הביתה מערבות השמש
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הביתה מערבות השמש
הוספה למועדפים

הביתה מערבות השמש

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

אורי אורלב

אורי אורלב נולד בוורשה, פולין, בשנת 1931. במלחמת העולם השנייה נשלח אביו לחזית, ואורלב חי עם אמו ואחיו הצעיר בגטו ורשה. אמו נהרגה בגטו, והילדים נשלחו למחנה הריכוז ברגן-בלזן. לאחר המלחמה עלה אורלב לארץ עם אחיו, ואומץ על ידי קיבוץ גניגר. אביו אותר ועלה לארץ בשנת 1954. אורלב כתב בעיקר ספרות ילדים ונוער, אך גם עסק בתרגום מפולנית. הוא זכה בפרסים רבים על יצירתו, בהם פרס אנדרסן לספרות ילדים ונוער (1996), פרס זאב לספרות ילדים ונוער (תשל"ח, 1978) ופרס ביאליק לספרות יפה בקטגוריית ספרות הילדים לשנת 2006. הידועים שבספריו עוסקים בילדותו בשואה ("האי ברחוב הציפורים") או בשנותיו הראשונות בארץ ("רחוקי משפחה"), והם מציגים את הדברים מנקודת מבט נגישה לילדים ולנוער. ספרים נוספים פרי עטו אשר יצאו בהוצאת כתר: "האיש מן הצד האחר", "הגברת עם המגבעת", "המשפחה הנודדת" , "משחק החול", "שירת הלווייתנים", "חולצת האריה", "רוץ ילד, רוץ", "קטנה גדולה", "הביתה מערבות השמש", "משגעת פילים". בשנת 2011 יצאה לאור מהדורה חגיגית במלאת שלושים שנה ל"האי ברחוב הציפורים".

תקציר

אליושה בן החמש נאלץ להשאיר מאחוריו צעצוע יקר ללבו ועמו כמעט כל מה שהכיר. התקופה היא מלחמת העולם השנייה ומשפחתו נמלטת ברגע האחרון לברית המועצות מפני הצבא הגרמני. האב מתגייס לצבא האדום. אליושה יוצא עם אמו, שתי אחיותיו ואחיו התינוק למסע מרתק אל חיים חדשים בערבות השמש של קזחסטן. אורי אורלב מגולל סיפור חיים מלא הרפתקאות כפי שהוא משתקף במבטו החם של הילד אליושה. אליושה מתבגר לאורך הסיפור, מוצא חברים בין הילדים המוסלמים בכפר קטן בקזחסטן ודואג לביתו החדש ולמשפחתו. אמו רבת התושייה משתמשת בכל כישרונותיה כדי להתפרנס ולקיים את ילדיה, מנגנת באירועים משפחתיים ומגייסת את כישרונה המסתורי לקריאת הנסתר בקלפי טארוט. עם תום המלחמה הם יוצאים למסע חדש, והפעם הביתה, לארץ ישראל. הביתה מערבות השמש מבוסס על סיפורו האמיתי של אלי פו-פו´זניאק, שבילדותו נקרא אליושה. זהו סיפור לא שגרתי על חיים מלאי צבע וחיוניות בצל המלחמה ועל החיים החדשים בארץ. אורי אורלב הוא מבכירי סופרי הילדים והנוער. הוא כתב יותר משלושים ספרים, בהם ´האי ברחוב הציפורים´ ו´רוץ ילד, רוץ´. ספריו של אורלב תורגמו ל-38 שפות והוא זכה בפרסים רבים בארץ ובעולם, בהם פרס אנדרסן הבינלאומי. עד היום נמכרו יותר ממליון ספריו. הביתה מערבות השמש מיועד לילדים ולבני הנעורים אך גם קוראים מבוגרים ימצאו בו ענין ורגש חם ואמיתי.

פרק ראשון

הסיפור שלי מתחיל ביום הולדתי החמישי, בעיירה קוֹסְטוֹפּוֹל.
כשנולדתי, העיירה עדיין הייתה בתחומי פולין. כשהייתי בן שלוש, בפרוץ מלחמת העולם השנייה, כבש הצבא הרוסי את האזור.
בסביבה שלי נשמעו שלוש שפות: רוסית, פולנית ואוקראינית, אבל בבית דיברו בעיקר פולנית ורוסית.
אבא קנה לי ליום הולדתי מכונית קטנה שהיו מותחים במפתח מהצד וכשהיו מעמידים אותה על הרצפה היא הייתה נוסעת כמו משוגעת. המכונית הזאת הקסימה אותי ממש. מאותו יום לא עזבתי אותה לרגע. בערב הלכתי לישון עם המכונית שלי, בעודי אוחז בה בחוזקה. כשאכלנו שמתי אותה על הברכיים. כמעט שלא הפעלתי אותה, מפני שפחדתי שתתקלקל. בכל זאת רצתי לחברה שלי, מַרְיַנְקָה, שהייתה בת שבע, כמו אחיותי. היא הייתה בתם של המשרתים שלנו. הם גרו בצריף, מעבר לגדר של הגן שלנו. כל כך רציתי להראות לה את המכונית. בדרך כלל אמא לא הייתה מרשה לי ללכת לשחק עם מַרְיַנְקָה. היא אמרה שיש לה כינים.
אבל האיסור של אמא לא עצר בעדי, ותמיד מצאתי דרך להתחמק ולרוץ לצריף. הייתי מחייך יפה לשומר שלנו והוא היה פותח לי סדק קטן בשער הברזל ולא הלשין עלי. השומר ניצב בשער שלנו מטעם השלטונות, מפני שאבא היה מפקד המשטרה של האזור.
על מַרְיַנְקָה נאסר לבוא אלינו, אלא אם כן באה עם אמה לעזור לה בניקוי הבית שלנו. אבל כשהייתה רוצה שאבוא לשחק אִתה היא הייתה שורקת לי מעבר לגדר. הייתי מתחמק מהבית ורץ אליה. מַרְיַנְקָה שָׂמחה לקראתי תמיד. היו לנו משחקים סודיים.
היינו הולכים למחסן הגרוטאות ומשחקים שם ב"אמא ואבא"
או ב"חולה ורופא". אני הייתי תמיד האבא והייתי צועק עליה באוקראינית, כמו שצעקו במשפחה שלהם. לפעמים גם הרבצתי לה (כאילו), ולפעמים ישַנו יחד ב"מיטה" מחובקים, אבל בלי לדגדג. לפעמים היא הייתה מביאה את הבובה שלה ואז היינו מנשקים אותה, מלבישים ומפשיטים אותה והיא, "אמא", הייתה שואלת אותי: "אבא, איך אתה רוצה להעניש את הבת שלך?" ואני הייתי ממציא כל מיני עונשים. לסגור אותה בחושך, למשל, או להרביץ לה בטוסיק. ולפעמים אני הייתי אומר למַרְיַנְקָה: "אמא, אולי תלבישי לה את השמלה האדומה? או את התחתונים עם התחרה? ועכשיו תניקי אותה!" היינו גם מרביצים לה כשעשתה פיפי במיטה.
כששיחקנו בחולה ורופא, בדרך כלל היא הייתה הרופאה. רק לפעמים הסכימה להתחלף והראתה לי בדיוק איך ואיפה לבדוק אותה.
הראיתי לה בהתרגשות את המכונית.
"תן לי."
"לא, רק ביד שלי."
מָתַחתי את המכונית והעמדתי אותה על הרצפה. היא נסעה נהדר. מַרְיַנְקָה הסתכלה ואמרה:
"יופי."
זה הכול? לא ממש התלהבה, לעזאזל. סתם בזבזתי עליה את מנוע המכונית שלי. חזרתי מאוכזב הביתה.
כמה ימים אחרי יום הולדתי התחילו להישמע בבית דיבורים על מלחמה, על גרמנים, אמרו שהם פורצים לאורך כל החזית ומתקרבים גם אלינו, לקוֹסְטוֹפּוֹל. אבא לא האמין תחילה. הוא אמר שזה לא יכול להיות. למה? מפני שסְטַלִין אמר שזה לא יכול להיות. אמא צעקה ואמרה לו:
"אתה והסְטַלִין שלך! אם סְטַלִין יגיד לך שעכשיו לילה, גם כן תאמין לו? המפלגה שלך עשתה אותך עיוור כבר מזמן."
