צוות איתמר

הליכה ליחידה

בתחנה המרכזית של עפולה, כשכל עפולה היתה רק התחנה המרכזית וסביבותיה, אנחנו נפגשים בתום ה״רגילה״ שלאחר הטירונות. העיניים העצובות מדברות בקול רם יותר מהחיוכים המאולצים שאנחנו שולחים זה לעבר זה לנוכח הפגישה המחודשת. ענן שחור ומאיים באורך של 120 ק״מ ברגל, עד ליחידה, רובץ מעלינו ומסתיר כל פיסת שמש אפשרית. העובדה הזאת כבר ידועה לכולנו, למרות סודיותה המוחלטת. אפילו אז, בתקופה שרק מעטים נחשפו לפיסות מידע מקריות על היחידה ועל אורחותיה, האינפורמציה על המסע הרגלי הארוך ביותר מעפולה ליחידה כבר הפכה לנחלת רבים וחסכה מאיתנו לפחות חור שחור אחד, מה שאחר-כך יהפוך למכשול העיקרי במערכת היחסים שלנו עם איתמר, המפקד.
הידיעה שבעוד שעה, אולי פחות, עלינו להתחיל ללכת 120 ק״מ, או במילים אחרות, כשלושים שעות הליכה רצופה, ניכרת גם ממרחק של 120 ק״מ בפרצופים העגומים, בכתפיים השחות ובשקט הדרוך והמצמית.

זה לא אותו המתח שחשים לפני פעולות או מבצעים שנזכה להכיר רק בשלב הרבה יותר מאוחר. לפני פעולה או מבצע, במקביל למתח, המפעל לייצור אדרנלין בגוף מתחיל לעבוד ומזרים מנות מוגברות של חומר נקי וממריץ לתוך מערכת כלי הדם. הלהט הזה בדם מפצה על הירידה בתפקוד ועל הרפיון הזמני שנוצרים בגלל המתח המשתק.

המתח הנוכחי, נקי ומזוכך, נובע מהפחד או מהחשש לא לעמוד במשימה, שהיא בעצם המבחן הראשון ביחידה עצמה, לעיניהם הבוחנות של הקודקודים. כולנו מתפוצצים מעודף מוטיבציה וכולנו מוכנים אפילו לזחול 120 ק״מ על הגחון; ועם זאת אנחנו מבינים שהרצון הוא אמנם כלי נשק הכרחי במלחמה הזאת, אבל הוא לא תמיד מספיק.
כבר ראינו בטירונות, במבחנים קטנים הרבה יותר, שלפעמים הדלק הזה, הרצון, הוא דלק 91 אוקטן, וכדי להגיע לקצה המסלול צריך 96 אוקטן או יותר.

ג׳יפ צבאי נעצר לידנו. מתוכו מבצבצת הדמות הכהה שראינו לפני שבועות אחדים בטירונות. דמותו של איתמר. הוא אינו מדבר. לזה נצטרך להתרגל. כשהוא יוצא מהג׳יפ, אנחנו סוקרים אותו מכף רגל ועד ראש. האיש הזה אמור להוביל אותנו במסע הקרוב ובאלה שאחריו ועוד חודשים ארוכים, אולי שנים. זה האבא החדש שלנו והאמא, המגדלור הבודד באפלת הצבא היורדת עלינו, שלאורו נצטרך ללכת ולרוץ, לסחוב ולשחות, ליפול ולקום.
הוא נמוך, מוצק וחסר הבעה. ארשת רצינית נסוכה על פניו ומכבידה על שרירי השפתיים, כך שאינה מאפשרת להן להתעקל לכלל חיוך. זו כנראה בעיה פיזיולוגית, ועוד ניווכח בכך בעתיד. אבל אם החיוך הוא רק בונוס, הרי בשלב המקדמי הזה, הדיבור, התקשורת המילולית, הוא צורך אמיתי. כך נדמה לנו. הוא רק מסמן לנו, בהטיית ראש ובהרמת גבות, לעלות למשאית שהופיעה אי-מזה, ובזאת הסתיים טקס ההיכרות שלנו איתו.
השקט במשאית זועק למרחקים. תרבות ההלצות הציניות שתתפתח מאוחר יותר ותוכל להפיג גם מתח גדול יותר, עודה אצורה במחסניות הווירטואליות של ליצנינו, וקשה לעשות בה שימוש. עדיין חסרה לנו ההיכרות הקרובה, האינטימית, המאיצה את הביטחון העצמי ומשחררת את חרצובות הלשון ואת מעיינות ההומור.

