הארץ שמעבר להרים

פרק 1 

שני נערים כפותים באמצע הכביש 

מחנה הפליטים בלאטה

 

נער בגופייה כורע על ברכיו על חלקת אדמה בצד הכביש. עיניו קשורות במטפחת, גבו כפוף, ראשו מורכן, ידיו כפותות מאחורי גבו. זרועותיו נראות חזקות ושריריות. השמים מעליו רעננים וכחולים, ומסביב הר גריזים ובתי הכפר הפלסטיני בּוּרִין, והרחק יותר גבעות ירוקות בוהקות באור השמש. חיילים צעירים עומדים סביבו, נשק דרוך בידיהם. מכוניות חולפות. אף אחת לא נעצרת. מהמכונית שלנו לא שומעים קולות, והתמונה נראית משונה: הנער, החיילים, אף אחד לא זז, הכול כאילו קפא. אנחנו יוצאים מהמכונית והחיילים מסתערים עלינו בצעקות: ״שטח צבאי, עופו מכאן מיד!״ שוב ושוב אנחנו שואלים מדוע הנער כפות, והחיילים בשלהם. הצלם חולף על פניהם בריצה ומצלם את הנער, החיילים ממהרים בעקבותיו ואחר כך הם מוותרים, מבקשים שייסוג — עוברים במהירות מפקודה צעקנית לבקשה ידידותית, נראה שהנהלים לא ברורים להם או שאין באמת כאלה. עכשיו אני רואה שמאחורי הג'יפ הצבאי כפות נער נוסף, הוא מכווץ כולו וצדי שערו מגולחים באותה תספורת שאפיינה צעירים בתקופת המונדיאל. בהדרגה החיילים מתרככים ונרגעים. אחד מהם, ממושקף ושחור שער, מספר בקול נסער: ״הם התקרבו אלינו וצעקו משהו בערבית, פתאום שלפו סכינים ורצו אליי״. אחר אומר: ״הם צעקו אללה אכבר ובאו לדקור אותנו!״ מתי זה קרה? ״לפני רבע שעה״. אלה חיילים צעירים מחטיבת כפיר של חיל הרגלים. עכשיו אני רואה שעל מכסה המנוע של הג'יפ ערוכים בסדר מופתי שתי סכינים מושחזות שנראות חדשות, חפיסות סיגריות, תעודות זהות, ארנקים, טלפונים סלולריים.

החיילים מעמידים את הנערים על רגליהם ומובילים אותם אל הג'יפ שחונה על שפת הכביש. לאן אתם נוסעים? אני שואל. אחד החיילים, בחור קטן קומה וחייכן שכיפה גדולה לראשו, משיב: ״לבור הקרוב, לבאבי יאר״. חברו מיד אומר: ״אל תקשיב לו, הוא סתם צוחק״. הנערים כבר יושבים זקופים על הספסלים הקטנים בתוך הג'יפ. אחד החיילים דוחף את רגליהם. אנחנו שואלים אותם איפה הם גרים. הם לא עונים. זכריה, פעיל ותיק באזור, בין השאר לשחרור העצורים הפלסטינים, אומר לנו שדקירה של חיילים זה אירוע חמור, אי אפשר לעזור לנערים עכשיו. הוא כבר שמע ממישהו שהם ממחנה הפליטים עסכר, אחד מכמה מחנות פליטים באזור שכם כמו עין בית אל־מא ובלאטה. החייל שחור השער, שסיפר כי היה הראשון שהנערים התכוונו לדקור, אומר: ״הם הסתערו עלינו עם סכינים שלופות וטירוף בעיניים״.

הדלת נטרקת והג'יפים מסתלקים. אנחנו נוסעים בכיוון ההפוך, אל מחנה הפליטים בלאטה. מעט מכוניות נוסעות בכביש. אנחנו חולפים על פני תלים של חלקי מכוניות והרים ירוקים שסביב עציהם פזורים בתים של קומה אחת. ברשת ב' מדווחים: ״ליד הכפר בורין שמדרום לשכם עצר כוח של צה״ל שני פלסטינים שהתקרבו אל החיילים ועוררו את חשדם. ברשותם נמצאו סכינים״.

אנחנו נעצרים ליד רכס הר שעליו בתי העשירים של שכם, חולפים מתחת לאחוזה של איש העסקים מוניב אל־מסרי בקצה הר גריזים, שנחשבת למפוארת ביותר בפלסטין ומשתרעת על 250 דונם.

הסמטאות של מחנה הפליטים בלאטה צפופות, והכבישים מלאים בבורות, באשפה, בערמות עפר ובביוב. מתוך הסמטאות הרחבות מסתעפות סמטאות צרות וארוכות ברוחב גופו של אדם, ומכל סמטה מגיחות חבורות של ילדים. המון ילדים. How are you? הם שואלים שוב ושוב וצוחקים. קירות הבתים מלאים בכתובות גרפיטי, ציור של רובה עם כוונת וכעשרה מטרים משם ממריאות שתי יוני שלום. ברחוב הראשי, הקסבה של בלאטה, חנויות בגדים וירקות, מסעדת בשר קטנה, כמה חנויות מכולת. שתי ילדות בשמלות לבנות, אחת מהן אוחזת שרביט של מלכה, מנופפות לנו לשלום.

