אל תפנה את מבטך
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אל תפנה את מבטך
מכר
מאות
עותקים
אל תפנה את מבטך
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

אל תפנה את מבטך

4.7 כוכבים (12 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: נורית לוינסון
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: יוני 2014
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 457 עמ' מודפסים

לינווד ברקלי

לינווד ברקלי (באנגלית: Linwood Barclay) הוא סאטיריקן וסופר קנדי, ובעברו אף היה בעל טור בעיתון. הוא פרסם ספרי אוטוביוגרפיה ורומנים בלשיים דרמטיים.
ברקלי חי באוקוויל, אונטריו עם אשתו מעל שלושה עשורים, נית'ה. לזוג שני ילדים, ספנסר ופייג'.‏

נושאים

תקציר

כאשר דייוויד הרווד הגיע עם אשתו גֶ‘ן ובנו בן הארבע איתן לבילוי רגוע בפארק השעשועים ‘חמשת ההרים‘, הוא לא העלה בדעתו שזהו הבוקר הנורמלי האחרון בחייו. תוך שעה מהגעתם לפארק, דייוויד מתמודד גם עם חטיפה (לכאורה?) של בנו וגם עם היעלמותה של אשתו.
 
מאותו הרגע הופכים חייו של דייוויד, כתב בעיתון המקומי של העיירה פרוֹמיס פוֹלז, לסיוט מתמשך של חרדה ובלבול. בעודו תוהה האם יש קשר בין סימני הדיכאון שהראתה ג‘ן לאחרונה לבין היעלמותה, למשטרה תהיות משלה, והן לא מבשרות טובות עבור דיוויד. מעורבותו העיתונאית בפרשיית שחיתות עירונית מסבכת את התמונה עוד יותר, ומצביעה על כיוון חקירה מדאיג נוסף.
 
אבל ככל שנוקפים הימים, נאלץ דייוויד להכיר באפשרות שהפתרון לתעלומה הנוראה שנקלע אליה פשוט יותר ונורא הרבה יותר מכל מה שדמיין. הוא יודע שמכאן ואילך, מרגע שהעבר החל לפלוש באכזריות לתוך ההווה, חייו לעולם לא ישובו להיות כשהיו.
 
אל תפנה את מבטך הוא מותחן קצבי וסוחף, החושף את המסתורין האפל הרובץ מתחת לפני השטח של חיי משפחה שלווים. 

