ציידי הממוטות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ציידי הממוטות
הוספה למועדפים

ציידי הממוטות

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

נושאים

תקציר

יגאל בראל (53) מתגורר בשוהם, נשוי ואב ל-3 ילדים. הוא חי חייים מושלמים, אך שום דבר לא הכין אותו להתפרצות מחלת הסרטן במעי הגס. רופאה תורנית בבית חולים בישרה לו שנותרו לו רק חודשים ספורים לחיות, ובכל זאת מצליח יגאל להמשיך לחיות ואפילו טוב. את המחלה והקשיים שהיו למעשה התקופה המעצימה בחייו הפך לספר שלפניכם. הצטרפו אליו במסע של תקווה, אומץ ותעצומות נפש.

פרק ראשון

פרק 1
 
באוקטובר 2014, אחרי שנמאס לי לסחוב משקל עודף, עשיתי דיאטה חריפה, בעקבותיה ביקשתי לבדוק את רמת הסוכר שלי. גיליתי שערכי הסוכר נמוכים, אך במדדים אחרים הייתה חריגה משמעותית מהנורמה.
פגישה מקרית עם ישראל פרישמן, חבר, שבנוסף לעובדה שעובד באסף הרופא, נחשב בעיניי לידען גדול, היתה משמעותית מאד עבורי. ישראל, שראה את תוצאות הבדיקות, המליץ לי להתאשפז בבית חולים לבדיקה יסודית.
הפגישה המקרית הזאת הביאה לכך, שעל אף העובדה שגילוי המחלה היה יחסית בשלב מאוחר, הספקתי לגלות את הבעיה לפני שתהפוך להיות קריטית לחלוטין.
עוד לפני שידעתי שזה רק האימון להמשך, סיגלתי לעצמי הרגלי נוחות בבית החולים. את המבקרים שהגיעו לבית החולים, פגשנו על כוס קפה ועוגה בארומה בקניון הצמוד. הקפדתי לא להזמין כמעט אף אחד למחלקה, הרי ממילא אני בריא ומחר אני בבית.
אני ממש מצליח לדפוק את המערכת. יש לי בדיקות אינטנסיביות שישללו בעיות ובינתיים אני נח.
הסתובבתי במחלקה בבגדים רגילים. לו זר היה מגיע למפגש עם החברים או המשפחה, לא היה מצליח לזהות מי החולה ומי הבריא.
לאט לאט התחלתי לחשוד שמשהו לא בסדר. הרי אם אני מרגיש טוב, מדוע בכל זאת משאירים אותי בבית החולים? ובטח כאשר השהות נמשכת ללא טיפול ספציפי. למרות זאת, קיוויתי שישחררו אותי כמה שיותר מהר ואוכל לחזור לשגרה.
הכול היה נראה סבבה, עד אותו יום הפכפך ומטלטל אותו לא אשכח לעולם, בו התבשרתי על המחלה.
את הבוקר פתחה שיחת טלפון שקיבלתי, בה הודיעו לי שעסקת ענק עליה אני עובד כבר ארבעה חודשים, אושרה. הרגשתי תחושת אושר, שמוכרת לכל איש מכירות אחרי סגירת עסקה משמעותית, בטח על רקע העמלה הצפויה. אחרי שיחת הטלפון הייתי כל היום באופוריה.
לקראת ערב, הזמינה אותי הרופאה התורנית לפגישה בחדרה. הרופאה ביקשה שאגיע עם אשתי לפגישה אתה. באותה עת הייתי בכזאת התרוממות רוח, שממש לא חשדתי בכלום. פתי היתה בעבודה ונורית אחותי באה במקומה.
על רקע האנשים הנפלאים שפגשתי בהמשך, בולטת לרעה הרופאה התורנית באותה עת. אופטימי ככל שהייתי, הפגישה איתה גרמה לי לצאת בוכה.
בחוסר רגישות, אטימות, טיפשות וקור רוח נוראי, דבקה הרופאה במשימה להודיע לי שאני חולה בסרטן:
"יגאל, לצערי יש לך גידול במעי הגס"
"לא נורא, נוציא אותו"
ישנה בעיה. זה גידול סרטני ששלח כבר גרורות לכבד"
"לדעתי, אפשר גם על זה להתגבר עם טיפולים"
"במקרה שלך לא בטוח שהדבר אפשרי, אך בכל זאת זה לא מיידי ויהיו לך כמה חודשים להתארגן".
ביני לביני, אני מתאר כבר מי יגיע ללוויה שלי ואיך המשפחה תוכל להסתדר בלעדי. הרופאה נחושה שמצבי בלתי הפיך.
"עם כל הכבוד דוקטור, את לא רופאה אונקולוגית ולא בטוח שאת מוסמכת לתת לי אבחנה כל כך חד משמעית".
"במקרה שלך לא צריך להיות רופאה אונקולוגית, כדי לדעת כמה המצב חמור".
הרגשתי כאילו שפכו עלי דלי מים קרים. נשימתי נעתקה, דמעות חנקו את גרוני.
 
