•
היתה לי מכונית, אבל כמעט כל יום בסתיו 1973 צעדתי לג'וילנד מבית ההארחה של גברת שוֹפְּלוֹ על חוף העיירה הֶבֶנ'ס בֶּיי. זה נראה כמו הדבר הנכון לעשות. הדבר היחיד, למעשה. בתחילת ספטמבר החוף היה נטוש כמעט לגמרי, והלם את מצב רוחי. הסתיו ההוא היה היפה בחיי. כמעט ארבעים שנה לאחר מכן אני יכול לומר את זה. ומעולם לא הייתי כה אומלל, אני יכול לומר גם את זה. אנשים חושבים שאהבה ראשונה היא מתוקה, ואין דבר מתוק יותר מהפעם הראשונה שבה נקרע הקשר. שמעתם אלפי שירי פופ וקאנטרי שמוכיחים את הנקודה: לאיזה אידיוט נשבר הלב. אבל הלב השבור הראשון הוא תמיד הכי כואב, מחלים הכי לאט, זה שמותיר את הצלקת הכי בולטת. מה כל כך מתוק בזה?
•
לאורך כל ספטמבר ולתוך אוקטובר, שמֵי קרוליינה הצפונית היו בהירים והאוויר חמים אפילו בשבע בבוקר, כשירדתי במדרגות החיצוניות מהחדר שלי בקומה השנייה. אם התחלתי לצעוד עם מעיל קל, כבר הידקתי אותו חזק סביב מותניי לפני שגמאתי חצי מחמשת הקילומטרים שהפרידו בין העיירה ליריד השעשועים.
המאפייה של בטי היתה התחנה הראשונה שלי, שם קניתי שני קרואסונים עדיין חמים. הצל שלי היה הולך איתי על החול, אורכו שישה מטרים לפחות. שחפים מלאי תקווה, שהריחו את הקרואסונים בנייר השעווה, חגו מעל ראשי. וכשצעדתי בחזרה, לרוב בסביבות חמש (אם כי לעיתים נשארתי עד שעה מאוחרת יותר – דבר לא חיכה לי בהבנ'ס ביי, עיירה שלרוב נרדמה ברגע שהקיץ נגמר), הצל שלי הלך איתי על המים. בשעת גאות הוא היה נע על פני המים, כמו רוקד עם הולה־הופ קטן.
אני לא בטוח לגמרי, אבל נדמה לי שהילד והאישה והכלב שלהם היו שם מהפעם הראשונה שצעדתי בדרך הזאת. החוף שהשתרע בין העיירה לעליבות הנוצצת, העולצת, של ג'וילנד, היה מלא בתי קיץ, רבים מהם יוקרתיים, רובם אטומים אחרי חג יום־העבודה. אבל לא הבית הגדול ביותר, זה שנראה כמו טירת עץ ירוקה. שביל עץ הוביל מן המרפסת האחורית הרחבה אל המקום שבו העשבים פינו את מקומם לחול לבן ורך. בקצה השביל עמד שולחן פיקניק מוצל בשמשייה ירוקה בוהקת. בצילה ישב הילד בכיסא הגלגלים שלו, חובש כובע בייסבול, מכוסה מן המותניים ומטה בשמיכה – גם בשעות אחר הצהריים המאוחרות, כשהטמפרטורה ריחפה מעל עשרים מעלות. חשבתי שהוא בן חמש בערך, ודאי לא יותר משבע. הכלב, ג'ק ראסל טרייר, שכב לידו או ישב לרגליו. האישה ישבה על אחד מספסלי הפיקניק, לעיתים קראה בספר, ורוב הזמן רק בהתה במים. היא היתה יפה מאוד.
בהלוך או בחזור תמיד נופפתי אליהם, והילד נופף בחזרה. היא לא, לא בהתחלה. 1973 היתה שנת חרם הנפט של אופ״ק, השנה שבה ריצ'רד ניקסון הכריז שהוא אינו נוכל, השנה שבה מתו אדוארד ג'י רובינסון ונואל קווארד. השנה האבודה של דווין ג'ונס. הייתי בתול בן עשרים ואחת עם שאיפות ספרותיות. בחזקתי היו שלושה מכנסי ג'ינס כחולים, ארבעה תחתונים, גרוטאת פורד (עם רדיו טוב), מחשבות תועות על התאבדות ולב שבור.
מתוק, אה?
•
שוברת הלב היתה ונדי קיגֶן, והיא לא היתה ראויה לחבר כמוני. מרבית שנות חיי כבר עברו עד שהגעתי למסקנה הזאת, אבל אתם מכירים את האמרה הישנה: עדיף מאוחר מאשר לעולם לא. היא היתה מפורטסמאות, ניו־המפשייר. אני הייתי מסאות ברוויק, מיין. זה הפך אותה לשכנה ממול. התחלנו ״לצאת קבוע״ (כפי שנהגנו לומר) במהלך השנה הראשונה שלנו באוניברסיטת ניו־המפשייר – למעשה נפגשנו במסיבת ההיכרות של הסטודנטים החדשים, האין זה מתוק? כמו אחד משירי הפופ האלה.
במשך שנתיים לא היה ניתן להפריד בינינו. הלכנו לכל מקום ביחד, ועשינו הכול ביחד, הכול, כלומר, חוץ מאת ״זה״. שנינו היינו סטודנטים עובדים עם משרות בתוך האוניברסיטה. היא עבדה בספרייה, אני בקפיטריה. ניתנה לנו הזדמנות להמשיך לעבוד בעבודות שלנו בקיץ 1972, ומובן שניצלנו אותה. הכסף לא היה רב, אבל לתחושת היחד שלנו לא היה מחיר. הנחתי שכך נעשה גם בקיץ 1973, עד שוונדי הודיעה שחברה שלה רֶנֶה השיגה לשתיהן עבודות בכולבו פילנ'ס בבוסטון.
״ומה אני אעשה?״ שאלתי.
״אתה תמיד יכול לבוא דרומה,״ היא אמרה. ״אני אתגעגע אליך המון, אבל באמת, דוו, כנראה לא יזיק לנו לבלות קצת זמן לחוד.״
משפט שכמעט תמיד מבשר רעות. אולי היא ראתה את המחשבה על פניי, כי היא נעמדה על קצות האצבעות ונישקה אותי. ״רחוק מהעין, קרוב אל הלב,״ היא אמרה. ״חוץ מזה, תהיה לי דירה משלי, ואולי תוכל להישאר.״ אבל היא לא ממש הביטה בי כשאמרה את זה. עד אז, מעולם לא נשארתי. יותר מדי שוּתפוֹת, היא אמרה. פחות מדי זמן. מובן שאפשר להתגבר על בעיות כאלה, אבל לא עשינו את זה, והייתי אמור להבין מכך משהו. בדיעבד, אני מבין המון. כמה פעמים היינו קרובים מאוד ל״זה״, אבל ״זה״ אף פעם לא קרה. היא תמיד נסוגה, ואני מעולם לא לחצתי עליה. שאלוהים יעזור לי, הייתי ג'נטלמן. פעמים רבות מאז תהיתי מה היה קורה (לטוב או לרע) אם לא הייתי נוהג כך. היום אני יודע שג'נטלמנים צעירים לא מזיינים. תרקמו את זה על מפית ותתלו במטבח שלכם.
•
הצֶפי לקיץ נוסף של שטיפת רצפות בקפיטריה והעמסת צלחות מלוכלכות על מדיחי הכלים הישנים לא קסם לי במיוחד, לא כשוונדי מאה קילומטרים דרומית משם, נהנית מהאורות הבוהקים של בוסטון, אבל זו היתה עבודה קבועה, והייתי זקוק לה, ולא חיכו לי אפשרויות נוספות. ואז, בסוף פברואר, אפשרות אחת התקרבה אלי לאורך מסוע הכלים.
מישהו קרא ב'קרוליינה ליבינג' בזמן שניקה או ניקתה היטב מהצלחת הכחולה את מנת הספיישל של היום, שהיתה המבורגר מקסיקני וצ'יפס קרמבה. הוא או היא השאירו את העיתון עם המגש, ואני הרמתי אותו יחד עם הכלים. כמעט השלכתי אותו לפח, אבל התחרטתי. חומרי קריאה בחינם היו חומרי קריאה בחינם (הייתי סטודנט עובד, זוכרים?). תחבתי אותו לכיס האחורי שלי ושכחתי ממנו עד שחזרתי לחדר שלי במעונות. כשהחלפתי שם מכנסיים הוא נפל על הרצפה ונפתח במדור המודעות מאחור.
מי שקרא את המגזין הקיף כמה מודעות דרושים... אם כי בסופו של דבר הוא או היא החליטו שאף אחת מהן לא מתאימה. אחרת 'קרוליינה ליבינג' לא היה שט אלי לאורך המסוע. סמוך לתחתית הדף הופיעה מודעה שלכדה את תשומת ליבי, אף שלא הוקפה. באותיות שחורות ובולטות היה כתוב בשורה הראשונה: עבודה קרובה לגן העדן! איזה תלמיד בחוג לספרות לא יקרא את זה וייפול בפח? ואיזה בן עשרים ואחת מדוכדך, שהפחד ההולך וגדל שהוא עלול לאבד את החברה שלו סוגר עליו, לא יימשך לרעיון לעבוד במקום שנקרא ג'וילנד?
למודעה צורף מספר טלפון, ובגחמה של רגע צילצלתי אליו. כעבור שבוע, טופס בקשת עבודה נחת בתיבת הדואר שלי במעונות. במכתב המצורף היה כתוב שאם ברצוני לקבל משרת קיץ מלאה (ואכן רציתי בה), במסגרתה אמלא עבודות שונות, רובן עבודות תחזוקה, אבל לא רק, עלי להתייצב לריאיון ולהציג רישיון נהיגה בתוקף. אוכל להגיע בחופשת האביב הקרובה במקום לנסוע הביתה למיין, לשבוע. אלא שתיכננתי לבלות חלק מאותו שבוע עם ונדי. אולי אפילו נגיע ל״זה״.
״סע לריאיון,״ אמרה לי ונדי כשסיפרתי לה. היא אפילו לא היססה. ״זו תהיה הרפתקה.״
״להיות איתך זו הרפתקה,״ אמרתי.
״יהיה לנו הרבה זמן ביחד בשנה הבאה.״ היא נעמדה על קצות אצבעותיה ונישקה אותי (היא תמיד עמדה על קצות אצבעותיה). האם היא פגשה את הבחור האחר כבר אז? כנראה לא, אבל אני בטוח שהיא הבחינה בו, כי הוא למד איתה בקורס סוציולוגיה למתקדמים. רֶנֶה סנט קלייר בטח ידעה, וכנראה היתה אומרת לי לו שאלתי – דיבורים היו המומחיות של רנה, אני בטוח שהיא עייפה את הכומר כשהלכה לווידוי המסורתי – אבל יש דברים שאתה לא רוצה לדעת. כמו למה הבחורה שאהבת בכל ליבך ממשיכה לסרב לך, אבל קופצת למיטה עם הבחור החדש כמעט בהזדמנות הראשונה. אני לא בטוח שמישהו הצליח אי פעם להתגבר לחלוטין על האהבה הראשונה שלו, היא עדיין ממשיכה לכרסם. חלק ממני עוד רוצה לדעת מה לא היה בסדר איתי. מה היה חסר בי. עכשיו אני בשנות השישים לחיי, יש לי שְׂער־שיבה והחלמתי מסרטן הערמונית, אבל אני עדיין רוצה לדעת למה לא הייתי טוב מספיק לוונדי קיגן.
•
עליתי על רכבת שנקראת ה'סאותרנר' מבוסטון לקרוליינה הצפונית (לא הרפתקה גדולה, אבל זולה), ולאחר מכן נסעתי באוטובוס מווילמינגטון להבנ'ס ביי. הריאיון שלי היה עם פרד דין, שבין תפקידיו השונים גם היה אחראי על כוח אדם בג'וילנד. אחרי רבע שעה של שאלות והצצה ברישיון הנהיגה ובתעודת בוגר קורס עזרה ראשונה של הצלב האדום, הוא הושיט לי תג מפלסטיק, תלוי על שרוך. על התג היה כתוב ״מבקר״, התאריך של אותו יום, וציור של רועה גרמני כחול עיניים ומחייך שדמה קלושות לכלב הציד המפורסם, סקובי־דו.
״תסתובב בפארק,״ אמר דין. ״תעלה על 'גלגל קרוליינה', אם אתה רוצה. רוב המתקנים עוד לא פועלים, אבל הוא כן. תאמר לליין שאני אישרתי. נתתי לך אישור כניסה ליום, אבל אני רוצה שתחזור לכאן עד...״ הוא הציץ בשעונו. ״בוא נאמר אחת בצהריים. ואז תגיד לי אם אתה רוצה לעבוד כאן. נשארו לי חמש משרות לאייש, אבל כולן פחות או יותר אותו הדבר – עוזרים־עולצים.״
״תודה, אדוני.״
הוא הינהן וחייך. ״אני לא יודע איך אתה מרגיש בקשר למקום הזה, אבל לי הוא מתאים. הוא קצת ישן וקצת רעוע, אבל זה מקסים בעיניי. ניסיתי לעבוד בדיסני תקופה מסוימת, אבל לא אהבתי את המקום. הוא יותר מדי... אני לא יודע...״
״יותר מדי תאגידי?״ הצעתי.
״בדיוק. יותר מדי תאגידי. יותר מדי נוצץ וזוהר. אז חזרתי לג'וילנד לפני כמה שנים, ואני לא מתחרט. כאן אנחנו יותר מאלתרים – ג'וילנד מזכיר ירידים מזמנים עברו. קדימה, תעשה סיבוב. תראה מה אתה חושב. ויותר חשוב, תראה מה אתה מרגיש.״
״אני יכול לשאול שאלה אחת קודם?״
״כמובן.״
הצבעתי על אישור הכניסה שלי. ״מי הכלב?״
החיוך שלו התרחב. ״זה האווי, הצייד־הצוהל, הקמיע של ג'וילנד. ברדלי איסטרברוק בנה את ג'וילנד, והאווי המקורי היה הכלב שלו. הוא מת כבר מזמן, אבל אתה תראה אותו הרבה אם תעבוד כאן בקיץ.״
וזה אכן מה שקרה... ולא קרה. תעלומה קלה, אבל ההסבר יחכה להמשך.
•
ג'וילנד היה פארק קטן ועצמאי, לא גדול כמו פארק סיקס פלגס, וממש לא מתקרב לדיסני וורלד, אבל הוא היה גדול דיו כדי להרשים, במיוחד שדרת ג'וילנד, הרחוב הראשי, ודרך הצייד־הצוהל, הרחוב המשני, שרוחבו כרוחב שמונה מסלולים והיה כמעט ריק. שמעתי יללות מנסרות וראיתי די והותר פועלים – הצוות הגדול ביותר נהר סביב 'כדור הרעם', אחת משתי רכבות ההרים של ג'וילנד – אבל לא היו מבקרים, כי הפארק היה אמור להיפתח רק בחמישה־עשר במאי. כמה עובדים טיפלו בארוחת הצהריים של הפועלים, ואישה מבוגרת שעמדה ליד דוכן העתידות עטור הכוכבים שלחה אלי מבט חשדני. הכול היה סגור ומושבת, למעט מתקן אחד.
המתקן הזה היה 'גלגל קרוליינה'. הוא היה בגובה חמישים מטר (כך גיליתי לאחר מכן), והסתובב לאט מאוד. בקדמתו עמד בחור שרירי למדי במכנסי ג'ינס דהויים, מגפי זמש משופשפים, מוכתמים בשמן, וגופייה. לראשו חבש מגבעת שחורה עגולה. סיגריה נטולת פילטר היתה תחובה מאחורי אוזנו. הוא נראה כמו כרוז מצויר מקומיקס ישן. על ארגז תפוזים הפוך לצידו נחו רדיו נייד גדול וארגז כלים פתוח. הפייסז שרו 'הישארי עימי'. הבחור נע לקצב השיר, ידיו תחובות בכיסים האחוריים, ומותניו זזות מצד לצד. בראשי צצה מחשבה, אבסורדית אבל צלולה להפליא: כשאהיה גדול אני רוצה להיראות בדיוק כמו הבחור הזה.
הוא הצביע על התג. ״פרדי דין שלח אותך, נכון? אמר לך שכל השאר סגור, אבל כדאי לך לעלות על הגלגל הגדול.״
״כן, אדוני.״
״סיבוב על הגלגל אומר שאתה בפנים. הוא אוהב לתת לנבחרים המעטים תצפית אווירית. אתה תיקח את העבודה?״
״נראה לי שכן.״
הוא הושיט יד. ״אני ליין הארדי. ברוך הבא, ילד.״
לחצתי לו יד. ״דֵווין ג'ונס.״
״נעים להכיר אותך.״
הוא טיפס בכֶּבֶשׁ המוביל אל המתקן שהסתובב קלות, אחז במוט נמוך שנראה כמו מוט הילוכים ומשך אותו לאחור. הגלגל נעצר אט־אט, ואחד התאים הצבועים בעליצות (על כולם ציור של האווי הצייד־הצוהל) התנודד ברציף העלאת הנוסעים.
״עלה על הסיפון, ג'ונסי. אני אשלח אותך למעלה, אל המקום שבו האוויר נדיר והנוף אדיר.״
עליתי לתא וסגרתי את הדלת. ליין ניער אותה כדי לוודא שהיא נעולה, הוריד את מוט הבטיחות, ואז חזר להגאים הפשוטים שלו. ״מוכן להמראה, קפטן?״
״כנראה.״
״תתכונן להפתעה.״ הוא קרץ לי ומשך במוט ההילוכים. הגלגל התחיל להסתובב שוב ולפתע הוא הביט אלי למעלה. וכך גם האישה המבוגרת מדוכן העתידות. צווארה היה נטוי למעלה והיא הצלה על עיניה. נופפתי אליה. היא לא נופפה בחזרה.
ואז הייתי מעל לכול, למעט השקעים והפיתולים של 'כדור הרעם', עליתי אל השמיים הקרירים של תחילת האביב, והרגשתי – טיפשי, אבל נכון – שאני משאיר את כל בעיותיי ודאגותיי למטה.
ג'וילנד לא היה פארק שעשועים נושאי, כך שהיה בו קצת מהכול. היתה בו רכבת הרים נוספת שנקראה 'מטוטלת הטירוף' ומגלשת מים ('מפולת המים של קפטן נמו'). בצד המערבי המרוחק של הפארק היה מתחם לילדים הקטנים שנקרא 'כפר הכשכושים'. היה גם אולם שבו התקיימו ההופעות, מרביתן – גם את זה גיליתי מאוחר יותר – היו של אמני קאנטרי מהשורה השנייה או של רוקרים שהגיעו לשיאם בשנות החמישים או השישים. אני זוכר שג'וני אוטיס וביג ג'ו טרנר הופיעו שם יחד. הייתי צריך לשאול את ברנדה רפרטי, מנהלת החשבונות הראשית ששימשה גם מעין אם אומנת לנערות־הוליווד, מי הם. ברן חשבה שאני מטומטם, אני חשבתי שהיא זקנה. שנינו צדקנו כנראה.
ליין הארדי העלה אותי עד לראש הגלגל ואז עצר אותו. ישבתי בתא המתנודד, אחזתי במוט הבטיחות והבטתי בעולם החדש והמופלא. ממערב נפרשו מישורי קרוליינה הצפונית, ירוקים להפליא בעיני ילד מניו־אינגלנד שרגיל לחשוב על חודש מרץ כעל מבשרו הקר והבוצי של האביב האמיתי. ממזרח השתרע האוקיינוס, כחול מתכתי שנשבר בפעימות לבנות־קרמיות על החוף, ולאורכו אסחב הלוך ושוב את ליבי האומלל בעוד כמה חודשים. ממש מתחתי שכנה הערבוביה הנעימה של ג'וילנד – המתקנים הגדולים והקטנים, אולם המופעים ודוכני המזון, חנויות המזכרות והסעת הצייד־הצוהל, שלקחה את המבקרים למוטלים סמוכים, וכמובן לחוף הים. מצפון שכנה הבנ'ס ביי. ממקומי הגבוה מעל הפארק (למעלה, שם האוויר נדיר), העיירה נראתה כמו קן הבנוי מקוביות של ילדים שממנו צמחו ארבעה צריחי כנסייה לארבע רוחות השמיים.
הגלגל החל לנוע שוב, ואני ירדתי למטה, מרגיש כמו ילד בסיפור של רודיארד קיפלינג, רוכב על חדק של פיל. ליין הארדי עצר אותי למטה, אבל לא טרח לפתוח עבורי את דלת התא. הרי הייתי כמעט עובד של הפארק.
״איך היה לך?״
״מעולה,״ אמרתי.
״כן, זה לא רע בשביל מתקן לסבתות.״ הוא סידר את המגבעת העגולה שלו כך שהיא נטתה לצד האחר ושלח לעברי מבט מעריך. ״מה הגובה שלך? מטר תשעים?״
״מטר תשעים ושלושה.״
״אהה. בוא נראה כמה תאהב לעלות על הגלגל באמצע יולי עם כל המטר תשעים ושלושה שלך בתוך פרווה ולשיר 'יום הולדת שמח' לאיזה מנוזל קטן ומפונק עם צמר גפן מתוק ביד אחת וגביע גלידה נמסה ביד השנייה.״
״איזה פרווה?״
אבל הוא פנה להגאים שלו ולא ענה. אולי הוא לא שמע אותי בגלל המוזיקה מהרדיו, שהשמיע עכשיו את 'קרוקודייל רוק'. ואולי פשוט רצה שהמשימות העתידיות שלי בצוות הציידים־הצוהלים של ג'וילנד יפתיעו אותי.
•
היתה לי יותר משעה להעביר לפני הפגישה השנייה עם פרד דין, אז טיילתי לי לאורך דרך הצייד־הצוהל אל דוכן מזון שנראה מצליח למדי. לא כל דבר בג'וילנד היה קשור לכלבים, אבל דברים רבים כן, כולל הדוכן המסוים הזה, שנקרא 'בְּתֵי־הָב־וֹן'. התקציב שלי למסע חיפוש העבודה הקטן היה מוגבל להחריד, אבל חשבתי שאוכל להרשות לעצמי להשקיע כמה דולרים בנקניקיית צ'ילי וצ'יפס בגביע נייר.
כשהגעתי לדוכן העתידות, מדאם פורטונה חסמה את דרכי. אלא שזה לא לגמרי נכון, כי היא היתה פורטונה בין חמישה־עשר במאי עד יום־העבודה. במשך אותם שישה־עשר שבועות היא לבשה חצאיות ארוכות, חולצות שקופות בשכבות ושָלים צבעוניים עם סמלים קבליים. חישוקי זהב נתלו מאוזניה, כבדים כל כך עד שמשכו את התנוכים למטה, והיא דיברה במבטא רומני כבד שגרם לה להישמע כמו דמות מסרט אימה משנות השלושים, מאלה שיש בהם טירות אפופות ערפל וזאבים מייללים.
בשאר השנה היא היתה אלמנה ללא ילדים מברוקלין שאספה בובות פורצלן ואהבה סרטים (במיוחד המתבכיינים, שבהם איזו בחורה חוטפת סרטן ומתה מוות יפהפה). היום היא היתה לבושה בתחכום, בחליפת מכנסיים שחורה ועקבים נמוכים. צעיף בגוון ורוד כשושנה שעטף את צווארה הוסיף כתם צבע. כפורטונה היא הציגה תלתלים אפורים פרועים, אבל זו היתה פאה, שעדיין היתה מאוחסנת תחת מגן הזכוכית שלה בביתה הקטן בהבנ'ס ביי. שערה האמיתי היה קצר וצבוע שחור. הדבר היחיד שקישר בין המעריצה של 'סיפור אהבה' מברוקלין לפורטונה הנביאה היה ההערצה ששתיהן רחשו לעצמן.
״צל מרחף מעליך, בחור,״ היא הודיעה.
הבטתי למטה וראיתי שהיא צודקת לחלוטין. עמדתי בצילו של 'גלגל קרוליינה'. שנינו, למעשה.
״לא הצל הזה, טיפשוניק. על עתידך. אתה תסבול רעב.״
כבר סבלתי מרעב, אבל הנקניקייה של 'בְּתֵי־הָב־וֹן' תטפל בו בקרוב. ״זה מעניין מאוד, גברת... המממ...״
״רוזלינד גולד,״ היא אמרה והושיטה את ידה ללחיצה. ״אבל אתה יכול לקרוא לי רוזי. כך כולם קוראים לי. אבל במהלך העונה...״ היא נכנסה לדמות, כלומר נשמעה כמו בלה לגוסי עם שדיים. ״במהלך העונה, אני... פורטונה!״
לחצתי לה יד. אם היא היתה לבושה בתחפושת שלה, חצי תריסר צמידי זהב היו משקשקים על מפרק ידה. ״נעים מאוד להכיר אותך.״ ניסיתי אותו מבטא. ״ואני... דווין!״
זה לא הצחיק אותה. ״שם אירי?״
״נכון.״
״האירים מלאים בצער, ולרבים מהם כישרון על־טבעי. אני לא יודעת אם אתה כזה, אבל אתה תפגוש מישהו שכן.״
למעשה, הייתי מלא שמחה... יחד עם רצון דוחק להכניס לפה שלי ברוב תֵי־הָב־וֹן נקניקיית צ'ילי של 'בְּתֵי־הָב־וֹן'. הרגשתי שיצאתי להרפתקה. אמרתי לעצמי שכנראה לא ארגיש כך כשאקרצף שירותים בסוף יום עמוס מבקרים או אנקה קיא ממושבי 'הספלים המסתובבים', אבל באותו רגע הכול נראה מושלם.
״את מתאמנת על ההופעה שלך?״
היא הזדקפה למלוא גובהה, שהיה אולי מטר חמישים ושבעה. ״זו אינה הופעה, נערי. יהודים הם העם הכי רגיש מבחינה רוחנית. כולם יודעים את זה.״ היא ויתרה על המבטא. ״חוץ מזה, עדיף להיות בג'וילנד מאשר לקרוא בכפות ידיים בשדרה השנייה. אתה אולי מלא בצער, אבל אני מחבבת אותך. יש סביבך ויברציות טובות.״
״אחד השירים האהובים עלי של הביץ' בויז.״
״אבל אתה על סף צער גדול.״ היא השתתקה, והלכה על טריק ההדגשה הישן. ״ואולי גם סכנה.״
״את רואה בחורה יפהפייה עם שיער כהה בעתידי?״ ונדי היתה בחורה יפהפייה עם שיער כהה.
״לא,״ אמרה רוזי, ומה שהיא אמרה לאחר מכן הקפיא אותי. ״היא בעברך.״
טו־ב.
עקפתי אותה לעבר 'בְּתֵי־הָב־וֹן', נזהר לא לנגוע בה. לא היה לי ספק שהיא שרלטנית, אבל לבוא איתה במגע נראה לי כמו רעיון גרוע.
לשווא. היא התחילה ללכת איתי. ״בעתידך אני רואה ילדה קטנה וילד קטן. לילד יש כלב.״
״צייד־צוהל, אני בטוח. כנראה קוראים לו האווי.״
היא התעלמה מניסיון ההתלוצצות האחרון שלי. ״הילדה חובשת כובע אדום ונושאת בובה. לאחד הילדים ניתנה יכולת על־טבעית. אני לא יודעת למי מהם. הדבר נסתר מעיניי.״
בקושי שמעתי את החלק הזה בנאומה. חשבתי על ההצהרה הקודמת שלה, שהושמעה במבטא ברוקליני שטוח: היא בעברך.
מדאם פורטונה טעתה בדברים רבים, כך גיליתי, אבל נראה שהיתה לה יכולת נבואית אמיתית, וביום שבו התראיינתי לעבודת קיץ בג'וילנד, היא פגעה בול.
•
קיבלתי את העבודה. מר דין היה מרוצה במיוחד מתעודת המציל של הצלב האדום שקיבלתי בימק״א בקיץ שבו מלאו לי שש־עשרה. קראתי לו ״קיץ השעמום״ שלי. בשנים שחלפו מאז גיליתי שאפשר לומר דברים רבים בזכות השעמום.
אמרתי למר דין מתי נגמרות הבחינות שלי, והבטחתי לו שאגיע לג'וילנד יומיים לאחר מכן, מוכן להכשרה ולמשימות קבוצתיות. לחצנו ידיים והוא בירך אותי על הצטרפותי לצוות. לרגע תהיתי אם הוא עומד לבקש ממני להשמיע איתו את ״נביחת הצייד־הצוהל״ או משהו דומה, אבל הוא רק איחל לי יום טוב וליווה אותי אל מחוץ למשרדו, גבר קטן עם עיניים חדות וצעד גמיש. עמדתי על מרפסת הבטון הקטנה של משרד כוח האדם, הקשבתי להלמות הגלים, הרחתי את האוויר המלוח והטחוב והתרגשתי מחדש. לא יכולתי כבר לחכות שהקיץ יתחיל.