פרק ראשון

ראשית דבר
 
״אני מפחד,״ אמר איתן.
״אין מה לפחד,״ אמרתי, הסטתי את עיניי מההגה, ושלחתי יד אחורה, לשחרר אותו מכיסא הבטיחות. גיששתי מתחת לריפוד שעליו הוא הניח את זרועותיו ופתחתי את האבזם.
״אני לא רוצה לעלות עליהם,״ הוא אמר. קצותיהן העליונים של חמש רכבות ההרים והגלגל הענק נראו היטב מעבר לכניסה לפארק, כמו גבעות צינוריות.
״אנחנו לא עולים עליהם,״ הזכרתי לו בפעם המי יודע כמה. התחלתי לשאול את עצמי אם הנסיעה הזאת היתה בכלל רעיון מוצלח. בערב הקודם, אחרי שגֶ'ן ואני חזרנו מהנסיעה שלנו לאגם ג'ורג', ואחרי שלקחתי את איתן מבית הוריי, הוא התקשה להירגע. הוא התרגש לבוא הנה, וגם פחד שרכבת ההרים תרד מהפסים בנקודה הגבוהה ביותר. אחרי שהשכבתי אותו לישון, השתרעתי מתחת לשמיכה לצידה של ג'ן וחשבתי לדון איתה בשאלה אם איתן אכן מוכן לבילוי בפארק 'חמשת ההרים'.
אלא שהיא כבר ישנה, או לפחות העמידה פני ישנה, אז ויתרתי על זה.
בבוקר היה איתן נרגש לקראת הנסיעה, ולא היו לו שום סיוטים בקשר לרכבת ההרים. בארוחת הבוקר היו לו הרבה שאלות עליהן: איך הן פועלות? למה אין להן קטר מלפנים, כמו לרכבת? ואיך רכבת כזאת יכולה לטפס על הגבעות בלי קטר?
רק אחרי שנכנסנו למגרש החניה המלא כמעט, זמן קצר אחרי אחת־עשרה, שבו ועלו חששותיו.
״אנחנו עולים רק על המתקנים הקטנים, על הקרוסלה, כמו שאתה אוהב,״ אמרתי לו. ״על הגדולים בכלל לא ירשו לך לעלות. אתה רק בן ארבע. צריך להיות בן שמונה או תשע. תצטרך להגיע לגובה כזה.״ החזקתי את ידי כמטר ועשרים מעל משטח האספלט.
איתן הסתכל על ידי בזהירות ולא נראה משוכנע. אני לא חושב שהפחיד אותו רק עצם הרעיון של עלייה על אחת הרכבות המפלצתיות. אפילו להיות בקרבתן, לשמוע את שאגתן, היה מפחיד.
״יהיה בסדר,״ אמרתי. ״אני לא אסכים שיקרה לך משהו.״
איתן הסתכל ישר לתוך עיניי, החליט שאני ראוי לאמונו, ואיפשר לי להרים את הזרוע המרופדת מעל ראשו. הוא השתחרר בעצמו מהרצועות, והן פרעו את שערו הבלונדיני העדין כשעברו מעליו. הנחתי את ידיי תחת זרועותיו והתכוננתי להרימו, אבל הוא השתחרר בעצמו ואמר, ״אני יכול לרדת לבד,״ ואחר כך זחל אל רצפת המכונית ויצא מהדלת הפתוחה.
ג'ן היתה מאחור, הוציאה את העגלה מתא המטען של האקורד והתקינה אותה לנסיעה. איתן ניסה להתיישב בה לפני שהעגלה ננעלה בתנוחה הפתוחה.
״וואו,״ אמרה ג'ן.
איתן היסס, חיכה עד ששמע את הקליק, ואחר כך נשען אחורה בעגלה. ג'ן רכנה שוב מעל תא המטען.
״תני לי לסחוב משהו,״ אמרתי, ושלחתי יד לקחת תרמיל גב.
ג'ן פתחה תיק קנבס קטן לידו, שהיה בעצם צידנית. בתוכה היה קרחום קטן וחצי תריסר קופסאות מיץ, שקשיות עטופות צלופן צמודות אל צידן. היא נתנה לי קופסת מיץ אחת ואמרה, ״תן את זה לאיתן.״
לקחתי את הקופסה מג'ן כשהיא סגרה את תא המטען. היא רכסה את הצידנית והכניסה אותה לסל שמאחורי העגלה, ואני הסרתי את הקשית מקופסת המיץ הדביקה. היא, או אולי אחת הקופסאות האחרות בצידנית, דלפה קצת. הוצאתי את הקשית מעטיפתה ותקעתי אותה בקופסה.
נתתי אותה לאיתן ואמרתי, ״אל תלחץ עליה. אם תלחץ תהיה כולך רטוב ממיץ תפוחים.״
״אני יודע,״ הוא אמר.
ג'ן שלחה יד ונגעה בזרועי החשופה. זה היה יום שבת חמים באוגוסט, ושנינו לבשנו מכנסיים קצרים וחולצות בלי שרוולים, ובהתחשב בהליכה הצפויה לנו, גם נעלנו נעלי ריצה. ג'ן כיסתה בכובע מצחייה את שערה השחור, שהיה אסוף בזנב סוס. משקפי שמש גדולים הגנו על עיניה.
״הֵיי,״ היא אמרה.
״הֵיי,״ אמרתי.
היא משכה אותי אליה, מאחורי העגלה, כדי שאיתן לא יראה. ״אתה בסדר?״ היא שאלה.
השאלה הפתיעה אותי. עמדתי לשאול אותה אותו דבר. ״כן, בטח. אני בסדר גמור.״
״אני יודעת שאתמול הדברים לא הסתדרו כפי שקיווית.״
״לא נורא,״ אמרתי. ״לא תמיד מקורות המידע מגיעים. זה קורה. מה איתך? את מרגישה יותר טוב היום?״
היא הינהנה קלות, עד כי רק קצה המצחייה רמז על תשובתה.
״את בטוחה?״ לחצתי. ״מה שאמרת אתמול בקשר לגשר...״
״בוא לא...״
״חשבתי שאת מרגישה יותר טוב, אבל כשאמרת לי ש...״
היא הצמידה את אצבעה המורה אל שפתיי. ״אני יודעת שהיה קשה איתי בזמן האחרון, ואני מצטערת על זה.״
אילצתי את עצמי לחייך. ״היי, כולנו עוברים ימים קשים. לפעמים יש לזה סיבה גלויה, ולפעמים אין, ואז פשוט מרגישים את זה. זה עובר.״
משהו הבזיק בעיניה, כאילו לא היתה שותפה לביטחון שלי. ״אני רוצה שתדע שאני מודה לך... על הסבלנות שלך,״ היא אמרה. משפחה שחיפשה מקום חניה חלפה על פנינו בג'יפ מפלצתי, וג'ן הפנתה עורף לרעש.
״על לא דבר,״ אמרתי.
היא שאפה שאיפה עמוקה, מנקה. ״יהיה לנו יום טוב,״ היא אמרה.
״זה כל מה שאני רוצה,״ אמרתי, והרשיתי לעצמי להתקרב אליה. ״אני עדיין לא חושב שיזיק, את יודעת, להיפגש עם מישהו על בסיס קבוע ל...״
איתן הסתובב אחורה בעגלה כדי לראות אותנו. הוא הפסיק לינוק מקופסת המיץ ואמר, ״בואו נלך!״
״רק רגע!״ אמרתי.
הוא נשען אחורה בעגלה והקפיץ את רגליו מעלה ומטה.
ג'ן רכנה אלי ונשקה לי במהירות על הלחי. ״בוא נראה לילד מה זה בילוי כיפי.״
״כן,״ אמרתי.
היא לחצה את זרועי לחיצה אחרונה ואחר כך אחזה בידיות העגלה. ״אוקיי, חבר,״ אמרה לאיתן. ״יוצאים לדרך.״
איתן פרש את ידיו לצדדים כמתכונן לטוס. הוא כבר רוקן את קופסת המיץ שלו ונתן לי אותה כדי שאשליך אותה לפח האשפה. ג'ן מצאה מגבון לח בשבילו כשהתלונן שאצבעותיו דביקות.
היו לנו כמה מאות מטרים ללכת עד הכניסה הראשית, אבל כבר מהמגרש ראינו אנשים עומדים בתור לקנות כרטיסים. ג'ן, בחוכמתה, קנתה אותם באינטרנט והדפיסה אותם לפני כמה ימים. לקחתי ממנה את העגלה בשעה שהיא חיפשה אותם בתיקה.
כבר היינו כמעט בשער, כשג'ן נעצרה פתאום. ״חכה.״
״מה?״
״התרמיל,״ היא אמרה. ״השארתי אותו באוטו.״
״אנחנו צריכים אותו?״ שאלתי. זו היתה דרך ארוכה, לחזור למקום שבו חנינו.