לעולם יהיו בחיינו מבניות וכאוס לסירוגין. אין לנו באמת שליטה על תהליכים שגורמים לכאוס בחיינו. בעיקר, חס וחלילה, במקרים של מחלות ותאונות.
אנחנו חיים בתחושה של מבניות ונוחות יחסית, עלינו להכיר בכך שזה עלול להיות זמני.
עלינו לדעת באותה מידה, שהרגעים בהם חיינו בכאוס הם גם זמניים, ועתידים לחלוף בעזרת השם.
 
הרגע שבו פתי הגיעה למחלקה והייתי צריך לספר לה, זכור לי כקשה במיוחד.
על אף העובדה שהייתי מדוכא לגמרי באותו זמן, שאלתי את נורית בחצי חיוך "מעניין איזה טוב פתי תמצא בסיטואציה הזאת".
פתי, כמו פתי, אחרי שוק קצר מיד עודדה אותי ואמרה שלא משנה מה יהיה, אנחנו נילחם בזה וננצח.
 
ודאות בביטחון - סוג של ידיעה שאנחנו נצא מזה, אני יודע שאנחנו נצא מזה. אני לא משער, מעריך, מקווה או מתפלל, אני יודע!!! הידיעה הזאת מאפשרת לנו להתמודד בגאון עם המחלה.
הכול זמני!
ברגע שיש שקט נפשי ומגיעים אסופים, זה מאפשר למחשבות טובות להיכנס.
המערכת האישית לא נאבקת יש רגיעה.
עם קבלת ההודעה, למרות ההלם, חייבים לנסות לייצר את השקט הפנימי.
עלינו לקבל את היש המתרחש.
 
לכאורה זה לא הגיוני, אבל אני חי בתחושה, שעל אף אטימותה וטיפשותה של הרופאה, היא עשתה לי שרות טוב. אחרי תסריט הבלהות שהציגה בפני, הכול נראה פחות גרוע.
למרות שחשבתי מייד שאין צורך להסתיר ואין שום בושה במחלה, עבר פרק זמן לא קצר שבו התקשינו לבשר לילדים, לחברים ולמשפחה.
התחלנו לטפטף לאט לאט שהתגלה "ממצא" במעי הגס. השם המפורש לא נאמר, אלא נרמז. לא אהבתי את ההסתרה והחלטתי לאמץ טכניקה חדשה:
לא רק שלא הסתרתי את עובדת היותי חולה בסרטן, אלא הודעתי למי ששאל למצבי: "יש לי סרטן, אבל אפשר להישאר רגועים, אני ממש סבבה עם זה ואנצח במלחמה".
את זה אמרתי גם כשהמצב היה גרוע.
 
מציאות זה מצב נפשי - למרות שאין לנו שליטה על מה שקורה, יש לנו בהחלט שליטה על איך אנחנו מתייחסים למה שקורה.
בכל סיטואציה שהיא, גם הקשה ביותר, ניתן למצוא את הטוב ואת החיובי.
אני שידרתי לכל אורך הדרך "אני לא מסכן ", ויודע לדרוש ולקבל את השרות המגיע לי, לעמוד על זכויותי, תמיד עם חיוך, מאור פנים והכרת תודה. במידה ומשהו לא מסתדר, אדאג שהוא יסתדר.
 