״אתה בעסקי השעשועים עכשיו, מר ג'ונס הצעיר,״ אמר הבוס החדש שלי. ״לא עסקי הירידים הנודדים – לא בדיוק, לא בדרך שבה אנחנו מנהלים היום את העניינים – אבל גם לא רחוק משם. אתה יודע מה זה אומר, להיות בעסקי השעשועים?״
״לא, אדוני, לא ממש.״
עיניו היו רציניות, אבל צל של חיוך ריחף על שפתיו. ״זה אומר שהטמבלים חייבים לעזוב עם חיוך על הפנים – ודרך אגב, אם אי פעם אשמע אותך קורא ללקוחות טמבלים, אתה תעוף מהדלת במהירות כזאת שלא תדע מה פגע בך. אני יכול לומר את זה, כי אני בעסקי השעשועים מאז שלמדתי להתגלח. הם טמבלים – לא שונים מהרֶדנקים של אוקלהומה וארקנסו שהסתובבו פעורי עיניים בכל יריד שעבדתי בו אחרי מלחמת העולם השנייה. האנשים שמגיעים לג'וילנד אולי לובשים בגדים טובים יותר ונוהגים במיניבוסים קטנים תוצרת פולקסווגן ופורד במקום בטרקטורים, אבל המקום הזה הופך אותם לטמבלים פשוטים עם פה פעור. אם לא, אנחנו לא עושים את העבודה שלנו כמו שצריך. אבל בשבילך, הם ארנבים. כשהם ישמעו את זה, הם יחשבו שזה חלק ממשחק הציד של האווי. אבל אנחנו יודעים שהם ארנבים קטנים, מר ג'ונס. ארנבים קטנים חמודים ופרוותיים שקופצים ממתקן למתקן ומדוכן לדוכן במקום מחור לחור.״
הוא קרץ אלי ולחץ את כתפי.
״הארנבים חייבים לצאת מכאן שמחים, או שהמקום הזה יתרוקן וייסגר. ראיתי את זה קורה. זה קורה מהר. אנחנו ביריד שעשועים, מר ג'ונס הצעיר, אז לטף את הארנבים ומשוך בעדינות רבה באוזניהם. במילה אחת, שעשע אותם.״
״בסדר,״ אמרתי... אף שלא ידעתי כמה שעשועי מבקרים אוכל לספק בקרצוף 'קרונות השטן' (הגרסה של ג'וילנד למכוניות מתנגשות) או בנהיגה במשאית הניקיון לאורך דרך הצייד־הצוהל אחרי שהשערים נסגרים.
״ושלא תעז לדפוק לי ברז. תגיע לכאן בתאריך שקבענו, חמש דקות לפני השעה שקבענו.״
״בסדר.״
״יש רק שני כללים חשובים בעסקי השעשועים, ילד: דע תמיד איפה הארנק שלך... ותגיע בזמן.״
•
יצאתי החוצה מתחת לקשת הגדולה שהיה כתוב עליה באותיות ניאון בוהקות (חלקן כבויות) ברוכים הבאים לג'וילנד, והגעתי אל מגרש החניה הריק ברובו. ליין הארדי נשען על אחת הקופות המוגפות ועישן את הסיגריה ששמר קודם מאחורי אוזנו.
״אסור לעשן יותר בפנים,״ הוא אמר. ״חוק חדש. מר איסטרברוק אמר שאנחנו הפארק הראשון באמריקה שמפעיל את החוק הזה, אבל לא נהיה האחרונים. קיבלת את העבודה?״
״כן.״
״מזל טוב. פרדי נשא בפניך את נאום הירידים?״
״בערך, כן.״
״אמר לך ללטף את הארנבים?״
״כן.״
״הוא יכול להיות קוץ בצלחת, אבל הוא נמצא בעסקי השעשועים הרבה זמן, ראה הכול, את הרוב ראה פעמיים, והוא לא טועה. נראה לי שתסתדר. אתה נראה טיפוס של ירידים, ילד.״ הוא החווה בידו על הפארק ועל מתקניו שנישאו על רקע השמיים הכחולים הצלולים: 'כדור הרעם', 'מטוטלת הטירוף', הפיתולים והסיבובים של 'מפולת המים של קפטן נמו', וכמובן – 'גלגל קרוליינה'. ״מי יודע, אולי תמצא את העתיד שלך במקום הזה.״
״אולי,״ אמרתי, אף שכבר ידעתי מה אעשה בעתיד: אכתוב רומנים וסיפורים קצרים מהסוג שמתפרסם ב'ניו־יורקר'. הכול כבר היה מתוכנן. מובן שגם תיכננתי לפרטי פרטים כיצד אתחתן עם ונדי קיגן, ושנינו נחכה עד שנהיה בני שלושים כדי להביא לעולם שני ילדים. כשאתם בני עשרים ואחת, החיים נפרשים לפניכם כמו מפת דרכים. רק כשמגיעים לגיל עשרים וחמש אתם מתחילים לחשוד שכל הזמן הסתכלתם עליה הפוך, אבל אתם בטוחים בזה רק בגיל ארבעים. כשמגיעים לגיל שישים, תאמינו לי, כבר הלכתם לגמרי לאיבוד.
״רוזי גולד כבר זיבלה לך את השכל עם קשקושי פורטונה שלה?״
״הממ...״
ליין ציחקק. ״למה אני בכלל שואל? רק תזכור, ילד, תשעים אחוז ממה שהיא אומרת זה זיבולי שכל. העשרה האחוזים הנותרים... בוא רק נאמר שהיא אמרה לאנשים כמה דברים שהפילו אותם מהכיסא.״
״מה איתך?״ שאלתי. ״היא חשפה בפניך גילויים שהפילו אותך מהכיסא?״
הוא חייך חיוך גדול. ״היום שבו אתן לרוזי לקרוא בכף היד שלי יהיה היום שבו אחזור לנדוד עם הקרקס בדרכים. הילד של גברת הארדי לא מתעסק עם לוחות סיאנס וכדורי בדולח.״
את רואה בחורה יפהפייה עם שיער כהה בעתידי? שאלתי.
לא. היא בעברך.
הוא בחן אותי היטב. ״מה קרה? בלעת זבוב?״
״כלום,״ אמרתי.
״נו באמת, ילד. היא אמרה לך אמת או זיבולי שכל? שידור חי או הקלטה? ספר לי.״
״זיבולי שכל מוחלטים.״ הצצתי בשעוני. ״אני חייב לתפוס אוטובוס בחמש, אם אני רוצה להספיק לרכבת לבוסטון בשבע. כדאי שאזוז.״
״אה, יש לך עוד הרבה זמן. איפה תגור בקיץ?״
״אפילו לא חשבתי על זה.״
״תעצור אולי אצל גברת שוֹפְּלוֹ בדרך לתחנת האוטובוס. הרבה אנשים בהבנ'ס ביי משכירים חדרים לעובדי הקיץ, אבל היא הכי טובה. היא שיכנה הרבה עוזרים־עולצים במהלך השנים. קל למצוא את המקום שלה, בנקודה שבה הרחוב הראשי נגמר ופוגש בחוף. בית חווה גדול, צבוע באפור. תראה את השלט תלוי על המרפסת. אי אפשר לפספס אותו כי הוא עשוי מצדפים וחלקם כל הזמן נופלים. בית ההארחה על החוף של גברת שוֹפְּלוֹ. תגיד לה שאני שלחתי אותך.״
״טוב, תודה.״
״אם תשכור שם, תוכל להגיע לכאן ברגל על החוף אם תרצה לחסוך בכסף לדלק למשהו יותר חשוב, כמו בילוי ביום החופשי שלך. נחמד להתחיל את היום בהליכה על החוף. בהצלחה, ילד. מחכה לעבוד איתך.״ הוא הושיט את ידו. לחצתי אותה והודיתי לו שוב.
מאחר שהוא שתל את הרעיון בראשי, החלטתי ללכת על החוף בחזרה לעיירה. כך אחסוך עשרים דקות המתנה למונית שאני לא יכול להרשות לעצמי. כמעט הגעתי למדרגות העץ שמובילות לחול למטה כשהוא קרא אחרי.
״היי, ג'ונסי! רוצה לדעת משהו שרוזי לא תספר לך?״
״בטח,״ אמרתי.
״יש לנו מתקן מפחיד שנקרא 'אחוזת האימה'. רוזי'לה הזקנה לא מוכנה להתקרב לרדיוס של חמישים מטר ממנו. היא שונאת את הבובות הקופצות ואת 'חדר העינויים' ואת הקולות המוקלטים, אבל רוצה לדעת מה הסיבה האמיתית? היא פוחדת שבאמת יש שם רוח.״
״באמת?״
״באמת. והיא לא היחידה. חצי מהאנשים שעובדים כאן טוענים שראו אותה.״
״אתה רציני?״ אבל זו רק אחת מאותן שאלות ששואלים אחרי שמפתיעים אותך. יכולתי לראות שהוא רציני.
״הייתי מספר לך את הסיפור, אבל נגמרה לי ההפסקה. אני חייב להחליף כמה מוטות ב'קרונות השטן', ומפקחי הבטיחות באים להציץ ב'כדור הרעם' בסביבות שלוש. החבר'ה האלה הם קוצים בתחת. תשאל את שוֹפְּלוֹ. אֶמָלִינָה שוֹפְּלוֹ מכירה את ג'וילנד יותר ממני. אפשר לומר שהיא למדה היטב את המקום. יחסית אליה אני טירון.״
״זאת לא בדיחה? תרנגולת קטנה מגומי שאתה זורק על כל העובדים החדשים?״
״אני נראה לך צוחק?״
לא, אבל נראה כאילו הוא נהנה מאוד. הוא אפילו קרץ אלי. ״אתה מכיר יריד שעשועים שמכבד את עצמו בלי רוח רפאים? אולי תראה אותה בעצמך. הטמבלים אף פעם לא רואים אותה, זה בטוח. קדימה, צא לדרך, ילד. תשיג לך חדר לפני שתעלה על האוטובוס לווילמינגטון.״
•
עם שם כמו אֶמָלִינָה שוֹפְּלוֹ, קשה לא לדמיין בעלת בית ורודת לחיים שיצאה מרומן של צ'רלס דיקנס, אחת שמתרוצצת לכל עבר עם חזה שופע ואומרת דברים כמו ״האל ישמרנו״. אחת שמגישה תה ולחמניות סקונס בעודה עוטה דמות של תימהונית טובת לב שהתנהגותה מתקבלת בעין יפה. היא עשויה אפילו לצבוט בלחיי כשנשב ונקלה ערמונים באש המתפצחת.
אבל רק לעיתים נדירות אנחנו מקבלים את מה שאנחנו מדמיינים, והאישה שפתחה את הדלת לאחר שצילצלתי בפעמון היתה גבוהה, כבת חמישים, עם חזה שטוח ופנים חיוורות כמו זגוגית קפואה. ביד אחת היא החזיקה מאפרה מיושנת עם שקיק קטניות מתחתיה וביד האחרת סיגריה מעשנת. שערה, בגוון חום־עכברי, התלפף בתלתלים שמנים שכיסו את אוזניה. היא נראתה כמו נסיכה מזדקנת מאגדה של האחים גרים. הסברתי לה מדוע הגעתי.
״אתה הולך לעבוד בג'וילנד, מה? טוב, כדאי שתיכנס. יש לך המלצות?״
״לא המלצות דיור, לא – אני גר במעונות. אבל יש לי המלצת עבודה מהבוס שלי במנזה. המנזה היא הקפיטריה של אוניברסיטת ניו־המפשייר, שם אני—״
״אני יודעת מה זה מנזה. אמנם נולדתי בלילה, אבל לא אתמול בלילה.״ היא הכניסה אותי לחדר האורחים, שנמתח לכל אורך הבית והיה מלא בערבוביית רהיטים לא מתאימים, שבראשה טלוויזיה גדולה מחופה עץ. היא הצביעה עליה. ״צבעונית. הדיירים שלי מוזמנים לצפות בה – ולהישאר בחדר האורחים – עד עשר בלילה באמצע השבוע ועד חצות בסופי שבוע. לפעמים אני מצטרפת לילדים לסרט או למשחק בייסבול בשבת אחר הצהריים. אנחנו אוכלים פיצה, או שאני מכינה פופקורן. שִמחה גדולה.״
שמחה, חשבתי. כמו בששון ושמחה. וזה אכן נשמע שש ושמח.
״תגיד לי, מר ג'ונס, אתה נוהג לשתות ולעשות רעש? התנהגות כזאת היא אנטי־חברתית בעיניי, אף שרבים לא שותפים לדעתי.״
״לא, גברתי.״ שתיתי קצת, אבל לעיתים רחוקות עשיתי רעש. בדרך כלל אחרי בירה או שתיים נעשיתי מנומנם.
״אין טעם לשאול אותך על שימוש בסמים, היית אומר לא, גם אם כן היית משתמש בהם, נכון? אבל דברים כאלה תמיד מתגלים בבוא הזמן, וכשזה קורה, אני מזמינה את הדיירים שלי למצוא להם מקום חדש ללון בו. אפילו לא חשיש, זה ברור?״
״כן.״
היא הביטה בי. ״אתה לא נראה חשישניק.״
״אני לא.״
״יש לי חדרים לארבעה דיירים, ורק אחד מהם תפוס כרגע. מיס אָקֶרְלִי. היא ספרנית. כל החדרים אצלי הם חדרים ליחיד, אבל הם נחמדים בהרבה ממה שתמצא במוטל. החדר שנדמה לי שיתאים לך נמצא בקומה השנייה. יש לו מקלחת ושירותים משלו, מה שלא תמצא בקומה השלישית. יש לו גם גרם מדרגות חיצוני, שיתאים לך אם יש לך חברה. אין לי דבר נגד חברות, מאחר שאני גם אישה וגם חברותית למדי בעצמי. יש לך חברה, מר ג'ונס?״
״כן, אבל היא עובדת הקיץ בבוסטון.״
״טוב, אולי תפגוש מישהי. אתה יודע מה אומר השיר, האהבה נמצאת בכל פינה.״
רק חייכתי אליה. באביב 73', הרעיון לאהוב מישהי שהיא לא ונדי קיגן נראה לי זר.
״אני מניחה שתהיה לך מכונית. יש לי רק שני מקומות חניה מאחור לארבעה דיירים, אז מדי קיץ אנחנו עובדים על בסיס הראשון שמגיע – הראשון שתופס. אם תגיע ראשון, תחנה. אם לא, תצטרך לחנות לאורך הכביש. זה נשמע לך הוגן?״
״כן, גברתי.״
״יופי, כי ככה זה עובד. אני אזדקק לדברים הרגילים: שכר דירה של חודש ראשון, חודש אחרון ופיקדון נזקים.״ היא נקבה בסכום שאף הוא נשמע הוגן. ועדיין, הוא עמד לשחוט את החשבון שלי בבנק ניו־המפשייר הראשון.
״תסכימי לקבל המחאה?״
״היא תחזור?״
״לא, גברתי, לא ממש.״
היא השליכה לאחור את ראשה וצחקה. ״אז אקבל אותה, בהנחה שעדיין תרצה את החדר אחרי שתראה אותו.״ היא כיבתה את הסיגריה שלה וקמה. ״דרך אגב, אסור לעשן למעלה – זה עניין של ביטוח. ואסור לעשן פה בזמן שמתגוררים כאן דיירים. זה עניין של נימוס בסיסי. ידעת שאיסטרברוק הזקן מתעקש על מדיניות ללא עישון בפארק?״
״שמעתי. בטח יגיעו פחות מבקרים.״
״אולי בהתחלה. ואז הוא ימשוך מבקרים אחרים. אני מוכנה לשים כסף על בראד. הוא טיפוס ממולח, יליד־בן־יריד.״ חשבתי לשאול אותה מה זה אומר בדיוק, אבל היא כבר המשיכה הלאה. ״שנציץ בחדר?״
הצצה בחדר שבקומה השנייה שיכנעה אותי שהוא בסדר. המיטה היתה גדולה, וזה היה נחמד, והחלון השקיף אל הים, וזה היה אפילו טוב יותר. חדר האמבטיה היה מעין בדיחה, קטן כל כך שכאשר התיישבתי על האסלה, הרגליים שלי הגיעו למקלחון, אבל סטודנטים עם פירורים בארונות הפיננסיים שלהם לא יכולים להיות בררנים. והנוף היטה את הכף. לא הייתי בטוח שלחבר'ה העשירים יש נוף טוב יותר מבתי הקיץ שלהם לאורך החוף. דמיינתי את עצמי מביא לכאן את ונדי, שנינו מתפעלים מהנוף, ואז... במיטה הגדולה עם הקצב הקבוע והמנומנם של הגלים בחוץ...
״זה״. סוף־סוף ״זה״.
״אני רוצה את זה,״ אמרתי, והרגשתי שלחיי מתלהטות. לא דיברתי רק על החדר.
״אני יודעת. רואים את זה על כל הפנים שלך.״ כאילו היא ידעה על מה חשבתי, ואולי אכן ידעה. היא חייכה – חיוך גדול ורחב שכמעט הפך אותה לדמות דיקנסית למרות חזהּ השטוח ועורה החיוור. ״קן קטן משלך. לא ארמון ורסאי, אבל מקום משלך. לא כמו חדר במעונות, אה?״
״לא,״ הודיתי. חשבתי שעלי לשכנע את אבי להכניס עוד חמש־מאות דולר לחשבון הבנק שלי, כדי שאוכל להסתדר עד שאקבל את המשכורת הראשונה. הוא יתלונן, אבל ישתכנע בסופו של דבר. רק קיוויתי שלא אצטרך להשתמש בקלף האמא המתה. היא מתה לפני כמעט ארבע שנים, אבל אבא נשא חצי תריסר תמונות בארנקו, ועדיין ענד את טבעת הנישואים שלו.
״עבודה משלך וחדר משלך,״ היא אמרה, ונשמעה חולמנית מעט. ״התקדמות טובה, דווין. אכפת לך אם אקרא לך דווין?״
״אפילו דוו.״
״בסדר גמור.״ היא הביטה ברחבי החדר עם הגג הנטוי בחדות – הוא היה מתחת לשולי הגג – ונאנחה. ״הריגוש לא מחזיק מעמד הרבה זמן, אבל כל עוד הוא שם – זה טוב. תחושת העצמאות הזאת. אני חושבת שתתאים לכאן. אתה נראה כמו טיפוס של ירידים.״
״את השנייה שאומרת לי את זה.״ ואז חשבתי על השיחה שלי עם ליין הארדי במגרש החניה. ״שלישית, למעשה.״
״ואני בטוחה שאני יודעת מי השניים האחרים. אני יכולה להראות לך עוד משהו? חדר האמבטיה לא גדול, אני יודעת, אבל עדיף להיות בו מאשר לחרבן בשירותים של המעונות בזמן ששני בחורים מפליצים ליד הכיורים ומחליפים שקרים על הבנות שהתמזמזו איתם בלילה.״
פרצתי בשאגות צחוק, וגברת אמלינה שופלו הצטרפה אלי.
•
ירדנו בגרם המדרגות החיצוני. ״מה שלום ליין הארדי?״ היא שאלה כשהגענו למטה. ״עדיין חובש את המצנפת המטופשת שלו?״
״היא נראית לי יותר כמו מגבעת.״
היא משכה בכתפיים. ״מצנפת, מגבעת, מה ההבדל?״
״הוא בסדר, אבל הוא סיפר לי משהו...״
היא היטתה אלי את ראשה. כמעט מחייכת, אבל לא בדיוק.
״הוא סיפר לי שמתקן בג'וילנד – 'אחוזת האימה', הוא קרא לו – רדוף רוחות. שאלתי אותו אם הוא עובד עלי, והוא אמר שלא. הוא אמר שאת תדעי על זה.״
״מה אתה אומר.״
״כן. הוא אמר שאת יודעת על ג'וילנד יותר ממנו.״
״ובכן,״ היא אמרה, הכניסה יד לכיס מכנסיה ושלפה חפיסת וינסטון, ״אני יודעת לא מעט. בעלי היה המהנדס הראשי שם עד שחטף התקף לב ומת. כשהתברר כמה עלוב היה ביטוח החיים שלו – ואת רובו הוא גם משך בהלוואות – התחלתי להשכיר את שתי הקומות העליונות של הבית. מה עוד הייתי אמורה לעשות? יש לנו רק ילדה אחת, ועכשיו היא בניו־יורק, מנסה את מזלה בחברת פרסום.״ היא הציתה את הסיגריה, שאפה פנימה ונשפה את העשן החוצה בצחוק. ״היא גם מנסה להיפטר מהמבטא הדרומי שלה, אבל זה סיפור אחר. האחוזה הענקית הזאת היתה הצעצוע של האווי, ומעולם לא נטרתי לו טינה על כך. לפחות עכשיו היא משתלמת לי. ואני אוהבת להישאר קשורה לפארק, כי כך אני מרגישה עדיין קשורה אליו. אתה יכול להבין את זה?״
״בטח.״
היא בחנה אותי דרך ענני עשן הסיגריה הנישאים באוויר, חייכה והנידה את ראשה. ״לא – אתה מנומס, אבל צעיר מדי.״
״אמא שלי מתה לפני ארבע שנים. אבא שלי עדיין מתאבל. הוא אומר שיש סיבה שהמילים רעיה וראִייה הן כמעט אותו הדבר. לי יש את הלימודים, לפחות, ואת החברה שלי. אבא מסתובב בבית יותר מדי גדול בשבילו מצפון לקיטרי. הוא יודע שכדאי לו למכור אותו ולקנות בית קטן יותר, קרוב למקום העבודה שלו – שנינו יודעים את זה – אבל הוא נשאר. אז כן, אני יודע למה את מתכוונת.״
״אני מצטערת לשמוע,״ אמרה גברת שופלו. ״יום אחד אני אפתח את הפה שלי יותר מדי ואפול ישר פנימה. אתה צריך לתפוס את האוטובוס של חמש ועשרה?״
״כן.״
״אז בוא למטבח. אני אכין לך טוסט גבינה ואחמם לך במיקרו מרק עגבניות. יש לך זמן. ואז אספר לך את הסיפור העצוב של רוח הרפאים מג'וילנד, אם תרצה לשמוע אותו.״
״זה סיפור רפאים אמיתי?״
״אף פעם לא הייתי במתקן המטופש, אז אני לא יודעת במאה אחוז. אבל זה סיפור רצח. בזה אני בטוחה.״
•
המרק היה סתם מרק קמפבל מקופסה, אבל בטוסט היתה גבינת מונסטר, החביבה עלי, והטעם היה שמיימי. היא מזגה לי כוס חלב והתעקשה שאשתה אותו. אני עדיין גדל, כך טענה גברת שופלו. היא התיישבה מולי עם קערת מרק בשבילה אבל בלי טוסט (״אני צריכה לשמור על הגזרה הצעירה שלי״) וסיפרה לי את הסיפור. את חלקו היא גילתה בעיתונים ובכתבות בטלוויזיה. החלקים העסיסיים יותר הגיעו מהקשרים שלה בג'וילנד, והיו לה רבים כאלה.
״זה קרה לפני ארבע שנים, בטח סביב הזמן שאמא שלך מתה. אתה יודע מה תמיד צץ לי בראש כשאני חושבת על זה? החולצה של הבחור. והכפפות. עוברת בי צמרמורת כשאני חושבת על הדברים האלה. כי זה אומר שהוא תיכנן את זה.״
״את קצת מתחילה באמצע,״ אמרתי.
גברת שופלו צחקה. ״כן, כנראה. שמה של רוח הרפאים שלך היא לינדה גריי, והיא היתה מפלורנס. זה בקרוליינה הדרומית. היא והחבר שלה – אם זה מי שהוא היה. השוטרים בדקו טוב־טוב את הרקע שלה, ולא מצאו אותו בכלל – בילו את הלילה האחרון שלה עלי אדמות בלונה־אין, כקילומטר דרומית מכאן לאורך החוף. הם נכנסו לג'וילנד למחרת בסביבות אחת־עשרה בבוקר. הוא קנה להם כרטיסי כניסה במזומן. הם עלו על כמה מתקנים ואז אכלו ארוחת צהריים מאוחרת ב'רוק לובסטר', מסעדת מאכלי הים ליד אולם ההופעות. השעה היתה קצת אחרי אחת בצהריים. באשר לשעת המוות, אתה יודע איך הם קובעים אותה... תכולת הקיבה וכן הלאה...״
״כן.״ הטוסט שלי נגמר, והפניתי את תשומת ליבי למרק. הסיפור לא פגע בתיאבון שלי. הייתי בן עשרים ואחת, זוכרים? ואף על פי שלא הייתי מודה בכך, עמוק בפנים הייתי משוכנע שלעולם לא אמות. אפילו המוות של אמי לא הצליח לשנות את האמונה הבסיסית הזאת.
״הוא קנה לה אוכל, ואז לקח אותה ל'גלגל קרוליינה' – מתקן איטי, אתה יודע, לא מקשה על העיכול – ואז הוא הכניס אותה ל'אחוזת האימה'. הם נכנסו ביחד, אבל רק אחד מהם יצא החוצה. בערך באמצע המסלול –
שנמשך כתשע דקות – הוא שיסף את הגרון שלה והשליך אותה לצד המסילה שעליה נוסעים הקרונות. זרק אותה כמו שקית זבל. הוא ידע שהוא יתלכלך מאוד, כי הוא לבש שתי חולצות וחבש זוג כפפות עבודה צהובות. הם מצאו את החולצה העליונה – זו שספגה את רוב הדם –
במרחק כמאה מטר מהגופה. את הכפפות מצאו בהמשך.״
יכולתי לראות את זה: ראשית הגופה, עדיין חמה ופועמת, ואז החולצה, ואז הכפפות. הרוצח, בינתיים, ממשיך לשבת בקרונית ומסיים את הנסיעה. גברת שופלו צדקה, זה באמת היה מפחיד.
״כשהנסיעה הסתיימה, הבן־אלף פשוט יצא והלך משם. הוא ניגב את הקרונית – החולצה שהם מצאו היתה ספוגה כולה – אבל הוא לא הצליח לנקות את כל הדם. אחד העוזרים ראה קצת כתמים על המושב לפני שהנסיעה הבאה התחילה וניקה אותם. הוא לא חשב פעמיים. דם במתקנים של יריד שעשועים הוא לא עניין חריג: לרוב איזה ילד מתרגש יותר מדי ודם מתחיל לנזול מהאף שלו. אתה תגלה בעצמך. רק תוודא שאתה עוטה כפפות משלך כשאתה מנקה, כדי שלא תידבק בכלום. הם מחזיקים כפפות בכל תחנות העזרה הראשונה, ויש כמה תחנות כאלה ברחבי הפארק.״
״אף אחד לא שם לב שהוא יצא מהמתקן בלי החברה שלו?״
״לא. זה קרה באמצע יולי, בעונה העמוסה ביותר, והפארק נראה כמו בית משוגעים. לא מצאו את הגופה עד אחת בלילה, הרבה אחרי שהפארק נסגר ואורות התחזוקה של 'אחוזת האימה' נדלקו. למשמרת הלילה, אתה יודע. תהיה לך הזדמנות לחוות את זה. כל העוזרים־העולצים מקבלים משמרת ניקיון פעם בחודש, וכדאי לך לצבור שעות שינה לפני המשמרת הזאת, כי הפיכת השעות מעצבנת מאוד.״
״אנשים חלפו לידה עד שהפארק נסגר ואף אחד לא ראה אותה?״
״אם כן, הם חשבו שהיא חלק מהמופע. אבל כנראה איש לא שם לב לגופה. הנסיעה ב'אחוזת האימה' חשוכה. המתקן החשוך היחיד בג'וילנד. בפארקים אחרים יש יותר.״
נסיעה חשוכה. המילים העבירו בי צמרמורת, אבל לא חזקה מספיק שתמנע ממני לסיים את המרק שלי. ״מה עם תיאור שלו? אולי ממי ששירת אותם במסעדה?״
״הם השיגו יותר מזה. היו להם תמונות. המשטרה וידאה שהן יפורסמו בטלוויזיה ויודפסו בעיתונים.״
״איך זה קרה?״
״נערות־הוליווד,״ אמרה גברת שופלו. ״כחצי תריסר תמיד עובדות בפארק כשהוא מלא באנשים. אין בג'וילנד משהו שדומה למועדון חשפנות, אבל איסטרברוק הזקן לא ביזבז כל כך הרבה שנים לשווא בירידים נודדים. הוא יודע שאנשים אוהבים איזה טעם סקסי שמתלווה למתקנים ולנקניקיות. בכל קבוצת עוזרים־עולצים יש נערת־הוליווד אחת. אתה תקבל את שלך, וביחד עם שאר הבחורים בצוות תצטרכו לפקוח עליה עין של אח גדול, למקרה שמישהו יטריד אותה. הן מתרוצצות בשמלות ירוקות קצרות ונעלי עקב ירוקות גבוהות וכובעים קטנטנים ירוקים שתמיד מזכירים לי את רובין הוד ואנשיו העליזים. אלא שהן העלמות־העולצות. הן נושאות מצלמות ספיד גרפיק, עם מפוח, כמו אלה שרואים בסרטים ישנים, ומצלמות את הטמבלים.״ היא משתתקת. ״אם כי אני מייעצת לך לא לכנות ככה את המבקרים.״
״מר דין כבר הזהיר אותי,״ אמרתי.
