עד במנוסה

1.

ביום האחרון לחייו עמד ג'ייס וילסון בן ה-14 על גדות המחצבה, הביט לתוך המים הקרירים, השקטים, והבין משהו שאמא שלו אמרה לו לפני הרבה שנים: הצרות עלולות למצוא אותך כשתגלה סימנים של פחד, אבל הן יכפילו את עצמן אם תשקר לגבי הפחד. ג'ייס לא הבין בזמנו על מה היא מדברת. עכשיו הבין.

זו הייתה קפיצה מגובה של עשרים מטר אל תוך המים, וג'ייס שם על העניין מאה דולר — סכום שכמובן לא היה לו — והכול בגלל שגילה סימנים של פחד. זו הייתה, ללא ספק, התערבות טיפשית והוא לא היה נכנס לכל העניין הזה אם הבנות לא היו שם. הבעיה הייתה שלא רק שהן היו שם והקשיבו, אלא גם צחקו. מאותו הרגע, זה כבר לא היה רק עניין של מאה דולר אלא הרבה יותר מכך, ונותרו לו יומיים לגלות איך הוא יוצא מהעסק בלי להפוך לנמושה וגם בלי לשלם את הכסף.

לא כל מי שניסה את הקטע של הקפיצה מגדות המחצבה הצליח. במהלך השנים נמשו מהאגם לא מעט גופות של ילדים גדולים מג'ייס. ייתכן שהם היו סטודנטים בקולג' ואולי אפילו צוללנים מקצוענים. ג'ייס לא ידע בדיוק איך הם מצאו את מותם, אבל היה משוכנע שלאף אחד מהם לא היה פחד גבהים.

למה הכנסת את עצמך? לחש בזמן שהסתכל על הקרע בגדר התיל שהובילה אל מחוץ למחצבת האחים איסטון ולתוך חצר ביתו.

גב הבית ניצב על קצה השטח הנטוש של המחצבה, וג'ייס בילה שם שעות — חוקר ושוחה ונשמר הרחק מהקצוות הגבוהים. הדבר היחיד שלא עשה במחצבה היה לצלול. הוא אפילו לא אהב להתקרב לעמדות הקפיצה. בכל הפעמים שבהם הציץ טיפה רק כדי לראות מה קורה למטה, ראשו החל מסתחרר, רגליו נחלשו והוא מיהר ליפול לאחור.

מוקדם יותר היום סיפקו לו השעות הארוכות שבילה לבד במחצבה את השקר שהוביל להתערבות. הכול החל כשוויין פוטר ירד עליו שהוא מפחד מגבהים, רק בגלל שג'ייס לא רצה לטפס על סולם שאיזה איש תחזוקה השאיר שעון כנגד קיר בית הספר, כך שכל אחד יכול היה לטפס אל גג המבנה. בתגובה ג'ייס אמר שהוא לא צריך לטפס על סולם עלוב כדי להוכיח שהוא לא מפחד מגבהים, מכיוון שהוא צולל במחצבה כל הזמן וגם די בטוח שוויין מעולם לא עשה את זה.

כמובן שוויין קלט מיד את השקר של ג'ייס, וכמובן שלוויין יש אח גדול שייקח אותם למחצבה בסוף השבוע כדי לבחון את העניין.

אתה אידיוט, גער ג'ייס בעצמו בקול רם בזמן שהלך במורד שביל החצץ שהיה מלא בשאריות סיגריות ישנות ובפחיות בירה, לכיוון אחד הלוחות הרחבים של המחצבה הישנה, לוחות שהתנשאו מעל האגם שג'ייס היה בטוח שהוא עמוק מספיק לצלול לתוכו. התוכנית שלו הייתה להתחיל בקטן. הוא ישתלט קודם על הקפיצה הזאת למטה, בטח שלושה־ארבעה מטרים, ואז יעבור למקום גבוה יותר ויקפוץ משם. הוא הסתכל על המים וחש סחרחורת.