״יש בו כריכים עם חמאת בוטנים ומסנן קרינה.״ ג'ן הקפידה תמיד למרוח את איתן כדי למנוע כוויות. ״אני ארוץ חזרה. אתם תמשיכו, אני אשיג אתכם עוד מעט.״
היא נתנה לי שני תלושי נייר - כרטיס אחד של מבוגר ואחד של ילד - ושמרה אחד לעצמה.
היא אמרה, ״אני חושבת שיש שם קיוסק של גלידה, בערך מאה מטר אחרי הכניסה, מצד שמאל. ניפגש שם?״
ג'ן תמיד בדקה הכול מראש, וכנראה למדה בעל־פה את המפה שראתה באינטרנט תוך כדי ההכנות לנסיעה.
״נשמע טוב,״ אמרתי. ג'ן סבה על עקביה והחלה לחזור אל המכונית בריצה איטית.
״לאן אמא הולכת?״ שאל איתן.
״שכחנו את התרמיל,״ אמרתי.
״את הכריכים?״ הוא שאל.
״כן.״
הוא הינהן כמי שהוקל לו. הוא לא רצה ללכת לשום מקום בלי אספקה, בעיקר של מבחר כריכים.
הראיתי את הכרטיס שלי ושלו, עקפתי את התור לרכישת הכרטיסים ונכנסתי לפארק. קיבלו אותנו כמה קיוסקים של מזון מהיר, וכעשרה דוכנים שמכרו כובעים, חולצות טריקו, מדבקות לרכב ועלונים של 'חמשת ההרים'. איתן ביקש כובע ואני סירבתי.
שתי רכבות ההרים הקרובות ביותר, שנראו גדולות ממגרש החניה, היו עכשיו גבוהות כאוורסט. הפסקתי לדחוף את העגלה, כרעתי לצידו של איתן והצבעתי עליהן. הוא הסתכל למעלה, עקב אחרי שורת הקרונות שטיפסה לאט במעלה הגבעה הראשונה, ואחר כך צנחה במהירות למטה. הנוסעים צעקו ונופפו בידיהם באוויר.
הוא הביט בעיניים קרועות מפליאה ומפחד, שלח את ידו לאחוז בידי ולחץ אותה. ״אני לא אוהב את זה,״ אמר. ״אני רוצה הביתה.״
״אמרתי לך, חבר, אל תדאג. המתקנים שאנחנו נעלה עליהם הם בצד השני של הפארק.״
המקום היה הומה אדם. מאות, אם לא אלפי אנשים נעו סביבנו. הורים עם ילדים קטנים, ילדים גדולים. סבים וסבתות, שחלקם גררו את נכדיהם איתם, וחלקם נגררו על ידם.
״אני חושב שזה כנראה הקיוסק של הגלידה,״ אמרתי כשאיתרתי את הדוכן לפנינו.
נעמדתי מאחורי העגלה והתחלתי לדחוף. ״אתה חושב שמוקדם מדי לגלידה?״ שאלתי.
איתן לא ענה.
״מה? אתה אומר לא לגלידה?״
כשגם הפעם הוא לא אמר שום דבר, נעצרתי כדי להסתכל עליו. ראשו היה שמוט אחורה והצידה, ועיניו עצומות.
הזאטוט פשוט נרדם.
״אני לא מאמין,״ אמרתי לעצמי. לא הגענו אפילו לקרוסלה הראשונה, והילד כבר שקע בתנומה.
״הכול בסדר?״
הסתובבתי. ג'ן חזרה, וזיעה טיפטפה מצווארה. התרמיל היה תלוי על כתפה.
״הוא נרדם,״ אמרתי.
״אתה צוחק,״ היא אמרה.
״אני חושב שהוא התעלף מרוב פחד אחרי שהתקרבנו לזה,״ אמרתי והצבעתי על רכבת ההרים.
״אני חושבת שנכנס לי משהו לנעל,״ אמרה ג'ן. היא כיוונה את העגלה אל גדר בטון שהקיפה גינה, נשענה עליה, והעבירה את איתן ואת העגלה לשמאלה.
״מתחשק לך לחלוק איתי גביע?״ היא שאלה. ״אני מיובשת.״
ניחשתי מה היא חושבת. יכולנו לחלוק עכשיו גלידה, כל עוד איתן ישן. הוא יבלוס הרבה שטויות עד סוף היום, אבל זה יהיה משהו רק לשנינו.
״טבול בשוקולד?״ שאלתי.
״תפתיע אותי,״ היא אמרה, והניחה את כף רגלה השמאלית על ברכה. ״צריך כסף?״
״יש לי,״ אמרתי, וטפחתי על כיסי האחורי. הסתובבתי וניגשתי אל דוכן הגלידה. זו היתה גלידה רכה לבנה שיוצאת ממכונה. לא בדיוק הסוג האהוב עלי בעולם - אני אוהב גלידה אמיתית - אבל הנערה שקיבלה את הזמנתי הצליחה לבצע פיתול מיומן בקצה. ביקשתי ממנה לטבול את הגביע בשוקולד, והוא נצמד לגלידה כמו עור כשהיא הגישה לי אותה.
נגסתי נגיסה קטנה, סדקתי את ציפוי השוקולד ומייד התחרטתי על כך. הייתי צריך לתת לג'ן את הביס הראשון, אבל החלטתי לפצות אותה על כך בהמשך השבוע. ביום שני לחזור הביתה עם פרחים, ובאחד הימים הבאים להזמין בייביסיטר ולקחת את ג'ן לארוחת ערב במסעדה. הדבר הזה שג'ן עברה - אולי קרה בגללי. לא הייתי קשוב במידה מספקת. לא השתדלתי יותר מדי. אם זה מה שנדרש כדי לשפר את מצב רוחה, הייתי מוכן להשקיע. ידעתי שאצליח להחזיר את הנישואים האלה למסלול התקין.
לא ציפיתי לראות את ג'ן באה לקראתי כשהסתובבתי. אפילו מבעד למשקפי השמש שכיסו את עיניה ראיתי שהיא נסערת. דמעה זלגה על לחייה, ופיה היה מעוות בהבעה איומה.
למה היא לא דוחפת את העגלה? הסתכלתי מאחוריה, למקום שחשבתי ששם היא ישבה.
היא ניגשה אלי במהירות וטפחה בכפות ידיה על כתפיי.
״רק לשנייה לא הסתכלתי,״ היא אמרה.
״מה?״
״הנעל שלי,״ היא אמרה בקול רועד. ״הוצאתי - את האבן - הוצאתי את האבן מהנעל, וכשהסתכלתי - הסתכלתי אחורה ו...״
״ג'ן, על מה את מדברת?״
״מישהו לקח אותו,״ היא אמרה, כמעט בלחש, וקולה כמעט נעלם. ״הסתובבתי והוא...״
בשלב זה כבר עקפתי אותה ורצתי למקום שבו ראיתי את שניהם יחד לאחרונה.
העגלה נעלמה.
עליתי על הגדר שעליה ישבה ג'ן וסרקתי בעיניי את ההמונים.
זאת בטח טעות. זה לא מה שנדמה לי. הוא יחזור תוך שנייה. מישהו לקח בטעות את העגלה הלא־נכונה.
״איתן!״ צעקתי. אנשים שחלפו על פניי הסתכלו עלי והמשיכו ללכת. ״איתן!״ צעקתי שוב.
ג'ן עמדה לצידי והסתכלה כלפי מעלה. ״אתה רואה אותו?״
״מה קרה?״ שאלתי במהירות. ״מה קרה, לכל הרוחות?״
״אמרתי לך. שנייה לא הסתכלתי ו...״
״איך יכולת לעשות את זה? איך יכולת להסיר את העיניים ממנו?״ ג'ן ניסתה לדבר, אבל אף מילה לא בקעה מפיה. עמדתי לשאול בפעם השלישית איך יכלה להרשות לדבר כזה לקרות, אבל הבנתי שאני מבזבז זמן.
חשבתי, מייד, על אותה אגדה אורבנית שהגיעה לחדר החדשות פעם או פעמיים בשנה.
״שמעתי מחבר של חבר,״ כך החלה ההודעה בדרך כלל, ״שהמשפחה הזאת מפרומיס פוֹלז נסעה לפלורידה, וכשהם היו באחד הפארקים הגדולים באורלנדו, הילד הקטן שלהם, או אולי זאת היתה ילדה, נחטף מהוריו. החוטפים לקחו אותו לשירותים וגזזו לו את השיער עד שהוא נראה לגמרי אחרת והבריחו אותו החוצה מהפארק, אבל זה לא הגיע לעיתונים כי בעלי הפארק לא היו מעוניינים בפרסומת שלילית.״
הדברים מעולם לא אושרו.
אבל עכשיו...
״תחזרי לשער הראשי,״ אמרתי לג'ן, וניסיתי לשמור על קול מאוזן. ״אם מישהו מנסה להוציא אותו, הוא יצטרך לעבור שם. חייב להיות שם מאבטח מטעם הפארק. תגידי לו מה קרה.״ גביע הגלידה עדיין היה בידי. השלכתי אותו.
