הנערה מהדואר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הנערה מהדואר
מכר
אלפי
עותקים
הנערה מהדואר
מכר
אלפי
עותקים

הנערה מהדואר

4.6 כוכבים (65 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: טלי קונס
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: 2013
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 259 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 19 דק'

שטפן צוויג

“אני מברך את כל ידידי: הלוואי ויזכו הם לראות את עלות השחר לאחר הלילה הארוך. אני, שחסר סבלנות הנני ביותר, מקדים ללכת לפניהם.“
כך כתב שטפן צוויג במכתב ההתאבדות שלו ושל אשתו ממקום גלותם בברזיל.
 
שטפן צוויג היה אבטיפוס כמעט מוגזם של תקופתו, שכן חייו היו ייצוג מיקרוקוסמי של גדולתו ואסונותיו של העם היהודי במאה העשרים באירופה. צוויג, יהודי שנולד בווינה ב-1881, נהפך לפציפיסט בעקבות מלחמת העולם הראשונה, והיה לסופר המצליח והמפורסם ביותר בגרמניה. אך אז הגיעו שנות השלושים. צעדיו הוצרו וספריו נאסרו לפרסום. הוא נאלץ לגלות ללונדון והוסיף לנדוד שנים, חי בארצות הברית, בארגנטינה ובפרגוואי והתיישב בברזיל, ארץ שאהב, אך לא הצליח להכות בה שורש. הוא התאבד בפברואר 1942, חודש ימים לאחר ועידת ואנזה, שעליה אולי לא שמע.

תקציר

יותר מ-70 שנה לאחר התאבדותו של שטפן צוויג, מגדולי סופריה של אירופה בין שתי מלחמות עולם, רואה עתה לראשונה אור בעברית רומן מופלא ונוגע ללב שנמצא בעיזבונו. 
 
השנה היא 1926. מלחמת־העולם הראשונה הסתיימה אבל לא העוני הגדול. כריסטינה, צעירה ששכלה את אחיה במלחמה והתייתמה גם מאביה, מתגוררת בעליית גג עלובה עם אמה החולה. השתיים מתפרנסות בדוחק ממשכורתה הצנועה של כריסטינה, העובדת כ"סייעת דואר" באחד הסניפים הכפריים שבאוסטריה. יום אחד היא מקבלת מברק. כריסטינה מופתעת לגלות בו הזמנה לבלות עם דודתה ובעלה חופשה במלון פאר בשוויצריה. הדוד והדודה כבר שם, מחכים לה! הדודה, שמעולם לא פגשה את כריסטינה, היגרה לארצות־הברית לפני שנים רבות בעקבות רומן שערורייתי שניהלה עם איש עסקים עשיר. היא מיעטה לשמור על קשר עם משפחתה, אבל כעת היא חיה ברווחה ותשמח לשתף בה גם את שארת בשרה הצעירה. 
נערת הדואר קשת היום אורזת את מיטב בגדיה העלובים וחוצה לראשונה את גבולות ארצה לחופשה חלומית באלפים השוויצריים. על גג העולם היא מבינה לראשונה מה החמיצה, וכיצד המלחמה והעוני גזלו ממנה את עלומיה. כשהחופשה נקטעת באחת, וכריסטינה נאלצת לשוב לחייה הקודמים, שום דבר כבר לא יוכל לחזור ולהיות כפי שהיה. 
 
שטפן צוויג, הסופר והאינטלקטואל היהודי הנערץ, שספריו ראו אור בעשרות שפות ונמכרו במיליוני עותקים, נמלט מאירופה עם התחזקות המשטר הנאצי. על הרומן הנערה מהדואר עבד בשנותיו האחרונות. כתיבתו של צוויג הושפעה מפרויד, ואף בספר זה זוכה הגיבורה בניתוח מרהיב וחד של עולמה הפנימי על רקע המצב הפוליטי, החברתי והכלכלי ששרר באירופה. ברומן ניכרים היטב הנושאים שהטרידו את צוויג בשנים האחרונות לחייו, וקשה להתעלם מהמחשבה שצוויג שקל את הגורל שהועיד לגיבוריו באותם המאזניים שבהם בחן את גורלו שלו.