פשוט תנסה, אמר לעצמו. הוא הרגיש טוב כשדיבר אל עצמו. זה הוסיף לו קצת ביטחון. פשוט תנסה. אתה לא יכול להרוג את עצמך בנפילה למים. לא מפה.

ולמרות זאת, כשצעד על הקורות, שמר על מרחק של מטר וחצי מהקצה מחשש שרגליו יבגדו בו וישלחו אותו בנפילה חופשית למטה, עד שהפרצוף שלו יתרסק על הסלעים, צף על המים עם מפרקת שבורה.

נקבה, אמר, בגלל שכך כינו אותו מוקדם יותר היום לפני כל הבנות, וזה הכעיס אותו עד שכמעט וטיפס על הסולם כדי להוכיח שהוא לא. במקום זה, הוא השתמש במחצבה הנטושה כדי להגן על עצמו. בדיעבד, כנראה שהיה צריך לטפס על הסולם.

רעם הרעיש והדהד חזרה מקירות האבן הגבוהים, מהמים, נשמע עמוק ומסוכן יותר בתוך המחצבה ממה שנשמע היה בחוץ, על הכביש. הרוח נשבה בעוצמה מהרגע שיצא מבית הספר, ועכשיו כבר ממש צברה תאוצה, מסחררת באוויר אבק אבנים. במרחק, בשמי המערב, התקדמו שני עננים שחורים למשעי, כולאים ברקים שהבזיקו בתוכם.

זמן גרוע להיות בתוך המים, חשב ג'ייס ונאחז ברעיון שסיפק לו תירוץ לא לקפוץ. לא שווה להתחשמל בשביל וויין פוטר.

וכך התחיל את דרכו בחזרה, כמעט את כל הדרך עד החור שנפער בגדר, לפני שנעצר.

וויין פוטר לא ייעלם. בשבת הוא יהיה פה עם אחיו, והם יצחקו כמו משוגעים כשאשתין על עצמי מרוב פחד. ואז וויין יחזור לבית הספר ביום שני ויספר את הסיפור, בהנחה שלא יתקשר לכולם עוד קודם. גרוע יותר: יכול להיות שהוא יביא אותם איתו. מה אם הוא יביא את הבנות?

המחשבה הזאת חיזקה אותו. קפיצה הייתה עניין מפחיד, אבל לא לקפוץ כשהבנות בסביבה היה מפחיד יותר, שלא לדבר על המחיר החברתי והכספי שייאלץ לשלם.

עדיף שתקפוץ, אמר לעצמו. קדימה, פחדן. פשוט תקפוץ.

הוא חזר במהירות, כי התמהמהות רק אפשרה לפחד להצטבר, והחליט לגמור עם זה. הוא ידע שהוא מסוגל לעשות את זה. ברגע שיתחיל, השאר יהיה קל. הוא הסיר את נעליו בבעיטה, ואז ערם את הטי־שירט והג'ינס שלו בערימה קטנה על הסלעים.

רעם הדהד שוב כשלחץ על אפו עם הבוהן והאצבע המורה. כמו תינוק, כן, אבל הוא היה לבד אז לא היה לו אכפת.

"אני לא נקבה," צעק. מכיוון שסתם את אפו, הקול שיצא היה גבוה ונשי. הוא העיף מבט אחרון במים שמתחתיו, עצם את עיניו, כופף את ברכיו וזינק מהקורה.

זאת לא הייתה נפילה מי יודע מה וביחס לכל הדאגות שלו, היא הסתיימה במהירות ובלי כאבים מלבד, כמובן, ההלם המוחלט של המים הקרים. הוא נתן לעצמו לצלול עד הקרקעית — מים מעולם לא הפריעו לו, הוא אהב לשחות, רק לא לצלול — וחיפש את המגע החלק של האבן הקרה.

זה לא הגיע. במקום זה, הרגל שלו נגעה במשהו מוזר, חפץ שהיה גם רך וגם קשה בעת ובעונה אחת. ג'ייס נרתע לאחור בבהלה. הוא ידע שמה שזה לא יהיה, זה לא שייך לפה. כשפקח את עיניו, ממצמץ כנגד עקיצת המים הקפואים, ראה את האיש המת.

