שלום לך, קולומבוס

1

בפעם הראשונה שראיתי את ברנדה היא ביקשה ממני להחזיק את משקפיה. אחר כך ניגשה לשפת המקפצה ושלחה מבט מעורפל בברֵכה; הברֵכה היתה יכולה להיות ריקה, ברנדה קצרת הרואי לא היתה מבחינה בכך. היא זינקה יפה פנימה וכעבור רגע חזרה בשחייה לדופן הברֵכה, ראשה קצוץ השיער הערמוני נישא זקוף וישר לפניה, כאילו היה ורד על גבי גבעול ארוך. היא גלשה לשפת הברֵכה והיתה לידי. "תודה," היא אמרה בעיניים מימיות, אבל לא מן המים. היא הושיטה יד לקחת את משקפיה, אך לא הרכיבה אותם אלא לאחר שהסתובבה והחלה להתרחק. צפיתי בה שוחה לדרכה. ידיה צצו פתאום מאחוריה. היא תפסה את חלקו התחתון של בגד הים שלה בין אגודל לאצבע ובתנועה מהירה החזירה פיסת בשר סוררת למקומה. דָמי סער.

אותו לילה, לפני ארוחת הערב, התקשרתי אליה.

"למי אתה מתקשר?" שאלה דודתי גלאדיס.

"לאיזו בחורה שפגשתי היום."

"דוריס הכירה לך?"

"דוריס לא היתה מכירה לי את הבחור שמרוקן את הברֵכה, דודה גלאדיס."

"אל תהיה ביקורתי כל כך. בת דודה זאת בת דודה. איך פגשת אותה?"

"לא בדיוק פגשתי אותה. ראיתי אותה."

"מי היא?"

"שם המשפחה שלה הוא פָּטימקין."

"פטימקין אני לא מכירה," אמרה דודה גלאדיס, כאילו הכירה מישהו מחברי הקאנטרי קלאב "גרין לֵיין". "אתה הולך להתקשר אליה אתה לא מכיר אותה?"

"כן," הסברתי. "אני אציג את עצמי."

"קזנובה," היא אמרה וחזרה לטרוח על ארוחת הערב של דוד שלי. אף פעם לא אכלנו יחד: דודה גלאדיס אכלה בחמש, בת דודי סוזן בחמש וחצי, אני בשש, ודוד שלי בשש וחצי. אין לכך שום הסבר מלבד העובדה שדודה שלי משוגעת.

"איפה ספר הטלפונים של הפרוורים?" שאלתי אחרי ששלפתי את כל הספרים התחובים תחת שולחן הטלפון.

"מה?"

"ספר הטלפונים של הפרוורים. אני רוצה להתקשר לשוֹרט הילז."1

1 Short Hills: מילולית — גבעות נמוכות. (כל ההערות הן של המתרגם)

 

"הספר הדקיק ההוא? מה, אני צריכה שיסתובב לי פה בבית, אני אף פעם לא משתמשת בו?"

"איפה הוא?"

"מתחת לשידה בִּמקום הרגל שהתפרקה."

"בחייך," אמרתי.

"תתקשר למודיעין יותר טוב. אתה תתחיל למשוך שם תהפוך לי את המגירות. אל תפריע לי, הרי הדוד שלך יהיה בבית בקרוב. אפילו אותך עוד לא האכלתי."

"דודה גלאדיס, אולי נאכל כולנו יחד הערב. חם היום, יהיה לך קל יותר ככה."

"בטח, ואני אגיש ארבע ארוחות שונות בבת אחת. אתה אוכל צלי, סוזן עם הקוטג' שלה, מקס אוכל סטייק. יום שישי הוא יום הסטייק שלו, אני לא אקח לו את זה. ואני אוכלת קצת עוף קר. אני צריכה להתרוצץ הלוך ושוב עשרים פעם? מה אני, סוס עבודה?"

"למה לא נאכל כולנו סטייק, או עוף קר —"

"עשרים שנה אני מנהלת בית. לך תתקשר לחברה שלך."