״הגיוני. בכל אופן, נערות־הוליווד אמורות להתרכז במשפחות ובזוגות מעל גיל עשרים ואחת. ילדים מתחת לגיל הזה לרוב לא מעוניינים בתמונות למזכרת. הם מעדיפים לבזבז את הכסף שלהם על אוכל ומשחקים. התוכנית היא כזאת – קודם הנערות מצלמות ואז ניגשות.״ היא החלה לדבר בקול מלא אוויר כמו מרילין מונרו. ״'שלום, ברוכים הבאים לג'וילנד, אני קארן! אם תרצו בהעתק של התמונה שהרגע צילמתי, מסרו לי את השם שלכם וגשו לדוכן התמונות ההוליוודיות בדרך הצייד־הצוהל כשאתם יוצאים מהפארק.' משהו כזה.
״אחת מהן צילמה את לינדה גריי ואת החבר שלה ב'דוכן הירי של אנני אוקלי', אבל כשהתקרבה אליהם, הבחור ניפנף אותה. ניפנף אותה בגסות. לאחר מכן היא סיפרה לשוטרים שאם הוא היה יכול, הוא היה חוטף ממנה את המצלמה ושובר אותה. היא אמרה שהעיניים שלו העבירו בה צמרמורת. קשות ואפורות, היא אמרה.״ גברת שופלו חייכה ומשכה בכתפיים. ״רק שהתברר שהוא הרכיב משקפי שמש. אתה מכיר את הבנות שאוהבות להגזים.״
למען האמת, כן. רנה, חברה של ונדי, היתה מסוגלת להפוך בדיקה שגרתית אצל רופא השיניים לסצנה מסרט אימה.
״זו היתה התמונה הטובה ביותר, אבל לא היחידה. השוטרים עברו על כל התמונות שנערות־הוליווד צילמו באותו יום ומצאו את גריי והחבר שלה ברקע של ארבע תמונות אחרות. בתמונה הטובה שבהן הם עומדים בתור אל 'הספלים המסתובבים', והיד שלו על הישבן שלה. די נועז יחסית למישהו שאיש מהמשפחה או מהחברים שלה לא ראה בעבר.״
״חבל שאין מצלמות במעגל סגור,״ אמרתי. ״החברה שלי השיגה עבודה בכולבו פילנ'ס בבוסטון הקיץ, והיא אומרת שיש להם כמה מצלמות כאלה, והם מוסיפים עוד כמה. כדי לגלות גנבים.״
״יום אחד יהיו מצלמות כאלה בכל מקום,״ היא אמרה. ״כמו בספר המדע הבדיוני על משטרת המחשבות. אני לא מצפה ליום הזה. אבל לעולם לא יכניסו מצלמות כאלה למתקנים כמו 'אחוזת האימה'. אפילו לא מצלמות אינפרא־אדומות שיכולות לצלם בחושך.״
״לא?״
״לא. אין בג'וילנד 'מנהרת אהבה', אבל 'אחוזת האימה' היא לחלוטין 'מנהרת המשמושים'. בעלי סיפר לי פעם שיום שבו צוות הניקיון לא מוצא לפחות שלושה זוגות תחתונים ליד המסילה נחשב ליום חלש.
״אבל היתה להם תמונה מצוינת של הבחור בדוכן הירי. כמעט תמונת דיוקן. היא התפרסמה בעיתונים ובטלוויזיה במשך שבוע. הוא צמוד אליה מותן למותן, ומראה לה איך להחזיק את הרובה, כמו שגברים תמיד עושים. כולם בשתי הקרוליינות בטח ראו את זה. היא מחייכת, אבל הוא נראה רציני לגמרי.״
״וכל הזמן הכפפות והסכין בכיסים שלו,״ אמרתי. הרעיון המם אותי.
״תער.״
״אה?״
״הוא השתמש בתער, או משהו כזה, ככה קבע הפתולוג. בכל אופן, השוטרים השיגו את התמונות האלה, כולל התמונה הטובה, ואתה יודע מה? הם לא מצליחים לראות את הפנים שלו באף תמונה.״
״בגלל משקפי השמש.״
״כן. אבל גם זקן קטן מכסה את הסנטר שלו, והוא חובש כובע בייסבול עם מצחייה ארוכה שמצלה על מה שהמשקפיים והזקן לא מסתירים. זה יכול להיות כל אחד. גם אתה, רק שהשיער שלך כהה ולא בלונדיני, ואין לך קעקוע של עוף דורס על אחת מידיך. לבחור הזה היה קעקוע של נשר, ואולי נץ. רואים אותו היטב בתמונה מדוכן הירי. הם פירסמו תקריב של הקעקוע בעיתון במשך חמישה ימים ברציפות, בתקווה שמישהו יזהה אותו. איש לא זיהה.״
״לא גילו כלום במוטל שבו הם ישנו בלילה הקודם?״
״לא. כשהם נרשמו הוא הציג רישיון נהיגה של קרוליינה הדרומית, אבל התברר שהוא נגנב לפני שנה. אף אחד אפילו לא ראה אותה. היא בטח חיכתה במכונית. היא היתה אלמונית במשך שבוע, אבל המשטרה פירסמה קלסתרון שלה. היא נראתה בו ישנה, לא מתה עם גרון משוסף. מישהי – חברה שלמדה איתה בבית־ספר לסיעוד, נדמה לי – ראתה את הקלסתרון וזיהתה אותה. היא סיפרה להורים שלה, אני לא יכולה לדמיין איך הם הרגישו. הם הגיעו לכאן במכונית שלהם, קיוו שכנגד כל הסיכויים הם יגיעו לחדר המתים ויתברר שזו ילדתם האהובה של אנשים אחרים.״ היא הנידה לאט את הראש. ״ילדים הם סיכון כל כך גדול, דוו. חשבת על זה פעם?״
״אולי.״
״כלומר, לא. אני... אני חושבת שאם היו מסיטים את הסדין והבת שלי היתה שוכבת שם, הייתי יוצאת מדעתי.״
״את לא חושבת שלינדה גריי באמת רודפת את המתקן, נכון?״
״אני לא יכולה לענות על זה, כי אין לי שום דעה על החיים־שאחרי־המוות, בעד או נגד. אני אגלה את התשובה כשאגיע לשם, וזה מספיק לי. אני רק יודעת שהרבה אנשים שעובדים בג'וילנד טוענים שראו אותה עומדת ליד המסילה, לובשת את מה שלבשה ביום שמצאו אותה: חצאית כחולה וחולצה כחולה בלי שרוולים. הם לא ראו את הצבעים האלה בתמונות שפורסמו בציבור, כי מצלמות הספיד גרפיק של נערות־הוליווד מצלמות רק תמונות בשחור־לבן. אני מניחה שקל וזול יותר לפתח אותן ככה.״
״אולי צבע הבגדים הוזכר בכתבות.״
היא משכה בכתפיה. ״אולי. אני לא זוכרת. אבל כמה אנשים גם הזכירו שהנערה שהם ראו עומדת ליד המסילה ענדה קשת כחולה לראשה, וזה לא הוזכר בכתבות. הם הסתירו את המידע הזה במשך כמעט שנה, כדי שיוכלו להשתמש בו אם ימצאו חשוד.״
״ליין אמר שהטמבלים מעולם לא ראו אותה.״
״לא, היא מופיעה רק אחרי שהפארק נסגר. לרוב רואים אותה העוזרים־העולצים במשמרת הלילה, אבל אני יודעת שלפחות מפקח בטיחות אחד מראלי טוען שראה אותה, כי שתיתי איתו פעם ב'מטבע החול'. הוא סיפר שהיא פשוט עמדה שם כשהוא נסע במתקן. הוא חשב שזו תפאורה חדשה, עד שהיא הושיטה לעברו ידיים, ככה.״
גברת שופלו הושיטה קדימה את זרועותיה, כפות ידיה כלפי מעלה, מבקשות עזרה.
״הוא אמר שהוא הרגיש כאילו הטמפרטורה צנחה בעשרים מעלות. מובלעת קור, הוא קרא לזה. כשהסתובב והביט לאחור, היא נעלמה.״
חשבתי על ליין, במכנסי הג'ינס ההדוקים שלו, המגפיים המשופשפים והמגבעת המוטה. אמת או זיבולי שכל? הוא שאל. שידור חי או הקלטה? חשבתי שרוח הרפאים של לינדה גריי היא כמעט בוודאות זיבולי שכל, אבל קיוויתי שלא. קיוויתי שאראה אותה. זה יהיה סיפור אדיר שאוכל לספר לוונדי, ובאותם ימים כל המחשבות שלי הובילו אותי אליה. אם אקנה את החולצה הזאת, ונדי תאהב אותה? אם אכתוב סיפור על נערה צעירה שמתנשקת לראשונה על גב סוס, האם ונדי תיהנה ממנו? אם אראה רוח רפאים של בחורה שנרצחה, האם הסיפור ירתק את ונדי? אולי מספיק כדי שתרצה לבוא לכאן ולראות בעצמה?
״כחצי שנה לאחר הרצח התפרסמה ב'פוסט קורייר' של צ'רלסטון כתבת מעקב,״ אמרה גברת שופלו. ״מתברר שמאז 1961 אירעו ארבעה מעשי רצח דומים בג'ורג'יה ובשתי הקרוליינות. כולם של נשים צעירות. אחת נדקרה, גרונותיהן של שלוש האחרות שוספו. הכתב מצא לפחות שוטר אחד שאמר שיש אפשרות שכולן נרצחו בידי הבחור שרצח את לינדה גריי.״
״היזהרו מרוצח השעשועים!״ אמרתי בקול עמוק של קריין.
״כך בדיוק העיתון קרא לו. היית רעב, לא? אכלת הכול חוץ מהקערה. כדאי שעכשיו תיתן לי את ההמחאה שלך ותרוץ לתחנת האוטובוס, או שתצטרך לישון הלילה על הספה שלי.״
הספה שלה נראתה נוחה למדי, אבל השתוקקתי לחזור צפונה. נותרו יומיים עד לסיום חופשת האביב, ואז אחזור ללימודים כשזרועי עוטפת את מותניה של ונדי קיגן.
הוצאתי את פנקס ההמחאות שלי, חתמתי, וכך שכרתי דירת חדר עם נוף מקסים לאוקיינוס, שוונדי קיגן – החברה שלי – לעולם לא תראה במו עיניה. בחדר הזה ישבתי לא מעט לילות, הקשבתי בלחש לג'ימי הנדריקס ולדלתות, וחשבתי מחשבות אקראיות על התאבדות. מחשבות בוסר, לא רציניות, רק פנטזיות של בחור צעיר עם דמיון פעיל יתר על המידה ובעיות לב... או לפחות זה מה שאני מספר לעצמי אחרי כל כך הרבה שנים, אבל מי באמת יודע?
בכל הנוגע לעבר, כולם כותבים סיפורים.
•
כשהגעתי לתחנת האוטובוס ניסיתי לתפוס את ונדי, אבל האמא החורגת שלה אמרה שהיא יצאה עם רנה. כשהאוטובוס הגיע לווילמינגטון ניסיתי שוב, אבל היא עדיין היתה עם רנה. שאלתי את נדין – האמא החורגת – אם יש לה מושג איפה הן יכולות להיות. נדין אמרה שלא. היא נשמעה כאילו אני המתקשר הכי פחות מעניין שיצא לה לדבר איתו כל היום. אולי כל השנה. אולי כל חייה. עם אבא של ונדי הסתדרתי די טוב, אבל נדין קיגן מעולם לא היתה ממעריצותיי הגדולות.
לבסוף – אז כבר הגעתי לבוסטון – תפסתי את ונדי. היא נשמעה מנומנמת, אף שהשעה היתה רק שבע, ועבור סטודנטים בחופשת האביב הערב רק מתחיל בשעה הזאת. סיפרתי לה שהתקבלתי לעבודה.
״כל הכבוד לך,״ היא אמרה. ״אתה בדרך הביתה?״
״כן, ברגע שאגיע לאוטו שלי.״ ואם לא יהיה לי פנצ'ר. באותם ימים נסעתי תמיד על צמיגים שחוקים, ונראה כאילו אחד מהם תמיד מתפנצ'ר. גלגל רזרבי, אתם שואלים? מצחיק מאוד, רבותי. ״אני יכול להישאר הלילה בפורטסמאות במקום לנסוע ישר הביתה ולראות אותך מחר, אם—״
״לא רעיון טוב. רנה נשארת אצלי, ונדין לא תוכל להתמודד עם עוד אנשים. אתה יודע כמה היא רגישה עם אנשים.״
חלק מהאנשים, אולי. אבל לנדין ולרנה תמיד היה קשר חזק, הן נהגו לשתות אינספור כוסות קפה ולרכל על כוכבי הקולנוע האהובים עליהן, כאילו היו חברים שלהן, אבל זה כנראה לא היה הזמן לומר זאת.
״הייתי שמחה לדבר איתך, דוו, אבל התכוננתי ללכת לישון. לי ולרנה היה יום עמוס, קניות ו... דברים.״
היא לא פירטה בעניין הדברים, ואני גיליתי שלא אכפת לי מספיק כדי לשאול. עוד סימן אזהרה.
״אוהב אותך, ונדי.״
״גם אני אוהבת אותך.״ ההצהרה נשמעה אדישה, לא לוהטת. היא סתם עייפה, אמרתי לעצמי.
התגלגלתי לי צפונה מבוסטון עם תחושת אי נוחות ברורה. משהו בקול שלה? היעדר ההתלהבות? לא ידעתי. לא הייתי בטוח שאני רוצה לדעת. אבל תהיתי. לפעמים אפילו עכשיו, אחרי כל השנים האלה, אני תוהה. כיום היא עבורי רק צלקת וזיכרון, מישהי שפגעה בי כמו שכל אישה צעירה פוגעת בגבר צעיר מפעם לפעם. אישה צעירה מחיים אחרים. אבל אני עדיין תוהה איפה היא היתה באותו יום. מה היו הדברים האלה. ואם אכן היתה עם רנה סנט קלייר.
אפשר להתווכח מה השורה הכי מבהילה במוזיקת הפופ, אבל בשבילי היא שייכת לביטלס המוקדמים – לג'ון לנון, למעשה, ששר הייתי מעדיף לראות אותך מתה, ילדה קטנה, מאשר עם גבר אחר. הייתי יכול לומר לכם שמעולם לא חשתי כך כלפי ונדי אחרי הפרידה שלנו, אבל זה יהיה שקר. זה לא נמשך הרבה זמן, אבל האם חשתי כלפיה טינה כלשהי אחרי הפרידה? כן. במשך לילות ארוכים ונטולי שינה חשבתי שמגיע לה שיקרה לה משהו רע – אפילו רע מאוד – כנקמה על הפגיעה שלה בי. המחשבות האלה הבהילו אותי, אבל לפעמים הן צצו. ואז הייתי חושב על הגבר שנכנס ל'אחוזת האימה' כשזרועו כרוכה סביב לינדה גריי ולגופו שתי חולצות. הגבר עם העוף הדורס על היד והתער בכיס.
•
באביב 1973 – שנת הילדוּת האחרונה שלי, בדיעבד – ראיתי עתיד שבו ונדי קיגן תהיה ונדי ג'ונס... ואולי ונדי קיגן־ג'ונס, אם היא תרצה להיות מודרנית ולשמור על שם הנעורים שלה. וגם בית לחופו של אגם במיין או בניו־המפשייר (ואולי במערב מסצ'וסטס), מלא שאון והמולה של שני קיגן־ג'ונסים קטנטנים, בית שבו אכתוב ספרים שאולי לא יהיו רבי־מכר, אבל יצברו פופולריות שתספק לנו חיים נוחים, ויקבלו – חשוב מאוד – ביקורות טובות. ונדי תוכל להגשים את חלומה לפתוח בוטיק בגדים קטן (שאף הוא יקבל ביקורות אוהדות), ואני אלַמד כמה קורסים בכתיבה יוצרת, מהסוג שתלמידים מוכשרים נלחמים להתקבל אליהם. דבר מכל זה לא קרה בסופו של דבר, כמובן, לכן זה רק הולם שהפעם האחרונה שהיינו יחד כזוג היתה במשרדו של פרופסור ג'ורג' ב' נאקו, אדם שמעולם לא היה קיים.
בסתיו 1968, סטודנטים שחזרו לאוניברסיטת ניו־המפשייר גילו את ה״משרד״ של פרופסור נאקו מתחת למדרגות במרתף בניין המילטון סמית. החדר היה זרוע תעודות גמר מזויפות, ציורי אמנות אלבנית משונים בצבעי מים ותרשימי ישיבה עם שמות כמו אליזבת טיילור, רוברט צימרמן ולינדון בינס ג'ונסון רשומים בעיפרון על פתקיות. היו שם גם שמות עבודות של סטודנטים שמעולם לא היו קיימות. אחת מהן, אני זוכר, נקראה ״כוכבי הסקס של המזרח״. אחרת נקראה, ״השירה המוקדמת של קתולהו: השוואה.״ היו שלוש מאפרות עומדות. על שלט שהוצמד לתחתית המדרגות היה כתוב: פרופסור נאקו אמר: ״מנורת העישון תמיד דולקת!״ היו גם כמה כיסאות נוח מתפוררים וספה מתפוררת באותה המידה, שימושית לסטודנטים המחפשים מקום נוח להתמזמז בו.
יום רביעי לפני הבחינה האחרונה שלי היה חם ולח בצורה יוצאת דופן לעונה. סביב אחת בצהריים החלו ענני קומולונימבוס כבדים להיאסף, ובסביבות ארבע, כשוונדי הסכימה לפגוש אותי ב״משרד״ התת־קרקעי של ג'ורג' ב' נאקו, השמיים נפתחו והחל לרדת גשם. הגעתי לשם ראשון. ונדי הופיעה חמש דקות לאחר מכן, רטובה עד לשד עצמותיה אבל במצב רוח מרומם. טיפות מים נצצו בשערה. היא זרקה את עצמה אל זרועותיי והתפתלה ביניהן, צוחקת. רעם הרעים, הנורות הבודדות שהיו תלויות במרתף האפלולי היבהבו.
״חבק אותי חבק אותי חבק אותי,״ היא אמרה. ״הגשם כל כך קר.״
אני חיממתי אותה והיא חיממה אותי. במהרה היינו כרוכים זה בזה על הספה המתפוררת, ידי השמאלית מלופפת סביבה וחופנת את שדה נטול החזייה, וימיני כבר עמוק במעלה החצאית שלה כדי לחוש בתחרה ובמשי. היא נתנה לה להישאר שם דקה או שתיים, ואז הזדקפה, התרחקה ממני והתפיחה את שערה.
״מספיק עם זה,״ אמרה בצדקנות. ״מה אם פרופסור נאקו ייכנס?״
״לא נראה לי שזה יקרה, נכון?״ חייכתי, אבל מתחת לחגורה הרגשתי פעימה מוכרת. לפעמים ונדי שיחררה את הפעימה הזאת – היא הפכה מומחית גדולה למדי במחווה שנהגנו לקרוא לה ״דרך המכנסיים״ – אבל לא חשבתי שזה מה שיקרה היום.
״אז אחד הסטודנטים,״ היא אמרה. ״מתחנן להזדמנות אחרונה לקבל ציון עובר. 'בבקשה, פרופסור נאקו, בבקשה־בבקשה־בבקשה, אני אעשה הכול.'״
גם זה לא היה סביר, אבל הסיכויים שיפריעו לנו היו גדולים, בזה היא צדקה. סטודנטים תמיד קפצו כדי לתלות שמות מזויפים חדשים של עבודות או ציורים אלבניים חדשים. הספה היתה ידידותית למזמוזים, אבל המקום עצמו פחות. פעם, אולי, אבל לא מאז שהמאורה התת־קרקעית הפכה למעין נקודת מפגש מיתולוגית לתלמידים בפקולטה לאמנויות.
״איך היתה הבחינה שלך בסוציולוגיה?״ שאלתי אותה.
״בסדר. אני בספק אם אקבל ציון גבוה, אבל אני יודעת שעברתי וזה מספיק לי. בעיקר כי זו היתה הבחינה האחרונה.״ היא התמתחה, ידיה נגעו במדרגות שמעלינו והעלו את שדיה מול עיניי המהופנטות. ״אני מתעופפת מכאן בעוד...״ היא הציצה בשעונה. ״... בדיוק שעה אחת ועשר דקות.״
״את ורֶנֶה?״ בליבי לא שררה חיבה גדולה כלפי השותפה לחדר של ונדי, אבל ידעתי היטב שאסור לי לומר דבר. פעם אחת אמרתי משהו, ולאחר מכן לוונדי ולי היתה מריבה קצרה ומרירה שבה הואשמתי שאני מנסה לנהל לה את החיים.
״נכון מאוד, אדוני. היא תקפיץ אותי הביתה. ובעוד שבוע נהיה עובדות רשמיות של פילנ'ס!״
היא נשמעה כאילו שתיהן הולכות לעבוד בבית הלבן, אבל גם בקשר לזה נצרתי את לשוני. היו לי דאגות אחרות. ״את עדיין מגיעה לברוויק בשבת, נכון?״ התוכנית היתה שהיא תגיע בבוקר, תישאר שם במהלך היום, וגם בלילה. היא תישן בחדר האורחים, כמובן, אבל הוא היה במרחק עשרה צעדים בלבד בהמשך המסדרון. בהתחשב בעובדה שאולי לא נראה זה את זה עד הסתיו, חשבתי שהסיכויים שנגיע ל״זה״ גדולים מאוד. מצד שני, ילדים קטנים מאמינים בסנטה קלאוס, ותלמידי שנה א' באוניברסיטת ניו־המפשייר מאמינים במשך סמסטר שלם שג'ורג' ב' נאקו הוא פרופסור אמיתי שמלמד קורסים אמיתיים בספרות.
״מאה אחוז.״ היא הביטה סביב, ראתה שאין איש בחדר, והחליקה את ידה במעלה ירכי. כשהגיעה למפשעת מכנסי הג'ינס שלי היא משכה בעדינות במה שמצאה שם. ״בוא הנה.״
אז קיבלתי את ״דרך המכנסיים״ שלי למרות הכול. זה היה אחד הניסיונות הטובים יותר שלה, איטי וקצבי. הרעם הרעים בשמיים, ובשלב מסוים אנחת הגשם היורד התחלפה בנקישות קשות וחלולות כשהוא הפך לברד. בסוף היא לחצה, העצימה והאריכה את הנאת האורגזמה שלי.
״תוודא שאתה נרטב טוב בדרך חזרה למעונות, או שכל העולם יידע בדיוק מה עשינו כאן.״ היא קפצה על רגליה. ״אני חייבת ללכת, דוו. אני עוד צריכה לארוז קצת.״
״אני אאסוף אותך בשבת בשתים־עשרה. אבא שלי מכין את קדירת העוף המפורסמת שלו לארוחת ערב.״
היא שוב אמרה מאה אחוז. כמו העמידה על קצות האצבעות, גם זה היה סימן מסחרי של ונדי קיגן. אלא שבערב שישי היא התקשרה אלי ואמרה שהתוכניות של רנה השתנו והן יוצאות לבוסטון יומיים מוקדם מהמתוכנן. ״אני מצטערת, דוו, אבל היא הטרמפ שלי.״
״את תמיד יכולה לנסוע באוטובוס,״ אמרתי, כבר ידעתי שלא אצליח לשכנע אותה.
״הבטחתי לה, מותק. ויש לנו כרטיסים ל'פיפין' בתיאטרון 'אימפריאל'. אבא של רנה השיג לנו אותם בהפתעה.״ היא השתתקה. ״תשמח בשבילי. אתה נוסע עד לקרוליינה הצפונית, ואני שמחה בשבילך.״
״שמח,״ אמרתי. ״רות־עבור.״
״זה יותר טוב.״ היא הנמיכה את קולה, ונשמעה חשאית. ״בפעם הבאה שנהיה ביחד, אני אפצה אותך. מבטיחה.״
זו היתה הבטחה שהיא לא קיימה, אבל גם לא נאלצה להפר, כי אחרי אותו יום ב״משרד״ של פרופסור נאקו לא ראיתי שוב את ונדי קיגן. לא היתה אפילו שיחת טלפון אחרונה רשמית, מלאה בדמעות והאשמות. את זה ניתן לזקוף לזכותו של טום קנדי (נגיע אליו בקרוב), וכנראה היה מדובר בעצה טובה. ונדי אולי ציפתה לשיחה כזאת, אולי אפילו קיוותה לה. אם כן, היא התאכזבה.
אני מקווה שהיא התאכזבה. אחרי כל השנים האלה, כשכל ההתרגשות והטירוף הרחק מאחורי, אני עדיין מקווה שהיא התאכזבה.
אהבה מותירה צלקות.
•
מעולם לא כתבתי את הספרים שחלמתי עליהם, אותם כמעט־רבי־מכר שקיבלו ביקורות טובות, אבל אני מצליח להתפרנס לא רע מכתיבה, ואני מודה על מזלי הטוב. אלפי אנשים אינם זוכים לכך. טיפסתי אט־אט במעלה סולם ההכנסות עד שהגעתי למקומי היום, ב'טיסה מסחרית', כתב־עת שבוודאי לא שמעתם עליו.
כשנה לאחר שנכנסתי לתפקיד העורך הראשי, מצאתי את עצמי בקמפוס של אוניברסיטת ניו־המפשייר. הגעתי לשם כדי להשתתף בכנס בן יומיים על עתיד כתבי־העת המסחריים במאה העשרים ואחת. בזמן הפסקה ביום השני ניגשתי לבניין המילטון סמית מתוך גחמה והצצתי מתחת למדרגות המרתף. נושאי העבודות, שרטוטי המושבים העטורים סלבריטאים והציורים האלבניים נעלמו. כך גם הכיסאות, הספה והמאפרות העומדות. ובכל זאת, מישהו זכר. מתחת למדרגות, שם היה פעם שלט שהצהיר שמנורת העישון דולקת תמיד, היה דבוק דף נייר ועליו שורה אחת מודפסת באותיות כה קטנות עד שהיה עלי להתקרב ולעמוד על קצות האצבעות כדי לקרוא אותה:
פרופסור נאקו מלמד עכשיו בבית־הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות.
טוב, למה לא?
למה לא, לעזאזל?
ובאשר לוונדי, הניחוש שלכם טוב כשלי. אני מניח שיכולתי לחפש בגוגל, אותו כדור 8 קסום של המאה העשרים ואחת, לרדוף אחריה ולגלות אם היא אי פעם הגשימה את החלום שלה, שבו היא מנהלת בוטיק קטן ויוקרתי, אבל מה הטעם? מה שהיה היה. העבר עבר. ואחרי התקופה שביליתי בג'וילנד (ממש בהמשך החוף מעיירה הנקראת הבנ'ס ביי, בואו לא נשכח את זה), הלב השבור שלי נראה חשוב הרבה פחות. למייק ולאנני רוס היתה השפעה גדולה על כך.
•
בסופו של דבר אבא שלי ואני אכלנו את קדירת העוף המפורסמת שלו ללא נוכחות של צד ג', וזה היה בסדר גמור מבחינתו של טימותי ג'ונס. הוא אמנם ניסה להסתיר את זה כדי לא לפגוע בי, אבל ידעתי שרגשותיו כלפי ונדי דומים לרגשות שלי כלפי רנה, החברה של ונדי. בזמנו חשבתי שהוא קצת מקנא בגלל המקום שוונדי תפסה בחיי. היום אני חושב שהוא ראה אותה טוב יותר ממני. אני לא יודע בוודאות, מעולם לא דיברנו על זה. אני לא בטוח שגברים יודעים לנהל שיחה משמעותית על נשים.
אחרי שהארוחה נגמרה והכלים נשטפו, התיישבנו על הספה, שתינו בירה, אכלנו פופקורן, וצפינו בסרט שבו כיכב ג'ין הקמן כשוטר קשוח עם פטיש לכפות רגליים. התגעגעתי לוונדי – בטח באותו רגע היא הקשיבה לצוות של 'פיפין' שר את 'פזרו קצת אור שמש' – אבל יש יתרונות במפגש של שני גברים, כמו האפשרות לגהק ולהפליץ בלי ניסיונות הסתרה.
למחרת – היום האחרון שלי בבית – הלכנו לטייל לאורך מסילת הרכבת הנטושה שחלפה ביער מאחורי הבית שגדלתי בו. החוק הנוקשה של אמא היה שאסור לי ולחברים שלי להתקרב למסילה הזאת. רכבת המשא האחרונה חלפה עליה עשר שנים קודם לכן, ועשבים שוטים צמחו בין האדנים החלודים, אבל לאמא לא היה אכפת. היא היתה משוכנעת שאם נשחק שם, רכבת אחת אחרונה (נקרא לה ״רכבת אוכלת־הילדים המהירה״) תחלוף לפתע במהירות ותהפוך את כולנו לבצק. אלא שהיא זו שנפגעה מרכבת־פתע – גרורות של סרטן שד בגיל ארבעים ושבע. חתיכת רכבת מהירה מחורבנת.
״אני אתגעגע אליך בקיץ,״ אמר אבא שלי.