האיש ישב בישיבה כמעט זקופה, גבו שעון כנגד האבן, רגליו מתוחות קדימה. ראשו נטה הצידה, כמו של אדם עייף. שיער בלונדיני צף בזרם שג'ייס יצר, קווצות מתרוממות מפדחתו של האיש, מרקדות במים הכהים. שפתו העליונה הייתה מכווצת, כאילו צחק על מישהו צחוק מרושע, אכזרי, לעגני. היה חבל סביב הקרסוליים שלו, והחבל היה מחובר למשקולת.

ג'ייס צף מעליו במשך כמה שניות, תלוי במרחק של פחות משלושה מטרים. אולי בגלל המים שהפרידו ביניהם, הוא הרגיש מרוחק מהסצנה, כאילו הגופה שיושבת שם היא רק פרי דמיונו. רק כשהבין מדוע ראשו של האיש נוטה הצידה, חזרה האימה שחש בתחילה והשתלטה עליו. גרונו של הגבר היה משוסף, והחתך היה עמוק כל־כך שמים זרמו דרכו כמו בתעלה.

לנוכח המראה הזה, התחיל ג'ייס בטיפוס היסטרי, מסורבל, כלפי מעלה. הוא היה בעומק של שישה, אולי שבעה מטרים, אבל היה משוכנע שלעולם לא יגיע אל פני המים, אלא שיטבע שם וגופתו תשכב לנצח לצד הגופה השנייה.

כשהגיח מבעד למים כבר ניסה לצעוק לעזרה, והתוצאה הייתה איומה: הוא שאף מים, נחנק והרגיש כאילו הוא טובע. לבסוף השתנק, אוויר מצא דרכו אל ריאותיו, והוא ירק את המים שמילאו את פיו.

מים שנגעו באיש המת.

ג'ייס הרגיש גל בחילה מציף אותו ושחה בכל הכוח, רק כדי להבין שהוא שוחה לכיוון הלא נכון, לעבר הקירות הגבוהים, החלקים, שלא איפשרו לטפס החוצה. הוא נלחץ והסתובב, עד שהצליח לאתר כמה סלעים נמוכים. העולם הדהד בקולות של רעמים נוספים והוא הרכין את ראשו ושחה. בפעם הראשונה שניסה למשוך את עצמו החוצה הכשילו אותו ידיו, והוא נפל בעוצמה אדירה לתוך המים שראשו שקע תחתם.

קדימה, ג'ייס! צא החוצה! צא החוצה! אתה חייב לצאת החוצה!

בניסיון השני הצליח לצאת מהאגם והתרסק על בטנו. מי המחצבה נזלו מגופו ונכנסו שוב לפיו, מטפטפים מהשפתיים שלו. בפעם השנייה חשב על האופן שבו המים זרמו בחתך הפעור בגרונו של האיש. הוא הקיא על הסלע, גרונו ואפו בוערים, ואז זחל, חלש וכושל, הרחק מהאגם, כאילו המים עלולים להגיע אליו, לתפוס את רגלו ולמשוך אותו בחזרה פנימה.

אלוהים אדירים, לחש. קולו רעד וכל גופו נרעד. כשחשב שיוכל לסמוך על רגליו, נעמד בחוסר ביטחון. רוחות הסופה קיררו את המים הקרים ממילא על עורו, ואת תחתוני הבוקסר הרטובים שלו. הוא חיבק את עצמו וחשב בטיפשות, שכחתי להביא מגבת. רק אז קלט שגם יצא בצד הלא נכון של המחצבה. הבגדים שלו היו מסודרים בערימה בדיוק בקצה השני.

זה לא אמיתי! אין מצב! חשב לעצמו, סוקר את הקירות התלולים שהקיפו את הצד הזה של האגם. זה לא היה טיפוס קל. למעשה, ג'ייס לא היה בטוח שזה אפילו אפשרי. מעליו התנשאו רק קירות אבן אנכיים, חלקים. למטה יותר הייתה ירידה חדשה שהובילה לאזור מלא בשיחים וקוצים. אם יבחר בכיוון הזה, זאת תהיה הליכה איטית וכואבת, במיוחד כשהוא בלי נעליים או מכנסיים. האפשרות המהירה ביותר הייתה פשוטה: להיכנס בחזרה למים ולחצות את האגם בשחייה.