״ואתה?״ היא שאלה.
״אני אחפש בכיוון הזה,״ אמרתי והצבעתי אל מאחורי דוכן הגלידה. היה שם בניין שירותים. אולי מישהו לקח את איתן לשירותי הגברים.
ג'ן כבר החלה לרוץ. היא הסתכלה אחורה וקירבה את ידה אל אוזנה, כאומרת לי לצלצל אליה אם אגלה משהו. הינהנתי והתחלתי לרוץ לכיוון הנגדי.
המשכתי לסרוק את הקהל תוך כדי ריצה אל הכניסה לשירותי הגברים. כשנכנסתי, קצר נשימה, שמעתי קולות של ילדים ומבוגרים ואת רעש המכונות לייבוש הידיים שהידהד בין הקירות. היה שם איש שהחזיק ילד, קטן מאיתן, ליד אחת המשתנות. גבר מבוגר שטף את ידיו ליד שורת הכיורים. נער כבן שש־עשרה ניער את ידיו מתחת למייבש.
עברתי על פניהם וניגשתי לתאים. היו שם שישה כאלה, וכל הדלתות היו פתוחות מלבד הרביעית. דפקתי בדלת, במחשבה שהיא תיפתח.
״מה?״ צעק לי גבר מבפנים. ״אני עוד רגע יוצא!״
״מי שם?״ צעקתי.
״מה 'כפת לך?״
הסתכלתי מבעד לסדק שבין הדלת למסגרתה, וראיתי גבר שמן יושב על האסלה. נדרשה לי שנייה לדעת שהוא שם לבדו.
״לך תזדיין!״ נבח הגבר.
חזרתי בריצה החוצה, וכמעט החלקתי על הרצפה הלחה. כשהייתי שוב בחוץ, באור השמש, ראיתי את האנשים נוהרים על פניי, והרגשתי המום.
איתן יכול להיות בכל מקום.
לא ידעתי לאן לפנות, אבל החלטתי שלפנות לאיזשהו כיוון עדיף מלעמוד במקום, אז רצתי אל בסיס רכבת ההרים הקרובה ביותר, ״הענקית״, שם חיכו כמאה אנשים לתורם. סרקתי את התור, חיפשתי בעיניי את העגלה שלנו, או ילד קטן בלי עגלה.
המשכתי לרוץ. לפני היתה ״ממלכת הילדים״, החלק שהוקדש ב'חמשת ההרים' למתקנים לילדים צעירים מכדי לעלות על רכבות ההרים הגדולות. האם הגיוני שמישהו שחטף את איתן הביא אותו הנה למתקנים? לא ממש. אלא אם כן זה היה סתם בלבול, מישהו שדחף עגלה, והמשיך ללכת איתה, בלי לטרוח להסתכל על הילד היושב בה. כמעט עשיתי את זה בעצמי פעם, בקניון. העגלות נראו לי כל כך דומות, ומחשבותיי היו במקום אחר.
לפני ראיתי אישה נמוכה ורחבה, שגבה פונה אלי, דוחפת עגלה שנראתה דומה מאוד לשלנו. מיהרתי לקראתה, נדחפתי קדימה, וקפצתי לפניה כדי להסתכל על הילד.
זו היתה ילדה כבת שלוש בשמלה ורודה, ופניה היו זרועות נקודות אדומות וירוקות.
״יש לך בעיה, אדון?״ שאלה האישה.
״סליחה,״ אמרתי, ואפילו לא פלטתי את כל המילה מפי לפני שפניתי משם, בעיניים שהמשיכו לסרוק, לסרוק, לסרוק...
ראיתי עוד עגלה. כחולה, שתיק בד קטן תקוע בסל האחורי שלה.
איש לא השגיח עליה. היא עמדה לה שם סתם. ממקומי לא יכולתי לראות אם מישהו יושב בתוכה.
מזווית עיניי קלטתי גבר. מזוקן. בורח.
אבל לא התעניינתי בו. רצתי לכיוון העגלה הזנוחה.
בבקשה, בבקשה, בבקשה...
רצתי לפניה והסתכלתי לתוכה.
הוא אפילו לא התעורר. ראשו עדיין היה נטוי הצידה, ועיניו עצומות.
״איתן!״ אמרתי. שלחתי יד למטה, הוצאתי אותו מהעגלה והצמדתי אותו אל גופי. ״איתן, אוי, אלוהים, איתן!״
הרחקתי אותו לרגע לראות את פניו, והוא קימט את מצחו כעומד לבכות. ״זה בסדר,״ אמרתי. ״זה בסדר. אבא פה.״
הבנתי שהוא לא היה מבוהל על שנחטף מאיתנו. הוא כעס על כך ששנתו הופרעה.
אבל זה לא עצר בעדי מלומר לו שוב שהכול בסדר. חיבקתי אותו בכוח וטפחתי על ראשו.
כשהרחקתי אותו ממני שוב, הפסיקו שפתיו לרעוד והוא הצביע על זווית פי ושאל: ״אכלת שוקולד?״
צחקתי ובכיתי בו בזמן.
נדרש לי רגע להתעשת ואז אמרתי, ״אנחנו צריכים למצוא את אמא שלך, שתדע שהכול בסדר.״
״מה קורה?״ שאל איתן.
הוצאתי את הטלפון שלי וחייגתי את מספרה של ג'ן בחיוג המהיר. הטלפון צילצל חמש פעמים ועבר להודעה. ״מצאתי אותו,״ אמרתי. ״אני מגיע לשער.״
איתן מעולם לא זכה לנסיעה מהירה כל כך בעגלה. הוא שלח את ידיו קדימה וציחקק כשדחפתי אותו בין ההמונים. הגלגלים הקדמיים החלו לרטוט עד שנאלצתי להטות את העגלה אחורה, מה שהגביר את צחוקו.
כשהגענו לשער הראשי נעצרתי והסתכלתי סביבי.
איתן אמר, ״אני חושב שאולי אני רוצה לנסות את רכבת ההרים הגדולה. אני מספיק גדול.״
״חכה רגע, חבר,״ אמרתי, והסתכלתי סביבי. הוצאתי שוב את הטלפון. השארתי הודעה שנייה: ״היי, אנחנו ליד השער. איפה את?״
עברנו אל מרכז השביל, ממש ליד השער, שם התפצלו ההמונים למתקנים השונים.
ג'ן לא היתה מצליחה לפספס אותנו כאן.
עמדתי לפני העגלה כדי שאיתן יוכל לראות אותי. ״אני רעב,״ הוא אמר. ״אמא לא באה? היא חזרה הביתה? היא השאירה לנו את התרמיל עם הכריכים?״
״חכה רגע,״ אמרתי.
״אני יכול לקבל כריך רק עם חמאת בוטנים? אני לא אוהב את אלה עם הריבה.״
״צנן מנועים שנייה, טוב?״ אמרתי. החזקתי את הטלפון שלי, מוכן לפתוח אותו ברגע שיצלצל.
אולי ג'ן מדברת עם מאבטחי הפארק. זה צעד נכון, גם אחרי שאיתן נמצא. כי מישהו הסתובב בפארק הזה וחטף ילדים של אחרים. שזה דבר לא טוב.
חיכיתי עשר דקות לפני שצילצלתי שוב לטלפון של ג'ן. גם הפעם היא לא ענתה. לא השארתי הודעה.
איתן אמר, ״אני לא רוצה להישאר פה. אני רוצה למתקנים.״
״חכה בסבלנות, חבר,״ אמרתי. ״אנחנו לא יכולים להסתלק בלי אמא שלך. היא לא תדע איפה למצוא אותנו.״
״היא יכולה לטלפן,״ אמר איתן ובעט ברגליו.
אחד מעובדי הפארק, שזיהיתי אותו על פי בגדי החאקי וסמל 'חמשת ההרים' הרקום עליהם, עבר לידנו. אחזתי בזרועו.
״אתה מהאבטחה?״ שאלתי.
הוא הרים מכשיר קשר קטן. ״אני יכול לקרוא להם,״ הוא אמר.
על פי בקשתי הוא צילצל לברר אם מישהו מהאבטחה עוזר לג'ן. ״מישהו צריך לומר לה שמצאתי את הבן שלנו,״ אמרתי.
הקול שנשמע ממכשיר הקשר היה צרוד. ״מי? אנחנו לא יודעים על זה שום דבר.״
״אני מצטער,״ אמר עובד הפארק והמשיך הלאה.
ניסיתי להרגיע את הבהלה בתוכי. משהו היה מאוד לא בסדר.
מישהו מנסה לקחת את הילד שלך. גבר מזוקן בורח.
אשתך לא חוזרת אל נקודת המפגש.
״אל תדאג,״ אמרתי לאיתן, וסרקתי את הקהל. ״אני בטוח שהיא תהיה כאן בעוד רגע. אחר כך נלך לעשות כיף.״
אבל איתן לא אמר שום דבר. הוא שוב נרדם.

