הספקתי כבר להשליך לעבר הנהג שטר של עשרים דולר והתנועעתי בחוסר מנוחה כמו ילדה בגן בתור לשירותים כשהמונית עצרה סוף־סוף מול מלון הדסון ברחוב 58 מערב. לא חיכיתי לעודף, אבל כמעט נדרסתי על ידי אוטובוס מהיר כשיצאתי מהמונית בצד הכביש ודהרתי לאורך השדרה השמינית.
לא הבטתי אפילו באייפון כשהוא רטט כאילו ניסה לצאת מכיס הז'קט. בשלב זה, באמצע יום עבודה מלא ותוך כדי תכנון מסיבת־המסיבות לערב, התפלאתי יותר כשהוא לא צילצל.
שאון מחריש אוזניים, אפילו יחסית ללב מנהטן, הידהד באוזניי כשהגעתי לפינה.
פטיש אוויר? מכונת קידוח?
ברור שלא, חשבתי כשהבחנתי בנער שחור כורע על המדרכה ומתופף על דלי טיח ריק.
למזלי הרב הבחנתי גם באיידן בק, מי שהיה אמור לפגוש אותי לארוחת הצהריים, בשולי הקהל הרב שצפה במופע הרחוב.
ללא הקדמות שילבתי את זרועי בזרועו של הצעיר הבהיר, הנאה בדרכו המרושלת, ומשכתי אותו לתוך מלון הדסון המהודר. בראש הדרגנוע המואר באור ניאון, מאחורי דלפק משיש קררה, חייך פקיד קבלה שנראה כאחד מצוות השחקנים העליזים והנוצצים של 'היי־סקול מיוזיקל'.
"היי. התקשרתי לפני עשרים דקות," אמרתי. "אני גברת סמית. זה מר סמית. אנחנו רוצים חדר עם מיטה זוגית גדולה. הקומה והנוף לא חשובים. אני משלמת במזומן. אני ממש ממהרת."
הפקיד הבחין בפניי המיוזעות ובניגוד שבין החליפה הסקסית שלי למכנסי הג'ינס הדהויים וז'קט הזמש של בן לווייתי הצעיר ממני בהרבה, ועטה על פניו הבעת אישור.
"אז קדימה, ניקח אתכם אל החדר," אמר הפקיד המאושר־מדי ללא שהיות.
רוח קרה טפחה עלי כשיצאתי מהמלון עם איידן שעה לאחר מכן. הבטתי למעלה באור האביבי של ניו יורק, שזהר מהמגדלים הכחלחלים של מרכז טיים וורנר בהמשך הרחוב. חייכתי כשנזכרתי שבתי אמה כינתה אותו שער הפוטבול הגדול בעולם.
הבטתי באיידן ותהיתי אם מה שעשינו עכשיו היה ראוי. אבל זה לא משנה, נכון? הירהרתי וטפחתי על עיניי בשרוול ז'קט הבארברי המזויף שלי. זה כבר נעשה.
"היית מדהים, באמת." הושטתי לו את המעטפה ונשקתי על לחיו.
הוא קד קידה תיאטרלית קטנה ותחב את האלפייה לתוך הכיס הפנימי בז'קט הזמש שלו.
"היי, זאת העבודה שלי, נינה בלום," הוא נופף בידו והתרחק.
"גברת סמית בשבילך," קראתי, ועצרתי מונית כדי לחזור לעבודה.