בבניין של המחלקה למען הפליטים, שאחראית לניהול ענייני המחנה השוטפים, הפעילות בעיצומה. היום ארגון רופאים לזכויות אדם מקים כאן מעין מרפאה וכל אנשי המחנה יכולים לבוא ולקבל טיפול. עוד מעט הרופאים ישתלטו על חדרי הבניין. אמנם הטיפול הרפואי יכול להועיל, אבל עבור תושבי המחנה הפיתוי העיקרי הוא התרופות. הרופאים מגיעים לכאן עם מכלים מלאים בתרופות מכל הסוגים. במחנה בלאטה מתגוררים יותר מ־40 אלף איש, יש כאן רק מרכז רפואי אחד שמפעילה אונר״א והוא פועל חמישה ימים בשבוע עד השעה שלוש. אחרי שלוש תקבל טיפול במקום אחר, אולי בשכם, אבל לרוב האנשים אין כסף לרופא פרטי.

הרופאים מדברים עם ראשי הוועדה של המחנה על נושא שמוכר לכולם: השתלמות בתל השומר שהוזמנו אליה רופאים מעזה, ולבסוף בחרו להחרים אותה בלחץ תנועת ה־BDS. השתלמות כזו פירושה שיתוף פעולה עם הממסד הישראלי. כמה מהפלסטינים בעד ההחרמה, וכמה נגדה. צעירה פלסטינית שעובדת כאחות אומרת לי: ״חלק מנרמול הכיבוש הוא ההצעות המפתות הללו לשיתופי פעולה רפואיים או כלכליים. הישראלים יודעים שאנחנו צריכים את זה כדי לשפר את חיינו, ולישראלים זה טוב למען הדימוי שלהם בישראל ובעולם. זה קורה בכל מקום כל הזמן. אנחנו תמיד בדילמה: לשתף פעולה או לא לשתף פעולה״.

עכשיו מדברים על השר הפלסטיני זיאד אבו אל־עין שנהרג בעימות עם חיילים. מכריו מספרים שזיאד נהג להתקשר אליהם עוד כשהיה עצור בכלא נפחא או בקציעות ולדווח להם על מצב העצורים. אני פוגש את רסאן, יושב ראש הוועדה למאבק באלימות המתנחלים בצפון הגדה. הוא עבד עם השר שנהרג. לדבריו, מדי יום הוא מבקר בכפרים שהותקפו בידי המתנחלים, בעיקר באזור שכם. ״יש 12 התנחלויות באזור שכם, בערך 2,500 איש גרים כאן, ובעיקר אנשים מיצהר כל הזמן מתקיפים את הכפרים ואנחנו מגנים עליהם כמה שאנחנו יכולים״. אני מספר לרסאן שפגשתי לאחרונה פלסטינים בגדה המערבית, שמתלוננים גם על רפיון הידיים של הרשות הפלסטינית למול פעולת תג מחיר — שרפת המסגדים, ניפוץ שמשות, פגיעה באנשים, עקירת עצי זית — הם חשים שהרשות לא מגיבה בתקיפות הראויה, שהיא קצת עייפה, אפילו אדישה, אולי חוששת מעימותים עם הצבא הישראלי, ולכן יזמות מקומיות של אנשים כמו בכפר קוסרא, שהוקם שם משמר מקומי להגנה מפני המתנחלים, מועילות הרבה יותר. רסאן משיב: ״איזה מין דיבורים אלו, אין לנו כוח אמתי וסמכות בשטח. צה״ל עובד בשביל המתנחלים, אנחנו מתעדים הכול, פונים, פועלים, אבל להתלונן לצבא הישראלי זה חסר תוחלת, ואם נחזיר באלימות הצבא מיד יפעל נגדנו, לזה המתנחלים מחכים. אני פועל בתנאים בלתי אפשריים״.

סביבנו עומדים נערים בני 12 בצעיפים כתומים וּוסטים אפורים שעליהם תפור הסמל Yafa. הם עומדים בשקט ומקשיבים לדברי המבוגרים. הילדים ואני מתיישבים מחוץ לבניין. אף אחד מהם לא מדבר עברית והמדריך שלהם בשנות העשרים לחייו מתרגם. ״אנחנו תנועת נוער וחלק מארגון סקאוט העולמי. תנועת נוער עם מודעות פוליטית״, הם אומרים. בתנועה יש בערך 150 ילדים במחנה. ״אנחנו מתנדבים כאן וגם יוצאים להפגנות״, מספר סלאח, אחד הנערים, ״הדגש של התנועה שלנו זה ההתנדבות, המטרה שלנו היא לשרת את האנשים במחנה. יש הרבה מצוקה במחנה, הרבה אבטלה, אנחנו עוזרים לעניים ונזקקים, אנחנו מנקים את הכבישים והדרכים, בחגים אנחנו עושים פעילויות והצגות״. היום הם הגיעו לכאן כדי להכין את הבניין עבור הרופאים, לשאת את מכלי התרופות לקומה העליונה, שם הוקם בית מרקחת מאולתר, לעזור לפלסטינים שיגיעו לכאן לקבל טיפול.

מאיפה אתם? אני שואל את הנערים.

״מיפו״, אומר אחד, ״מיפו״, אומר אחר. אחד אומר מכפר סבא (ומתכוון לכפר הערבי כַּפְר סַאבַּא, ששכן ממזרח לכפר סבא העברית). אחד מעזה. רובם נוקבים בשמות הערים או הכפרים שסביהם גורשו מהם. סלאח מספר לנו שכשהישראלים כבשו את כפר סבא המשפחה שלהם נמלטה לקלקיליה, ואחר כך לכפר ליד סלפית. הם האמינו שיחזרו בעוד כמה שבועות. סבא שלו היה חקלאי, היו לו אדמות באזור כפר סבא.

