבע שמתבלט על פני הרקע.
אין הסתכלות עצמית, התודעה היא כמו מראה המשקפת את מה שמצוי בחוץ. העומק, המרחק, הצבע – הכל ישנו, אך אין מי שיפרש את הדברים האלה. אם לא מתעוררת דרישה לדעת מהו הדבר שבו אני מביט, אין הפרדה, אין מרחק ממה שקיים. יש סוג של בהירות.
העיניים לא מעפעפות, אלא אם מתעוררת סכנה פתאומית. זה טבעי מאוד, כי הדברים שבחוץ דורשים תשומת לב בלתי פוסקת. כשהעיניים מתעייפות, הן עשויות להישאר פקוחות, אך הראייה מתערפלת. אם הן נשארות פקוחות כל הזמן, אם רפלקס העפעוף אינו פועל, הן מתייבשות ויש בלוטות מעל הזוויות החיצוניות של העיניים שתפקודן המכני הוא להרטיב את העין. במקרה שלך הן אינן פעילות. אימון באי־עפעוף לא יביא אותך למצב הזה, סתם תאמץ את העיניים. כאשר בזכות איזה מזל או מקרה מוזר אתה מצוי במצב הטבעי, כל זה מתרחש מעצמו.
כשאני הולך ולפתע צדות עיניי משהו שונה, כי האור השתנה, המודעות מתרחבת פתאום עד לגודלו של האובייקט הנראה והריאות מתרחבות מעצמן בשאיפה עמוקה. זוהי פּרָאנָאיָאמה אמיתית, לא התרגוּל של נשימת־יֶתר (היפרוונטילציה), או השאיפה דרך נחיר אחד ונשיפה דרך נחיר שני. הפראנאיאמה הזאת מתרחשת כל הזמן. המודעות לשינוי הפתאומי באה לידי ביטוי בנשימה ואז היא עוברת הלאה אל דבר אחר. המודעות מצויה תמיד בתנועה ואינה מתעכבת על משהו שהמחשבה החליטה שהוא יפה. אין מישהו שמכוון.
באשר לשמיעה, כשעוזבים את חוש השמיעה לנפשו, כל מה שיש זו תנודה של צליל. המילים חוזרות על עצמן בתוכי כהד. גם אצלך זה מתפקד כך, אלא שאתה מדמה שהמילים שאתה שומע מגיעות מבחוץ.
שיהיה ברור: אתה לא יכול לשמוע אף מילה שמישהו אומר לך, ולא משנה עד כמה אתה סבור שהיחסים ביניכם אינטימיים. מה שאתה שומע זה רק את התרגום שאתה נותן לדברים. כל מה שאתה שומע הן המילים שלך. במצב הטבעי כל המילים הנאמרות לך מפיו של אדם אחר אינן יכולות להישמע לאוזניך אלא כרעש, תנודה הנקלטת בעור התוף ומועברת לעצבים הנכנסים למוח. את התנודות האלו אתה מתרגם כל הזמן בניסיון להבין, כי אתה רוצה להפיק משהו ממה ששמעת. כשאין תרגום, כל השפות נשמעות אותו דבר ולא משנה אם מסגרת הידע שלך כוללת שפה מסוימת או לא. ההבדלים היחידים הם בריווּח שבין ההברות ובמנגינה. השפות ערֵבות לאוזן בדרכים שונות, אך ההערכה למוזיקה, למשוררים ולשפה היא תלויית־תרבות ותוצר של המחשבה.
תנועת המחשבה שלך מתערבת גם בתהליך של חוש המגע, בדיוק כפי שהיא מתערבת בתהליך של החושים האחרים. כל מה שאתה נוגע בו מתורגם מייד לקשה, רך, חם, קר, רטוב, יבש וכן הלאה. ללא תהליך המחשבה הזה אין תודעה של גוף, יש רק נקודות־מגע מבודדות, דחפי־מגע שאינם מקושרים זה בזה על ידי מחשבה. הגוף אינו שונה איפוא מהאובייקטים שמסביבו, הוא סדרה של תחושות, כמו כל דבר אחר. גופך אינו שייך לך.
