בסתר רעם
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉

עוד על הספר

מיכה יוסף בֶּרְדִיצֵ'בְסְקִי (1865, מז'יבוז', פלך פודוליה, האימפריה הרוסית – 1921, ברלין, גרמניה) היה סופר והוגה דעות עברי אשר קרא לשינוי ערכים בתפישת היהדות, ותבע השתחררות מהדוגמה ששלטה בדת, במסורת ובהיסטוריה הלאומית היהודית. כתב בעברית, ביידיש ובגרמנית. עד 1900 כבר פרסם ברדיצ'בסקי תשעה ספרים. 

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי נפטר ב-1921, בן 56. על שמו נקרא מושב שדות מיכה שבחבל עדולם, וכן רחובות בתל אביב, חולון, באר שבע, גבעתיים וקריית אתא.

תקציר

מפתיע עד כמה מרתקים סיפוריו של מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, ולמרות השפה הלכאורה מיושנת בה נכתבו והסביבה היהודית - מזרח אירופאית הארכאית, בה הם מתרחשים, הם משאירים בקורא חותם והרהורים הנמשכים הרבה לאחר תום הקריאה. בעצם, הסיפורים הם אוניברסליים ועל-זמניים בעיסוקם במאבק בין האדם לגורלו, בין השאיפה לחופש לבין המוסכמות החברתיות ובין האדם הבודד בסביבתו. אין הסיפורים עוסקים ביהודים בלבד ואינם מיועדים רק לקהל קוראים יהודי. אהבה וקנאה, יופי ואלימות, תשוקה ורצח, רוחניות וארציות וחוסר המפלט הטראגי מן הגורל מתוארים אצל ברדיצ'בסקי בצורה ישירה וסוחפת, חוצה גבולות ועומדת לחלוטין במבחן הזמן.

פרק ראשון

שלושה רומנים למבוגרים. רומן ראשון: בסתר רעם. א - בעל הריחיים: שלמה ה"אדום" היה העשיר ביותר בלוטון ואדון העיר. סמוך לשער היה מתגורר בארמון יפה, אשר לו יותר מעשרה חלונות פתוחים אל הרחוב ולפניהם אילני-מצל. במרכבה רתומה לסוסים דוהרים היה יוצא לדרך ועבד אחד מלַוהו תמיד לשרתו. שלמה היה גבה-קומה, בעל צואר אדום ופנים אדומים, וגם בשערות זקנו , שכבר עלתה בהם שׂיבה, ניכּר היה צבען האדום. הוא היה איש שאינו אוהב לדבּר, עוצר ברוחו ומכלכל את מעשיו. את המכנסים היה נותן במנעליו הגבוהים, בימות החורף היה חובש לראשו כובע שעיר, ומלבושיו לא ארוכים היו ולא קצרים. בבית-התפילה היה עומד על יד ארון-הקודש ופניו מוּסבּים אל הקיר, כי לא אהב את ההמון. הוא שליח-הציבור, הוא ולא זה העטוף בטלית ועומד ומכרכר לפני העמוד. לשבטי-ישראל תורה ובני-תורה, ושם השמים גם פוקדים על הרעות ועל הטובות, אבל פה בארץ אך העשיר מושל. הנך בעל עשרת אלפים רו"כ, והנה אתה אדם חשוב; שלושים אלפים באוצרותיך, והרי אתה פקיד-צבא ממדרגה הגבוהה; יעריכו את הונך למאַת אלף והנך בן-אֵלים, ולך הכּוח, הגבורה והתפארת, גם ההוד וההדר. משל אחר: הנה מאזני משקל, על הכף האחת מונחים למדנות, בקיאות, חכמה ותבונה, מצוות ומעשים טובים, ועומדים עליה צפופים זה בצד זה הרב דמתא, השו"בים דמתא, מלמדי העיר וחזניה, כל בעלי-הבתים, הגבאים, ואפילו נגידים סתם. – ועל הכף השנית ניצב הגביר דמתא ועיניו מביטות פעם בזעם, פעם בחסד. הלא הוא כל יכול, הלא בידו נמסרו המפתחות ללשכות העולם; והוא ברצונו מפזר, ברצונו מקמץ, ברצונו מרמז לאחד מן הקהל לבוא אליו ונוטה לו פנים לשיח עמו במשך איזה רגעים, וברצונו מטיל אימה ומביא נשמת בן-אדם לידי עלבון.
 
