התאהבויות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
התאהבויות
מכר
מאות
עותקים
התאהבויות
מכר
מאות
עותקים

התאהבויות

4.5 כוכבים (6 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: יערית טאובר
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: 2013
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 316 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 16 דק'

חוויאר מריאס

חוויאר מריאס פרנקו (בספרדית: Javier Marías; נולד ב-20 בספטמבר 1951), סופר, מתרגם ופובליציסט ספרדי.

כתיבתו הפובליציסטית של מריאס מתפרסמת בעיתונים נפוצים בשפה הספרדית, בהם העיתון הספרדי "אל פאיס" והעיתון המקסיקני "לטרס ליברס".

מריאס נחשב כיום לאחד מגדולי הסופרים הכותבים בספרדית. עם פרסום "לב לבן כל כך" בשנת 1992 הכיר בו המבקר הגרמני מרסל רייך רניצקי כאחד מגדולי הכותבים הפועלים בתקופתנו. כתיבתו הקנתה לו מעריצים ברחבי העולם, וספריו תורגמו לעשרות שפות. ספריו ניחנים בעומק פסיכולוגי, ובניתוח מעמיק של נושאים כאשמה ובגידה, טיבה של האהבה, האמת והשקר. יכולתו הלשונית, ושליטתו בלשונות הרבות, של מריאס הופכת אותו לסופר אוניברסלי, אך בה בעת ספרדי מאוד. עצם מרקם השפה ביצירת מריאס הינו בעל משמעות לא פחות מן העלילה, אותה הוא יודע לרקום ביד אומן. כיום הינו בין הסופרים הספרדים שזכו במספר הרב ביותר של פרסים בינלאומיים.

שמות ספריו הידועים "לב לבן כל כך" ו"מחר בקרב חשוב עלי" הינם ציטטות מויליאם שייקספיר. "לב לבן כל כך" הינו ציטטה מן המחזה מקבת', ואילו "מחר בקרב חשוב עלי" מופיע מספר פעמים במחזה ריצ'רד השלישי.

תקציר

  “הפעם האחרונה שראיתי את מיגל דֶסוֶורן או דווֶרנֶה היתה גם הפעם האחרונה שראתה אותו אשתו, לוּאיסה. עובדה משונה ואולי אף לא הוגנת, שהרי היא היתה, כאמור, אשתו, ואני, לעומת זאת, הייתי זרה ומעולם לא החלפתי איתו מילה.“
 
במילים אלו בוחרת מריה דולס לפתוח את סיפורה. מריה, עורכת זוטרה בהוצאה לאור בברצלונה, נהגה להתחיל את יום עבודתה בבית קפה שכונתי שבו נהג לשבת גם זוג: גבר נאה כבן כחמישים ואשתו הצעירה, ולעיתים גם שני ילדיהם הקטנים ומכרים נוספים. היה נראה לה שטוב ונעים לבני הזוג ביחד. מריה אהבה להתבונן בהם. לא בגניבה, רק בצנעה. הם העניקו לה תחושה של עולם מסודר והרמוני ואמונה שאם זכתה לראותם בבוקר, מובטח לה יום מוצלח.
 
את שמו של הגבר לומדת מריה לימים מתמונה בעיתון, שבה הוא נראה מוטל ערום למחצה ומדמם מדקירות שעל גופו, עדיין בהכרה אך גוסס. מן הסתם, היא תוהה בינה לבין עצמה, הדבר האחרון שהוא חשב היה: “נרצחתי ללא סיבה. מישהו כאן טעה.“
 
בקולו הייחודי המפליא לשזור בסיפור מתח מחשבה פילוסופית ותרבותית רחבה ומעמיקה, מהרהר חוויאר מריאס בהלך הרוח של ההתאהבות ובצידוקים שאנשים מנסים למצוא בחסותה למעשים הנוראים ביותר. התאהבויות הוא גם ספר על אבל ועל התאוששות מאובדן ועל חברות והתחמקות מעונש.
 
התאהבויות זכה בפרס משרד התרבות הספרדי לספר הטוב ביותר לשנת 2011. חוויאר מריאס, מחברו עטור הפרסים, נחשב לאחד מגדולי סופריה של ספרד. ספריו ראו אור ב-50 מדינות והיו לרבי־מכר מצליחים.

