מונולוג של איש שמן
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מונולוג של איש שמן

מונולוג של איש שמן

ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

עליזה גלקין-סמית

עליזה גלקין-סמית (נולדה בשנת 1952) סופרת ישראלית, מטפלת באמנות, ציירת ופסלת. חברה באגודת הסופרות והסופרים העבריים. חברה באגודת האמנים. ספרה ליל זכה בציון לשבח של איגוד הסופרים. 

מספריה:
עונות (ירושלים: כרמל, 2002)
יער הפלאות (תל אביב: חלונות, 2005)
מועדון יום שישי (תל אביב: גוונים, 2007)
ליל (תל אביב: מנדלי מוכר ספרים ברשת, 2013)
מונולוג של איש שמן (תל אביב: מנדלי מוכר ספרים ברשת, 2016) תורגם לאנגלית ולהולנדית
אהבה על כוס תה (ישראל, מנדלי ספרים אלקטרוניים, 2017)
קמליה סיננסיס - ספר התה (איתי בחור - הוצאה לאור, 2018)
האישה שניכשה בהר (הרצליה: מנדלי מוכר ספרים ברשת, 2018)
ורד הכלב (תל אביב: מנדלי מוכר ספרים ברשת, 2021)
כי הנה כחמר (תל אביב: מנדלי מוכר ספרים ברשת, 2023)

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/56fn9fdw

תקציר

הכותרת שנשמעת כה פשוטה לא מצביעה על הדרך הארוכה ומלאת הצמתים והחתחתים בה פסעתי, דרך שהיתה זרועה מקומות
ואנשים וסוגי אוכל למיניהם.
תמיד הייתי שמן, שמן עליז בדרך כלל, שלא נתן למשמניו להפריע לו. הייתי תלמיד חְנון ומצטיין בילדותי והמשכתי להיות סטודנט חנון ומצטיין עד להיותי מרצה צעיר למדי, מורה כנראה בחסד לפי  חוות דעת הסטודנטים (ציון לשבח על הסברים פשוטים לתהליכים היסטוריים מורכבים, לפי אחד מהם), המפרסם מאמרים בקביעות, שהרי אחרת לא הייתי שורד שם.
יש לי יתרונות לא מעטים, ביניהם זכרון מעולה ויכולת לראות תמונת-על ולמקם בה את הפרטים.
• • •
כל זה לא עזר לי בחיי האישיים, שבהם הפכתי להיות עיוור, מובל תמיד בידי נשים – בנות המין הלא מובן הזה, המסוגלות להכניע אותי מראש כאילו שמו חח באפי. אני גמיש, מקבל את כל הגחמות של בת הזוג, לא מתווכח, נוח ועובדה שנשים רוצות להיות אתי ובמיטתי. בכל פעם שנגמרה פרשיה הייתי מזמר לעצמי על עצמי: "כלבלב הו בידי בם בם" ונשבע לעצמי שלא עוד, ונשבר כשבפעם הבאה אחת מהן היתה עושה לי חיינדלעך.

