דרכים לחזור הביתה

1. דמויות משנה

 

פעם הלכתי לאיבוד. הייתי בן שש או שבע. לא שמתי לב ופתאום לא ראיתי את הורַי. נבהלתי, אבל מיד מצאתי את הדרך והגעתי הביתה לפניהם; הם המשיכו לחפש אותי נואשות, אבל בערב ההוא חשבתי שדווקא הם הלכו לאיבוד. שאני יודע לחזור הביתה והם לא.

הלכת בדרך אחרת, אמרה אמי אחר כך בעיניים שדמעו עדיין.

אתם הלכתם בדרך אחרת, חשבתי אבל לא אמרתי.

אבי הביט בנחת מהכורסה. לפעמים נדמֶה לי שהוא תמיד היה שרוע שם, שקוע במחשבות. אבל אולי הוא לא חשב על כלום, רק עצם את העיניים וקיבל את ההווה בשלווה או בהשלמה. אבל באותו ערב הוא דיבר: ״קרה דבר טוב״, אמר לי, ״התגברת על הקושי״. אמי נתנה בו מבט ספקני, אבל הוא המשיך ונשא נאום מבולבל על הקושי.

שכבתי על הכורסה שממול והעמדתי פני ישן. שמעתי אותם רבים בסגנון הרגיל. היא אומרת חמישה משפטים והוא עונה במילה. לפעמים הוא אמר חד וחלק: לא. לפעמים אמר, על סף הצעקה: שקר. ופה ושם אפילו ענה כמו שוטר: שלילי.

באותו לילה נשאה אותי אמי למיטה ואמרה, אולי בידיעה שאני מעמיד פני ישן אבל מקשיב לה בתשומת לב ובסקרנות: ״אבא שלך צודק. עכשיו אנחנו יודעים שלא תלך לאיבוד. שאתה יודע ללכת לבד ברחוב. אבל אתה צריך להתרכז יותר בדרך, ללכת מהר יותר״.

וכך עשיתי. מאז הלכתי מהר יותר. ובאמת כעבור שנתיים, בפעם הראשונה שדיברתי עם קלאודיה, היא שאלה למה אני הולך מהר כל כך. היא עקבה אחרי כבר כמה ימים, ריגלה אחרי. הכרנו קצת לפני כן, בליל רעידת האדמה, 3 במרץ 1985, אבל לא דיברנו אז.

קלאודיה היתה בת שתים עשרה ואני בן תשע, ולכן היתה ידידותנו בלתי אפשרית. בכל זאת היינו ידידים או משהו כזה. שוחחנו הרבה. לפעמים נדמה לי שאני כותב את הספר הזה רק כדי להיזכר בשיחות הללו.

 

בליל רעידת האדמה פחדתי, אבל איכשהו גם נהניתי מההתרחשויות.

המבוגרים הקימו בקַדמת החצר של אחד הבתים שני אוהלים כדי שאנחנו הילדים נלון בהם. בהתחלה היה בלגן, כי כולנו רצינו לישון באוהל בצורת איגלו שהיה אז בגדר חידוש, אבל בסוף זכו בו הבנות. הסתגרנו כדי לריב בשקט, כמנהגנו כשהיינו לבד: הלכנו מכות בחדווה ובשצף־קצף. אבל מהר מאוד הג'ינג'י התחיל לדמם מהאף ונאלצנו להמציא משחק אחר.

מישהו הציע שנכתוב צוואות ובהתחלה זה נראה רעיון טוב, אבל כעבור רגע הבנו שאין בזה היגיון, כי אם תבוא רעידת אדמה חזקה יותר העולם ייחרב ולא יהיה לנו למי להוריש את הדברים שלנו. אחר כך דמיינו שכדור הארץ הוא כמו כלב שמתנער והאנשים הם כמו פרעושים שמושלכים לחלל האוויר, וחשבנו על זה כל כך הרבה עד שצחקנו והתחילה ליפול עלינו עייפות.