פרק ראשון

הפעם האחרונה שראיתי את מיגל דֶסוֶורן או דֶוֶורנֶה, היתה גם הפעם האחרונה שראתה אותו אשתו, לוּאיסה, עובדה משונה ואולי אף לא הוגנת, שהרי היא היתה כאמור אשתו, ואני לעומת זאת הייתי זרה ומעולם לא החלפתי איתו מילה. אפילו לא ידעתי את שמו, למדתי מיהו כשכבר היה מאוחר, כשתמונתו הופיעה בעיתון, דקור ועירום למחצה ועומד למות, אם עדיין לא מת, שכן הכרתו כבר ניטלה ממנו ומעולם לא שבה אליו: הדבר האחרון שמן הסתם הבחין בו הוא שחותכים אותו בסכין בטעות ובלי סיבה, כלומר מתוך איוולת, פעם אחר פעם, באין מושיע, לא פעם אחת, במטרה למחוק אותו מן העולם ולהעיף אותו ללא שהות מעל פני האדמה, עכשיו ומייד. מאוחר לְמה, אני שואלת את עצמי. האמת היא שאינני יודעת. כשמישהו מת אנחנו חושבים שכבר מאוחר מדי לכל דבר, לכול – בעיקר מאוחר מכדי לחכות לו –
ומסתפקים בכך שאנחנו פשוט פוטרים אותו. פוטרים גם את קרובי המשפחה שלנו, אף על פי שזה קשה לנו הרבה יותר ואנחנו מבכים אותם, ותמונתם מלווה אותנו במחשבתנו כשאנחנו מטיילים ברחובות וגם בבית, ואנחנו מאמינים במשך זמן רב שלא נתרגל לכך לעולם. אבל מההתחלה אנחנו יודעים – מהרגע שהם מתים לנו – שאנחנו כבר לא צריכים לבנות עליהם, אפילו לא בדברים הקטנים ביותר, בשיחת טלפון שולית או בשאלה מטומטמת (״השארת לי שם את המפתחות למכונית?״, ״באיזו שעה הילדים גומרים היום?״), בכלום. כלום זה כלום. למעשה זה בלתי נתפס, כי המשמעות היא שעלינו להניח שיש ודאות, וזה עומד בניגוד לטבענו: הוודאות שמישהו לא יבוא עוד, ולא ידבר עוד, ולא יצעד עוד לעולם – לא כדי להתקרב ולא כדי להתרחק – ולא יביט בנו, ולא יסיט את המבט. אני לא יודעת איך אנחנו מוותרים על כך, ואיך אנחנו מתאוששים. אני לא יודעת איך אנחנו שוכחים לפרקים, כשהזמן כבר חלף והרחיק אותנו מהם, הם, שנותרו שקטים.
אבל ראיתי אותם בקרים רבים וראיתי אותם מדברים וצוחקים, כמעט בכל הבקרים במשך שנים אחדות, מוקדם, לא יותר מדי, למעשה נהגתי להגיע לעבודה באיחור קל כדי להיות שעה קלה בחברת הזוג הזה, לא רק איתו – שלא תהיה אי הבנה – אלא עם שניהם. שניהם הרגיעו אותי וגרמו לי קורת רוח לפני תחילת היום. הם נהפכו כמעט למחויבות. לא, זו לא המילה המתאימה למה שמביא לנו הנאה ושלווה. אולי לאמונה תפלה, אם כי גם זה לא: לא שהאמנתי שהיום ילך לי רע אם לא אחלוק איתם את ארוחת הבוקר, אני מתכוונת מרחוק; אלא שהתחלתי את היום ברוח שפופה יותר או בפחות אופטימיות ללא המראה שהם העניקו לי מדי יום, מראה של עולם מסודר, או אם אתם מעדיפים, הרמוני. טוב, מראה של חלק זעיר של העולם שרק מעטים מאיתנו מבחינים בו, כמו שקורה עם כל החלקים או החיים בכלל, גם הציבוריים והחשופים ביותר. לא אהבתי להסתגר במשך שעות כה רבות בלי לראות אותם ולהתבונן בהם, לא בגנבה אבל בצנעה, הדבר האחרון שרציתי היה לעורר בהם תחושת אי נוחות או להציק להם. וזה היה בלתי נסלח אילו הברחתי אותם מכאן, אילו הסתלקו בגללי. שאבתי עידוד מכך שנשמתי את אותו אוויר, והייתי חלק מהנוף שלהם בבוקר – חלק בלתי נראה – לפני שייפרדו עד הארוחה הבאה שהיתה כנראה, ברוב הימים, ארוחת הערב. ביום האחרון ההוא שאשתו ואני ראינו אותו, הם לא יכלו לאכול יחד בערב. וגם לא ארוחת צהריים. היא חיכתה לו עשרים דקות ליד שולחן במסעדה, מתפלאת אבל בלי לחשוש מדבר, עד שצילצל הטלפון ועולמה בא אל קיצו, והיא לא שבה לחכות לו לעולם.