פרק ראשון

פרק ראשון: אמא ת"א ות"א-שמנת חמוצה
 
סצנה מתוך חלום שחוזר על עצמו מדי פעם באופנים שונים: אמא פולניה, אני ילד קטן ורזה. אמא מחליטה שעלי לגדול לאיש מלא גוף ויהי מה, רק שלא אהיה פליגאלע או צפלון, והיא מכינה מבוקר ועד ערב מרקי שומן שאני שותה עד תום והיא שבעת רצון: מוזלמן לא תהיה.
החלום אינו שונה מהמציאות שבה גדלתי. הורי עלו מפולין שנה אחרי קום המדינה, ומספר שנים אחרי שהתאוששו (כהגדרת אמי), התחתנו ואחותי בלומה-דליה נולדה. הם לא רצו ילד נוסף, אך עשור לאחר מכן – הפתעה. נולדתי. אני הבאתי את הרעש לחייהם, כך הם אמרו. אמא הכירה פתרון אחד לנושא הבכי האינסופי והתזוזתיות של התינוק החדש: אוכל.
גרנו בתל-אביב בשיכון בדירה קטנה, עם מטבח קטן עוד יותר. זה לא מנע ממנה להכין מדי יום אוכל טרי, תפוחי אדמה עם שמנת חמוצה ושניצל לבן/פולקע בצהריים ומדי שישי ושבת זכינו ברגל קרושה וכבד קצוץ טעון בהרבה בצל קצוץ ובראש השנה ובפסח הגעפילטע פיש המפורסם. רק מרק העצמות או מרק העוף, שאותו אכלנו מדי יום, קיבל זכויות יתר. אותו הכינה אחת לשלושה ימים, "בגלל שמרק שעומד הוא טוב יותר", וגם למרק העוף הוסיפה עצמות עם מֵח שקראה לו מוח, ולא הבינה את ההתחכמויות שלי בקשר לכך – חוש הומור לא היה הצד החזק שלה, ושומן חזיר, הסְווֹנינָה המפורסמת, שימש לטיגון.
וכך היינו מכרסמים את העצמות, ההורים כדי להזדהות עמי ("אתה לבן מדי, אתה צריך להתחזק, חסר לך ברזל, ומוח זה טוב בשבילך") וקולות המציצה והכרסום היו מענגים אותי ביותר. המרק היה סמיך ומלא שומן כדי שאגדל והיינו מנגבים את השאריות בהרבה לחם, לחם אחיד או לחם שיפון, מה שהיה. לאחותי לא דאגו כך "כי היא בת וצריכה לשמור על הפיגורה". כשגדלתי להר אדם אמא היתה מרוצה שהצליחה לנצח את הגורל האכזר שהיה צפוי לילדון רזון ומסכן, "ואל תשכח איך מתו בגטו, כמו זבובים. היו מוכנים לעבוד בכפייה הקשה רק לקבל צלחת מרק. היימח שמם לא נתנו להכניס אוכל לגטו, ואם יקרה משהו יהיו לך רזרבות".
כך אני, שהגעתי לעולם בהפתעה גדולה להורי ומאוחר בחייהם, גדלתי עם אוכל, עם אחות שגדולה ממני בעשר שנים ו"תעוף לי מהעיניים" היה המשפט הקבוע שלה ו"רואים שינקת שומן במקום חלב" היה המשפט השני, עם אמא שתופרת לאנשים ומתקנת בגדים בין הבישולים והנקיונות ועם אבא שתקן שמקשיב לכל מילה. הוא אהב לקרוא והפעמים היחידות שדיבר, ואני מתכוון למשהו מעבר ל"אפשר לקבל את המלח?" היו כשסיפר (בקמצנות) על משהו חדש שלמד בהיסטוריה וניסה להסביר לי שהאנושות