ימי ראשית
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ימי ראשית
הוספה למועדפים

ימי ראשית

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

אילנה ברנשטיין

אילנה ברנשטיין (נולדה ב-1957) היא סופרת, מחזאית ועורכת ישראלית.

ספריה של אילנה ברנשטיין מרבים לעסוק במערכות יחסים מושתקות במשפחה הישראלית ומתמודדים עם שאלות שנוגעות ליחסי הכוחות בין גברים לנשים ובין הורים לילדים. בין השאר עולים לדיון שבריריותו של מוסד הנישואים, כוחנות ואלימות ביחסי הורים-ילדים ומעמדה הפגיע של האישה, הרעיה והאם במשפחה ובחברה. מאחורי מסווה של חיי משפחה וחברה תקינים, כביכול, מתקיימת מציאות מצמררת וקשה לעיכול לעתים. ספריה של ברנשטיין שבים ומטפלים בנגע האונס שהשתרש בחברה הישראלית ומתאפיינים בביקורת חברתית חריפה המערערת על האדרת המושגים המרכזיים של הציונות הקלאסית - קדושת הצבא, חשיבות התא המשפחתי, הפרט למען הכלל, והחזרה אל הטבע כפי שהיא משתקפת בהתיישבות החקלאית. 

תקציר

הספר "ימי ראשית" הוא מעבדה ספרותית. מהניסוי הזה יצא טקסט יפהפה, מרגש אפילו, שמצליח להגיד משהו אחר ולא צפוי על נושא שחוק כמו אהבה, או כתיבה.
 
היא ילדה, הוא ילד, ואלה ימי ראשית האהבה. בהמשך היא אישה, הנשים כולן, והוא הגבר שלא יהיה לה לעולם. כל הגברים כולם. לפעמים הוא חוקר ספרות. גם הוא ברבים. ובעבר. אף כי בראשה נחשבות מחשבות על עתיד. אולי בגלל היותה סופרת. לפעמים הוא אישה. ילדה פגועה מינית. או ילד הנשוי רבע מאה ויותר. הגופים מתחלפים, גם הזמנים. אהבתם אינה צנועה. ואלה ימי ראשית. טוב לו, כך הוא אומר לה כשהוא משחרר את לשונותיו - הכתובה והאחרת - שהיא אותה לשון בעצם כשמדובר באהבה. והיא? רוצה לכתוב על סוסים, כמו המשוררים הגדולים. אבל כל מה שהיא יודעת על סוס זה אלטע זאכן.

פרק ראשון

נקודת האפס
עכשיו אני ילדה. ילדה שאוהבת ילד. אלה הם ימי ראשית האהבה. אני אוהבת רק ילד אחד, ואני רבים. רבות יש לומר. כפולת פנים כמו פרוטו–חיה. ואלה רק הימים הראשונים. מתוך הלילה אני אוהבת אותו, אהבתי רגישה לאור, אין לה ימים, רק ימים ראשונים. לפעמים כשילדה רואה בילד - כל העולם נגלה לעיניה. מחדש. יש לה כל הזמן שצריך לאהבה, כי היא קטנה עדיין. לא יודעת דבר על הדרך המתאכזרת.
הילד, הוא אינו יודע על דְבר אהבתה. כי הוא רק ילד, והיא ילדה. וזה כל ההבדל. יום אחד היא תגלה לו, אבל בינתיים היא שומרת לעצמה. ככה בינתיים. גם הלשון לא מַספקת. בקושי מצליחה לחרוץ. כי אהבה, כך אומרים לה, היא נס גדול. יש צורך במילים הרבה. אבל גם במילים מעט. אפשר להתבלבל. והיא רק ילדה.
אולי כשתגדל, תגדל גם הלשון, השפתיים תיפתחנה לשיר. כי גם שירים אוהבת האהבה. ובמיוחד. כשתהיה לנערה תספר לו. בוודאי ובוודאי. אהבה היא לא משהו ששומרים בחֶשכת עד. נהפוך הוא, כמו שאומרים המבוגרים. אבל עוד לא. בינתיים סוד כמוס. וגם אסור שאחרים ידעו. שלא יצחקו עליה. או עליו. בעיקר עליו. כי הוא ילד והיא ילדה, וזה כל ההבדל.
הילדים רעים, אורבים לה בפינה. או מעבר לגדר. ברחבה שלפני בית הכנסת הגדול. שמה הם עורבים צורחים בערבוביה שכזאת. גדודים של ילדים רעים. היא ילדה, ולבד, עם סוד נורא שאפשר לגנוב. וחושך סגור כמו ספר.
לפעמים אני קטנים, לפעמים גדולה לגמרי. גם לחברה לעולמי–עד לא מגלה. ולא. כי מתוקה אהבת הסוד. מרנינה. ויפָה לאהבה. ימים עוברים כמו שעוברים. בדרך כלל מגיע לילה. מוקדם מן הרגיל. וגם היא. ביומן אכתוב את דברי האהבה. במכתב. ביומן המכתבים. לא משנה. עכשיו אני ילדה. ילדה שאוהבת ילד. אלה ימי ראשית האהבה.
התינוק–אומר: איך את חושבת ששון קונרי השיג את אורסולה אנדרס? עם הרולקס השחור, לא עם הלבן.
 