אבא אמר:
"הצבא הרוסי לא כל כך חלש. בטח הכול שקרים שהגרמנים בעצמם מפיצים כדי להחליש אותנו."
אלא שבתוך יומיים התברר שהגרמנים באמת מתקרבים ובאים והצבא הרוסי נמלט על נפשו. השכנים שלנו, למשל, ארזו את החפצים והעמיסו אותם על המכונית שלהם. הם החליטו לברוח מזרחה, לעומק ברית המועצות. הרי ברית המועצות גדולה ועצומה. אמא התחילה להעמיס חפצים על המכונית הפרטית שלנו בעזרת הנהג של אבא מהמשטרה. לעתים קרובות היה אבא יוצא מוקדם בבוקר במכונית המשטרה שעמדה אצלנו בחצר ומשאיר לנו את בּוֹרִיס הנהג. חיבבתי מאוד את בּוֹרִיס. בּוֹרִיס היה מסיע את אחיותי לבית הספר ואותי לגן במכונית הפרטית שלנו, ואת אמא היה מסיע העירה לסידורים או לקניות, מפני שהבית שלנו היה קצת מחוץ לעיר. עכשיו עזר בּוֹרִיס לאמא להעמיס את החפצים שארזה.
"אמא, למה?"
"אולי נצטרך לנסוע לזמן מה."
"בגלל המלחמה?"
"אֶלְיוּשָׁה, אני לא יכולה לדבר עכשיו. הרי אתה רואה שאני עסוקה. אסביר לך אחר כך."
אחר כך חזר אבא הביתה. הייתה מריבה גדולה ואבא ציווה עליהם להחזיר את הכול הביתה. אבל למחרת, אחרי שאבא יצא, חזרה אמא להעמיס את הדברים על המכונית. כבר לא שאלתי שום דבר. אבל התפלאתי כשאמא ובּוֹרִיס הוציאו את השטיח מחדר האוכל שלנו. הם גלגלו אותו וקשרו אותו על גג המכונית. אבא חזר, בחן את המכונית העמוסה ולא כעס ולא אמר שיש להחזיר מיד את הכול הביתה. הוא רק שאל:
"למה השטיח?"
"אני לא יודעת איפה נהיה, והרי נצטרך לישון על משהו. אתה לא מבין?"
אבא היה עצוב ורציני ולא התווכח עם אמא. הוא שתק.
באותו לילה טלטל אותי מישהו בחושך. זה היה כל כך פתאומי שהתעוררתי בבהלה. על רקע החלון ראיתי את אבא, והוא לבוש בבגדים ולא בפיג'מה. הוא חטף אותי מהמיטה כאילו קרה משהו נורא. שריפה? מה עוד יכול להיות? הוא לא אמר מילה ויצא מהבית בריצה. בגלל ההלם והטלטלה החליקה המכונית שלי מידי. בכלל לא הרגשתי שהיא נעלמה לי. כל הזמן הרגשתי שאני עדיין מחזיק אותה חזק ביד. המכונית שלנו עמדה עמוסה לפני שער הבית.
דלת הנהג ודלת הנוסעים היו פתוחות לרווחה. חבל שבמכונית שלי אי אפשר לפתוח ככה את הדלתות, חשבתי. כולם כבר ישבו בפנים. אבא דחף אותי בין אחיותי, טרק את הדלת, התיישב ליד ההגה וטרק את הדלת שלו. ואז מיששתי את המכונית שלי והיד הייתה ריקה! פתחתי את הדלת, קפצתי החוצה ורצתי הביתה בכל כוחי. גם אבא פתח את הדלת ורץ אחרי בכל כוחו. הוא השיג אותי במדרגות, תפס אותי, סטר לי, חזר וירד בזינוקים גדולים ודחף אותי בכוח לתוך המכונית.
הצצתי לעבר צריף המשרתים. היה שם חושך. מַרְיַנְקָה לא יודעת בכלל שאנחנו נוסעים, חשבתי. מכונית המשטרה של אבא חנתה כרגיל בחצר שלנו. ליד השער עמדו השומר ובּוֹרִיס הנהג.
אבא נפרד מהם בלחיצת יד והתחלנו לנסוע. רק עכשיו שמתי לב שאבא לובש בגדים אזרחיים ולא את מדי קצין המשטרה.
מהר מאוד הגענו לעיר ונסענו ברחוב הראשי. משום מה לא הייתה תאורה ברחובות, אבל כמעט בכל הבתים היה אור בחלונות.
הרחוב היה מלא אנשים. האנשים הלכו, נסעו בעגלות, ומפעם לפעם ראיתי גם מכונית בודדת.
"אמא, מה קורה?" שאלה אחת התאומות.
זאת הייתה רבקה. אני חושב שאני הייתי היחיד במשפחה שהבדיל ביניהן גם לפי הקול.
"מלחמה," אמרה אמא. "הגרמנים באים."
"תפסיק לבכות," אמרה פתאום לאה, התאומה השנייה.
הצצתי בתינוק. עיניו היו פקוחות, אבל הוא לא בכה. בעצם הוא כבר לא היה תינוק, הוא כבר היה בן שנה וחצי. שמו היה יוֹסַלֶה, אבל אני קראתי לו תמיד "תינוק".
"אולי תפסיק כבר לבכות?"
שוב רבקה? לא, זאת הייתה לאה. אני? בכלל לא הרגשתי שאני בוכה.
אמא הסתובבה וביקשה מהן שיניחו לי.
"אתם מפריעים לאבא לנהוג."
הן השתתקו ורק אני המשכתי לייבב ולמשוך באף, ועכשיו כבר שמעתי את עצמי. לא יכולתי לחשוב על שום דבר גרוע יותר שעשו לי בחיים. נשבעתי לעצמי שיום אחד אחזור הביתה ואקח את המכונית שלי. רעדתי כולי.
"קר לי," אמרתי.
אמא הבחינה רק עכשיו שאני לא לבוש. היא ביקשה מהבנות שיחפשו בתיק הכחול ויוציאו משם בגדים בשבילי. הן פשטו מעלי את הפיג'מה והתחילו להלביש אותי, שמחות ומצחקקות כאילו אני הבובה שלהן. כבר מזמן לא הסכמתי לשחק אִתן במשחק הזה.
פרצתי בצרחות, אבל אמא לא התערבה. היא רק אמרה:
"אֶלְיוּשָׁה, אין ברירה. אני לא יכולה להלביש אותך עכשיו. הרי אתה רואה מה קורה."
הן הלבישו אותי ומשכו וקצת חנקו וקצת דגדגו. לא כמו המטפלת או כמו אמא. בינתיים כבר יצאנו אל מחוץ לעיר.
השמים התחילו להתבהר. השמש זרחה לפנינו באופק, אדומה וגדולה להפליא. אני חושב שזאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי את הזריחה. הכביש היה משובש ועמוס אנשים. גם כאן, מחוץ לעיר, אנשים רבים הלכו ברגל וגררו חפצים, או נסעו בעגלות עמוסות.
בהתחלה עדיין ראינו מדי פעם מכונית בדרך, אבל אחרי כמה שעות של נסיעה איטית, כשהשמש כבר הייתה גבוהה וקטנה בשמים, ראינו רק מכוניות נטושות בצדי הכביש, חלקן שרופות.
ראינו גם עגלות הפוכות עם יצול מנותק או גלגל שבור.
פתאום שמענו רעש מטוסים מתקרבים. אבא עצר וצעק:
"צאו ושִכבו בתעלה, מהר!"
עגלה רתומה לסוסים נעצרה לא רחוק לפנינו. גם הם, משפחה שלמה, קפצו מהעגלה ונשכבו בתעלה. הגבר, כנראה האבא, שִחרר את הסוסים וגירש אותם בחבטות לתוך השדה. אבא תפס את התינוק שלנו ונשכב עליו בתעלה. נשכבתי מיד ליד אבא.
דאגתי קצת שמא אבא יחנוק את התינוק, אבל אז ראיתי שאבא רק מסוכך עליו, ולא ממש שוכב עליו. ברגע שנשכבנו שמעתי את מנועי המטוסים קרוב אלינו. אמא הוציאה את הבנות מהמכונית ומשכה אותן לתעלה.