אבל כשהתקשרתי, ברנדה פטימקין לא היתה בבית. היא אוכלת ארוחת ערב בקאנטרי, אמר לי קול אישה. האם תחזור הביתה לאחר מכן (קולי היה גבוה בשתי אוקטבות מזה של נער מקהלה)? אני לא יודעת, אמר הקול, יכול להיות שתלך לחבוט כדורי גולף. מי מדבר? מילמלתי כמה מילים — אף אחד היא לא מכירה אני אתקשר שוב לא צריך למסור תודה רבה מצטער שהטרדתי... היכן שהוא באמצע ניתקתי. אחר כך דודה שלי קראה לי ושינסתי מותניים לקראת הארוחה.

היא הגבירה את המאוורר השחור המזמזם ל"חזק", ובמצבו זה הוא הצליח להזיז את החוט התלוי ממנורת המטבח.

"איזה מין שתייה אתה רוצה? יש לי ג'ינג'ר אֵיְיל, סודה רגילה, פטל ובקבוק גזוז וניל שאני יכולה לפתוח."

"שום דבר, תודה."

"רוצה מים?"

"אני לא שותה בזמן הארוחות. דודה גלאדיס, אני אומר לך את זה יום־יום כבר שנה —"

"מקס יכול לשתות ארגז שלם רק עם הכבד־קצוץ שלו. הוא עובד קשה כל היום. אם היית עובד קשה היית שותה יותר."

ליד הכיריים היא ערמה על צלחת צלי, רוטב, תפוחי אדמה מבושלים ואפונה וגזר. היא הניחה את הצלחת מולי וחשתי בחומו של האוכל על פנַי. אחר כך פרסה שתי פרוסות לחם שיפון והניחה אותן לידי, על השולחן.

חציתי תפוח אדמה במזלג ואכלתי אותו, ודודה גלאדיס, שהתיישבה מולי, צפתה בי. "אתה לא רוצה לחם," היא אמרה, "לא הייתי פורסת אותו הוא יתייבש."

"אני רוצה לחם," אמרתי.

"אתה לא אוהב עם גרעינים, נכון?"

קרעתי פרוסת לחם לשניים ואכלתי אותה.

"איך הבשר?" היא אמרה.

"בסדר. טוב."

"תתמלא בתפוחי אדמה ולחם, את הבשר תשאיר אני אצטרך לזרוק אותו."

פתאום היא זינקה מהכיסא. "מלח!" כשחזרה לשולחן הניחה מלחייה בחבטה לפנַי — פלפל לא הוגש אצלה בבית: היא שמעה אצל גֵיילֶן דרֵייק שפלפל לא נספג בגוף, והציקה לה המחשבה שמשהו שתגיש עלול לעבור בוושט, בקיבה ובמעי רק כדי ליהנות מהמסע.

"אתה מתכוון לדלות רק את האפונה? תגיד לי מראש, אני לא אקנה עם הגזר."

"אני אוהב גזר," אמרתי, "אני אוהב אותו." וכדי להוכיח זאת שפכתי מחצית ממנו לגרוני ואת המחצית השנייה על מכנסי.

"חזיר," היא אמרה.

למרות העובדה שאני אוהב מאוד קינוח, במיוחד פירות, בחרתי לא לאכול הפעם. רציתי, בלילה חם זה, להימנע מהשיחה על העדפתי לפירות טריים על פני פירות משומרים, או לפירות משומרים על פני פירות טריים; לא משנה במה בחרתי, לדודה גלאדיס תמיד היה שפע מן הסוג השני שגדש את המקרר כמו יהלומים גנובים. "הוא רוצה שימורי אפרסקים, יש לי מקרר מלא ענבים שצריך להיפטר מהם..." החיים היו היפטרות אחת גדולה לדידה של דודה גלאדיס המסכנה, הנאותיה הגדולות ביותר היו לזרוק את הזבל, לרוקן את המזווה ולהכין חבילות מרופטות בשביל מה שהוסיפה לכנות "היהודים המסכנים בפלשתינה". אני רק מקווה שתמות עם מקרר ריק, אחרת תהרוס את הנֶצח לכל שאר האנשים עם הגבינה המותכת המוריקה שלה ותפוזי הטבּוּרי שיגַדלו מעטה פלומתי שם למטה.