איך זֿה מתחיל?
בפעם הראשונה, כך זה מתחיל. בפעם הראשונה, זאת הפעם הקובעת, הוא עלה על במה. היא, זאת אומרת אני, ישבה בשורה האחרונה, קטנה מאוד, בקושי ראתה משהו. ראיתי. אבל לשמוע לא היה אפשר שלא. כי הוא ילד מצחיק ויש לו שערות יותר מלאחרים, וגם פחות. מין תסרוקת שיצאה ממסיבת התה של אליס. גם זה היה מצחיק. היא צחקה נורא. כולם צחקו. ראו שזה נעים לו. רצתה, כלומר רציתי, שידע שגם אני צחקתי. אבל התביישה. לא אמרתי מילה. גם לא שלום, נעים מאוד, כמקובל במקרים כאלה. ושְמע, היית מצחיק נורא. גם חכם. והשערות שלך. תיכף ומיד רציתי לפרום באצבעות. גם להזמין אותך רציתי, למאורה שלנו, שם למטה מתחת לעיר שעל גדת הנהר. אבל לא. כי מיד נדלק אור בבטן הפנימית. זה היה סימן. שתקתי.
על מה הוא כבר דיבר שם, לא יכולתי לזכור מרוב הפרטיטורות שהשתלשלו לו מהפה. ידעתי שהוא מדבר אלי. מקריא מתוך הראש שלי ־ לקהל נכבד, אורחים יקרים ־ את הסיפור שאני אוהבת. רק לחכות צריך. הוא דקלם יפה, בגלל זה נבחר לעלות על במה. כל המורות אוהבות אותו. היו מחיאות כפיים לרוב. הכול ניגשו אליו בסוף הערב, דיברו צחקו. ביד רעד גביע של יין. אדום או לבן, זה משנה? כלומר ביד שלי. ומרחוק. והלכה. הלכו כולם. לישון בבתים שלהם.
היא לא נרדמה. פשוט לא נעצמו העיניים מרוב תסבוכת. הוא הרי יושב לידה בכיתה. שנינו ביחד וכל אחד לחוד. גם להפך. מה יחשוב עליה. מוטב לה לא לדעת. מי באהבה ומי בנאהבים. זאת היתה הפעם הראשונה.
מאז אותו יום הוא לא יוצא לה מהראש. ככה זה באהבה, זה ידוע. בעיקר כשהוא על הבמה והיא בשורה האחרונה. אין קשר עין. כבר מביטים בה. יודעים. מרננים. אני יודעת. את הילדים אני אוהבת אחד לעצמו, אף פעם לא בקבוצות. למי אכפת. ממילא לא אוהבים אותה. תמיד לבד בהפסקות. יש דיבורים. להורים יש מה להגיד. הורים של ילדה אחרת. ככה להתערב. ילדה משונה. מי יודע מה עובר לה בראש. מסכנה הילדה, ועוד דיבורים כאלה.
סליחה, אומרת החברה לעולמי–עד ־ היא לא מתכוונת שאסלח, רק מין צורת דיבור ־ את משכנעת את עצמך בכל פעם מחדש. לְמה זה טוב?! את כבר לא ילדה. אני דווקא כן, ומדליקה סיגריה. אבל הקול כבר לא יוצא מהפה, כי כמה אפשר. מי שלא יודעת לא תדע. מי שלא ידעה אהבה לא כואב לה. והתהום מרצדת.
בבית שלה גר ילד, התינוק שלה. הורים כבר אין בו. ולא אחים גדולים או אחיות. רק שקט לא נחוץ. בעוד חודש קל פורח לו, בעצם לה, מתעופף לאוניברסיטה. משאיר לי את כל הבית, שעד לא כבר, כן. עד לא. כל הבית לעצמי. פעם היתה פה אהבה, גם הורים היו, אחיות. ושלושה ילדים קטנים. עכשיו גדלו. הלכו לאי–שם. מי לעולמם ומי לחייהם. לא שמו לב שהיא עוד כאן. כלומר אני. ולבד לגמרי. רק אהבה יש לה בראש. אהבה כתובה בניירות.
יום אחד גמרה בלבה לכתוב. מתוך הלב של הילדות הקטנות. לכתוב לו אהבה. בלי קישוטים. שיידע אחת ולתמיד. לאהוב זה לא לגנוב גם לא לרצוח. אף כי על גניבה אפשר לחשוב. אבל היא רק ילדה. וילדים טועים. עושים שגיאות, כמו שאמא שלה אמרה. שגיאות שמתחרטים עליהן אחר כך. אני עשיתי שגיאות, אוהו, כמה שגיאות עשיתי. אני כבר לא ילדה, צריכה להתבגר. אי–אפשר לחיות באשליות. כן, ככה היא אמרה.
אני דווקא אוהבת אשליות. מה שזה לא אומר.
אבל לא די בכך שהיא תכתוב, אני רוצה שהוא יקרא. זה כל העניין במכתבים. אפילו ביומן אישי בתכלית. הציפייה שבשום פנים ואופן אי–אפשר לקרוא לה המתנה, ובזה מחטיאות המילים הנרדפות, רְאֵה ־ חדר ציפייה. זה לא נשמע טוב. הציפייה היא מחומרי האהבה. סבתא היתה קוראת לציפית ציפייה. גם זה היה מצחיק. עפו להם שטויות מהפה, אז, בימי היישוב הקטן. מתוך הציפייה אכתוב מכתב ביום. כי לציפייה אין סוף כמו לימים. עד לסוף הימים, אכתוב. כי אהבה צריכה להיכתב. זה המכתב הראשון.
עכשיו בסוד מחזיקים שניים. היא ואתה. אני והוא. מה זה אומר על הסוד? לא נורא. הרוב לא יודע והרוב קובע.
ועוד (-)
כי להפסיק לא אפשר. בין חדרי הלב כלל לא פשוט להסתובב. מבוך ממש. היא כבר כלואה בעלילה, אין יוצאת ואין באה. רק הוא מקשיב. פום...פום...פום... מרחוק הוא מקשיב. מודד גם לחץ דם ודופק. כל המחוגים נמשכים אל האדום. נדרשת פעולת החלפה. אומרים: לשתול לב. מצחיק.
הופ הופ טרלללה, גידלתי אהבה.
 