הייתם שם פעם?

״לא היינו״, הם אומרים. גם בתל אביב אף אחד מהם לא היה.

באיזה פתרון פוליטי אתם מאמינים?

״אנחנו לא חושבים דברים רעים על אף אחד, רק דברים טובים ולכן יהיה שלום״, מעיר אחד מהם וכולם צוחקים. ״בשבילנו ישראלים זה הכיבוש, לכל אחד מאתנו יש אחים או דודים שהצבא שלכם הרג או שיושבים בכלא עכשיו״, אומר נער ממושקף שמחבק שני נערים אחרים בעודו מציק להם ללא הרף, ״אנחנו מאמינים במדינה פלסטינית וחיים עם הישראלים. אבל תבין, יש הבדל בין ישראלי ובין ציוני. הישראלים היהודים הם אנשים שמאמינים באיזו דת ויש להם אלוהים. הציונות זה ארגון טרור״.

בקומה השנייה של בניין המחלקה למען הפליטים מתקבצים עשרות אנשים ומחכים. הם לא מחכים לרופא אלא לפגישה קצרה עם מנהל המחלקה לענייני פליטים, שהיא חלק מהוועדה העממית של מחנה בלאטה. הוועדה מסונפת למחלקת הפליטים של אש״ף והוקמה בשנת 1995, אחרי שהרשות הפלסטינית התבססה בגדה המערבית. תמיד היו ועדות כאלה במחנות פליטים בירדן או בלבנון, אבל עד הסכמי אוסלו אסור היה להקים אותן בגדה המערבית. משרדו של יושב ראש הוועדה אחמד טוקאן אפוף עשן, סביב השולחן הגדול יושבים אנשים רבים. הם מדברים על קרקע שהם קנו ליד המחנה ורוצים לבנות עליה גן ילדים. הנושא העיקרי הוא כסף: אין מספיק כסף. מדובר במחנה שבנוי על שטח קטן והצפיפות בו גדולה. אין לילדים איפה לשחק, אין למשפחות איפה לטייל. היושב ראש עסוק בעיקר בחלוקת המשאבים המצומצמים שעומדים לרשותו.

היושב ראש, בשנות החמישים לחייו, מרבה לעשן וכל הזמן עסוק בטלפונים ובתשובות קצרות לאנשים. הוא מפגין קוצר רוח כלפי הפטפטנים ושומר על ארשת פנים חתומה גם כשמימין ומשמאל מסתערים עליו אנשים ותוחבים ניירות מול פניו. הוא מספר שענייני הבריאות מעסיקים אותו מאוד, צפוף כאן, אין הרבה שמש, האוויר ״לא טוב״, ויש הרבה תושבים עם מחלות בדרכי הנשימה, לחץ דם גבוה וסוכרת. הסוכרת היא בעיה גדולה. יש במחנה כ־1,200 חולי סוכרת, ובהם ילדים רבים. לפעמים צריך לבדוק אותם כמה פעמים ביום, אבל המרפאה של אונר״א נסגרת מוקדם והילדים נזקקים לרופא פרטי. טיפול כזה עולה כסף וכך גם התרופות בבית המרקחת. יש אנשים כאן שמרוויחים 50–80 שקל ליום, וגם אם מחיר הביקור אצל רופא בשכם הוא זול — נאמר 20 שקל — אין להם מספיק כסף.

קושי נוסף הוא האבטלה. להערכתו האבטלה במחנה היא בסביבות 35 אחוז. בשנים האחרונות משתחררים הרבה אנשים שנאסרו בתקופת האנתפאדה השנייה וחוזרים למחנה. לרוב מדובר באנשים שלא למדו ושמתקשים למצוא עבודה. הם רוצים לעבוד במנגנוני הביטחון של הרשות, אבל רובם נדחים כי הם מבוגרים מדי או כי אין מקום או כי לא רוצים אותם. פתאום יוצא אדם מהכלא בגיל 35 בלי משפחה, בלי עבודה, בלי השכלה, וחייבים לעזור לו כי המחנה הרי מתגאה בתרומתו למאבק הפלסטיני. ״באופן יחסי״, מספר היושב ראש בגאווה, ״יש לנו הרבה יותר אסירים והרוגים מאשר בשכם״.

בערך 300 אנשים מבלאטה נהרגו באנתפאדה השנייה. ואולם בתקופה האחרונה חוסר השקט במחנה לא קשור רק לעימותים עם ישראל ולפשיטות של צה״ל. אחת הנשים המחכות בתור לרופא מספרת: ״מתוח כאן, לפעמים יש רעש בלילות, לפעמים יריות״. ברשות הפלסטינית חושדים שכמה מחמושי המחנה, לכאורה אנשי פת״ח, הם בעצם נאמני מוחמד דחלאן, שמממן אותם. דחלאן, שהיה מראשי פת״ח וראש הביטחון המסכל ברצועת עזה, גורש משטחי הרשות על ידי אבו מאזן, אחרי שנטען כי פעל להדחתו. כעת הוא מפזר כסף רב בגדה המערבית ובעזה כחלק ממאבקו ביושב ראש המכהן. לפני כמה חודשים דווח על עימותים קשים בצפון הגדה ובעיקר בבלאטה בין כוחות הביטחון של הרשות הפלסטינית ובין נאמני דחלאן, לאחר שאנשי דחלאן הגיבו בירי על מאסרים שהרשות ביצעה באזור.

מאיפה יש לך משאבים לניהול המחנה? אני שואל את אחמד טוקאן, לא ממסים הרי...