אולי אוכל להמחיש לך זאת כך: אני ישן ארבע שעות בלילה, לא משנה באיזו שעה נכנסתי למיטה, ואחר כך אני שוכב במיטה ער לחלוטין עד הבוקר. אין לי מושג מה שוכב שם במיטה. אני לא יודע אם אני שוכב על צד שמאל או על צד ימין. כך אני שוכב שעות על גבי שעות. אם עולה מבחוץ איזה רעש, הוא רק מהדהד בתוכי. אני מאזין לפעימות לבי ואין לי מושג מה זה.
יש רק תחושות נגיעה העולות מנקודות המגע והמשיכה של כוח הכבידה, שום דבר בפנים אינו מחבר בין הדברים האלה. גם אם העיניים פקוחות ומביטות בגוף, רק נקודות המגע קיימות ואין להן שום קשר עם הדבר שבו אני מביט. אם ארצה לחבר בין נקודות המגע האלו כדי להעלות בדמיוני את דמות גופי, בוודאי אצליח, אך עד לסיומה של פעולת החיבור הגוף חוזר כבר למצבו הקודם של נקודות מגע נפרדות. החיבור אינו מחזיק מעמד.
הדיבור שלי מתקיים במענֶה לשאלות הנשאלות. אני לא יכול סתם כך לשבת ולהרצות על המצב הטבעי; זה יהיה מלאכותי מדי. אין בי מישהו שחושב מחשבות ואז עונה תשובות. המצב הזה פשוט מביע את עצמו. באמת שאין לי מושג מה אני אומר ולְמה שאני אומר אין כל חשיבות. אתה עשוי לצטט באוזניי את מילותיי, אך הן לא תישָׁמענה לי הגיוניות; אלה דברים מתים.
מה שיש כאן, המצב הטבעי, הוא דבר חי. אני לא יכול ללכוד אותו וברור שגם אתה אינך יכול. הוא כמו פרח. הדימוי הזה הוא כל מה שאני יכול להציע. הוא פשוט פורח, הוא ישנו. כל עוד הוא ישנו, הוא מפיץ ניחוח ייחודי ושונה מזה של כל פרח אחר. אולי לא תזהה אותו, אך אין זה חשוב. אינך יכול לשמר את הבושם שלו. כל מה שתשמר ממנו לא יהיה הדבר החי. שימור הביטויים, התורה או המילים של אדם כזה הוא דבר חסר כל משמעות. למצב הזה יש רק ערך עכשווי, ביטוי עכשווי.
צרכיו הטבעיים של האדם הם בסיסיים: אוכל, בגד ומחסה. אתה צריך לעבוד בשבילם או לקבל אותם ממישהו אחר. אם אלה הם צרכיך היחידים, לא כל כך קשה להשיג אותם. מניעה עצמית של הצרכים הבסיסיים האלה אינה סימן לרוחניות. אך להזדקק ליותר מאשר אוכל בגד ומחסה, זה מצב־דעת נוירוטי.
האם המין אינו צורך בסיסי של האדם? המין הוא תלוי־מחשבה. במצב הטבעי לא מתרחשת בנייה הדרגתית של מחשבה וללא בנייה הדרגתית של המחשבה המין אינו אפשרי. הגוף הוא בדרך כלל אורגניזם שלֵו מאוד ואז אתה חושף אותו למתח ופורקן עצומים אותם אתה חווה כמענגים. למעשה זה מכאיב לגוף. אך לא תוכל להגיע למצב הטבעי באמצעות הדחקה או ניסיון להתעלות אל מעבר למין.