בנקודת ההתחלה כבר עומד סמל ראשון גבה קומה ומרשים. הרגליים שלו בגובה של מזר ושל שאולי. ״זה יורם הלוי,״ אומר פדן. הוא מכיר אותו מהתיכון שליד האוניברסיטה בירושלים.
אני שואל את פרחי אם כשנהיה סמלים ראשונים גם אנחנו ניראה ככה — גבוהים, יפים ומקרינים ביטחון עצמי מקצה עמק יזרעאל ועד קצהו. פרחי עסוק מדי בהכנות אחרונות ליציאה מכדי לענות לי.

איתמר מקבץ אותנו סביבו ונותן נאום ארוך של שתי מילים: ״להיצמד אלי!!״ התדריך הקצר שלפני המסע הארוך הסתיים. בבת-אחת נשאבים כל המחשבות, ההרהורים והלבטים מהראש, וכל האנרגיות זורמות כמו מפלי הניאגרה לכיוון הרגליים. אנחנו נצמדים, כמו בהתחלות הצפופות של המרתונים, לישבנו של איתמר, שיהדס מעכשיו לפנינו לפחות שלושים שעות. יורם תופס את עמדת המאסף ושומר בשלב הזה על קשר עין עם הדבוקה הראשונה, שהיא עדיין היחידה. השעות הראשונות הן ״ספיגת האשליות״. הרגליים עדיין קלות, מגיבות בידידותיות, מרחפות מעל שבילי העמק כפרפרים חופשיים. הראש מרוקן לחלוטין מכל המחשבות שגדשו אותו עד לפני כמה שעות, ובמערכת הסטראו הפנימית מזדמזם כל הזמן רק שיר אחד: ״להיצמד אלי, להיצמד אלי, להיצמד אלי.״ מדי פעם אני מחליף לשיר את המנגינה ואת ההטעמה.

הקצב אמנם מהיר למדי, אך הכושר המשופר מהטירונות והדלק המועשר של ספינת האשליות מספיקים כדי להצמיד את כולנו אל גבו של איתמר. כל שעה בדיוק הוא עוצר, עדר הכבשים הלחוץ והמתנשף בעקבותיו, ומורה לנו לשתות הרבה ולשחרר את הרגליים. השגרה הזאת כבר מחלקת לנו את החיים לתאי שטח קטנים ומדידים והופכת אותנו, למורת רוחו הלא מוסתרת של איתמר, לשותפי סוד. הסוד הגדול הוא אמנם רק העובדה שגם בעוד שעה תהיה הפסקת שתייה, אך בשביל איתמר, השותפות שלנו באינפורמציה הסודית והממודרת היא בלתי-נסבלת ובלתי-נסלחת.

אנחנו הולכים בעיקר בדרכים סלולות ונוחות. כשמרחוק נראה שהדרך משנה זווית כלפי מעלה, המוראל יורד כלפי מטה, ולהפך. כולנו יודעים שבקרוב מאוד יתחילו פיגורים שילכו ויתרחבו, והשאלה היא רק מי יהיו הראשונים שבסבלם ובקשייהם יגרמו לאחרים להאט את הקצב ואת תדירות המנוחות.

קו ארבעים הקילומטר הוא קו פרשת המים. עד אליו, אנחנו יודעים, יגיעו כולם. זה מרחק שהלכנו כבר כמה פעמים בעבר, ואנחנו יודעים להתמודד איתו. אחריו יתחילו הפיגורים והבעיות. אבל מי יודע כמה כבר הלכנו, ומתי זה בערך ארבעים קילומטר ? כל כמה קילומטרים מתוסף עוד אחד למסדר הצולעים המתקשים יותר ויותר להיצמד. הדבוקה המובילה כבר פותחת רווחים וכוללת את פרחי, את פדן, את יואב — שלעולם אינו מתעייף — ואת שאולי, שעבר למעשה לריצה קלה, ובטח ייכנס בסוף ל״גינס״ כאיש שרץ 120 קילומטר עם חגור ונשק.

