אפרת
בלילה מצאתי את עצמי באמצע מסדרון חשוך. הוא היה ארוך. בקצה אחד היתה דלת, ובשני גרם מדרגות. האוויר בפנים היה דחוס, רקוב. לא ידעתי איפה אני וידעתי שאני רוצה לצאת, לנשום אוויר צלול. ניגשתי אל דלת העץ הישנה. היא היתה נעולה. לחצתי בכוח על הידית. ניסיתי לדחוף. שום דבר לא קרה. מאחורי, לאורך הפרוזדור הארוך היו מאות מפתחות תלויים על ווים, וידעתי שאחד מהם יפתח את הדלת. חזרתי לאחור, לאט, בוחנת את גושי המתכת, ממששת, מחפשת את זה שיתאים לדלת הנעולה. איך אצליח למצוא את המפתח הנכון?
קולות בסלון העירו אותי. עומר הולך היום לריאיון הסופי בבית הספר החדש. מיהרתי לקום, להגיד לו בהצלחה, והספקתי לתפוס אותם ברגע האחרון.
"תעשה הכי טוב שאתה יכול, כן? שיראו כמה אתה מדהים," אמרתי לעומר.
"את לא סומכת עלי?" ענה בטון נעלב, אבל העיניים שלו נצצו בשמחה. ברור שהוא ירשים אותם. אם יש משהו שעומר טוב בו, זה בלהיות מרשים.
"הכי בעולם," חייכתי אליו וחיבקתי אותו. מאחוריו ראיתי את חיים קופץ שפתיים בחוסר חשק. "יאללה, אנחנו מאחרים," הוא היה עם המפתחות ביד וזירז אותנו בקוצר רוח. הוא פתח את הדלת, סימן לעומר לצאת אל חדר המדרגות ויצא מיד אחריו.
"אני מחזיקה לך אצבעות," אמרתי לעומר שכבר התחיל לרדת במדרגות, ופניתי לאמא רגע לפני שגם היא יצאה. "תתקשרי אלי," ביקשתי.
"בטח, ברגע שהפגישה תסתיים אני אעדכן אותך," הבטיחה וסגרה את הדלת אחריה. נשמתי עמוק ושילבתי זוג אצבעות זו בזו. הלוואי.
עקבתי אחריהם דרך החלון הרבה אחרי שנבלעו במכונית שפילסה את דרכה במעלה השכונה. בכל העיר הגדולה חיפה רק בית ספר אחד הסכים לקבל את עומר, וזה בית ספר גרוע עד כדי כך שאפילו חיים הבין שאם עד עכשיו הילד הזה עשה מה שהוא רצה, בבית הספר הזה הוא יידרדר לגמרי. הם מפחדים שהוא יגיע לסמים (אפשר לחשוב שהוא לא ניסה כבר), ובשביל אמא סמים הם בִּיג נוֹ־נוֹ. בִּיג־בִּיג נו־נו. מספיק "לא" כדי שאם אף בית ספר אחר בעיר לא יקבל אותו, היא תסכים לשלוח אותו לפנימייה רחוק מהבית. וזאת אפשרות שאסור שתקרה. אסור! עומר חייב להישאר בבית.
ליאור הגיע לסלון ונשכב על הספה, ענן שינה רובץ מעליו. התיישבתי לידו. הוא לא פינה לי מקום, רק ניצל את ההזדמנות להניח ראש על הברכיים שלי, ליטפתי אותו, מסירה בעדינות קורי שינה בלתי נראים מעיניו. שיחקתי בשלט המזגן עד שקרירות נעימה השתלטה על הבית.
הוא הפעיל את הטלוויזיה שהיתה מכוונת על ערוץ ילדים כלשהו, ועל המסך הופיעה המולה של דמויות מצוירות. בהיתי באוויר שעמד ביני לבין המסך המקשקש וחיכיתי שאמא תואיל בטובה להתקשר אלי ולהחזיר אותי למציאות. לא משנה איזו מציאות, העיקר שתהיה כבר תשובה. הנמכתי עוד את הטמפרטורה במזגן. אמא שונאת שאני מגזימה כי זה הרבה כסף, אבל לא היה אכפת לי. אם עומר יתקבל... לא! אני צריכה לחשוב על זה בזמן עבר, התקבל. עומר התקבל לבית הספר הזה... הוא באמת רוצה ללמוד שם! ואם הוא גם ישקיע, אולי הוא סוף־סוף יוכל למצוא איזה שקט נפשי ויפסיק להיות כל כך... כל כך... מעצבן.
אם עומר לא יתקבל... אטמתי את האוזניים, כאילו ככה האפשרות הזאת תיעלם. תתפוגג כלא היתה. ליאור זז לרגע, ואני נזכרתי שאני לא לבד בכלל. מיהרתי להוריד את הידיים שלי מהאוזניים, סתומה שכמותי, אבל ליאור לא שם לב בכלל. הוא המשיך לעקוב אחרי הדמויות שעל המסך, בלי לקלוט שמץ ממה שאני מרגישה.