חוויאר מריאס

חוויאר מריאס פרנקו (בספרדית: Javier Marías; נולד ב-20 בספטמבר 1951), סופר, מתרגם ופובליציסט ספרדי.

כתיבתו הפובליציסטית של מריאס מתפרסמת בעיתונים נפוצים בשפה הספרדית, בהם העיתון הספרדי "אל פאיס" והעיתון המקסיקני "לטרס ליברס".

מריאס נחשב כיום לאחד מגדולי הסופרים הכותבים בספרדית. עם פרסום "לב לבן כל כך" בשנת 1992 הכיר בו המבקר הגרמני מרסל רייך רניצקי כאחד מגדולי הכותבים הפועלים בתקופתנו. כתיבתו הקנתה לו מעריצים ברחבי העולם, וספריו תורגמו לעשרות שפות. ספריו ניחנים בעומק פסיכולוגי, ובניתוח מעמיק של נושאים כאשמה ובגידה, טיבה של האהבה, האמת והשקר. יכולתו הלשונית, ושליטתו בלשונות הרבות, של מריאס הופכת אותו לסופר אוניברסלי, אך בה בעת ספרדי מאוד. עצם מרקם השפה ביצירת מריאס הינו בעל משמעות לא פחות מן העלילה, אותה הוא יודע לרקום ביד אומן. כיום הינו בין הסופרים הספרדים שזכו במספר הרב ביותר של פרסים בינלאומיים.

שמות ספריו הידועים "לב לבן כל כך" ו"מחר בקרב חשוב עלי" הינם ציטטות מויליאם שייקספיר. "לב לבן כל כך" הינו ציטטה מן המחזה מקבת', ואילו "מחר בקרב חשוב עלי" מופיע מספר פעמים במחזה ריצ'רד השלישי.

סקירות וביקורות

עיניים זרות 'התאהבויות' הוא הוכחה נוספת לייחודו ואיכותו של חוויאר מריאס, גם אם הוא נופל מספריו הגדולים הספר הטוב ביותר של חוויאר מריאס, מבין אלו שתורגמו לעברית, הוא לטעמי 'מחר בקרב חשוב ‭ .'עליי‬ הרומן הגדול הזה נפתח בסצינה גאונית: גבר מתחיל עם אישה נשואה, כשמטרתם המוצהרת היא סטוץ ותו לא. הם מגיעים לדירתה של האישה והיא מתה בעיצומו של המשגל. הגבר מוצא את עצמו נוכח ברגע האינטימי הגדול בחייה של אישה זרה, אינטימי יותר מהמין שהתרחש ביניהם - מותה. אבל העניינים מורכבים אף יותר, כיוון שבחדר הסמוך הוא שומע את בכי התינוק של שותפתו לסטוץ המתקררת והולכת. מה עליו לעשות? איך הוא יכול להפקיר את המתה ואת התינוק? ומצד שני, כיצד יתרץ את נוכחותו בביתה בעיני הבעל או משפחתה? זו סצינה גאונית, כיוון שהיא מזנקת משיא הניכור - או ליתר דיוק, אי־המחויבות - לשיא האינטימיות והמעורבות עד צוואר. בהמשך הרומן, הגבר הופך להיות אובססיבי ביחס לאישה שבקושי הכיר ועו־ קב אחר בני משפחתה, מנסה להבין מי היא הייתה וכיצד נראו חייה. הוא הופך להיות מעין בן זוג של רוח רפאים, שותפתו לסקס לשעבר.