רבקה אמרה בסלידה:
"מה, בבוץ?"
לאה הספיקה להגיד:
"אבל אמא..."
אמא השכיבה אותן ממש ברגע האחרון. הרמתי את הראש וראיתי שהאיש מהעגלה לא הספיק לחזור לתעלה ונשכב בשדה.
אבא הושיט את ידו והנמיך לי את הראש. המטוסים צללו נמוך מעלינו וירו צרורות, והכדורים פגעו מסביב. התאומות נצמדו עכשיו לבוץ כמונו. המטוסים חלפו כל כך נמוך, שנדמה היה לי שאני יכול לתפוס אותם ביד כאילו היו צעצועים. אחרי שעברו וכבר היה שקט, שאלה אמא את אבא אם אפשר לקום.
"לא, הרי עדיין שומעים אותם. הם חוזרים."
אני לא שמעתי. אמא אמרה:
"לא האמנתי שזה מה שמחכה לנו בחיים, ואני עדיין לא מאמינה."
אבא אמר:
"אין להם סיכוי. הרוסים לא הפסידו אפילו במלחמה עם נַפּוֹלֵיאוֹן. יש לנו את בַּטְיוּשְׁקָה סְטַלִין!"
אמא הסתכלה על אבא בכעס אבל לא אמרה מילה.
עכשיו הבנתי היטב מה קרה למכוניות ולעגלות שראינו בשולי הדרך ולאנשים ולסוסים ששכבו סביבם על האדמה ונראו כישנים.
המטוסים הגרמניים באמת חזרו. אמא החווירה וניסתה להגן בגופה על הבנות. אבא נעמד פתאום על ארבע ודחק גם אותי מתחתיו. המטוסים חלפו נמוך כמו קודם, וגם עכשיו שמענו את רחש הכדורים כשפגעו באדמה ובצמחים וקולות חזקים יותר כאשר פגעו במשהו קשיח, למשל במכונית שלנו או באיזו אבן ליד הכביש. ופתאום היה שקט. אבא קם ואמר:
"הם לא יחזרו."
בני המשפחה שקפצה מהעגלה התחילו להתרומם. הסוסים שלהם רצו והתרחקו בשדה מרוב בהלה. כשהכול נגמר נעצרו הסוסים והתחילו לאכול עשב. הם עמדו די רחוק. אב המשפחה קרא להם, אבל הם רק הרימו לרגע את הראש וחזרו לאכול. הוא רץ להביא אותם בחזרה.
אמא נתנה לכולנו סמרטוטים לנקות קצת את הבוץ מעל הבגדים. אבא הצביע על השטיח הגדול שהיה עדיין קשור על הגג ואמר:
"בפעם הבאה, נסיכות, אפרושׂ לכן את השטיח על הבוץ."
"סַמוּאֶל," אמרה אמא בהיסוס, "זה שטיח יקר…"
"שום דבר לא יקר עכשיו חוץ מהחיים," אמר אבא.
המשכנו לנסוע. ישנתי קצת ושוב התעוררתי בגלל רעש מטוסים. הם חזרו. אולי אלה היו מטוסים אחרים. הפעם אבא באמת זרק את השטיח בשולי התעלה וגם אני העדפתי לשכב עליו במקום לשכב בבוץ.
אני כבר לא זוכר כמה זמן נסענו. אני לא יודע כמה זמן ישנתי, בכל אופן לא היו עוד מטוסים. התעוררתי רק כשרבקה הודיעה שהיא רוצה פיפי. גם אני רציתי.
"גם אני," אמרה לאה.
אבא עצר.
"כאן?" שאלה רבקה בפליאה. "אין כאן בית שימוש."
אבא צחק אבל לא אמר כלום. אמא הוציאה את הבנות מהמכונית והלכה אִתן מרחק מה לתוך קבוצת שיחים. אני עשיתי בדיוק מה שאבא עשה — נעמדתי לידו לצד המכונית והִשתַנּוּ לתוך התעלה.
כשחזרנו לשבת במכונית התחיל יוסלה לבכות ואמא היניקה אותו.
"איזה מזל," אמרה, "שלא גמלתי אותו עד עכשיו — לוֹ לפחות יהיה מה לאכול." ואז פנתה לאבא: "מה אתה חושב? בעוד כמה זמן נוכל לחזור הביתה?"
אבא הביט בה ולא ענה. אמא נבהלה.
"חודשים רבים?"
"הלוואי," אמר, "שזה יימשך רק חודשים רבים..."
היה שקט עד שלאה אמרה:
"אני צמאה!"
אמא חיפשה ביד אחת בסל הגדול ושלפה משם בקבוק. היא צחקה והחזירה אותו לסל.
"לקחתָ וודקה?" שאלה את אבא.
אבא חייך.
אמא הוציאה מהסל בקבוק אחר ומסרה לרבקה.
"אמא, אבל אין לי כוס."
"שתי מהבקבוק," אמרה אמא בקוצר רוח.
רבקה שתתה והעבירה את הבקבוק ללאה. לאה אמרה:
"מפֶּה לפה?"
"די!" אמא התעצבנה, שלא כהרגלה. "אתן לא מבינות שיש מלחמה?! אתן לא רואות מה נעשה מסביב? לא ראיתן אנשים מתים? אפילו אֶלְיוּשָׁה מתנהג כמו ילד גדול, והרי אתן כבר בנות שבע!"
"האנשים שם? חשבתי שהם ישנים," אמרה לאה בבהלה.
"גם הסוסים היו מתים," הוסיפה רבקה מתוך הבנה פתאומית.
בפעם הבאה התעוררתי כשהמכונית נעצרה. מטוסים? לא.
ראיתי מהחלון קבוצת מבנים ובית כפרי.
אבא אמר:
"עוד רגע לא יהיה לנו דלק. אני הולך לחפש את בעל החווה, אולי אוכל להשיג עגלה וסוסים."
הבנתי שנהיה עכשיו כמו משפחת האיכרים שראינו קודם לכן בדרך.
אבא נעלם בחווה. משום מקום הופיעו שני אנשים, חצו את השדה והלכו בכיוון שלנו.
"אמא," אמרה לאה בדאגה, "הם באים אלינו!"
אמא הרגיעה אותה:
"אבא יחזור עוד מעט."
אבל אבא עדיין לא יצא מהחווה ושני האנשים באו, נעמדו לפני המכונית והביטו בנו בלי לומר מילה. אחר כך הנידו בראשם זה לזה, התנפלו על אמא וגררו אותה החוצה. מזל שרבקה החזיקה את התינוק. אמא צרחה. אחד מהם נתן לאמא אגרוף בפנים.
השני תלש מאוזניה את העגילים, אחר כך הסירו שניהם בכוח את הטבעות והצמידים מעל ידיה. הם התחילו להפוך את החפצים במכונית. קפצתי החוצה, רצתי בכל כוחי וצרחתי:
"אבא!"
גם לאה אזרה אומץ ורצה, צורחת, אחרי.
אחד השודדים רץ אחרינו ועוד מעט היה תופס אותנו, אבל באותו רגע ממש יצא אבא מהחווה וכשראה אותנו רצים ואת האדם הרודף אחרינו פתח בריצה, הוציא את האקדח שלו וירה באוויר. אבא רץ מהר מאוד. לא ידעתי שהוא יכול לרוץ מהר כל כך. השודד נעצר, צעק משהו לחברו ושניהם פנו לברוח. אבא הגיע אלינו ונבהל כשראה את אמא מדממת.
היא אמרה לו:
"זה רק האף." היא לא בכתה ורק ניסתה לעצור את הדם שנזל והכתים את חולצתה. אבא שלף את השטיח היקר שלנו, השכיב את אמא ואמר:
"אמרתי לך לא לענוד את התכשיטים."
"חשבתי שהכי בטוח כשהתכשיטים עלי," אמרה אמא.
אבא אמר לה שתַטֶה את הראש לאחור ומישש לה את האף.
"לא שבור," אמר. "לקחת צמר גפן?"
"כן, בסל."
"תשכבי קצת ואחר כך תאטמי את הנחיריים."