לינווד ברקלי

לינווד ברקלי (באנגלית: Linwood Barclay) הוא סאטיריקן וסופר קנדי, ובעברו אף היה בעל טור בעיתון. הוא פרסם ספרי אוטוביוגרפיה ורומנים בלשיים דרמטיים.
ברקלי חי באוקוויל, אונטריו עם אשתו מעל שלושה עשורים, נית'ה. לזוג שני ילדים, ספנסר ופייג'.‏

עוד על הספר

  • תרגום: נורית לוינסון
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: יוני 2014
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 457 עמ' מודפסים

נושאים

אל תפנה את מבטך לינווד ברקלי
ראשית דבר
 
״אני מפחד,״ אמר איתן.
״אין מה לפחד,״ אמרתי, הסטתי את עיניי מההגה, ושלחתי יד אחורה, לשחרר אותו מכיסא הבטיחות. גיששתי מתחת לריפוד שעליו הוא הניח את זרועותיו ופתחתי את האבזם.
״אני לא רוצה לעלות עליהם,״ הוא אמר. קצותיהן העליונים של חמש רכבות ההרים והגלגל הענק נראו היטב מעבר לכניסה לפארק, כמו גבעות צינוריות.
״אנחנו לא עולים עליהם,״ הזכרתי לו בפעם המי יודע כמה. התחלתי לשאול את עצמי אם הנסיעה הזאת היתה בכלל רעיון מוצלח. בערב הקודם, אחרי שגֶ'ן ואני חזרנו מהנסיעה שלנו לאגם ג'ורג', ואחרי שלקחתי את איתן מבית הוריי, הוא התקשה להירגע. הוא התרגש לבוא הנה, וגם פחד שרכבת ההרים תרד מהפסים בנקודה הגבוהה ביותר. אחרי שהשכבתי אותו לישון, השתרעתי מתחת לשמיכה לצידה של ג'ן וחשבתי לדון איתה בשאלה אם איתן אכן מוכן לבילוי בפארק 'חמשת ההרים'.
אלא שהיא כבר ישנה, או לפחות העמידה פני ישנה, אז ויתרתי על זה.
בבוקר היה איתן נרגש לקראת הנסיעה, ולא היו לו שום סיוטים בקשר לרכבת ההרים. בארוחת הבוקר היו לו הרבה שאלות עליהן: איך הן פועלות? למה אין להן קטר מלפנים, כמו לרכבת? ואיך רכבת כזאת יכולה לטפס על הגבעות בלי קטר?
רק אחרי שנכנסנו למגרש החניה המלא כמעט, זמן קצר אחרי אחת־עשרה, שבו ועלו חששותיו.
״אנחנו עולים רק על המתקנים הקטנים, על הקרוסלה, כמו שאתה אוהב,״ אמרתי לו. ״על הגדולים בכלל לא ירשו לך לעלות. אתה רק בן ארבע. צריך להיות בן שמונה או תשע. תצטרך להגיע לגובה כזה.״ החזקתי את ידי כמטר ועשרים מעל משטח האספלט.
איתן הסתכל על ידי בזהירות ולא נראה משוכנע. אני לא חושב שהפחיד אותו רק עצם הרעיון של עלייה על אחת הרכבות המפלצתיות. אפילו להיות בקרבתן, לשמוע את שאגתן, היה מפחיד.
״יהיה בסדר,״ אמרתי. ״אני לא אסכים שיקרה לך משהו.״
איתן הסתכל ישר לתוך עיניי, החליט שאני ראוי לאמונו, ואיפשר לי להרים את הזרוע המרופדת מעל ראשו. הוא השתחרר בעצמו מהרצועות, והן פרעו את שערו הבלונדיני העדין כשעברו מעליו. הנחתי את ידיי תחת זרועותיו והתכוננתי להרימו, אבל הוא השתחרר בעצמו ואמר, ״אני יכול לרדת לבד,״ ואחר כך זחל אל רצפת המכונית ויצא מהדלת הפתוחה.
ג'ן היתה מאחור, הוציאה את העגלה מתא המטען של האקורד והתקינה אותה לנסיעה. איתן ניסה להתיישב בה לפני שהעגלה ננעלה בתנוחה הפתוחה.
״וואו,״ אמרה ג'ן.
איתן היסס, חיכה עד ששמע את הקליק, ואחר כך נשען אחורה בעגלה. ג'ן רכנה שוב מעל תא המטען.
״תני לי לסחוב משהו,״ אמרתי, ושלחתי יד לקחת תרמיל גב.
ג'ן פתחה תיק קנבס קטן לידו, שהיה בעצם צידנית. בתוכה היה קרחום קטן וחצי תריסר קופסאות מיץ, שקשיות עטופות צלופן צמודות אל צידן. היא נתנה לי קופסת מיץ אחת ואמרה, ״תן את זה לאיתן.״
לקחתי את הקופסה מג'ן כשהיא סגרה את תא המטען. היא רכסה את הצידנית והכניסה אותה לסל שמאחורי העגלה, ואני הסרתי את הקשית מקופסת המיץ הדביקה. היא, או אולי אחת הקופסאות האחרות בצידנית, דלפה קצת. הוצאתי את הקשית מעטיפתה ותקעתי אותה בקופסה.
נתתי אותה לאיתן ואמרתי, ״אל תלחץ עליה. אם תלחץ תהיה כולך רטוב ממיץ תפוחים.״
״אני יודע,״ הוא אמר.
ג'ן שלחה יד ונגעה בזרועי החשופה. זה היה יום שבת חמים באוגוסט, ושנינו לבשנו מכנסיים קצרים וחולצות בלי שרוולים, ובהתחשב בהליכה הצפויה לנו, גם נעלנו נעלי ריצה. ג'ן כיסתה בכובע מצחייה את שערה השחור, שהיה אסוף בזנב סוס. משקפי שמש גדולים הגנו על עיניה.
״הֵיי,״ היא אמרה.
״הֵיי,״ אמרתי.
היא משכה אותי אליה, מאחורי העגלה, כדי שאיתן לא יראה. ״אתה בסדר?״ היא שאלה.
השאלה הפתיעה אותי. עמדתי לשאול אותה אותו דבר. ״כן, בטח. אני בסדר גמור.״
״אני יודעת שאתמול הדברים לא הסתדרו כפי שקיווית.״
״לא נורא,״ אמרתי. ״לא תמיד מקורות המידע מגיעים. זה קורה. מה איתך? את מרגישה יותר טוב היום?״
היא הינהנה קלות, עד כי רק קצה המצחייה רמז על תשובתה.
״את בטוחה?״ לחצתי. ״מה שאמרת אתמול בקשר לגשר...״
״בוא לא...״