חולה. שניהם, הוא ואמי לא זכו להשכלה מי יודע מה בגלל שעזבו את פולין צעירים ובאו לארץ בלי ידיעת השפה. למרות שלא נראה שזה הציק להם – העיקר לא להיות "שם" נהגו לומר – דאגו שאחותי ואני נלמד, אבל אמא לא הפסיקה לרטון: "היית צריך להיות לפחות רופא. עורך דין. עדיף אפילו מהנדס מסתם מורה להיסטוריה. אחותך מצאה שידוך מצוין אבל גרה רחוק, וכל הלימודים שלה בביולוגיה לא שווים כלום עכשיו. ואתה?"
"אני כמו אבא, מה לעשות," הייתי מתחצף ורואה בדל של חיוך נדיר על פניו של אבא. זה היה שווה הרבה. חומר הקריאה היחידי שלי שלא היה חובה היה רומנים היסטוריים מכל הבא ליד בספריה המקומית: מרי רנו, רוברט גרייבס, דזירה, ג'יימס קלאוול ואחריהם הגיעו תקופות קדומות בפרהיסטוריה של ג'ין אואל או שנהאת המצרי של מיקה ולטרי. בחירה אקלקטית לחלוטין, כפי שציינתי, וכשסיימתי את הספרים שתורגמו לעברית עברתי לאנגלית ולצרפתית, מה שעזר לי אחר כך בלימודים האקדמאים.
חשתי שאבא באמת הבין לרוחי וחשדתי שהוא אוהב רכילות כמוני, ולכן מעדיף לשתוק ולהקשיב. גם כשהכנתי שיעורי בית בקצה הסלון – הקצה השני היה מיועד לפינת מכונת התפירה ולשקיות בגדים עם שמות – אוזן אחת היתה קשובה לשיחות שהתנהלו בין אמא ללקוחותיה, בין אחותי וחברותיה, לקולות השכנים מבחוץ ורק כך הצלחתי ללמוד.
למרבה הפלא לא סבלתי בגן ובבית הספר. הייתי גדול ושמן והודיתי בכך. סירבתי להשתתף במשחקים בהפסקות והעדפתי לקרוא תוך כדי לעיסת הכריכים האדירים שאמא עטפה בנייר כל בוקר. לחמניה גדולה עם שומשום מפוזר עליה ובתוכה גבינה צהובה עם נקניק או רק נקניק. לא פרוסה אחת משני המרכיבים הללו, אלא כמות נאה מהם, על שכבה לא דקה של חמאה. וגם אז לא זכור לי אירוע אחד שבו הרביצו לי או התעללו בי. היו התבדחויות שלהן הייתי שותף פעיל. בתיכון הבנות סיקרנו אותי, אך לא מעבר לזה. חששתי מהשדיים שצמחו להן, הרגליים שבצבצו מחצאיות קצרצרות איימו עלי, ובכלל, לא הבנתי את ההסתודדויות שלהן והרמיזות. הן נראו לי מפחידות כך או אחרת, והעדפתי לשקוע בחלומות בהקיץ על דמויות היסטוריות.
לקראת סוף השביעית היתה לי חברה, רעות. כלומר, היא אימצה אותי כחבר ואני הייתי פסיבי כבר אז. כיום אני חושד שמה שרצתה היה ללמוד אתי כדי להצליח בבגרויות (זה לא עזר לה ואני הרווחתי). למדנו יחד, בעיקר אצלה, ולעתים יצאנו. עד שיום אחד כשעמדה לצאת אמא עשתה טעות והזמינה אותה לארוחת ערב למחרת היום ולא שעתה לנסיונות הרמיזה בסימנים של אבא ושלי.
"את לא יכולה לעשות לי את זה," אמרתי לה אחרי שהבחורה הלכה. "זה יהרוס הכול."