עגלה רתומה לסוס יצאה מהחווה ואיכר הוביל את הסוס באַפסָר.
"תוציאו את הכול מהמכונית," אמר אבא.
התחלנו להוציא את החפצים. האיכר לא בא ישר אלינו, הוא חצה את התעלה במקום המעבר לעגלות. כשהגיע, חייך אלינו ובירך את אמא.
"את בסדר, גברת?"
"כן, אני בסדר," אמרה. "תודה."
"איזה נבלות," אמר. "בני כלבים, מנצלים את המצב."
בקדמת העגלה היה מושב של העגלון והרצפה הייתה מרופדת בקש.
אמא פרשה את השטיח היקר שלנו על הקש וישבה עליו, ואת גבה השעינה על דופן העגלה. אנחנו ישבנו כמוה, לאה עם התינוק לידה, אני ורבקה ליד הדופן שממול. אבא בירך את האיכר לשלום, והוא איחל לנו נסיעה טובה ושנגיע בשלום. אבא הצליף בשוט באוויר כמו עגלון אמיתי. לא ידעתי שהוא יודע לעשות גם את זה.
הסוס זז ממקומו. נופפנו בידינו לאיכר והוא קרא אחרינו:
"ישמור אתכם האל!"
"חוץ מהמכונית נתת לו גם כסף?" שאלה אמא.
"כן."
"אמא," אמרה רבקה, "לאן אנחנו צריכים להגיע בשלום?"
"לקִייֶב."
"איזה מקום זה קִייֶב? כמו קוֹסְטוֹפּוֹל או כמו רוֹבְנוֹ?"
"קִייֶב זאת עיר גדולה," אמרה אמא. "גדולה יותר מרוֹבְנוֹ וגם מלְבוּב."
אני לא הייתי אף פעם בלְבוּב, אבל אחיותי ביקרו שם עם הכיתה שלהן.
"ניסע לקִייֶב ככה, בעגלה?" שאלה רבקה בפליאה. "מה, אנחנו איכרים?"
אמא לא ענתה.
אבא אמר:
"את רוצה שאביא לך מרכבה עשויה מזהב?"
"סַמוּאֶל, תפסיק," ביקשה אמא.
אבא הוביל את הסוס למעבר עגלות על פני התעלה והעגלה ירדה מהכביש. כעבור זמן מה עלינו על דרך עגלות שעברה בין השדות.
"ניסע בדרכים כפריות," אמר אבא. "ייקח יותר זמן ולא יהיה כל כך נוח, בגלל הטלטולים, אבל מטוסים לא יתקיפו אותנו."
נסענו בעגלה שבוע ימים בדרכנו לקִייֶב. בלילות ישַנו בעגלה, מכוסים בשמיכות שאמא הוציאה מהחבילות, ובימים היה אבא עוצר בכפרים ואמא הלכה לקנות אוכל וחלב. פתאום היא הפסיקה להיראות כמו גברת. היא עטפה את השערות במטפחת, כמו נשות האיכרים, ולבשה שמלה פשוטה שמצאה באחת המזוודות. הרגשתי שהמלחמה נהפכה לפיקניק משמח עם שני ההורים שלנו. פעמים רבות עצרנו בדרך לא רק לשנת לילה ולא רק כדי לקנות אוכל, אלא גם כשאבא חש שהסוס עייף.
"לא היה לי זמן להתבונן בסוס, ועכשיו אני רואה שהוא די זקן," אמר.
אבא היה מתיר את הסוס לפעמים כדי שילחך קצת עשב ומביא לו מים ממשאבה בחצר של אחד האיכרים, ואנחנו היינו יושבים על השטיח שלנו, אוכלים ושרים.
באחת החניות האלה ניגשה אלינו אישה עם תינוק וביקשה בבכי שניתן לה משהו לאכול, לה ולתינוק. אמא הזמינה אותה לשֶבת ונתנה לה לאכול ולשתות, לה ולתינוק, והאישה הודתה ובירכה אותנו.
יומיים לפני שהגענו לקִייֶב, באחד הפיקניקים שלנו פנה אלינו אבא וביקש שקט. הוא דיבר בקול רציני מאוד. מעולם לא שמעתי אותו מדבר ככה אלינו, הילדים.
"אני חייב לומר לכם," אמר, "שכאשר נגיע לקִייֶב אביא אתכם לתחנת הרכבת, ואחרי שאמצא רכבת מתאימה בשבילכם, נצטרך להיפרד. אני חייב להתייצב ביחידה שלי."
"אבא," אמרתי בהתלהבות, "אתה הולך להילחם בגרמנים?"
אמא נזפה בי במבטה. אחיותי פרצו בבכי והתרפקו על אבא.
יוסלה לא הבין מה קורה אבל גם הוא בכה. אבא אמר בתקיפות:
"אני מבקש שקט, מיד."
כולם השתתקו.
"אין שום ברירה," אמר אבא. "זאת מלחמה ואני רק מקווה שתסתיים במהרה. אמנם הרוסים נסוגים עכשיו, אבל אל דאגה.
סְטַלִין יודע מה שהוא עושה."
אמא לא הגיבה למשמע שמו של סְטַלִין כמו שנהגה תמיד. היא מסרה את התינוק ללאה, הוציאה את הבַּלַלַייקָה *
* בַּלַלַייקָה — כלי נגינה עממי בצורת משולש, דומה למנדולינה.
והתחילה לנגן.כולנו נרגענו. בכל פעם שהצצתי בפניה של אמא ראיתי שהיא עדיין בוכה, בלי קול ובלי דמעות.
אמא הייתה מורה למוסיקה בבית הספר בקוֹסְטוֹפּוֹל. בנעוריה למדה בקוֹנסֶרבַטוֹריוֹן בוִילְנָה. היא ידעה לנגן בכלים שונים, בפסנתר, גיטרה ומַנְדוֹלִינָה וגם בבַּלַלַייקָה. בבית, בזמן שהייתה מנגנת הייתה גם שרה, והיה לה מין קול גבוה, מצלצל. גם אני ניסיתי להשמיע קול כזה, ניסיתי פעמים רבות אבל לא הצלחתי.
ההורים שלי נפגשו בעצם בזכות נגינתה של אמא ובזכות שירתה. אמא נולדה בוִילְנָה למשפחה דתית, אחת מכמה משפחות חרדיות שחיו בחצרו של רב גדול. החתונות נערכו כמקובל במשפחות כאלה באמצעות שידוך. אבל אצל אמא שלי זה היה שידוך מסוג אחר.
סבא, אבא של אבי, היה גביר בעל בתים, שדות ויערות.
יום אחד הוא טייל לו בוִילְנָה להנאתו. פתאום שמע נגינה יפה בפסנתר וקול שירה. בלי להסס עלה במדרגות הבית, פתח את הדלת, שלא הייתה נעולה, וראה אישה צעירה ויפה מנגנת ושרה.
שירתה, נגינתה ויופייה שבו את לִבּו. הוא חזר הביתה וסיפר עליה לסַמוּאֶל בנו, כלומר לאבא שלי. אבא תמיד שמע בקולו של אביו, כמו למשל בעניין הקוֹמוּניזם. הוא הלך לראות את אמי לעתיד.
היא באמת מצאה חן בעיניו מאוד. אז נפגשו שני הסבים, סבי מצד אבי וסבי מצד אמי, וחתמו על העסקה, כולל הנדוניה, בתקיעת כף. ללחיצת יד היה פעם תוקף של חוזה חתום. כעבור שבוע ימים נערכה החתונה בוִילְנָה. אמא עזבה את הבית לשמחת הוריה, מכיוון שכבר הייתה בת עשרים וחמש ונחשבה "רווקה זקנה"
באותם הימים, ומכיוון שהיו לה עוד שבע אחיות שרק שלוש מהן היו נשואות.
הזכרתי קודם את עניין הקוֹמוּניזם. סבא לי, אביו של אבי, האמין בקוֹמוּניזם. הוא נעשה חבר במפלגה, ולא סתם הצטרף למפלגה הקוֹמוּניסטית אלא מסר לה חלק גדול מרכושו. בתים ויערות. אבא שלי קיבל את האמונה בעולם החדש כתורה למשה מסיני ונעשה חבר פעיל במפלגה. שלטונות פולין רדפו אותו, והוא ישב שנתיים בבית סוהר. אחרי שהשתחרר שלחה אותו המפלגה הקוֹמוּניסטית הפולנית לברית המועצות, לבית ספר לקציני צבא.