פרק ראשון

סניפי הדואר הכפריים באוסטריה אינם שונים הרבה זה מזה: ראית אחד, ראית את כולם. הם הולבשו בצורתם, או ליתר דיוק במדיהם, באותה תקופה פרנץ־יוזפית, צוידו באותם פריטי מלאי ובאותם רהיטים דלים וכולם מותירים אותו רושם נרגן של זעפנות ממלכתית, וגם תחת אד הקרחונים, בנידחים שבכפרי טירול ההרריים, הם מדיפים בעיקשות אותו ריח לשכות אוסטרי ישן שאין לטעות בו, תערובת של טבק זול מעופש ואבק תיקיות טחוב. חלוקת החלל זהה בכולם: קיר עץ אנכי משובץ באשנבי זכוכית מחלק את החדר ביחס מדויק ומוכתב מראש לצד האחד ולצד האחר – לתחום הציבורי, שכל אדם רשאי לבוא בו, ולתחום השרד. היעדרם של מקומות ישיבה ושל כל אביזר נוח אחר מבהיר באופן גלוי לעין כי המדינה אינה מייחסת חשיבות רבה לשהייתם הממושכת של אזרחיה בתחום הפתוח לציבור. הרהיט היחיד בחדר ההמתנה הוא על פי רוב דוכן כתיבה מתנדנד הנשען בחשש על הקיר, ציפוי השעוונית הסדוק שלו שחור מכתמי דיו לאין מספר אף על פי שאיש אינו זוכר שראה אי־פעם בקסת הדיו השקועה בגומחתה דבר־מה שאינו עיסה צמיגה, עבשה, שאינה ראויה לשימוש, ואם במקרה מונח קולמוס בשקע המוארך הכרוי בה, אזי יתגלה בוודאי שחודו מעוקם ולא כשיר לכתיבה. כשם שהנוחות אינה חשובה לקופת המדינה החסכונית, גם היופי אינו חשוב לה: מאז הסירה הרפובליקה את תמונתו של פרנץ יוזף, העצם היחיד בחדר שאפשר לכנותו קישוט אמנותי הוא הכרזות הצעקניות התלויות על הקיר המסויד המלוכלך ומפרסמות תערוכות שנסגרו זה מכבר, מזמינות לקניית כרטיסי לוטו ובכמה לשכות שכחניות אפילו עדיין מציעות הלוואות מלחמה. בכיסויי קיר זולים אלה ולכל היותר בדרישה לא לעשן, שאיש אינו נותן את ליבו עליה, מסתכם רוחב ליבה של המדינה בתחום הציבורי.
ואולם התחום שמעבר למחיצה הרשמית מיטיב להכיר בערך עצמו. כאן עורכת המדינה בסמליות ובדחיסות את הסימנים שאין לטעות בהם של מרותה ושל שיעור מידותיה. בפינה המוגנת עומדת כספת ברזל, ומן הסורגים שעל החלונות אפשר להניח שמזמן לזמן היא אכן אוצרת בקרבה סכומים נכבדים. על השולחן הנייד מתנוצץ כיהלום בכתר מכשיר טלגרף מפליז מצוחצח למשעי, לצידו, בעריסת ניקֶל שחורה, נם לו מכשיר הטלפון ביתר ענווה. לשני אלה בלבד הוקצה מרחב מה של כבוד, שכן הם מקשרים בכבלי נחושת את הכפר הזעיר והנידח עם כל רחבי הממלכה. ואולם חפצי הדואר האחרים נאלצים להצטופף יחדיו, משקל לחבילות ושקי מכתבים, ספרים, תיקיות, פנקסים, כרטיסיות רישום וקופות המצלצלים העגולות המקרקשות, מאזניים ומשקולות, עפרונות שחורים, כחולים, אדומים וסגולים, קרסים ומהדקים, שרוכי קשירה, שעוות חותם, ספוג לח ומַספֵּג, גומי ערבי, סכינים, מספריים ועצם לקיפול דפים, כל מגוון כלי העבודה של שירות הדואר מגובבים בערבוביה מסוכנת על משטחו הצר כאמת יד של שולחן הכתיבה, ובמגירות ובקופסאות הרבות נערמים בהמוניהם ניירות שונים ומגוונים. אבל הפזרנות המדומה שבבליל החפצים הזה אינה אלא אחיזת עיניים, שכן בחדרי חדרים מונה המדינה כל אחד ואחד מאביזריה הזולים בדקדקנות חסרת רחם. החל בעיפרון השחוק וכלה בבול הקרוע, החל בנייר הסופג הממורטט בקצותיו וכלה בשארית הסבון המשומש בכיור הפח, החל בנורה המאירה את המשרד וכלה במפתח הברזל הנועל אותו, קופת המדינה תובעת מעובדיה מפורשות דין וחשבון על כל פריט ציוד ציבורי שיש בו שימוש או שיצא מכלל שימוש. ליד תנור הברזל תלויה רשימת מלאי מקיפה, מודפסת במכונת כתיבה, שעליה מתנוססים חותמת רשמית ושם משורבט בכתב יד המעניק לה משנה תוקף, והיא מפרטת בדקדקנות פנקסנית אפילו את נוכחותו של הפחות והזניח שבחפצי השירות במשרד הדואר הנדון. חפץ שאינו מופיע ברשימה מקומו לא יכירנו בתחום המשרד ולהפך, כל פריט שנמנה בה חייב להימצא בו ולהיות בהישג יד בכל רגע נתון. זהו סדר הדברים וזה חוקם, כיאה וכיאות למשרד ממשלתי.
מן הדין היה לרשום ברשימת המלאי המודפסת הזאת גם את האדם המרים את שמשת האשנב יום־יום בשמונה בבוקר ומפיח חיים באביזרים שעד אותו הרגע היו מוטלים שם בלא רוח חיים, פותח את שקי הדואר, מטביע חותמת על המכתבים, מפקיד את הכספים, כותב את הקבלות, שוקל את החבילות, מריץ על הנייר את העפרונות הכחולים, האדומים, הסגולים ורושם צפנים משונים, מרים את שפופרת הטלפון ומפעיל את הסליל במכשיר הטלגרף. אבל מתוך התחשבות כלשהי אותו אדם, הידוע לציבור כעובד דואר או פקיד דואר, אינו מופיע ברשימה. שמו כתוב במסמך רשמי אחר השמור במגירה אחרת ובמדור אחר של הנהלת הדואר, אבל גם הוא כמוהם רשום ומנוי ונתון לביקורת ולפיקוח.
בתוך תחום השרד הזה, שסמל הנשר הממלכתי מקדשו, לא חל לעולם שינוי ניכר. החוק הנצחי של היווצרות וכיליון, כוחו אינו עומד לו בתחומי המשרד הממשלתי. בחוץ, סביב הבניין, עצים מלבלבים ושבים ועומדים בשלכת, ילדים גדלים וישישים מתים, בניינים נחרבים ושבים וקמים בדמות אחרת, ואילו המשרד הממשלתי בן בלי גיל הוא, אין הוא משתנה לעולם, וכי יש הוכחה טובה מזו למרותו חסרת המצרים בארץ ובשמיים? שכן תחת כל חפץ שמתבלה או אובד, שמתעקם ומתפרק בתחומי המרחב המשרדי יוזמן ויסופק פריט אחר, זהה לחלוטין, בידי הרשות הממונה, להמחיש את עליונות המדינה מול הפכפכותו של יתר העולם. התוכן חולף־עובר לו, הצורה עומדת על כנה. על הקיר תלוי לוח שנה. כל יום נתלש ממנו דף, שבעה דפים בשבוע, שלושים בחודש. כשלוח השנה מתדלדל ומגיע לסופו ב-31 בדצמבר, מוזמן חדש במקומו, במתכונת זהה, בגודל זהה, בדפוס זהה: השנה היא שנה אחרת, אבל לוח השנה אחד הוא. על השולחן מונח פנקס חשבונות מחולק לעמודות. כשנמלא העמוד השמאלי חיבורי מספרים עד סופו נמשך הסכום בעמוד הימני, וכך מעמוד לעמוד. כשנכתב הדף האחרון בפנקס עד תומו יותחל פנקס חדש, מאותו הסוג, באותה המתכונת, זהה לחלוטין לקודמו. דבר שנעלם ואיננו, שב ומופיע בלי שינוי ביום המחרת, כמוהו כמלאכת המשרד, וכך מונחים תמיד על לוח העץ אותם החפצים, תמיד אותם הדפים והעפרונות והקרסים והטפסים אחידי הצורה, תמיד אחרים ואף על פי כן זהים. דבר אינו כלה במרחב הממלכתי הזה, דבר אינו מיתוסף, זוהי ממשלתם של חיים נעדרי שינוי, שאינם קמלים ואינם מלבלבים, או ליתר דיוק ממשלתו של מוות נעדר שינוי, מתמשך. רק קצב ההתבלות וההתחדשות שונה מחפץ לחפץ, לא גורלם. עיפרון ראוי לשימוש במשך שבוע, אחר כך הוא נגמר ומוחלף באחר, זהה לו. עלון הדואר ראוי לשימוש במשך חודש, נורה – שלושה חודשים, לוח שנה – שנה. לכיסא הקש קצובות שלוש שנים בטרם יוחלף, לאדם שיכלה את ימי חייו בישיבה עליו – שלושים או שלושים וחמש שנות תעסוקה, אחר כך יושיבו אדם חדש על הכיסא. עולם כמנהגו נוהג.