כל עוד אתה חושב על אלוהים, יהיו לך גם מחשבות על מין. שאל כל מחפש דתי שמתַרגל התנזרות אם אינו חולם בלילות על נשים. למה לטוות סביב הנושא הזה כל כך הרבה רעיונות ואיסורים? למה לקלקל את חדוות המין? לא שאני מעודד התמכרות או הפקרות מינית, אך דרך התנזרות וכיבוש היצר לא תשיג דבר.
חייב להיות מגע חי, לא דימויים. אצלי אין מקום לדימויים. המערכת החושית עסוקה לחלוטין בדברים בהם אני מביט עכשיו. לכן, אם אתה מכוּונן לחלוטין עם הפעילות החושית, אין כלל מקום לפחדים כגון מי יאכיל אותי מחר, או לספקולציות על אלוהים, האמת והמציאות. זה אינו מצב של ידיעת־הכל, שבו כל השאלות הנצחיות של האדם באות על פתרונן, כי אם מצב שבו כל השאלות פוסקות. הן פוסקות כי אין להן כל קשר עם הדרך שבה האורגניזם מתפקד, דרך שאינה מותירה מקום לשאלות.
לגוף יש מנגנון יוצא מן הכלל לחידוש עצמי. זה הכרחי, היות שהחושים במצבם הטבעי מתפקדים כל הזמן בשיא רגישותם. כשהחושים מתעייפים, הגוף חווה מוות. זהו מוות פיזי אמיתי, לא איזה מצב מנטלי. זה יכול לקרות פעם ביום או אף יותר. אני לא מחליט לחוות את המוות; הוא יורד עלי מעצמו.
בהתחלה זה מרגיש כאילו קיבלתי זריקת הרדמה. החושים מתקהים בהדרגה, קצב הלב מואט, כפות הרגליים והידיים נהיות קרות כקרח והגוף כולו נהייה נוקשה כמו גווייה. אנרגיה זורמת מכל חלקי הגוף לעבר נקודה אחת. בכל פעם זה קורה בצורה שונה. זרימת המחשבות נמשכת, אך ללא פרשנות. בסוף פרק הזמן הזה אני נעלם. זרימת המחשבות נקטעת, אי אפשר לדעת לכמה זמן.
אי אפשר לומר דבר על הזמן הזה שבו אני נעלם, זה לעולם לא יהיה חלק מהקיום המודע או מהחשיבה המודעת. גם אי אפשר לדעת מה מחזיר אותי מהמוות. אילו היה ברגע ההוא מקום לרצון, הייתי יכול לבחור שלא לחזור. כשההיעלמות מסתיימת, זרם המחשבות ממשיך בדיוק מאותה נקודה שבה נעצר. הקהות מסתיימת והבהירות חוזרת. הגוף מרגיש נוקשה מאוד ולאט לאט הוא מתחיל לזוז מעצמו ולהגמיש את עצמו. זוהי תנועה בלתי רגילה. אלה שהתבוננו בתנועות גופי אומרים שזה נראה כמו תנועותיו הראשונות של תינוק שזה עתה נולד. ההיעלמות הזאת מעניקה התחדשות טוטאלית לחושים, לבלוטות ולמערכת העצבים. לאחר מכן הם יכולים לשוב ולתפקד בשיא רגישותם.
החיים הם פעולה והפקפוק בפעולותיך הורס את ביטוי החיים. לאדם המאפשר לחיים לפעול בדרכם שלהם, ללא התנועה המגוננת של המחשבה, אין עצמי לשמור עליו. מה מונע ממך להיות במצבך הטבעי? אתה כל הזמן נע הלאה מעצמך. אתה רוצה להיות מאושר תמיד או לפחות עכשיו. אינך מסופק מחוויות היומיום ואתה מחפש חוויות חדשות. אתה רוצה לשכלל את עצמך, לשנות את עצמך. אתה פונה החוצה, מנסה להיות משהו אחר ממה שאתה. זה בדיוק מה שמרחיק אותך מעצמך.