אבל אני לא רציתי לישון. הייתי עייף נורא, אבל זו היתה עייפות חדשה שמציתה את העיניים. החלטתי להישאר ער כל הלילה וניסיתי להתגנב לאיגלו כדי להמשיך לדבר עם הבנות, אבל הבת של השוטר סילקה אותי בטענה שאני רוצה לאנוס אותן. אז לא ידעתי מה זה אנס בדיוק, ובכל זאת הבטחתי שאין לי כוונה לאנוס אותן, רק להסתכל עליהן, והיא צחקה בזלזול וענתה שזה מה שאנסים תמיד אומרים. נאלצתי להישאר בחוץ ולהקשיב להן מעמידות פנים שהבובות הן הניצולות היחידות; הבובות ניסו לטלטל את בעליהן ופרצו בבכי כשהבינו שהן מתות, אם כי אחת מהן חשבה שמוטב כך, כי המין האנושי תמיד נראה לה רקוב. בסוף הן נאבקו על השלטון, ואף על פי שנדמָה שהמאבק יהיה ארוך, הושגה הכרעה מהירה, כי מבין כל הבובות היתה רק ברבי מקורית אחת, והיא ניצחה.

מצאתי כיסא נוח בין ההריסות והתקרבתי בביישנות למדורה של המבוגרים. היה לי מוזר לראות את השכנים מכונסים יחדיו, אולי לראשונה. הם הפיגו את הפחד בלגימות של יין ובמבטים ממושכים של שותפות. מישהו הביא שולחן עץ ישן וזרק אותו למדורה, כאילו כלום. ״אני יכול לזרוק גם את הגיטרה״, אמר אבי, וכולם צחקו, אפילו אני, שהייתי קצת נבוך, כי אבי לא נהג להתבדח. באותו רגע חזר ראול השכן ואתו מָגָלי וקלאודיה. ״זאת אחותי וזאת האחיינית שלי״, אמר. הוא יצא לחפש אותן אחרי רעידת האדמה ועכשיו כשחזר ניכרה בו ההקלה.

ראול היה היחיד בשכונה שחי בגפו. קשה היה לי לקבל את העובדה שמישהו חי לבד. נראָה לי שזה סוג של עונש או מחלה.

ביום שהוא הגיע עם מזרן קשור לגג הפיאט 500 שלו שאלתי את אמי מתי תגיע שאר המשפחה, והיא ענתה לי, בעדינות, שלא לכולם יש משפחה. אז חשבתי שעלינו לעזור לו, אבל עם הזמן הופתעתי לגלות שלהורי אין שום עניין לעזור לראול, שלדעתם אין בזה צורך ושיש להם אפילו רתיעה מהאיש הרזה והשקט הזה. היינו שכנים, חלקנו קיר ושורה של שיחי נוי, אבל מרחק עצום הפריד בינינו.

בשכונה אמרו שראול הוא נוצרי־דמוקרטי, מה שנראָה לי דבר מעניין. קשה להסביר עכשיו איך זה שילד בן תשע חשב אז שאם מישהו הוא נוצרי־דמוקרטי זה מעניין. אולי חשבתי שיש קשר בין עצם היותו נוצרי־דמוקרטי לעובדה המצערת שהוא חי לבדו. לא ראיתי מעולם את אבי מדבר עם ראול, לכן באותו לילה הופתעתי לראות אותם מעשנים יחד. חשבתי שהם מדברים על הבדידות, שאבי מייעץ לראול איך להתגבר על הבדידות, אם כי אבי מן הסתם ידע עליה מעט מאוד.

בינתיים מָגָלי חיבקה את קלאודיה בפינה, רחוק מהקבוצה. נראה שהן מרגישות לא נוח. מתוך נימוס או אולי בשמץ זדון שאלה אחת השכנות את מָגָלי במה היא עוסקת, והיא ענתה מיד, כאילו חיכתה לשאלה, שהיא מורה לאנגלית.