״חשבתי שאת מרגישה יותר טוב, אבל כשאמרת לי ש...״
היא הצמידה את אצבעה המורה אל שפתיי. ״אני יודעת שהיה קשה איתי בזמן האחרון, ואני מצטערת על זה.״
אילצתי את עצמי לחייך. ״היי, כולנו עוברים ימים קשים. לפעמים יש לזה סיבה גלויה, ולפעמים אין, ואז פשוט מרגישים את זה. זה עובר.״
משהו הבזיק בעיניה, כאילו לא היתה שותפה לביטחון שלי. ״אני רוצה שתדע שאני מודה לך... על הסבלנות שלך,״ היא אמרה. משפחה שחיפשה מקום חניה חלפה על פנינו בג'יפ מפלצתי, וג'ן הפנתה עורף לרעש.
״על לא דבר,״ אמרתי.
היא שאפה שאיפה עמוקה, מנקה. ״יהיה לנו יום טוב,״ היא אמרה.
״זה כל מה שאני רוצה,״ אמרתי, והרשיתי לעצמי להתקרב אליה. ״אני עדיין לא חושב שיזיק, את יודעת, להיפגש עם מישהו על בסיס קבוע ל...״
איתן הסתובב אחורה בעגלה כדי לראות אותנו. הוא הפסיק לינוק מקופסת המיץ ואמר, ״בואו נלך!״
״רק רגע!״ אמרתי.
הוא נשען אחורה בעגלה והקפיץ את רגליו מעלה ומטה.
ג'ן רכנה אלי ונשקה לי במהירות על הלחי. ״בוא נראה לילד מה זה בילוי כיפי.״
״כן,״ אמרתי.
היא לחצה את זרועי לחיצה אחרונה ואחר כך אחזה בידיות העגלה. ״אוקיי, חבר,״ אמרה לאיתן. ״יוצאים לדרך.״
איתן פרש את ידיו לצדדים כמתכונן לטוס. הוא כבר רוקן את קופסת המיץ שלו ונתן לי אותה כדי שאשליך אותה לפח האשפה. ג'ן מצאה מגבון לח בשבילו כשהתלונן שאצבעותיו דביקות.
היו לנו כמה מאות מטרים ללכת עד הכניסה הראשית, אבל כבר מהמגרש ראינו אנשים עומדים בתור לקנות כרטיסים. ג'ן, בחוכמתה, קנתה אותם באינטרנט והדפיסה אותם לפני כמה ימים. לקחתי ממנה את העגלה בשעה שהיא חיפשה אותם בתיקה.
כבר היינו כמעט בשער, כשג'ן נעצרה פתאום. ״חכה.״
״מה?״
״התרמיל,״ היא אמרה. ״השארתי אותו באוטו.״
״אנחנו צריכים אותו?״ שאלתי. זו היתה דרך ארוכה, לחזור למקום שבו חנינו.
״יש בו כריכים עם חמאת בוטנים ומסנן קרינה.״ ג'ן הקפידה תמיד למרוח את איתן כדי למנוע כוויות. ״אני ארוץ חזרה. אתם תמשיכו, אני אשיג אתכם עוד מעט.״
היא נתנה לי שני תלושי נייר - כרטיס אחד של מבוגר ואחד של ילד - ושמרה אחד לעצמה.
היא אמרה, ״אני חושבת שיש שם קיוסק של גלידה, בערך מאה מטר אחרי הכניסה, מצד שמאל. ניפגש שם?״
ג'ן תמיד בדקה הכול מראש, וכנראה למדה בעל־פה את המפה שראתה באינטרנט תוך כדי ההכנות לנסיעה.
״נשמע טוב,״ אמרתי. ג'ן סבה על עקביה והחלה לחזור אל המכונית בריצה איטית.
״לאן אמא הולכת?״ שאל איתן.
״שכחנו את התרמיל,״ אמרתי.
״את הכריכים?״ הוא שאל.
״כן.״
הוא הינהן כמי שהוקל לו. הוא לא רצה ללכת לשום מקום בלי אספקה, בעיקר של מבחר כריכים.
הראיתי את הכרטיס שלי ושלו, עקפתי את התור לרכישת הכרטיסים ונכנסתי לפארק. קיבלו אותנו כמה קיוסקים של מזון מהיר, וכעשרה דוכנים שמכרו כובעים, חולצות טריקו, מדבקות לרכב ועלונים של 'חמשת ההרים'. איתן ביקש כובע ואני סירבתי.
שתי רכבות ההרים הקרובות ביותר, שנראו גדולות ממגרש החניה, היו עכשיו גבוהות כאוורסט. הפסקתי לדחוף את העגלה, כרעתי לצידו של איתן והצבעתי עליהן. הוא הסתכל למעלה, עקב אחרי שורת הקרונות שטיפסה לאט במעלה הגבעה הראשונה, ואחר כך צנחה במהירות למטה. הנוסעים צעקו ונופפו בידיהם באוויר.
הוא הביט בעיניים קרועות מפליאה ומפחד, שלח את ידו לאחוז בידי ולחץ אותה. ״אני לא אוהב את זה,״ אמר. ״אני רוצה הביתה.״
״אמרתי לך, חבר, אל תדאג. המתקנים שאנחנו נעלה עליהם הם בצד השני של הפארק.״
המקום היה הומה אדם. מאות, אם לא אלפי אנשים נעו סביבנו. הורים עם ילדים קטנים, ילדים גדולים. סבים וסבתות, שחלקם גררו את נכדיהם איתם, וחלקם נגררו על ידם.
״אני חושב שזה כנראה הקיוסק של הגלידה,״ אמרתי כשאיתרתי את הדוכן לפנינו.
נעמדתי מאחורי העגלה והתחלתי לדחוף. ״אתה חושב שמוקדם מדי לגלידה?״ שאלתי.
איתן לא ענה.
״מה? אתה אומר לא לגלידה?״
כשגם הפעם הוא לא אמר שום דבר, נעצרתי כדי להסתכל עליו. ראשו היה שמוט אחורה והצידה, ועיניו עצומות.
הזאטוט פשוט נרדם.
״אני לא מאמין,״ אמרתי לעצמי. לא הגענו אפילו לקרוסלה הראשונה, והילד כבר שקע בתנומה.
״הכול בסדר?״
הסתובבתי. ג'ן חזרה, וזיעה טיפטפה מצווארה. התרמיל היה תלוי על כתפה.
״הוא נרדם,״ אמרתי.
״אתה צוחק,״ היא אמרה.
״אני חושב שהוא התעלף מרוב פחד אחרי שהתקרבנו לזה,״ אמרתי והצבעתי על רכבת ההרים.
״אני חושבת שנכנס לי משהו לנעל,״ אמרה ג'ן. היא כיוונה את העגלה אל גדר בטון שהקיפה גינה, נשענה עליה, והעבירה את איתן ואת העגלה לשמאלה.
״מתחשק לך לחלוק איתי גביע?״ היא שאלה. ״אני מיובשת.״