החברה מציבה בפנינו את אידיאל האדם המושלם. לא משנה באיזו תרבות נולדת, אתה מקבל מסורת ותורה שבכתב, המורות לך כיצד עליך להתנהג. נאמר לך שבאמצעות תרגול הכרחי תוכל לבסוף להגיע למצב שהשיגו הקדושים, לכן אתה מנסה לשלוט בהתנהגותך, לשלוט במחשבותיך, להיות בלתי טבעי. מאמציך לשלוט בחיים יצרו בך תנועה משנית של מחשבה, לה אתה קורא 'עצמי'. תנועת המחשבה הזאת מקבילה לתנועת החיים אך מבודדת מהם. היא לעולם אינה נוגעת בחיים. אתה יצור חי, אך אתה חי את כל חייך בתחומה של תנועת־המחשבה המבודדת והמקבילה הזאת. אתה מנתק את עצמך מהחיים. זה דבר מאוד לא־טבעי. המצב הטבעי אינו מצב נעדר מחשבה. זאת אחת ההונאות הגדולות ביותר והיא נמשכת זה אלפי שנים. לעולם לא תהיה ללא מחשבה. היכולת לחשוב הכרחית להישרדות, אך במצב הטבעי המחשבות מפסיקות לחנוק אותך. הן נכנסות לקצב הטבעי להן.
זהו לב־לבה של הבעיה. זה שמביט במה שאתה מכנה 'עצמי', הינו העצמי. הוא יוצר חלוקה־עצמית אשלייתית לסובייקט ואובייקט ודרך החלוקה הזאת הוא ממשיך להתקיים. כוח־החלוקה הזה פועל בך, בתודעתך וכל מה שמעניין אותו זו המשכיותו העצמית. כל עוד אתה רוצה להבין את עצמך או להשתנות למשהו רוחני, קדוש, יפה ונהדר, 'אתה' ממשיך להתקיים. אם אינך רוצה לעשות דבר בנוגע לזה, 'אתה' נעלם.
באמצעות החשיבה אי אפשר להבין כלום. אתה מתרגם את מה שאני אומר למונחים של הידע שכבר יש לך, בדיוק כפי שאתה מתרגם כל דבר אחר, כי אתה מעוניין לקבל מזה משהו. כשאתה מפסיק לעשות זאת, מה שישנו הוא המצב אותו אני מתאר. היעדר העשייה הזאת, היעדר הניסיון להבין ולשנות את עצמך, הוא מצב ההוויה אותו אני מתאר. מכיוון שאינך מעוניין בהתרחשויות היומיום ובדברי היומיום, המצאת לך את המעֵבר, את האלוהים הנצחי, את האמת, הממשות, ההארה, מה שזה לא יהיה, ואתה יוצא לחפש אותם.
אולי אין בכלל אמת מוחלטת. אינך יודע עליה דבר. כל מה שאתה יודע הוא מה שאמרו לך, מה ששמעת, ואת המידע הזה אתה משליך על העולם. הידע שיש לך על אודות דבר מסוים קובע כיצד תתפוס אותו והידע הזה הוא בדיוק מה שתחווה. הידע יוצר את החוויה והחוויה מחזקת את הידע. מה שאתה יודע לא יוכל לעולם להיות המציאות המוחלטת.
במצב הטבעי תנועת ה'אני' נעדרת. היעדר התנועה הזאת הוא מן הסתם 'המעֵבר', אך לא ניתן לחוותו. המצב הזה קיים כשאתה אינך. ברגע שאתה מתרגם, 'אתה' נמצא. אתה מביט במשהו ומזהה אותו. על ידי התרגום הזה המחשבה מתערבת בתחושות. אתה חושב על משהו שאין לו ולא כלום עם דרך פעולתם של החושים ברגע זה, או שאתה מתייג דברים. זה מה שקורה. המילה מפרידה בינך לבין הדבר שבו אתה מביט וכך היא יוצרת אותך; אחרת אין שום מרווח בין השניים.