עבודת האהבה
פתחתי לנו תיקייה במחשב, עכשיו אני בתפקיד הארכיונאית היעילה, אפשר גם סתם פקידה לצורך העניין. ובלבד שאהיה יפה מאוד, ונתונה למבטך. אמנם כבר אין צורך לטפס בסולם כדי לאתר איזו תיקייה ברום הספרייה, אבל להציץ מתחת לשמלה, אפשר גם בלי סולם.
אספתי ומיינתי אהבה לפי גוון תדר ועוצמה. היה עלי למפות את אהבתנו. לבדוק איך היא מקוטלגת באוזניים מדעיות. הלכתי אל המדעים המדויקים הפעם, שם אפשר להאמין לאמת, לכל הפחות, במשך שעה קלה.
על הגוון כתוב באנציקלופדיה כך: הגוון מתאים, אם כן, לצורה של הפונקציה המתארת את הצליל. משהו הקשור בפסיכו–אקוסטיקה.
מיד נמשכתי אחר הפסיכה. בשבלול האוזן, שם היא משתכנת. תאר לעצמך. פסיכה בשבלול אוזן. פסיכה ליד פסיכה נחזיק ידיים ובמסילת האוזן נתהפך כמו ברכבת שדים ־ אפודי סונאר לגופנו ־ ונצרח אל הרכבות אל המטוסים אל הלווייתנים. את קול אהבתנו. נצרח. למרחקים. שידעו כולם.
את התדר נקבע לפי צליל הייחוס. עוד לא זרקתי את הקוֹלָן מימי הפסנתר של הילדים. ככל שהתדירות גבוהה כך גבוה הצליל, נכתב באנציקלופדיה העממית. יש אנשים המבינים נוסחאות כאלה. אולי אתה?! הכַּנרת שלא נהייתי יכולה לנגן בכינור שלה קבוצה אינסופית ורציפה של תדירויות. פתאום הבנתי למה כינור. פעם חשבתי בגלל הבכי. גם אותו ניתן למדוד לפי גוון עצמה ותדר. אחר כך בגלל האהבה. מה לא נכתב כבר על כינורות ואהבה. אילו הייתי סופרת מקראית הייתי אומרת שאתה הכינור שלי. משהו כזה. הקשת המנגנת על משהו בי (על הגסויות אוותר הפעם). מוצאת את הדרך לצייר פיגורה בלשון. בלי להישמע סתומה. עכשיו אני יודעת, בגלל הקבוצה האינסופית והרציפה של התדירויות.
את העוצמה יש המגדירים בדציבלים, בין עשרים הרץ לעשרים קילוהרץ ־ כך לאוזן האנושית התינוקית. והלא תינוקות אנחנו. תינוקות שנשבו ־ מה לנו ולהִלכות החיים. שיישרף העולם, חשבתי. האוזן שלנו רעבה לצלילים. כך או כך, בארכיון שלנו החלוקה אמנותית יותר, וגם מסורתית, כי מן הסִפרות באנו: פיאניסימו, פיאנו, פורטה, פורטיסימו. לשם הַדגשים יש לנו את הקרשנדו ואת הדימינואנדו. ועוד כמה אחדים.
עכשיו אני מבקשת להגיש הצעה לבחינת קולך. הקול שדוחף לי יד לתחתונים. למדוד אותו בפרמטרים המוצעים ־ רצוי בשכיבה ־ מערכת הנשימה, מערכת הפקת הקול, והארטיקולציה. כל אלה משתנים במצב של שכיבה, כך האמינו הפסיכואנליטיקנים, על כן השכיבונו במיטה. אהיה הפסיכואנליטיקנית שלך. את ראשך הנח על ירכי. שעה ביום ארבע פעמים בשבוע. לא תאמין לגודל השינוי שיחול בך. מירכי תקרא לי להיות לך לאישה.
התינוק–אומר: אנטרופיה, זה כבר לא מה שהיה פעם.
 