דודי מקס חזר הביתה ובשעה שחייגתי את מספרה של ברנדה פעם נוספת, שמעתי בקבוקי סודה נפתחים במטבח בקול נפץ. הקול שענה הפעם היה גבוה, תמציתי ועייף. "שלום."

פתחתי בנאום שלי. "שלום־ברנדה־אַת־לא־מכירה־אותי־כלומר־את־לא־יודעת־איך־קוראים־לי־אבל־החזקתי־לך־את־המשקפיים־אחר־הצהריים־בקאנטרי־קלאב... ביקשת־ממני־אני־לא־חבר־בת־דודה־שלי־דוריס־חברה־דוריס־קלוגמן־שאלתי־מי־אַת..." נשמתי, נתתי לה הזדמנות לדבר, ואחר כך המשכתי ועניתי על השקט מן העבר השני. "דוריס? היא זאת שתמיד קוראת את 'מלחמה ושלום'. ככה אני יודע שקיץ, כשדוריס קוראת את 'מלחמה ושלום'." ברנדה לא צחקה; למן הרגע הראשון היא היתה בחורה מעשית.

"איך קוראים לך?" היא אמרה.

"ניל קלוגמן. החזקתי לך את המשקפיים ליד המקפצה, זוכרת?"

היא ענתה בשאלה משלה, שאלה שאין לי ספק כי יש בה עלבון לפשוּט ולנאוֶוה כאחד. "איך אתה נראה?"

"אני... שחרחר."

"אתה כושי?"

"לא," אמרתי.

"אז איך אתה נראה?"

"אני יכול לבוא לבקר אותך הערב ולהראות לך?"

"נחמד מאוד," היא צחקה. "אני משחקת טניס הערב."

"חשבתי שאת חובטת כדורי גולף."

"כבר חבטתי."

"אולי אחרי הטניס?"

"אני אזיע אחרֵי," אמרה ברנדה.

זה לא נועד להזהיר אותי שאסתום את אפי באטב ואברח בכיוון הנגדי; זאת היתה עובדה, שכנראה לא הפריעה לברנדה, אבל היא רצתה שהדבר ייאמר.

"זה לא מפריע לי," אמרתי, ובנימת קולי קיוויתי לרכוש לעצמי נישה היכן שהוא בין עדין הנפש לשָפָל. "אני יכול לאסוף אותך?"

במשך דקה היא לא ענתה; שמעתי אותה ממלמלת, "דוריס קלוגמן, דוריס קלוגמן..." אחר כך אמרה, "כן, בְּראיְירפּאת' הילז,2 שמונה ורבע."

2 Briarpath Hills: מילולית — גבעות הנתיב הקוצני (briar הוא כינוי מכליל לכמה מיני צמחים קוצניים).

 

"יש לי פלימות' —" החלטתי לא לחשוף את השנה, "צהבהבה. ככה תוכלי לזהות אותי. איך אוכל לזהות אותך?" אמרתי בצחוק ערמומי ואיום.

"אני אזיע," היא אמרה וניתקה.