בכל פעם שמחשבה נולדת, אתה נולד. כשהמחשבה נעלמת, אתה נעלם. אך ה'אתה' הזה אינו מרפה מהמחשבה ומי שנותנת לו המשכיות היא פעולת החשיבה. למעשה לא קיימת בך יישות תמידית כלשהי, אין 'מישהו' שהוא סך־כל מחשבותיך וחוויותיך. אתה סבור שקיים 'מישהו' שחושב את מחשבותיך, שמרגיש את הרגשותיך, אך זאת אשליה. וגם אם אני אומר לך את זה, בשבילך זאת לא אשליה.
הרגשות מורכבים יותר, אך התהליך זהה. יש בך תחושה ואתה קורא לה בשם. הדבר מעניק קיום ל'זה' שמתרגם את התחושה, אך העצמי אינו אלא מילה. התיוג הזה נחוץ רק כשאתה צריך לתקשר עם אחרים. אתה חושב את המחשבות של החברה שבה גדלת, מרגיש את רגשותיה וחווה את חוויותיה. אין שום חוויה חדשה. לכן כל מה שהאדם חשב או הרגיש אי פעם חייב להסתלק ממך לחלוטין. אתה תוצר של הידע הזה, זה כל מה שאתה.
כל מה שאתה יודע על מה שנקרא 'מחשבה' הוא מה שנאמר לך. אתה מנסה כל הזמן לעשות איתה משהו, כי מישהו אמר לך שאתה צריך לשנות או להחליף אותה באחרת, להיאחז במחשבות הטובות, לא ברעות. המחשבות הן רק מחשבות; הן לא טובות ולא רעות.
כל עוד אתה רוצה לעשות משהו עם מה שיש, אתה חושב. הרצון והמחשבה אינם שני דברים נפרדים. הרצון להבין פירושו תנועת מחשבה. אתה מחזק את התנועה ומעניק לה המשכיות. החושים מתפקדים בצורה בלתי טבעית כי אתה רוצה להשתמש בהם כדי לקבל משהו. למה שתקבל משהו? אתה רוצה שהעצמי ימשיך להתקיים ולכן אתה מגונן על המשכיותו. המחשבה היא מנגנון הגנה. היא מגוננת עליך על חשבון משהו או מישהו אחר.
אילו יכולת להיות במצב של מודעות לרגע אחד, פעם אחת בחייך, ההמשכיות הזאת היתה נגדעת, אשליית המבנה החוֹוה, ה'אתה', היתה קורסת והכל היה נכנס לקצב הטבעי. יש בגוף מנגנון הפעלה וברגע שמבנה־החוויה של המחשבה מרפה, 'הדבר האחר' תופס פיקוד בדרכו שלו. תפקודו של הגוף שונה לחלוטין ללא התערבותה של המחשבה. במצב הטבעי אתה לא יודע במה אתה מביט, זאת מודעות טהורה. אם אתה מזהה את הדבר שבו אתה מביט, שוב 'אתה' קיים, חווה את הישן, את הידוע. מה גורם לאדם אחד להיכנס למצב הטבעי ולאחר לא – אין לי מושג. אולי זה כתוב בתאים. אין לזה גורם, זו אינה פעולה של כוח הרצון, אינך יכול לחולל את זה, אין שום דבר שאתה יכול לעשות. אתה חייב להגיע למצב שבו אתה מרים ידיים, בו אתה חסר אונים לחלוטין. אף אחד לא יכול לעזור לך ואתה לא יכול לעזור לעצמך.
המצב הטבעי אינו לטובתך. אתה מעוניין אך ורק בהמשכיות, אולי במישור אחר, או תפקוד בממד אחר, אך אתה רוצה להמשיך איכשהו. אילו ידעת מה הוא באמת, לא היית רוצה לגעת במצב הטבעי אפילו עם מקל. הוא יחסל את כל מה שאתה מכנה 'אתה', את כל־כולך.