ג'ייס בהה לעבר ערימת הבגדים שלו. הטלפון הסלולרי שלו היה בכיס של הג'ינס.

אני חייב לקרוא לעזרה, חשב. אני חייב להביא לפה מישהו, ומהר.

אבל הוא לא זז. המחשבה על החזרה לתוך המים האלה — הוא הסתכל על המים העכורים, כהים מכפי שהיו אי פעם בעבר — הרתיעה אותו. אם לא היה די בכך, פתאום הואר הכול באכזריות של ברק. הסערה התקרבה אליו במהירות.

הוא לא יפגע בך, אמר לעצמו כשהתקרב אל המים. הוא לא יחזור לחיים ויתפוס אותך.

כשאמר את הדברים האלה, הבין משהו שלא קלט קודם, במאמצים הנואשים שלו להתרחק. האיש הזה אולי לא יחזור לחיים, אבל הוא גם לא היה מאוד רחוק מהחיים. השיער שלו, העיניים, השפה שהתגלגלה כך מעל השיניים. אפילו העור מסביב לחתך הנוראי בגרונו לא התחיל להירקב עדיין. ג'ייס לא ידע בדיוק כמה זמן דבר כזה אמור לקחת, אבל הניח שזה לא אמור לקחת יותר מדי זמן.

הוא לא פה יותר מדי זמן...

הפעם גרם לו הרעם לקפוץ במקומו. הוא הסתכל סביב המחצבה, סוקר את קצות קירות האבן.

צא מפה, לעזאזל! הנחה את עצמו בשקט, אבל לא הצליח לגרום לעצמו לשחות. הוא לא הצליח לדמיין את עצמו נכנס שוב למים האלה, שוחה ממש מעל הגבר שמשקולת קשורה לקרסוליו, ראשו מוטה הצידה וגרונו פעור ומשוסף. במקום זה, הוא החליט ללכת לעבר הירידה התלולה.

מדף אבן חיבר בין צד אחד לשני: האגם שבדיוק יצא ממנו היה בצד ימין, והיה אגם נוסף בצד שמאל. הנפילה הייתה עניין מפלצתי של חמישה עשר מטרים, וג'ייס התכוון להשתמש בה כאימון לקפיצה המתוכננת. מסיבה כלשהי, המעבר הצר שימש בית לכמה צמחים, אבל רק מהמין האכזר. נדמה שלכל דבר שגדל על אבן חייבים להיות קוצים.

ג'ייס ניצל ברגע האחרון מבקבוק שבור בזמן שדרך על העשבים. כבר בצעד הראשון קרעו הקוצים את בשרו. פניו התעוותו כשהמשיך ללכת קדימה. הדם החם נמהל במים הקרים שעל רגליו. טיפות הגשם הראשונות התחילו ליפול ורעם נוסף הדהד מעליו ואז בתוך המחצבה, כאילו האדמה עצמה רצתה להגיב לשאגתו.

אאוץ'! לעזאזל!

הוא דרך על קוץ, שנתקע בתחתית כף רגלו, כך שכל צעד דחף את הקוץ עוד ועוד פנימה. הוא עמד על רגל אחת וניסה להוציא את הקוץ מרגלו, ואז שמע את נהמת המנוע.

מחשבתו הראשונה הייתה שזה אולי מאבטח או משהו. ג'ייס ידע שיחטוף על כך שנכנס למחצבה, אבל באותם רגעים כל עונש היה שווה ובלבד שיוציאו אותו מהמקום הזה. הוא נשאר במקומו לרגע ארוך אחד, שומר על שיווי משקל על רגל אחת, מחזיק את כף רגלו המדממת בידו, והקשיב. המנוע התקרב עוד ועוד. מישהו נסע על דרך החצץ שהייתה חסומה על ידי שער נעול.