עם רדת הערב המסע מתחיל להיראות כריצת מרתון אופיינית: דבוקת ראש מקדימה צמודה לישבנו של איתמר, גוף קטן ומפוזר מאחוריהם, וזנב ארוך ארוך ודליל, שיורם הלוי בקצהו. את הזנב מאיישים מ׳ — שלכולם ברור שזה רק עניין של זמן עד שיפרוש — ב', ע׳ ועכשיו גם דיכטר, שלאט לאט סוגר מרחקים לאחור. דיכטר נעשה חיוור כמו הדרכים הסלולות והלבנות שאנחנו צועדים עליהן, עיניו צוללות עמוק לקצה התחתון של ארובותיהן וקולו, שנשמע כשהוא נשאל מדי פעם על מצבו, צרוד וגבוה, כאילו מנסה לטפס על מצוק תלול. מראהו המשונה גורם לנו בהלה אמיתית. התופעה עוד תחזור פעמים רבות במסעות ובתרגילים קשים במיוחד, עד שתוכחד לגמרי בכוח הרצון ובכושרו המשתפר של דיכטר. כרגע, בשל ראשוניותה של התופעה ובשל חוסר המוכנות שלנו, אף אחד אינו יודע איך להתמודד עם הכאב הניבט מעיניו הטובות.

השעות הראשונות של הלילה עושות עמנו חסד קל. הקרירות, הרוח הקלה המנשבת אל מול פרצופינו היגעים ומוחה את הזיעה והאופק המתקצר עד לכדי מטרים בודדים, כל אלה מזריקים אנרגיה ומשכיחים לעוד כמה שעות, אחרונות בהחלט, את הכאבים, את ההתכווצויות, את השפשופים ואת הלאות המתפשטת כסרטן בגוף ומנהלת מלחמת חורמה עם ההכרה ועם הערנות. ההכרה, הנשלטת מהראש, מנסה להחזיק בכמה יעדים אסטרטגיים ברחבי הגוף ולא לתת ללאות להשתלט עליהם. ככל שמתקדמים אל תוך הלילה השחור, הולכת הלאות ומזנבת באותם יעדים וכובשת אותם בזה אחר זה. מה שנותר הוא יעד קטן ואסטרטגי מאוד ליד המוח, הממשיך לשדר ללא הרף את הפזמון המוכר: ״להיצמד אלי, להיצמד אלי, להיצמד אלי.״

מ׳ מודיע ראשון, קרוב לחצות, שהוא אינו מסוגל להמשיך עוד, ומיד אחריו, כמו פחדו להיות ראשונים, פורשים גם ע' וב'. הפרישה ההמונית משחררת מיד עוד גל של אנרגיה חיובית לשרירינו הדוויים. כישלונו של האחד תמיד מעודד לרגע קט את האחר. ריחוף קל הנישא על גלי פרישתם של חברינו, מרים את רגלינו ושולח אותנו קדימה.

אבל בעומק הלילה החשוך והרע מתחיל המשבר הראשון, שהוא אולי הקשה מכולם. העיניים מתעקשות להתנמנם, ולו לרגע קל, ורק הרגליים מתחרות בכובדן ובעייפותן בעיניים. על הרגליים יש עכשיו משקל עצום, בלתי-אפשרי להרמה. כמו שתי משקולות ענק הן תלויות שם למטה, ונדרשים מאמצים על-אנושיים כדי להרים פעם את רגל שמאל ופעם את רגל ימין. מי בכלל מסוגל להרים את הסלעים האלה שבתחתית הסולם? בהיעדר כוח להרים, גוררים. השקט הלילי מופרע תדיר ברעש הגרירה של הנעליים המשייפות בכוח את אבני הדרך. כעסו של איתמר על הרעש הנורא יוקד מגבו כמו קרן לייזר, אך אף מילה אינה נאמרת.