אחרי שיצאתי מניוּאַרק, עברתי את אֶרווינגטון ואת הסבך הצפוף של מעברי מסילות, צריפי עַתָקים, מחסני עצים, סניפי "דֵיירי קווין" ומגרשי מכוניות משומשות, החל הלילה להתקרר. למעשה, היה זה כאילו חמישים המטרים הנוספים שלגובהם התנשאו הפרוורים מעל ניוארק קירבו אותך יותר לגן עדן, שכן השמש עצמה נעשתה גדולה יותר, נמוכה ועגולה יותר, ועד מהרה עברתי על פני מדשאות ארוכות שנראו כאילו הן ממטירות מים על עצמן, ועל פני בתים שאיש לא ישב במרפסות הכניסה שלהם, שדלקו בהם אורות אך לא היו בהם חלונות פתוחים, שכן האנשים שבפנים, שסירבו לחלוק את מרקם החיים עצמו עם אלה מאיתנו שבחוץ, ויסתו בחוגה את מידות הלחות שהורשו לבוא במגע עם עורם. השעה היתה שמונה בלבד, ולא רציתי להקדים, לכן נסעתי הלוך ושוב ברחובות שנשאו את שמותיהן של מכללות במזרח, כאילו כבר קבעה העיירה, לפני שנים, כשלדברים ניתנו שמות, את ייעודם של בני התושבים. חשבתי על דודתי גלאדיס ודודי מקס החולקים יחד חטיף שוקולד באפֵלה רווית האפר של הסמטה שלהם, על כיסאות נוח, כשכל משב אוויר קריר מתוק בעיניהם כהבטחה לעולם הבא, וכעבור זמן־מה הגעתי לדרכי העפר של הפארק הקטן שבו שיחקה ברנדה טניס. בתוך תא הכפפות שלי דומה היה שמפת "רחובות העיר ניוארק" התגלגלה לצרצרים, שכן אותם רחובות אספלט ארוכים־ארוכים לא היו קיימים עוד בעיני, וקולות הלילה נשמעו חזקים כמו הדם שהלם ברקותי.

החניתי את המכונית תחת חופתם השחורה־ירוקה של שלושה אלונים, וצעדתי לעבר קולם של כדורי הטניס. שמעתי קול נרגז אומר, "שוב שוויון." זאת היתה ברנדה, והיא נשמעה כאילו היא מזיעה למכביר. גרסתי לאטי את החצץ תחת רגלי ושמעתי את ברנדה פעם נוספת. "יתרון לי," ואחר כך בדיוק כשהגעתי לקצה השביל, ודש השרוול שלי התמלא בתרמילים דביקים, שמעתי, "משחקון שלי!" המחבט שלה נזרק והסתחרר אל על והיא קלטה אותו יפה בדיוק כשנכנסתי לטווח ראייה.

"שלום," קראתי.

"שלום, ניל. עוד משחקון אחד," היא קראה. דבריה של ברנדה עוררו כנראה את זעמה של יריבתה, בחורה יפה חומת שיער, גבוהה פחות מברנדה, שחדלה לחפש את הכדור שנחבט אל מעבר לה ונעצה בברנדה ובי מבט מלוכלך. כעבור רגע נודע לי מדוע: ברנדה הובילה חמש־ארבע וביטחונה המופרז שנותר רק משחקון אחד עורר ביריבתה כעס במידה שהספיקה לשנינו.

רצה הגורל, וברנדה ניצחה בסופו של דבר, אבל נדרשו לה לשם כך משחקונים רבים משציפתה. הבחורה השנייה, ששמה נשמע כמו סימְפּ,3 היתה שמחה כנראה לסיים את המשחק בשש לַכול, אבל ברנדה, מתנועעת, מתרוצצת, דרוכה וערנית, לא הסכימה להפסיק, עד שכל שהצלחתי להבחין בתנועתו בחשכה היו משקפיה, נצנוץ שלהם, אבזם החגורה שלה, הגרביים שלה, נעלי הספורט שלה, ומפעם לפעם, הכדור. ככל שהחשיך יותר כך עלתה ברנדה לרשת בפראות רבה יותר, וזה היה מוזר, כי שמתי לב שקודם לכן, באור, היא נשארה מאחור, וגם כשנאלצה לעלות, לאחר שהנחיתה בעוצמה חבטה גבוהה, היא לא נראתה מאושרת במיוחד מהקִרבה הרבה כל כך למחבט של יריבתה. תשוקתה לזכות בנקודה נפלה כמדומה מתשוקה עזה עוד יותר לשמר את יופייה כמות שהוא. חשדתי שטביעתו האדומה של כדור טניס על לֶחייהּ תכאיב לה יותר מאובדן כל הנקודות שבעולם. אבל החושך דחק בה, והיא חבטה חזק יותר, עד שלבסוף היה נדמה שסימפּ רצה על קרסוליה. כשהכול נגמר, סימפּ סירבה להצעתי להקפיץ אותה הביתה וציינה בנעימת דיבור ששאלה מאיזה סרט ישן של קת'רין הפבורן שהיא מסוגלת לדאוג לעצמה; אחוזתה שכנה כנראה ממש מעבר לחלקת הקוצים הקרובה ביותר. לא מצאתי חן בעיניה והיא לא בעיני, אך הדבר הטריד אותי, אני בטוח, יותר מאשר אותה.