לשלמה ה"אדום" היה בית-הריחים הגדול שנבנה על יד אשדות המים בלוטון, וטחנו בו קמח, לא לצרכי בני הסביבה בלבד, כי אם על מנת להוליכו למרחקים. מסביב לבית-הריחים היו מתנשאים אסמים רחבים בנויים עץ ואבן, ובהם היו ערוכים שׂדרות שׂדרות שׂקים מלאים דגן וחיטים ושׂקים מלאים קמח. מבּוֹקר עד ערב באו אל המגרש עגלות עגלות מכל הכפרים אשר במרחבי לוטון, הללו פורקים תבואות-שדה והללו טוענים שׂקי-קמח. איכּרים ונושאי-סבל ממלאים תמיד את כל הכיכר. סוסים אוכלים לשׂוֹבע מאשר ותנים לפניהם ועוֹרם מטולא לבן מלובן הקמח. וגלגלי הריחים סובבים על צירם וקולם מנַסר ועולה משטף המים. הנחל רחב והולך ומשתפך בכוח ובעוז ונותן מחילוֹ לבני-אדם. בראשית היתה הארץ ועליה נתפשטו המים, ואחר זה נראה אופק השמים.
 
וגשר גדול חוצה את הנחל ועובר מעבר לעבר, וכוּכים עגולים פתוחים לרחבו, למען תת מוצא למים מתחת. שלמה עמל בכל עת לחזק את הגשר, לישרו וליפותו; והיו לו עובדים מיוחדים שעסקו בבדקו, אומרים שבימי שטף גדול, כשעבר הנחל על גדותיו ואמר לעקור בחזקה את אשר נטעו בבטנו, נלחַם שלמה גם הוא עם גלי המים ויִפח גבורה בלב ההמון, שנתקבצו מכל עבר, לבנות חַיִץ ולעמוד בפרץ.
 
לשלמה ה"אדום" היה גם כלב נאמן, קשור היה בשלשלת סמוך לַדלת הרחבה המובילה לחצרו, וזה בודאי שלא כדרך היהודים. בעצם לא חיבּב את המצווֹת ביותר, אבל פעם אחת קנה תיבה מלאה אתרוגים כרוכים עוד בצמר, שלא ידע אדם בהם אם נקיים ושלמים הם בכּל או כתמים מעטים באחדים, למען יזכה על כל פנים בגוֹרל. – הוא היה שותה יין בסעודתו אף בימות-החול, אוכל דגים בערב, ודרכו להשען בין מאכל למאכל במצחו על ידו ולחשוב. הוא חי על האדמה, והעולם פעם הוא מלא ופעם הוא מתרוקן. יש גובה לאילנות, לזכרים, ומסביב להם מישור וגם מדרון. אשתו הקטנה חולנית היא. וכשנישאת לו, -והוא היה אז עובד אצל בעל-אחוזה. – בריאה היתה וגם מצאה מעט חן בעיניו. עכשיו תועה היא בחדרי-הבית הרבים והרחבים והעושר אך כמעמסה לה. – נושא אתה עיניך, והנה אָמה בשחרית גופה באה החדרה ומסירה את הכּלים מן השולחן וזרועותיה אמיצות כבדיל חי. מנסר הגלגל ברקיע ובכל מלוא הנפש; ולך החפץ אז להסיר את קירות הבית מלפניך ולשרוק לכל חי, כי יאָספוּ וילַווּ אותך.
 
יותר ממאה וחמישים אלף לאיש זה, ולוֹגם נכסים וקנינים, חובות ושוברות, והוא אחד בעיר: זוחלים בה בני-אדם כתולעים ומתעסקים בפרנסות פעוטות, בקבוֹץ גרה לגרה ופרוטה לפרוטה; ואחר שוב מוציאים מעט מאשר קימצו ומטפטפים בכל הוצאה והוצאה דם מאצבעותיהם. בודד בודד הגאון במועדו, המשורר במצָרו ואף העשיר בעשרו!
 