במשרד הדואר של קלַיין־רַייפלינג, כפר חסר חשיבות בסמוך לקְרֶמס, כשעתיים נסיעה ברכבת מווינה, פריט המלאי בר־ההמרה הזה, הלוא הוא ״עובד המדינה״, נמנה בשנת 1926 עם המין הנשי, ומאחר שהסניף הזה אינו מן הגדולים, הקצו לה הרשויות את התואר ״סייעת דואר״. מבעד לשמשת הזכוכית לא ניתן לראות הרבה יותר מצדודית נשית צעירה, חביבה וחסרת כל ייחוד, ששפתיה צרות במקצת, לחייה חיוורות במידת־מה ותחת עיניה צללים אפרפרים; בערב, כשעליה להדליק את המנורה החשמלית שאורה החד מאיר כל קו, ישגיח מבט בוחן בכמה קמטים קלים על מצחה ובזוויות עיניה. אף על פי כן, העלמה הזאת – לבד מהחלמיות בחלון ומעציץ הסמבוק רחב המידות ששמה היום בקערת הרחצה העשויה מפח – עדיין רעננה היא עשרת מונים מכל הפריטים האחרים במשרד הדואר של קלַיין־רַייפלינג, ודומה שתהיה ראויה לשימוש עוד עשרים וחמש שנים לפחות. עוד אלף אלפי פעמים יעלו ויורידו אצבעות ידה החיוורות את מחיצת הזכוכית המצטלצלת. עוד מאות אלפים ואולי מיליונים של מכתבים תוכל להשליך על המכתבה באותה תנועה סיבובית של פרק יד ימין ועוד מאות אלפי או מיליוני פעמים תנחית את חותמת הפליז המושחרת על הבולים באותה חבטה קצרה ורמה. מן הסתם אפילו ישתפר וישתכלל המפרק המתורגל וימלא את תפקידו מתוך היסח דעת גדול יותר וניתוק הולך וגדל מן הגוף הער. רבבות המכתבים יהיו לעולם מכתבים אחרים, אבל יישארו מכתבים. הבולים בולים אחרים יהיו, אבל יישארו בולים. הימים ימים אחרים יהיו, אבל כל יום ויום יחולק בין שמונה לשתים־עשרה, בין שתיים לשש, ובכל שנות השגשוג והקמילה תחזור העבודה ותישנה שוב ושוב ושוב.
אפשר שפקידת הדואר בהירת השיער עצמה מהרהרת מאחורי אשנב הזכוכית שלה בהתרחשויות עתידיות כאלה בשעת הבוקר הקיצית השקטה, ואולי היא רק חולמת לה בהקיץ. מכל מקום, ידיה החליקו בחוסר מעש מן הדלפק אל חיקה, ושם הן נחות בשיכול, דקות, עייפות, חיוורות. בבוקר יוּלי כזה, הבוער כחול כל כך ויוקד בלהט, אין לו למשרד הדואר של קליין־רייפלינג שום סיבה לחשוש מעבודה, מטלות הבוקר הושלמו, הינטֶרפֶלנֶר, הדוור הגיבן הנוהג ללעוס טבק, כבר חילק מזמן את המכתבים, לפני הערב לא יגיעו חבילות ודוגמיות של סחורות למשלוח מהמפעל ולכתוב למישהו אין לתושבי הכפר כעת לא חשק ולא פנאי. האיכרים עודרים הרחק בכרמים, ראשיהם מוצלים בכובעי קש בעלי תיתורה שרוחבה מטר, הילדים משתובבים בנחל ברגליים יחפות, חופשיים מלימודים, אבני המדרכה המגובננות עומדות ריקות ברחוב בחום הצהריים הרותח כמתכת מלובנת. כמה טוב שהיא עכשיו בין ארבעה כתלים וכמה טוב שהיא רשאית לחלום. הניירות והטפסים ישֵׁנים במגירותיהם ובאצטבאותיהם בצילן המלאכותי של הרפפות המוגפות, מתכת המכשירים ממצמצת עצלה ועמומה באפלולית המופזת. דממה שורה על העצמים כאבק זהוב עבה, רק בין החלונות הסגורים מנעימים כינורותיהם הדקים של היתושים והצ'לו החום של דבורה אחת נעימות קיץ זעירות. דבר לא זע בחדר הקריר זולת שעון הקיר בעל מסגרת העץ שבין החלונות. בכל שנייה הוא בולע בגרגור עמום טיפה של זמן, אבל הקול הזה, הדק, החדגוני, מפיל תרדמה דווקא ולא מעורר. כך יושבת לה סייעת הדואר במין שיתוק ער ונעים בעולמה הקטן הנם את שנתו. לאמיתו של דבר עמדה לעסוק במלאכת יד, המחט והמספריים כבר מוכנים לפניה, אבל הרקמה צנחה ארצה בפקעת קמוטה ולה לא היה הרצון או הכוח להרימה. באיברים רכים ובנשימה רפה היא נשענת לאחור בכיסאה ומתמסרת בעיניים עצומות לפכפוך הנדיר והמענג של בטלה מוצדקת.
ואז פתאום: טַק! היא ניעורה בבהלה. ושוב, חזק יותר, מתכתי יותר, תובעני יותר: טק, טק, טק. מכשיר הטלגרף הולם בפראות, מנגנונו פוצח בטרטור: מברק – אורח נדיר בקלַיין־רַייפלינג – מתדפק בנימוס. פקידת הדואר מקיצה באחת מתרדמת החושים העצלה, קופצת אל השולחן הנייד ומפעילה את הסליל. אבל עוד קודם שהיא מפענחת את המילים הראשונות של הכתב המסתלסל, גועש הדם בעורקיה ומציף את פניה. שכן זאת לה הפעם הראשונה בכל שנות עבודתה שהיא רואה את שמה על גיליון של מברק. היא קוראת פעם אחת, פעמיים, שלוש פעמים את הטלגרמה שעתה נפלטה כולה מן המכשיר הנוקש ואינה מבינה את פשרה. כי איך? מה? מי זה שולח לה מברק מפּוֹנטרֶזינָה? ״כּריסטינֶה הוֹפלֶהנֶר קליין־רייפלינג, אוסטריה, מוזמנת מאוד, מצפים לך בכל רגע, בכל יום שתרצי, רק הודיעי קודם בואך במברק. ברכות קְלֵייר – אַנתוֹני.״ היא תוהה: מיהי או מיהו אַנתוֹני אלה המצפים לה? אולי אחד העובדים חמד לו לצון? אבל פתאום היא נזכרת שלפני שבועות סיפרה לה אמא שהדודה עתידה לבוא לאירופה בקיץ, ואכן, שמה הוא קלרה. ואנתוני, זה בוודאי שמו הפרטי של בעלה, אמא כינתה אותו תמיד רק אַנטוֹן. כן, ועכשיו מתחדד זיכרונה, לפני כמה ימים הרי הביאה בעצמה מכתב לאמא משֶׁרבּוּרג, וזאת עטתה על פניה ארשת סוד ושמרה את תוכנו בליבה. אבל המברק הלוא ממוען אליה, כריסטינה. האם היא שתוצרך בסוף לבקר את הדודה בפּוֹנטרֶזינָה? זה לא הועלה מעולם על הפרק. שוב ושוב היא נועצת את מבטה בגיליון הנייר שטרם הודבק, המברק הראשון שנשלח לכאן אליה אישית, קוראת ושבה וקוראת את המברק המוזר, אובדת עצות, סקרנית, ספקנית, נבוכה. לא, היא אינה יכולה לחכות עד הצהריים. עליה לשאול את אמא מייד מה פשר הדבר. בתנועה חדה היא חוטפת את המפתח, נועלת את המשרד ויורדת בריצה אל הדירה. מעוצם ההתרגשות היא שוכחת לנתק את זרוע הטלגרף. וכך נוקש לו פטישון הפליז עוד ועוד ועוד בחדר הריק, קוצף על היחס המזלזל, נוקש ונוקש בלא מילים על הנייר הריק.