הרוצח חוזר, חשב וכעת הפך הקיפאון שלו, חוסר ההחלטיות, לאימה חסרת מעצורים. הוא עמד באמצע המדף בנקודה הבולטת ביותר בכל המחצבה.

הוא הסתובב וניסה לחזור למקום שממנו בא, ואז נעצר. לא היה שם שום מחסה. הוא הסתובב וחזר לכיוון המקורי שלו, מנסה לפלס דרך בינות לעשבים, אדיש לקוצים שחתכו אותו והשאירו סרטים דקים של דם על חזהו, רגליו וזרועותיו.

רעש המנוע היה קרוב מאוד עכשיו. לג'ייס היה ברור שלא יספיק להגיע לצד השני, מכיוון שהוא לא מהיר מספיק. לכן הסתכל על המים שמתחתיו בניסיון זריז לבחור מקום יציב לנחות בו, למרות שהמים היו אפלים מכדי לחשוף את מה שמתחתם, ואז קפץ.

הפעם הנפילה הרגישה אמיתית, ארוכה, כאילו התחילה ממקום באמת גבוה. ג'ייס חשב על סלעים ועל פיסות מתכת מעוותות, על כל הזבל שמצטבר בבריכות המחצבות האלה. כל הדברים שמהם הזהיר אותו אביו. ואז פגע במים וצלל פנימה. הוא ניסה לעצור את עצמו בהתחלה, אבל המהירות שלו הייתה גבוהה מדי והוא שקע אפילו בזמן שהתאמץ לעלות מעלה, צולל כל הדרך למטה.

הנחיתה סיחררה אותו, רגליו נגעו בסלעים ושלחו זיקוקים של כאב במעלה עמוד השדרה שלו. הוא דחף את רגליו בעוצמה ונתן לעצמו לעלות באיטיות, כיוון שלא רצה להפציע מעל פני המים ברעש.

ראשו השתחרר מכובד המים בדיוק ברגע שבו כבה רעש המנוע. המכונית עצרה. ג'ייס שחה לכיוון לוחית אבן גיר שהייתה מונחת בזווית, ויצרה חרך שג'ייס האמין שיוכל להשתחל לתוכו. הוא בדיוק הגיע לשם כשהעז להרים את מבטו, וראה גבר גבוה ורחב כתפיים, עם שיער בלונדיני ארוך, בלונדיני, הולך לכיוון המים. ראשו היה מוטה כלפי מטה, עוקב אחרי השביל. הוא עדיין לא ראה את ג'ייס.

המחצבה הפכה חשוכה מאוד כשהברקים והרעמים התקרבו מעליה, אבל ברגע הבא שבו האיר ברק, ראה ג'ייס נצנוץ של תג מתכתי ושהגבר לבוש במדים.

משטרה, חשב. מישהו כבר התקשר אליהם או שהם ידעו איכשהו על הרצח.

הסיבה שגרמה לשוטר לבוא למחצבה ממש לא עניינה את ג'ייס. העזרה הגיעה. הוא שחרר נשימה ארוכה שהייתה כלואה בו ומילא את ריאותיו לצעקה, לקריאה לעזרה, ואז ראה את האחרים.

היה שם שוטר נוסף, גם הוא בלונדיני, שערו מסופר קצר יותר, כאילו היה בצבא. היה לו אקדח בחגורה והוא דחף קדימה גבר שידיו באזיקים. על ראשו של הגבר האזוק היה ברדס שחור.

ג'ייס החניק את צעקתו וקפא במקום, נצמד אל הסלע עם כפות רגליו ועם יד אחת. מנסה לא לזוז ולא לנשום.

השוטר הראשון המתין עד שהגברים האחרים הגיעו אליו. הוא עמד כשזרועותיו מקופלות על חזהו, חסר סבלנות, והסתכל על הגבר שראשו מכוסה מועד בדרכו קדימה. הגבר בברדס כנראה ניסה לדבר, אבל השמיע רק קולות משונים, גבוהים.