כל צעד הוא מלחמת עולם קטנה, שהניצחון בה הוא רק כרטיס כניסה למלחמה הבאה ולזאת שאחריה. רגלי, חיילי במלחמה הזאת, מגלות סימנים ראשונים של סרבנות מדאיגה. מלמעלה בקומה העליונה, קומת הפיקוד, אני שולח להן פקודות מסודרות וברורות והן, למטה בקסרקטין, אינן נענות. חוצפה שכזאת. הנשק, שבתחילת המסע היה קל יחסית, הופך כבד מרגע לרגע, ואני מזיז אותו מצד לצד בניסיון לתת חופשה קצרה לכל אחת מהכתפיים ולצוואר שביניהן. קשה להעלות על הדעת כמה כבד ומעצבן יכול להיות הנשק הזה.

מדי פעם מישהו סוטה סטייה חזקה שמאלה או ימינה. שבירת הנרדמים. על פי רוב עוד לפני שניגשים להעיר אותו הוא נעצר בפתאומיות, מקיץ בבהלה מחלומו המתוק ושב לשגרת המסע. הדבוקה הראשונית ההדוקה והצפופה הופכת, לקול מחאותיו האילמות של איתמר, לנחש ארוך ארוך שראשו כבר מזמן אינו שולט על זנבו. רק בהפסקות המתארכות הנחש שב ומשתכלל אל ראשו הרענן יחסית, ואנחנו זוכים לפגוש לדקות מעטות את חוליות הזנב האנושיות הנלחמות את מלחמת המסע שלהן עד זוב דם וזיעה. אין קשר בין ההולכים בשלב הזה של הלילה. איש איש לעצמו, איש איש לסבלותיו. זר שיביט מהצד בכוח המוזר יתקשה לזהות את אופן ההתקדמות. בטח לא הליכה או ריצה, אך עדיין לא זחילה.

אורי, שבטירונות כבר הצליח לזהות מהי אפיסת כוחות משני הצדדים של קו האפס, שומר בינתיים על רעננות מפתיעה. זקיפות קומה וצעדים רחבים חוסכים לו בערך חצי מהתנועות. כפות רגליו, שטעמו במשך שנים את טעמה המתוק של אדמת העמק, התכסו בשכבת חיפוי עבה ולא חדירה של עור מתכתי, ועתה הן חסינות לחלוטין לכל סוג של יבלות או שפשופים. בלי יבלות, ההתמודדות עם המסע האין-סופי קלה הרבה יותר.
פדן נמצא בתחילת תקופת ההוכחה לעצמו ולאחרים, ובתקופה כזאת שום דבר אינו יכול לעצור את האמביציה המטורפת שלו שמן הסתם מתוספת גם ליכולות לא מבוטלות. השילוב הזה מצמיד אותו למרחק של נגיעה מגבו של איתמר לכל אורך המסלול. יהיה צורך בהרבה יותר מ -120 ק״מ כדי להפריד ביניהם, ולא ברור מי מהם ייפול ראשון.
פרחי ויואב, בצעדים קצרים אך בקצב קבוע, מצליחים להיצמד לחבורת החוד, גם אם מדי פעם עליהם לעבור לריצה קלה. שניהם מאומנים היטב ונחושים, ובחסות החשכה מצליחים להסתיר כל סימן לצליעה.
שאר הכוח פרוס לאורך מאות מטרים, ללא שום יכולת למלא את ההוראה האחת והיחידה של איתמר: ״להיצמד אלי.״