שטפן צוויג

“אני מברך את כל ידידי: הלוואי ויזכו הם לראות את עלות השחר לאחר הלילה הארוך. אני, שחסר סבלנות הנני ביותר, מקדים ללכת לפניהם.“
כך כתב שטפן צוויג במכתב ההתאבדות שלו ושל אשתו ממקום גלותם בברזיל.
 
שטפן צוויג היה אבטיפוס כמעט מוגזם של תקופתו, שכן חייו היו ייצוג מיקרוקוסמי של גדולתו ואסונותיו של העם היהודי במאה העשרים באירופה. צוויג, יהודי שנולד בווינה ב-1881, נהפך לפציפיסט בעקבות מלחמת העולם הראשונה, והיה לסופר המצליח והמפורסם ביותר בגרמניה. אך אז הגיעו שנות השלושים. צעדיו הוצרו וספריו נאסרו לפרסום. הוא נאלץ לגלות ללונדון והוסיף לנדוד שנים, חי בארצות הברית, בארגנטינה ובפרגוואי והתיישב בברזיל, ארץ שאהב, אך לא הצליח להכות בה שורש. הוא התאבד בפברואר 1942, חודש ימים לאחר ועידת ואנזה, שעליה אולי לא שמע.

סקירות וביקורות

עוני הוא מסריח 'הנערה מהדואר' של שטפן צוויג הוא תזכורת מכאיבה לעבר ואזהרה חשובה להווה בספרו 'אחרי המלחמה' מספר ההיסטוריון טוני ג'אדט על הקונצנזוס שרווח באירופה מיד עם תום מוראות מלחמת העולם השנייה: על דבר אחד הסכימו הכל ‭ (...)‬ הצורך ‭ .'תכנון'ב‬ האסונות שהתרחשו בעשורים שבין המלחמות – הזדמנויות שהוחמצו אחרי ‭ ,1918‬ תקופת השפל שלאחר מפולת הבורסות ב־‭,1929‬ הבזבוז שבאבטלה, חוסר־השוויון, העוולות ואי־היעילות שנתלוו אל הקפיטליזם של היוזמה החופשית ודחפו אנשים כה רבים אל מקסם השלטון האוטוריטארי ‭ (...)‬ כל אלה נראו קשורים לכישלון המוחלט לשפר את ארגון החברה. כדי להבטיח את הצלחת הדמוקרטיה ולשקם את תדמיתה, יהיה צורך לתכננה‭." ‬

מדינת הרווחה האירופית הייתה המסקנה הישירה מהחורבן שהמיטו שתי מלחמות העולם והתקופה הקשה שביניהן. יציבות יכולה להתקיים רק בחברה שוויונית יותר, שבה הייאוש אינו דוחף את האוכלוסייה לפתרונות קיצון: לזרועות רודנים ואידיאולוגיות טוטאליטריות או לנחמת המלחמה והכאוס. פירוקה של מדינת הרווחה המערבית, שהחל בשנות ה־‭,70‬ טוען ג'אדט, נבע משכחה ומהשכחה של הסיבות הטובות שהביאו לכינונה מלכתחילה.

'הנערה ‭ ,'מהדואר‬ ספרו הצורב־צורב של שטפן צוויג, שעלילתו מתרחשת בין שתי מלחמות העולם, הוא תזכורת מכאיבה ולפיכך יעילה לעידן המלחמות והמצוקות הנורא שבין 1914 ל־‭.1945‬ הרומן, שנמצא בעיזבונו של צוויג - הסופר הפופולרי והמתורגם ביותר בעידן הנזכר, שנאלץ לגלות ממולדתו אוסטריה והתאבד בברזיל ב־‭- 1942‬ מספר את סיפורה של כריסטינֶה, פקידת דואר פשוטה בת 28 בכפר נידח.

בגוף שלישי, ובאמצעים ספרותיים מסורתיים ופשוטים, מגולל צוויג בכוח לא מבוטל את המאורע המכריע בחייה של כריסטינה, המוזמנת על ידי דודתה לחופשה בלתי צפויה בשווייץ. כריסטינה, שאיבדה את אחיה ואביה בזמן המלחמה, שאופק חייה אינו מתגבה אל מעל אשנב הדואר בכפר הנידח שלה, מסתחררת מחיי העשירים במלון השווייצרי. בעידודה של דודתה היא עוברת שם מטמורפוזה, מסתפרת ומתלבשת כבת עשירים, ובתמימותה ומתיקותה שובה את ליבם של הצעירים בבית המלון ומעוררת את קנאתן של הנשים. אלה כאלה טועים לראות בה בת עשירים בעצמה, וכשמתגלה הטעות נוקמות בה הנשים את נקמתן. כריסטינה מגורשת מגן העדן שמפריו טעמה במשך ימים מועטים כל כך, אבל שלאורו המסמא נתפסים בעיניה חייה הקודמים, החיים שאליהם היא חוזרת, כצללים קודרים.

צוויג מתאר באופן משכנע את היקסמותה של כריסטינה מחיי הרווחה שנחשפה אליהם פתאום, ובאופן משכנע לא פחות את תחושתה שחייה הקו ־ דמים הם חיים בלתי נסבלים. חשוב לומר שאחת ממעלות הספר הזה היא שכריסטינה אינה חיה חיי עניות גמורים; יש לה עבודה ופת לחם וקורת גג. אבל צוויג מפליא להמחיש את הייסורים הרוחניים של העוני היחסי, את התחושה הנרפית והמדכאת של מי שלראשונה הבין את מיקומו הנמוך בהיררכיה הכלכלית.