פקפק בכל מי שמספר לך כיצד הגיע למצב הזה. היֶה בטוח שהוא לא מסוגל לדעת את עצמו ושאין לו אפשרות להעביר את זה אליך. אתה לא באמת מסוגל להבין מה אני אומר. אין כל משמעות לניסיון שלך לקשר בין מה שאני אומר על הדרך שבה אני מתפקד לבין הדרך שבה אתה מתפקד. זה דבר שאני לא יכול להסביר וגם אין כל צורך להסביר; אין כל אפשרות לדיאלוג. כשה'אתה' איננו, כשהשאלה איננה, מה שיש הוא הבנה. 'אתה' מסתיים. 'אתה' מסתלק. לעולם לא תרצה עוד להקשיב למישהו המתאר את מצבו ולשאול שאלות על מנת להבין.
מה שאתה מחפש בכלל לא קיים. היית מעדיף לצעוד על קרקע קסומה, לחזות בחזיונות מבורכים של טרנספורמציה קיצונית של העצמי הבלתי־קיים שלך ולהגיע למצב הוויה שתואר באוזניך בכל מיני ביטויים מכשפים. אך כל זה רק מרחיק אותך ממצבך הטבעי. זוהי תנועה המרחיקה אותך מעצמך. כדי להיות עצמך נדרשת אינטליגנציה בלתי רגילה. אתה בורכת באינטליגנציה הזאת, אף אחד לא צריך לתת לך אותה ואף אחד לא יכול לקחת אותה ממך. מי שנותן לזה לבטא את עצמו בדרכו שלו הוא אדם טבעי.
החיה הופכת לפרח. נראה שזוהי תכליתו של הטבע, אם בכלל יש איזו תכלית; אני לא יודע. יש כל כך הרבה פרחים. הבט בהם! כל פרח ייחודי בדרכו שלו. נראה כי תכליתו של הטבע (אף כי איני יכול לצאת בהצהרה ודאית) היא ליצור פרחים כאלה, פרחים אנושיים כאלה.
האדם הופך להיות אדם כשהוא משחרר את עצמו מעול המורשת עליה אנו מדברים, המורשת האנושית הכללית. רק אז, לראשונה, הוא נהיה אינדיבידואל. זה האינדיבידואל עליו אני מדבר. לאדם הזה תהיה בוודאי השפעה על התודעה האנושית, כמו אבן הנזרקת לתוך בריכה ויוצרת גלים. זוהי אולי התקווה היחידה שיש לו. מנקודת מבטו של הטבע, המורשת האנושית היא שאיפשרה את שרידתם של הבלתי־כשירים, כי הטבע היה דוחה אותם כבר מזמן. הבלתי־כשירים הם ששרדו – לא הכשירים ביותר – והדת היא שנושאת באחריות לכך.
האדם הטבעי אינו מושלם, אינו אידיאלי, הוא לא יכול להוות מופת לאחרים, אך הוא השתחרר מכל התכונות החייתיות שבו. בעלי החיים הולכים זה בעקבות זה, הם יוצרים מנהיגים. התכונות החייתיות עדיין קיימות באדם, לכן הוא יוצר לו מנהיג והולך בעקבותיו.
פתאום אתה נהיה עצמך ומתעורר בתדהמה אל ההבנה שתלותך במורשת האנושית היתה טעות. כמו ברק מכה בך ההכרה שתלותך בתרבות, הן תרבות המזרח והן תרבות המערב, היא שאחראית למצבך. זה תקף גם לגבי הכלל, כי האומה היא רק הרחבה של האינדיבידואל והעולם הוא הרחבה של האומות השונות.
אתה משתחרר מעול העבר והופך לראשונה לאינדיבידואל. אין כלל יחסים בין שני פרחים שונים ואין כל טעם להשוות בין הפרחים הייחודיים האלה שיוצר הטבע מפעם לפעם. כל אחד מהם משפיע בדרכו, לכל פרח הניחוח שלו.