כשדמדומי יום ראשונים שופכים אור קלוש על הכוח, דיכטר כבר אינו מסוגל לעשות צעד אחד נוסף. מוחו ודאי ממשיך להעביר פקודות לכל חלקי הגוף, אבל הגוף מסרב לבצע. דיכטר לעולם לא ייכנע. יש קיר בטון בין היכולת הפיזית שלו כרגע לבין היכולת המנטלית. מבחינה מנטלית הוא אולי החזק ביותר בינינו, אך מבחינה פיזית הוא פשוט לא יכול להתקדם יותר. איתמר פוקד עליו להפסיק. למרות מצבו הגרוע, אפשר להבחין במורת רוחו, גם בחושך שעדיין ממאן לפנות את מקומו לשחר המתדפק.
דיכטר יעשה שוב את המסע, לפי הכללים היחידתיים, עם הצוות שיגיע אחרינו ליחידה, ובהצלחה מלאה כמובן. נטישתו המאולצת, בניגוד לקודמיו, היא מכה קשה. משהו במלחמתו ההרואית נוגע לכולנו בעצבים החשופים ומכה אותנו בהרגשת יתמות פתאומית. הראשים השחים ממילא מאבדים עוד כמה מעלות כלפי מטה, והסנטר נתקע עמוק בבית החזה.
בהפסקה המתארכת עם פינויו של דיכטר, המחשבות שבות ומציפות את הראשים המרוקנים. האם זה עומד לקרות גם לנו בקרוב? הקימה הפעם היא הקשה והארוכה מכולן. מי שלא יתרסק במהלך המשבר הזה, ייתכן שיוכל לסמן לעצמו וי גדול וחשוב מאוד בדרך הארוכה לסיום. כבמטה קסמים, אנחנו נצמדים זה לזה ולא פותחים את המרווחים הרגילים מהלילה. ענן של פחד מלווה אותנו: אם זה קרה לדיכטר, זה יכול לקרות לכל אחד, ולכן אסור לוותר עכשיו.

כמה מאיתנו, ואני ביניהם, צולעים בצורה חמורה. כל צעד הוא בבחינת נס שקשה להאמין שיתרחש שוב. אנחנו צועדים לאורך הים, והכחול המופיע יחד עם אור היום פועל את פעולתו המרגיעה על מי שעוד יכול להטות את ראשו שמאלה וימינה. כעבור למעלה מעשרים שעות של צעידה רצופה, כבר אין שום דמיון בין העדר הכואב, הצולע, המלוכלך והמט לנפול הצועד דרומה, לבין כיתת החיילים החדשה, הרעננה והמצוחצחת שיצאה למסע יום קודם.

עכשיו זה כבר רק כוח רצון מול שאר העולם. הגוף התרוקן לחלוטין משאריות האנרגיה האחרונות. כל הרמת רגל היא מאבק אדיר מול השרירים התפוסים. כל הורדת רגל מלווה בתפילת ״אל מלא רחמים״ שיחוס על היבלות ועל השפשופים הצועקים את כאבם עם נחיתת משקל הגוף עליהם. כשאיתמר נעצר, ולו לשנייה אחת, אנחנו קורסים אל בין זרועותיה המנחמות של אמא אדמה, עוצמים את העיניים ומקווים שכשנפתח אותן נמצא את עצמנו משתכשכים באמבטיה חמה מוקפת פחיות צוננות של קוקה קולה. ושוב ושוב מתעוררים לקול ה״קדימה!!״ של איתמר, המסמן את תחילתו של עוד קטע צעידה שהולך להיות קשה הרבה יותר מקודמו שאך זה הסתיים, ולמרבה המזל קל מזה שיבוא אחריו. את פחיות הקולה הקרה שהופיעו בחלום מחליפים המים החמים מהמימיות, המשמשים כעת גם לרחיצה חוזרת ונשנית של הפנים, תרופה בדוקה למניעת הירדמות.

השמש נוחה עדן שנחסכה מאיתנו בתריסר השעות האחרונות, מתעוררת פתאום לחיים חדשים, ממריאה מההרים שבמזרח לעבר מרכז השמים ויורה בנו את חציה היוקדים ללא שום התחשבות.
מפלים של זיעה מלוחה הניגרים מהמצח מחפשים את הנקודה הנמוכה תקודם באגן העיניים. המלח המצטבר מסמא את הראייה והופך את קרני השמש למדקרות לוהטות ושורפות. הנשק התלוי על הצוואר ועל הכתפיים אינו מאפשר להרים את הידיים ולנגב את הזיעה, וכך מצטרף עוד כאב חד ואכזרי באזור העיניים לסימפוניית הכאבים מאזור הרגליים. רק משהו בשפת הגוף של איתמר, בנוסף לחישוב השעות שאנחנו עורכים בראשינו כל הזמן ולנוף — שהתחלף לנוף השרון המישורי ורצוף הפרדסים — מרמזים לנו שאולי אולי אנחנו הולכים ומתקרבים לנקודת הסיום.