היה כבר מאוחר מאוד, ושלחו אותי לישון. נאלצתי באי־חשק למצוא לי מקום באוהל. פחדתי שאירדם, אבל הקולות התועים בחשֵכה הסיחו את דעתי. הבנתי שראול הלך ללוות את הבנות הביתה כי השאר התחילו לדבר עליהן. מישהו אמר שהילדה מוזרה. לי היא לא נראתה מוזרה. היא נראתה לי יפה. ולאישה הזאת, אמרה אמי, אין פרצוף של מורה לאנגלית. יש לה פרצוף של עקרת בית ותו לא, הוסיף שכן אחר, וההלצה נמשכה עוד זמן־מה. אני חשבתי על פרצוף של מורה לאנגלית ואיך הוא אמור להיראות. חשבתי על אמי, על אבי. חשבתי: ולהורים שלי, איזה פרצוף יש להם? אבל להורים שלנו אין אף פעם פרצוף באמת. אנחנו אף פעם לא לומדים לראות אותם.

 

חשבתי שנעביר בחוץ שבועות ואפילו חודשים בציפייה למשאית רחוקה ובה מצרכים ושמיכות ואפילו דמיינתי את עצמי מדבר בטלוויזיה ומודה לעם הצ'ילני כולו שנחלץ לעזרתנו, כמו בעת סופה. חשבתי על הגשמים האדירים משנים קודמות, כשלא יכולתי לצאת ואילצו אותי לשבת מול המסך ולבהות באנשים שאיבדו הכול.

אבל לא כך קרה. הכול שב לקדמותו מהר מאוד. בפינה הנידחת ההיא במערב סנטיאגו הסתכמה רעידת האדמה בבהלה גדולה. כמה גדרות קרסו, אבל לא נגרם נזק כבד ולא היו פצועים או מתים. בטלוויזיה ראו את נמל סן אנטוניו ההרוס וכמה רחובות שראיתי או שחשבתי שראיתי בביקורי המעטים במרכז העיר. היתה בי איזו תחושה מבולבלת שזהו הכאב האמתי.

אם היה לקח כלשהו, לא למדנו אותו. עכשיו אני חושב שטוב לאבד את האמון בקרקע, שצריך לדעת שבן־רגע הכול יכול להתמוטט. אבל אז חזרנו, כאילו כלום, לחיינו הרגילים.

אבא הכריז בשביעות רצון שהנזקים לא רבים: רק כמה סדקים בקירות וחלון מנופץ. אמי הצטערה רק על אָבדן הכוסות עם המזלות. נשברו שמונה, כולל הכוס שלה (דגים), של אבי (אריה) והכוס שסבתי השתמשה בה כשבאה לבקר (עקרב). לא נורא, יש לנו מספיק כוסות, לא צריך יותר מזה, אמר אבי, והיא ענתה בלי להביט בו, ומבטה עלי: רק הכוס שלך ניצלה. מיד חיפשה את הכוס עם מזל מאזניים ונתנה לי אותה בתנועה חגיגית. הימים הבאים עברו עליה בדיכאון קל כשהיא מתלבטת אם לתת במתנה את יתר הכוסות לאנשים שנולדו במזל תאומים, בתולה ודלי.

החדשות הטובות היו שלא חזרנו לבית הספר מיד. לבניין הישן נגרמו נזקים כבדים, ומי שראו אותו אמרו שהוא ערמה של חורבות. התקשיתי לדמיין את בית הספר הרוס, אבל לא הרגשתי עצב, רק סקרנות. חשבתי בעיקר על המגרש בקצה החצר, ששם שיחקנו בשעות חופשיות ובקיר שהבוגרים חרטו עליו כל מיני כתובות. חשבתי עליהן מתפוצצות לרסיסים, זרועות באפר שעל האדמה — דברי לעג, ססמאות בעד או נגד קוֹלוֹ־קוֹלוֹ (1), בעד או נגד פינושה (2). כתובת אחת הצחיקה אותי במיוחד: פינושה אוהב זין.