עם השחרור מהמחלקה הפנימית, התחיל המסע הארוך לעבר ההחלמה.
בבדיקות הדם, המנבאות בוודאות של מעל 95% את הימצאות המחלה, קיבלתי תוצאות גבוהות בצורה חריגה מהנורמה. הדבר הצביע על סבירות גבוהה שאכן מדובר בסרטן.
עם ההבנה הזאת, ההמתנה לתוצאות הביופסיה ומשמעותן היתה מבחינתי פורמלית. קבלת הידיעה על כך שיש לי בוודאות סרטן, מצאה אותי רגוע לחלוטין ונחוש להתמודד עם כל מה שיהיה.
החלטתי יחד עם פתי, שאנחנו הולכים להילחם בכל כוחנו במחלה.
 
מה שצריך לקרות יקרה ואני אעמוד מול זה – אין משבר שלא ניתן להתגבר עליו, גדול ככל שיהיה. כל משבר הוא הזדמנות.
 
בדקתי מי המרכזים הטובים בתחום באזור, ומצאתי שאיכילוב, בילינסון ותל השומר הטובים ביותר. ללא העדפה ברורה לאף אחד מהמרכזים, החלטתי לפנות לשלושתם ולהתחיל את התהליך עם בית החולים הראשון שישיב לפקס ששלחתי.
עוד באותו יום התקשרה אלי ורד, מזכירת המרכז לגידולי מערכת העיכול באיכילוב, ואמרה לי שהתפנה תור אצל ד"ר שרון פלס ליום המחרת.
למחרת בבוקר הגעתי לראשונה לפגישה בבית החולים, יחד עם פתי, כמובן, שתלווה אותי לכל אורך התהליך ולכל פגישה או טיפול.
הקשר המדהים עם הצוות, התחיל בהחלטה לזרום עם המרכז שבחרתי ואיתו להמשיך באמונה והחלטיות.
הפגישה הראשונה עם שרון, על אף ששמענו שם דברים קשים על הצפוי, היתה מאוד מרגיעה. שרון היתה סבלנית ותומכת, ותיארה בפנינו בפירוט את הצפוי בהמשך. הרגשנו שאכפת לה מכל הלב.
כחלק מהקליטה ערכנו פגישת הכנה עם צביה, האחות המתאמת.
בתום הפגישה קיבלנו את פרוטוקול הטיפול ותאמנו טיפול ראשון באשפוז היום האונקולוגי.
 
החלק הראשון של קבלת הבשורה ותחילת הטיפול, הוא הקשה ביותר. מומלץ לא להתבייש לקבל סיוע מכל מקור אפשרי - חברים, עמיתים לעבודה, משפחה, מכרים, אשר יכולים לתרום ולו במעט להצלחת הריפוי.
אל תסכימו להיות לבד במחלקה האונקולוגית. מי שרווק, שילך עם קרוב משפחה אחר. למי שאין משפחה קרובה, שימצא חבר קרוב ללכת אתו לטיפול.
התמיכה של מי שמלווה את המטופל בטיפול, לא תסולא בפז.
 
לא משנה עד כמה הסביבה תומכת והטיפול הרפואי משובח, ישנם זמנים וארועים שאתה לא יכול להיות אופטימי.
אין צורך לעשות מאמץ גדול, בשלב גילוי המחלה, להיראות שמח או חברותי. הידיעה הזאת מבאסת. נקודה. קשה מאוד לחשוב על העתיד ולהיות חיובי עם קבלת הבשורה.
נקודת היציאה מהמשבר הזה, באופן מפתיע למדי, היא תחילת הטיפולים באשפוז היום, על אף הקושי שבטיפול. זאת הפעם הראשונה שאתה רואה אופק. הרופאים לא מוותרים והאחיות כל כך תומכות, שכבר אתה מתחיל להרגיש סוג של התעלות.
באשפוז יום גיליתי אנשים שלא בודקים את עצמם כל יום! אנשים שמגיעים הביתה מאושרים, כי הצליחו להציל מישהו או עצובים באובדנו של מישהו אחר.
כשהטיפולים נכנסים למחזוריות חוזרים החיים, לכאורה, למסלולם.
עם כל הצער שבדבר, האופציה של הטיפול הכימותרפי היתה האלטרנטיבה הטובה ביותר.