״אנחנו בקשר טוב עם הרשות״, הוא עונה, ״בעיקר עם ראש הממשלה ועם אבו מאזן שעוזרים לנו. אנחנו מקבלים גם לא מעט תרומות, ויש את אונר״א ואש״ף כמובן. אבל אתן לך דוגמה מנושא שמעסיק אותי בימים האחרונים ולפעמים ממש מייאש. יש לנו יותר מ־500 תלמידים באוניברסיטאות כמו א־נג'אח וביר זית. השכר כאן הוא בסביבות 2,500 שקל לחודש. משפחות שיש להן שני ילדים באוניברסיטה — כל ילד צריך בערך עשרת אלפים שקל בשנה לאוניברסיטה. איך הם יעשו את זה? עכשיו, הדרך היחידה של אנשים כאן לצאת מהמצב שבו הם נמצאים היא לימודים. כי מדובר באנשים שאין להם קרקעות ואין להם רכוש, וממילא אין כאן מסחר. ההיגיון הוא כזה: אתה לומד ואז עובר לרמאללה או לסעודיה או לדובאי, אתה עובד שם ומפרנס את המשפחה במחנה עד שהאחים והאחיות הקטנים שלך גדלים, לומדים ומפרנסים את המשפחה. ואז אתה חופשי לפרנס את המשפחה החדשה שלך״.

הוא מציג לי מסמך. מופיע בו המספר 28,000 ולידו עמודות. הם רצו לעזור למשפחות לשלוח ילדים לאוניברסיטה וביקשו עזרה. מאש״ף שלחו להם 28,000 שקל. זה מספיק לעזרה ל־15 צעירים. יש לו בערך מאתיים בקשות. כבר כמה ימים הוא מתלבט איך לחלק את הכסף. הוא יודע שלימודים משמעותם פרנסה למשפחה שלמה לכמה שנים. לבסוף החליט לחלק את הכסף רק לצעירים שיש להם יותר משלושה אחים שאף אחד מהם לא לומד באוניברסיטה. ועדיין לרוב הצעירים הוא לא יכול לעזור, הממוצע כאן הוא בערך שישה ילדים למשפחה.

מעבר למצוקות השוטפות, ביסוד התודעה הפוליטית במחנה עומדת שאלת הפליטים. בכל מקום תראה מפות ישנות של פלסטין לפני 48', ציורים בצבעים ובעיפרון, תמונות של בתים ואדמות שמסמנים את העולם שהיה לפני הגירוש. כששואלים אנשים מאיפה הם, לעתים קרובות הם יציינו את בית המשפחה לפני 48'. הסיפור של היושב ראש הוא דוגמה טובה.

הוא מספר: הם גרו ביאפא, ומדגיש שהוא מתכוון לנפת יאפא, שבה גרו לפני 48' כ־120 אלף איש והייתה מרכז שוקק חיים עבור הערבים בפלסטין. לכפר שלהם קראו עַרַבּ אל־עַוַסאת. למשפחה שלהם הייתה קרקע, בערך 50 דונם, ובית מודרני רחב ידיים שהם בנו בשנות הארבעים. על הקרקע החקלאית הם גידלו תפוזים ואבטיחים ועוד פֵּרות. היה להם ציוד מודרני, למשל מנוע שמספק להם מים. במלחמה הם גורשו. הם עברו בכל מיני מקומות והגיעו למחנה הפליטים בלאטה בראשית שנות החמישים. אבא שלו התקשה לתפקד, כל הזמן השווה בין חייו הקודמים וחייו במחנה. היו לו אדמות וכסף ומעמד חברתי, השם שלו היה מוכר בכל יאפא, ופתאום הוא מתחרה על אותה עבודה בשכר זעום עם פועל שהוא הביא ממצרים לעבוד אצלו בשדות. ״תערובת של השפלה, זעם ובושה״, אומר היושב ראש. יום אחד מישהו אמר לו שהוא מצא לו עבודה כשומר. בבוקר הסיעו אותו למקום העבודה. פתאום אבא שלו רואה שהם עומדים על האדמה שלו. הכול הרוס, אבל המנוע של המים עדיין שם. הוא אמר להם: ״זו האדמה שלי״, הראה להם את המנוע, הצביע על עצים שהוא גידל. הוא היה בסערת נפש כה גדולה עד שהחליטו לאשפז אותו בבית חולים. מאז הוא לא רצה יותר לראות את המקום הזה. הוא מת בשנת 1990. אימא שלו גדלה בכפר ג'יוּס ליד קלקיליה עד שעברה להתגורר עם אביו. אחרי 67' הקרקעות של הכפר נחשבו לחלק מהגדה המערבית, ואימא שלו קיבלה שבעה דונם מאביה. התקוות שלהם לעתיד התמקדו בשבעת הדונם הללו. ואז בנו את חומת ההפרדה. הכפר ג'יוס נפגע במיוחד מהקמתה. 60 אחוז מאדמותיו החקלאיות נחשבים חלק ממרחב התפר, משמע ישראל שולטת על הגישה לאדמות באמצעות משטר היתרים, קובעת מי רשאי לעבד את אדמתו, באילו שעות, ולפעמים אדם מגלה שאין לו היתר לעבד את אדמתו. מאז בניית החומה התוצרת החקלאית של אנשי הכפר מגיעה לארבעת אלפים טונות בשנה, כחצי מהתוצרת שלהם לפני הקמתה. היושב ראש אומר ששבעת הדונם שלהם כבר לא שווים הרבה. עכשיו הוא אפילו לא יכול לבקר שם.