'‭,'התאהבויות‬ ספרו החדש בעברית של הסופר הספרדי החשוב, נפתח בנקודה דומה, אם כי פחות מקורית ומסעירה. המספרת, מריה דולס, שעוב־ דת כעורכת זוטרה בבית הוצאה במדריד, נוהגת לעקוב להנאתה אחר זוג בגיל העמידה שפוקד כל בוקר את בית הקפה שלה. שיחותיהם, מחוותיהם זו כלפי זה, ומראם ביחד ואף לחוד, קוסמים לה. בינה לבינה היא מכנה אותם "הזוג המושלם‭."‬ אלא שטרגדיה פוקדת את הזוג, כפי שמלמדות כבר שורות הפתיחה של הרו־ מן: "הפעם האחרונה שראיתי את מיגל ד ֶ סוֶ ורן או ד ֶ וֶ ורנֶ ה, הייתה גם הפעם האחרונה שראתה אותו אשתו, לואיסה, עובדה משונה ואולי אף לא הוגנת, שהרי היא הייתה כאמור אשתו, ואני לעומת זאת הייתי זרה ומעולם לא החלפתי איתו מילה‭."‬

מיגל דסוורן נדקר על ידי הומלס מטורף ואשתו נותרה אלמנה. בדומה למה שקורה לגיבור ב'מחר בקרב חשוב ‭ ,'עליי‬ מריה נדחפת בעקבות המוות השרירותי הזה להכיר טוב יותר את האל־ מנה ואת בני משפחתו של הנפטר. היכרותה עם סביבתם הקרובה מובילה אותה להתאהבות חד־ כיוונית בחוויאר ידיד המשפחה, ואז לספקולציות שונות ביחס לשאלה האם מותו של מיגל אכן היה ביש מזל או רצח שתוכנן והוסתר בקפידה.

ייחודו של מריאס נעוץ בשי־ לוב הנדיר שיש בכתיבתו בין ה"מה" - עיסוק בנושאים יצריים, אהבה ותשוקה ואף תשוקה נטולת אהבה, לבין ה"איך" - סגנון כתיבה סמיך ומפותל, משפטים מורכבים וארוכים הנעים קדימה באיטיות וביסודיות, כמו מבקשים למצות את כל האפשרויות, ההשתמעויות והניואנסים מהרגע העלילתי הנתון, וחוזרים על עצמם בוואריאציות שונות, כמו ביצירה מוזיקלית.

מריאס משלב בדרך כלל גם התייחסויות לי־ צירות ספרות גדולות, של שייקספיר והפעם גם של בלזק, שאליהן חוזרים הגיבורים במחשבתם ומטמיעים אותן בעלילת חייהם. גם זה תורם לני־ חוח ה"תרבותי" העולה מספריו. השידוך הזה בין סופר משכיל, שמודע למדיום שבו הוא כותב, אמן של שפה, ובין סופר שעוסק בנושאים ארציים, מחוספסים, הוא שילוב נדיר. סופרים אינטלקטואלים ואמני הלשון האנינים מפיקים פעמים רבות פרוזה חיוורת מבחינה יצרית, ואילו סופרים שיש להם הרבה מה לספר לא תמיד מקפידים על האיך, כמו מריאס. במובן מסוים, הסיטואציה הבסיסית של '‭,'התאהבויות‬ ויותר מזה של 'מחר בקרב חשוב ‭ ,'עליי‬ היא מטפורה לאמנותו של מריאס עצמה: יחסי אנוש שטחיים הופכים אט־אט לרשת צפופה וסמיכה של רגשות, כמו שהפרוזה שלו, שעוסקת לכאורה ביצרים בסיסיים, נכתבת בשפה עתירת עיטורים, פיתולים ודקויות.

ועם זאת, 'התאהבויות' נופל ממיטב יצירתו של מריאס, משום שהאמיתות בכל הנוגע למותו של מיגל דסוורן לא לגמרי אמינות ומשכנעות. כדאי, לפיכך, לקרוא בספר הזה לא בזכות העלי־ לה, אלא למרות העלילה. בזכות הדרך היפה והמפותלת של מריאס לספר סיפור ובזכות התובנות המעניינות שלו – בין היתר על אהבה, תשוקה, שנאה, אובדן וזיכרון.

