אמנות ההכרחי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אמנות ההכרחי
הוספה למועדפים

אמנות ההכרחי

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

דורית פלג

ילידת חיפה, חייתה תקופות שונות באתיופיה, דרום אמריקה, ספרד וסין. למדה מתמטיקה וספרות באוניברסיטת תל-אביב וכן למדה קולנוע.

בנוסף לכך היא בעלת תואר במדעי המחשב מטעם הטכניון בחיפה. כעת מחלקת זמנה בין רמת-גן ותל-אביב. זכתה ב-1988 וב-1998 במענק היצירה של קרן תל-אביב לספרות ולאמנות ובפרס היצירה של ראש הממשלה ע"ש לוי אשכול (1994 ו-2002), פרס עיריית חולון לספרות יפה ע"ש ד"ר קוגל ובמלגות שהות לכתיבה של מושבות האמנים מיליי ויאדו בארצות-הברית, ושל המרכז ללימודי עברית ויהדות באוקספורד.

פלג לימדה באוניברסיטה בסין ומלמדת בסדנאות לכתיבה יוצרת במכללות בצלאל בירושלים ואורנים בקרית טבעון.

תקציר

שני חוטי-חיים, מתקופות ומעולמות שונים, נשזרים בספר יוצא-הדופן הזה. הראשון בהם מפגיש מרצָה לתולדות האמנות ואם לילד, שזה זמן רב אינה מצליחה לזכור שהעולם קיים, עם חייל עולה מרוסיה המתפרנס מכשרונו לקפוץ, ללכת מכות, ולהישרף.
השני, הממוקם בפריז שעל קו התפר בין המאות התשע-עשרה והעשרים, מפגיש סוחר עתיקות ארמני גדול עם ציוריו של אנרי מאטיס בתחילת דרכו, וקושר ידידות לא-צפויה בין האיש הזה, שלבו נתון לשכיות החמדה של המזרח, לבין קורטיזנה השבויה בזכרון מגע-יד.
שני חוטי הספר מתבוננים בתשוקה, ובאובדן; בפניו המרובות, המפתיעות-לעתים, של החופש; ובגעגועים ליופי, שאף הם קיימים בכל תקופה ובכל מקום.
זהו ספר פורץ-דרך. הן באופן שדמויות ומערכות יחסים נטוות בו בהדרגה למעין דוגמת-אריג - וריאציות על תשוקות-אנוש ושברונן; והן מתוך כך שהוא קורא תיגר על סדר העדיפויות הרגיל של סיפורת ונותן קול, ולעתים אף קדימה, למה שנחשב תמיד ל״חצר האחרונית״ של הרומן, ולמעשה, לחצרות האחרוניות עצמן.
שכן תמיד, מבעד לסאון ההתרחשויות, אפשר לשמוע את צליליו של העולם האחר - זה שחי בגינות צדדיות, בשלוותם-לכאורה של חפצים דוממים; בצהוב-ואדום של קערת פירות, בנוף מתכהה בחלון רכבת - סבך-קורים דק, מנצנץ-ונעלם, שבו אנו ארוגים.
 
״בזמן שאנו חיים את חיינו, שאנו חושבים לחיים היחידים, בתוך הגינות, על ענפי העצים, על פיסות הדשא, מתנהלים חיים שלמים שכלל איננו ערים לקיומם: בולבולים מתגרדים מתחת לכנף, כלבים שעירים עוצרים לרחרח תחת שיח, חתולים חומקים, גמישים וחשאיים כקילוח חמים, לאורך הגינה, ונבלעים בעלווה [...] הכל גדל, מבשיל, מרקיב, פורץ ונפתח, הכל אומר שירה, הגן כולו, אינספור גנים אחוריים אומרים שירה, שלא לדבר על השולחן, השידה, שירת החפצים הדוממים, לכאורה, מאחורי גבנו, בשעה שאנו עומדים בחלון ומביטים, לרגע, אל החצר האחורית.״
 
דורית פלג, ילידת חיפה, זכתה בפרסים ספרותיים רבים, ביניהם פרס היצירה לספרות יפה לשנים תשנ״ג ותשס״ג, קרן ת״א לספרות ולאמנות, ומלגות שהות לכתיבה מטעם המרכז ללמודי עברית ויהדות באונ׳ אוקספורד, משכנות שאננים ומושבות האמנים יאדו ומיליי בארה״ב.