אחרי שהורי התחתנו הם נאלצו לנדוד מעיר לעיר כדי שאבא לא ייאסר שוב. כשפרצה מלחמת עולם השנייה, באחד בספטמבר 1939, חילקו הרוסים והגרמנים את פולין ביניהם. זאת לא הייתה הפעם הראשונה ששני "השכנים הטובים" האלה של הפולנים נהגו כך. אבא ואמא, אני ושתי אחיותי התאומות, התגוררנו אז בשטח שכבש הצבא הרוסי, שהוא מערב אוקראינה של היום. האזור סוּפַּח לברית המועצות ואבא התמנה למפקד האזורי של המשטרה, שמִפקַדתה הייתה בקוֹסְטוֹפּוֹל.

אורי אורלב

אורי אורלב נולד בוורשה, פולין, בשנת 1931. במלחמת העולם השנייה נשלח אביו לחזית, ואורלב חי עם אמו ואחיו הצעיר בגטו ורשה. אמו נהרגה בגטו, והילדים נשלחו למחנה הריכוז ברגן-בלזן. לאחר המלחמה עלה אורלב לארץ עם אחיו, ואומץ על ידי קיבוץ גניגר. אביו אותר ועלה לארץ בשנת 1954. אורלב כתב בעיקר ספרות ילדים ונוער, אך גם עסק בתרגום מפולנית. הוא זכה בפרסים רבים על יצירתו, בהם פרס אנדרסן לספרות ילדים ונוער (1996), פרס זאב לספרות ילדים ונוער (תשל"ח, 1978) ופרס ביאליק לספרות יפה בקטגוריית ספרות הילדים לשנת 2006. הידועים שבספריו עוסקים בילדותו בשואה ("האי ברחוב הציפורים") או בשנותיו הראשונות בארץ ("רחוקי משפחה"), והם מציגים את הדברים מנקודת מבט נגישה לילדים ולנוער. ספרים נוספים פרי עטו אשר יצאו בהוצאת כתר: "האיש מן הצד האחר", "הגברת עם המגבעת", "המשפחה הנודדת" , "משחק החול", "שירת הלווייתנים", "חולצת האריה", "רוץ ילד, רוץ", "קטנה גדולה", "הביתה מערבות השמש", "משגעת פילים". בשנת 2011 יצאה לאור מהדורה חגיגית במלאת שלושים שנה ל"האי ברחוב הציפורים".

עוד על הספר

הביתה מערבות השמש אורי אורלב

הסיפור שלי מתחיל ביום הולדתי החמישי, בעיירה קוֹסְטוֹפּוֹל.
כשנולדתי, העיירה עדיין הייתה בתחומי פולין. כשהייתי בן שלוש, בפרוץ מלחמת העולם השנייה, כבש הצבא הרוסי את האזור.
בסביבה שלי נשמעו שלוש שפות: רוסית, פולנית ואוקראינית, אבל בבית דיברו בעיקר פולנית ורוסית.
אבא קנה לי ליום הולדתי מכונית קטנה שהיו מותחים במפתח מהצד וכשהיו מעמידים אותה על הרצפה היא הייתה נוסעת כמו משוגעת. המכונית הזאת הקסימה אותי ממש. מאותו יום לא עזבתי אותה לרגע. בערב הלכתי לישון עם המכונית שלי, בעודי אוחז בה בחוזקה. כשאכלנו שמתי אותה על הברכיים. כמעט שלא הפעלתי אותה, מפני שפחדתי שתתקלקל. בכל זאת רצתי לחברה שלי, מַרְיַנְקָה, שהייתה בת שבע, כמו אחיותי. היא הייתה בתם של המשרתים שלנו. הם גרו בצריף, מעבר לגדר של הגן שלנו. כל כך רציתי להראות לה את המכונית. בדרך כלל אמא לא הייתה מרשה לי ללכת לשחק עם מַרְיַנְקָה. היא אמרה שיש לה כינים.
אבל האיסור של אמא לא עצר בעדי, ותמיד מצאתי דרך להתחמק ולרוץ לצריף. הייתי מחייך יפה לשומר שלנו והוא היה פותח לי סדק קטן בשער הברזל ולא הלשין עלי. השומר ניצב בשער שלנו מטעם השלטונות, מפני שאבא היה מפקד המשטרה של האזור.
על מַרְיַנְקָה נאסר לבוא אלינו, אלא אם כן באה עם אמה לעזור לה בניקוי הבית שלנו. אבל כשהייתה רוצה שאבוא לשחק אִתה היא הייתה שורקת לי מעבר לגדר. הייתי מתחמק מהבית ורץ אליה. מַרְיַנְקָה שָׂמחה לקראתי תמיד. היו לנו משחקים סודיים.
היינו הולכים למחסן הגרוטאות ומשחקים שם ב"אמא ואבא"
או ב"חולה ורופא". אני הייתי תמיד האבא והייתי צועק עליה באוקראינית, כמו שצעקו במשפחה שלהם. לפעמים גם הרבצתי לה (כאילו), ולפעמים ישַנו יחד ב"מיטה" מחובקים, אבל בלי לדגדג. לפעמים היא הייתה מביאה את הבובה שלה ואז היינו מנשקים אותה, מלבישים ומפשיטים אותה והיא, "אמא", הייתה שואלת אותי: "אבא, איך אתה רוצה להעניש את הבת שלך?" ואני הייתי ממציא כל מיני עונשים. לסגור אותה בחושך, למשל, או להרביץ לה בטוסיק. ולפעמים אני הייתי אומר למַרְיַנְקָה: "אמא, אולי תלבישי לה את השמלה האדומה? או את התחתונים עם התחרה? ועכשיו תניקי אותה!" היינו גם מרביצים לה כשעשתה פיפי במיטה.
כששיחקנו בחולה ורופא, בדרך כלל היא הייתה הרופאה. רק לפעמים הסכימה להתחלף והראתה לי בדיוק איך ואיפה לבדוק אותה.
הראיתי לה בהתרגשות את המכונית.
"תן לי."
"לא, רק ביד שלי."
מָתַחתי את המכונית והעמדתי אותה על הרצפה. היא נסעה נהדר. מַרְיַנְקָה הסתכלה ואמרה:
"יופי."
זה הכול? לא ממש התלהבה, לעזאזל. סתם בזבזתי עליה את מנוע המכונית שלי. חזרתי מאוכזב הביתה.
כמה ימים אחרי יום הולדתי התחילו להישמע בבית דיבורים על מלחמה, על גרמנים, אמרו שהם פורצים לאורך כל החזית ומתקרבים גם אלינו, לקוֹסְטוֹפּוֹל. אבא לא האמין תחילה. הוא אמר שזה לא יכול להיות. למה? מפני שסְטַלִין אמר שזה לא יכול להיות. אמא צעקה ואמרה לו:
"אתה והסְטַלִין שלך! אם סְטַלִין יגיד לך שעכשיו לילה, גם כן תאמין לו? המפלגה שלך עשתה אותך עיוור כבר מזמן."
אבא אמר:
"הצבא הרוסי לא כל כך חלש. בטח הכול שקרים שהגרמנים בעצמם מפיצים כדי להחליש אותנו."
אלא שבתוך יומיים התברר שהגרמנים באמת מתקרבים ובאים והצבא הרוסי נמלט על נפשו. השכנים שלנו, למשל, ארזו את החפצים והעמיסו אותם על המכונית שלהם. הם החליטו לברוח מזרחה, לעומק ברית המועצות. הרי ברית המועצות גדולה ועצומה. אמא התחילה להעמיס חפצים על המכונית הפרטית שלנו בעזרת הנהג של אבא מהמשטרה. לעתים קרובות היה אבא יוצא מוקדם בבוקר במכונית המשטרה שעמדה אצלנו בחצר ומשאיר לנו את בּוֹרִיס הנהג. חיבבתי מאוד את בּוֹרִיס. בּוֹרִיס היה מסיע את אחיותי לבית הספר ואותי לגן במכונית הפרטית שלנו, ואת אמא היה מסיע העירה לסידורים או לקניות, מפני שהבית שלנו היה קצת מחוץ לעיר. עכשיו עזר בּוֹרִיס לאמא להעמיס את החפצים שארזה.