״גם אני.״
״אה! לפני שאשכח.״ הוא הכניס יד לכיס חולצתו והוציא המחאה. ״אל תשכח קודם כול לפתוח חשבון בנק ולהפקיד בו את ההמחאה. בקש מהם להאיץ את הניכוי שלה, אם הם יכולים.״
הבטתי בסכום: לא חמש־מאות הדולרים שביקשתי, אלא אלף. ״אבא, אתה יכול להרשות לעצמך את זה?״
״כן. בעיקר כי עבדת בקפיטריה, ולא הייתי צריך להעביר לך הרבה כסף. תחשוב על זה כעל בונוס.״
נישקתי את לחיו, שהיתה עוקצנית. הוא לא התגלח באותו הבוקר. ״תודה.״
״ילד, אתה לא יודע כמה מגיע לך.״ הוא הוציא מטפחת מכיסו וניגב את עיניו כלאחר יד, ללא בושה. ״סליחה על הברזים. לא קל לתת לילדים ללכת. יום אחד אתה תגלה בעצמך, אבל אני מקווה שתהיה לך אישה טובה שתארח לך לחברה אחרי שהם ילכו.״
חשבתי על גברת שופלו אומרת, ילדים הם סיכון כל כך גדול. ״אבא, אתה תהיה בסדר?״
הוא החזיר את הממחטה לכיסו ושלח אלי חיוך, מאיר ולא מאולץ. ״תתקשר אלי מדי פעם, ואני אהיה בסדר. אל תיתן להם להכריח אותך לטפס על כל רכבות ההרים הארורות שלהם.״
זה דווקא נשמע מרגש, אבל אמרתי לו שלא אתן להם.
״וגם—״ אבל מעולם לא שמעתי מה הוא התכוון לומר, עצה או אזהרה. הוא הצביע. ״תסתכל על זה!״
במרחק חמישים מטר מאיתנו, איילה יצאה מהיער. היא פסעה מעדנות מעל מסילת הרכבת החלודה אל האדנים, שם העשבים השוטים היו כה גבוהים עד שליטפו את צלעותיה. היא נעצרה, הביטה בנו ברוגע, אוזניה מוטות קדימה. מהרגע הזה אני זוכר את השקט. ללא שירת ציפורים, ללא זמזום מטוס. אם אמא שלי היתה איתנו, היא היתה שולפת את המצלמה שלה ומצלמת כמו משוגעת. המחשבה הזאת העלתה בי געגועים אליה כמו שלא הרגשתי שנים.
חיבקתי את אבי חיבוק מהיר, חזק. ״אני אוהב אותך, אבא.״
״אני יודע,״ הוא אמר. ״אני יודע.״
כשהבטתי לאחור, האיילה נעלמה. כעבור יום, גם אני.
•
כשחזרתי לבית האפור הגדול בקצה הרחוב הראשי בהבנ'ס ביי, השלט העשוי צדפים הורד והונח במחסן, כי הבית של גברת שופלו התמלא לקראת הקיץ. בירכתי בליבי את ליין הארדי שאמר לי לשריין מקום מגורים. חיילי צבא הקיץ של ג'וילנד הגיעו, וכל בית הארחה בעיירה היה מלא.
חלקתי את הקומה השנייה עם טינה אקרלי, הספרנית. גברת שופלו השכירה את החדרים בקומה השלישית לארין קוּק, ג'ינג'ית תמירה וסטודנטית לאמנות, ולסטודנט חסון מראטגרס בשם טום קנדי. ארין, שלמדה צילום בתיכון ובמכללת בארד, התקבלה לעבודה כנערת־הוליווד. ובאשר לטום ולי...
״עוזרים־עולצים,״ הוא אמר. ״עובד כללי, במילים אחרות. זה מה שהבחור הזה פרד דין סימן בטופס הבקשה שלי. ואתה?״
״אותו הדבר,״ אמרתי. ״נראה לי שזה אומר שאנחנו שרתים.״
״אני בספק.״
״באמת? למה?״
״כי אנחנו לבנים,״ הוא אמר, ואף שמילאנו די והותר מטלות ניקיון, התברר שהוא צדק. צוות התחזוקה – עשרים גברים ויותר משלושים נשים שלבשו אוברולים עם טלאים של האווי הצייד־הצוהל שנתפרו על כיסי החזה – היו כולם ממוצא דומיניקני או האיטי, וכמעט כולם לא חוקיים. כולם התגוררו בכפר הקטן שלהם במרחק חמישה־עשר קילומטרים לתוך היבשת, והוסעו הלוך וחזור בשני אוטובוסי בית־ספר לשעבר. טום ואני הרווחנו ארבעה דולרים לשעה, ארין קצת יותר. אלוהים יודע כמה המנקים הרוויחו. הם נוצלו, כמובן, והעובדה שהיו עובדים לא חוקיים בכל רחבי הדרום שתנאיהם היו קשים יותר לא מצדיקה את זה, וגם לא העובדה שזה קרה לפני ארבעים שנה. אבל כן היה עניין אחד: הם מעולם לא נאלצו ללבוש את הפרווה. וגם לא ארין.
טום ואני כן.
•
בלילה שלפני היום הראשון שלנו בעבודה, ישבנו שלושתנו בחדר האורחים בבית שופלו, הכרנו זה את זה והעלינו השערות באשר לקיץ המחכה לנו. בעוד אנחנו מדברים, הירח עלה מעל האוקיינוס האטלנטי, שקט ויפהפה כמו האיילה שאבי ואני ראינו על מסילת הרכבת הישנה.
״נו באמת, זה פארק שעשועים,״ אמרה ארין. ״כמה קשה זה יכול להיות?״
״קל לך לומר,״ אמר לה טום. ״אף אחד לא מצפה ממך לנקות את 'הספלים המסתובבים' אחרי שכל פרחח בגדוד הצופים יקיא עליהם את ארוחת הצהריים שלו באמצע הנסיעה.״
״אני אעזור איפה שצריך,״ היא אמרה. ״אם זה כולל לנקות קיא בנוסף לצילומים, שיהיה. אני זקוקה לעבודה הזאת. בשנה הבאה אני אצטרך להתמודד עם התואר השני, ואני תכף מרוששת לגמרי.״
״אנחנו צריכים לנסות להיות באותו צוות,״ אמר טום – והתברר שאנחנו אכן באותו צוות. לכל הצוותים בג'וילנד היו שמות של כלבים, ושלנו היה צוות בּיגֶל.
בדיוק אז אמלינה שופלו נכנסה לחדר האורחים, נושאת מגש עם חמש כוסיות שמפניה. מיס אקרלי, שנראתה כמו קרש גיהוץ עם עיניים ממושקפות גדולות שהעניקו לה מראה של ג'ויס קרול אוטס, נכנסה לצידה ובקבוק בידה. טום קנדי זרח. ״האם אני רואה ג'ינג'ר אייל צרפתי? זה נראה קצת יותר מדי אלגנטי בשביל יין מהסופרמרקט.״
״שמפניה, אכן,״ אמרה גברת שופלו, ״אבל אם אתה מצפה ל'מואט ושנדו', מר קנדי הצעיר, מצפה לך אכזבה. זה לא יין 'קולד דאק', אבל הוא גם לא הכי יקר.״
״אני לא יכול לדבר בשם העמיתים שלי,״ אמר טום, ״אבל כמי שהחך שלו רגיל ל'אפל זפל', לא נראה לי שאתאכזב.״
גברת שופלו חייכה. ״אני תמיד מציינת כך את תחילת הקיץ, למזל טוב. נראה שזה מצליח. עוד לא איבדתי דייר עונתי. שכל אחד מכם ייקח כוסית, בבקשה.״ עשינו כפי שהצטווינו. ״טינה, תמזגי?״
כשהכוסיות היו מלאות, גברת שופלו הרימה את שלה, ואנחנו הרמנו את שלנו.
״לחיי ארין, טום ודווין,״ היא אמרה. ״שיהיה להם קיץ נפלא, ושילבשו את הפרווה רק כשהטמפרטורה מתחת לעשרים ושש מעלות.״
השקנו כוסיות ושתינו. אולי הוא לא היה היין הכי יקר, אבל הוא היה טוב מאוד, ובבקבוק נשאר סיבוב נוסף לכולנו. הפעם טום הוא שבירך. ״לחיי גברת שופלו, שמעניקה לנו מקלט מן הסופה!״
״בחיי, תודה לך, טום, נחמד מצידך. אבל לא תקבל ממני הנחה בשכר הדירה.״
שתינו. הנחתי את הכוסית שלי והרגשתי טיפה מסוחרר. ״מה העניין עם הפרווה?״ שאלתי.
גברת שופלו ומיס אקרלי הביטו זו בזו וחייכו. הספרנית היא שהשיבה, אף שזו לא היתה תשובה. ״עוד תגלו,״ היא אמרה.
״אל תישארו ערים עד מאוחר, ילדים,״ ייעצה לנו גברת שופלו. ״אתם צריכים לקום מוקדם. הקריירה שלכם בעסקי השעשועים מחכה לכם.״
•
ההשכמה אכן היתה מוקדמת: שבע בבוקר, שעתיים לפני שהפארק יפתח את שעריו לקיץ נוסף. שלושתנו הלכנו יחד לאורך החוף. טום דיבר רוב הדרך. הוא תמיד דיבר. זה היה מתיש אלמלא היה משעשע ועולץ ללא לאות. מהאופן שבו ארין (שהלכה במים כשנעלי הספורט שלה משתלשלות מאצבעות ידה השמאלית) הביטה בו, יכולתי לראות שהיא מוקסמת ומרותקת. קינאתי בטום על היכולת הזאת שלו. הוא היה כבד משקל, ולפחות שלוש קומות מתחת לגבר נאה, אבל היו בו אנרגיה רבה וכישרון פטפוט שלמרבה הצער נעדרו ממני. זוכרים את הבדיחה הישנה על הכוכבנית שהיתה כל כך מטומטמת שהיא שכבה עם התסריטאי?
״בחיי, כמה בעלי הבתים האלה שווים?״ הוא שאל, ונופף בזרועו לעבר הבתים על דרך החוף. בדיוק חלפנו על פני הבית הגדול הירוק שנראה כמו טירה, אבל באותו יום האישה והילד בכיסא הגלגלים לא נראו. אנני ומייק רוס הופיעו מאוחר יותר.
״מיליונים, כנראה,״ אמרה ארין. ״זה לא ההמפטונס, אבל כמו שאבא שלי היה אומר, זה גם לא צ'יזבורגרים.״
״פארק השעשועים בטח מוריד קצת את ערך הנכסים,״ אמרתי. הבטתי בשלוש נקודות הציון המובחנות ביותר של ג'וילנד, שצלליתן התנשאה על רקע שמי הבוקר הכחולים: 'כדור הרעם', 'מטוטלת הטירוף', 'גלגל קרוליינה'.
״לא, אתה לא מבין את הלך הרוח של העשירים,״ אמר טום. ״כשהם עוברים ליד קבצנים ברחוב, הם פשוט מוחקים אותם משדה הראייה שלהם. קבצנים? איזה קבצנים? והפארק – אותו הדבר. איזה פארק? אנשים שקונים בתים כאלה חיים במישור אחר של קיום.״ הוא השתתק, הצל על עיניו בידו והביט באחוזה הוויקטוריאנית הירוקה שעומדת לקבל תפקיד משמעותי בחיי בסתיו הקרוב, אחרי שארין קוק וטום קנדי – עד אז כבר זוג – יחזרו ללימודים. ״הבית הזה יהיה שלי. אני מצפה לקבל עליו בעלות ב... המממ... אחד ביוני, 1987.״
״אני אביא את השמפניה,״ אמרה ארין, וכולנו צחקנו.
•
באותו בוקר ראיתי בפעם הראשונה והאחרונה את כל צוות הקיץ של ג'וילנד במקום אחד. נאספנו באודיטוריום הגלים, אולם ההופעות שבו הופיעו כל אותם רוקרים מזדקנים וזמרי קאנטרי מהשורה השנייה. היינו כמעט מאתיים איש. רובנו, כמו טום, ארין ואני, היינו סטודנטים שמוכנים לעבוד תמורת פרוטות. היו שם גם חלק מהקבועים. ראיתי את רוזי גולד, שהיתה לבושה היום לעבודתה בבגדי הצוענייה ועם העגילים הארוכים. ליין הארדי היה על הבמה, סידר מיקרופון על הפודיום, ואז בדק אותו בהקשת אצבעות רועמת. המגבעת שלו היתה נוכחת אף היא, נטויה בזווית הקלה הרגילה. אני לא יודע איך הוא זיהה אותי בין כל הילדים המתרוצצים, אבל זה קרה, והוא שלח אלי הצדעה קטנה משוליו הנטויים של כובעו. הצדעתי לו בחזרה.
כשגמר להתקין את המיקרופון הוא הינהן, קפץ למטה מהבמה והתיישב במושב שרוזי שמרה עבורו. פרד דין עלה על הבמה בצעד קל. ״אנא שבו, בבקשה, כולכם, אנא שבו. לפני שתקבלו את המשימות הקבוצתיות שלכם, הבעלים של ג'וילנד – והמעסיק שלכם – מעוניין לומר כמה מילים. אנא קבלו במחיאות כפיים את מר ברדלי איסטרברוק.״
עשינו כפי שהתבקשנו, והאיש המבוגר עלה במדרגות אל הבמה וצעד בצעדים גבוהים וזהירים של מישהו עם ירכיים כואבות, גב כואב, או שניהם. הוא היה גבוה ורזה להדהים, לבוש בחליפה שחורה שבה נראה יותר כמו קברן מאשר אדם שבבעלותו יריד שעשועים. פניו היו ארוכות, חיוורות, מכוסות חטטים ושומות. גילוח הוא בוודאי עינוי בשבילו, אבל פניו היו מגולחות למשעי. שערו השחור הכהה, בוודאי תוצר של בקבוק צבע, נמשך לאחור ממצחו המקומט. הוא עמד לצד הפודיום, וידיו הענקיות – נראה שלא היה בהן דבר מלבד מפרקים – משולבות לפניו. עיניו היו שקועות עמוק בארובות נפולות.
הזקן הביט בצעירים, ומחיאות הכפיים של הצעירים נחלשו תחילה, ואז גוועו.
אני לא בטוח לְמה ציפינו: אולי לקול עגום כשל צופר ערפל, שיאמר לנו שהמוות האדום יהרוג בקרוב את כולנו. אבל הוא חייך, והחיוך האיר אותו כמו תיבת מוזיקה. כמעט היה אפשר לשמוע אנחת רווחה חולפת בין עובדי הקיץ. לאחר מכן גיליתי שבאותו קיץ מלאו לברדלי איסטרברוק תשעים ושלוש שנים.
״חבר'ה,״ הוא אמר, ״ברוכים הבאים לג'וילנד.״ ואז, לפני שעלה על הפודיום הוא ממש קד בפנינו. הוא נזקק לכמה שניות לסדר את המיקרופון, שהשמיע סדרת חריקות וצרחות חזקות. הוא לא הוריד מאיתנו את עיניו השקועות.
״אני רואה פנים רבות ששבו אלינו, וזה תמיד משמח אותי. לכם החדשים אני מאחל שתיהנו מהקיץ הטוב ביותר בחייכם, שיהפוך לאבן הבוחן שעל פיה תמדדו את כל העבודות שלכם בעתיד. אין ספק שזהו איחול מוגזם, אבל כל מי שמנהל מקום כזה שנה אחר שנה צריך לדעת להגזים היטב. אני יודע בוודאות שלעולם לא תהיה לכם עוד עבודה כזאת.״
הוא סקר אותנו, והעניק למיקרופון האומלל עוד סיבוב.
״בעוד כמה רגעים מר דין וגברת ברנדה רפרטי, שהיא מלכת המשרדים שלנו, ייתנו לכם את ההצבות שלכם. בכל צוות יהיו שבעה, ואנחנו מצפים מכם לפעול כצוות ולעבוד כצוות. את משימות הצוותים יקצו ראשי הצוות שלכם, והן ישתנו משבוע לשבוע, לפעמים מיום ליום. אם הגיוון הוא טעם החיים, אתם תמצאו את שלושת החודשים הקרובים טעימים ביותר. אני מקווה שתשמרו בראשיכם מחשבה אחת, גבירותיי ורבותי הצעירים. האם תסכימו לעשות זאת?״
הוא השתתק כמצפה מאיתנו לענות, אבל איש לא השמיע הגה. רק הבטנו בו, בגבר הקשיש בחליפה השחורה ובחולצה הלבנה עם הצווארון הפתוח. כאשר שב ודיבר, נשמע כאילו הוא מדבר אל עצמו, לפחות בהתחלה.
״זהו עולם שבור ורצוץ, מלא מלחמות ואכזריוּת וטרגדיות נואלות. כל אדם שחי בעולם הזה קיבל מנה משלו של אומללות ולילות טרופי שינה. אלה מכם שעדיין לא מכירים את זה עוד יכירו. על רקע עובדות עצובות ובלתי ניתנות להכחשה אלה של הקיום האנושי, ניתנה לכם הקיץ מתנה יקרה מפז: אתם כאן כדי למכור כיף. בתמורה לדולרים שהלקוחות שלנו הרוויחו בעבודה קשה, אתם תעניקו אושר. ילדים יחזרו הביתה ויחלמו על מה שראו כאן ומה שעשו כאן. אני מקווה שתזכרו את זה כשהעבודה תהיה קשה, כפי שקורה מדי פעם, או כשאנשים יתנהגו בגסות רוח, כפי שהם מתנהגים מדי פעם, או כשתרגישו שלא מעריכים את מאמציכם הרבים. זהו עולם שונה, עולם עם מנהגים ושפה משלו, שאנחנו יכולים לכנות בפשטות הדיבור. אתם תתחילו ללמוד אותו היום. כשתלמדו לדבר את הדיבור, תלמדו גם להפעיל את התרגיל. אני לא מתכוון להסביר את זה, כי אי אפשר: אפשר רק ללמוד את זה.״
טום רכן לעברי ולחש, ״לדבר את הדיבור? להפעיל את התרגיל? נכנסנו בטעות לפגישה של אלכוהוליסטים אנונימיים?״
השתקתי אותו. הגעתי לכאן בציפייה לקבל רשימת דיברות, שיתחילו בעיקר ב״לא״. במקום זאת קיבלתי מעין שירה גולמית, והתענגתי על כל רגע. ברדלי איסטרברוק בחן אותנו, ואז לפתע הציג את שיני הסוס שלו בחיוך נוסף, שנראה גדול מספיק כדי לבלוע את העולם. ארין קוק בהתה בו בעיניים מוקסמות. וגם רוב עובדי הקיץ החדשים. כך תלמידים בוהים במורה שמציע להם דרך חדשה ונפלאה להביט במציאות.
״אני מקווה שתיהנו מעבודתכם כאן, אבל ברגעים שלא – כאשר, למשל, יגיע תורכם ללבוש את הפרווה – נסו לזכור עד כמה אתם מבורכים. בעולם עצוב ואפל, אנחנו אי קטן של אושר. לרבים מכם יש כבר תוכניות להמשך חייכם – אתם מקווים להיות רופאים, עורכי דין, אני לא יודע, פוליטיקאים—״
״אוי־אלוהים־לא!״ מישהו צעק, וכולם צחקו.
הייתי אומר שהחיוך של איסטרברוק לא יכול להיות רחב יותר, אבל הוא אכן התרחב. טום הניד את ראשו, אבל גם הוא נכנע. ״טוב, עכשיו אני מבין,״ הוא לחש באוזני. ״הטיפוס הזה הוא ישו של הכיף.״
״מחכים לכם חיים מעניינים ופורים, חבריי הצעירים. אתם תעשו דברים טובים ותחוו חוויות יוצאות מן הכלל. אבל אני מקווה שתמיד תראו בתקופה שלכם בג'וילנד תקופה מיוחדת. אנחנו לא מוכרים רהיטים. אנחנו לא מוכרים מכוניות. אנחנו לא מוכרים שטחים או בתים או קרנות פנסיה. אין לנו סדר יום פוליטי. אנחנו מוכרים כיף. לעולם אל תשכחו את זה. תודה לכם על ההקשבה. וכעת המשיכו הלאה.״
הוא ירד מהפודיום, קד בשנית, ועזב את הבמה באותו צעד גבוה וכאוב. הוא נעלם כמעט לפני שמחיאות הכפיים החלו. הנאום שלו היה אחד הנאומים הטובים ששמעתי בחיי, כי הוא היה אמיתי ולא מלא בקשקושים. כלומר, כמה טמבלים כבר יכולים להכניס ״מכרתי כיף במשך שלושה חודשים בשנת 1973״ לקורות החיים שלהם?
•
כל ראשי הצוותים היו עובדי ג'וילנד ותיקים שעם תום עונת הקיץ הצטרפו לירידים נודדים. רובם גם היו חברים בוועדת שירותי הפארקים, כלומר היה עליהם להתמודד עם חוקי מדינה וחוקים פדרליים (שניהם עמומים למדי ב-1973) ותלונות צרכנים. הקיץ, רוב התלונות נסבו על המדיניות ללא־עישון החדשה.
ראש הצוות שלנו היה בחור קטן ונמרץ בשם גרי אלן, בן שבעים ומשהו שניהל את 'דוכן הירי של אנני אוקלי'. אבל אחרי אותו יום ראשון איש מאיתנו לא קרא לו כך. בדיבור, דוכן הירי היה פיצוצון, וגרי היה איש הפיצוצון. היינו שבעה בצוות ביגל, ופגשנו אותו בדוכן שלו, שם הוא הניח רובים לתצוגה. העבודה הרשמית הראשונה שלי בג'וילנד – יחד עם ארין, טום, וארבעת הבחורים האחרים בצוות – היתה להניח את הפרסים על המדפים. חיות הפרווה הגדולות, אלה שאיש כמעט לא זכה בהן, קיבלו מקום של כבוד, אף שגרי אמר שהוא מקפיד להעניק לפחות בובה אחת כל ערב.
״אני אוהב את המטרות,״ הוא אמר, ״כן, כן. והמטרות שאני הכי אוהב הן השפיציות, כלומר הבחורות היפות, והשפיציות שאני הכי אוהב לובשות את החולצות הגזורות ורוכנות קדימה כדי לירות ככה.״ הוא חטף רובה 0.22 מ״מ שהותאם לירי אוויר (הוא גם הותאם ליצור קול נפץ רם ומספק בכל לחיצה על ההדק) ורכן קדימה כדי להדגים.
״כשבחור עושה את זה, אני מודיע לו שהוא עובר את קו העונשין. השפיציות? בחיים לא.״
רוני יוסטון, בחור ממושקף ולחוץ למראה שחבש כובע של אוניברסיטת פלורידה, אמר: ״אני לא רואה קו עונשין, מר אלן.״
גרי הביט בו וקפץ את ידיו על ירכיים לא קיימות. מכנסי הג'ינס שלו נראו כאילו נותרו זקופים מתוך התרסה לכוח הכבידה. ״תקשיב לי, בן, יש לי שלושה דברים לומר לך. מוכן?״
רוני הינהן. הוא נראה כאילו הוא רוצה לרשום הכול. הוא גם נראה כאילו הוא רוצה להתחבא מאחורי כולנו.
״דבר ראשון, אתה יכול לקרוא לי גרי או פאפס, או בוא'נה חתיכת בן זונה זקן, אבל אני לא מורה בבית־ספר, אז עזוב את ה'מר'. דבר שני. אני בחיים לא רוצה לראות שוב את הכובע המחורבן הזה על הראש שלך. דבר שלישי. קו העונשין נמצא איפה שאני אומר שקו העונשין נמצא מדי ערב. אני יכול לעשות את זה כי הוא בראששששש שלי.״ הוא נקש על רקה שקועה ומגוידת כדי להבהיר את הנקודה היטב, ואז נופף בידו לעבר הפרסים, הברווזים והדלפק שמאחוריו הארנבים – הטמבלים – יולכו שולל. ״כל זה בראשששש שלי. הפיצוצון הוא מנטלי. הבנת?״
רוני לא הבין, אבל הינהן בעוז.
״עכשיו תעיף את הכובע המכוער הזה. תשיג כובע מצחייה של ג'וילנד או כומתת־כלב של האווי הצייד־הצוהל. זו המשימה הראשונה שלך.״
רוני העיף בלהיטות את כובע אוניברסיטת פלורידה מראשו ותחב אותו לכיסו האחורי. מאוחר יותר באותו יום – אני מאמין שתוך פחות משעה –
הוא החליף אותו בכובע האווי, הידוע בדיבור ככומתת־כלב. אחרי שלושה ימים של הצקות ולעג שבהם קראו לו ירוק, הוא לקח את כומתת־הכלב החדשה שלו למגרש החניה, מצא שלולית שמן נחמדה וטבל בה את הכומתה לזמן־מה. כשהניח אותה שוב על הראש, היא קיבלה את המראה הנכון. או כמעט. רוני יוסטון מעולם לא הצליח להשיג את המראה הנכון הסופי. יש אנשים שנועדו להיות ירוקים לנצח. אני זוכר שטום התקרב אליו יום אחד והציע לו להשתין על הכומתה כדי להעניק לה את המכה האחרונה, החשובה כל כך. כשראה שרוני עומד להתייחס להצעה שלו ברצינות, טום נסוג ואמר שטבילה במי האוקיינוס האטלנטי תשיג אותה תוצאה.
בינתיים, פאפס סקר אותנו.
״ואם מדברים על נשים יפות, אני רואה שיש בינינו אחת כזאת.״
ארין חייכה בצניעות.
״נערת־הוליווד, מותק?״
״זה מה שמר דין אמר שאעשה, כן.״
״אז את צריכה ללכת לפגוש את ברנדה רפרטי. היא מספר שתיים כאן, והיא גם אֵם הנערות בפארק. היא תתאים לך את אחת השמלות הירוקות המתוקות האלה. תגידי לה שאת רוצה שמלה סופר־קצרה.״
״בחיים לא, חתיכת חרמן זקן,״ אמרה ארין, ומייד הצטרפה אליו כשהוא השליך את ראשו לאחור ופרץ בצחוק.
״חצופה! נועזת! האם אני אוהב את זה? בהחלט! כשאת לא מצלמת את הארנבים, תבואי לפאפס שלך ואני אמצא לך מה לעשות... אבל קודם תחליפי את השמלה. את לא רוצה שהיא תתלכלך בשמן או בנסורת. קאפיש?״
״כן,״ אמרה ארין. היא שוב היתה עניינית.
פאפס אלן הציץ בשעונו. ״הפארק ייפתח בעוד שעה, ילדים, ואז תתחילו ללמוד ולעבוד. תתחילו עם המתקנים.״ הוא הצביע על כל אחד מהם ונקב בשמותיהם. אני קיבלתי את 'גלגל קרוליינה', ששימח אותי מאוד. ״יש זמן לשאלה או שתיים, אבל לא יותר. מישהו רוצה לשאול משהו או שאתם מוכנים להתחיל?״
הרמתי יד. הוא הינהן אלי ושאל לשמי.
״דווין ג'ונס, אדוני.״
״קרא לי אדוני עוד פעם אחת, ואתה מפוטר, בחור.״
״דווין ג'ונס, פאפס.״ לא היתה לי שום כוונה לקרוא לו בוא'נה חתיכת בן זונה זקן. עדיין לא. אולי כשנכיר טוב יותר.
״יפה מאוד,״ הוא אמר והינהן. ״מה מטריד אותך, ג'ונסי? חוץ מהשיער האדום היפה הזה?״
״מה זה יליד־בן־יריד?״
״זה אומר שאתה כמו איסטרברוק הזקן. אבא שלו עבד בירידים עוד בימי קערת האבק של שנות השלושים, וסבא שלו עבד בהם כשעוד היה להם מופע אינדיאני מזויף עם צ'יף יולצ'ה הגדול.״
״אתה צוחק!״ קרא טום, כמעט בצהלה.
פאפס העניק לו מבט קריר שהרגיע את טום – מה שלא תמיד היה קל לעשות. ״בן, אתה יודע מה זה היסטוריה?״
״אה... דברים שקרו בעבר?״
״לא,״ הוא אמר, וחגר למותניו את חגורת הכסף מבד. ״היסטוריה היא חרא קולקטיבי של המין האנושי שחי לפנינו, ערימת חרא גדולה שרק ממשיכה לגדול. כרגע אנחנו עומדים בראשה, אבל בקרוב מאוד נהיה קבורים מתחת לחרא של הדורות שיבואו. לכן הבגדים של ההורים שלכם נראים כל כך מצחיקים בתמונות ישנות, אם ניתן דוגמה אחת. ובתור מי שעומדים להיות קבורים מתחת לחרא של הילדים והנכדים שלכם, נראה לי שאתם צריכים להיות קצת יותר סלחניים.״
טום פתח את פיו, כנראה כדי להשמיע הערה מתחכמת, אבל אז סגר אותו בחוכמה.
ג'ורג' פרסטון, חבר נוסף בצוות ביגל, אמר, ״אתה יליד־בן־יריד?״
״לא. אבא שלי גידל עדרי בקר באורגון, עכשיו האחים שלי מנהלים את החווה. אני הכבשה השחורה במשפחה, ואני גאה בזה מאוד. טוב, אם זה הכול, הגיע הזמן להפסיק עם השטויות ולהתחיל לעבוד.״
״אני יכולה לשאול עוד דבר אחד?״ שאלה ארין.