פרק ראשון

1. רציפים
 
בשנים אלף־תשע־מאות־תשעים־ותשע עד אלפיים־ושש נסעתי מדי יום א' ברכבת להרצות בצפון (מאטיס וסזאן: פליטי האימפרסיוניזם) ובימי ה' עליתי באוטובוס לירושלים, מסיבה דומה (פיקאסו ומאנה: שבר החדש). הרכבת ללב המפרץ יצאה על הלוח בשעה שבע ארבעים־ותשע ומתחנת ארלוזורוב אף לא דקה לפני שמונה. אף פעם לא העזתי לבנות על זה. הייתי רצה, מתנשפת, בשביל המוליך מן החניה אל הבודקים הביטחוניים שבשער, פורמת באצבעות עצבניות את אבזמי ילקוט העור שלי, שוב נשבעת שעוד מחר אחליף אותם בכפתורי מתכת מגנטיים, ורצה אל האולם. דרקון החיילים כבר גרר את זנבו מול המכונה האוטומטית לקניית כרטיסים. אחר כך הייתי יושבת על ספסל המתכת הקר או הלוהט ותמיד מתקלף של הרציף ומחכה לרכבת שלצער פרנסיה תגיע באיחור של עשר, עשרים או שלושים דקות, איחור שלעולם לא הוערך נכונה. שנאתי את זה. עם כל רכבת חולפת הרגשתי את היום רוטט תחת רגלי, חבל דק מאוד; שיווי משקל היה אפשר להשיג רק מתוך דיוק.
בחורף שרר ברכבת חום מחניק כמו בגיהינום, למעשה רכבת בוקר של ימי א' היא הגיהינום. כל המעברים היו תפוסים בתרמילי גב ענקיים דחוסים עד להתפקע וכל המושבים בבעליהם הרדומים, חיילים וחיילות בדרכם חזרה אל הבסיס. מדי פעם תפסתי במעופה בין המושבים את המילה היחידה שהלמה אותה אווירת נכאים דחוסה — באסה. ביציאה לתחנה היתה המישורת בין הקרונות מלאה כל כך שהיורדים עמדו בתור על המדרגות ובמעברים, ונדרשו כחמש־עשרה דקות לעדר החאקי והאוף־וייט (אני סיפקתי את כתם האוף־וייט בים החאקי) כדי להבקיע אל הבהוב הירוק של המחסומים. הרציף היה מרצד מול העין, מיטשטש, נעלם בצריחות השחפים של הכריזה.
ביום א' עשרים ושבעה לנובמבר אלפיים־וחמש, משהבקעתי את דרכי אל הרכבת ונדחקתי במדרגות אל הקרון התחתון, הלמה בי הדחיסות כמכה. לא היו כמעט מקומות פנויים, וראיתי, מן העבר השני של הקרון, טוענים נמרצים ממני לשניים־שלושה המושבים שנותרו. הם היו קרובים יותר והגיעו לפני. הגוף האט, כובד הדכדוך ירד עלי. בחוץ החלו שולי הבטון לנוע והגבירו מהירות עד שנעשו סחרור אפור בצדי החלונות, פס של תנועה שהתערבל לתוך עצמו ונמוג. חרטומי הנעליים הצבאיות נמסו אל הרציף, כהות מגשם. תנועתן סיחררה אותי. הסבתי ממנה את עיני ונתקלתי בחייל כביר־ממדים שעמד במעבר ורמז לי בידו אל מושבו שנתרוקן, 14א' ליד החלון.