כבונוס, משורטטת בספר באופן קומי שנאתה של מריה לעולם המו"לות ולסופרים היומרניים והנפוחים שהיא נאלצת לעבוד איתם: "הסופר היה טיפוס של אפודת מעוינים, משקפיים של פורע חוק או משוגע, ומראה של מישהו מתוסבך, שבאופן בלתי מוסבר הייתה לו חברה נחמדה שנראית טוב והוא מכר די הרבה ספרים – תרמית יומרנית, כל אחד מהם ."

עוד 3 ספרים של חוויאר מריאס:
כל הנשמות ‭ 1989 <‬
לב לבן כל כך ‭ 1992 <‬
מחר בקרב חשוב עליי‭ 1994 < ‬
אריק גלסנר 7 לילות 03/05/2013 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • תרגום: יערית טאובר
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: 2013
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 316 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 16 דק'

סקירות וביקורות

עיניים זרות 'התאהבויות' הוא הוכחה נוספת לייחודו ואיכותו של חוויאר מריאס, גם אם הוא נופל מספריו הגדולים הספר הטוב ביותר של חוויאר מריאס, מבין אלו שתורגמו לעברית, הוא לטעמי 'מחר בקרב חשוב ‭ .'עליי‬ הרומן הגדול הזה נפתח בסצינה גאונית: גבר מתחיל עם אישה נשואה, כשמטרתם המוצהרת היא סטוץ ותו לא. הם מגיעים לדירתה של האישה והיא מתה בעיצומו של המשגל. הגבר מוצא את עצמו נוכח ברגע האינטימי הגדול בחייה של אישה זרה, אינטימי יותר מהמין שהתרחש ביניהם - מותה. אבל העניינים מורכבים אף יותר, כיוון שבחדר הסמוך הוא שומע את בכי התינוק של שותפתו לסטוץ המתקררת והולכת. מה עליו לעשות? איך הוא יכול להפקיר את המתה ואת התינוק? ומצד שני, כיצד יתרץ את נוכחותו בביתה בעיני הבעל או משפחתה? זו סצינה גאונית, כיוון שהיא מזנקת משיא הניכור - או ליתר דיוק, אי־המחויבות - לשיא האינטימיות והמעורבות עד צוואר. בהמשך הרומן, הגבר הופך להיות אובססיבי ביחס לאישה שבקושי הכיר ועו־ קב אחר בני משפחתה, מנסה להבין מי היא הייתה וכיצד נראו חייה. הוא הופך להיות מעין בן זוג של רוח רפאים, שותפתו לסקס לשעבר.

'‭,'התאהבויות‬ ספרו החדש בעברית של הסופר הספרדי החשוב, נפתח בנקודה דומה, אם כי פחות מקורית ומסעירה. המספרת, מריה דולס, שעוב־ דת כעורכת זוטרה בבית הוצאה במדריד, נוהגת לעקוב להנאתה אחר זוג בגיל העמידה שפוקד כל בוקר את בית הקפה שלה. שיחותיהם, מחוותיהם זו כלפי זה, ומראם ביחד ואף לחוד, קוסמים לה. בינה לבינה היא מכנה אותם "הזוג המושלם‭."‬ אלא שטרגדיה פוקדת את הזוג, כפי שמלמדות כבר שורות הפתיחה של הרו־ מן: "הפעם האחרונה שראיתי את מיגל ד ֶ סוֶ ורן או ד ֶ וֶ ורנֶ ה, הייתה גם הפעם האחרונה שראתה אותו אשתו, לואיסה, עובדה משונה ואולי אף לא הוגנת, שהרי היא הייתה כאמור אשתו, ואני לעומת זאת הייתי זרה ומעולם לא החלפתי איתו מילה‭."‬

מיגל דסוורן נדקר על ידי הומלס מטורף ואשתו נותרה אלמנה. בדומה למה שקורה לגיבור ב'מחר בקרב חשוב ‭ ,'עליי‬ מריה נדחפת בעקבות המוות השרירותי הזה להכיר טוב יותר את האל־ מנה ואת בני משפחתו של הנפטר. היכרותה עם סביבתם הקרובה מובילה אותה להתאהבות חד־ כיוונית בחוויאר ידיד המשפחה, ואז לספקולציות שונות ביחס לשאלה האם מותו של מיגל אכן היה ביש מזל או רצח שתוכנן והוסתר בקפידה.