אני שואל אותו על חזון שתי המדינות של הארגון שלו פת״ח ועל המשא ומתן שאבו מאזן מנהל. הרי זכות השיבה לא באמת מדוברת שם.

״יש פלסטינים שגרים בתוך הקו הירוק, נכון?״ הוא שואל, ״אז למה שפלסטינים שפעם גרו שם וגורשו לא יחזרו לבתים שלהם? אני מוכן בהחלט לגור במדינת ישראל״.

אז אין הסדר ללא זכות השיבה של הפליטים? הרי ברור לך שאתה בעצם משנה לחלוטין את מדינת ישראל.

״האדמות שלנו, הבית שלנו, זה לא משהו שאני יכול לוותר עליו. אין לי בכלל זכות. הבית שלי הוא עַרַבּ אל־עַוַסאת, כאן זה לא הבית שלי״.

אתה חי כאן כל החיים שלך.

״נכון, אבל זה לא הבית שלי, ולא הבית של אף אחד שגר כאן. כאן חיים הרבה אנשים שגורשו מהבתים ומהאדמות שלהם, של ההורים והסבים שלהם. אין לאף אחד זכות לוותר עליהם״.

בצ'ילה, שבה חיה אחת הקהילות הפלסטיניות הגדולות בעולם, שמעתי לא מזמן דברים דומים. בתום מפגש עם הסופרת הצ'יליאנית ממוצא פלסטיני דיאמלה אלתית, ניגשה אליי צעירה שהוריה גרו בבלאטה, אבל היא נולדה בצ'ילה, ואמרה: ״אתם לא מבינים משהו. דיברתם על זמן, 67' או 48', אבל לא על מרחב. התפיסה המרחבית שלנו שונה: בעיני הישראלים, הפלסטינים זה עזה והגדה המערבית, אבל התפיסה המרחבית שלנו כוללת גם מחנות פליטים בירדן ובלבנון, וגם קהילות פלסטיניות גדולות בעולם — זה מרחב לא רציף, מופרד, אבל זה מרחב התודעה הפלסטיני״.

תגיד, אני שואל אותו לפני שאנחנו נפרדים, אנחנו מדברים על 48', אני רוצה לשאול משהו, לא מזמן קראתי את ״משמעות הנכבה״, המאמר המכונן של האינטלקטואל הערבי קונסטנטין זריק משנת 48' ממש אחרי הנכבה: ״לדעתי, זכותנו וחובתנו להכיר בכוחו העצום של האויב ועל כן לא להטיל על עצמנו אשמה יותר מהנדרש. ואולם באותה עת, זוהי זכותנו וחובתנו להכיר בטעויותינו ובמקורות החולשה שלנו [...] הגרוע מכול יהיה אם נתחמק מן האחריות הזו ונעצום את עינינו בקשר למגבלותינו, ונטיל את האשמה על גורם חיצוני זולתנו מבלי לראות את החולשות, את הפגמים, את השחיתות ואת הקלקולים שלנו" (2). אתה סבור שחשבון הנפש נעשה?

 

(2) תרגם יהודה שנהב־שהרבני.

 

״אני לא יודע לגמרי״, הוא עונה בכנות, ״היה חשבון נפש על הנכבה, הכישלונות שלנו, הפחדים, חוסר הארגון, אבל לפעמים אני תוהה אם חוללנו את השינויים הנדרשים בעקבות הנכבה, אם לא היינו מקובעים מדי, אם היינו יכולים להיות חזקים הרבה יותר אם היינו מעזים לחטט בפצעים בידיים חשופות״.

שעת צהריים והקסבה כבר הומה אדם. מולי צועדת בנחת משפחה קטנה — אימא ואבא צעירים ונאים ושני ילדים לבושים בלבן — וסביבם תעלות ביוב קטנות. אני יושב עם דוקטור פתחי דרוויש, איש קטן קומה ומבוגר שניהל קריירה מעניינת באש״ף. הוא שואל אם אני מדבר ערבית. אני מגמגם ואומר שלמדתי שני קורסים, ומנסח שני משפטים בערבית. הוא צוחק. אני מניח שהוא מדבר עברית, אבל כמו רבים אחרים הוא מדבר אתי באנגלית. בשנות השבעים הוא הסתובב במחנות הפליטים בלבנון, בסוריה ובירדן ועסק בשאלת המדיניות הרפואית במחנות הפליטים. אחר כך, בשנות השמונים, עבר לתוניס ועבד בלשכה של ערפאת. ב־1994, אחרי 30 שנה שלא היה בפלסטין, הוא חזר לשם עם ערפאת. הוא נזכר שהפלסטינים חיכו למנהיגם ימים שלמים בחוץ: ״היינו מלאי אופטימיות אז, בשבילנו זה היה סוף הגלות. הייתה תקווה לסיום הכיבוש, שיהיה לילדים שלנו עתיד טוב משלנו. לכולנו היה ברור שסיום הכיבוש קרוב מאוד״.