"שטויות," אמרה. "אם היא רצינית היא צריכה להכיר אותנו ואת האוכל שלנו. אין מה להתבייש."
אבא ניסה לדבר על לבה אך היא בשלה: "הם כמעט שנה ביחד, זה כמו אירוסים."
רעות טלפנה ונענתה. אבן נגולה מלבי. עזרתי לסדר ולנקות את הבית, שגם כך היה מצוחצח. אמא ערכה את כלי החג המיוחדים, וכשנשמעה דפיקה בדלת הורידה את סינרה וסירקה את שיערה. רעות התקבלה בכבוד מלכים. אמא הכינה לה מטעמים שאנו זוכים לקבלם רק בחגים, כולל קומפוט של פירות יבשים – משום מה מתוקים לא נכללו בתפריט המשמין של אמא.
אמא הציגה כל מנה בפני עצמה כשהיא טורחת לציין כמה עבודה דרשה, שנועדה להזדמנויות מיוחדות ושהיא הכינה את הארוחה בשמחה רבה. רעות לא חשה נבוכה כלל, והודתה לה.
"תאכלי, תאכלי, את נראית רזה," ציינה אמא. "הנה, זה ז'וּרֶק, המרק הטוב שלנו."
"שזה?"
"כמה סודות, אבל לך אני מספרת: זה עושים משיפון טוב חמוץ, עם ביצה ונקניקיה מיוחדת, ותפוחי אדמה ופטריות. קחי, קחי, תוסיפי שמנת חמוצה. זה הכי טוב."
"אני לא יכולה," אמרה לי רעות בלחש. "אני לא מערבבת בשר עם חלב."
"אז אל תשימי שמנת," לחשתי לה חזרה. "כי יש גם בשר אחר כך."
המנה העיקרית היתה פּיֶרוֹגי, שתמיד אהבתי בכל מילוי שהוא, והפעם אמא מילאה אותו בבשר ובכרוב, ולידם קוטלט סְקאבּוֹבי עבה וטעים. אמא השיגה את המלפפונים החמוצים הפולניים המיוחדים, אלה שקראתי להם חזירי יבלות, וטוב שאמא לא הבינה. היא לא אהבה שעושים צחוק מאוכל. ייחלתי שאמא תזמין את רעות אחת לשבוע בגלל האוכל המשובח הזה, וזכרתי אילו מטעמים מחכים לנו במקרר לקינוח: פירוגי מתוק ועוגת פרג מאקוֹבְיֶץ שגנבתי ממנה חתיכה קטנה וקיוויתי שאמא לא תשים לב שקלקלתי לה. היא אהבה להגיש אותה שלמה ולפרוס על השולחן כשהשבלול מתגלה בפני כולם כפלא מעולם אחר, כשהניגוד בין הפרג הכהה לבצק הלבן בולט עוד יותר.
רעות טעמה ושיבחה את המנה. נראה שהיה לה תיאבון לא מועט.
"טעים מאוד. זה השניצל הטוב ביותר שטעמתי. אבל יש לו טעם שונה."
"בוודאי," אמרה אמא בגאווה. "זה בשר לבן מיוחד לזה, כך עושים את זה. לא כמו סתם חזה של תרנגול."
"בשר לבן?" פנתה אלי רעות. "זה מה שאני חושבת שזה?"
התאבנתי. אין לי מושג למה לא קישרתי את הכשרות עם החזיר. אולי משום שאצלנו תמיד אכלו בשר לבן וזה היה חלק מהשגרה. רעות קמה, רצה לשירותים ומשם ברחה לביתה.
ואני סיימתי גם את האוכל מהצלחת שלה, כנחמה על הפרידה הברורה.
סוף סיפור רעות. סוף התיכון.
מכאן מתחילה מסכת חיי: נשים, אוכל והיסטוריה.
***