 

(1) קלוב סוסיאל אי דפורטיבו קולו־קולו, אחת משתי קבוצות הכדורגל הפופולריות בעיר סנטיאגו והמועדון המעוטר ביותר בכדורגל הצ'ילני. כל ההערות הן של המתרגם.

(2) אאוגוסטו פינושה (2006-1915), עמד בראש החונטה הצבאית שמשלה בצ'ילה בשנים 1990-1973.

 

הייתי אז, אני עדיין ותמיד אהיה, אוהד של קוֹלו־קוֹלו. ואילו פינושה — בשבילי הוא היה דמות בטלוויזיה עם תוכנית שאין לה שעות קבועות, ולכן שנאתי אותו, בגלל השידורים המשעממים הכלל־ארציים שקטעו את התוכניות הכי טובות. אחר כך שנאתי אותו כי הוא רוצח בן זונה, אבל אז שנאתי אותו רק בגלל המופעים הטורדניים ההם שאבי צפה בהם בשתיקה, בלי להניע איבר פרט לשאיפה העמוקה מהסיגריה התפורה לפיו בכל עת.

האבא של הג'ינג'י נסע אז למיאמי וחזר עם מחבט וכפפת בייסבול בשביל הילד. המתנה הביאה לשינוי בלתי צפוי בהרגלינו: במשך כמה ימים החלפנו את הכדורגל בענף הספורט האטי והטיפשי־משהו הזה, שעם זאת הִפנט את חברי. הגינה שלנו היתה בוודאי המקום היחיד בכל הארץ שבו שיחקו ילדים בייסבול ולא כדורגל. התקשיתי מאוד לחבוט בכדור או למסור כמו שצריך, כך שעד מהרה ירדתי לספסל המחליפים. הג'ינג'י נהיה המקובל, וכך, באשמת הבייסבול, נשארתי בלי חברים.

בשעות אחר הצהריים, בודד בעל כורחי, יצאתי, כמו שאומרים, לשרוף אנרגייה: השתדלתי ללכת במסלולים מתארכים והולכים, אם כי הקפדתי כמעט תמיד על תוואי מעגלי. חציתי במהרה מקטעי עיר שלמים, רחוב אחר רחוב, גיליתי מעברים חדשים, אף על פי שהעולם לא השתנה יותר מדי: אותם בתים חדשים שנבנו בחיפזון, כמצייתים לצורך מידי ועם זאת מוצקים, יציבים. בתוך כמה שבועות נבנו רוב הקירות מחדש וחוזקו. בקושי ראו שהיתה רעידת אדמה.

היום אני לא לגמרי מבין את החופש שנהנינו ממנו אז. חיינו בדיקטטורה, אנשים דיברו על פשעים ועל פיגועים, על מצור ועל עוצר, ואף על פי כן שום דבר לא מנע ממני לבלות את היום בשיטוט רחוק מהבית. האם רחובות מָאִיפּוּ לא היו מסוכנים? בלילה כן, וגם ביום, אבל מתוך יהירות או תמימות או מתוך תערובת של יהירות ותמימות המבוגרים העמידו פנים שאין סכנה: העמידו פנים שהתסיסה היא עניין לעניים והשלטון הוא עניין לעשירים, וברחובות האלה, לפחות אז, עוד לא היו עשירים ועניים.

באחד הערבים ההם נתקלתי באחיינית של ראול, אבל לא ידעתי אם אני אמור לומר לה שלום או לא. ובימים הבאים ראיתי אותה שוב. לא שמתי לב שהיא בעצם עוקבת אחרי. אני אוהב ללכת מהר, עניתי כשהיא פנתה אלי, ואז באה דממה ארוכה שהופרה כשהיא שאלה אותי אם הלכתי לאיבוד. אמרתי שלא, שאני יודע טוב מאוד איך לחזור הביתה. שאלתי את זה בצחוק, אני רוצָה לדבר אתך, בוא ניפגש ביום שני הבא בחמש במאפייה של הסוּפֶּר — היא אמרה ככה, במשפט אחד, והלכה.