״רק כי את יפה.״
״מה זה אומר 'ללבוש את הפרווה'?״
פאפס אלן חייך. הוא הניח את ידיו על דלפק הפיצוצון. ״תגידי לי, גברתי הקטנה, את יכולה אולי לדמיין מה זה אומר?״
״טוב... כן.״
החיוך התרחב וחשף כל ניב מצהיב בפיו של ראש הצוות שלנו. ״אז את כנראה צודקת.״
•
מה עשיתי בג'וילנד באותו קיץ? הכול. מכרתי כרטיסים. דחפתי עגלת פופקורן. מכרתי בצק מטוגן, צמר גפן מתוק ומיליוני נקניקיות (שקראנו להן נקניכֶּלב, בטח כבר ניחשתם). בגלל נקניכֶּלב התפרסמה תמונה שלי בעיתון, למעשה, אם כי לא אני מכרתי את הנקניקייה האומללה, אלא ג'ורג' פרסטון. עבדתי כמציל הן על החוף והן באגם האושר, הבריכה המקורה שבה הסתיימה מגלשת המים. רקדתי ריקוד שורות עם שאר חברי צוות ביגל לצלילי 'ריקוד הציפורים', 'האם המסטיק שלך איבד מטעמו על רגל המיטה בלילה', 'ריפי־ראפי, זיפי־זאפי', ועוד עשרה שירי נונסנס אחרים ב'כפר הכשכושים', שם גם השגחתי זמן רב – רובו מהנה – על ילדים, ללא כל רישיון. ב'כפר הכשכושים' קיבלנו הוראה לקרוא ״אל תהיה זעוף – תן חיוך!״ בכל פעם שאנחנו רואים ילד מתייפח, ולא רק שאהבתי את זה – גם הייתי טוב בזה. ב'כפר הכשכושים' הגעתי למסקנה שגידול ילדים בשלב כלשהו בעתיד יהיה רעיון ממש טוב ולא רק חלום בהקיץ שהושפע מוונדי.
אני – וכל שאר העוזרים־העולצים – למדנו להגיע מקצה אחד של ג'וילנד לקצה האחר במהירות שיא, בעזרת סמטאות שהתפרסו מאחורי הדוכנים, הביתנים והמתקנים, או דרך אחת משלוש מנהרות השירות הידועות כ״מחילת ג'וילנד״, ״מחילת הצייד־הצוהל״ ו״השדרה״. פיניתי טונות של אשפה, לרוב על גבי עגלה חשמלית לאורך 'השדרה', מעבר אפל ומפחיד שהואר במנורות ניאון עתיקות שזימזמו וגימגמו. אפילו עבדתי כמה פעמים באולם ההופעות, וסחבתי מגברים ומוניטורים כשאחד המופיעים הגיע באיחור וללא אנשי צוות.
למדתי לדבר את הדיבור. חלקו – כמו ״חפיף״ למופע חינמי או ״התקנקל״ למתקן שהפסיק לעבוד – היה דיבור ירידי טהור מימי מתושלח. מונחים אחרים – כמו ״שפיציות״ לנערות יפות ו״פחפחנים״ למתלוננים סדרתיים – היו סלנג ג'וילנדי. אני מניח שלפארקים אחרים יש גרסאות משלהם של הדיבור, אבל מאחוריהן תמיד יש ילידים־בני־ירידים. פטיש־דלעת הוא ארנב (לרוב פחפחן) שמתלונן שהוא צריך לחכות בתור. השעה האחרונה ביום (בג'וילנד זה היה מעשר עד אחת־עשרה בערב) היתה ״נפנוף״. ארנב שמפסיד את הכסף שלו באיזה דוכן ודורש את המרשרשים שלו בחזרה הוא פטיש־מרשרשים. ״תחתונים״ היו השירותים, כמו ב״היי, ג'ונסי, רוץ לתחתונים ליד ה'טיל לירח' – איזה פחפחן דביל הקיא באחד הכיורים.״
ניהול הדוכנים היה קל לרובנו, ובאמת, כל מי שיכול לחשב עודף יכול לדחוף את עגלת הפופקורן או לעמוד בדלפק חנות המזכרות. הפעלת המתקנים לא היתה קשה בהרבה, אבל מפחידה בהתחלה, כי היינו אחראים על חייהם של אנשים רבים, ובהם אינספור ילדים קטנים.
•
״הגעת לשיעור שלך?״ שאל אותי ליין הארדי כשהצטרפתי אליו ב'גלגל קרוליינה'. ״יופי. בדיוק בזמן. הפארק נפתח בעוד עשרים דקות. אנחנו עובדים כמו בצי – רואים, עושים, מלמדים. כרגע הילד הגדול שעמד לידך—״
״טום קנדי.״
״טוב. כרגע טום לומד איך להפעיל את 'קרונות השטן'. בשלב כלשהו –
כנראה אפילו היום – הוא ילמד אותך איך להפעיל את המתקן, ואתה תלמד אותו איך להפעיל את הגלגל. זה, אגב, גלגל אוסטרלי, כלומר הוא מסתובב נגד כיוון השעון.״
״זה חשוב?״
״לא,״ הוא אמר, ״אבל אני חושב שזה מעניין. יש מעט גלגלים כאלה בארצות־הברית. יש לו שתי רמות של מהירות: איטית, ואיטית מאוד.״
״כי הוא מתקן לסבתות.״
״בּוּל.״ הוא הדגים עם מוט הילוכים ארוך שראיתי אותו מפעיל ביום שבו קיבלתי את המשרה, ואז הורה לי להחזיק את המוט בקצהו כמו באחיזת כידון. ״מרגיש שהוא מקליק על גלגל השיניים שלו?״
״כן.״
״זאת העצירה.״ הוא הניח את היד שלו על ידי ומשך את המוט כל הדרך למעלה. הפעם הקליק היה חזק יותר, והגלגל העצום נעצר בבת אחת. הקרוניות התנודדו עליו קלות. ״אתה איתי עד עכשיו?״
״נראה לי. תקשיב, אני לא צריך אישור או רישיון או משהו כדי להפעיל את הדבר הזה?״
״יש לך רישיון, לא?״
״כן, רישיון נהיגה של מיין, אבל—״
״בקרוליינה הדרומית כל מה שצריך הוא רישיון נהיגה בתוקף. הם יוסיפו עוד תקנות בהמשך – זה מה שתמיד עושים – אבל השנה, לפחות, אתה רשאי לעבוד. עכשיו שים לב, כי זה החלק הכי חשוב. אתה רואה את הפס הצהוב בכניסה?״
ראיתי. הוא היה מימין לכֶּבֶשׁ שהוביל למתקן.
״על כל דלת קרונית מודבקת מדבקה של הצייד־הצוהל. כשאתה רואה את הצייד מעל הפס הצהוב, אתה עוצר את הגלגל, והקרונית תעצור כדי שאנשים יוכלו לעלות עליה.״ הוא משך שוב את המוט לפנים. ״רואה?״
אמרתי שכן.
״עד שהגלגל הפוך—״
״מה?״
״מלא. הפוך זה מלא. אל תשאל אותי למה. כשהגלגל הפוך אתה מחליף בין עצירה לאיטי־מאוד. ברגע שכולו מלא – מה שיקרה רוב הזמן, אם תהיה לנו עונה טובה – אתה מעביר לאיטיות הרגילה. יש להם ארבע דקות.״ הוא הצביע על הרדיו הנייד שלו. ״זה הבּוּמי שלי, אבל הכלל אומר שאם אתה מפעיל את המתקן, אתה שולט במוזיקה. רק בלי רוק'נרול כסחני אמיתי – המי, לד זפלין, האבנים המתגלגלות, דברים כאלה – עד שהשמש שוקעת. הבנת?״
״כן. מה בנוגע לירידה של הנוסעים?״
״בדיוק אותו הדבר. איטי־מאוד, עצירה. איטי־מאוד, עצירה. תקפיד להצמיד את הצייד־הצוהל לפס הצהוב, ככה תמיד תהיה לך קרונית ליד הרמפה. סביר להניח שתוכל להפעיל את המתקן עשר פעמים בשעה. אם הגלגל הפוך בכל פעם, זה אומר יותר משבע־מאות לקוחות.״
הבטתי בו בהססנות. ״אני לא באמת אצטרך לעשות את זה, נכון? כלומר, זה המתקן שלך.״
״זה המתקן של בראד איסטרברוק, ילד. כל המתקנים. אני רק עוד עובד כאן, אם כי אני נמצא כאן כבר כמה שנים. אני אפעיל את המתקן רוב הזמן, אבל לא כל הזמן. חוץ מזה, תפסיק להזיע. יש ירידים שבהם אופנוענים חצי שתויים עם קעקועים בכל הגוף מפעילים את המתקנים האלה, ואם הם יכולים לעשות את זה, גם אתה יכול.״
״אם אתה אומר.״
ליין הצביע. ״השערים נפתחו. הנה באים הארנבים, רצים על שדרת ג'וילנד. אתה נשאר צמוד אלי בשלוש ההפעלות הראשונות. אחר כך תלמד את שאר הצוות שלך, כולל את נערת־הוליווד שלכם. בסדר?״
זה אפילו לא התקרב לבסדר – הייתי אמור לשלוח אנשים לגובה חמישים מטר באוויר אחרי שיעור של חמש דקות? טירוף מוחלט.
הוא אחז בכתפי. ״אתה יכול לעשות את זה, ג'ונסי. עזוב 'אם אתה אומר'. תגיד לי שזה בסדר.״
״זה בסדר,״ אמרתי.
״ילד טוב.״ הוא הפעיל את הרדיו, שהיה מחובר לרמקול שניצב גבוה על שדרת הגלגל. ההוליס התחילו לשיר 'אישה ארוכה ולוהטת בשמלה שחורה', וליין הוציא זוג כפפות עור מכיסו האחורי. ״ותשיג זוג כאלה –
אתה תזדקק להם. וגם עדיף שתתחיל לעבוד על הנאומים שלך.״ הוא רכן למטה, תפס מיקרופון מארגז התפוזים הנצחי, הניח עליו רגל אחת והתחיל למשוך את הקהל.
״היי חברים ברוכים הבאים, הגיע הזמן להתגלגל קצת, מהר־מהר, הקיץ לא יימשך לנצח, תעלו למעלה אל המקום שבו האוויר נדיר, כאן מתחיל הכיף, בואו ועלו על הגלגל.״
הוא הנמיך את המיקרופון שלו וקרץ אלי. ״זה הנאום שלי, פחות או יותר. תן לי משקה אחד או שלושה והוא ישתפר בהרבה. תמצא לך אחד משלך.״
בפעם הראשונה שהפעלתי לבד את הגלגל, הידיים שלי רעדו מרוב בהלה, אבל עד סוף השבוע הפעלתי אותו כמו מקצוען (אף שליין טען שהנאום שלי טעון שיפור). גם הצלחתי להפעיל את 'הספלים המסתובבים' ואת 'קרונות השטן'... אף שהפעלתו של האחרון הסתכמה אך ורק בכפתור התחל ירוק, כפתור עצור אדום ושחרור הקרונות בכל פעם שהטמבלים התנגשו זה בזה בפגושי הגומי, מה שקרה לפחות ארבע פעמים בכל נסיעה בת ארבע דקות. אבל כשהפעלנו את 'קרונות השטן' לא קראנו לזה נסיעות. כל הפעלה היתה ״מירוץ״.
למדתי את הדיבור, למדתי את הגיאוגרפיה מעל לפני הקרקע ומתחתיה. למדתי לנהל דוכן, להשתלט על ביתן ולהעניק בובות פרווה לשפיציות יפהפיות. את הרוב למדתי תוך שבוע בערך, וחלפו שבועיים עד שהתחלתי להרגיש בנוח. כשלבשתי את הפרווה בשתים־עשרה וחצי בצהריים ביומי הראשון, למדתי – למזלי הטוב או הרע – שברדלי איסטרברוק נמצא ב'כפר הכשכושים', יושב על ספסל ואוכל את ארוחת הצהריים הקבועה שלו שכללה נבטי שעועית וטופו – לא ארוחת פארק שעשועים קלאסית, אבל יש לזכור שמערכת העיכול של האיש לא התחדשה מאז ימי האלכוהול הביתי והנערות הפלאפריות של שנות העשרים.
אחרי ההופעה המאולתרת הראשונה שלי כהאווי הצייד־הצוהל, לבשתי הרבה את הפרווה. הייתי טוב בזה, אתם מבינים. ומר איסטרברוק ידע שאני טוב בזה. לבשתי אותה כחודש לאחר מכן, כשפגשתי את הילדה הקטנה עם הכובע האדום בשדרת ג'וילנד.
•
היום הראשון היה בית משוגעים, אין ספק. הפעלתי את 'גלגל קרוליינה' עם ליין עד עשר, ואז לבד במשך שעה וחצי, בזמן שהוא התרוצץ ברחבי הפארק וכיבה שריפות של יום פתיחה. אז כבר לא האמנתי שהגלגל יתקלקל ויתחיל להסתובב ללא שליטה, כמו הקרוסלה בסרט הישן של אלפרד היצ'קוק. הדבר המבעית ביותר היה האמון שאנשים רחשו לי. אף אבא עם ילדים לא קטע את הנאום שלי כדי לשאול אם אני יודע מה אני עושה. לא הוצאתי לדרך את מספר הנסיעות שהייתי אמור – התרכזתי חזק כל כך בפס הצהוב עד שחטפתי כאב ראש – אבל כל סיבוב שהוצאתי לדרך היה הפוך.
ארין הגיחה פעם אחת, יפה להפליא בשמלת נערת־הוליווד ירוקה, וצילמה חלק מהמשפחות שחיכו בתור. היא צילמה גם תמונה שלי – עדיין יש לי אותה איפשהו. כשהגלגל הסתובב שוב, היא אחזה בזרועי, אגלי זיעה זעירים ביצבצו על מצחה, שפתיה נפרדו בחיוך ועיניה בהקו.
״זה נפלא או מה?״ היא שאלה.
״כן,״ אמרתי, ״כל עוד אני לא אהרוג מישהו.״
״אם ילד קטן ייפול מהקרונית, תקפיד לתפוס אותו.״ ואז, אחרי שנתנה לי רעיון חדש להפוך בו שוב ושוב, היא קיפצה משם בחיפוש אחר מושאי צילום חדשים. לא היה מחסור באנשים שהיו מוכנים לדגמן מול אדמונית יפהפייה בבוקר הקיצי הזה. והיא צדקה, למעשה. זה היה די נפלא.
ליין חזר בסביבות אחת־עשרה וחצי. עד אז חשתי מספיק בנוח להפעיל את הגלגל ומסרתי לידיו את ההגאים בחוסר רצון.
״מי ראש הצוות שלך, ג'ונסי? גרי אלן?״
״נכון.״
״טוב, אז לך לפיצוצון שלו ותראה איזו משימה יש לו בשבילך. אם יהיה לך מזל, הוא ישלח אותך לגרוטיאדה לארוחת צהריים.״
״מה זה גרוטיאדה?״
״לשם העוזרים הולכים כשיש להם הפסקה. ברוב הירידים זה מגרש החניה או השטח מאחורי המשאיות, אבל יש פינוקים בג'וילנד. יש לנו חדר הפסקה נחמד בנקודה שבה השדרה ומחילת הצייד־הצוהל נפגשות. תרד במדרגות שבין דוכן בלוני המים למופע הסכינים. אתה תאהב את המקום, אבל תאכל רק אם פאפ אומר לך לאכול. אני לא מסתבך עם הממזר הזקן הזה. הצוות שלו הוא הצוות שלו. לי יש צוות משלי. יש לך תיק אוכל?״
״לא ידעתי שאני אמור להביא איתי.״
הוא חייך. ״אתה תלמד. היום תעצור אצל ארני – דוכן העוף המטוגן עם התרנגול מפלסטיק על הגג. תראה לו את כרטיס ג'וילנד שלך והוא ייתן לך הנחת עובד.״
בסופו של דבר אכלתי עוף מטוגן אצל ארני, אבל רק בשתיים אחר הצהריים. לפאפ היו תוכניות אחרות בשבילי. ״לך למחסן התחפושות –
בקרוואן שבין מחסן התחזוקה לנגרייה. תגיד לדוטי לאסן ששלחתי אותך. האישה הארורה עם המחוכים שלה...״
״רוצה שאעזור לך קודם לטעון מחדש?״ דוכן הירי היה הפוך אף הוא, והדלפק מלא בתלמידי תיכון להוטים לזכות בבובות הפרווה. טמבלים נוספים (כבר התחלתי לחשוב עליהם כך) ניצבו בשלושה תורים מאחורי היורים. הידיים של פאפ אלן לא הפסיקו לזוז בזמן שדיבר איתי.
״אני רוצה שאתה תעלה על הפוני שלך ותעוף מפה. אני עושה את החרא הזה עוד לפני שנולדת. מי אתה בכל אופן, ג'ונסי או קנדי? אני יודע שאתה לא הקשקשן עם הכובע המחורבן, אבל יותר מזה אני לא זוכר.״
״אני ג'ונסי.״
״טוב, ג'ונסי, אתה עומד בפני שעת חינוך ב'כפר הכשכושים'. זה יחנך את הילדים בכל אופן. מבחינתך, אולי פחות.״ הוא חשף את ניביו המצהיבים בחיוך המפורסם של פאפ אלן, זה שגרם לו להיראות כמו כריש קשיש. ״תיהנה מחליפת הפרווה.״
•
מחסן התלבושות היה בית משוגעים אף הוא, מלא בנשים שרצו לכל עבר. דוטי לאסן, גברת רזה שהיתה זקוקה למחוך כמו שאני הייתי זקוק לנעלי עקב, נפלה עלי ברגע שנכנסתי דרך הדלת. היא נעצה את ציפורניה הארוכות בבית שחיי וגררה אותי על פני תלבושות ליצנים, בוקרים, חליפת דוֹד סם ענקית (עם קביים שנשענו על הקיר לצידה), זוג תלבושות של נסיכות, מתלה עם שמלות ירוקות של נערות־הוליווד ומתלה של בגדי ים מיושנים בסגנון המאה התשע־עשרה... שמאוחר יותר גיליתי שעלינו ללבוש אותם כאשר עבדנו כמצילים. בקצה האימפריה הקטנה והצפופה שלה היו כעשרה כלבי פרווה גדולים. האווים, למעשה, ועליהם חיוכו המדושן מעונג, שמשדר אני־טיפש־ואני־אוהב־את־זה, עיניו הכחולות הגדולות ואוזניות הזקופות הצמריריות. רוכסנים נמתחו לכל אורך גב החליפות, מהעורף ועד לזנב.
״בחיי, אתה ילד עצום,״ אמרה דוטי. ״תודה לאל שתיקנתי בשבוע שעבר את החליפה באקסטרה־לארג'. הילד האחרון שלבש אותה קרע אותה מתחת לשתי הזרועות. היה גם חור מתחת לזנב. הוא בטח אכל אוכל מקסיקני.״ היא חטפה את האווי באקסטרה־לארג' מהמתלה והטיחה אותו בזרועותיי. הזנב התפתל סביב רגלִי כמו נחש פיתון. ״אתה הולך ל'כפר הכשכושים', ואני מתכוונת לזה צ'יק־צ'ק. בוּץ' הדלי מצוות קורגי היה אמור לטפל בזה – או לפחות ככה חשבתי – אבל הוא אמר שכל הצוות שלו קיבל מפתח עד אמצע היום.״ לא היה לי מושג למה היא מתכוונת, ודוטי לא נתנה לי זמן לשאול. היא גילגלה עיניים באופן שרימז על חוש הומור טוב או על התקף טירוף, והמשיכה. ״אתה אומר 'מה העניין?' אני אומר לך מה העניין, ירקרק קטן שלי: מר איסטרברוק בדרך כלל אוכל שם את ארוחת הצהריים שלו, הוא תמיד אוכל שם ביום הראשון של הפעילות המלאה, ואם הוא לא יראה שם האווי, הוא יתאכזב מאוד.״
״ואז הוא יפטר מישהו?״
״לא, הוא יתאכזב מאוד. עם הזמן תגלה שזה מספיק רע. אף אחד לא רוצה לאכזב אותו, כי הוא איש יוצא מן הכלל. שזה נחמד, אני מניחה, אבל יותר חשוב – הוא בחור טוב. בעסק הזה, בחורים טובים הם נדירים יותר משיניים של תרנגולת.״ היא הביטה בי והשמיעה קול של חיה קטנה שכף רגלה נתפסה במלכודת. ״אלוהים אדירים, אתה ילד עצום. וירוק כמו דשא. אבל אין ברירה.״
היו לי מיליארד שאלות, אבל לשוני קפאה בפי. יכולתי רק לבהות בהאווי הפרוותי שבהה בי בחזרה. אתם יודעים איך הרגשתי אז? ג'יימס בונד, בסרט שבו הוא נקשר לאיזה מתקן התעמלות מוטרף. אתה מצפה ממני לדבר? הוא שואל את גולדפינגר, וגולדפינגר משיב בהומור מצמרר, לא, מר בונד! אני מצפה ממך למות! הייתי קשור למכונת אושר במקום למכונת התעמלות, אבל אין הבדל בין השתיים. לא משנה כמה קשה עבדתי באותו יום ראשון, המכונה המחורבנת הזאת עבדה יותר מהר ממני.
״קח אותו לגרוטיאדה, ילד. בבקשה תגיד לי שאתה יודע איפה זה.״
״כן.״ תודה לאל שליין אמר לי.
״טוב, זאת נקודה אחת לזכותנו, כנראה. כשתגיע לשם, תתפשט עד לתחתונים. אם תלבש יותר מהם בזמן שהפרווה עליך, אתה תיצלה. ו... מישהו סיפר לך פעם מהו הכלל הראשון ביריד, ילד?״
חשבתי שכן, אבל נראה בטוח יותר לשמור על פה חתום.
״דע תמיד איפה הארנק שלך. הפארק הזה לא מפוקפק כמו חלק מהמקומות שבהם עבדתי בשנות בחרותי – תודה לאל – אבל זהו עדיין הכלל הראשון. תן לי אותו, אני אשמור לך עליו.״
הושטתי את הארנק שלי בלי לומר מילה.
״עכשיו לך. אבל עוד לפני שאתה מתפשט, שתה הרבה מים. כלומר, עד שהבטן שלך מתנפחת. ואל תאכל כלום, לא אכפת לי עד כמה אתה רעב. היו לי ילדים שחטפו מכות חום והקאות בתוך חליפות האווי, והתוצאות לא יפות בכלל. כמעט תמיד צריך לזרוק את החליפה. תשתה, תתפשט, תלבש את הפרווה, תמצא מישהו שירכוס אותה מאחורה, ואז רד לאורך השדרה אל 'כפר הכשכושים'. יש שם שלט, אי אפשר לפספס אותו.״
הבטתי בספקנות בעיניו הכחולות הגדולות של האווי.
״הן עשויות רשת,״ היא אמרה. ״אל תדאג, אתה תראה דרכן מצוין.״
״אבל מה אני אמור לעשות?״
היא הביטה בי ברצינות תחילה. ואז פניה – לא רק פיה ועיניה, אלא כל הפנים שלה – הפכו לחיוך. הצחוק שליווה אותו היה צפירה משונה שנשמעה כאילו יצאה מאפה. ״אתה תהיה בסדר,״ היא אמרה. אנשים כל הזמן אמרו לי את זה. ״זה משחק מתוֹדי, ילד. פשוט תמצא את הכלב הפנימי שבך.״
•
יותר מעשרה עובדים חדשים וקומץ ותיקים אכלו צהריים בגרוטיאדה. שתיים מהם היו נערות־הוליווד, אבל לא היה לי זמן להפגין צניעות. אחרי שמילאתי בברזייה את הבטן במים, התפשטתי עד שנותרתי בתחתונים ובנעלי ספורט. ניערתי את תלבושת האווי ונכנסתי פנימה, מוודא שכף רגלי נכנסת כל הדרך עד לרגליים האחוריות.
״פרווה!״ קרא אחד הוותיקים, והטיח את אגרופו בשולחן. ״פרווה! פרווה! פרווה!״
השאר ראו מה קורה, והגרוטיאדה געשה בקריאות כשעמדתי שם בתחתונים והאווי הפרוותי מגובב סביב שוקיי. הרגשתי כאילו אני נמצא במהומה בחדר האוכל של בית סוהר. מעולם לא הרגשתי מטופש כל כך... או גיבור כל כך. אלה היו עסקי השעשועים בסופו של דבר, ואני קפצתי אל המים הקרים. לרגע לא היה לי אכפת שאין לי מושג מה לעזאזל אני עושה.
״פרווה! פרווה! פרווה! פרווה!״
״שמישהו יסגור לי את הרוכסן!״ צעקתי. ״אני חייב להגיע מייד ל'כפר הכשכושים'!״
אחת הנערות התכבדה לסגור את הרוכסן, ובו ברגע הבנתי למה לבישת הפרווה היא עניין כה גדול. הגרוטיאדה היתה ממוזגת – בכל ג'וילנד תחתית היו מזגנים – אבל אני כבר הזעתי בכבדות.
אחד הוותיקים ניגש אלי וטפח בחביבות על ראש־האווי שלי. ״אני אקפיץ אותך לשם, ילד,״ הוא אמר. ״העגלה שם. קפוץ עליה.״
״תודה.״ קולי נשמע עמום.
״הב־הב, כלב טוב!״ קרא מישהו, וכולם התפקעו מצחוק.
נסענו לאורך השדרה, תחת אורות הניאון המגמגמים והמפחידים שבה, גבר מבוגר עם שיער מאפיר ומדי שרת ירוקים ולצידו רועה גרמני ענקי וכחול עיניים. הוא עצר ליד מדרגות שהיו מסומנות בחץ והאותיות כשכוש היו מצוירות על הבלוקים. ״אל תדבר,״ הוא אמר. ״האווי אף פעם לא מדבר, רק תחבק אותם ותלטף אותם על הראש. בהצלחה, ואם אתה מתחיל להרגיש שאתה טובע, צא החוצה. הילדים לא רוצים לראות את האווי נופל ממכת חום.״
״אין לי מושג מה אני אמור לעשות,״ אמרתי. ״אף אחד לא אמר לי.״
אני לא יודע אם הבחור הזה היה יליד־בן־יריד או לא, אבל הוא ידע דבר אחד או שניים על ג'וילנד. ״זה לא משנה. כל הילדים אוהבים את האווי. הם יידעו מה לעשות.״
ירדתי מהעגלה, כמעט מעדתי על הזנב שלי, ואז אחזתי בו בכף השמאלית שלי והעפתי את הפתיל הארור מדרכי. התנודדתי במעלה המדרגות ובסופן גיששתי סביב ידית הדלת. שמעתי מוזיקה, משהו שהזכיר במעומעם את הילדות המוקדמת שלי. לבסוף הצלחתי לסובב את הידית. הדלת נפתחה, ואור בהיר של צהרי יוני חדר דרך עיני הרשת הכחולות של האווי וסינוור אותי לרגע.
המוזיקה, שבקעה מרמקולים גבוהים, נשמעה כעת חזק יותר, ויכולתי לזהות אותה: 'הוקי־פוקי', הלהיט העל־זמני של כל גני הילדים. ראיתי נדנדות, מגלשות, ג'ימבורי רב־מתקנים וקרסולה המופעלת בידי ירוק החובש אוזני ארנב ארוכות וזנב פרווה דבוק לאחורי מכנסי הג'ינס שלו. 'רכבת הכשכושים', שמסוגלת להגיע למהירות המסחררת של שישה קילומטרים בשעה, חלפה על פני ברעש, עמוסה ילדים קטנים המנופפים בצייתנות להוריהם המצלמים. בערך מיליארד ילדים התרוצצו מסביב תחת עיניהם המשגיחות של צוות גדול מנערי הקיץ, ועוד שני עובדים במשרה מלאה שכנראה כן היו בעלי תעודה המסמיכה אותם לטפל בילדים. שני אלה, גבר ואישה, לבשו סווטשירטים שעליהם היה כתוב אנחנו אוהבים ילדים שמחים. היישר לפנַי ניצב גן הילדים עצמו, שנקרא 'גן זנב'.
ראיתי גם את מר איסטרברוק. הוא ישב על ספסל מתחת לשמשיית ג'וילנד, לבוש בחליפת הקברן, ואכל את ארוחת הצהריים שלו בעזרת מקלות עץ. בתחילה הוא לא ראה אותי. הוא הביט בטור הילדים הארוך שהובל לעבר 'גן זנב' ובראשו שני ירוקים. היה אפשר להשאיר את הילדים שם לשעתיים מקסימום (כך גיליתי מאוחר יותר) בזמן שההורים לקחו את ילדיהם הגדולים יותר למתקנים הרגילים או אכלו צהריים ב'רוק לובסטר', המסעדה הנחשבת של הפארק.
מאוחר יותר גם גיליתי שאפשר להשאיר ב'גן זנב' ילדים בגילי שלוש עד שש. רבים מהילדים שהתקרבו כעת נראו רגועים למדי. הם כנראה היו מורגלים במעונות יום משום שבמשפחותיהם שני ההורים יצאו לעבודה. אחרים לא הסכינו עם המצב. אולי הם הצליחו לשמור על ארשת פנים קפואה בתחילה, כששמעו שאמא ואבא אומרים שהם יחזרו עוד שעה או שעתיים (כאילו לילד בן ארבע יש מושג מה זו שעה), אבל עכשיו הם היו לבדם, במקום רועש ומבלבל, מלא בזרים, ואמא ואבא לא נראו בשום מקום. כמה מהילדים האלה בכו. עמדתי שם, קבור בתוך תלבושת האווי, מביט דרך עיני הרשת, וכבר הזעתי כמו חזיר. חשבתי שאני עד להתעללות אמריקנית ייחודית בילדים. למה שתביאו את הילד שלכם – את הפעוט שלכם, אלוהים אדירים – לפארק שעשועים גדול והומה רק כדי לזרוק אותו לידיהם של צוות של בייביסיטרים זרים, ולו לזמן קצר?