הוא נולד בשנת 1944 בשכונת ואדי ניסנאס בחיפה. משפחתו התגוררה בדרך המלכים (היום דרך העצמאות) בקומה הראשונה של בניין שבמרתפו שכנה מאפייה. יום אחד בזמן המלחמה הוא זוכר שריח הלחם התחלף בריח שרוף: המאפייה נשרפה ואבא שלו נשא אותו ואת אחותו על ידיו והוציא אותם מהבית. מבחוץ הם ראו את המאפייה נשרפת. הם עברו לכפר יעבד שנמצא ממערב לג'נין, ואחר כך נדדו למקומות אחרים. הם 11 אחים: ארבעה נולדו בחיפה והשאר בגדה המערבית ובכווית. ״אנחנו דוגמה מובהקת להתפרקות המשפחה הפלסטינית אחרי 48'. כמו רימון שמתפוצץ והרסיסים עפים לכל עבר, האחים מתפזרים בעולם. יש לי אחים ואחיות בכווית, בערב הסעודית, בסרביה, באמריקה, בירדן. לא ראיתי חלק מהאחים והאחיות שלי יותר מ־25 שנה״.

דרוויש הוא איש אש״ף ותיק. כשמדברים אתו על העתיד הוא נשמע כמו אנשי הרשות הממלכתיים: ״אני מאמין שממשלת ישראל חייבת לחזור ולקיים את ההסכמים עם הפלסטינים ואת חזון שתי המדינות. זה אומר מדינה פלסטינית בגבולות 67' שבירתה ירושלים, ואולי חילופי שטחים קטנים. בינתיים ההתנחלויות מאיימות לגמור הכול״.

אתה איש שתי המדינות? אני שואל.

״לא אכפת לי אם יהיו שתי מדינות, מדינה אחת, הדבר החשוב לפלסטינים הוא לסיים את הכיבוש ושיהיו להם אותן זכויות כמו ליהודים״.

במשא ומתן אפשר להגיד שאבו מאזן ויתר למעשה על זכות השיבה. אתה מקבל את זה?

״בכל העולם יש לפליטים זכות לחזור. הפליטים — זו שאלה יסודית בכל פתרון״.

והתשובה?

״איך אני יכול להסביר לפליטים בסוריה ובלבנון שכל יהודי מכל העולם יכול לחזור לישראל בגלל שלפני אלפיים שנה היו לו כאן שורשים, והם לא יכולים לחזור לבתים שלהם? רוב הפלסטינים שנולדו כאן וגורשו יש להם שטח, בית וקרקע — אין להם זכות לחזור?״

אז העתיד שאתה רואה הוא שתי מדינות וחזרת הפליטים לבתיהם בישראל? כי זה שונה מהתכנית שנידונה, זה לא בדיוק פתרון שתי המדינות המוכר אלא דומה יותר למדינה אחת.

״שאל את הילדים במחנה הפליטים בלאטה מאיפה הם ותראה שהם עונים: אני מעכו, אני מחיפה. לכל האנשים האלה חייבת להיות תשובה. אני מאמין שאם יהיה רצון טוב ומשא ומתן רציני בין הישראלים והפלסטינים, אפשר להגיע לפתרון בנושא הפליטים״.

התשובות של דרוויש מעלות נקודה מעניינת: בין ישראלים, פלסטינים והקהילה הבין־לאומית מתהוות שתי קבוצות שונות המשקיפות על העבר ומעצבות את מסקנות העתיד בהתאם. אלו לא קבוצות החולקות מטרה משותפת, אך המבט ההיסטורי שלהן דומה. ניתן להגדירן כקבוצת 67', שכוללת את המרכז־שמאל וחלק מהימין הישראלי, את הקהילה הבין־לאומית, וחלק מתנועת פת״ח: כוחות אלו מאמינים כי האירוע המחולל הוא מלחמת 67' ופועלים בהתאם להבנה זו לפתרון שתי המדינות. יש כמובן בקבוצה הזו גם פלסטינים שלא מאמינים כי מלחמת 67' היא האירוע המחולל, אך מכירים בעובדה שזה הפרמטר הבין־לאומי לפתרון הסכסוך. בקבוצה השנייה, המורכבת יותר, נמצאים הימין הישראלי, בעיקר המתנחלים, השמאל הרדיקלי, וחלק גדול מהחברה הפלסטינית, והם מאמינים כי האירוע המחולל הוא 48', גירוש הפלסטינים מאדמתם. מכאן נובע גם טיעון המתנחלים שדין רמת אביב (שהוקמה על חורבות הכפר שיח' מוניס) הוא כדין עפרה. בקבוצה זו יש אנשים שלא מאמינים כי ניתן לפתור את הסכסוך, כמה מהם מאמינים ברעיונות כמו סיפוח חלקים מהגדה, מדינה אחת, חזרת הפלסטינים כחלק מהסדר שתי מדינות, או כמו פלסטינים שאתם דיברתי מאמינים ב״שלום, תנועה חופשית ושוויון זכויות במסגרת הסדר כזה או אחר״. בעיניהם, המפתח לפתרון מצוי בהתמודדות עם 48'. יש לומר עוד משהו: רוב נציגי הרשות שמדברים על 67' והפרמטרים הבין־לאומיים יענו לשאלה על חזרת הפליטים כמו דרוויש: ״זו זכותם לחזור״. לפעמים בהסתייגויות כאלו ואחרות, כולל הסתייגויות בעלות משמעות רבה (״לא נשנה את אופייה של ישראל״), אך בטיעוניהם הם לא מוותרים על עקרון החזרה, ולכן הדיון אתם נע בין 67' ל־48'. דבר אחד ברור, רוב החברה הישראלית, כולל רודפי השלום שבה, לא מוכנה להתמודד עם המבט הפלסטיני על 48'.