ובלילות הקיץ, כשתוקף החיים התעוֹרר בגוף המוצק, במועד ישכון בו כל חי במערתו וכל בשר במיטה, ההוָיה חולמת את חלומה והיוצר אף הוא מניע בכבדות את גלגלי המכונה, אז קם שלמה ה"אדום", עוזב את ארמונו, חובש את סוסו ורוכב עליו; הולך הוא לרעות את נפשו. הסוס דוהר ונושא עליו את מי שאוחז בו, והוא מניע בכל פעם את הרסן, מכה ברצועות העור באויר עד אשר נשמע קולוּ היה יודע לירות בקנה-רובה, כי אז היה מהדק את הכפתור. כּוח עצור, עצור מאד, יפלס לו נתיב! –

מיכה יוסף בֶּרְדִיצֵ'בְסְקִי (1865, מז'יבוז', פלך פודוליה, האימפריה הרוסית – 1921, ברלין, גרמניה) היה סופר והוגה דעות עברי אשר קרא לשינוי ערכים בתפישת היהדות, ותבע השתחררות מהדוגמה ששלטה בדת, במסורת ובהיסטוריה הלאומית היהודית. כתב בעברית, ביידיש ובגרמנית. עד 1900 כבר פרסם ברדיצ'בסקי תשעה ספרים. 

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי נפטר ב-1921, בן 56. על שמו נקרא מושב שדות מיכה שבחבל עדולם, וכן רחובות בתל אביב, חולון, באר שבע, גבעתיים וקריית אתא.

עוד על הספר

בסתר רעם מיכה יוסף ברדיצ'בסקי
שלושה רומנים למבוגרים. רומן ראשון: בסתר רעם. א - בעל הריחיים: שלמה ה"אדום" היה העשיר ביותר בלוטון ואדון העיר. סמוך לשער היה מתגורר בארמון יפה, אשר לו יותר מעשרה חלונות פתוחים אל הרחוב ולפניהם אילני-מצל. במרכבה רתומה לסוסים דוהרים היה יוצא לדרך ועבד אחד מלַוהו תמיד לשרתו. שלמה היה גבה-קומה, בעל צואר אדום ופנים אדומים, וגם בשערות זקנו , שכבר עלתה בהם שׂיבה, ניכּר היה צבען האדום. הוא היה איש שאינו אוהב לדבּר, עוצר ברוחו ומכלכל את מעשיו. את המכנסים היה נותן במנעליו הגבוהים, בימות החורף היה חובש לראשו כובע שעיר, ומלבושיו לא ארוכים היו ולא קצרים. בבית-התפילה היה עומד על יד ארון-הקודש ופניו מוּסבּים אל הקיר, כי לא אהב את ההמון. הוא שליח-הציבור, הוא ולא זה העטוף בטלית ועומד ומכרכר לפני העמוד. לשבטי-ישראל תורה ובני-תורה, ושם השמים גם פוקדים על הרעות ועל הטובות, אבל פה בארץ אך העשיר מושל. הנך בעל עשרת אלפים רו"כ, והנה אתה אדם חשוב; שלושים אלפים באוצרותיך, והרי אתה פקיד-צבא ממדרגה הגבוהה; יעריכו את הונך למאַת אלף והנך בן-אֵלים, ולך הכּוח, הגבורה והתפארת, גם ההוד וההדר. משל אחר: הנה מאזני משקל, על הכף האחת מונחים למדנות, בקיאות, חכמה ותבונה, מצוות ומעשים טובים, ועומדים עליה צפופים זה בצד זה הרב דמתא, השו"בים דמתא, מלמדי העיר וחזניה, כל בעלי-הבתים, הגבאים, ואפילו נגידים סתם. – ועל הכף השנית ניצב הגביר דמתא ועיניו מביטות פעם בזעם, פעם בחסד. הלא הוא כל יכול, הלא בידו נמסרו המפתחות ללשכות העולם; והוא ברצונו מפזר, ברצונו מקמץ, ברצונו מרמז לאחד מן הקהל לבוא אליו ונוטה לו פנים לשיח עמו במשך איזה רגעים, וברצונו מטיל אימה ומביא נשמת בן-אדם לידי עלבון.
 