משהו מכסה את פיו, הבין ג'ייס. הוא לא הצליח להבין את המילים, אבל משמעותן הייתה ברורה דיה: הגבר התחנן. הוא היה מבוהל וכנראה התחנן על חייו. תחינותיו יצאו החוצה ביללות ובכיות, כאילו היה כלבלב. כשהשוטר עם השיער הארוך הפיל את הגבר המכוסה בעוצמה על הקרקע, ג'ייס כמעט צרח. הוא היה צריך לנשוך את שפתיו כדי לשמו על השקט.

השוטר השני, זה שהוביל את הגבר מהמכונית, כרע והניח את ברכו על עמוד השדרה שלו, מושך את ראשו על ידי הברדס. הוא נשען קדימה ודיבר אליו דיבור דק, לחישה ממש. ג'ייס לא שמע את המילים.

השוטר עדיין דיבר אל האיש בברדס כשהושיט את ידו וכיווץ את אצבעותיו בחוסר סבלנות, מחכה למשהו, והשוטר הראשון הציע לו סכין. לא אולר או סכין מטבח, אלא משהו שדומה לסכינים שבהם משתמשים חיילים. סכין קרבית. סכין אמיתית.

ג'ייס ראה את ראשו של האיש בברדס מיטלטל בעוצמה בתגובה לתנועה אחת מהירה עם הלהב, ואז ראה את רגליו מתעוותות, מגרדות את האדמה בחיפוש אחר מקום אחיזה. הוא ניסה להרים את ידיו הכפותות אל גרונו בניסיון להחזיר פנימה את הדם שנשפך מתחת לברדס, אבל שני השוטרים תפסו אותו במהירות וביעילות, אחזו בבגדיו מאחור, נזהרים שלא לגעת בדם, ואז דחפו אותו מהסלע.

האיש בברדס רעד ונפל, בדיוק כמו ג'ייס לפניו. הוא היה מהיר יותר מהדם שלו. ענן אדום היה תלוי באוויר מעל ראשו כשפגע במים.

למשמע פגיעת הגוף במים, ג'ייס נע סוף־סוף. עכשיו, כשרק שניהם שם למעלה, בלי הסחות דעת, הם בטח יתחילו להסתכל סביב וסביר שיראו אותו. הוא משך את עצמו עוד מתחת לסלע והתפתל בתוך האפלה, מנסה לדחוף עצמו לאחור ככל האפשר, נאחז בקושי בסלע עם קצות אצבעותיו.

ג'ייס ידע שכל מי שנמצא בגובה שלו בצד השני יראה אותו, אבל זה ידרוש מהאדם השני להיות בתוך המים. ועדיין, אם הם יירדו למטה, מקום המחבוא שלו עלול להפוך למלכודת. לא יהיה לו לאן לברוח. הנשימה שלו הגיעה בהתפרצויות מהירות, ראשו היה סחרחר והוא פחד שיקיא שוב.

אל תקיא ואל תשמיע קול, חשב. אסור לך להשמיע קול. הם תיכף יעזבו ואז תוכל לחזור הביתה.

אבל אז ג'ייס שמע את אחד הקולות, חזק וברור לראשונה. "ובכן, נראה שמישהו יצא לשחייה ובחר להשאיר את הבגדים שלו מאחור."

הקול היה נעים כל־כך שלרגע ג'ייס לא האמין שהוא הגיע מאדם שרצח עכשיו אדם אחר עם סכין. זה נראה לו בלתי אפשרי.

הייתה הפוגה קלה, ואז הגבר השני ענה.

"מילא להשאיר בגדים, אבל ללכת במקום הזה בלי נעליים."

הקולות הרגועים בצורה משונה השתתקו, ואז נשמע צליל אחר. רעש מתכתי צלול. ג'ייס היה מספיק פעמים במטווח עם אבא שלו כדי להכיר את הקול הזה. מישהו מכניס קליע ללוע אקדח.

הגברים הקיפו את קצה המחצבה.

למטה, מתחתם, ג'ייס וילסון התחיל לבכות.