במובן הזה, הספר רלוונטי מאוד לימינו. הרי המרמור והמחאה הכלל־ עולמיים שאנחנו עדים להם בשנים האחרונות אינם בהכרח מרמור ומחאות של העניים ביותר, אלא של מעמד בינוני מרושש, שחש עלבון צורב - כלומר ייסורי עוני "רוחניים" - מכך שהטובין בעולם נחלקים בחוסר שוויון. אם כריסטינה נזקקה לביקור בבית מלון בשווייץ על מנת שתיפקחנה עיניה, על מנת שתחוש בעליבות חייה - הרי שהיום ממלאת את מקום בית המלון המדיה, המציגה את חיי העשירים ומעוררת את תאוותנו מבלי לספקה. כמו שכתב ברטולט ברכט, בן תקופתו של צוויג, שגלה כמוהו ובשל אותם מאורעות פוליטיים: "הכפר הוליווד תו־ כנן לפי המושגים שיש להם במקומות האלה על גן־ העדן. במקומות האלה חשבו, שכשאלוהים היה זקוק לגן־עדן ולגיהינום, הוא לא היה צריך לתכנן שני מוסדות אלא אחד בלבד: את גן־העדן. וזה משמש לחסרי־האמצעים, לשאינם־מצליחים, כגיהינום‭."‬

כריסטינה המתייסרת נשמטת אט־אט מהמוסכמות החברתיות. היא פוגשת בחייל משוחרר ופצוע מלחמה, ממורמר ומיוסר כמוה: "אם אתה לא יכול להסתיר את העוני זאת בכל זאת בושה. אתה מתבייש כמו שמתביישים כשמכתימים שולחן של אנשים זרים. עוני הוא מסריח‭."‬ אחד משיאי הספר הוא תיאורו המעמיק של צוויג את חדר המלון העלוב שבו השניים מנסים לממש את אהבתם ואת השפעתה המצמיתה של העליבות על תשוקתם. בהמשך הם מתכננים לנקום בחברה שהציבה אותם בשוליים.

הסיפור הזה הוא המחשה, בחיי שני פרטים, של הסיבות לרעיעות "העולם של אתמול‭,"‬ כשם האוטוביוגרפיה הנהדרת של שטפן צוויג מ־‭;1942‬ העולם שנהרס כמה שנים אחרי ההתרחשות המתוארת כאן. המחשה של העבר ואזהרה נחוצה להווה.

עוד 3 ספרים של שטפן צוויג:
אמוק ‭ 1922 <‬
קוצר רוחו של הלב ‭ 1927 <‬
משחק המלכים ‭ 1942 < ‬
אריק גלסנר 7 לילות 25/10/2013 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • תרגום: טלי קונס
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: 2013
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 259 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 19 דק'

סקירות וביקורות

עוני הוא מסריח 'הנערה מהדואר' של שטפן צוויג הוא תזכורת מכאיבה לעבר ואזהרה חשובה להווה בספרו 'אחרי המלחמה' מספר ההיסטוריון טוני ג'אדט על הקונצנזוס שרווח באירופה מיד עם תום מוראות מלחמת העולם השנייה: על דבר אחד הסכימו הכל ‭ (...)‬ הצורך ‭ .'תכנון'ב‬ האסונות שהתרחשו בעשורים שבין המלחמות – הזדמנויות שהוחמצו אחרי ‭ ,1918‬ תקופת השפל שלאחר מפולת הבורסות ב־‭,1929‬ הבזבוז שבאבטלה, חוסר־השוויון, העוולות ואי־היעילות שנתלוו אל הקפיטליזם של היוזמה החופשית ודחפו אנשים כה רבים אל מקסם השלטון האוטוריטארי ‭ (...)‬ כל אלה נראו קשורים לכישלון המוחלט לשפר את ארגון החברה. כדי להבטיח את הצלחת הדמוקרטיה ולשקם את תדמיתה, יהיה צורך לתכננה‭." ‬

מדינת הרווחה האירופית הייתה המסקנה הישירה מהחורבן שהמיטו שתי מלחמות העולם והתקופה הקשה שביניהן. יציבות יכולה להתקיים רק בחברה שוויונית יותר, שבה הייאוש אינו דוחף את האוכלוסייה לפתרונות קיצון: לזרועות רודנים ואידיאולוגיות טוטאליטריות או לנחמת המלחמה והכאוס. פירוקה של מדינת הרווחה המערבית, שהחל בשנות ה־‭,70‬ טוען ג'אדט, נבע משכחה ומהשכחה של הסיבות הטובות שהביאו לכינונה מלכתחילה.

'הנערה ‭ ,'מהדואר‬ ספרו הצורב־צורב של שטפן צוויג, שעלילתו מתרחשת בין שתי מלחמות העולם, הוא תזכורת מכאיבה ולפיכך יעילה לעידן המלחמות והמצוקות הנורא שבין 1914 ל־‭.1945‬ הרומן, שנמצא בעיזבונו של צוויג - הסופר הפופולרי והמתורגם ביותר בעידן הנזכר, שנאלץ לגלות ממולדתו אוסטריה והתאבד בברזיל ב־‭- 1942‬ מספר את סיפורה של כריסטינֶה, פקידת דואר פשוטה בת 28 בכפר נידח.

בגוף שלישי, ובאמצעים ספרותיים מסורתיים ופשוטים, מגולל צוויג בכוח לא מבוטל את המאורע המכריע בחייה של כריסטינה, המוזמנת על ידי דודתה לחופשה בלתי צפויה בשווייץ. כריסטינה, שאיבדה את אחיה ואביה בזמן המלחמה, שאופק חייה אינו מתגבה אל מעל אשנב הדואר בכפר הנידח שלה, מסתחררת מחיי העשירים במלון השווייצרי. בעידודה של דודתה היא עוברת שם מטמורפוזה, מסתפרת ומתלבשת כבת עשירים, ובתמימותה ומתיקותה שובה את ליבם של הצעירים בבית המלון ומעוררת את קנאתן של הנשים. אלה כאלה טועים לראות בה בת עשירים בעצמה, וכשמתגלה הטעות נוקמות בה הנשים את נקמתן. כריסטינה מגורשת מגן העדן שמפריו טעמה במשך ימים מועטים כל כך, אבל שלאורו המסמא נתפסים בעיניה חייה הקודמים, החיים שאליהם היא חוזרת, כצללים קודרים.

צוויג מתאר באופן משכנע את היקסמותה של כריסטינה מחיי הרווחה שנחשפה אליהם פתאום, ובאופן משכנע לא פחות את תחושתה שחייה הקו ־ דמים הם חיים בלתי נסבלים. חשוב לומר שאחת ממעלות הספר הזה היא שכריסטינה אינה חיה חיי עניות גמורים; יש לה עבודה ופת לחם וקורת גג. אבל צוויג מפליא להמחיש את הייסורים הרוחניים של העוני היחסי, את התחושה הנרפית והמדכאת של מי שלראשונה הבין את מיקומו הנמוך בהיררכיה הכלכלית.