לשלמה ה"אדום" היה בית-הריחים הגדול שנבנה על יד אשדות המים בלוטון, וטחנו בו קמח, לא לצרכי בני הסביבה בלבד, כי אם על מנת להוליכו למרחקים. מסביב לבית-הריחים היו מתנשאים אסמים רחבים בנויים עץ ואבן, ובהם היו ערוכים שׂדרות שׂדרות שׂקים מלאים דגן וחיטים ושׂקים מלאים קמח. מבּוֹקר עד ערב באו אל המגרש עגלות עגלות מכל הכפרים אשר במרחבי לוטון, הללו פורקים תבואות-שדה והללו טוענים שׂקי-קמח. איכּרים ונושאי-סבל ממלאים תמיד את כל הכיכר. סוסים אוכלים לשׂוֹבע מאשר ותנים לפניהם ועוֹרם מטולא לבן מלובן הקמח. וגלגלי הריחים סובבים על צירם וקולם מנַסר ועולה משטף המים. הנחל רחב והולך ומשתפך בכוח ובעוז ונותן מחילוֹ לבני-אדם. בראשית היתה הארץ ועליה נתפשטו המים, ואחר זה נראה אופק השמים.
 
וגשר גדול חוצה את הנחל ועובר מעבר לעבר, וכוּכים עגולים פתוחים לרחבו, למען תת מוצא למים מתחת. שלמה עמל בכל עת לחזק את הגשר, לישרו וליפותו; והיו לו עובדים מיוחדים שעסקו בבדקו, אומרים שבימי שטף גדול, כשעבר הנחל על גדותיו ואמר לעקור בחזקה את אשר נטעו בבטנו, נלחַם שלמה גם הוא עם גלי המים ויִפח גבורה בלב ההמון, שנתקבצו מכל עבר, לבנות חַיִץ ולעמוד בפרץ.
 
לשלמה ה"אדום" היה גם כלב נאמן, קשור היה בשלשלת סמוך לַדלת הרחבה המובילה לחצרו, וזה בודאי שלא כדרך היהודים. בעצם לא חיבּב את המצווֹת ביותר, אבל פעם אחת קנה תיבה מלאה אתרוגים כרוכים עוד בצמר, שלא ידע אדם בהם אם נקיים ושלמים הם בכּל או כתמים מעטים באחדים, למען יזכה על כל פנים בגוֹרל. – הוא היה שותה יין בסעודתו אף בימות-החול, אוכל דגים בערב, ודרכו להשען בין מאכל למאכל במצחו על ידו ולחשוב. הוא חי על האדמה, והעולם פעם הוא מלא ופעם הוא מתרוקן. יש גובה לאילנות, לזכרים, ומסביב להם מישור וגם מדרון. אשתו הקטנה חולנית היא. וכשנישאת לו, -והוא היה אז עובד אצל בעל-אחוזה. – בריאה היתה וגם מצאה מעט חן בעיניו. עכשיו תועה היא בחדרי-הבית הרבים והרחבים והעושר אך כמעמסה לה. – נושא אתה עיניך, והנה אָמה בשחרית גופה באה החדרה ומסירה את הכּלים מן השולחן וזרועותיה אמיצות כבדיל חי. מנסר הגלגל ברקיע ובכל מלוא הנפש; ולך החפץ אז להסיר את קירות הבית מלפניך ולשרוק לכל חי, כי יאָספוּ וילַווּ אותך.
 
יותר ממאה וחמישים אלף לאיש זה, ולוֹגם נכסים וקנינים, חובות ושוברות, והוא אחד בעיר: זוחלים בה בני-אדם כתולעים ומתעסקים בפרנסות פעוטות, בקבוֹץ גרה לגרה ופרוטה לפרוטה; ואחר שוב מוציאים מעט מאשר קימצו ומטפטפים בכל הוצאה והוצאה דם מאצבעותיהם. בודד בודד הגאון במועדו, המשורר במצָרו ואף העשיר בעשרו!
 
ובלילות הקיץ, כשתוקף החיים התעוֹרר בגוף המוצק, במועד ישכון בו כל חי במערתו וכל בשר במיטה, ההוָיה חולמת את חלומה והיוצר אף הוא מניע בכבדות את גלגלי המכונה, אז קם שלמה ה"אדום", עוזב את ארמונו, חובש את סוסו ורוכב עליו; הולך הוא לרעות את נפשו. הסוס דוהר ונושא עליו את מי שאוחז בו, והוא מניע בכל פעם את הרסן, מכה ברצועות העור באויר עד אשר נשמע קולוּ היה יודע לירות בקנה-רובה, כי אז היה מהדק את הכפתור. כּוח עצור, עצור מאד, יפלס לו נתיב! –