הטלפון צילצל, ולפני שהספקתי לזוז, היד של ליאור כבר היתה על השפופרת. הרגשתי קור במקום שעד לפני רגע היה מונח עלי ראש — כאילו נפער שם בור. "בשבילך," זרק באכזבה כאילו חיכה לטלפון ממישהו, והעביר לי את המכשיר האלחוטי. זאת לא אמא. אם היא היתה מתקשרת, הוא היה מגיב אחרת.
ואולי זאת כן אמא, ולכן האכזבה. לרוץ לטלפון, לשמוע את הקול של אמא, שבמקום לחבק, להגיד "בוקר טוב, ילד שלי", אומרת בחוסר סבלנות, "תן לי את אפרת!" אין לה זמן לעצור. היא צריכה לדבר איתי. להכין אותי לקראת מאבק חדש. אני לא מסוגלת. לא רוצה. לא יכולה!
זאת היתה טובית. היא הציעה לי להיפגש איתה במרכז כדי לתכנן את מסיבת ההפתעה שאנחנו מארגנות לתמר. ממש לא היה לי כוח לעזוב את המזגן, אבל גם לא היה לי חשק לנהל סתם שיחה מטופשת, אז קבענו לאחר הצהריים, וניפנפתי אותה מהקו.
נו, שאמא תתקשר כבר.
הנחתי את השפופרת, ולא היה לי חשק להמשיך לבהות. רציתי לעשות משהו, אז קמתי להכין ארוחת בוקר. ליאור רצה להמשיך לבהות בטלוויזיה. יובל הצטרף אלי, התיישב ליד הדלפק והביט בי טורפת את הביצה.
"איפה אמא?" התעניין.
סיפרתי לו שהיא הלכה עם עומר לבית הספר החדש שלו.
"הוא הולך לפנימייה?"
"לא," אמרתי בביטחון, כאילו בכוח המחשבות שלי אוכל לגרום לדברים להיעשות כרצוני.
"אוף!" ענה יובל. היד שלי עצרה באופן מכוון, והמבט שלי נע בדרמטיות מופגנת מהנוזל הצהבהב אל עיניו החומות.
"אתה רוצה שהוא ילך לפנימייה?" לא הופתעתי למרות שהעמדתי פנים שכן, כדי שיבין שהמשפחה היא הדבר הכי חשוב בעולם, שיבין שאסור לשמוח לאידו של בן משפחה. הוא הינהן. "ולא יגור איתנו יותר?" הוא המשיך להנהן, ואני המשכתי לשאול בניסיון לבדוק אם הילד בן השבע מבין את משמעות הדבר. הוא הבין היטב.
"הלוואי שהוא ילך מפה לתמיד."
"אבל הוא אח שלך..."
"הלוואי שימות!" עכשיו הופתעתי באמת. ליאור זרק את זה כמה פעמים, תמיד מתריס, תמיד מתוך כעס. אבל יובל לא כעס. הוא הביע משאלה. משאלה שהוא התכוון אליה בכל לבו.
נשמתי עמוק ומשכתי בכתפיים. העברתי את הביצה למחבת, ויובל ואני הבטנו בנוזל הופך מוצק. "רוצה סלט?" עשיתי מאמצים לא להראות שאני פגועה. הוא רצה. חתכתי ירקות, תיבלתי וסימנתי לו לשבת.
"מה איתך?" שאל, ואז נזכרתי שבתכנון המקורי גם אני רציתי, אבל איבדתי את התיאבון.
"אתה רוצה גבינה?" הוא ניענע בראשו לשלילה. לקחתי פרוסת לחם ומרחתי עליה גבינה לבנה. "משפחה לא בוחרים," אמרתי בטון הכי רגוע שיצא לי.
"הוא תמיד צועק עלי," ענה בפה מלא. לא אמרתי כלום, רק הגשתי לו את הפרוסה. "אבל אני לא רוצה," התנגד. החלטתי לא להתעקש. בצעתי אותה והכנסתי אותה לפה נתח אחרי נתח.
"אני יודעת שקשה לך עם עומר, אבל במשפחה צריך ללמוד לקבל ולסלוח," המשכתי. "גם אני סולחת על הרבה דברים." בלעתי רוק, כי פתאום נזכרתי בחלום ונהייתה לי תחושת מועקה כזאת.
יובל עשה פרצוף. לא אכפת לו. "אני לא רוצה שהוא יגור איתנו."
בהיתי ביובל אוכל, ואז דלת הכניסה לבית נפתחה פתאום, ועומר נכנס. אמא לא התקשרה אלי כשהם סיימו את הפגישה. מעצבנת! ניסיתי לנחש מה קרה, מה הוחלט ומה נקבע, אבל הפנים שלו לא הסגירו כלום. הוא הציץ למטבח, וכשראה שאני יושבת עם יובל, עשה אחורה־פנה ונבלע בחדר שלו כמו בחור שחור.
חיכיתי לאמא ולחיים. הקולות שלהם גברו ככל שקרבו. העליצות של אמא היתה ברורה, ולמרות שהם דיברו על נושא אחר, הבנתי שעומר התקבל. ידעתי!
אמא נכנסה, אישרה במנוד ראש מחויך אך מותש ופנתה אל המקלחת לשטוף מעצמה את הזיעה. אני נשארתי מול חיים.
"מה היה?" ביקשתי להתעדכן לפני הכניסה לחדר של עומר...