היה באקט הזה משהו מפתיע. אני מצויה באזור הדמדומים של הגיל, מקום בו נחיצותה של מחווה כזו מוטלת בספק. גם בימים הגרועים שלי, בדרך כלל לא קמים בשבילי בתחבורה הציבורית. אבל כשעמדתי שם, מתנועעת מולו במעבר, חשתי בחריפות פריכות חדשה: חוסן מידותיו הפך את העולם לשברירי. כותפות החאקי איימו להתפקע על קיבורות הזרוע, קורות ירכיו התבלטו מבעד לבַּד. בלי משים המשיכה העין במסעה, עד שהגיעה לקצהו: זוג כפות רגליים ענקיות, שטוחות למדי, בהירות־לבנבנות ויחפות. עוד יותר יחפות מאחר שמיאנו לצָפוּי — נעליים צבאיות עבות, שחורות, גבוהות, ככל אלו שנמוגו מאחורינו אל הרציף. כאן נבהל המבט, ברח: יותר משהייתי נבוכה מעצם הז'סטה, הביכו אותי משום מה כפות הרגליים. כאילו קם בעירום מלא והציע לי את מקומו.
"בבקשה," התחייכו שתי שפתיים אדומות מאוד; אדומות מדי. בבת אחת הבזיקה מולי תמונה שהשארתי מאחור, כמה שעות קודם לכן: פני בני על הכר, ילדותיות מאוד ברפיון השינה, משובצות אף הן אותו אדום עז מדי, אדום של יובש חורפי. חץ מדויק של סנוניות הסתמן מאחורי ראשו של החייל, הגדיל רווחים ונעלם. רק אז שמתי לב שאני בוהה בתכלת נהדרת הרבה יותר מן הבהירות החורפית העכורה־משהו שנשתקפה בחלון.
המבוכה השפילה את עיני והכריחה אותן להכיר במה שסירבו להכליל קודם: שני כתמי הצבע העזים שעל שתי הבהונות — אגודלים? — הבוהן השמנה, בכל אופן, הראשונה בתור כשסבתא מחלקת דייסה. לכה אדומה, בוהקת, שתי שלוליות זעירות של שָני על רצפת המתכת. עיני נרתעו בחזרה כמו נמשכו בחוט.
"סבתא צובעת. ככה זה אצלנו. למזל." הבהונות נזדקרו מעלה ושבו והתיישרו, התכלת נתרחבה, הצטחקה. עוד חץ הישיר מעופו מבעד לחלון, אל ארצות החופש שמעבר לזגוגית.
לא ידעתי מה להגיד. הנחתי את התיק לצד המושב, הורדתי את הסוודר. ובעדינות גדולה נפנה הגוף הגדול ממבוכתי אל החלון, שם נמתח עדיין זנב אחרון של סנוניות. נובמבר. ועל פני האדמה השטוחה הבהיקו שלוליות אפורות. העולם קיים. פתאום קלטתי את כל זה, מחדש, לראשונה מאז הוא נעלם לי בתשעים־ותשע. לא נראות, התקדמו לעברנו הבריכות של מעגן מיכאל.
בין כל נעלי הצבא המבריקות ממשחת נעליים ונעלי הספורט והעקב הבזיקו לי, בתור המשרך דרכו אל היציאה, הכתמים הבהירים של כפות הרגליים, ומדי פעם בוהק לכה אדומה. תרמיל שנראה זעיר היטלטל על שכם ימין, ובשמאל חבק את כתפיה של חיילת מיניאטורית, שזנב־הסוס שלה עיכס על גבה מדי צעד. אולי ישבה לידי כל הדרך ולא השגחתי בה. ביציאה, לנוכח פניו המתכהות של מנהל התחנה, תפס במותניה והניף אותה גבוה אל מעבר למחסום, אל האור המהבהב בפסי הגשם והספרים המוזלים של סטימצקי.

דורית פלג

ילידת חיפה, חייתה תקופות שונות באתיופיה, דרום אמריקה, ספרד וסין. למדה מתמטיקה וספרות באוניברסיטת תל-אביב וכן למדה קולנוע.