"אמא, למה?"
"אולי נצטרך לנסוע לזמן מה."
"בגלל המלחמה?"
"אֶלְיוּשָׁה, אני לא יכולה לדבר עכשיו. הרי אתה רואה שאני עסוקה. אסביר לך אחר כך."
אחר כך חזר אבא הביתה. הייתה מריבה גדולה ואבא ציווה עליהם להחזיר את הכול הביתה. אבל למחרת, אחרי שאבא יצא, חזרה אמא להעמיס את הדברים על המכונית. כבר לא שאלתי שום דבר. אבל התפלאתי כשאמא ובּוֹרִיס הוציאו את השטיח מחדר האוכל שלנו. הם גלגלו אותו וקשרו אותו על גג המכונית. אבא חזר, בחן את המכונית העמוסה ולא כעס ולא אמר שיש להחזיר מיד את הכול הביתה. הוא רק שאל:
"למה השטיח?"
"אני לא יודעת איפה נהיה, והרי נצטרך לישון על משהו. אתה לא מבין?"
אבא היה עצוב ורציני ולא התווכח עם אמא. הוא שתק.
באותו לילה טלטל אותי מישהו בחושך. זה היה כל כך פתאומי שהתעוררתי בבהלה. על רקע החלון ראיתי את אבא, והוא לבוש בבגדים ולא בפיג'מה. הוא חטף אותי מהמיטה כאילו קרה משהו נורא. שריפה? מה עוד יכול להיות? הוא לא אמר מילה ויצא מהבית בריצה. בגלל ההלם והטלטלה החליקה המכונית שלי מידי. בכלל לא הרגשתי שהיא נעלמה לי. כל הזמן הרגשתי שאני עדיין מחזיק אותה חזק ביד. המכונית שלנו עמדה עמוסה לפני שער הבית.
דלת הנהג ודלת הנוסעים היו פתוחות לרווחה. חבל שבמכונית שלי אי אפשר לפתוח ככה את הדלתות, חשבתי. כולם כבר ישבו בפנים. אבא דחף אותי בין אחיותי, טרק את הדלת, התיישב ליד ההגה וטרק את הדלת שלו. ואז מיששתי את המכונית שלי והיד הייתה ריקה! פתחתי את הדלת, קפצתי החוצה ורצתי הביתה בכל כוחי. גם אבא פתח את הדלת ורץ אחרי בכל כוחו. הוא השיג אותי במדרגות, תפס אותי, סטר לי, חזר וירד בזינוקים גדולים ודחף אותי בכוח לתוך המכונית.
הצצתי לעבר צריף המשרתים. היה שם חושך. מַרְיַנְקָה לא יודעת בכלל שאנחנו נוסעים, חשבתי. מכונית המשטרה של אבא חנתה כרגיל בחצר שלנו. ליד השער עמדו השומר ובּוֹרִיס הנהג.
אבא נפרד מהם בלחיצת יד והתחלנו לנסוע. רק עכשיו שמתי לב שאבא לובש בגדים אזרחיים ולא את מדי קצין המשטרה.
מהר מאוד הגענו לעיר ונסענו ברחוב הראשי. משום מה לא הייתה תאורה ברחובות, אבל כמעט בכל הבתים היה אור בחלונות.
הרחוב היה מלא אנשים. האנשים הלכו, נסעו בעגלות, ומפעם לפעם ראיתי גם מכונית בודדת.
"אמא, מה קורה?" שאלה אחת התאומות.
זאת הייתה רבקה. אני חושב שאני הייתי היחיד במשפחה שהבדיל ביניהן גם לפי הקול.
"מלחמה," אמרה אמא. "הגרמנים באים."
"תפסיק לבכות," אמרה פתאום לאה, התאומה השנייה.
הצצתי בתינוק. עיניו היו פקוחות, אבל הוא לא בכה. בעצם הוא כבר לא היה תינוק, הוא כבר היה בן שנה וחצי. שמו היה יוֹסַלֶה, אבל אני קראתי לו תמיד "תינוק".
"אולי תפסיק כבר לבכות?"
שוב רבקה? לא, זאת הייתה לאה. אני? בכלל לא הרגשתי שאני בוכה.
אמא הסתובבה וביקשה מהן שיניחו לי.
"אתם מפריעים לאבא לנהוג."
הן השתתקו ורק אני המשכתי לייבב ולמשוך באף, ועכשיו כבר שמעתי את עצמי. לא יכולתי לחשוב על שום דבר גרוע יותר שעשו לי בחיים. נשבעתי לעצמי שיום אחד אחזור הביתה ואקח את המכונית שלי. רעדתי כולי.
"קר לי," אמרתי.
אמא הבחינה רק עכשיו שאני לא לבוש. היא ביקשה מהבנות שיחפשו בתיק הכחול ויוציאו משם בגדים בשבילי. הן פשטו מעלי את הפיג'מה והתחילו להלביש אותי, שמחות ומצחקקות כאילו אני הבובה שלהן. כבר מזמן לא הסכמתי לשחק אִתן במשחק הזה.
פרצתי בצרחות, אבל אמא לא התערבה. היא רק אמרה:
"אֶלְיוּשָׁה, אין ברירה. אני לא יכולה להלביש אותך עכשיו. הרי אתה רואה מה קורה."
הן הלבישו אותי ומשכו וקצת חנקו וקצת דגדגו. לא כמו המטפלת או כמו אמא. בינתיים כבר יצאנו אל מחוץ לעיר.
השמים התחילו להתבהר. השמש זרחה לפנינו באופק, אדומה וגדולה להפליא. אני חושב שזאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי את הזריחה. הכביש היה משובש ועמוס אנשים. גם כאן, מחוץ לעיר, אנשים רבים הלכו ברגל וגררו חפצים, או נסעו בעגלות עמוסות.
בהתחלה עדיין ראינו מדי פעם מכונית בדרך, אבל אחרי כמה שעות של נסיעה איטית, כשהשמש כבר הייתה גבוהה וקטנה בשמים, ראינו רק מכוניות נטושות בצדי הכביש, חלקן שרופות.
ראינו גם עגלות הפוכות עם יצול מנותק או גלגל שבור.
פתאום שמענו רעש מטוסים מתקרבים. אבא עצר וצעק:
"צאו ושִכבו בתעלה, מהר!"
עגלה רתומה לסוסים נעצרה לא רחוק לפנינו. גם הם, משפחה שלמה, קפצו מהעגלה ונשכבו בתעלה. הגבר, כנראה האבא, שִחרר את הסוסים וגירש אותם בחבטות לתוך השדה. אבא תפס את התינוק שלנו ונשכב עליו בתעלה. נשכבתי מיד ליד אבא.
דאגתי קצת שמא אבא יחנוק את התינוק, אבל אז ראיתי שאבא רק מסוכך עליו, ולא ממש שוכב עליו. ברגע שנשכבנו שמעתי את מנועי המטוסים קרוב אלינו. אמא הוציאה את הבנות מהמכונית ומשכה אותן לתעלה.
רבקה אמרה בסלידה:
"מה, בבוץ?"
לאה הספיקה להגיד:
"אבל אמא..."
אמא השכיבה אותן ממש ברגע האחרון. הרמתי את הראש וראיתי שהאיש מהעגלה לא הספיק לחזור לתעלה ונשכב בשדה.
אבא הושיט את ידו והנמיך לי את הראש. המטוסים צללו נמוך מעלינו וירו צרורות, והכדורים פגעו מסביב. התאומות נצמדו עכשיו לבוץ כמונו. המטוסים חלפו כל כך נמוך, שנדמה היה לי שאני יכול לתפוס אותם ביד כאילו היו צעצועים. אחרי שעברו וכבר היה שקט, שאלה אמא את אבא אם אפשר לקום.
"לא, הרי עדיין שומעים אותם. הם חוזרים."