3 Simp: בעגה — טיפשה.

 

"מי זאת?"

"לורה סימפסון סטולוביץ'."

"למה את לא קוראת לה סטוֹלוֹ?" שאלתי.

"סימפּ הוא השם שלה מ'בֵּנינגטון'. המטומטמת."

"שם את לומדת?" שאלתי.

היא עמדה והפשילה את חולצתה כלפי מעלה על עורה כדי לייבש את הזיעה. "לא. אני לומדת בבוסטון."

שנאתי אותה על תשובתה. כל אימת שמישהו שואל אותי איפה למדתי אני אומר חד וחלק: במכללות של אוניברסיטת "ראטגֶרס" בניוארק. אני אולי אומר את זה בשמץ להט רב מדי, מהר מדי, בשחצנות רבה מדי, אבל אני אומר את זה. ברנדה הזכירה לי לרגע קט את הבניזונות הקטנים חרומי־האף ממוֹנטקלֵייר שבאים לספרייה בזמן החופשות, וכאשר אני מחתים את ספריהם, הם עומדים ומושכים בצעיפיהם הענקיים עד שאלה משתלשלים ומגיעים לקרסוליהם, ומפריחים כל העת רמזים על "בוסטון" ו"ניו הייבן".

"אוניברסיטת בוסטון?" שאלתי והסטתי את מבטי אל העצים.

"'רֶדקליף'."

עדיין עמדנו במגרש, תחומים בקווים לבנים מכל עבר. גחליליות ציירו שמיניות באוויר שריחו קוצני סביב השיחים מאחורי המגרש ואחר כך, כשהלילה ירד פתאום לגמרי, העלים על העצים הזדהרו רגע, כאילו זה עתה ירד עליהם גשם. ברנדה ירדה מהמגרש, ואני מעט מאחוריה. עכשיו כבר התרגלתי לחושך, ומשחדלה להיות קול בלבד ושבה והפכה לדמות, התפוגג חלק מכעסי בעקבות הערתה על "בוסטון" והנחתי לעצמי להתפעל ממנה. ידיה לא משכו באזור הישבן, אך צורתו נגלתה בכל זאת, למרות היותו מכוסה, תחת מכנסי הברמודה הצמודים בצבע חאקי שלבשה. היו לה שני משולשים רטובים על גב חולצת הפולו הלבנה זעירת הצווארון, בדיוק במקום שבו היו כנפיה נמצאות אילו היה לה זוג. היא לבשה, להשלמת התמונה, חגורת טרטן וגרביים לבנים, ונעלה נעלי טניס לבנות.

תוך כדי הליכה היא רכסה את כיסוי המחבט שלה.

"את לחוצה לחזור הביתה?" אמרתי.

"לא."

"בואי נשב כאן. נעים פה."

"בסדר."

התיישבנו על מדרון של דשא שהיה משופע דיו כדי שנוכל להישען לאחור בלי להישען ממש; לפי הזווית נראינו כאילו אנחנו מתכוננים לצפות באיזה מאורע שמימי, הטבלתו של כוכב חדש, ניפוחו לגודל מלא של ירח תפוח־למחצה. ברנדה רכסה ופתחה את רוכסן הכיסוי בזמן שדיברה; זאת היתה הפעם הראשונה שהפגינה עצבנות; עצבנותה עוררה מחדש את שלי, וכך היינו מוכנים עכשיו למה שבאורח פלא היה נדמה שאולי נצליח להסתדר בלעדיו: פגישה.

"איך נראית הבת דודה שלך דוריס?" היא שאלה.