עליזה גלקין-סמית

עליזה גלקין-סמית (נולדה בשנת 1952) סופרת ישראלית, מטפלת באמנות, ציירת ופסלת. חברה באגודת הסופרות והסופרים העבריים. חברה באגודת האמנים. ספרה ליל זכה בציון לשבח של איגוד הסופרים. 

מספריה:
עונות (ירושלים: כרמל, 2002)
יער הפלאות (תל אביב: חלונות, 2005)
מועדון יום שישי (תל אביב: גוונים, 2007)
ליל (תל אביב: מנדלי מוכר ספרים ברשת, 2013)
מונולוג של איש שמן (תל אביב: מנדלי מוכר ספרים ברשת, 2016) תורגם לאנגלית ולהולנדית
אהבה על כוס תה (ישראל, מנדלי ספרים אלקטרוניים, 2017)
קמליה סיננסיס - ספר התה (איתי בחור - הוצאה לאור, 2018)
האישה שניכשה בהר (הרצליה: מנדלי מוכר ספרים ברשת, 2018)
ורד הכלב (תל אביב: מנדלי מוכר ספרים ברשת, 2021)
כי הנה כחמר (תל אביב: מנדלי מוכר ספרים ברשת, 2023)

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/56fn9fdw

עוד על הספר

מונולוג של איש שמן עליזה גלקין-סמית
פרק ראשון: אמא ת"א ות"א-שמנת חמוצה
 
סצנה מתוך חלום שחוזר על עצמו מדי פעם באופנים שונים: אמא פולניה, אני ילד קטן ורזה. אמא מחליטה שעלי לגדול לאיש מלא גוף ויהי מה, רק שלא אהיה פליגאלע או צפלון, והיא מכינה מבוקר ועד ערב מרקי שומן שאני שותה עד תום והיא שבעת רצון: מוזלמן לא תהיה.
החלום אינו שונה מהמציאות שבה גדלתי. הורי עלו מפולין שנה אחרי קום המדינה, ומספר שנים אחרי שהתאוששו (כהגדרת אמי), התחתנו ואחותי בלומה-דליה נולדה. הם לא רצו ילד נוסף, אך עשור לאחר מכן – הפתעה. נולדתי. אני הבאתי את הרעש לחייהם, כך הם אמרו. אמא הכירה פתרון אחד לנושא הבכי האינסופי והתזוזתיות של התינוק החדש: אוכל.
גרנו בתל-אביב בשיכון בדירה קטנה, עם מטבח קטן עוד יותר. זה לא מנע ממנה להכין מדי יום אוכל טרי, תפוחי אדמה עם שמנת חמוצה ושניצל לבן/פולקע בצהריים ומדי שישי ושבת זכינו ברגל קרושה וכבד קצוץ טעון בהרבה בצל קצוץ ובראש השנה ובפסח הגעפילטע פיש המפורסם. רק מרק העצמות או מרק העוף, שאותו אכלנו מדי יום, קיבל זכויות יתר. אותו הכינה אחת לשלושה ימים, "בגלל שמרק שעומד הוא טוב יותר", וגם למרק העוף הוסיפה עצמות עם מֵח שקראה לו מוח, ולא הבינה את ההתחכמויות שלי בקשר לכך – חוש הומור לא היה הצד החזק שלה, ושומן חזיר, הסְווֹנינָה המפורסמת, שימש לטיגון.
וכך היינו מכרסמים את העצמות, ההורים כדי להזדהות עמי ("אתה לבן מדי, אתה צריך להתחזק, חסר לך ברזל, ומוח זה טוב בשבילך") וקולות המציצה והכרסום היו מענגים אותי ביותר. המרק היה סמיך ומלא שומן כדי שאגדל והיינו מנגבים את השאריות בהרבה לחם, לחם אחיד או לחם שיפון, מה שהיה. לאחותי לא דאגו כך "כי היא בת וצריכה לשמור על הפיגורה". כשגדלתי להר אדם אמא היתה מרוצה שהצליחה לנצח את הגורל האכזר שהיה צפוי לילדון רזון ומסכן, "ואל תשכח איך מתו בגטו, כמו זבובים. היו מוכנים לעבוד בכפייה הקשה רק לקבל צלחת מרק. היימח שמם לא נתנו להכניס אוכל לגטו, ואם יקרה משהו יהיו לך רזרבות".
