הקדמה לפרק ה
הפרק החמישי מפרקי אבות הוא למעשה הפרק האחרון ממסכת אבות המקורית שבסדר נזיקין. בתקופה מאוחרת יותר נוסף הפרק השישי, המכונה ״קניין תורה״, ואשר אינו מן המשנה.
הפרק שבו נעסוק עתה שונה בצורתו מארבעת קודמיו. צורת סידורו ממחישה לנו כיצד העבירו רבותינו את המסורת מדור לדור. כאן אנו רואים כיצד שיננו רבותינו את התורה שבעל פה מדור לדור בסיוע סימנים, על מנת להקל את הזיכרון.
כידוע, יש לנו תורה שבכתב - חמישה חומשי תורה, נביאים וכתובים, ויש לנו תורה שבעל פה - שישה סדרי משנה. התורה שבעל פה היא פירוש והרחבה של התורה שבכתב. מלכתחילה אסור היה לכתוב את התורה שבעל פה, כפי שקבעו חז״ל (גיטין ס ע״ב): ״דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה, דברים שבע״פ אי אתה רשאי לאומרן בכתב.״ לכן כל ששת סדרי המשנה נמסרו ושוננו בעל פה מרב לתלמיד במשך מאות בשנים. כך נמשך המצב עד זמנו של רבי יהודה הנשיא (שנת ג״א תתק״ס לערך - שנת 200 לספירה).
רבי יהודה הנשיא, שחי יותר ממאה שנים לאחר החורבן, ראה את עם ישראל מתפזר בכל העולם ונאנק תחת עול הגלות, וערך חשבון לעצמו: כמה אנשים מוכשרים יש אשר ניחנו גם בזיכרון מעולה וגם בשקידה מיוחדת, אשר יהיו מסוגלים להקיף את כל התורה? רק יחידי סגולה! אם כן, קהילות שלמות במקומות נידחים עלולות להימחות, משום שלא יהיה בהן אף לא אחד שיודע את המסורה. על כן אמר (תהלים קיט, קכו): ״עת לעשות לה'״ - צריך לעשות משהו כדי שלא תשתכח תורה מישראל. מה לעשות? - ״הפרו תורתך״ - להפר את האיסור של כתיבת התורה שבעל פה. לא עוד תורה הנלמדת רק בעל פה, אלא יש להעלות הכול על הכתב כדי להקל על הלומדים ועל העם כולו.
כתוצאה מתקנתו של רבי איננו חשים כיום בבעיה של שכחת התורה, כיוון שאם יש לנו שאלה בהלכה - אנו ניגשים לארון הספרים ומוצאים את ספר ההלכה המתאים המתייחס לשאלה. יש יהודי שיפנה לספר ההלכה ״בן איש חי״ לרבי יוסף חיים מבגדד, יש יהודי שיפנה לספר ״קיצור שולחן ערוך״ לרבי שלמה גאנצפריד מאונגוואר - ספרים שמקורם בספרי ״שולחן ערוך״ לרבי יוסף קארו מטורקיה-צפת ו״המפה״ לרבי משה איסרליש מקרקוב-פולין-גליציה; ספרים שבאו בתורם בעקבות בעל ״הטורים״, הלוא הוא רבי יעקב, בנו של הרא״ש (רבנו אשר) מאשכנז, שהוא ואביו הלכו בעקבות הרמב״ם מספרד, שהלך בעקבות הרי״ף (רבי יצחק אלפסי) ממרוקו-פאס. הרי״ף עצמו סיכם וקיבץ את שיטת הגאונים, הסבוראים והאמוראים של בבל ושל ארץ ישראל.
כך נוצר לנו היום קיבוץ ערוך ומושלם של כל נושאי ההלכה מאז ניתנה תורה בסיני, קיבוץ שנאסף מכל פזורות ישראל בכל קצוות תבל. כפי שהבאנו במסכתנו (א, ו) בשם חכמי ספרד: ״עשה לך רב וקנה לך חבר״ - הקנה שבו כותבים, כלומר הספר הנכתב, יהיה לך לחבר. אם אין אפשרות לשאול שאלת רב - פנה אל הספר לקבלת תשובה.
אך עוד בטרם העלו את דברי התורה על הכתב, כבר טיכסו החכמים עצה ושקדו על פתרונות שיהא בהם להקל את הזיכרון. לשם כך נתנו החכמים סימנים לדבריהם, כפי שאמרו (עירובין נד ע״ב): ״אין תורה נקנית אלא בסימנין, שנאמר (דברים לא, יט): 'שימה בפיהם' - אל תקרי שימה אלא סימנה.״ מקור נוסף מביאה הגמרא שם מן הנאמר (ירמיהו לא, כ): ״'הציבי לך ציונים, שימי לך תמרורים' וגו' - עשו ציונים לתורה.״ מה היו הסימנים שבהם השתמשו?
בפרק שבו נעסוק עתה ניתן להבחין באחד מאופני הסימון שבהם השתמשו רבותינו. פרק זה מחולק לארבע קבוצות של משניות, כאשר בתוך כל קבוצה לכאורה אין למשניות כל קשר רעיוני. אולם בכל זאת יש להן מכנה משותף - המספר או המילה שבהם פותחות המשניות בכל קבוצה.
בסדרת המשניות הראשונה בפרק, כל המשניות פותחות במספר עשר - ״בעשרה מאמרות״, ״עשרה דורות״, ״עשרה ניסיונות״, וכן הלאה. בהמשך ישנן קבוצות נוספות: קבוצה שנייה בפרק - משניות הקשורות למספר שבע, וקבוצת המשניות השלישית - למספר ארבע. הקבוצה הרביעית בפרק היא סדרת משניות אשר כולן פותחות במילה ״כל״. בסוף הפרק נוספו כמה משניות ללא מכנה משותף לשוני.
כאמור, אין הכרח להניח שיש קשר רעיוני בין המשניות שבכל סדרה (אם כי כמה מהמפרשים מוצאים קשר כזה), אלא שהצמדתן זו לזו סייעה לזיכרון הדברים. המספר עשר מעורר במשנן דברי משנה אחת, אסוציאציה של משנה נוספת הקשורה במספר זה, וכך הלאה.
כך למדו את התורה שבעל פה בטרם הועלתה על הכתב - בסיוע סימנים שיקלו את הזיכרון.
.jpg)