מחמת עינא בישא איש אינו מעז אפילו להעלות אפשרות כזאת על דל שפתיו, אבל רמזי חיוכים המבליחים מדי פעם בעוויתות מהירות בפרצופים הנבולים, מסגירים יותר מכול את המחשבות האסורות החולפות במוחנו ומלכדות את כולנו לדבוקה הראשונה והמקורית השואבת ודוחסת אנרגיה זה מזה וזה אל זה. לעולם לא נוכל לומר בדיוק מתי והיכן זה קרה, אבל ברגע מסוים אחד, קל כנוצה ומהיר כברק, ידענו כולנו בוודאות שזהו הרגע ואין בלתו, שהגענו לנקודת האל-חזור, ושמעתה ואילך כבר נגיע בכוח האינרציה לסיום. אף אחד כבר לא יוכל לעצור אותנו.

אנחנו יושבים בצל אקליפטוסים ענקיים המחפים בצלם הכבד על גוויותינו שכמו עברו הרפיה קבוצתית בסאונה טורקית. שום דבר עדיין לא נאמר, וגם לא ייאמר, אבל את ריח הסיום אי-אפשר שלא להריח. כל החושים שנאטמו לחלוטין במהלך השעות האחרונות חוזרים לתפקוד מלא ומחזירים לחיים את החדות ואת הערנות החיילית שאבדה לה אי-שם בלילה הארוך והשחור. העיניים מנקבות את איתמר בניסיון לזהות רמזים כלשהם על העתיד לבוא. איתמר בלתי-מפוענח וחסר הבעה כהרגלו. שום אינפורמציה לא תזלוג ממנו מבלי שהתכוון לכך. אפילו החיוכים הם מאמץ גדול מכפי כוחנו כעת, שלא לדבר על החשש המקנן עדיין עמוק בחזה, שאפילו הנינוחות הקלה שאחזה בנו היא מוקדמת מדי, וייתכנו עוד הפתעות לרעה. כפי שלמדנו בהמשך, אצל איתמר יש תמיד מחסנית טעונה של הפתעות כאלה.

עמידתו הפתאומית מקפיצה כהרף עין גם אותנו. הוא יכול לחסוך גם הפעם את מילות הזירוז, שממילא הן טורח גדול עבורו. לרגע אחד, קצר וחולף, הכאבים מתאיידים והמצוקות נשכחות. רעננות מפתיעה מציפה את כל האיברים, והגוף חוזר לקלילותו ולנמרצותו מהעבר הרחוק של לפני כשלושים שעות ויותר ממאה ק״מ. ריחה הלא מוכר של האורווה החדשה נדמה כעולה באפינו, ואנחנו דוהרים-נגררים קדימה בטיפות האחרונות של שארית כוחנו.

הקטע הנחזה להיות האחרון מתארך כצפוי, והלאות חוזרת וכובשת את מקומה בכל האתרים החשובים של גופנו, עד שהיא מצליחה להרים את מעצור היד כמעט עד הסוף. ההליכה המאומצת הופכת כמעט לדריכה עיקשת במקום. אפשר כבר ממש לשמוע את מלמולי תפילותינו ליושב במרומים שיעשה עמנו חסד ויביא את ההר למוחמד, כי מוחמד מתקשה כל-כך להגיע אל ההר.
לחישה רמה וברורה נשמעת, מפי פרחי כמדומני, ועוד לחישה ועוד אחת. ממרחק של קילומטר בערך נראים בבירור מתקני טיפוס חבלים. זה חייב להיות צבאי, זה חייב להיות ה-י-ח-י-ד-ה.
אנחנו צועדים על משטחי אספלט אין-סופיים ששימשו כנראה מסלולי המראה ונחיתה למטוסים קלים בעבר. האספלט החם והקשה הופך את היבלות ואת השפשופים הרבים בכפות הרגליים לעיסה דביקה, מדממת ובוערת.
כל דריכה על הרגל סוחטת אנקות כאב וקללות עסיסיות. ככל שאנחנו מתקדמים על האספלט הרותח, הקללות המשתחררות רמות ונחרצות יותר. מרחוק כבר אפשר לראות בבירור את מתקני הספורט הקרבים, ולידם קבוצות גדולות של חיילים ושל אזרחים: מסדר הממתינים להגעתנו, אני מפנטז.
איתמר נעלם לפתע ממקומו הקבוע בחזית הדבוקה. אין לנו כרגע כוח לברר לאן ולמה נעלם.
אנחנו ממשיכים בכוח התנופה לצעוד קדימה לעבר הארץ המובטחת, חבורה צולעת, מוכה, מותשת ומלאת סיפוק. בשער הכניסה לקיבוץ, כך זה נראה לנו, עומד נפוח ומלא חשיבות עצמית רס״ר צנחנים מלוקק ולבוש למשעי — אבו וילן, לימים חבר כנסת, המוכר לי עוד מימי התנועה וליגת הכדורעף.