אני לא שמעתי. אמא אמרה:
"לא האמנתי שזה מה שמחכה לנו בחיים, ואני עדיין לא מאמינה."
אבא אמר:
"אין להם סיכוי. הרוסים לא הפסידו אפילו במלחמה עם נַפּוֹלֵיאוֹן. יש לנו את בַּטְיוּשְׁקָה סְטַלִין!"
אמא הסתכלה על אבא בכעס אבל לא אמרה מילה.
עכשיו הבנתי היטב מה קרה למכוניות ולעגלות שראינו בשולי הדרך ולאנשים ולסוסים ששכבו סביבם על האדמה ונראו כישנים.
המטוסים הגרמניים באמת חזרו. אמא החווירה וניסתה להגן בגופה על הבנות. אבא נעמד פתאום על ארבע ודחק גם אותי מתחתיו. המטוסים חלפו נמוך כמו קודם, וגם עכשיו שמענו את רחש הכדורים כשפגעו באדמה ובצמחים וקולות חזקים יותר כאשר פגעו במשהו קשיח, למשל במכונית שלנו או באיזו אבן ליד הכביש. ופתאום היה שקט. אבא קם ואמר:
"הם לא יחזרו."
בני המשפחה שקפצה מהעגלה התחילו להתרומם. הסוסים שלהם רצו והתרחקו בשדה מרוב בהלה. כשהכול נגמר נעצרו הסוסים והתחילו לאכול עשב. הם עמדו די רחוק. אב המשפחה קרא להם, אבל הם רק הרימו לרגע את הראש וחזרו לאכול. הוא רץ להביא אותם בחזרה.
אמא נתנה לכולנו סמרטוטים לנקות קצת את הבוץ מעל הבגדים. אבא הצביע על השטיח הגדול שהיה עדיין קשור על הגג ואמר:
"בפעם הבאה, נסיכות, אפרושׂ לכן את השטיח על הבוץ."
"סַמוּאֶל," אמרה אמא בהיסוס, "זה שטיח יקר…"
"שום דבר לא יקר עכשיו חוץ מהחיים," אמר אבא.
המשכנו לנסוע. ישנתי קצת ושוב התעוררתי בגלל רעש מטוסים. הם חזרו. אולי אלה היו מטוסים אחרים. הפעם אבא באמת זרק את השטיח בשולי התעלה וגם אני העדפתי לשכב עליו במקום לשכב בבוץ.
אני כבר לא זוכר כמה זמן נסענו. אני לא יודע כמה זמן ישנתי, בכל אופן לא היו עוד מטוסים. התעוררתי רק כשרבקה הודיעה שהיא רוצה פיפי. גם אני רציתי.
"גם אני," אמרה לאה.
אבא עצר.
"כאן?" שאלה רבקה בפליאה. "אין כאן בית שימוש."
אבא צחק אבל לא אמר כלום. אמא הוציאה את הבנות מהמכונית והלכה אִתן מרחק מה לתוך קבוצת שיחים. אני עשיתי בדיוק מה שאבא עשה — נעמדתי לידו לצד המכונית והִשתַנּוּ לתוך התעלה.
כשחזרנו לשבת במכונית התחיל יוסלה לבכות ואמא היניקה אותו.
"איזה מזל," אמרה, "שלא גמלתי אותו עד עכשיו — לוֹ לפחות יהיה מה לאכול." ואז פנתה לאבא: "מה אתה חושב? בעוד כמה זמן נוכל לחזור הביתה?"
אבא הביט בה ולא ענה. אמא נבהלה.
"חודשים רבים?"
"הלוואי," אמר, "שזה יימשך רק חודשים רבים..."
היה שקט עד שלאה אמרה:
"אני צמאה!"
אמא חיפשה ביד אחת בסל הגדול ושלפה משם בקבוק. היא צחקה והחזירה אותו לסל.
"לקחתָ וודקה?" שאלה את אבא.
אבא חייך.
אמא הוציאה מהסל בקבוק אחר ומסרה לרבקה.
"אמא, אבל אין לי כוס."
"שתי מהבקבוק," אמרה אמא בקוצר רוח.
רבקה שתתה והעבירה את הבקבוק ללאה. לאה אמרה:
"מפֶּה לפה?"
"די!" אמא התעצבנה, שלא כהרגלה. "אתן לא מבינות שיש מלחמה?! אתן לא רואות מה נעשה מסביב? לא ראיתן אנשים מתים? אפילו אֶלְיוּשָׁה מתנהג כמו ילד גדול, והרי אתן כבר בנות שבע!"
"האנשים שם? חשבתי שהם ישנים," אמרה לאה בבהלה.
"גם הסוסים היו מתים," הוסיפה רבקה מתוך הבנה פתאומית.
בפעם הבאה התעוררתי כשהמכונית נעצרה. מטוסים? לא.
ראיתי מהחלון קבוצת מבנים ובית כפרי.
אבא אמר:
"עוד רגע לא יהיה לנו דלק. אני הולך לחפש את בעל החווה, אולי אוכל להשיג עגלה וסוסים."
הבנתי שנהיה עכשיו כמו משפחת האיכרים שראינו קודם לכן בדרך.
אבא נעלם בחווה. משום מקום הופיעו שני אנשים, חצו את השדה והלכו בכיוון שלנו.
"אמא," אמרה לאה בדאגה, "הם באים אלינו!"
אמא הרגיעה אותה:
"אבא יחזור עוד מעט."
אבל אבא עדיין לא יצא מהחווה ושני האנשים באו, נעמדו לפני המכונית והביטו בנו בלי לומר מילה. אחר כך הנידו בראשם זה לזה, התנפלו על אמא וגררו אותה החוצה. מזל שרבקה החזיקה את התינוק. אמא צרחה. אחד מהם נתן לאמא אגרוף בפנים.
השני תלש מאוזניה את העגילים, אחר כך הסירו שניהם בכוח את הטבעות והצמידים מעל ידיה. הם התחילו להפוך את החפצים במכונית. קפצתי החוצה, רצתי בכל כוחי וצרחתי:
"אבא!"
גם לאה אזרה אומץ ורצה, צורחת, אחרי.
אחד השודדים רץ אחרינו ועוד מעט היה תופס אותנו, אבל באותו רגע ממש יצא אבא מהחווה וכשראה אותנו רצים ואת האדם הרודף אחרינו פתח בריצה, הוציא את האקדח שלו וירה באוויר. אבא רץ מהר מאוד. לא ידעתי שהוא יכול לרוץ מהר כל כך. השודד נעצר, צעק משהו לחברו ושניהם פנו לברוח. אבא הגיע אלינו ונבהל כשראה את אמא מדממת.
היא אמרה לו:
"זה רק האף." היא לא בכתה ורק ניסתה לעצור את הדם שנזל והכתים את חולצתה. אבא שלף את השטיח היקר שלנו, השכיב את אמא ואמר:
"אמרתי לך לא לענוד את התכשיטים."
"חשבתי שהכי בטוח כשהתכשיטים עלי," אמרה אמא.
אבא אמר לה שתַטֶה את הראש לאחור ומישש לה את האף.
"לא שבור," אמר. "לקחת צמר גפן?"
"כן, בסל."
"תשכבי קצת ואחר כך תאטמי את הנחיריים."
עגלה רתומה לסוס יצאה מהחווה ואיכר הוביל את הסוס באַפסָר.
"תוציאו את הכול מהמכונית," אמר אבא.
התחלנו להוציא את החפצים. האיכר לא בא ישר אלינו, הוא חצה את התעלה במקום המעבר לעגלות. כשהגיע, חייך אלינו ובירך את אמא.
"את בסדר, גברת?"
"כן, אני בסדר," אמרה. "תודה."
"איזה נבלות," אמר. "בני כלבים, מנצלים את המצב."
בקדמת העגלה היה מושב של העגלון והרצפה הייתה מרופדת בקש.
אמא פרשה את השטיח היקר שלנו על הקש וישבה עליו, ואת גבה השעינה על דופן העגלה. אנחנו ישבנו כמוה, לאה עם התינוק לידה, אני ורבקה ליד הדופן שממול. אבא בירך את האיכר לשלום, והוא איחל לנו נסיעה טובה ושנגיע בשלום. אבא הצליף בשוט באוויר כמו עגלון אמיתי. לא ידעתי שהוא יודע לעשות גם את זה.