עוד על הספר

נושאים

ציידי הממוטות יגאל בראל (חג’אג’)
פרק 1
 
באוקטובר 2014, אחרי שנמאס לי לסחוב משקל עודף, עשיתי דיאטה חריפה, בעקבותיה ביקשתי לבדוק את רמת הסוכר שלי. גיליתי שערכי הסוכר נמוכים, אך במדדים אחרים הייתה חריגה משמעותית מהנורמה.
פגישה מקרית עם ישראל פרישמן, חבר, שבנוסף לעובדה שעובד באסף הרופא, נחשב בעיניי לידען גדול, היתה משמעותית מאד עבורי. ישראל, שראה את תוצאות הבדיקות, המליץ לי להתאשפז בבית חולים לבדיקה יסודית.
הפגישה המקרית הזאת הביאה לכך, שעל אף העובדה שגילוי המחלה היה יחסית בשלב מאוחר, הספקתי לגלות את הבעיה לפני שתהפוך להיות קריטית לחלוטין.
עוד לפני שידעתי שזה רק האימון להמשך, סיגלתי לעצמי הרגלי נוחות בבית החולים. את המבקרים שהגיעו לבית החולים, פגשנו על כוס קפה ועוגה בארומה בקניון הצמוד. הקפדתי לא להזמין כמעט אף אחד למחלקה, הרי ממילא אני בריא ומחר אני בבית.
אני ממש מצליח לדפוק את המערכת. יש לי בדיקות אינטנסיביות שישללו בעיות ובינתיים אני נח.
הסתובבתי במחלקה בבגדים רגילים. לו זר היה מגיע למפגש עם החברים או המשפחה, לא היה מצליח לזהות מי החולה ומי הבריא.
לאט לאט התחלתי לחשוד שמשהו לא בסדר. הרי אם אני מרגיש טוב, מדוע בכל זאת משאירים אותי בבית החולים? ובטח כאשר השהות נמשכת ללא טיפול ספציפי. למרות זאת, קיוויתי שישחררו אותי כמה שיותר מהר ואוכל לחזור לשגרה.
הכול היה נראה סבבה, עד אותו יום הפכפך ומטלטל אותו לא אשכח לעולם, בו התבשרתי על המחלה.
את הבוקר פתחה שיחת טלפון שקיבלתי, בה הודיעו לי שעסקת ענק עליה אני עובד כבר ארבעה חודשים, אושרה. הרגשתי תחושת אושר, שמוכרת לכל איש מכירות אחרי סגירת עסקה משמעותית, בטח על רקע העמלה הצפויה. אחרי שיחת הטלפון הייתי כל היום באופוריה.
לקראת ערב, הזמינה אותי הרופאה התורנית לפגישה בחדרה. הרופאה ביקשה שאגיע עם אשתי לפגישה אתה. באותה עת הייתי בכזאת התרוממות רוח, שממש לא חשדתי בכלום. פתי היתה בעבודה ונורית אחותי באה במקומה.
על רקע האנשים הנפלאים שפגשתי בהמשך, בולטת לרעה הרופאה התורנית באותה עת. אופטימי ככל שהייתי, הפגישה איתה גרמה לי לצאת בוכה.
בחוסר רגישות, אטימות, טיפשות וקור רוח נוראי, דבקה הרופאה במשימה להודיע לי שאני חולה בסרטן:
"יגאל, לצערי יש לך גידול במעי הגס"
"לא נורא, נוציא אותו"
ישנה בעיה. זה גידול סרטני ששלח כבר גרורות לכבד"
"לדעתי, אפשר גם על זה להתגבר עם טיפולים"
"במקרה שלך לא בטוח שהדבר אפשרי, אך בכל זאת זה לא מיידי ויהיו לך כמה חודשים להתארגן".
ביני לביני, אני מתאר כבר מי יגיע ללוויה שלי ואיך המשפחה תוכל להסתדר בלעדי. הרופאה נחושה שמצבי בלתי הפיך.
"עם כל הכבוד דוקטור, את לא רופאה אונקולוגית ולא בטוח שאת מוסמכת לתת לי אבחנה כל כך חד משמעית".
"במקרה שלך לא צריך להיות רופאה אונקולוגית, כדי לדעת כמה המצב חמור".
הרגשתי כאילו שפכו עלי דלי מים קרים. נשימתי נעתקה, דמעות חנקו את גרוני.
 