דרוויש אומר שאם הישראלים היו קוראים קצת סופרים ומשוררים פלסטינים — ע'סאן כנפאני, אמיל חביבי, מוחמד עלי טה — שכתבו על הגירוש, הם היו מבינים קצת את הנפש הפלסטינית, את הרגע שבו אתה מאבד את הבית והופך בבת אחת לחסר כול. הנה, האחרון מתאר את גירוש תושבי הכפר מיעאר (אשר שכן 18 קילומטר מזרחית לעכו) כולל משפחתו, במלחמת 48': ״האנשים יצאו את הכפר ועמם מעט חפצים: שמיכה או שתיים, כריות, מעט קמח, קנקני שמן זית, סיר ומספר צלחות. אבי סחב שמיכה ומזרן על כתפיו ונשא את אחי מחמוד בזרועותיו. אמי נשאה על ראשה שק קמח מלא עד למחציתו, ובידיה אחזה באחותי הקטנה עליא ובקנקן שמן זית. אני נחפזתי מאחוריה [...] הגברים החלו להעמיס חפצים על חמורים ופרדות. בנות מזל היו המשפחות שלהן בהמות משא. היהודים חדרו אל הכפר. קולות הירי הדהדו בכל מקום. כיפת המסגד עפה אל על. נשמע קול רעם חזק. אבנים התעופפו באוויר והיתמר עשן סמיך. והאנשים החלו לצאת לדרך״ (3).

 

(3) מוחמד עלי טה, ״זמן הילדות האבודה״, תרגם יהודה שנהב־שהרבני.

 

דרוויש נאבק בכיבוש הישראלי כבר 50 שנה, ואף על פי כן הוא עדיין אופטימי ומאמין שסיום הכיבוש קרוב. כבר שנים הוא פועל בשיתוף פעולה עם ישראלים ועכשיו הוא מוטרד, כמעט נעלב, מהאדישות הישראלית לעניין הפלסטיני. ״אחרי כל ההרג, הפקעת האדמות, המאסרים, המחסומים — אנחנו מסבירים לעם שלנו שאפשר לחיות עם הישראלים בשלום. אבל אנשים כבר לא מאמינים. אנחנו רואים את הבחירות בישראל, בלי מילה על הכיבוש, על הפלסטינים, על הזכויות שלנו. נראה כאילו הבחירות שלכם הן באירופה. הפלסטינים כל הזמן עסוקים בישראלים, אין לנו בררה, הישראלים מתערבים בכל היבט של החיים שלנו, אבל נראה שעכשיו אנחנו פשוט משעממים אתכם, נכון?״ אחרי שתיקה קצרה הוא מוסיף: ״הייתי בתוניס ביום שערפאת ורבין חתמו על ההסכם. אבל הימין הקיצוני רצח את רבין. ובעצם הם החריבו הכול״.

אני שואל אותו אם הוא מאמין שהמדינה הפלסטינית שקרובה לשיטתו תגיע בעקבות משא ומתן או רק מאסטרטגיית בית הדין בהאג וה־BDS.

״צריך להשתמש בכל כלי שיכול לסיים את הכיבוש. כדאי שנזכור את הלקח מדרום אפריקה, החרם היה כלי קריטי במאבק ההוא. אנחנו לא מתכוונים לבלות עוד 20 שנה במשא ומתן כדי שבינתיים יבנו עוד מאה התנחלויות. כנראה הפנייה לאו״ם, האמנות הבין־לאומיות, ה־BDS, אלה הדברים היחידים שמשפיעים על הישראלים, שאובססיביים למעמדם בכל מקום בעולם אבל לא מעניין אותם מה חושבים עליהם השכנים שלהם. אם אנחנו לא עושים רעש בעולם וגם אין טרור — אנחנו אוויר בשביל הישראלים״.

ברחוב אל־קודס בין שכם למחנה בלאטה התנועה ערה. בצד הכביש עומד שוטר פלסטיני במדים. במושב האחורי של מכוניתו יושבים שני נערים. אחד מהם שומר על פנים חמורות סבר ומביט קדימה, והאחר מחייך ומדליק סיגריה מחפיסת מרלבורו אדומה. הם לבושים בג'ינס ובחולצות קצרות. לפני כמה שעות, כשהעיניים שלהם היו קשורות, הם מן הסתם לא ראו אותנו, אבל אולי שמעו את קולותינו. לפני כמה דקות קראו לשוטר הפלסטיני הזה למחסום וישראל העבירה לידיו את שני הנערים, שבצהריים נחשדו בהסתערות על חיילים כדי לדקור אותם. לא סביר שישראל תשחרר שני נערים שרצו לדקור חיילים ועוד באותו יום, אז מדוע הם שוחררו? אנחנו שואלים אותם, והם שותקים במצוות השוטר הפלסטיני, אבל מנופפים לשלום ומחייכים. אנחנו שואלים את השוטר — הוא לא יודע. זכריה אומר שלפי הממצאים בשטח לא נראה שהם תכננו לדקור מישהו, ואילו באמת הסתערו על החיילים עם סכינים — אין סיכוי שהיו יושבים כאן עכשיו. כנראה החיילים הגזימו או לא הבינו או אולי אפילו המציאו. אבל ראינו את הסכינים, אני אומר לו. הוא שואל את השוטר הפלסטיני על הסכינים. השוטר לא עונה. הוא שואל שוב את הנערים — הם לא עונים.