הירוקים האחראים התחילו לראות שהדמעות הולכות ומתפשטות (ייאוש של פעוטות הוא פשוט עוד מחלת ילדות, באמת, כמו חצבת), אבל הפנים שלהם אמרו שאין להם מושג מה לעשות. למה שיהיה להם? זה היה היום הראשון שלהם בעבודה, והם הושלכו אל המערבולת עם אותה רמת הכנה שליין הארדי נתן לי לפני שעזב והותיר אותי אחראי על גלגל ענק. לפחות ילדים מתחת לגיל שמונה לא יכולים לעלות על הגלגל בלי ליווי של מבוגר, חשבתי. הצוציקים הקטנים האלה נמצאים כאן לבד.
גם אני לא ידעתי מה לעשות, אבל הרגשתי שאני חייב לנסות משהו. צעדתי לעבר טור הילדים, הרמתי את כפותיי, וכישכשתי בזנבי כמו מטורף (לא יכולתי לראות אותו, אבל הרגשתי אותו). ובדיוק כאשר שניים־שלושה ילדים ראשונים ראו אותי והצביעו עלי, היכתה בי ההשראה. המוזיקה, למעשה. נעצרתי בצומת שבו נפגשו סמטת הסוכרייה ורחוב המסטיק, שבמקרה היה ממש מתחת לשני רמקולים רועשים. עמדתי שם, כמעט שני מטרים מקצה זנב ועד לאוזניים זקופות ופרוותיות, ואני בטוח שהייתי חתיכת מחזה. קדתי בפני הילדים, וכעת כולם הביטו בי בפיות פעורים ובעיניים גדולות. ואז התחלתי לרקוד את ה'הוקי־פוקי'.
הצער והאימה שהיכו בהם בעקבות היעלמות ההורים נעלמו אף הם, לפחות לזמן קצר. הם צחקו, ועל הלחיים של כמה מהם עדיין זלגו דמעות בוהקות. הם לא העזו להתקרב, לא בזמן שרקדתי את הריקוד הקטן והמגושם שלי, אבל הם התקבצו והתקדמו מעט. היתה בהם פליאה, אך לא פחד. כולם הכירו את האווי, אלה ממדינות קרוליינה ראו את תוכנית הטלוויזיה שלו אחר הצהריים, ואפילו אלה שהגיעו ממקומות אקזוטיים ומרוחקים כמו סנט לואיס ואומהה ראו את העלונים והפרסומות בסרטים המצוירים של שבת בבוקר. הם הבינו שהאווי הוא אמנם כלב גדול, אבל הוא כלב טוב. הוא אף פעם לא נושך. הוא חבר שלהם.
הכנסתי רגל שמאל בפנים, רגל שמאל בחוץ, רגל שמאל בפנים וניערתי אותה היטב. עשיתי קצת 'הוקי־פוקי' והסתובבתי, כי – כמו שכמעט כל ילד קטן באמריקה יודע – זה כל העניין. שכחתי שחם לי ולא נוח לי. לא חשבתי כמה התחתונים שלי בטח מסריחים בחריץ התחת שלי. מאוחר יותר אסבול מכאב ראש נורא מרוב חום, אבל אז הרגשתי בסדר – טוב מאוד, למעשה. ואתם יודעים מה? ונדי קיגן לא חלפה ולו פעם אחת בראשי.
כשהמוזיקה השתנתה למנגינה של 'רחוב סומסום' הפסקתי לרקוד, צנחתי על ברך מרופדת אחת ופרשתי את זרועותיי כמו אל ג'ולסון.
״האוווווי!״ צעקה ילדה קטנה, ואחרי כל כך הרבה שנים אני עדיין יכול לשמוע את צליל האושר המושלם בקולה. היא רצה קדימה, וחצאיתה הוורודה הסתחררה סביב ברכיה השמנמנות. זה כל מה שהיה צריך. טור הילדים התפרק.
הילדים יידעו מה לעשות, אמר לי העובד הוותיק, והוא צדק במאה אחוז. ראשית הם הקיפו אותי, ואז הם הפילו אותי, ואז הם נאספו סביבי, מחבקים וצוחקים. הילדה הקטנה בחצאית הוורודה נישקה ללא הפסק את החוטם שלי, וצעקה תוך כדי ״האווי, האווי, האווי!״
חלק מההורים שהעזו להיכנס אל 'כפר הכשכושים' כדי לצלם תמונות התקרבו אף הם, מוקסמים באותה מידה. פרשתי את הכפות שלי כדי להרחיק קצת את הילדים, התגלגלתי וקמתי לפני שיספיקו למעוך אותי שוב באהבתם. אם כי באותו רגע אהבתי אותם גם אני באותה מידה.
לא הבחנתי במר איסטרברוק מכניס יד לכיס מקטורן הקברנים שלו, מוציא מכשיר קשר ומדבר אליו קצרות. רק ידעתי שהמוזיקה של 'רחוב סומסום' נפסקה באחת ושוב החל ה'הוקי־פוקי'. שלחתי יד ימין פנימה, ויד ימין החוצה. הילדים התחילו לרקוד מייד. עיניהם לא משו ממני, הם לא רצו לפספס את התנועה הבאה ולהישאר מאחור.
עד מהרה כולנו רקדנו את ה'הוקי־פוקי' בצומת סמטת הסוכרייה ורחוב המסטיק. המשגיחים הירוקים הצטרפו אלינו. אפילו הכנסתי את הזנב הארוך שלי פנימה ומשכתי את הזנב הארוך שלי החוצה. הילדים צחקו כמטורפים, הסתובבו ועשו כמוני, רק עם הזנבות הבלתי נראים שלהם.
כשהשיר נגמר, החוויתי ״בואו, ילדים!״ בתנועה רחבה של כפתי השמאלית (משכתי בשוגג את הזנב שלי כה חזק עד שכמעט תלשתי את הבן זונה המציק) והובלתי אותם לעבר 'גן זנב'. הם הלכו אחרי ברצון כמו שילדי המלין הלכו אחרי החלילן, ואף אחד מהם לא בכה. זה לא היה היום הטוב ביותר שלי בקריירה המזהירה שלי כהאווי הצייד־הצוהל (אם מותר לי להעיד על כך בעצמי, ומותר לי), אבל גם לא רחוק ממנו.
•
לאחר שנכנסו בבטחה אל 'גן זנב' (הילדה הקטנה בחצאית הוורודה המשיכה לעמוד ליד הדלת ונופפה לי לשלום), הסתובבתי לאחור והעולם המשיך להסתובב גם אחרי שעצרתי. זיעה כיסתה את עיניי והכפילה את 'כפר הכשכושים' וכל מה שהיה בתוכו. התנודדתי על כפותיי האחוריות. ההצגה כולה, מתנועות ה'הוקי־פוקי' הראשונות ועד לילדה הקטנה שנופפה לי לשלום, נמשכה שבע דקות בלבד – תשע לכל היותר – אבל אני כבר נצְליתי כולי. התחלתי לדשדש לעבר המקום שהגעתי ממנו, לא יודע מה לעשות עכשיו.
״בן,״ אמר קול. ״לכאן.״
זה היה מר איסטרברוק. הוא פתח דלת בחלקו האחורי של דוכן החטיפים שנקרא 'באר המשאלות'. אולי זו היתה הדלת שדרכה נכנסתי, כנראה כן, אבל הייתי לחוץ ונרגש מכדי לשים לב.
הוא ליווה אותי פנימה, סגר את הדלת מאחורינו ופתח את הרוכסן בגב התלבושת. הראש הכבד להפליא של האווי נפל מהראש שלי, ועורי הרטוב שתה בצמא את האוויר הממוזג הנפלא. העור שלי, שעדיין היה בעל גוון לבן־חורפי (הוא לא יישאר כך עוד זמן רב), הצטמרר. נשמתי נשימות גדולות ועמוקות.
״שב על המדרגות,״ הוא אמר, ״אני אקרא למישהו שייקח אותך בעוד דקה, אבל כרגע אתה צריך להתאושש. ההופעות הראשונות כהאווי הן תמיד קשות, וההצגה שלך היום היתה מפרכת במיוחד. היא גם היתה יוצאת מן הכלל.״
״תודה.״ זה כל מה שהצלחתי לומר. עד שהגעתי למקום השקט והקריר הזה לא ידעתי עד כמה הייתי קרוב לקצה גבול היכולת שלי. ״תודה רבה.״
״תרכין את הראש אם אתה עומד להתעלף.״
״לא להתעלף. אבל יש לי כאב ראש.״ פיתלתי יד מתוך האווי וניגבתי את פניי שנטפו זיעה. ״הצלת אותי.״
״הזמן המקסימלי ללבישת האווי ביום חם – אני מדבר על יולי ואוגוסט, כשהלחות גבוהה והטמפרטורות מטפסות מעל שלושים מעלות – הוא רבע שעה.״ אמר מר איסטרברוק. ״אם מישהו ינסה לומר לך אחרת, שלח אותו ישירות אלי. ועצה טובה נוספת שאני יכול לתת לך היא לבלוע כמה כדורי מלח. אנחנו רוצים שילדי הקיץ יעבדו קשה, אבל אנחנו לא רוצים להרוג אתכם.״
הוא הוציא את מכשיר הקשר שלו ודיבר קצרות ובשקט. כעבור חמש דקות העובד הוותיק הופיע שוב עם העגלה שלו, שני כדורי אספירין ובקבוק מים צוננים נהדרים. בינתיים מר איסטרברוק השתופף לידי על המדרגה העליונה המובילה אל השדרה בזהירות ובשבריריות שהלחיצו אותי מעט.
״איך קוראים לך, בן?״
״דווין ג'ונס, אדוני.״
״קוראים לך כאן ג'ונסי?״ הוא לא חיכה שאענה. ״אלא מה, כך נוהגים בירידים, וזהו ג'וילנד – יריד המוסווה אך בקושי. מקומות כאלה לא יחזיקו מעמד עוד זמן רב. הפארקים של דיסני ונוטס ברי פארם ישלטו בעולם השעשועים, אולי פחות כאן במרכז־דרום. תגיד לי, חוץ מהחום, נהנית מהפעם הראשונה שלך בתוך הפרווה?״
״אהבתי את זה.״
״כי?״
״כי כמה מהילדים בכו.״
הוא חייך. ״אז?״
״אז עוד כמה דקות כולם היו מתחילים לבכות, אבל מנעתי את זה.״
״כן. עשית את ה'הוקי־פוקי'. ניצוץ של גאונות. איך ידעת שזה יצליח?״
״לא ידעתי.״ אבל למעשה... ידעתי. ברמה כלשהי ידעתי.
הוא חייך. ״בג'וילנד אנחנו משליכים את העובדים החדשים שלנו – הירוקים שלנו – אל הקלחת בלי הכנה רבה, כי בחלק מהאנשים, בחלק מהאנשים המוכשרים, מתעוררת מעין ספונטניות מיוחדת ויקרת ערך, הן לנו והן למבקרים שלנו. האם למדת עכשיו משהו על עצמך?״
״בחיי, אני לא יודע. אולי. אבל... אני יכול לומר משהו, אדוני?״
״בוודאי.״
היססתי, ואז החלטתי להאמין למילתו. ״להשאיר את הילדים האלה במעון היום – מעון יום בפארק שעשועים – זה נראה לי, אני לא יודע, קצת מרושע.״ הוספתי במהירות, ״אם כי 'כפר הכשכושים' נראה נפלא לילדים קטנים. כיף אמיתי.״
״אתה חייב להבין משהו, בן. בג'וילנד, הרווח שלנו הוא כזה.״ הוא הציג אגודל ואצבע כמעט צמודים. ״כשהורים יודעים שיש מי שיטפל בילדים הקטנים שלהם – אפילו לשעתיים – הם מביאים את כל המשפחה. אם הם היו צריכים לשכור בייביסיטר בבית, אולי הם לא היו באים כלל, ושולי הרווח שלנו היו נעלמים. אני מבין את העמדה שלך, אבל גם לי יש עמדה. מרבית הילדים הקטנים האלה לא היו במקום כזה מעולם. הם יזכרו אותו כפי שהם יזכרו את הסרט הראשון שלהם, או את יומם הראשון בבית־הספר. בזכותך הם לא יזכרו שהם בכו אחרי שההורים שלהם נטשו אותם לזמן קצר, הם יזכרו שהם רקדו את ה'הוקי־פוקי' עם האווי הצייד־הצוהל, שהופיע לפניהם בהוקוס־פוקוס.״
״כנראה.״
הוא הושיט יד, לא לי אלא להאווי. הוא ליטף את הפרווה באצבעותיו המגוידות ודיבר. ״הפארקים של דיסני מתוסרטים, ואני שונא את זה. שונא את זה. אני חושב שמה שהם עושים שם באורלנדו זה סרסרוּת של כיף. אני חסיד של שליפות־מהמותן, ולפעמים אני רואה מישהו שהוא גאון בשליפות־מהמותן. זה יכול להיות אתה. מוקדם מדי לקבוע, אבל כן, זה יכול להיות אתה.״ הוא הניח את ידיו בתחתית גבו והתמתח. שמעתי סדרה של קולות פיצוח מפחידים. ״האם אני יכול לעלות איתך על העגלה בחזרה לגרוטיאדה? נדמה לי שקיבלתי די שמש ליום אחד.״
״העגלה שלי היא העגלה שלך.״ מאחר שג'וילנד היה הפארק שלו, זה היה נכון.
״אני חושב שאתה תלבש את הפרווה פעמים רבות הקיץ. רוב העובדים הצעירים כאן רואים בזה עול, ואפילו עונש. אבל נדמה לי שאתה חושב אחרת. אני טועה?״
הוא לא טעה. עבדתי בעבודות רבות בשנים שחלפו מהקיץ ההוא, ומשרת העריכה הנוכחית שלי – כנראה המשרה האחרונה שלי לפני שהפנסיה תלכוד אותי בטפריה – היא נפלאה, אבל מעולם לא הרגשתי מאושר עד תימהון, וכל כך במקום הנכון, כמו כשהייתי בן עשרים ואחת, לבשתי את הפרווה ועשיתי את ה'הוקי־פוקי' ביום יוני לוהט.
שליפות־מהמותן, בייבי.
•
נשארתי בקשר עם טום וארין אחרי אותו קיץ, ואני עדיין בקשר עם ארין, אף שבימים אלה אנחנו מתקשרים בעיקר באימייל ובפייסבוק ולפעמים נפגשים לארוחת צהריים בניו־יורק. אף פעם לא פגשתי את בעלה השני. היא אומרת שהוא בחור נחמד, ואני מאמין לה. למה לא? היא היתה נשואה במשך שמונה־עשרה שנה למר נייס־גאי המקורי, ועם אמות מידה כאלה, קשה לי להאמין שהיא בחרה לוזר.
באביב 1992 מצאו אצל טום גידול במוח. הוא מת כעבור חצי שנה. כשהוא התקשר וסיפר לי שהוא חולה – יכולת הפטפוט הרגילה שלו הואטה בשל כדור ההרס שהתנודד אחורה וקדימה במוחו – נתקפתי הלם וצער, כפי שכל אחד היה מרגיש, כנראה, כאשר הוא שומע שבחור שאמור להיות באמצע חייו מתקרב לקו הסיום. אתם רוצים לשאול איך דבר כזה יכול להיות הוגן. האם לא אמורים לחכות לטום עוד כמה דברים טובים, כמו כמה נכדים ואולי אותה חופשה במאווי שחלם עליה מזמן?
במהלך עבודתי בג'וילנד שמעתי פעם את פאפס אלן מדבר על לשרוף את הגורל. בדיבור, המשמעות היתה לרמות באופן בוטה את הטמבלים במה שאמור להיות משחק הגון. נזכרתי במונח לראשונה זה שנים כשטום התקשר עם הבשורות הרעות.
אבל הנפש מגינה על עצמה ככל יכולתה. אחרי ההלם הראשוני שיוצרות בשורות כאלה, אתה חושב, טוב, זה רע, אני מבין, אבל המילה האחרונה עוד לא נאמרה, אולי עוד יש סיכוי. אפילו אם תשעים וחמישה אחוז מהאנשים שמקבלים את הקלף הזה גומרים בקבר, עדיין ישנם חמישה אחוזים ברי מזל. חוץ מזה, רופאים טועים באבחון כל הזמן. ומעבר לכל הדברים האלה, מדי פעם קורה נס.
ככה אתה חושב, ואז אתה מקבל שיחת טלפון נוספת. האישה שמתקשרת היתה פעם נערה יפהפייה שהתרוצצה ברחבי ג'וילנד בשמלה ירוקה מתנופפת ובכובע מטופש מיער שרווד, נושאת מצלמת ספיד גרפיק גדולה ישנה, והארנבים שהיא פנתה אליהם מעולם לא סירבו לה. איך אפשר לסרב לשיער האדום הלוהט ולחיוך הנלהב? איך מישהו יכול לסרב לארין קוק?
טוב, אלוהים סירב. אלוהים שרף את הגורל של טום קנדי, והוא שרף גם את שלה תוך כדי כך. כשהרמתי את הטלפון בחמש וחצי באחר־צהריים יפהפה באוקטובר בווסטצ'סטר, הנערה היתה לאישה שהקול שלה, מטושטש מדמעות, נשמע זקן ועייף למוות. ״טום מת בשתיים בצהריים. זה היה שקט ושלֵו מאוד. הוא לא היה יכול לדבר, אבל היה מודע. הוא... דוו, הוא לחץ לי את היד כשנפרדתי ממנו.״
אמרתי, ״הלוואי שהייתי יכול להיות שם.״
״כן.״ קולה רעד, ואז התחזק. ״כן, זה היה יכול להיות טוב.״
ואתה חושב, טוב, אני מבין, אני מוכן לגרוע מכול, אבל אתה ממשיך להחזיק בתקווה הקטנה הזאת, וזה מה שדופק אותך. זה מה שהורג אותך.
דיברתי איתה, אמרתי לה כמה אני אוהב אותה וכמה אהבתי את טום, אמרתי לה שכן, אני אגיע להלוויה, ואם יש משהו שאוכל לעשות לפני כן, שתתקשר אלי. ביום או בלילה. ואז ניתקתי את השיחה, הרכנתי את ראשי ומיררתי בבכי.
סופה של אהבה ראשונה לא מגיע לקרסולי מותו של חבר ותיק והתאלמנותה של חברה אחרת, אבל כולם פועלים על פי אותו דפוס. בדיוק אותו הדבר. ואם זה נראה בעיניי כמו סוף העולם – קודם צצו אותן מחשבות אובדניות (טיפשיות ולא רציניות ככל שהיו), ולאחר מכן רעידה סיסמית חלפה במסלול חיי שעד לאותה נקודה היה מובן מאליו – אתם חייבים להבין שלא היו לי כל אמות מידה להשוואה. זה נקרא להיות צעיר.
•
חודש יוני הלך והתקרב אל סופו, ואני התחלתי להבין שהקשר שלי עם ונדי חולה כמו השושנה של ויליאם בלייק, אבל סירבתי להאמין שהוא גוסס, אף שכל הסימנים לכך הלכו והתבהרו.
מכתבים, למשל. בשבוע הראשון שלי אצל גברת שופלו, כתבתי לוונדי ארבעה מכתבים ארוכים, אף על פי שנפלתי מהרגליים בג'וילנד ומדי לילה עליתי מותש אל החדר שלי בקומה השנייה, כשראשי מלא מידע חדש וחוויות חדשות, כמו ילד שצנח באמצע הסמסטר לתוך קורס מאתגר (קִראו לזה 'פיזיקת כיף למתקדמים'). מה שקיבלתי בחזרה היה גלויה אחת עם תמונה של פארק בוסטון קומון בחזית, ובגבה מסר משותף משונה במיוחד. למעלה, בכתב יד שלא זיהיתי, היה כתוב: וֶנִי כותבת על הגלויה בזמן שרֶנִי נוהגת באוטובוס! מתחת, בכתב יד שכן זיהיתי, ונדי – או וני, אם תרצו, אני עצמי שנאתי את זה – כתבה בכתב יד מהיר: וווייי! אנחנו המוכרות יצאנו להרפתקה בקייפ קוד! הגיע הזמן למסיבה! מוזיקה בראש! אל תדאג אני החזקתי את ההגה בזמן שרֶן כתבה את החלק שלה. מקווה שאתה בסדר. ו'.
מוזיקה בראש? מקווה שאתה בסדר? בלי יקירי, בלי אתה מתגעגע אלי, רק מקווה שאתה בסדר? ואף שעל פי השרבוטים והקפיצות ומריחות הדיו, הגלויה נכתבה בזמן שנסעו במכונית של רנה (לוונדי לא היתה מכונית), שתיהן נשמעו מסוממות או שיכורות מהתחת. בשבוע שלאחר מכן שלחתי עוד ארבעה מכתבים, כולל תמונה שלי עם הפרווה שארין צילמה. לא קיבלתי תשובה מוונדי.
אתה מתחיל לדאוג, ואז אתה מתחיל להבין, ואז אתה יודע. אולי אתה לא רוצה, אולי אתה חושב שאוהבים, כמו רופאים, טועים באבחון כל הזמן, אבל בליבך אתה יודע.
פעמיים ניסיתי להתקשר אליה. אותה נערה רוטנת ענתה באותן שתי פעמים. דמיינתי אותה מרכיבה משקפי קרן, לובשת כותונת סבתא עד הקרסוליים, בלי שפתון. היא לא כאן, אמרה בפעם הראשונה. יצאה עם רֶן. לא כאן ולא תהיה כאן יותר, אמרה הנערה הרוטנת בפעם השנייה. עברה דירה.
״עברה לאן?״ שאלתי, מבוהל. עמדתי בחדר האורחים של בית שופלו, שם התנוססה ליד הטלפון רשימה שהיה עלינו למלא עם פירוט שיחות־החוץ. האצבעות שלי החזיקו את השפופרת המיושנת הגדולה כה חזק עד שהלבינו ואיבדו תחושה. ונדי הגיעה לקולג' על שטיח קסמים מטולא במלגות, הלוואות ומשרת סטודנטית, כמוני. היא לא יכולה להרשות לעצמה דירה משלה. לא בלי עזרה, אין מצב.
״אני לא יודעת ולא אכפת לי,״ אמרה הנערה הרוטנת. ״נמאס לי מכל השתייה והמסיבות בשתיים בלילה. חלק מאיתנו רוצים לישון קצת. מוזר, אבל נכון.״
הלב שלי דפק חזק כל כך שיכולתי להרגיש אותו הולם ברקותיי. ״רנה עברה איתה?״
״לא, הן רבו. על איזה בחור. זה שעזר לווני לעבור.״ היא אמרה וני בבוז עליז שעשה לי בחילה. לא יכול להיות שהבחור גרם לי להרגיש ככה. אני הייתי הבחור שלה. אם איזה ידיד, מישהו שפגשה בעבודה, נתן כתף ועזר לה להעביר את החפצים שלה, מה זה קשור אלי? ברור שיכולים להיות לה ידידים. לי יש לפחות ידידה אחת, לא?
״רנה שם? אני יכול לדבר איתה?״
״לא, היא יצאה לפגישה.״ איזה אסימון בטח נפל אצלה, כי בבת אחת הנערה הרוטנת החלה לגלות עניין בשיחה. ״היייי, קוראים לך דווין?״
ניתקתי. לא תיכננתי לעשות את זה, פשוט עשיתי. אמרתי לעצמי שלא שמעתי את הנערה הרוטנת הופכת בבת אחת לנערה רוטנת ומשועשעת, כאילו היא מכירה איזו בדיחה שאני הייתי חלק ממנה. אולי אפילו הקורבן שלה. כפי שכבר אמרתי, הנפש מגינה על עצמה ככל יכולתה.
•
כעבור שלושה ימים הגיע המכתב היחיד שקיבלתי מוונדי קיגן באותו קיץ. המכתב האחרון. הוא היה כתוב על נייר המכתבים שלה, שהיה מקושט בשוליו עם חתלתולים שמחים המשחקים בכדור צמר. זה היה נייר מכתבים של ילדה בכיתה ה', אף שהמחשבה הזאת עלתה בראשי זמן רב לאחר מכן. המכתב כלל שלושה עמודים חסרי נשימה, שברובם אמרו עד כמה היא מצטערת, ועד כמה היא נלחמה בפיתוי אך ללא הועיל, והיא יודעת שאני אפגע, אז אולי עדיף שלא אתקשר אליה או אנסה לראות אותה בזמן הקרוב, והיא מקווה שנוכל להיות חברים טובים אחרי שההלם הראשוני יתפוגג, ושהוא בחור נחמד, הוא לומד בדארטמאות, הוא משחק לקרוס, היא יודעת שאני אחבב אותו, אולי היא תוכל להפגיש בינינו כשסמסטר הסתיו יתחיל, וכולי, וכולי, שתזדיין וכולי.
באותו ערב צנחתי על החול כחמישים מטרים מבית ההארחה של גברת שופלו ותיכננתי להשתכר. חשבתי שלפחות זה לא יהיה יקר. באותם ימים לא הייתי צריך יותר משישיית בירות כדי להישפך. בשלב מסוים טום וארין הצטרפו אלי, וצפינו בגלים מתגלגלים לפנינו: שלושת המוסקטרים מג'וילנד.
״מה קרה?״ שאלה ארין.
משכתי בכתפיים, כמו שעושים כשמשהו קטן מציק לך, אבל עדיין מציק. ״החברה שלי גמרה איתי. שלחה לי מכתב פרידה, ג'ון היקר, בלה בלה.״
״במקרה שלך,״ אמר טום, ״זה דוו היקר.״
״תגלה קצת חמלה,״ אמרה לו ארין. ״הוא עצוב ופגוע ומנסה להסתיר את זה. אתה כזה חמור גדול שאתה לא מצליח לראות את זה?״
״לא,״ אמר טום. הוא הניח את זרועו על כתפיי וחיבק אותי קצרות. ״אני מצטער על הכאב שלך, חבר. אני מרגיש שהוא נושב ממך כמו רוח קרה מקנדה, אולי אפילו מהקוטב הצפוני. אני יכול לקבל אחת מהבירות שלך?״
״בטח.״
ישבנו שם זמן־מה, ובעזרת השאלות העדינות של ארין שפכתי באוזניהם קצת מהסיפור, אבל לא את כולו. הייתי עצוב. הייתי פגוע. אבל גם הרבה מעבר לזה, ולא רציתי שהם יראו. חלקית משום שההורים שלי גידלו אותי להאמין שלשפוך רגשות באוזני אנשים אחרים היא הדרגה הגבוהה ביותר של חוסר נימוס, אבל בעיקר כי נבהלתי מהעומק ומהעוצמה של הקנאה שלי. לא רציתי שהם אפילו יחשדו בתולעת הנמרצת הזאת (הוא היה מדארטמאות, אוי אלוהים כן, הוא בטח נשבע אמונים לבית האחווה הטוב ביותר ונהג במוסטנג שההורים שלו קנו לו כמתנה עם סיום התיכון). אבל הקנאה לא היתה הדבר הגרוע מכול. הדבר הגרוע מכול היתה ההבנה האיומה – באותו לילה היא רק התחילה לשקוע – שלראשונה בחיי דחו אותי באמת. היא שכחה אותי, אבל לא יכולתי לדמיין איך אני אי פעם אשכח אותה.
ארין לקחה אף היא בירה, והרימה את הפחית. ״בואו נרים כוסית לחיי הבחורה הבאה שתיכנס לחייך. אני לא יודעת מי היא תהיה, רק שהיום שהיא תפגוש אותך יהיה יום המזל שלה.״
״לחיי הבחורה!״ אמר טום והרים את הפחית שלו. ומאחר שזה היה טום, הוא הרגיש מחויב להוסיף, ״שתגיע במהרה״ ו״שלא תהיה כעורה!״
נדמה לי שאיש מהם לא הבין אז או בהמשך הקיץ, באיזו עוצמה הקרקע נשמטה תחת רגליי. כמה אבוד חשתי. לא רציתי שהם יידעו. זה היה יותר ממביך – זה נראה לי מביש. אז הכרחתי את עצמי לחייך, הרמתי את פחית הבירה שלי ושתיתי.
מאחר שהם עזרו לי לשתות את השישייה, לפחות לא הייתי צריך להתעורר למחרת בבוקר עם הנגאובר בנוסף ללב שבור. היה לי מזל, למעשה, כי כאשר הגענו לג'וילנד באותו בוקר, גיליתי מפאפ אלן שאני צריך ללבוש את הפרווה אחר הצהריים בשדרת ג'וילנד – שלוש משמרות בנות רבע שעה בשלוש, ארבע וחמש. התלוננתי וקיטרתי (כולם היו אמורים לקטר על לבישת הפרווה), אבל שמחתי. אהבתי להיות מוקף בילדים, ובמהלך השבועות הבאים נוסף להצגה שלי כהאווי מימד משעשע־מריר במקצת. כשעשיתי את דרכי בכשכוש זנב לאורך שדרת ג'וילנד, ומאחורי המון ילדים צוחקים, חשבתי שאין פלא שוונדי זרקה אותי. החבר החדש שלה למד בדארטמאות ושיחק לקרוס. החבר הישן שלה עבד בקיץ בפארק שעשועים סוג ג'. ושיחק שם כלב.