הוא אוחז בידו מקל המזכיר אלה של בייסבול ופותח מיד בסדרה של פקודות משונות שכלל אינן מסתדרות לנו עם מה שאנחנו יודעים או רוצים לדעת על היחידה. אני חושש להעלות את המילה המפורשת על דל שפתי, אבל בפקודותיו הנרגזות ובמקלו המתנופף אבו מטרטר אותנו טרטור צנחני, אכזרי וציני, מהסוג שהיינו בטוחים שנגמר. מתישהו בטירונות או אחרי כן הסתובבה שמועה שיש ביחידה מנהג נלוז של קבלת פנים היתולית עם ההגעה. בלהט המסע המפרך נשתכחה השמועה מאיתנו, ועכשיו אנחנו מנסים בשאריות ההיגיון והזיכרון להבין אם הסיוט הנורא המתרגש עלינו הוא חלק ממבחן נוסף לחיילות שלנו, או טקס חניכה היתולי שתכף ומיד ייגמר, ויינתנו לנו המרחב והזמן ליהנות קצת מסיום המסע.

לבושים בתחתונים בלבד, שהיו לבנים וצחים בעברם, אנחנו נשלחים אחד אחד לפי הוראותיו המתנגנות של רס״ר אבו למבדקים ולמטלות אצל חבריו, המצליחים בקושי להסתיר את קורת רוחם הזדונית והמחויכת. אבו, המכיר אותי היטב, מעמיד פנים כאילו הוא רואה אותי לראשונה בחייו ופוקד עלי, חסר סבלנות וכעוס, להוריד את הנעליים. במאמצים על-אנושיים ובידיים רועדות ומזיעות — הפחד ממקלו של אבו והחום הרב מכבידים יחדיו — אני שולף מהנעליים שני גושי בשר מדממים ומלאי מוגלה. פניו של אבו, אני מבחין, מוסבות הצדה ומנסות להימנע מהמראה הקשה. הוא מתעשת מיד ופוקד עלי לקום. אני מגייס את כל הכוחות וקם. האספלט הרותח צורב ומדליק את גושי הבשר שפעם היו כפות רגלי. צריחה חנוקה נפלטת כנגד רצוני, ואני נופל מלוא קומתי אל האספלט. אבו מתקרב, מובל במקלו המאיים. ״קום!!״ הוא צועק. עכשיו אני כבר משוכנע שאף אחד אינו חומד כאן לצון. עוד ניסיון נואש לקום, ושוב אני קורס, מתפתל מכאבים, אל האספלט הרותח. נראה שלרגע אחד איבדתי את ההכרה. פתאום מופיע לידי המלאך הטוב, גורב לי בעדינות את הגרביים, עוזר לי לקום לאט לאט וגורר אותי על כתפו החסונה למרפאה. המסע הגדול הסתיים בהצלחה.

המלאך, שהתברר שהוא חובש, מסתכל כלא מאמין דקות ארוכות בגושי הבשר המוגלתיים שלפניו: ״קשה לי להאמין שהיה אפשר ללכת על הדבר הזה,״ הוא אומר. עובדה, היה אפשר. ״עם פלטפוס כמו שיש לך, קשה לי להאמין שתשרוד ביחידה,״ הוא מוסיף עוד כווייה, אחרונה בהחלט, למכאובי.