בנוסף לכך היא בעלת תואר במדעי המחשב מטעם הטכניון בחיפה. כעת מחלקת זמנה בין רמת-גן ותל-אביב. זכתה ב-1988 וב-1998 במענק היצירה של קרן תל-אביב לספרות ולאמנות ובפרס היצירה של ראש הממשלה ע"ש לוי אשכול (1994 ו-2002), פרס עיריית חולון לספרות יפה ע"ש ד"ר קוגל ובמלגות שהות לכתיבה של מושבות האמנים מיליי ויאדו בארצות-הברית, ושל המרכז ללימודי עברית ויהדות באוקספורד.

פלג לימדה באוניברסיטה בסין ומלמדת בסדנאות לכתיבה יוצרת במכללות בצלאל בירושלים ואורנים בקרית טבעון.

עוד על הספר

אמנות ההכרחי דורית פלג
1. רציפים
 
בשנים אלף־תשע־מאות־תשעים־ותשע עד אלפיים־ושש נסעתי מדי יום א' ברכבת להרצות בצפון (מאטיס וסזאן: פליטי האימפרסיוניזם) ובימי ה' עליתי באוטובוס לירושלים, מסיבה דומה (פיקאסו ומאנה: שבר החדש). הרכבת ללב המפרץ יצאה על הלוח בשעה שבע ארבעים־ותשע ומתחנת ארלוזורוב אף לא דקה לפני שמונה. אף פעם לא העזתי לבנות על זה. הייתי רצה, מתנשפת, בשביל המוליך מן החניה אל הבודקים הביטחוניים שבשער, פורמת באצבעות עצבניות את אבזמי ילקוט העור שלי, שוב נשבעת שעוד מחר אחליף אותם בכפתורי מתכת מגנטיים, ורצה אל האולם. דרקון החיילים כבר גרר את זנבו מול המכונה האוטומטית לקניית כרטיסים. אחר כך הייתי יושבת על ספסל המתכת הקר או הלוהט ותמיד מתקלף של הרציף ומחכה לרכבת שלצער פרנסיה תגיע באיחור של עשר, עשרים או שלושים דקות, איחור שלעולם לא הוערך נכונה. שנאתי את זה. עם כל רכבת חולפת הרגשתי את היום רוטט תחת רגלי, חבל דק מאוד; שיווי משקל היה אפשר להשיג רק מתוך דיוק.
בחורף שרר ברכבת חום מחניק כמו בגיהינום, למעשה רכבת בוקר של ימי א' היא הגיהינום. כל המעברים היו תפוסים בתרמילי גב ענקיים דחוסים עד להתפקע וכל המושבים בבעליהם הרדומים, חיילים וחיילות בדרכם חזרה אל הבסיס. מדי פעם תפסתי במעופה בין המושבים את המילה היחידה שהלמה אותה אווירת נכאים דחוסה — באסה. ביציאה לתחנה היתה המישורת בין הקרונות מלאה כל כך שהיורדים עמדו בתור על המדרגות ובמעברים, ונדרשו כחמש־עשרה דקות לעדר החאקי והאוף־וייט (אני סיפקתי את כתם האוף־וייט בים החאקי) כדי להבקיע אל הבהוב הירוק של המחסומים. הרציף היה מרצד מול העין, מיטשטש, נעלם בצריחות השחפים של הכריזה.
ביום א' עשרים ושבעה לנובמבר אלפיים־וחמש, משהבקעתי את דרכי אל הרכבת ונדחקתי במדרגות אל הקרון התחתון, הלמה בי הדחיסות כמכה. לא היו כמעט מקומות פנויים, וראיתי, מן העבר השני של הקרון, טוענים נמרצים ממני לשניים־שלושה המושבים שנותרו. הם היו קרובים יותר והגיעו לפני. הגוף האט, כובד הדכדוך ירד עלי. בחוץ החלו שולי הבטון לנוע והגבירו מהירות עד שנעשו סחרור אפור בצדי החלונות, פס של תנועה שהתערבל לתוך עצמו ונמוג. חרטומי הנעליים הצבאיות נמסו אל הרציף, כהות מגשם. תנועתן סיחררה אותי. הסבתי ממנה את עיני ונתקלתי בחייל כביר־ממדים שעמד במעבר ורמז לי בידו אל מושבו שנתרוקן, 14א' ליד החלון.