כך אני, שהגעתי לעולם בהפתעה גדולה להורי ומאוחר בחייהם, גדלתי עם אוכל, עם אחות שגדולה ממני בעשר שנים ו"תעוף לי מהעיניים" היה המשפט הקבוע שלה ו"רואים שינקת שומן במקום חלב" היה המשפט השני, עם אמא שתופרת לאנשים ומתקנת בגדים בין הבישולים והנקיונות ועם אבא שתקן שמקשיב לכל מילה. הוא אהב לקרוא והפעמים היחידות שדיבר, ואני מתכוון למשהו מעבר ל"אפשר לקבל את המלח?" היו כשסיפר (בקמצנות) על משהו חדש שלמד בהיסטוריה וניסה להסביר לי שהאנושות חולה. שניהם, הוא ואמי לא זכו להשכלה מי יודע מה בגלל שעזבו את פולין צעירים ובאו לארץ בלי ידיעת השפה. למרות שלא נראה שזה הציק להם – העיקר לא להיות "שם" נהגו לומר – דאגו שאחותי ואני נלמד, אבל אמא לא הפסיקה לרטון: "היית צריך להיות לפחות רופא. עורך דין. עדיף אפילו מהנדס מסתם מורה להיסטוריה. אחותך מצאה שידוך מצוין אבל גרה רחוק, וכל הלימודים שלה בביולוגיה לא שווים כלום עכשיו. ואתה?"
"אני כמו אבא, מה לעשות," הייתי מתחצף ורואה בדל של חיוך נדיר על פניו של אבא. זה היה שווה הרבה. חומר הקריאה היחידי שלי שלא היה חובה היה רומנים היסטוריים מכל הבא ליד בספריה המקומית: מרי רנו, רוברט גרייבס, דזירה, ג'יימס קלאוול ואחריהם הגיעו תקופות קדומות בפרהיסטוריה של ג'ין אואל או שנהאת המצרי של מיקה ולטרי. בחירה אקלקטית לחלוטין, כפי שציינתי, וכשסיימתי את הספרים שתורגמו לעברית עברתי לאנגלית ולצרפתית, מה שעזר לי אחר כך בלימודים האקדמאים.
חשתי שאבא באמת הבין לרוחי וחשדתי שהוא אוהב רכילות כמוני, ולכן מעדיף לשתוק ולהקשיב. גם כשהכנתי שיעורי בית בקצה הסלון – הקצה השני היה מיועד לפינת מכונת התפירה ולשקיות בגדים עם שמות – אוזן אחת היתה קשובה לשיחות שהתנהלו בין אמא ללקוחותיה, בין אחותי וחברותיה, לקולות השכנים מבחוץ ורק כך הצלחתי ללמוד.
למרבה הפלא לא סבלתי בגן ובבית הספר. הייתי גדול ושמן והודיתי בכך. סירבתי להשתתף במשחקים בהפסקות והעדפתי לקרוא תוך כדי לעיסת הכריכים האדירים שאמא עטפה בנייר כל בוקר. לחמניה גדולה עם שומשום מפוזר עליה ובתוכה גבינה צהובה עם נקניק או רק נקניק. לא פרוסה אחת משני המרכיבים הללו, אלא כמות נאה מהם, על שכבה לא דקה של חמאה. וגם אז לא זכור לי אירוע אחד שבו הרביצו לי או התעללו בי. היו התבדחויות שלהן הייתי שותף פעיל. בתיכון הבנות סיקרנו אותי, אך לא מעבר לזה. חששתי מהשדיים שצמחו להן, הרגליים שבצבצו מחצאיות קצרצרות איימו עלי, ובכלל, לא הבנתי את ההסתודדויות שלהן והרמיזות. הן נראו לי מפחידות כך או אחרת, והעדפתי לשקוע בחלומות בהקיץ על דמויות היסטוריות.