במובן הזה, הספר רלוונטי מאוד לימינו. הרי המרמור והמחאה הכלל־ עולמיים שאנחנו עדים להם בשנים האחרונות אינם בהכרח מרמור ומחאות של העניים ביותר, אלא של מעמד בינוני מרושש, שחש עלבון צורב - כלומר ייסורי עוני "רוחניים" - מכך שהטובין בעולם נחלקים בחוסר שוויון. אם כריסטינה נזקקה לביקור בבית מלון בשווייץ על מנת שתיפקחנה עיניה, על מנת שתחוש בעליבות חייה - הרי שהיום ממלאת את מקום בית המלון המדיה, המציגה את חיי העשירים ומעוררת את תאוותנו מבלי לספקה. כמו שכתב ברטולט ברכט, בן תקופתו של צוויג, שגלה כמוהו ובשל אותם מאורעות פוליטיים: "הכפר הוליווד תו־ כנן לפי המושגים שיש להם במקומות האלה על גן־ העדן. במקומות האלה חשבו, שכשאלוהים היה זקוק לגן־עדן ולגיהינום, הוא לא היה צריך לתכנן שני מוסדות אלא אחד בלבד: את גן־העדן. וזה משמש לחסרי־האמצעים, לשאינם־מצליחים, כגיהינום‭."‬

כריסטינה המתייסרת נשמטת אט־אט מהמוסכמות החברתיות. היא פוגשת בחייל משוחרר ופצוע מלחמה, ממורמר ומיוסר כמוה: "אם אתה לא יכול להסתיר את העוני זאת בכל זאת בושה. אתה מתבייש כמו שמתביישים כשמכתימים שולחן של אנשים זרים. עוני הוא מסריח‭."‬ אחד משיאי הספר הוא תיאורו המעמיק של צוויג את חדר המלון העלוב שבו השניים מנסים לממש את אהבתם ואת השפעתה המצמיתה של העליבות על תשוקתם. בהמשך הם מתכננים לנקום בחברה שהציבה אותם בשוליים.

הסיפור הזה הוא המחשה, בחיי שני פרטים, של הסיבות לרעיעות "העולם של אתמול‭,"‬ כשם האוטוביוגרפיה הנהדרת של שטפן צוויג מ־‭;1942‬ העולם שנהרס כמה שנים אחרי ההתרחשות המתוארת כאן. המחשה של העבר ואזהרה נחוצה להווה.