"היא שחרחורת —"

"היא —"

"לא," אמרתי. "יש לה נמשים ושיער שחור והיא גבוהה מאוד."

"איפה היא לומדת?"

"בנוֹרת'המפטון."

היא לא ענתה, ואני לא יודע באיזו מידה הבינה את כוונתי.

"נראה לי שאני לא מכירה אותה," היא אמרה כעבור רגע. "היא חברה חדשה שם?"

"אני חושב שכן. הם עברו לליווינגסטון רק לפני שנתיים."

"אה."

לא הופיע שום כוכב חדש, לפחות לא במהלך חמש הדקות הבאות.

"זכרת אותי מזה שהחזקתי לך את המשקפיים?" אמרתי.

"עכשיו אני זוכרת," היא אמרה. "גם אתה גר בליווינגסטון?"

"לא. בניוארק."

"כשהייתי תינוקת גרנו בניוארק," היא ניסתה.

"את רוצה לחזור הביתה?" הייתי נרגז פתאום.

"לא. אבל בוא נלך קצת."

ברנדה בעטה באבן והלכה צעד אחד לפני.

"למה את עולה לרשת רק אחרי שמחשיך?" אמרתי.

היא הסתובבה אלי וחייכה. "שמת לב? סימפּ הטיפשה לא שמה לב לזה."

"אז למה?"

"אני לא אוהבת להיות קרובה מדי, אלא אם כן אני בטוחה שהיא לא תחזיר את הכדור."

"למה?"

"בגלל האף שלי."

"מה?"

"אני פוחדת על האף. יישרתי אותו."

"מה?"

"עשיתי ניתוח אף."

"מה היה לא בסדר בו?"

"הוא היה גבנוני."

"מאוד?"

"לא," היא אמרה. "הייתי יפה. עכשיו אני יפה יותר. אחי עושה ניתוח בסתיו."

"הוא רוצה להיות יפה יותר?"

היא לא ענתה ושבה לצעוד לפני.

"אני לא מתכוון ללעוג. אני שואל למה הוא עושה את זה?"

"כי הוא רוצה... אלא אם כן הוא יהיה מורה להתעמלות... אבל הוא לא יהיה," היא אמרה. "כולנו דומים לאבא שלי."

"גם הוא עושה ניתוח?"

"למה אתה מגעיל כל כך?"

"אני לא. אני מצטער." השאלה הבאה שלי נבעה מתוך רצון להפגין עניין ועל ידי כך לשוב ולשוות לי אדיבות; היא לא כל כך יצאה כמו שציפיתי — אמרתי אותה בקול רם מדי. "כמה זה עולה?"

ברנדה חיכתה רגע אבל אחר כך ענתה. "אלף דולר. אלא אם כן אתה הולך לְקצב."

"תני לי לראות אם קיבלת את מלוא התמורה על הכסף."

היא הסתובבה שוב; היא עמדה ליד ספסל והניחה עליו את המחבט. "אם אני ארשה לך לנשק אותי תפסיק להיות מגעיל?"

נאלצנו להתקדם בערך שני צעדים יותר מדי כדי שההיצמדות לא תהיה מגושמת, אבל צייתנו לדחף והתנשקנו. חשתי בידה על עורפי ולכן משכתי אותה אלי, אולי באלימות רבה מדי, והחלקתי את ידַי שלי על צדי גופה ומסביב אל גבה. חשתי בכתמים הרטובים על שִכמותיה, ומתחת להם, אני בטוח בזה, ברפרוף רפה, כאילו רחש דבר־מה בתוך שדיה, רחוק ועמוק עד כדי כך שהיה ביכולתו להיוודע מבעד לחולצתה. זה היה כמו רפרוף כנפיים, כנפיים זעירות שאינן גדולות משדיה. קוטנן של הכנפיים לא הטריד אותי — לא יהיה צורך בעַיט כדי לשאת אותי במעלה אותם חמישים המטרים העלובים שבזכותם לילות הקיץ בשוֹרט הילז כל כך הרבה יותר קרירים משהם בניוארק.