•
קיץ בג'וילנד.
הפעלתי מתקנים. הברקתי את הדוכנים בבקרים – כלומר, ערמתי עליהם פרסים חדשים – וניהלתי כמה מהם אחר הצהריים. שיחררתי מאות 'קרונות שטן', למדתי לטגן בצק בלי לשרוף את האצבעות ושיפרתי את הנאום שלי ב'גלגל קרוליינה'. רקדתי ושרתי עם הירוקים האחרים על במת הסיפורים של 'כפר הכשכושים'. כמה פעמים פרד דין שלח אותי לארגן את השטח, סימן אמיתי לאמון, כי הייתי אמור לאסוף את מנות האוכל של שתים־עשרה או של חמש אחר־הצהריים מכמה דוכנים. יצאתי בשליחויות להבנ'ס ביי או לווילמינגטון כשחלק כלשהו במכונה נשבר, ונשארתי עד מאוחר בלילות רביעי – לרוב ביחד עם טום, ג'ורג' פרסטון ורוני יוסטון – כדי לשמן את 'הספלים המסתובבים' ומתקן מרושע ומנפץ־מפרקות שנקרא 'הרוכסן'. שני המתקנים האלה שתו שמן כמו שגמלים שותים מים ברגע שהם מגיעים לנווה מדבר. וכמובן, לבשתי את הפרווה.
למרות כל זה, לא הצלחתי לישון. לפעמים הייתי שוכב על המיטה שלי, אוחז באוזניות המודבקות והישנות שלי סביב אוזניי, ומקשיב לתקליטים של הדלתות (חיבבתי במיוחד שירים עליזים כמו 'ריידרס און דה סטורם', וכמובן – 'דה אנד'). כשהקול של ג'ים מוריסון והאורגן הצורם, המסתורי, של ריי מנזרק לא הצליחו להרגיע אותי, הייתי מתגנב למטה דרך המדרגות החיצוניות והולך על החוף. פעם או פעמיים ישנתי על החוף. לפחות שם לא חלמתי חלומות רעים. אני לא זוכר שבכלל חלמתי בקיץ ההוא.
ראיתי עיגולים שחורים מתחת לעיניי כשהתגלחתי בבוקר, ולפעמים הייתי מרגיש סחרחורות אחרי הופעה מאומצת במיוחד כהאווי (מסיבות יום הולדת ב'גן זנב' המחומם והמבולגן היו הגרועות מכול), אבל זה היה נורמלי. מר איסטרברוק אמר לי. מנוחה קצרה בגרוטיאדה תמיד השיבה את רוחי. באופן כללי, חשבתי שאני עובד ייצוגי, כמו שאומרים בימינו. גיליתי אמת שונה ביום שני הראשון של יולי, יומיים לפני ארבעה ביולי המפואר.
•
הצוות שלי – צוות ביגל – התייצב מדי בוקר בדוכן של פאפ אלן, כתמיד, והוא חילק לנו את המשימות שלנו בעודו מסדר את רובי האוויר. לרוב המטלות המוקדמות שלנו כללו סחיבת ארגזי פרסים (תוצרת טייוואן היה כתוב על רובם) והברקת הדוכנים עד שער ראשון, כלומר עד הפתיחה. עם זאת, באותו בוקר פאפ אמר לי שליין הארדי רוצה אותי. הופתעתי: ליין בדרך כלל יצא מהגרוטיאדה רק עשרים דקות לפני שער ראשון. התחלתי ללכת לכיוון, אבל פאפ צעק אלי.
״לא, לא, הוא ב'מנוף המפגרים'.״ זה היה כינוי מעליב לגלגל הענק, ופאפ לא היה משתמש בו אם ליין היה בסביבה. ״צ'יק צ'ק, ג'ונסי. יש לנו הרבה עבודה היום.״
צ'יק־צ'קתי לעבר הגלגל, אבל לא ראיתי שם איש. הוא ניצב גבוה, דומם ושקט, מחכה למבקרים הראשונים של היום.
״כאן,״ קרא קול של אישה. הסתובבתי שמאלה וראיתי את רוזי גולד עומדת מחוץ לדוכן העתידות, עטור הכוכבים, עוטה את אחד ממלבושי התחרה של מדאם פורטונה. את ראשה עטף צעיף כחול בוהק, וזנבו הקשור הגיע כמעט עד לקצה גבה. ליין עמד לידה בתלבושת הרגילה שלו: מכנסי ג'ינס ישרים ודהויים וגופייה הדוקה מושלמת שחשפה את השרירים הגדולים שלו. המגבעת שלו נטתה בזווית המתוחכמת הנכונה. מי שהביט בו היה יכול לחשוב שאין לו טיפת שכל בקודקוד, אבל היה לו די והותר.
שניהם היו לבושים ומוכנים ליום העבודה, ופני שניהם עטו הבעה של חדשות־רעות. נזכרתי במהירות בימים האחרונים, וניסיתי לחשוב על משהו שעשיתי שעשוי להסביר את ההבעות האלה. חלף בראשי הרעיון שליין אולי קיבל הוראה להשעות אותי... אולי אפילו לפטר אותי. אבל באמצע הקיץ? והאם לא תהיה זו משימתם של פרד דין או ברנדה רפרטי? וחוץ מזה, למה רוזי כאן?
״מי מת, חבר'ה?״ שאלתי.
״כל עוד זה לא אתה,״ אמרה רוזי. היא נכנסה לתפקיד שלה ונשמעה מצחיק: חצי ברוקלין, חצי הרי הקרפטים.
״מה?״
״בוא לטייל איתנו, ג'ונסי,״ אמר ליין, ומייד התחיל לצעוד בשטח הפארק, שהיה נטוש ברובו כשעה וחצי לפני שער ראשון. סביבנו לא היה איש למעט כמה חברים בצוות התחזוקה – ״גזגזנים״ בדיבור, לאיש מהם לא היה גרין קארד – שניקו את השטח שבין הדוכנים: עבודה שהיתה אמורה להיעשות בליל אמש. רוזי פינתה לי מקום ביניהם כשהשגתי אותם. הרגשתי כמו פושע שמלווה לכלא בידי שני שוטרים.
״מה קורה?״
״אתה תראה,״ אמרה רוזי/פורטונה בנימה מבשרת רעות, ועד מהרה ראיתי גם ראיתי. ליד 'אחוזת האימה' – השניים היו מחוברים, למעשה – ניצב 'ארמון המראות המסתורי'. ליד דוכן הכרטיסים היתה מראה רגילה ומעליה שלט: כדי שלא תשכחו איך אתם באמת נראים. ליין תפס בזרוע אחת שלי, רוזי באחרת. כעת אכן הרגשתי כמו עבריין המובא למעצר. הם העמידו אותי מול המראה.
״מה אתה רואה?״ שאל ליין.
״את עצמי,״ אמרתי, ואז, כי נראה שזאת לא היתה התשובה שהם רצו לשמוע: ״את עצמי, ואני זקוק לתספורת.״
״תסתכל על הבגדים שלך, טיפשוני,״ אמרה רוזי.
הסתכלתי. מעל נעלי העבודה הצהובות שלי ראיתי מכנסי ג'ינס (עם כפפות העור המומלצות מציצות מהכיס האחורי), ומעל מכנסי הג'ינס שלי חולצת עבודה כחולה, דהויה אך נקייה למדי. על ראשי היתה מונחת כומתת־כלב מרופטת להפליא, עם המראה הנכון הסופי, שיש לו משמעות כה רבה.
״מה איתם?״ אמרתי. התחלתי להתרגז קצת.
״קצת נתלים עליך, לא?״ אמר ליין. ״זה לא היה ככה פעם. כמה קילו הורדת?״
״בחיי, אני לא יודע. אולי אנחנו צריכים ללכת לוואלי השמן.״ ואלי השמן ניהל את דוכן נחש־את־המשקל.
״לא מצחיק,״ אמרה פורטונה. ״אתה לא יכול ללבוש את תלבושת הכלב הארורה חצי יום מתחת לשמש הקיץ החמה, ואז לבלוע שני כדורי מלח ולקרוא להם ארוחה. אתה יכול להתאבל על האהבה האבודה שלך כמה שאתה רוצה, אבל תאכל. תאכל, לעזאזל!״
״מי אמר לכם? טום?״ לא, לא הוא. ״ארין. לא היתה לה שום זכות—״
״אף אחד לא אמר לי,״ אמרה רוזי. היא זקפה את גבה ברוב רושם. ״ניחנתי במתנת הראייה.״
״אני לא יודע לגבי הראייה, אבל יש לך יופי של חוצפה.״
בבת אחת היא חזרה להיות רוזי. ״אני לא מדברת על ראייה של מדיום, ילד, אני מדברת על ראייה רגילה של אישה. אתה חושב שאני לא מזהה רומיאו מוכה אהבה כשאני רואה אחד כזה מולי? אחרי כל השנים שבהן קראתי בכפות ידיים והצצתי בכדורי בדולח? הא!״ היא צעדה קדימה, החזה הגדול שלה מוביל בראש. ״לא אכפת לי מחיי האהבה שלך, אני פשוט לא רוצה לראות שלוקחים אותך לבית־החולים בארבעה ביולי – אז הטמפרטורות אמורות להגיע לשלושים וחמש בצל, דרך אגב – עם מכת חום או גרוע מזה.״
ליין הוריד את המגבעת שלו, הציץ לתוכה, והניח אותה מחדש על ראשו, מוטה בכיוון האחר. ״מה שהיא לא הולכת להגיד, כי היא חייבת להגן על המוניטין הקשוח והמפורסם שלה, זה שכולנו מחבבים אותך, ילד. אתה לומד מהר, אתה עושה מה שמבקשים ממך, אתה דובר אמת, אתה לא עושה צרות, והילדים משתגעים עליך כשאתה לובש את הפרווה. אבל צריך להיות עיוור כדי לא לראות שמשהו השתבש אצלך. רוזי חושבת שאלה צרות עם בחורות. אולי היא צודקת. אולי לא.״
רוזי העניקה לו מבט יהיר של נראה־אותך־קורא־עלי־תיגר.
״אולי ההורים שלך מתגרשים. ההורים שלי התגרשו, וזה כמעט הרג אותי. אולי עצרו את אחיך הגדול על מכירת סמים—״
״אמא שלי מתה, ואני בן יחיד,״ אמרתי בזעף.
״לא אכפת לי מה אתה בעולם שבחוץ,״ הוא אמר. ״כאן זה ג'וילנד. ההצגה הגדולה. ואתה אחד מאיתנו. כלומר, מותר לנו לדאוג לך, בין שזה מוצא חן בעיניך ובין שלא. אז תתחיל לאכול.״
״תתחיל לאכול הרבה,״ אמרה רוזי. ״עכשיו, בצהריים, כל היום. כל יום. ונסה לאכול משהו מעבר לעוף מטוגן, אני אומרת לך, התקף לב מסתתר בכל פולקע. תיכנס ל'רוק לובסטר' ותגיד להם שאתה רוצה מנה של דג וסלט. תגיד להם מנה כפולה. ותתחיל לעלות במשקל לפני שתיראה כמו שלד אנושי מקרקס המפלצות.״ היא העבירה את מבטה לליין. ״ברור שזה בגלל בחורה. כל אחד יכול לראות את זה.״
״מה שזה לא יהיה, תפסיק עם הגעגועים המזדיינים האלה,״ אמר ליין.
״להשתמש בשפה כזאת ליד גברת,״ אמרה רוזי. היא נשמעה שוב כמו פורטונה. תכף היא תתחיל לומר דברים כמו ״זהו רצונן של הרוחות״, או משהו דומה.
״אוחח, תקפצו לי,״ אמר ליין ופנה בחזרה אל הגלגל.
כשהוא נעלם, הבטתי ברוזי. היא באמת לא הצטיינה בתור דמות אימהית, אבל באותו רגע היה לי רק אותה. ״רוז, כולם יודעים?״
היא הנידה את ראשה. ״לא. בשביל רוב החבר'ה הוותיקים אתה סתם עוד ירקרק שעושה הכול... אם כי לא ירוק כפי שהיית לפני שלושה שבועות. אבל הרבה אנשים מחבבים אותך, והם רואים שמשהו לא בסדר. החברה שלך ארין, למשל. החבר שלך טום, למשל.״ היא אמרה ״חבר״ כאילו היא אומרת ״קבר״. ״אני חברה נוספת שלך, וכחברה אני אומרת לך שאתה לא יכול לתקן את הלב שלך. רק הזמן יכול לעשות את זה, אבל אתה יכול לתקן את הגוף שלך. תאכל!״
״את נשמעת כמו בדיחה על אמא יהודייה,״ אמרתי.
״אני באמת אמא יהודייה, ותאמין לי, זאת לא בדיחה.״
״אני הבדיחה,״ אמרתי. ״אני חושב עליה כל הזמן.״
״אתה לא יכול להימנע מכך, לפחות בינתיים. אבל אתה חייב להפנות את הגב שלך למחשבות אחרות שלפעמים צצות אצלך בראש.״
אני חושב שהפה שלי נפער בבת אחת. אני לא בטוח. אני יודע שבהיתי בה. לאנשים שנמצאים בעסק הזה זמן רב כמו רוזי גולד – בדיבור קראו להם ״כפפות״, בשל הקריאה שלהם בכף היד – היו דרכים לחטט לך במוח עד שהם נשמעו כבעלי חוש טלפתי, אבל לרוב היה מדובר ביכולת אבחנה טובה.
אבל לא תמיד.
״אני לא מבין.״
״תניח למחשבות המורבידיות שלך, אתה מבין?״ היא הביטה ברצינות בפניי, ואז צחקה למראה ההפתעה שראתה בהן. ״רוזי גולד היא אולי סתם אמא וסבתא יהודייה, אבל מדאם פורטונה רואה די והותר.״
וכך גם בעלת הבית שלי, ומאוחר יותר גיליתי – אחרי שראיתי את רוזי ואת גברת שופלו סועדות יחד בצהריים בהבנ'ס ביי, באחד מימי החופש הנדירים של מדאם פורטונה – שהן חברות טובות שמכירות כבר שנים רבות. גברת שופלו ניקתה את החדר שלי ושאבה את השטיח פעם בשבוע, היא בטח ראתה את התקליטים שלי. ובאשר לאותן מחשבות אובדניות מפורסמות שלפעמים צצו בראשי – מי אם לא אישה, שהקדישה את רוב חייה לבחינת הטבע האנושי ולחיפוש אחר רמזים פסיכולוגיים (הנקראים ״סימנים מסגירים״ הן בדיבור והן בליגות הגבוהות של הפוקר) תנחש שבחור צעיר ורגיש, שזה עתה נזרק, עלול לארח בראשו מחשבות על כדורים וחבלים וגלים סוחפים?
״אני אוכל,״ הבטחתי. היו לי אלף דברים לעשות לפני שער ראשון, אבל בעיקר רציתי כבר להתרחק ממנה לפני שהיא תאמר משהו שערורייתי באמת כמו, קוראים לה ונדי ואתה עוד חושב עליה כשאתה מאונן.
״בנוסף, שתה כוס חלב גדולה לפני שאתה הולך לישון.״ היא זקפה אצבע מתרה. ״לא קפה – חלב. הוא יעזור לך להירדם.״
״שווה לנסות,״ אמרתי.
היא חזרה שוב לרוזי. ״ביום שנפגשנו שאלת אותי אם אני רואה אישה יפהפייה עם שיער כהה בעתידך. אתה זוכר?״
״כן.״
״ומה אמרתי?״
״שהיא בעברי.״
רוזי הינהנה הנהון אחד חזק ויהיר. ״אכן כן. וכשתרצה להתקשר אליה ולהתחנן להזדמנות נוספת – אתה תרצה, אתה תרצה – תפגין קצת עמוד שדרה. קצת כבוד־עצמי. וגם תזכור ששיחות־חוץ יקרות מאוד.״
תגידי לי משהו שאני לא יודע, חשבתי. ״תקשיבי, אני באמת חייב לזוז, רוז. המון עבודה.״
״כן, יום עמוס לכולנו. אבל לפני שאתה הולך, ג'ונסי – פגשת כבר את הילד? זה עם הכלב? או את הילדה שחובשת כובע אדום ונושאת בובה? גם עליהם סיפרתי לך כשנפגשנו.״
״רוז, פגשתי כאן מיליארד ילדים—״
״עוד לא, אם כך. טוב. אתה עוד תפגוש.״ היא הבליטה את שפתה התחתונה ונשפה, מעיפה את קווצת השיער שהציצה מתחת למטפחתה. ואז היא תפסה במפרק ידי. ״אני רואה סכנה שמחכה לך, ג'ונסי. צער וסכנה.״
לרגע חשבתי שהיא עומדת ללחוש משהו כמו, היזהר מהזר הכהה! הוא רוכב על חד־אופן! במקום זאת היא שיחררה אותי והצביעה על 'אחוזת האימה'. ״איזה צוות מפעיל את החור הנורא הזה? לא שלך, נכון?״
״לא, צוות דוברמן.״ הדוֹבִּים גם היו אחראים להפעיל את האטרקציות הסמוכות: 'ארמון המראות המסתורי' ו'מוזיאון השעווה'. ביחד, שלושת המקומות האלה היו קידה שנעשתה בלב חצוי לעבר מופעי האימים של הירידים הישנים.
״יופי. אל תתקרב אליו. הוא רדוף, וילד עם מחשבות רעות צריך להיכנס לבתים רדופים כמו שהוא צריך ארסן במי הפה שלו. קאפיש?״
״כן.״ הצצתי בשעון שלי.
היא הבינה את הרמז וצעדה לאחור. ״תראה אם אתה מצליח לאתר את הילדים האלה. ותסתכל איפה אתה מניח את הרגל שלך, בחורצ'יק. צל מרחף מעליך.״
•
אני מודה שליין ורוזי ניערו אותי היטב. לא הפסקתי להקשיב לתקליטי הדלתות שלי – לא מייד, בכל אופן – אבל הכרחתי את עצמי לאכול יותר, והתחלתי לשתות שלושה מילקשייקים מדי יום. הרגשתי אנרגיה טהורה זורמת לתוך גופי, כאילו מישהו פתח ברז, והייתי אסיר תודה על כך באחר הצהריים של ארבעה ביולי. ג'וילנד היה הפוך כולו, ואני נאלצתי ללבוש את הפרווה עשר פעמים, שיא של כל הזמנים.
פרד דין עצמו הגיע לתת לי את לוח הזמנים, והושיט לי פתק ממר איסטרברוק הזקן. אם אתה מרגיש שזה יותר מדי, תעצור מייד ותאמר לראש הצוות שלך למצוא לך מחליף.
״אני אהיה בסדר,״ אמרתי.
״אולי. אבל תראה לפאפ את הפתק הזה.״
״טוב.״
״בראד מחבב אותך, ג'ונסי. זה נדיר. הוא בדרך כלל שם לב לירוקים רק כשאחד מהם מפשל.״
גם אני חיבבתי אותו, אבל לא אמרתי לפרד. חשבתי שזה עשוי להישמע לקקני.
•
כל המשמרות שלי בארבעה ביולי נמשכו עשר דקות. לא רע, אף שמרביתן נמשכו למעשה רבע שעה, והחום היה בלתי נסבל. שלושים וחמש מעלות בצל, אמרה רוזי, אבל בשתים־עשרה בצהריים מד החום שהיה תלוי מחוץ למחסן התלבושות של הפארק הראה שלושים ותשע מעלות. למרבה מזלי, דוטי לאסן תיקנה את החליפה השנייה באקסטרה־לארג', ויכולתי להחליף בין השתיים. בזמן שלבשתי אחת, דוטי היתה הופכת את האחרת ותולה אותה מול שלושה מאווררים שייבשו את פנים החליפה ספוג הזיעה.
לפחות יכולתי להסיר את הפרווה בעצמי. את הסוד הזה כבר גיליתי עד אז. הכפה הימנית של האווי היתה למעשה כפפה, ולאחר שגיליתי את זה, פתיחת הרוכסן עד לתחתית החליפה התבצעה בקלות. ברגע שהורדתי את הראש, הצלחתי להוריד את כל השאר במהירות. וטוב שכך, כי יכולתי להחליף בגדים לבד מאחורי וילון מוסט. כבר לא הייתי צריך להציג את התחתונים המזיעים והשקופים למחצה שלי בפני נשות התלבושות.
ככל ששעות אחר הצהריים עטורות הדגלים של ארבעה ביולי התקדמו להן, שוחררתי מכל שאר מטלותיי. הייתי מכרכר ומקפץ, ואז נסוג לג'וילנד תחתית ומתמוטט לזמן־מה על ספה ישנה ומרופטת בגרוטיאדה, מתענג על האוויר הממוזג. כשהתאוששתי, הגעתי דרך הסמטאות אל מחסן התלבושות והחלפתי פרווה אחת באחרת. בין המשמרות הייתי לוגם גלונים של מים וליטרים של תה קר לא ממותק. לא תאמינו לי אם אומר שעשיתי כיף חיים, אבל זה בדיוק מה שקרה. אפילו הפרחחים אהבו אותי באותו יום.
אז ככה: רבע לארבע אחר הצהריים. אני מרקד לאורך שדרת ג'וילנד בזמן שהרמקולים מעל ראשי צועקים את הלהיט של דדי דודרופס, ״צ'יק־א־בום, צ'יק־א־בום, 'תה לא אוהב את זה?״ אני מעניק חיבוקים לילדים וקופוני 'אוגוסט הלוהט' למבוגרים, כי העסקים בג'וילנד תמיד הלכו והתמעטו ככל שהקיץ התקרב לסיומו. אני ניצב מול מצלמות (חלקן של נערות־הוליווד, רובן שייכות לעדרים של הורי פפראצי שרופים ומזיעים), ומאחורַי שובל של ילדים מעריצים כמו זנב שביט זוהר. אני גם מחפש את הדלת הקרובה ביותר לג'וילנד תחתית, כי אני כבר די גמור. נותרה לי משמרת אחת אחרונה כהאווי, כי האווי הצייד־הצוהל לעולם לא מראה את עיניו הכחולות ואוזניו הזקורות אחרי שהשמש שוקעת. אני לא יודע למה, אבל זו המסורת ביריד.
האם הבחנתי בילדה הקטנה בכובע האדום לפני שהיא נפלה על המדרכה הקשה בשדרת ג'וילנד, מתפתלת ומתעוותת? נדמה לי שכן, אבל איני יכול להיות בטוח, כי הזמן החולף מוסיף זיכרונות מזויפים ומשנה זיכרונות אמיתיים. בוודאי לא שמתי לב לנקניקיית 'בְּתֵי־הָב־וֹן' שהיא נופפה בה, או בכומתת־הכלב האדומה והבוהקת שלראשה. ילדה בפארק שעשועים שמחזיקה נקניקייה היא לא מראה ייחודי, ובוודאי מכרנו אלף כומתות־כלב אדומות באותו יום. אם הבחנתי בה, זה היה רק בגלל הבובה שהיא הצמידה לחזה ביד שלא החזיקה נקניקייה מרוחה בחרדל. זו היתה 'רגדי אן', בובת סמרטוטים גדולה וישנה. מדאם פורטונה הציעה שעלי לנסות לאתר ילדה קטנה עם בובה יומיים קודם לכן, אז אולי לכן שמתי לב אליה. ואולי רק חשבתי להיעלם מהשטח לפני שאני מתעלף ונופל. בכל אופן, הבובה שלה לא היתה הבעיה. נקניקיית 'בְּתֵי־הָב־וֹן' שהילדה אכלה – היא היתה הבעיה.
רק נדמה לי שאני זוכר אותה רצה לעברי (היי, כולם רצו לעברי), אבל אני יודע מה קרה לאחר מכן, ולמה. היתה לה חתיכת נקניקייה בפה, וכשהיא שאפה אוויר כדי לצעוק האוווי, היא שאבה אותה לתוך הגרון. נקניקיות: מזון החנק המושלם. למזלה, הקשקושים של רוזי גולד נתקעו לי מספיק בראש כדי שאפעל במהירות.
כשהברכיים של הילדה הקטנה קרסו תחתיה, והבעת הפנים המתלהבת והשמחה שלה הפכה ראשית להפתעה ואז לאימה, כבר שלחתי יד לאחור ותפסתי את הרוכסן בכפפת הכפה שלי. הראש של האווי נפל והתגלגל הצידה, וחשף את פניו האדומות ושערו ספוג הזיעה של מר דווין ג'ונס. הילדה הקטנה שמטה את בובת הסמרטוטים שלה. הכובע שלה נפל. היא התחילה לשרוט את צווארה.
״האלי?״ אישה צעקה. ״האלי, מה קרה?״
הנה עוד מזל בפעולה: לא רק שידעתי מה קרה, גם ידעתי מה לעשות. אני לא בטוח שתבינו כמה מזל היה לנו באותו רגע. אנחנו מדברים על שנת 1973, זוכרים? הנרי היימליך פירסם את המאמר שהעניק לתמרון היימליך את שמו רק שנה לאחר מכן. אבל זו תמיד היתה דרך הפעולה ההגיונית ביותר להתמודד עם חנק, ולמדנו אותה במהלך פגישת ההיכרות הראשונה והיחידה שלנו לפני תחילת העבודה במנזה של אוניברסיטת ניו־המפשייר. המדריך היה חייל ותיק במלחמת המסעדות שאיבד את בית הקפה שלו בנשואה כשנה לאחר שסניף חדש של מקדונלדס נפתח בסמוך.
״רק תזכרו שזה לא יצליח אם לא תלחצו חזק,״ הוא אמר לנו. ״אל תחששו לשבור צלע אם אתם רואים שמישהו עומד למות מולכם.״
ראיתי את הפנים של הילדה הקטנה הופכות סגולות, ואפילו לא חשבתי על הצלעות שלה. תפסתי אותה בחיבוק גדול ופרוותי, וכפתי השמאלית עטפה את הקשת הגרמית באמצע גופה בנקודה שבה צלעותיה נפגשו. לחצתי לחיצה אחת חזקה, וחתיכת נקניקייה מרוחה בחרדל צהוב באורך כמעט חמישה סנטימטרים התעופפה מפיה כמו פקק מבקבוק שמפניה. היא עפה כמטר וחצי משם. ולא, לא שברתי לה אף צלע. ילדים הם גמישים, יברך אותם האל.
לא הייתי מודע לכך שאני והאלי סטנספילד – זה היה שמה – היינו מוקפים בקהל הולך וגדל של מבוגרים. בוודאי שלא הייתי מודע לכך שצילמו אותנו עשרות פעמים, כולל תמונה של ארין קוק, שהופיעה בסופו של דבר ב'הבנ'ס ביי ויקלי' ובכמה עיתונים גדולים יותר, כולל ב'סטאר ניוז' של וילמינגטון. אני עדיין מחזיק בעותק ממוסגר של התמונה בקופסה בעליית הגג איפשהו. רואים בה את הילדה הקטנה מתנודדת בזרועותיו של בן כלאיים של אדם וכלב, כשאחד משני ראשיו מתנודד על כתפו. הילדה מושיטה את ידיה לאמה, והספיד גרפיק של ארין תפס בדיוק את הרגע שבו האם מתמוטטת על ברכיה לפנינו.
כל האירוע הזה מטושטש אצלי, אבל אני זוכר את האמא סוחפת את הילדה הקטנה לזרועותיה שלה ואת האבא אומר, ילד, נראה לי שהצלת את חייה. ואני זוכר – צלול כבדולח – את הילדה מביטה בי בעיניה הכחולות הגדולות ואומרת, ״אוי, האווי המסכן, הראש שלך נפל.״
•
כפי שכולם יודעים, כותרת העיתון הקלאסית של כל הזמנים היא אדם נשך כלב. ה'סטאר ניוז' לא היה יכול להשתוות לה, אבל הכותרת מעל הצילום של ארין נתנה פייט לא רע: כלב מציל ילדה בפארק שעשועים.
רוצים לדעת מה היה הדחף הראשוני שלי? לגזור את הכתבה ולשלוח אותה לוונדי קיגן. אולי הייתי עושה את זה אם לא הייתי נראה כמו אוגר רטוב בצילום של ארין. שלחתי אותה לאבא שלי, שהתקשר לומר עד כמה הוא גאה בי. על פי הרעד בקולו יכולתי לדעת שהוא עומד לבכות.
״אלוהים שם אותך במקום הנכון בזמן הנכון, דוו,״ הוא אמר.
אולי אלוהים: אולי רוזי גולד, כלומר מדאם פורטונה. אולי שניהם.
למחרת היום זומנתי למשרדו של מר איסטרברוק, חדר ספון עץ, מלא בתמונות וכרזות ירידים ישנות. תמונה אחת משכה את תשומת ליבי במיוחד, ראו בה גבר עם כובע קש ושפם מטופח עומד ליד דוכן בחן־את־כוחך. שרוולי חולצתו הלבנה היו מגולגלים והוא נשען על פטיש ענקי כאילו היה מקל הליכה: גבר־גבר. במעלה העמוד, ליד הפעמון, היה שלט שעליו נכתב: נשקי אותו, גברת, הוא איש־הפטיש!
״זה אתה?״ שאלתי.