עוד 3 ספרים של שטפן צוויג:
אמוק ‭ 1922 <‬
קוצר רוחו של הלב ‭ 1927 <‬
משחק המלכים ‭ 1942 < ‬
אריק גלסנר 7 לילות 25/10/2013 לקריאת הסקירה המלאה >
הנערה מהדואר שטפן צוויג
סניפי הדואר הכפריים באוסטריה אינם שונים הרבה זה מזה: ראית אחד, ראית את כולם. הם הולבשו בצורתם, או ליתר דיוק במדיהם, באותה תקופה פרנץ־יוזפית, צוידו באותם פריטי מלאי ובאותם רהיטים דלים וכולם מותירים אותו רושם נרגן של זעפנות ממלכתית, וגם תחת אד הקרחונים, בנידחים שבכפרי טירול ההרריים, הם מדיפים בעיקשות אותו ריח לשכות אוסטרי ישן שאין לטעות בו, תערובת של טבק זול מעופש ואבק תיקיות טחוב. חלוקת החלל זהה בכולם: קיר עץ אנכי משובץ באשנבי זכוכית מחלק את החדר ביחס מדויק ומוכתב מראש לצד האחד ולצד האחר – לתחום הציבורי, שכל אדם רשאי לבוא בו, ולתחום השרד. היעדרם של מקומות ישיבה ושל כל אביזר נוח אחר מבהיר באופן גלוי לעין כי המדינה אינה מייחסת חשיבות רבה לשהייתם הממושכת של אזרחיה בתחום הפתוח לציבור. הרהיט היחיד בחדר ההמתנה הוא על פי רוב דוכן כתיבה מתנדנד הנשען בחשש על הקיר, ציפוי השעוונית הסדוק שלו שחור מכתמי דיו לאין מספר אף על פי שאיש אינו זוכר שראה אי־פעם בקסת הדיו השקועה בגומחתה דבר־מה שאינו עיסה צמיגה, עבשה, שאינה ראויה לשימוש, ואם במקרה מונח קולמוס בשקע המוארך הכרוי בה, אזי יתגלה בוודאי שחודו מעוקם ולא כשיר לכתיבה. כשם שהנוחות אינה חשובה לקופת המדינה החסכונית, גם היופי אינו חשוב לה: מאז הסירה הרפובליקה את תמונתו של פרנץ יוזף, העצם היחיד בחדר שאפשר לכנותו קישוט אמנותי הוא הכרזות הצעקניות התלויות על הקיר המסויד המלוכלך ומפרסמות תערוכות שנסגרו זה מכבר, מזמינות לקניית כרטיסי לוטו ובכמה לשכות שכחניות אפילו עדיין מציעות הלוואות מלחמה. בכיסויי קיר זולים אלה ולכל היותר בדרישה לא לעשן, שאיש אינו נותן את ליבו עליה, מסתכם רוחב ליבה של המדינה בתחום הציבורי.
ואולם התחום שמעבר למחיצה הרשמית מיטיב להכיר בערך עצמו. כאן עורכת המדינה בסמליות ובדחיסות את הסימנים שאין לטעות בהם של מרותה ושל שיעור מידותיה. בפינה המוגנת עומדת כספת ברזל, ומן הסורגים שעל החלונות אפשר להניח שמזמן לזמן היא אכן אוצרת בקרבה סכומים נכבדים. על השולחן הנייד מתנוצץ כיהלום בכתר מכשיר טלגרף מפליז מצוחצח למשעי, לצידו, בעריסת ניקֶל שחורה, נם לו מכשיר הטלפון ביתר ענווה. לשני אלה בלבד הוקצה מרחב מה של כבוד, שכן הם מקשרים בכבלי נחושת את הכפר הזעיר והנידח עם כל רחבי הממלכה. ואולם חפצי הדואר האחרים נאלצים להצטופף יחדיו, משקל לחבילות ושקי מכתבים, ספרים, תיקיות, פנקסים, כרטיסיות רישום וקופות המצלצלים העגולות המקרקשות, מאזניים ומשקולות, עפרונות שחורים, כחולים, אדומים וסגולים, קרסים ומהדקים, שרוכי קשירה, שעוות חותם, ספוג לח ומַספֵּג, גומי ערבי, סכינים, מספריים ועצם לקיפול דפים, כל מגוון כלי העבודה של שירות הדואר מגובבים בערבוביה מסוכנת על משטחו הצר כאמת יד של שולחן הכתיבה, ובמגירות ובקופסאות הרבות נערמים בהמוניהם ניירות שונים ומגוונים. אבל הפזרנות המדומה שבבליל החפצים הזה אינה אלא אחיזת עיניים, שכן בחדרי חדרים מונה המדינה כל אחד ואחד מאביזריה הזולים בדקדקנות חסרת רחם. החל בעיפרון השחוק וכלה בבול הקרוע, החל בנייר הסופג הממורטט בקצותיו וכלה בשארית הסבון המשומש בכיור הפח, החל בנורה המאירה את המשרד וכלה במפתח הברזל הנועל אותו, קופת המדינה תובעת מעובדיה מפורשות דין וחשבון על כל פריט ציוד ציבורי שיש בו שימוש או שיצא מכלל שימוש. ליד תנור הברזל תלויה רשימת מלאי מקיפה, מודפסת במכונת כתיבה, שעליה מתנוססים חותמת רשמית ושם משורבט בכתב יד המעניק לה משנה תוקף, והיא מפרטת בדקדקנות פנקסנית אפילו את נוכחותו של הפחות והזניח שבחפצי השירות במשרד הדואר הנדון. חפץ שאינו מופיע ברשימה מקומו לא יכירנו בתחום המשרד ולהפך, כל פריט שנמנה בה חייב להימצא בו ולהיות בהישג יד בכל רגע נתון. זהו סדר הדברים וזה חוקם, כיאה וכיאות למשרד ממשלתי.
מן הדין היה לרשום ברשימת המלאי המודפסת הזאת גם את האדם המרים את שמשת האשנב יום־יום בשמונה בבוקר ומפיח חיים באביזרים שעד אותו הרגע היו מוטלים שם בלא רוח חיים, פותח את שקי הדואר, מטביע חותמת על המכתבים, מפקיד את הכספים, כותב את הקבלות, שוקל את החבילות, מריץ על הנייר את העפרונות הכחולים, האדומים, הסגולים ורושם צפנים משונים, מרים את שפופרת הטלפון ומפעיל את הסליל במכשיר הטלגרף. אבל מתוך התחשבות כלשהי אותו אדם, הידוע לציבור כעובד דואר או פקיד דואר, אינו מופיע ברשימה. שמו כתוב במסמך רשמי אחר השמור במגירה אחרת ובמדור אחר של הנהלת הדואר, אבל גם הוא כמוהם רשום ומנוי ונתון לביקורת ולפיקוח.
בתוך תחום השרד הזה, שסמל הנשר הממלכתי מקדשו, לא חל לעולם שינוי ניכר. החוק הנצחי של היווצרות וכיליון, כוחו אינו עומד לו בתחומי המשרד הממשלתי. בחוץ, סביב הבניין, עצים מלבלבים ושבים ועומדים בשלכת, ילדים גדלים וישישים מתים, בניינים נחרבים ושבים וקמים בדמות אחרת, ואילו המשרד הממשלתי בן בלי גיל הוא, אין הוא משתנה לעולם, וכי יש הוכחה טובה מזו למרותו חסרת המצרים בארץ ובשמיים? שכן תחת כל חפץ שמתבלה או אובד, שמתעקם ומתפרק בתחומי המרחב המשרדי יוזמן ויסופק פריט אחר, זהה לחלוטין, בידי הרשות הממונה, להמחיש את עליונות המדינה מול הפכפכותו של יתר העולם. התוכן חולף־עובר לו, הצורה עומדת על כנה. על הקיר תלוי לוח שנה. כל יום נתלש ממנו דף, שבעה דפים בשבוע, שלושים בחודש. כשלוח השנה מתדלדל ומגיע לסופו ב-31 בדצמבר, מוזמן חדש במקומו, במתכונת זהה, בגודל זהה, בדפוס זהה: השנה היא שנה אחרת, אבל לוח השנה אחד הוא. על השולחן מונח פנקס חשבונות מחולק לעמודות. כשנמלא העמוד השמאלי חיבורי מספרים עד סופו נמשך הסכום בעמוד הימני, וכך מעמוד לעמוד. כשנכתב הדף האחרון בפנקס עד תומו יותחל פנקס חדש, מאותו הסוג, באותה המתכונת, זהה לחלוטין לקודמו. דבר שנעלם ואיננו, שב ומופיע בלי שינוי ביום המחרת, כמוהו כמלאכת המשרד, וכך מונחים תמיד על לוח העץ אותם החפצים, תמיד אותם הדפים והעפרונות והקרסים והטפסים אחידי הצורה, תמיד אחרים ואף על פי כן זהים. דבר אינו כלה במרחב הממלכתי הזה, דבר אינו מיתוסף, זוהי ממשלתם של חיים נעדרי שינוי, שאינם קמלים ואינם מלבלבים, או ליתר דיוק ממשלתו של מוות נעדר שינוי, מתמשך. רק קצב ההתבלות וההתחדשות שונה מחפץ לחפץ, לא גורלם. עיפרון ראוי לשימוש במשך שבוע, אחר כך הוא נגמר ומוחלף באחר, זהה לו. עלון הדואר ראוי לשימוש במשך חודש, נורה – שלושה חודשים, לוח שנה – שנה. לכיסא הקש קצובות שלוש שנים בטרם יוחלף, לאדם שיכלה את ימי חייו בישיבה עליו – שלושים או שלושים וחמש שנות תעסוקה, אחר כך יושיבו אדם חדש על הכיסא. עולם כמנהגו נוהג.