היה באקט הזה משהו מפתיע. אני מצויה באזור הדמדומים של הגיל, מקום בו נחיצותה של מחווה כזו מוטלת בספק. גם בימים הגרועים שלי, בדרך כלל לא קמים בשבילי בתחבורה הציבורית. אבל כשעמדתי שם, מתנועעת מולו במעבר, חשתי בחריפות פריכות חדשה: חוסן מידותיו הפך את העולם לשברירי. כותפות החאקי איימו להתפקע על קיבורות הזרוע, קורות ירכיו התבלטו מבעד לבַּד. בלי משים המשיכה העין במסעה, עד שהגיעה לקצהו: זוג כפות רגליים ענקיות, שטוחות למדי, בהירות־לבנבנות ויחפות. עוד יותר יחפות מאחר שמיאנו לצָפוּי — נעליים צבאיות עבות, שחורות, גבוהות, ככל אלו שנמוגו מאחורינו אל הרציף. כאן נבהל המבט, ברח: יותר משהייתי נבוכה מעצם הז'סטה, הביכו אותי משום מה כפות הרגליים. כאילו קם בעירום מלא והציע לי את מקומו.
"בבקשה," התחייכו שתי שפתיים אדומות מאוד; אדומות מדי. בבת אחת הבזיקה מולי תמונה שהשארתי מאחור, כמה שעות קודם לכן: פני בני על הכר, ילדותיות מאוד ברפיון השינה, משובצות אף הן אותו אדום עז מדי, אדום של יובש חורפי. חץ מדויק של סנוניות הסתמן מאחורי ראשו של החייל, הגדיל רווחים ונעלם. רק אז שמתי לב שאני בוהה בתכלת נהדרת הרבה יותר מן הבהירות החורפית העכורה־משהו שנשתקפה בחלון.
המבוכה השפילה את עיני והכריחה אותן להכיר במה שסירבו להכליל קודם: שני כתמי הצבע העזים שעל שתי הבהונות — אגודלים? — הבוהן השמנה, בכל אופן, הראשונה בתור כשסבתא מחלקת דייסה. לכה אדומה, בוהקת, שתי שלוליות זעירות של שָני על רצפת המתכת. עיני נרתעו בחזרה כמו נמשכו בחוט.
"סבתא צובעת. ככה זה אצלנו. למזל." הבהונות נזדקרו מעלה ושבו והתיישרו, התכלת נתרחבה, הצטחקה. עוד חץ הישיר מעופו מבעד לחלון, אל ארצות החופש שמעבר לזגוגית.
לא ידעתי מה להגיד. הנחתי את התיק לצד המושב, הורדתי את הסוודר. ובעדינות גדולה נפנה הגוף הגדול ממבוכתי אל החלון, שם נמתח עדיין זנב אחרון של סנוניות. נובמבר. ועל פני האדמה השטוחה הבהיקו שלוליות אפורות. העולם קיים. פתאום קלטתי את כל זה, מחדש, לראשונה מאז הוא נעלם לי בתשעים־ותשע. לא נראות, התקדמו לעברנו הבריכות של מעגן מיכאל.
בין כל נעלי הצבא המבריקות ממשחת נעליים ונעלי הספורט והעקב הבזיקו לי, בתור המשרך דרכו אל היציאה, הכתמים הבהירים של כפות הרגליים, ומדי פעם בוהק לכה אדומה. תרמיל שנראה זעיר היטלטל על שכם ימין, ובשמאל חבק את כתפיה של חיילת מיניאטורית, שזנב־הסוס שלה עיכס על גבה מדי צעד. אולי ישבה לידי כל הדרך ולא השגחתי בה. ביציאה, לנוכח פניו המתכהות של מנהל התחנה, תפס במותניה והניף אותה גבוה אל מעבר למחסום, אל האור המהבהב בפסי הגשם והספרים המוזלים של סטימצקי.