הרבה ארגונים ואנשים מפיצים כאן שמועות וגרסאות שונות — צה״ל, ארגוני זכויות אדם יהודיים ופלסטיניים, המתנחלים, הרשות הפלסטינית, מקורבים למיניהם — על כל אירוע, ודאי כשמדובר באירועים שלא זוכים לתשומת לב רבה בתקשורת. מול כל גרסה יש גרסה מתחרה, לעתים הפוכה, ובהיעדר גוף שמקובל על כולם ובודק את האמת, בסופו של חשבון כל צד דבק בגרסתו. ממילא אירועים כאלה מתרחשים כל הזמן, ובעוד כמה ימים איש לא יזכור את שני הנערים הללו. אני שואל: הם חוזרים עכשיו הביתה למחנה עסכר? למיטב הבנתי, התשובה חיובית אך מעט מתחמקת. השוטר הפלסטיני נפרד מאתנו לשלום ומכונית המשטרה מתרחקת. גשם קל יורד עכשיו והרוח נעשית קרה, עוד מעט ירד הערב. זכריה מדבר בטלפון על עצי זית שמתנחלים כרתו ובית בקצה כפר שנרגם באבנים.

***

חודשיים חלפו מאז הביקור בבלאטה. בבית קפה קטן בכפר חווארה שמדרום לשכם — כפר מלא במוסכים, מסעדות וחנויות לדברי מתיקה, שהאווירה בו נינוחה — אני פוגש את עורך הדין זידאן. בחור צעיר בן 25, לבוש באפודה שחורה ומקטורן צמוד, מגדל זקן אפנתי ופאות לחיים, קולו עדין וחיוכו ביישני ושובה לב. אנחנו מדברים באנגלית. הוא למד משפטים בירדן ולפני שנתיים הקים משרד קטן בשכם. הוא עוסק בדברים שונים: השבוע למשל הוא מגן בבית המשפט בשכם על פלסטיני הנאשם במכירת חשיש. עניין קטן, מכר רק לחברים שלו.

בסוף שנת 2014 פנו אליו הוריו של אחד משני הצעירים מעסכר — הצעיר שבהם בן 17 והמבוגר חגג 18 — וביקשו שייצג את הנערים מול הרשות הפלסטינית. מתברר כי המכונית שבה הם נסעו באותו יום שבת לא החזירה אותם לעסכר אלא לבית הסוהר של הרשות הפלסטינית בשכם. האשימו אותם בהחזקת נשק לא חוקי. זידאן רצה לבקר את לקוחותיו החדשים, אבל לא אישרו לו. כשאני מספר לו על התמונה שראיתי ליד בורין כמה דקות אחרי שלכאורה התכוונו לדקור חיילים, הוא מחייך בביטול. ״הם הגיעו למחסום״, הוא אומר, ״ואמרו לחיילים: יש לנו סכינים, אנחנו מבקשים שתעצרו אותנו״. אני אומר לו שהחיילים טענו שהם צעקו אללה אכבר. עכשיו הוא כבר צוחק: ״אולי הם גם צעקו אללה אכבר״.

למה הם רצו להיעצר?

״יש כל מיני סיבות״, הוא משיב, ״לפעמים נערים פלסטינים מגיעים עם סכינים למחסום לא בכוונה לדקור חיילים. הם רוצים להיאסר כדי שהמשפחות שלהם יקבלו כסף, כדי להשיג תעודת בגרות, כי מאשימים מישהו במשפחה שלהם בשיתוף פעולה עם ישראל״.

אבל אני מדבר על הצעירים הללו, אני מתעקש, אתה יודע למה הלקוחות שלך עשו את זה?

״הם עניים, לא הייתה להם עבודה ולא שום דבר, הם רצו להיעצר כדי לקבל כסף מהרשות הפלסטינית. הרשות נותנת כסף לאסירים בבתי כלא בישראל. זה כל הסיפור, זה קורה הרבה״.

אני מספר לו ששמעתי שהם ישבו בכלא הפלסטיני 36 יום, איך הם שוחררו?

״הגשתי בקשה לביטול ההאשמות כי לא היה להם נשק ולא שום דבר מסוכן באמת, סתם סכינים״, הוא משיב, ״אבל דחו את הבקשה. הגשתי עוד בקשה ודחו אותה. התעקשתי והוספתי להגיש בקשות לביטול ההאשמות. בבקשה הרביעית פתאום הודיעו לי שהחקירה הגיעה לסיומה ושאין שום ראיות נגד הלקוחות שלי ומיד שחררו אותם. לא הבנתי את כל הפרוצדורה הזו, פעם ראשונה שעבדתי על מקרה כזה. כשהם יצאו מהכלא פגשתי אותם לראשונה״. לדבריו, הם לא ישבו בכלא בשכם 36 יום אלא בערך 22. אחר כך הוא אמר שבעצם הם ישבו קצת יותר משבועיים. אני שואל אותו אם השאירו אותם בכלא כדי להפחיד אותם. הוא מתחמק מתשובה ישירה. עורך הדין זידאן זהיר, הוא לא מבקר את הרשות הפלסטינית, את בתי המשפט או את המשטרה. הוא שומר על אדיבות, אבל עונה תשובות קצרות. לדבריו, אחד משני הצעירים מצא בינתיים עבודה בבניין באזור ג'נין, זה שימח את ההורים שלו, השני יושב בבית, אבל אבא שלו שומר עליו שלא יעשה שטויות. זידאן מעדיף שלא נצלם אותו. הוא ממהר לחזור לשכם. לדבריו, התחרות בין עורכי הדין שם גדולה, כולם רוצים תיקים, לא משנה איזה — פלילי, אזרחי, מסחרי, קטן, גדול — העיקר שיהיו להם לקוחות. בימים האלה, למרבה המזל, הוא עסוק מאוד.