אחד אחד אנחנו זוחלים לעבר קבוצת אוהלים שהוקצתה לנו בינות לאקליפטוסים. איתמר מופיע נקי ומצוחצח, ואף אחד מהקילומטרים הרבים אינו ניכר בו. אפילו בדל צליעה אינו מעקם את הליכתו. הוא מבקש שנתחלק לשלושה אוהלים, מראה לנו איפה המקלחות ונעלם כלעומת שבא.
פרחי, גם הוא כבר רענן יחסית — המקום החדש והאנשים החדשים מעלימים אצלו במהירות את העייפות ואת הדכדוך — מסייע במומחיות לחלק אותנו לאוהלים.
לאף אחד אין משאבים נפשיים וגופניים להתווכח על זה עכשיו, ואנחנו נופלים חסרי הכרה על המיטות הצבאיות, שבשבילנו הן כמיטת כלולות רכה ומפנקת.
פרחי עוד מאיץ בנו להתקלח לפני הצלילה הגדולה. הוא כבר שולט בגזרה ויודע מה מותר ומה אסור, מה כדאי ומה לא כדאי, מי נגד מי ולמה. הזחילה למקלחות בתחתונים היא כבר משב רוח מרענן הנותן לנו לרגע הרגשה שהגענו הביתה. באיזו עוד יחידה מותר להסתובב בתחתונים ברחבי הבסיס ?
ז׳, שסיים את פרק המסע, אינו מבזבז זמן על מקלחות ועל ניקיונות למיניהם. הוא כבר שקוע עמוק בשינה מתוקה, ורק הצורך להתרוקן מדי פעם מחזירו למציאות למשך שניות ספורות.
בעיית ההתרוקנות התדירה נעשית קרדינלית למדי במהלך שעות השינה הארוכות. באחת היציאות החפוזות שלי, באישון הלילה, אני שומע רחש זמזומי של קילוח דקיק מהאוהל החוצה. הנפילה הרועשת של הקילוח על עלי האקליפטוס שנערמו מחוץ לאוהל היא שמסגירה את הדליפה.
אני קרב בשקט למקור הדליפה ומזהה מבחוץ את קצהו של איבר מין זכרי, הנשלח החוצה דרך חור ייעודי באוהל שהוכן מבעוד מועד למקרים כאלה. עוד לפני שחזרתי לאוהל שמעתי את אנחת הרווחה מכיוון מיטתו של ב', שהשלים בזה הרגע עוד התרוקנות נטולת קימה.
הרעיון היצירתי מעמיד אותי לרגע במצב מביך. בעוד אני, במאמצים רבים, זוחל אל מחוץ לאוהל פעם אחר פעם ומטיל את מימי בטווח שאינו מסכן את בריאות הציבור, שוכב לו אדון ב׳ במיטתו, ולכל היותר עושה חצי גלגול לשמאל, שליפה, כינון לירי וירי וחזרה לשינה המתוקה. בצר לי, אני אוסף כמה בקבוקי קולה ריקים מאחורי המטבח ומסדר אותם בשורה מתחת למיטה. עכשיו נראה מלאכתו של מי תהיה קלה יותר בדרך לשחרור.
במהלך אותו לילה, כך נודע לנו מאוחר יותר, עוד היה ניסיון נואל לגייס אותנו לשטיפת כלים אחרי המסיבה שנערכה באותו ערב לרגל החלפתו של מפקד היחידה מנחם דיגלי באהוד ברק, שילווה אותנו כמעט לכל אורך השירות ביחידה.
פרחי, ״קצין קבילות החיילים״ הזמני שלנו, הדף את הניסיון הזה בזלזול. הוא כבר ידע שלפי כללי התקשי״ר היחידתיים לא ניתן לגייס צוות שסיים זה עתה מסע של 120 ק״מ לעבודות רס״ר, מה גם שזה תורו של צוות דודיק.

שלושים שעות הליכה הסתיימו בשלושים שעות שינה. הגענו ליחידה!!