לעולם יהיו בחיינו מבניות וכאוס לסירוגין. אין לנו באמת שליטה על תהליכים שגורמים לכאוס בחיינו. בעיקר, חס וחלילה, במקרים של מחלות ותאונות.
אנחנו חיים בתחושה של מבניות ונוחות יחסית, עלינו להכיר בכך שזה עלול להיות זמני.
עלינו לדעת באותה מידה, שהרגעים בהם חיינו בכאוס הם גם זמניים, ועתידים לחלוף בעזרת השם.
 
הרגע שבו פתי הגיעה למחלקה והייתי צריך לספר לה, זכור לי כקשה במיוחד.
על אף העובדה שהייתי מדוכא לגמרי באותו זמן, שאלתי את נורית בחצי חיוך "מעניין איזה טוב פתי תמצא בסיטואציה הזאת".
פתי, כמו פתי, אחרי שוק קצר מיד עודדה אותי ואמרה שלא משנה מה יהיה, אנחנו נילחם בזה וננצח.
 
ודאות בביטחון - סוג של ידיעה שאנחנו נצא מזה, אני יודע שאנחנו נצא מזה. אני לא משער, מעריך, מקווה או מתפלל, אני יודע!!! הידיעה הזאת מאפשרת לנו להתמודד בגאון עם המחלה.
הכול זמני!
ברגע שיש שקט נפשי ומגיעים אסופים, זה מאפשר למחשבות טובות להיכנס.
המערכת האישית לא נאבקת יש רגיעה.
עם קבלת ההודעה, למרות ההלם, חייבים לנסות לייצר את השקט הפנימי.
עלינו לקבל את היש המתרחש.
 
לכאורה זה לא הגיוני, אבל אני חי בתחושה, שעל אף אטימותה וטיפשותה של הרופאה, היא עשתה לי שרות טוב. אחרי תסריט הבלהות שהציגה בפני, הכול נראה פחות גרוע.
למרות שחשבתי מייד שאין צורך להסתיר ואין שום בושה במחלה, עבר פרק זמן לא קצר שבו התקשינו לבשר לילדים, לחברים ולמשפחה.
התחלנו לטפטף לאט לאט שהתגלה "ממצא" במעי הגס. השם המפורש לא נאמר, אלא נרמז. לא אהבתי את ההסתרה והחלטתי לאמץ טכניקה חדשה:
לא רק שלא הסתרתי את עובדת היותי חולה בסרטן, אלא הודעתי למי ששאל למצבי: "יש לי סרטן, אבל אפשר להישאר רגועים, אני ממש סבבה עם זה ואנצח במלחמה".
את זה אמרתי גם כשהמצב היה גרוע.
 
מציאות זה מצב נפשי - למרות שאין לנו שליטה על מה שקורה, יש לנו בהחלט שליטה על איך אנחנו מתייחסים למה שקורה.
בכל סיטואציה שהיא, גם הקשה ביותר, ניתן למצוא את הטוב ואת החיובי.
אני שידרתי לכל אורך הדרך "אני לא מסכן ", ויודע לדרוש ולקבל את השרות המגיע לי, לעמוד על זכויותי, תמיד עם חיוך, מאור פנים והכרת תודה. במידה ומשהו לא מסתדר, אדאג שהוא יסתדר.
 