״אכן, כן, אף על פי שהפעלתי את הפעמונצ'יק עונה אחת בלבד. זה לא היה לטעמי. טריקים מעולם לא היו לטעמי. אני אוהב משחקים הוגנים. שב, ג'ונסי. אתה רוצה קולה או משהו אחר לשתות?״
״לא, אדוני. אני בסדר.״ למעשה, המילקשייק של הבוקר עדיין שיכשך בבטני.
״אני אדבר איתך בישירות. אתמול אחר הצהריים הענקת לפארק הזה פרסום טוב בשווי של עשרים אלף דולר, ואני עדיין לא יכול להרשות לעצמי לתת לך בונוס. לו רק היית יודע... אבל לא משנה.״ הוא רכן קדימה. ״מה שכן, אני חייב לך טובה. אם אתה זקוק לאחת, רק תבקש. אני אשיב לך טובה אם אוכל. זה יספיק?״
״בטח.״
״יופי. והאם תסכים להופיע עוד פעם אחת – כהאווי – עם הילדה הקטנה? ההורים שלה רוצים להודות לך אישית, אבל הופעה בציבור תיטיב מאוד עם ג'וילנד. זו החלטה שלך, כמובן.״
״מתי?״
״בשבת, אחרי צעדת הצהריים. אנחנו נקים במה בצומת של ג'וילנד ודרך הצייד־הצוהל. נזמין את העיתונות.״
״בשמחה,״ אמרתי. אני חייב להודות שאהבתי את הרעיון להופיע שוב בעיתונים. הקיץ לא ריחם על האגו ועל הדימוי העצמי שלי, וניצלתי כל הזדמנות שנפלה בחיקי.
הוא קם על רגליו בדרכו המהוססת והשברירית, והושיט לי את ידו. ״תודה לך שוב. בשם הילדה הקטנה, אבל גם בשם ג'וילנד. החשבונאים שמנהלים את חיי ישמחו מאוד.״
•
כשיצאתי מבניין המשרדים, שהיה ממוקם עם שאר בנייני המנהלה במה שקראנו לו ״החצר האחורית״, כל הצוות שלי עמד שם. אפילו פאפ אלן הגיע. ארין, לבושה להצלחה בשמלה ירוקה של נערת־הוליווד, צעדה קדימה עם כתר מתכת בוהק מעלי דפנה עשויים פחיות מרק של קמפבל. היא כרעה על ברך אחת. ״עבורך, גיבור שלי.״
חשבתי שנשרפתי מספיק מהשמש כדי שלא אסמיק, אבל התברר שזה לא נכון. ״אוי, אלוהים, קומי.״
״מושיע הילדות הקטנות,״ אמר טום קנדי. ״שלא לומר, מושיע מקום העבודה שלנו, שבטח היה חוטף תביעת ענק ונאלץ לסגור את שעריו.״
ארין קפצה על רגליה, תקעה את כתר פחיות המרק על ראשי, ואז העניקה לי נשיקה גדולה ומצלצלת. כל צוות ביגל הריע.
״טוב,״ אמר פאפ כשהתשואות גוועו. ״כולנו יכולים להסכים שאתה האביר על סוס לבן, ג'ונסי. אתה גם לא הראשון שהצלת איזה טמבל ממוות באמצע הפארק. עכשיו כולנו יכולים אולי לחזור לעבודה?״
לא היתה לי בעיה עם זה. היה נחמד להיות מפורסם, אבל לא פיספסתי את המסר שהגיע ביחד עם זר פחיות המרק: שלא־יעלה־לך־השתן־לראש.
•
לבשתי את הפרווה באותה שבת, על הבמה המאולתרת במרכז הפארק. שמחתי להניף את האלי בזרועותיי, ולא היה ספק שהיא שמחה להיות שם. אני מעריך שכחמישה־עשר קילומטרים של פילם נשרפו כשהיא הצהירה קבל עם ועדה על אהבתה לכלבלב החביב עליה ונישקה אותו שוב ושוב מול המצלמות.
ארין היתה בתחילה בשורה הראשונה, יחד עם המצלמה שלה, אבל צלמי העיתונות היו גדולים יותר, וכולם גברים. עד מהרה הם גירשו אותה לעמדה טובה פחות, ומה כולם רצו? את מה שארין כבר השיגה, תמונה שלי בלי ראש האווי. ואת זה לא התכוונתי לתת להם, אף על פי שהייתי בטוח שלא פרד, לא ליין ולא מר איסטרברוק עצמו היו מענישים אותי. לא עשיתי את זה כי לא רציתי להטיל רבב במסורת של הפארק: האווי לעולם לא מוריד את הפרווה שלו בציבור. פעולה כזאת גרועה כמו חשיפה של פיית השיניים. עשיתי את זה כשהאלי סטנספילד נחנקה, אבל זו היתה חריגה הכרחית. לא התכוונתי להפר את הכלל בכוונה. אז כנראה באמת הייתי טיפוס של ירידים (אם כי לא יליד־בן־יריד, לעולם לא).
מאוחר יותר, לבוש בבגדיי הרגילים, פגשתי את האלי ואת הוריה במרכז שירות הלקוחות של ג'וילנד. מקרוב יכולתי לראות שהאמא היתה בהיריון עם מספר שתיים, אם כי עוד היו לפניה שלושה או ארבעה חודשים של אכילת מלפפונים חמוצים וגלידה. היא חיבקה אותי ובכתה עוד קצת. האלי לא נראתה מוטרדת יתר על המידה. היא ישבה בכיסא פלסטיק, נופפה ברגליה, הסתכלה בעותקים ישנים של 'זמן הקולנוע' ונקבה בשמות המפורסמים השונים בקול מליצי, כאיש חצר המודיע על הגעתם של בני משפחת המלוכה. טפחתי על גבה של האם ואמרתי, ״נו־נו.״ האבא לא בכה, אבל הדמעות עמדו בעיניו כשהתקרב אלי והושיט לי המחאה בסך חמש־מאות דולר, משוכה על שמי. כששאלתי מה הוא עושה למחייתו, הוא אמר שלפני שנה הקים חברת בנייה משלו – העסק קצת איטי עכשיו, אבל בקרוב נעמוד על הרגליים, הוא אמר. חשבתי על זה, הוספתי למשוואה ילדה אחת פה וילד נוסף בדרך, וקרעתי את ההמחאה. אמרתי לו שאני לא יכול לקחת כסף על משהו שהיה חלק מהעבודה שלי.
אתם חייבים לזכור שהייתי רק בן עשרים ואחת.
•
לא היו חופשות סוף שבוע אמיתיות לעובדי הקיץ של ג'וילנד. קיבלנו חופשה של יום וחצי כל תשעה ימים, כך שהן לא נפלו על אותו יום. היינו יכולים לבקש משמרות, אז טום, ארין ואני כמעט תמיד הצלחנו לצאת יחד לחופש. לכן היינו יחד ביום רביעי בערב בתחילת אוגוסט, ישבנו סביב מדורה על החוף ואכלנו ארוחה שיכולה להזין רק את הצעירים ביותר: בירה, המבורגרים, חטיפי צ'יפס בטעם ברביקיו וסלט כרוב. לקינוח אכלנו סְ'מוֹרס, מרשמלו בתוך שני ביסקווטים, שארין צלתה על גריל ששאלה מ'דוכן הוואפל־גלידה של פיט הפיראט'. זה עבד לא רע.
יכולנו לראות מדורות נוספות – אש גדולה מזנקת לצד מדורות בישול קטנות יותר – לכל אורך החוף עד למטרופולין ג'וילנד הנוצץ. הן יצרו שרשרת יפהפייה של אבני חן בוערות. מדורות כאלה בטח לא חוקיות במאה העשרים ואחת, שהרי בעלי השררה נוטים להוציא אל מחוץ לחוק דברים יפהפיים רבים שאנשים רגילים יצרו. אני לא יודע למה זה ככה, אני רק יודע שזה מה שקורה.
בזמן שאכלנו סיפרתי להם על הנבואה של מדאם פורטונה שאפגוש ילד עם כלב וילדה קטנה עם כובע אדום ובובה. סיימתי את הסיפור ואמרתי, ״על אחת סימנתי וי, ונותר לי עוד אחד.״
״וואו,״ אמרה ארין. ״אולי היא באמת מדיום. הרבה אנשים אמרו לי, אבל לא באמת—״
״כמו מי?״ שאל טום.
״טוב... דוטי לאסן במחסן התלבושות, למשל. גם טינה אקרלי. אתה יודע, הספרנית שדוו מזדחל במסדרון בלילה כדי לבקר אותה?״
שלחתי אליה אצבע משולשת. היא ציחקקה.
״שניים זה לא הרבה אנשים,״ אמר טום בנימת הפרופסור שלו.
״ליין הארדי הוא השלישי,״ אמרתי. ״הוא אומר שהיא סיפרה לאנשים דברים שהפילו אותם מהכיסא.״ למען ההגינות הרגשתי מחויב להוסיף: ״אבל הוא גם אמר שתשעים אחוז מהנבואות שלה הן קשקוש מוחלט.״
״כנראה קרוב יותר לתשעים וחמישה אחוז,״ אמר הפרופסור. ״קריאת עתידות היא רמאות, ילדים וילדות. קחו למשל את עניין הכובע. כומתות־כלב בג'וילנד מגיעות בשלושה צבעים – אדום, כחול וצהוב. אדום הוא הצבע הכי פופולרי. ובאשר לבובה, נו באמת. כמה ילדים קטנים מביאים איזה צעצוע לפארק שעשועים? זה מקום זר עבורם, וצעצוע אהוב מנחם אותם. אם היא לא היתה נחנקת מהנקניקייה שלה לפניך, אם היא רק היתה מחבקת את האווי חיבוק גדול וממשיכה הלאה, היית רואה ילדה קטנה אחרת חובשת כומתת־כלב אדומה ונושאת בובה ואומר, 'אהה! מדאם פורטונה באמת רואה את העתיד, אני חייב להניח מטבע בכף ידה כדי שהיא תספר לי עוד.'״
״אתה כזה ציני,״ אמרה ארין ומירפקה אותו. ״רוזי גולד בחיים לא תנסה לקחת כסף ממישהו בפארק.״
״היא לא ביקשה כסף,״ אמרתי, אבל חשבתי שמה שטום אמר נשמע הגיוני. נכון שהיא ידעה (או לפחות נראה שהיא ידעה) שהנערה עם השיער הכהה נמצאת בעברי ולא בעתידי, אבל זה עשוי להיות ניחוש המבוסס על אחוזים – או על ההבעה שהופיעה על פניי כששאלתי.
״ברור שלא,״ אמר טום, שלקח לעצמו ס'מור נוסף. ״היא רק התאמנה עליך. כדי להישאר מחודדת. אני בטוח שהיא אמרה כל מיני דברים להרבה ירוקים אחרים.״
״ואתה אחד מהם?״ שאלתי.
״טוב... לא. אבל זה לא אומר כלום.״
הבטתי בארין, והיא הנידה את ראשה.
״היא גם חושבת ש'אחוזת האימה' רדופה,״ אמרתי.
״גם אני שמעתי את זה,״ אמרה ארין. ״בחורה צעירה שנרצחה בפנים עדיין רודפת אותה.״
״שטויות!״ קרא טום. ״תכף תגידו לי שביגפוט רצח אותה, והוא עדיין מתחבא מאחורי הגולגולת הצורחת!״
״באמת אירע שם רצח,״ אמרתי. ״בחורה שקראו לה לינדה גריי. היא הגיעה מפלורנס, קרוליינה הדרומית. היו תמונות שלה ושל הבחור שהרג אותה בדוכן הירי ובתור לגלגל הענק. ביגפוט לא היה שם, אבל על היד שלו היה קעקוע של עוף דורס. נץ או עיט.״
זה השתיק אותו, לפחות לזמן־מה.
״ליין הארדי אמר שרוז רק חושבת ש'אחוזת האימה' רדופה, כי היא לא מוכנה להיכנס פנימה ולגלות מה קרה שם באמת. אם זה היה תלוי בה, היא בחיים לא היתה מתקרבת אליה. ליין חושב שזה אירוני, כי הוא אומר שהיא באמת רדופה.״
ארין פערה עיניים גדולות ועגולות והתקרבה קצת אל האש – חלקית למען הרושם, אבל בעיקר כדי שטום יניח את זרועו על כתפיה. ״הוא ראה—?״
״אני לא יודע. הוא אמר לי לשאול את גברת שופלו, והיא סיפרה לי את כל הסיפור.״ חזרתי עליו באוזניהם. זה היה סיפור טוב לספר בלילה, מתחת לכוכבים, עם הגלים הנעים והמדורה שהחלה לדעוך ולהותיר אחריה גחלים. אפילו טום נראה מרותק.
״היא טוענת שהיא ראתה את לינדה גריי?״ הוא שאל כשסיימתי לספר. ״לָה־שופלו?״
חזרתי בראשי על הסיפור כפי שסופר לי ביום שבו שכרתי את החדר בקומה השנייה. ״אני חושב שלא. היא היתה אומרת.״
הוא הינהן בסיפוק. ״שיעור מושלם בדרך שבה הדברים האלה עובדים. כולם מכירים מישהו שראה עצם בלתי מזוהה, וכולם מכירים מישהו שראה רוח רפאים. עדות שמיעה לא קבילה בבית־משפט. אני? אני תומאס המפקפק. מבינים? טום קנדי, תומאס השליח המפקפק?״
ארין נעצה בו מרפק חד יותר. ״אנחנו מבינים.״ היא בהתה באש. ״אתם יודעים מה? שני שלישים מהקיץ כבר עברו, ולא הייתי בצרחונים של ג'וילנד אפילו פעם אחת, אפילו לא בחלק של התינוקות מקדימה. זה אזור ללא־צילום. ברנדה רפרטי אמרה לנו לא להתקרב, כי הרבה זוגות מתמזמזים שם.״ היא הציצה בי. ״למה אתה מחייך?״
״סתם.״ חשבתי על בעלה המנוח של לָה־שופלו נכנס למתקן אחרי שער אחרון ואוסף תחתונים זרוקים.
״מישהו מכם היה שם?״
שנינו הנדנו בראשנו. ״'אחוזת האימה' שייכת לצוות דוֹבּי,״ אמר טום.
״בואו נלך מחר. שלושתנו בקרונית אחת. אולי נראה אותה.״
״נלך לג'וילנד ביום החופשי שלנו, אפילו שאנחנו יכולים לבלות בו על החוף?״ שאל טום. ״זה מזוכיזם טהור.״
הפעם, במקום למרפק אותו, היא נעצה אצבע בצלעותיו. לא ידעתי אם הם כבר שוכבים, אבל נראה לי הגיוני שכן. אין ספק שהקשר שלהם הפך פיזי מאוד. ״חרא בַּלֶבֶּן! כעובדים אנחנו נכנסים בחינם, וכמה זמן תימשך הנסיעה? חמש דקות?״
״נדמה לי שקצת יותר,״ אמרתי. ״תשע או עשר דקות. ועוד הזמן בחלק של התינוקות. נניח רבע שעה, בסך הכול.״
טום הניח את סנטרו על ראשה והביט בי דרך עננת שערה. ״חרא בַּלֶבֶּן, היא אומרת. אפשר לראות שיש כאן אישה צעירה עם חינוך מעולה. לפני שהיא התחילה להסתובב עם בנות האחווה שלה, היא היתה אומרת 'קשקוש בָּלָבּוּשׁ' וזהו.״
״היום שבו אני אתחיל להסתובב עם חבורה של זנזונות חצי מורעבות עם בגדים תואמים יהיה היום שבו אני אזחל לתוך התחת שלי ואמות!״ מסיבה כלשהי, השפה הגסה שימחה אותי עד אין קץ. כנראה כי ונדי היתה מתאימת בגדים ותיקה. ״אתה, תומאס פטריק קנדי, פשוט פוחד שכולנו נראה אותה, ולא תהיה לך ברירה אלא לחזור בך מכל הדברים שאמרת על מדאם פורטונה ועל רוחות רפאים ועל עצמים בלתי מזוהים—״
טום הרים את ידיו. ״אני נכנע. אנחנו נעמוד בתור ביחד עם כל שאר הטמבלים – הארנבים, כלומר – וניכנס ל'אחוזת האימה'. אני רק מתעקש שנלך אחר הצהריים. אני זקוק לשנת היופי שלי.״
״אתה בהחלט זקוק לה,״ אמרתי.
״מצחיק לשמוע את זה ממישהו שנראה כמוך. תן לי בירה, ג'ונסי.״
נתתי לו בירה.
״ספר לנו איך היתה הפגישה עם משפחת סטנספילד,״ אמרה ארין. ״הם ייבבו בבכי וקראו לך הגיבור שלהם?״
זה היה די קרוב, אבל לא רציתי לומר שכן. ״ההורים היו די רגועים. הילדה ישבה בפינה, קראה את 'זמן הקולנוע' ואמרה שהיא איתרה את דין מרטין עם העין הקטנה שלה.״
״תחסוך מאיתנו את תיאורי הצבע ותגיע לשורה התחתונה,״ אמר טום. ״קיבלת כסף?״
הייתי שקוע במחשבה על הילדה הקטנה, כיצד היא היתה יכולה להיות שקועה בתרדמת, או שכובה בארון מתים, במקום לשבת ולנקוב בשמות השחקנים המפורסמים בהתלהבות רבה. דעתי היתה מוסחת ועל כן עניתי בכנות. ״האבא הציע לי חמש־מאות דולר, אבל לא הסכמתי לקבל אותם.״
טום פער עיניים. ״מה?״
הבטתי בשאריות הס'מור שהחזקתי. מרשמלו זלג על האצבעות שלי, אז השלכתי אותו אל האש. בכל מקרה הייתי שבע. גם הייתי נבוך, ועצבני שאני מרגיש ככה. ״האיש מנסה להקים חברה קטנה, ולפי הדרך שבה הוא תיאר אותה, היא נמצאת בדיוק בשלב שבה היא עשויה לקום או ליפול. יש לו גם אישה וילדה ועוד ילד בדרך. לא חשבתי שהוא יכול להרשות לעצמו לתת לי סכום כזה.״
״הוא לא יכול להרשות לעצמו? ומה איתך?״
מיצמצתי. ״מה איתי?״
עד היום אני לא יודע אם טום כעס באמת או רק העמיד פנים. נראה לי שהוא התחיל בהעמדת פנים, ואז התרתח כשההבנה המלאה של מה עשיתי היכתה בו. לא ידעתי מה מצבו בבית, אבל ראיתי שהוא חי ממשכורת אחת לבאה אחריה, ולא היתה לו מכונית. כשהוא רצה לצאת עם ארין, הוא שאל את המכונית שלי... והקפיד – בדקדקנות יתר, עלי לומר – לשלם על הדלק שהשתמש בו. כסף היה חשוב לו. מעולם לא קיבלתי את התחושה שכל חייו סבבו סביב כסף, אבל כן, כסף היה חשוב מאוד בעיניו.
״אתה לומד בקולג' בחירוק שיניים, כמוני וכמו ארין, והעבודה בג'וילנד לא תשיג לאף אחד מאיתנו לימוזינה. מה קרה לך? אמא שלך הפילה אותך על הראש כשהיית תינוק?״
״תירגע,״ אמרה ארין.
הוא לא שם אליה לב. ״אתה רוצה לקום מוקדם כל בוקר בסמסטר הסתיו הבא כדי לפנות צלחות מלוכלכות מהמסוע במנזה? ברור שכן, כי חמש־מאות לסמסטר זה מה שמשלמים בראטגרס. אני יודע, כי בדקתי לפני שהיה לי מזל וקיבלתי מלגת הוראה. אתה יודע איך העברתי את שנת הלימודים הראשונה? כתבתי עבודות לילדי אחווה עשירים שהתמחו בבִּירוֹלוגיה למתקדמים. אם היו תופסים אותי היו משעים אותי לסמסטר או זורקים אותי לגמרי. אני אומר לך מה שווה המחווה הנדיבה שלך: ויתרת על עשרים שעות שבועיות שבהן היית יכול לשבת וללמוד.״ הוא שמע את ההתלהמות של עצמו, הפסיק, והעלה חיוך על פניו. ״או להתחיל עם סטודנטיות חמודות.״
״אני אראה לך מה זה סטודנטיות חמודות,״ אמרה ארין והתנפלה עליו. הם התגלגלו על החול, ארין דיגדגה וטום צעק עליה (בקול לא משכנע בעליל) שתשחרר אותו. לא היתה לי בעיה עם זה, לא רציתי להמשיך לדבר על הנושא שטום העלה. נראה שכבר קיבלתי כמה החלטות, ומה שרק נותר הוא שהמודע שלי יקבל את הבשורות.
•
למחרת היום, בשלוש ורבע, עמדנו בתור ל'אחוזת האימה'. ילד בשם בראדי וטרמן הפעיל את המתקן. אני זוכר אותו כי גם הוא עשה עבודה טובה בתור האווי (אבל לא כמוני, אני מרגיש מחויב להוסיף... בשם הכנות בלבד). בראדי, שהיה מוצק למדי בתחילת הקיץ, הציג כעת גוף רזה וחטוב. בתור דיאטה, לבישת הפרווה ניצחה את שומרי משקל עם ידיים קשורות.
״מה אתם עושים כאן?״ הוא שאל. ״אתם לא בחופש היום?״
״היינו חייבים לבקר במתקן החשוך היחיד בג'וילנד,״ אמר טום, ״וכבר יש לי תחושה מספקת של אחדות דרמטית – בראד וטרמן ו'אחוזת האימה'. הזיווג המושלם.״
הוא הזעיף פנים. ״כולכם תנסו להידחק לקרון אחד, נכון?״
״אנחנו חייבים,״ אמרה לו ארין. ואז היא רכנה לעבר אחת מאוזני הדמבו של בראד ולחשה, ״אנחנו משחקים אמת או חובה.״
בראד חשב ונגע בקצה לשונו באמצע שפתו העליונה. יכולתי לראות שהוא שוקל את האפשרויות.
הבחור מאחורינו התערב. ״ילדים, אתם יכולים להתקדם קצת? שמעתי שיש מיזוג אוויר בפנים, וזה לא יזיק לי.״
״קדימה,״ אמר לנו בראד. ״קחו את הידיים והרגליים שלכם ועופו לי מהעיניים.״ מפיו של בראד זה נשמע כמו שנינה רבליאנית.
״יש שם רוחות רפאים?״ שאלתי.
״מאות, ואני מקווה שכולן ייכנסו לך לתחת.״
•
התחלנו ב'ארמון המראות המסתורי', ועצרנו קצרות כדי לראות אותנו מתוחים לגובה או מכווצים ושפופים. לאחר שמשימת הצחקוקים הזאת הושלמה, הלכנו בעקבות הנקודות האדומות הזעירות שבתחתית המראות. הן הובילו אותנו היישר אל 'מוזיאון השעווה'. מאחר שהכרנו את הדרך הסודית לשם, הגענו הרבה לפני שאר הקבוצה, ששוטטו כה וכה, צחקו והתנגשו בחיפויי המראה שניצבו בזוויות שונות.
לאכזבתו של טום, לא היו רוצחים ב'מוזיאון השעווה', רק פוליטיקאים וסלבריטאים. ג'ון פ' קנדי המחייך ואלביס פרסלי באוברול עמדו משני צידי הדלת. ארין התעלמה מהשלט נא לא לגעת ופרטה על הגיטרה של אלביס. ״לא מכוונ—״ היא אמרה, ואז קפצה לאחור כשאלביס קם לתחייה והתחיל לשיר, ״לא יכול שלא להתאהב בך.״
״תפסנו 'תך!״ אמר טום בעליצות וחיבק אותה.
מאחורי 'מוזיאון השעווה' היתה דלת שהובילה ל'חדר הנֶפֶץ' שרעם ברעש מכונות שנשמעו מסוכנות (הן לא היו מסוכנות), ובהק בהבהובי אורות חזקים וצבעוניים. ארין חצתה את 'גֶשֶר הנֶשֶר' מחבלים בזמן שהגברים החסונים שליוו אותה נבהלו מהפיצוצים. דישדשתי על פני הגשר, מתנודד כשיכור, אבל נפלתי רק פעם אחת. טום נעצר באמצע, פרש את ידיו ורגליו כך שנראה כמו בובת נייר, והסתובב סיבוב שלם.
״תפסיק, דביל, אתה תשבור את המפרקת!״ צעקה ארין.
״הוא לא,״ אמרתי. ״גם אם הוא ייפול, מרופד למטה.״
טום הצטרף אלינו, מחייך ואדמומי עד לשורשי שערו. ״התעוררו אצלי תאי מוח שישנו מאז שהייתי בן שלוש.״
לאחר מכן הגענו אל 'החדר הנטוי', ומאחוריו היה אולם מכונות המשחקים, מלא בבני נוער שהיו שקועים בפּינבּוֹל וסקי־בּוֹל. ארין צפתה כמה דקות בסקי־בול כשידיה שלובות על חזהּ והבעה של מורת רוח על פניה. ״הם לא יודעים שאלה משחקי מטבחיים?״
״אנשים באים לכאן כדי שיטבחו בהם,״ אמרתי. ״זה חלק מהאטרקציה.״
ארין נאנחה. ״ואני חשבתי שטום ציני.״
בקצה אולם המשחקים, מתחת לגולגולת ירוקה זרחנית היה שלט: 'אחוזת האימה' לפניכם! היזהרו! נשים בהיריון והורים עם ילדים קטנים יכולים לצאת דרך הדלת משמאל.
נכנסנו למבואה מלאה בהקלטות של פטפוטים וצרחות מהדהדים. אור אדום מהבהב האיר מסילת מתכת יחידה וכניסה למנהרה חשוכה. עמוק מתוכה נראו אורות מהבהבים ונשמעו צרחות נוספות. אלה לא היו מוקלטות. מרחוק הן לא נשמעו שמחות במיוחד, אבל כך כנראה היו. חלקן לפחות.
אדי פארקס, מפעיל 'אחוזת האימה' וראש צוות דוברמן, ניגש אלינו. הוא עטה על ידיו כפפות עור ולראשו חבש כומתת־כלב כה עתיקה שהיא דהתה עד שאיבדה כל צבע (אף שהפכה אדומה כדם בכל פעם שהאורות היבהבו). הוא עיקם את אפו בזלזול. ״בטח משעמם לכם מאוד ביום החופש.״
״רק רצינו לראות איך האחרים חיים,״ אמר טום.
ארין העניקה לאדי את החיוך הכי קורן שלה. הוא לא חייך בחזרה.
״שלושה בקרון, אני מניח. זה מה שאתם רוצים?״
״כן,״ אמרתי.
״אין בעיה. רק תזכרו שהכללים חלים גם עליכם, בדיוק כמו על כל אחד אחר. אל תוציאו ידיים החוצה.״
״כן, המפקד,״ אמר טום, ושלח הצדעה קטנה. אדי הביט בו כמו שאדם עשוי להביט בחרק מזן חדש וחזר להגאים שלו, שכללו שלושה מוטות שבלטו מפודיום בגובה המותניים. היו שם גם כמה כפתורים שהוארו תחת מנורת שולחן שכופפה נמוך על מנת שתקרין את האור הלבן והלא־רפאי שלה.
״בחור מקסים,״ מילמל טום.
ארין שילבה זרוע אחת במרפקו הימני של טום, וזרוע אחרת במרפקי השמאלי, וקירבה אותנו אליה. ״אתם מכירים מישהו שמחבב אותו?״ היא מילמלה.
״לא,״ אמר טום. ״אפילו לא הצוות שלו. הוא כבר פיטר שניים מהם.״
שאר הקבוצה שלנו התחילה להשיג אותנו בדיוק כשהגיעה רכבת מלאה בארנבים צוחקים (וגם כמה ילדים בוכים, שהוריהם היו כנראה צריכים להקשיב לאזהרה ולצאת מהמתקן). ארין שאלה נערה אחת אם הנסיעה היתה מפחידה.
״החלק המפחיד היה לנסות להוריד ממני את הידיים שלו,״ היא אמרה, ואז צווחה בשמחה כשהחבר שלה נישק את צווארה ואז משך אותה לעבר אולם מכונות המשחקים.
עלינו לרכבת. שלושתנו נדחקנו בצפיפות גדולה לקרונית המיועדת לשניים, ונעשיתי מודע לירך של ארין הצמודה לשלי והמגע של חזהּ בזרועי. הרגשתי רטט פתאומי ולא בלתי נעים בחלק הדרומי שלי. להגנתי אטען שאם נשים את הפנטזיות בצד – רוב הגברים הם מונוגמיים מהסנטר ומעלה. מהחגורה ומטה, עם זאת, יש סוס פראי וצוהל שלא שם זין על כלום.
״לא להוציא ידיים מהקרונית!״ צעק אדי פארקס בקול משועמם למוות שהיה הניגוד המוחלט לנאום העולץ של ליין הארדי. ״לא להוציא ידיים מהקרונית! אם יש לכם ילד מתחת לגובה מטר, תושיבו אותו על הברכיים שלכם או צאו מהקרונית! תחזיקו חזק ותיזהרו מהמוטות!״
מוטות הבטיחות ירדו למטה בנקישה, וכמה נערות נידבו צרחות מקדימות, הכינו את מיתרי הקול שלהן לקראת אורטוריית הנסיעה החשוכה שלהן, אם תרצו.
התנודדנו פעם אחת, והתחלנו בנסיעה אל 'אחוזת האימה'.