אלמלא הירושה האנושית שאנו כה גאים בה, יכלו להיות לנו הרבה פרחים כאלה. אני לא מפרש את הטבע או מבין את דרכיו או את תכלית ההתפתחות, יתכן שאין כלל התפתחות. אילמלא התרבות היה הטבע מפריח הרבה יותר פרחים. התרבות הפכה לאבן נגף לשחרורו העצמי של האדם בדרכו שלו. התרבות היא הבעיה. לחברה אין כל תועלת בחופש.
אילמלא התרבות היה העולם מייצר עוד פרחים, מסוגים ומזנים שונים, לא רק את הוורד שבו אתם כה גאים. אתם רוצים להפוך את הכל לאותו הדגם. למה? הטבע מסוגל להפריח פרחים שונים, מיוחדים כל אחד בדרכו שלו, יפים כל אחד בדרכו שלו. האפשרות הזאת נחסמת על ידי התרבות שאוחזת באדם אחיזת חנק ומונעת ממנו להשתחרר מעול העבר.
במצב הטבעי האדם מפסיק להיות מישהו אחר ונהיה פשוט הוא עצמו. ההלם הזה, הברק הזה מכה בו בעוצמה אדירה, מנפץ הכל, מפוצץ כל תא וכל בלוטה בגוף. כל הכימיה כאילו משתנה. אין לי הוכחה שתאשש את זה ולא מעניין אותי להשביע את סקרנותו של איש, כי אני לא מוֹכר פה שום דבר. אני לא אוסף מאמינים ומלמד אותם כיצד לגרום לשינוי הזה. זה משהו שאי אפשר לגרום על ידי מאמץ או מתוך רצון; זה פשוט קורה, זה בלתי נגרם. מהי המטרה – באמת שאינני יודע.
כל הכימיה של הגוף משתנה והוא מתחיל לתפקד בדרכו הטבעית. כל מה שהורעל וזוהם על ידי התרבות נזרק החוצה. לאחר מכן החיים, או התודעה, מבטאים את עצמם ומתפקדים בצורה טבעית מאוד. אך הכל חייב להיזרק החוצה.
האדם הטבעי אינו דתי, אתיאיסט או אגנוסטיקן; הוא פשוט מה שהוא. התנועה שנוצרה על ידי המורשת האנושית, זו המשתדלת להפוך אותך למשהו אחר ממה שאתה, מסתיימת, ומה שהינך באמת מתחיל לבטא את עצמו בדרכו שלו, ללא הפרעה, ללא מוגבלוּת, ללא נטל העבר של כלל האנושות. לחברה אין כל תועלת באדם כזה, נהפוך הוא, הוא מהווה אִיום. הוא עצמו לא חושב שהוא נבחר בידי כוח כלשהו לתקן את העולם, הוא לא חושב שהוא מושיע או אדם חופשי או מואר, אך מרגע שמתחילים להאמין בו והופכים אותו ואת דבריו למסורת, מתעורר שוב הצורך להשתחרר מהמסורת הזאת.
כל מילה שאדם כזה אומר עומדת או נופלת בכוחות עצמה. הוא לא זקוק לאישוש מצד סמכות כלשהי. זאת הסיבה לכך שאדם כזה מהווה איוּם על החברה. הוא מאיים על המסורת כי הוא מערער את עצם יסודותיה של הירושה. הדיבור שלי עם אנשים הוא מקרי, אחרת הייתי עולה לדבּר מעל במה. אך מה הטעם לדבּר מעל במה? אינני מעוניין. אין לי שום מסר להעביר.
זה לא נתון בידיו של איש ועם זאת יש מאה אחוז ודאות שיש באפשרותך להיות במצב הטבעי, זה לא שהיתה לי זכות יתר או שנבחרתי לכך במיוחד...