עם השחרור מהמחלקה הפנימית, התחיל המסע הארוך לעבר ההחלמה.
בבדיקות הדם, המנבאות בוודאות של מעל 95% את הימצאות המחלה, קיבלתי תוצאות גבוהות בצורה חריגה מהנורמה. הדבר הצביע על סבירות גבוהה שאכן מדובר בסרטן.
עם ההבנה הזאת, ההמתנה לתוצאות הביופסיה ומשמעותן היתה מבחינתי פורמלית. קבלת הידיעה על כך שיש לי בוודאות סרטן, מצאה אותי רגוע לחלוטין ונחוש להתמודד עם כל מה שיהיה.
החלטתי יחד עם פתי, שאנחנו הולכים להילחם בכל כוחנו במחלה.
 
מה שצריך לקרות יקרה ואני אעמוד מול זה – אין משבר שלא ניתן להתגבר עליו, גדול ככל שיהיה. כל משבר הוא הזדמנות.
 
בדקתי מי המרכזים הטובים בתחום באזור, ומצאתי שאיכילוב, בילינסון ותל השומר הטובים ביותר. ללא העדפה ברורה לאף אחד מהמרכזים, החלטתי לפנות לשלושתם ולהתחיל את התהליך עם בית החולים הראשון שישיב לפקס ששלחתי.
עוד באותו יום התקשרה אלי ורד, מזכירת המרכז לגידולי מערכת העיכול באיכילוב, ואמרה לי שהתפנה תור אצל ד"ר שרון פלס ליום המחרת.
למחרת בבוקר הגעתי לראשונה לפגישה בבית החולים, יחד עם פתי, כמובן, שתלווה אותי לכל אורך התהליך ולכל פגישה או טיפול.
הקשר המדהים עם הצוות, התחיל בהחלטה לזרום עם המרכז שבחרתי ואיתו להמשיך באמונה והחלטיות.
הפגישה הראשונה עם שרון, על אף ששמענו שם דברים קשים על הצפוי, היתה מאוד מרגיעה. שרון היתה סבלנית ותומכת, ותיארה בפנינו בפירוט את הצפוי בהמשך. הרגשנו שאכפת לה מכל הלב.
כחלק מהקליטה ערכנו פגישת הכנה עם צביה, האחות המתאמת.
בתום הפגישה קיבלנו את פרוטוקול הטיפול ותאמנו טיפול ראשון באשפוז היום האונקולוגי.
 
החלק הראשון של קבלת הבשורה ותחילת הטיפול, הוא הקשה ביותר. מומלץ לא להתבייש לקבל סיוע מכל מקור אפשרי - חברים, עמיתים לעבודה, משפחה, מכרים, אשר יכולים לתרום ולו במעט להצלחת הריפוי.
אל תסכימו להיות לבד במחלקה האונקולוגית. מי שרווק, שילך עם קרוב משפחה אחר. למי שאין משפחה קרובה, שימצא חבר קרוב ללכת אתו לטיפול.
התמיכה של מי שמלווה את המטופל בטיפול, לא תסולא בפז.
 
לא משנה עד כמה הסביבה תומכת והטיפול הרפואי משובח, ישנם זמנים וארועים שאתה לא יכול להיות אופטימי.
אין צורך לעשות מאמץ גדול, בשלב גילוי המחלה, להיראות שמח או חברותי. הידיעה הזאת מבאסת. נקודה. קשה מאוד לחשוב על העתיד ולהיות חיובי עם קבלת הבשורה.
נקודת היציאה מהמשבר הזה, באופן מפתיע למדי, היא תחילת הטיפולים באשפוז היום, על אף הקושי שבטיפול. זאת הפעם הראשונה שאתה רואה אופק. הרופאים לא מוותרים והאחיות כל כך תומכות, שכבר אתה מתחיל להרגיש סוג של התעלות.
באשפוז יום גיליתי אנשים שלא בודקים את עצמם כל יום! אנשים שמגיעים הביתה מאושרים, כי הצליחו להציל מישהו או עצובים באובדנו של מישהו אחר.
כשהטיפולים נכנסים למחזוריות חוזרים החיים, לכאורה, למסלולם.
עם כל הצער שבדבר, האופציה של הטיפול הכימותרפי היתה האלטרנטיבה הטובה ביותר.