במשרד הדואר של קלַיין־רַייפלינג, כפר חסר חשיבות בסמוך לקְרֶמס, כשעתיים נסיעה ברכבת מווינה, פריט המלאי בר־ההמרה הזה, הלוא הוא ״עובד המדינה״, נמנה בשנת 1926 עם המין הנשי, ומאחר שהסניף הזה אינו מן הגדולים, הקצו לה הרשויות את התואר ״סייעת דואר״. מבעד לשמשת הזכוכית לא ניתן לראות הרבה יותר מצדודית נשית צעירה, חביבה וחסרת כל ייחוד, ששפתיה צרות במקצת, לחייה חיוורות במידת־מה ותחת עיניה צללים אפרפרים; בערב, כשעליה להדליק את המנורה החשמלית שאורה החד מאיר כל קו, ישגיח מבט בוחן בכמה קמטים קלים על מצחה ובזוויות עיניה. אף על פי כן, העלמה הזאת – לבד מהחלמיות בחלון ומעציץ הסמבוק רחב המידות ששמה היום בקערת הרחצה העשויה מפח – עדיין רעננה היא עשרת מונים מכל הפריטים האחרים במשרד הדואר של קלַיין־רַייפלינג, ודומה שתהיה ראויה לשימוש עוד עשרים וחמש שנים לפחות. עוד אלף אלפי פעמים יעלו ויורידו אצבעות ידה החיוורות את מחיצת הזכוכית המצטלצלת. עוד מאות אלפים ואולי מיליונים של מכתבים תוכל להשליך על המכתבה באותה תנועה סיבובית של פרק יד ימין ועוד מאות אלפי או מיליוני פעמים תנחית את חותמת הפליז המושחרת על הבולים באותה חבטה קצרה ורמה. מן הסתם אפילו ישתפר וישתכלל המפרק המתורגל וימלא את תפקידו מתוך היסח דעת גדול יותר וניתוק הולך וגדל מן הגוף הער. רבבות המכתבים יהיו לעולם מכתבים אחרים, אבל יישארו מכתבים. הבולים בולים אחרים יהיו, אבל יישארו בולים. הימים ימים אחרים יהיו, אבל כל יום ויום יחולק בין שמונה לשתים־עשרה, בין שתיים לשש, ובכל שנות השגשוג והקמילה תחזור העבודה ותישנה שוב ושוב ושוב.
אפשר שפקידת הדואר בהירת השיער עצמה מהרהרת מאחורי אשנב הזכוכית שלה בהתרחשויות עתידיות כאלה בשעת הבוקר הקיצית השקטה, ואולי היא רק חולמת לה בהקיץ. מכל מקום, ידיה החליקו בחוסר מעש מן הדלפק אל חיקה, ושם הן נחות בשיכול, דקות, עייפות, חיוורות. בבוקר יוּלי כזה, הבוער כחול כל כך ויוקד בלהט, אין לו למשרד הדואר של קליין־רייפלינג שום סיבה לחשוש מעבודה, מטלות הבוקר הושלמו, הינטֶרפֶלנֶר, הדוור הגיבן הנוהג ללעוס טבק, כבר חילק מזמן את המכתבים, לפני הערב לא יגיעו חבילות ודוגמיות של סחורות למשלוח מהמפעל ולכתוב למישהו אין לתושבי הכפר כעת לא חשק ולא פנאי. האיכרים עודרים הרחק בכרמים, ראשיהם מוצלים בכובעי קש בעלי תיתורה שרוחבה מטר, הילדים משתובבים בנחל ברגליים יחפות, חופשיים מלימודים, אבני המדרכה המגובננות עומדות ריקות ברחוב בחום הצהריים הרותח כמתכת מלובנת. כמה טוב שהיא עכשיו בין ארבעה כתלים וכמה טוב שהיא רשאית לחלום. הניירות והטפסים ישֵׁנים במגירותיהם ובאצטבאותיהם בצילן המלאכותי של הרפפות המוגפות, מתכת המכשירים ממצמצת עצלה ועמומה באפלולית המופזת. דממה שורה על העצמים כאבק זהוב עבה, רק בין החלונות הסגורים מנעימים כינורותיהם הדקים של היתושים והצ'לו החום של דבורה אחת נעימות קיץ זעירות. דבר לא זע בחדר הקריר זולת שעון הקיר בעל מסגרת העץ שבין החלונות. בכל שנייה הוא בולע בגרגור עמום טיפה של זמן, אבל הקול הזה, הדק, החדגוני, מפיל תרדמה דווקא ולא מעורר. כך יושבת לה סייעת הדואר במין שיתוק ער ונעים בעולמה הקטן הנם את שנתו. לאמיתו של דבר עמדה לעסוק במלאכת יד, המחט והמספריים כבר מוכנים לפניה, אבל הרקמה צנחה ארצה בפקעת קמוטה ולה לא היה הרצון או הכוח להרימה. באיברים רכים ובנשימה רפה היא נשענת לאחור בכיסאה ומתמסרת בעיניים עצומות לפכפוך הנדיר והמענג של בטלה מוצדקת.
ואז פתאום: טַק! היא ניעורה בבהלה. ושוב, חזק יותר, מתכתי יותר, תובעני יותר: טק, טק, טק. מכשיר הטלגרף הולם בפראות, מנגנונו פוצח בטרטור: מברק – אורח נדיר בקלַיין־רַייפלינג – מתדפק בנימוס. פקידת הדואר מקיצה באחת מתרדמת החושים העצלה, קופצת אל השולחן הנייד ומפעילה את הסליל. אבל עוד קודם שהיא מפענחת את המילים הראשונות של הכתב המסתלסל, גועש הדם בעורקיה ומציף את פניה. שכן זאת לה הפעם הראשונה בכל שנות עבודתה שהיא רואה את שמה על גיליון של מברק. היא קוראת פעם אחת, פעמיים, שלוש פעמים את הטלגרמה שעתה נפלטה כולה מן המכשיר הנוקש ואינה מבינה את פשרה. כי איך? מה? מי זה שולח לה מברק מפּוֹנטרֶזינָה? ״כּריסטינֶה הוֹפלֶהנֶר קליין־רייפלינג, אוסטריה, מוזמנת מאוד, מצפים לך בכל רגע, בכל יום שתרצי, רק הודיעי קודם בואך במברק. ברכות קְלֵייר – אַנתוֹני.״ היא תוהה: מיהי או מיהו אַנתוֹני אלה המצפים לה? אולי אחד העובדים חמד לו לצון? אבל פתאום היא נזכרת שלפני שבועות סיפרה לה אמא שהדודה עתידה לבוא לאירופה בקיץ, ואכן, שמה הוא קלרה. ואנתוני, זה בוודאי שמו הפרטי של בעלה, אמא כינתה אותו תמיד רק אַנטוֹן. כן, ועכשיו מתחדד זיכרונה, לפני כמה ימים הרי הביאה בעצמה מכתב לאמא משֶׁרבּוּרג, וזאת עטתה על פניה ארשת סוד ושמרה את תוכנו בליבה. אבל המברק הלוא ממוען אליה, כריסטינה. האם היא שתוצרך בסוף לבקר את הדודה בפּוֹנטרֶזינָה? זה לא הועלה מעולם על הפרק. שוב ושוב היא נועצת את מבטה בגיליון הנייר שטרם הודבק, המברק הראשון שנשלח לכאן אליה אישית, קוראת ושבה וקוראת את המברק המוזר, אובדת עצות, סקרנית, ספקנית, נבוכה. לא, היא אינה יכולה לחכות עד הצהריים. עליה לשאול את אמא מייד מה פשר הדבר. בתנועה חדה היא חוטפת את המפתח, נועלת את המשרד ויורדת בריצה אל הדירה. מעוצם ההתרגשות היא שוכחת לנתק את זרוע הטלגרף. וכך נוקש לו פטישון הפליז עוד ועוד ועוד בחדר הריק, קוצף על היחס המזלזל, נוקש ונוקש בלא מילים על הנייר הריק.