הסוס זז ממקומו. נופפנו בידינו לאיכר והוא קרא אחרינו:
"ישמור אתכם האל!"
"חוץ מהמכונית נתת לו גם כסף?" שאלה אמא.
"כן."
"אמא," אמרה רבקה, "לאן אנחנו צריכים להגיע בשלום?"
"לקִייֶב."
"איזה מקום זה קִייֶב? כמו קוֹסְטוֹפּוֹל או כמו רוֹבְנוֹ?"
"קִייֶב זאת עיר גדולה," אמרה אמא. "גדולה יותר מרוֹבְנוֹ וגם מלְבוּב."
אני לא הייתי אף פעם בלְבוּב, אבל אחיותי ביקרו שם עם הכיתה שלהן.
"ניסע לקִייֶב ככה, בעגלה?" שאלה רבקה בפליאה. "מה, אנחנו איכרים?"
אמא לא ענתה.
אבא אמר:
"את רוצה שאביא לך מרכבה עשויה מזהב?"
"סַמוּאֶל, תפסיק," ביקשה אמא.
אבא הוביל את הסוס למעבר עגלות על פני התעלה והעגלה ירדה מהכביש. כעבור זמן מה עלינו על דרך עגלות שעברה בין השדות.
"ניסע בדרכים כפריות," אמר אבא. "ייקח יותר זמן ולא יהיה כל כך נוח, בגלל הטלטולים, אבל מטוסים לא יתקיפו אותנו."
נסענו בעגלה שבוע ימים בדרכנו לקִייֶב. בלילות ישַנו בעגלה, מכוסים בשמיכות שאמא הוציאה מהחבילות, ובימים היה אבא עוצר בכפרים ואמא הלכה לקנות אוכל וחלב. פתאום היא הפסיקה להיראות כמו גברת. היא עטפה את השערות במטפחת, כמו נשות האיכרים, ולבשה שמלה פשוטה שמצאה באחת המזוודות. הרגשתי שהמלחמה נהפכה לפיקניק משמח עם שני ההורים שלנו. פעמים רבות עצרנו בדרך לא רק לשנת לילה ולא רק כדי לקנות אוכל, אלא גם כשאבא חש שהסוס עייף.
"לא היה לי זמן להתבונן בסוס, ועכשיו אני רואה שהוא די זקן," אמר.
אבא היה מתיר את הסוס לפעמים כדי שילחך קצת עשב ומביא לו מים ממשאבה בחצר של אחד האיכרים, ואנחנו היינו יושבים על השטיח שלנו, אוכלים ושרים.
באחת החניות האלה ניגשה אלינו אישה עם תינוק וביקשה בבכי שניתן לה משהו לאכול, לה ולתינוק. אמא הזמינה אותה לשֶבת ונתנה לה לאכול ולשתות, לה ולתינוק, והאישה הודתה ובירכה אותנו.
יומיים לפני שהגענו לקִייֶב, באחד הפיקניקים שלנו פנה אלינו אבא וביקש שקט. הוא דיבר בקול רציני מאוד. מעולם לא שמעתי אותו מדבר ככה אלינו, הילדים.
"אני חייב לומר לכם," אמר, "שכאשר נגיע לקִייֶב אביא אתכם לתחנת הרכבת, ואחרי שאמצא רכבת מתאימה בשבילכם, נצטרך להיפרד. אני חייב להתייצב ביחידה שלי."
"אבא," אמרתי בהתלהבות, "אתה הולך להילחם בגרמנים?"
אמא נזפה בי במבטה. אחיותי פרצו בבכי והתרפקו על אבא.
יוסלה לא הבין מה קורה אבל גם הוא בכה. אבא אמר בתקיפות:
"אני מבקש שקט, מיד."
כולם השתתקו.
"אין שום ברירה," אמר אבא. "זאת מלחמה ואני רק מקווה שתסתיים במהרה. אמנם הרוסים נסוגים עכשיו, אבל אל דאגה.
סְטַלִין יודע מה שהוא עושה."
אמא לא הגיבה למשמע שמו של סְטַלִין כמו שנהגה תמיד. היא מסרה את התינוק ללאה, הוציאה את הבַּלַלַייקָה *
* בַּלַלַייקָה — כלי נגינה עממי בצורת משולש, דומה למנדולינה.
והתחילה לנגן.כולנו נרגענו. בכל פעם שהצצתי בפניה של אמא ראיתי שהיא עדיין בוכה, בלי קול ובלי דמעות.
אמא הייתה מורה למוסיקה בבית הספר בקוֹסְטוֹפּוֹל. בנעוריה למדה בקוֹנסֶרבַטוֹריוֹן בוִילְנָה. היא ידעה לנגן בכלים שונים, בפסנתר, גיטרה ומַנְדוֹלִינָה וגם בבַּלַלַייקָה. בבית, בזמן שהייתה מנגנת הייתה גם שרה, והיה לה מין קול גבוה, מצלצל. גם אני ניסיתי להשמיע קול כזה, ניסיתי פעמים רבות אבל לא הצלחתי.
ההורים שלי נפגשו בעצם בזכות נגינתה של אמא ובזכות שירתה. אמא נולדה בוִילְנָה למשפחה דתית, אחת מכמה משפחות חרדיות שחיו בחצרו של רב גדול. החתונות נערכו כמקובל במשפחות כאלה באמצעות שידוך. אבל אצל אמא שלי זה היה שידוך מסוג אחר.
סבא, אבא של אבי, היה גביר בעל בתים, שדות ויערות.
יום אחד הוא טייל לו בוִילְנָה להנאתו. פתאום שמע נגינה יפה בפסנתר וקול שירה. בלי להסס עלה במדרגות הבית, פתח את הדלת, שלא הייתה נעולה, וראה אישה צעירה ויפה מנגנת ושרה.
שירתה, נגינתה ויופייה שבו את לִבּו. הוא חזר הביתה וסיפר עליה לסַמוּאֶל בנו, כלומר לאבא שלי. אבא תמיד שמע בקולו של אביו, כמו למשל בעניין הקוֹמוּניזם. הוא הלך לראות את אמי לעתיד.
היא באמת מצאה חן בעיניו מאוד. אז נפגשו שני הסבים, סבי מצד אבי וסבי מצד אמי, וחתמו על העסקה, כולל הנדוניה, בתקיעת כף. ללחיצת יד היה פעם תוקף של חוזה חתום. כעבור שבוע ימים נערכה החתונה בוִילְנָה. אמא עזבה את הבית לשמחת הוריה, מכיוון שכבר הייתה בת עשרים וחמש ונחשבה "רווקה זקנה"
באותם הימים, ומכיוון שהיו לה עוד שבע אחיות שרק שלוש מהן היו נשואות.
הזכרתי קודם את עניין הקוֹמוּניזם. סבא לי, אביו של אבי, האמין בקוֹמוּניזם. הוא נעשה חבר במפלגה, ולא סתם הצטרף למפלגה הקוֹמוּניסטית אלא מסר לה חלק גדול מרכושו. בתים ויערות. אבא שלי קיבל את האמונה בעולם החדש כתורה למשה מסיני ונעשה חבר פעיל במפלגה. שלטונות פולין רדפו אותו, והוא ישב שנתיים בבית סוהר. אחרי שהשתחרר שלחה אותו המפלגה הקוֹמוּניסטית הפולנית לברית המועצות, לבית ספר לקציני צבא.
אחרי שהורי התחתנו הם נאלצו לנדוד מעיר לעיר כדי שאבא לא ייאסר שוב. כשפרצה מלחמת עולם השנייה, באחד בספטמבר 1939, חילקו הרוסים והגרמנים את פולין ביניהם. זאת לא הייתה הפעם הראשונה ששני "השכנים הטובים" האלה של הפולנים נהגו כך. אבא ואמא, אני ושתי אחיותי התאומות, התגוררנו אז בשטח שכבש הצבא הרוסי, שהוא מערב אוקראינה של היום. האזור סוּפַּח לברית המועצות ואבא התמנה למפקד האזורי של המשטרה, שמִפקַדתה הייתה בקוֹסְטוֹפּוֹל.