ניחשתי מה היא חושבת. יכולנו לחלוק עכשיו גלידה, כל עוד איתן ישן. הוא יבלוס הרבה שטויות עד סוף היום, אבל זה יהיה משהו רק לשנינו.
״טבול בשוקולד?״ שאלתי.
״תפתיע אותי,״ היא אמרה, והניחה את כף רגלה השמאלית על ברכה. ״צריך כסף?״
״יש לי,״ אמרתי, וטפחתי על כיסי האחורי. הסתובבתי וניגשתי אל דוכן הגלידה. זו היתה גלידה רכה לבנה שיוצאת ממכונה. לא בדיוק הסוג האהוב עלי בעולם - אני אוהב גלידה אמיתית - אבל הנערה שקיבלה את הזמנתי הצליחה לבצע פיתול מיומן בקצה. ביקשתי ממנה לטבול את הגביע בשוקולד, והוא נצמד לגלידה כמו עור כשהיא הגישה לי אותה.
נגסתי נגיסה קטנה, סדקתי את ציפוי השוקולד ומייד התחרטתי על כך. הייתי צריך לתת לג'ן את הביס הראשון, אבל החלטתי לפצות אותה על כך בהמשך השבוע. ביום שני לחזור הביתה עם פרחים, ובאחד הימים הבאים להזמין בייביסיטר ולקחת את ג'ן לארוחת ערב במסעדה. הדבר הזה שג'ן עברה - אולי קרה בגללי. לא הייתי קשוב במידה מספקת. לא השתדלתי יותר מדי. אם זה מה שנדרש כדי לשפר את מצב רוחה, הייתי מוכן להשקיע. ידעתי שאצליח להחזיר את הנישואים האלה למסלול התקין.
לא ציפיתי לראות את ג'ן באה לקראתי כשהסתובבתי. אפילו מבעד למשקפי השמש שכיסו את עיניה ראיתי שהיא נסערת. דמעה זלגה על לחייה, ופיה היה מעוות בהבעה איומה.
למה היא לא דוחפת את העגלה? הסתכלתי מאחוריה, למקום שחשבתי ששם היא ישבה.
היא ניגשה אלי במהירות וטפחה בכפות ידיה על כתפיי.
״רק לשנייה לא הסתכלתי,״ היא אמרה.
״מה?״
״הנעל שלי,״ היא אמרה בקול רועד. ״הוצאתי - את האבן - הוצאתי את האבן מהנעל, וכשהסתכלתי - הסתכלתי אחורה ו...״
״ג'ן, על מה את מדברת?״
״מישהו לקח אותו,״ היא אמרה, כמעט בלחש, וקולה כמעט נעלם. ״הסתובבתי והוא...״
בשלב זה כבר עקפתי אותה ורצתי למקום שבו ראיתי את שניהם יחד לאחרונה.
העגלה נעלמה.
עליתי על הגדר שעליה ישבה ג'ן וסרקתי בעיניי את ההמונים.
זאת בטח טעות. זה לא מה שנדמה לי. הוא יחזור תוך שנייה. מישהו לקח בטעות את העגלה הלא־נכונה.
״איתן!״ צעקתי. אנשים שחלפו על פניי הסתכלו עלי והמשיכו ללכת. ״איתן!״ צעקתי שוב.
ג'ן עמדה לצידי והסתכלה כלפי מעלה. ״אתה רואה אותו?״
״מה קרה?״ שאלתי במהירות. ״מה קרה, לכל הרוחות?״
״אמרתי לך. שנייה לא הסתכלתי ו...״
״איך יכולת לעשות את זה? איך יכולת להסיר את העיניים ממנו?״ ג'ן ניסתה לדבר, אבל אף מילה לא בקעה מפיה. עמדתי לשאול בפעם השלישית איך יכלה להרשות לדבר כזה לקרות, אבל הבנתי שאני מבזבז זמן.
חשבתי, מייד, על אותה אגדה אורבנית שהגיעה לחדר החדשות פעם או פעמיים בשנה.
״שמעתי מחבר של חבר,״ כך החלה ההודעה בדרך כלל, ״שהמשפחה הזאת מפרומיס פוֹלז נסעה לפלורידה, וכשהם היו באחד הפארקים הגדולים באורלנדו, הילד הקטן שלהם, או אולי זאת היתה ילדה, נחטף מהוריו. החוטפים לקחו אותו לשירותים וגזזו לו את השיער עד שהוא נראה לגמרי אחרת והבריחו אותו החוצה מהפארק, אבל זה לא הגיע לעיתונים כי בעלי הפארק לא היו מעוניינים בפרסומת שלילית.״
הדברים מעולם לא אושרו.
אבל עכשיו...
״תחזרי לשער הראשי,״ אמרתי לג'ן, וניסיתי לשמור על קול מאוזן. ״אם מישהו מנסה להוציא אותו, הוא יצטרך לעבור שם. חייב להיות שם מאבטח מטעם הפארק. תגידי לו מה קרה.״ גביע הגלידה עדיין היה בידי. השלכתי אותו.
״ואתה?״ היא שאלה.
״אני אחפש בכיוון הזה,״ אמרתי והצבעתי אל מאחורי דוכן הגלידה. היה שם בניין שירותים. אולי מישהו לקח את איתן לשירותי הגברים.
ג'ן כבר החלה לרוץ. היא הסתכלה אחורה וקירבה את ידה אל אוזנה, כאומרת לי לצלצל אליה אם אגלה משהו. הינהנתי והתחלתי לרוץ לכיוון הנגדי.
המשכתי לסרוק את הקהל תוך כדי ריצה אל הכניסה לשירותי הגברים. כשנכנסתי, קצר נשימה, שמעתי קולות של ילדים ומבוגרים ואת רעש המכונות לייבוש הידיים שהידהד בין הקירות. היה שם איש שהחזיק ילד, קטן מאיתן, ליד אחת המשתנות. גבר מבוגר שטף את ידיו ליד שורת הכיורים. נער כבן שש־עשרה ניער את ידיו מתחת למייבש.
עברתי על פניהם וניגשתי לתאים. היו שם שישה כאלה, וכל הדלתות היו פתוחות מלבד הרביעית. דפקתי בדלת, במחשבה שהיא תיפתח.
״מה?״ צעק לי גבר מבפנים. ״אני עוד רגע יוצא!״
״מי שם?״ צעקתי.
״מה 'כפת לך?״
הסתכלתי מבעד לסדק שבין הדלת למסגרתה, וראיתי גבר שמן יושב על האסלה. נדרשה לי שנייה לדעת שהוא שם לבדו.
״לך תזדיין!״ נבח הגבר.
חזרתי בריצה החוצה, וכמעט החלקתי על הרצפה הלחה. כשהייתי שוב בחוץ, באור השמש, ראיתי את האנשים נוהרים על פניי, והרגשתי המום.
איתן יכול להיות בכל מקום.