ייחודו של מריאס נעוץ בשי־ לוב הנדיר שיש בכתיבתו בין ה"מה" - עיסוק בנושאים יצריים, אהבה ותשוקה ואף תשוקה נטולת אהבה, לבין ה"איך" - סגנון כתיבה סמיך ומפותל, משפטים מורכבים וארוכים הנעים קדימה באיטיות וביסודיות, כמו מבקשים למצות את כל האפשרויות, ההשתמעויות והניואנסים מהרגע העלילתי הנתון, וחוזרים על עצמם בוואריאציות שונות, כמו ביצירה מוזיקלית.

מריאס משלב בדרך כלל גם התייחסויות לי־ צירות ספרות גדולות, של שייקספיר והפעם גם של בלזק, שאליהן חוזרים הגיבורים במחשבתם ומטמיעים אותן בעלילת חייהם. גם זה תורם לני־ חוח ה"תרבותי" העולה מספריו. השידוך הזה בין סופר משכיל, שמודע למדיום שבו הוא כותב, אמן של שפה, ובין סופר שעוסק בנושאים ארציים, מחוספסים, הוא שילוב נדיר. סופרים אינטלקטואלים ואמני הלשון האנינים מפיקים פעמים רבות פרוזה חיוורת מבחינה יצרית, ואילו סופרים שיש להם הרבה מה לספר לא תמיד מקפידים על האיך, כמו מריאס. במובן מסוים, הסיטואציה הבסיסית של '‭,'התאהבויות‬ ויותר מזה של 'מחר בקרב חשוב ‭ ,'עליי‬ היא מטפורה לאמנותו של מריאס עצמה: יחסי אנוש שטחיים הופכים אט־אט לרשת צפופה וסמיכה של רגשות, כמו שהפרוזה שלו, שעוסקת לכאורה ביצרים בסיסיים, נכתבת בשפה עתירת עיטורים, פיתולים ודקויות.

ועם זאת, 'התאהבויות' נופל ממיטב יצירתו של מריאס, משום שהאמיתות בכל הנוגע למותו של מיגל דסוורן לא לגמרי אמינות ומשכנעות. כדאי, לפיכך, לקרוא בספר הזה לא בזכות העלי־ לה, אלא למרות העלילה. בזכות הדרך היפה והמפותלת של מריאס לספר סיפור ובזכות התובנות המעניינות שלו – בין היתר על אהבה, תשוקה, שנאה, אובדן וזיכרון.

כבונוס, משורטטת בספר באופן קומי שנאתה של מריה לעולם המו"לות ולסופרים היומרניים והנפוחים שהיא נאלצת לעבוד איתם: "הסופר היה טיפוס של אפודת מעוינים, משקפיים של פורע חוק או משוגע, ומראה של מישהו מתוסבך, שבאופן בלתי מוסבר הייתה לו חברה נחמדה שנראית טוב והוא מכר די הרבה ספרים – תרמית יומרנית, כל אחד מהם ."