לקראת סוף השביעית היתה לי חברה, רעות. כלומר, היא אימצה אותי כחבר ואני הייתי פסיבי כבר אז. כיום אני חושד שמה שרצתה היה ללמוד אתי כדי להצליח בבגרויות (זה לא עזר לה ואני הרווחתי). למדנו יחד, בעיקר אצלה, ולעתים יצאנו. עד שיום אחד כשעמדה לצאת אמא עשתה טעות והזמינה אותה לארוחת ערב למחרת היום ולא שעתה לנסיונות הרמיזה בסימנים של אבא ושלי.
"את לא יכולה לעשות לי את זה," אמרתי לה אחרי שהבחורה הלכה. "זה יהרוס הכול."
"שטויות," אמרה. "אם היא רצינית היא צריכה להכיר אותנו ואת האוכל שלנו. אין מה להתבייש."
אבא ניסה לדבר על לבה אך היא בשלה: "הם כמעט שנה ביחד, זה כמו אירוסים."
רעות טלפנה ונענתה. אבן נגולה מלבי. עזרתי לסדר ולנקות את הבית, שגם כך היה מצוחצח. אמא ערכה את כלי החג המיוחדים, וכשנשמעה דפיקה בדלת הורידה את סינרה וסירקה את שיערה. רעות התקבלה בכבוד מלכים. אמא הכינה לה מטעמים שאנו זוכים לקבלם רק בחגים, כולל קומפוט של פירות יבשים – משום מה מתוקים לא נכללו בתפריט המשמין של אמא.
אמא הציגה כל מנה בפני עצמה כשהיא טורחת לציין כמה עבודה דרשה, שנועדה להזדמנויות מיוחדות ושהיא הכינה את הארוחה בשמחה רבה. רעות לא חשה נבוכה כלל, והודתה לה.
"תאכלי, תאכלי, את נראית רזה," ציינה אמא. "הנה, זה ז'וּרֶק, המרק הטוב שלנו."
"שזה?"
"כמה סודות, אבל לך אני מספרת: זה עושים משיפון טוב חמוץ, עם ביצה ונקניקיה מיוחדת, ותפוחי אדמה ופטריות. קחי, קחי, תוסיפי שמנת חמוצה. זה הכי טוב."
"אני לא יכולה," אמרה לי רעות בלחש. "אני לא מערבבת בשר עם חלב."
"אז אל תשימי שמנת," לחשתי לה חזרה. "כי יש גם בשר אחר כך."
המנה העיקרית היתה פּיֶרוֹגי, שתמיד אהבתי בכל מילוי שהוא, והפעם אמא מילאה אותו בבשר ובכרוב, ולידם קוטלט סְקאבּוֹבי עבה וטעים. אמא השיגה את המלפפונים החמוצים הפולניים המיוחדים, אלה שקראתי להם חזירי יבלות, וטוב שאמא לא הבינה. היא לא אהבה שעושים צחוק מאוכל. ייחלתי שאמא תזמין את רעות אחת לשבוע בגלל האוכל המשובח הזה, וזכרתי אילו מטעמים מחכים לנו במקרר לקינוח: פירוגי מתוק ועוגת פרג מאקוֹבְיֶץ שגנבתי ממנה חתיכה קטנה וקיוויתי שאמא לא תשים לב שקלקלתי לה. היא אהבה להגיש אותה שלמה ולפרוס על השולחן כשהשבלול מתגלה בפני כולם כפלא מעולם אחר, כשהניגוד בין הפרג הכהה לבצק הלבן בולט עוד יותר.
רעות טעמה ושיבחה את המנה. נראה שהיה לה תיאבון לא מועט.
"טעים מאוד. זה השניצל הטוב ביותר שטעמתי. אבל יש לו טעם שונה."
"בוודאי," אמרה אמא בגאווה. "זה בשר לבן מיוחד לזה, כך עושים את זה. לא כמו סתם חזה של תרנגול."
"בשר לבן?" פנתה אלי רעות. "זה מה שאני חושבת שזה?"
התאבנתי. אין לי מושג למה לא קישרתי את הכשרות עם החזיר. אולי משום שאצלנו תמיד אכלו בשר לבן וזה היה חלק מהשגרה. רעות קמה, רצה לשירותים ומשם ברחה לביתה.
ואני סיימתי גם את האוכל מהצלחת שלה, כנחמה על הפרידה הברורה.
סוף סיפור רעות. סוף התיכון.
מכאן מתחילה מסכת חיי: נשים, אוכל והיסטוריה.
***