לא ידעתי לאן לפנות, אבל החלטתי שלפנות לאיזשהו כיוון עדיף מלעמוד במקום, אז רצתי אל בסיס רכבת ההרים הקרובה ביותר, ״הענקית״, שם חיכו כמאה אנשים לתורם. סרקתי את התור, חיפשתי בעיניי את העגלה שלנו, או ילד קטן בלי עגלה.
המשכתי לרוץ. לפני היתה ״ממלכת הילדים״, החלק שהוקדש ב'חמשת ההרים' למתקנים לילדים צעירים מכדי לעלות על רכבות ההרים הגדולות. האם הגיוני שמישהו שחטף את איתן הביא אותו הנה למתקנים? לא ממש. אלא אם כן זה היה סתם בלבול, מישהו שדחף עגלה, והמשיך ללכת איתה, בלי לטרוח להסתכל על הילד היושב בה. כמעט עשיתי את זה בעצמי פעם, בקניון. העגלות נראו לי כל כך דומות, ומחשבותיי היו במקום אחר.
לפני ראיתי אישה נמוכה ורחבה, שגבה פונה אלי, דוחפת עגלה שנראתה דומה מאוד לשלנו. מיהרתי לקראתה, נדחפתי קדימה, וקפצתי לפניה כדי להסתכל על הילד.
זו היתה ילדה כבת שלוש בשמלה ורודה, ופניה היו זרועות נקודות אדומות וירוקות.
״יש לך בעיה, אדון?״ שאלה האישה.
״סליחה,״ אמרתי, ואפילו לא פלטתי את כל המילה מפי לפני שפניתי משם, בעיניים שהמשיכו לסרוק, לסרוק, לסרוק...
ראיתי עוד עגלה. כחולה, שתיק בד קטן תקוע בסל האחורי שלה.
איש לא השגיח עליה. היא עמדה לה שם סתם. ממקומי לא יכולתי לראות אם מישהו יושב בתוכה.
מזווית עיניי קלטתי גבר. מזוקן. בורח.
אבל לא התעניינתי בו. רצתי לכיוון העגלה הזנוחה.
בבקשה, בבקשה, בבקשה...
רצתי לפניה והסתכלתי לתוכה.
הוא אפילו לא התעורר. ראשו עדיין היה נטוי הצידה, ועיניו עצומות.
״איתן!״ אמרתי. שלחתי יד למטה, הוצאתי אותו מהעגלה והצמדתי אותו אל גופי. ״איתן, אוי, אלוהים, איתן!״
הרחקתי אותו לרגע לראות את פניו, והוא קימט את מצחו כעומד לבכות. ״זה בסדר,״ אמרתי. ״זה בסדר. אבא פה.״
הבנתי שהוא לא היה מבוהל על שנחטף מאיתנו. הוא כעס על כך ששנתו הופרעה.
אבל זה לא עצר בעדי מלומר לו שוב שהכול בסדר. חיבקתי אותו בכוח וטפחתי על ראשו.
כשהרחקתי אותו ממני שוב, הפסיקו שפתיו לרעוד והוא הצביע על זווית פי ושאל: ״אכלת שוקולד?״
צחקתי ובכיתי בו בזמן.
נדרש לי רגע להתעשת ואז אמרתי, ״אנחנו צריכים למצוא את אמא שלך, שתדע שהכול בסדר.״
״מה קורה?״ שאל איתן.
הוצאתי את הטלפון שלי וחייגתי את מספרה של ג'ן בחיוג המהיר. הטלפון צילצל חמש פעמים ועבר להודעה. ״מצאתי אותו,״ אמרתי. ״אני מגיע לשער.״
איתן מעולם לא זכה לנסיעה מהירה כל כך בעגלה. הוא שלח את ידיו קדימה וציחקק כשדחפתי אותו בין ההמונים. הגלגלים הקדמיים החלו לרטוט עד שנאלצתי להטות את העגלה אחורה, מה שהגביר את צחוקו.
כשהגענו לשער הראשי נעצרתי והסתכלתי סביבי.
איתן אמר, ״אני חושב שאולי אני רוצה לנסות את רכבת ההרים הגדולה. אני מספיק גדול.״
״חכה רגע, חבר,״ אמרתי, והסתכלתי סביבי. הוצאתי שוב את הטלפון. השארתי הודעה שנייה: ״היי, אנחנו ליד השער. איפה את?״
עברנו אל מרכז השביל, ממש ליד השער, שם התפצלו ההמונים למתקנים השונים.
ג'ן לא היתה מצליחה לפספס אותנו כאן.
עמדתי לפני העגלה כדי שאיתן יוכל לראות אותי. ״אני רעב,״ הוא אמר. ״אמא לא באה? היא חזרה הביתה? היא השאירה לנו את התרמיל עם הכריכים?״
״חכה רגע,״ אמרתי.
״אני יכול לקבל כריך רק עם חמאת בוטנים? אני לא אוהב את אלה עם הריבה.״
״צנן מנועים שנייה, טוב?״ אמרתי. החזקתי את הטלפון שלי, מוכן לפתוח אותו ברגע שיצלצל.
אולי ג'ן מדברת עם מאבטחי הפארק. זה צעד נכון, גם אחרי שאיתן נמצא. כי מישהו הסתובב בפארק הזה וחטף ילדים של אחרים. שזה דבר לא טוב.
חיכיתי עשר דקות לפני שצילצלתי שוב לטלפון של ג'ן. גם הפעם היא לא ענתה. לא השארתי הודעה.
איתן אמר, ״אני לא רוצה להישאר פה. אני רוצה למתקנים.״
״חכה בסבלנות, חבר,״ אמרתי. ״אנחנו לא יכולים להסתלק בלי אמא שלך. היא לא תדע איפה למצוא אותנו.״
״היא יכולה לטלפן,״ אמר איתן ובעט ברגליו.
אחד מעובדי הפארק, שזיהיתי אותו על פי בגדי החאקי וסמל 'חמשת ההרים' הרקום עליהם, עבר לידנו. אחזתי בזרועו.
״אתה מהאבטחה?״ שאלתי.
הוא הרים מכשיר קשר קטן. ״אני יכול לקרוא להם,״ הוא אמר.
על פי בקשתי הוא צילצל לברר אם מישהו מהאבטחה עוזר לג'ן. ״מישהו צריך לומר לה שמצאתי את הבן שלנו,״ אמרתי.
הקול שנשמע ממכשיר הקשר היה צרוד. ״מי? אנחנו לא יודעים על זה שום דבר.״
״אני מצטער,״ אמר עובד הפארק והמשיך הלאה.
ניסיתי להרגיע את הבהלה בתוכי. משהו היה מאוד לא בסדר.
מישהו מנסה לקחת את הילד שלך. גבר מזוקן בורח.
אשתך לא חוזרת אל נקודת המפגש.
״אל תדאג,״ אמרתי לאיתן, וסרקתי את הקהל. ״אני בטוח שהיא תהיה כאן בעוד רגע. אחר כך נלך לעשות כיף.״
אבל איתן לא אמר שום דבר. הוא שוב נרדם.