עוד 3 ספרים של חוויאר מריאס:
כל הנשמות ‭ 1989 <‬
לב לבן כל כך ‭ 1992 <‬
מחר בקרב חשוב עליי‭ 1994 < ‬
אריק גלסנר 7 לילות 03/05/2013 לקריאת הסקירה המלאה >
התאהבויות חוויאר מריאס
הפעם האחרונה שראיתי את מיגל דֶסוֶורן או דֶוֶורנֶה, היתה גם הפעם האחרונה שראתה אותו אשתו, לוּאיסה, עובדה משונה ואולי אף לא הוגנת, שהרי היא היתה כאמור אשתו, ואני לעומת זאת הייתי זרה ומעולם לא החלפתי איתו מילה. אפילו לא ידעתי את שמו, למדתי מיהו כשכבר היה מאוחר, כשתמונתו הופיעה בעיתון, דקור ועירום למחצה ועומד למות, אם עדיין לא מת, שכן הכרתו כבר ניטלה ממנו ומעולם לא שבה אליו: הדבר האחרון שמן הסתם הבחין בו הוא שחותכים אותו בסכין בטעות ובלי סיבה, כלומר מתוך איוולת, פעם אחר פעם, באין מושיע, לא פעם אחת, במטרה למחוק אותו מן העולם ולהעיף אותו ללא שהות מעל פני האדמה, עכשיו ומייד. מאוחר לְמה, אני שואלת את עצמי. האמת היא שאינני יודעת. כשמישהו מת אנחנו חושבים שכבר מאוחר מדי לכל דבר, לכול – בעיקר מאוחר מכדי לחכות לו –
ומסתפקים בכך שאנחנו פשוט פוטרים אותו. פוטרים גם את קרובי המשפחה שלנו, אף על פי שזה קשה לנו הרבה יותר ואנחנו מבכים אותם, ותמונתם מלווה אותנו במחשבתנו כשאנחנו מטיילים ברחובות וגם בבית, ואנחנו מאמינים במשך זמן רב שלא נתרגל לכך לעולם. אבל מההתחלה אנחנו יודעים – מהרגע שהם מתים לנו – שאנחנו כבר לא צריכים לבנות עליהם, אפילו לא בדברים הקטנים ביותר, בשיחת טלפון שולית או בשאלה מטומטמת (״השארת לי שם את המפתחות למכונית?״, ״באיזו שעה הילדים גומרים היום?״), בכלום. כלום זה כלום. למעשה זה בלתי נתפס, כי המשמעות היא שעלינו להניח שיש ודאות, וזה עומד בניגוד לטבענו: הוודאות שמישהו לא יבוא עוד, ולא ידבר עוד, ולא יצעד עוד לעולם – לא כדי להתקרב ולא כדי להתרחק – ולא יביט בנו, ולא יסיט את המבט. אני לא יודעת איך אנחנו מוותרים על כך, ואיך אנחנו מתאוששים. אני לא יודעת איך אנחנו שוכחים לפרקים, כשהזמן כבר חלף והרחיק אותנו מהם, הם, שנותרו שקטים.
אבל ראיתי אותם בקרים רבים וראיתי אותם מדברים וצוחקים, כמעט בכל הבקרים במשך שנים אחדות, מוקדם, לא יותר מדי, למעשה נהגתי להגיע לעבודה באיחור קל כדי להיות שעה קלה בחברת הזוג הזה, לא רק איתו – שלא תהיה אי הבנה – אלא עם שניהם. שניהם הרגיעו אותי וגרמו לי קורת רוח לפני תחילת היום. הם נהפכו כמעט למחויבות. לא, זו לא המילה המתאימה למה שמביא לנו הנאה ושלווה. אולי לאמונה תפלה, אם כי גם זה לא: לא שהאמנתי שהיום ילך לי רע אם לא אחלוק איתם את ארוחת הבוקר, אני מתכוונת מרחוק; אלא שהתחלתי את היום ברוח שפופה יותר או בפחות אופטימיות ללא המראה שהם העניקו לי מדי יום, מראה של עולם מסודר, או אם אתם מעדיפים, הרמוני. טוב, מראה של חלק זעיר של העולם שרק מעטים מאיתנו מבחינים בו, כמו שקורה עם כל החלקים או החיים בכלל, גם הציבוריים והחשופים ביותר. לא אהבתי להסתגר במשך שעות כה רבות בלי לראות אותם ולהתבונן בהם, לא בגנבה אבל בצנעה, הדבר האחרון שרציתי היה לעורר בהם תחושת אי נוחות או להציק להם. וזה היה בלתי נסלח אילו הברחתי אותם מכאן, אילו הסתלקו בגללי. שאבתי עידוד מכך שנשמתי את אותו אוויר, והייתי חלק מהנוף שלהם בבוקר – חלק בלתי נראה – לפני שייפרדו עד הארוחה הבאה שהיתה כנראה, ברוב הימים, ארוחת הערב. ביום האחרון ההוא שאשתו ואני ראינו אותו, הם לא יכלו לאכול יחד בערב. וגם לא ארוחת צהריים. היא חיכתה לו עשרים דקות ליד שולחן במסעדה, מתפלאת אבל בלי לחשוש מדבר, עד שצילצל הטלפון ועולמה בא אל קיצו, והיא לא שבה לחכות לו לעולם.