מסיפורי האיילות
להתעורר משנת הצהריים אל תוך הידיעה שאין זה חלום, רק משאלה. כְּפול אותי בבקשה, פְּרום לי את החרדה. נא לשמור על השקט בין שתיים לארבע, כתוּב בכניסה לחדר המדרגות. כל העולם ישן, האריה והתן, גם איילת גם שפן. הקפה מהבוקר מתחמם בשישים שניות שלו. היא עומדת מול הצלחת ומסתובבת. מחכה ומצפה. גם הראש הסתובב לה. ככה הם אומרים. מתי סוף–סוף אתבגר. העיניים אך בקושי, וכל השעות שצריך לקבור עד יגיע בוקר.
בחוץ העיר שלו, שהיא גם שלה, כלומר שלי. עכשיו אווירון בשמים, וציוץ ציפור אפילו ציפורַיִים, והילד המתופף מן הבניין ממול, צעדי עקב על המדרכה, אופנוע. חתיכות של רעש. פסקול העיר מכוּון על אחר הצהריים. יש לי שיעורי בית בחשבון. כמה זמן לוקח לי ללמוד את לוח הכפל?! כל הילדים למדו כבר מזמן. ככה היא אומרת. כשאובדת הסבלנות מתעופפת כף ידה אל על. אני מפנה את הלחי השנייה. קשה להיות אמא לשלושה ילדים, היא מתלוננת. יום אחד אשים אותך במוסד, וכשאבוא לבקר אביא לך שוקולד. אז תדעי שאני אמא טובה. עכשיו סוף–סוף כבר מתה.
אבל לי לא אכפת, מדליקה סיגריה, קפה אוהב עשן, ואי–אפשר להחזיר את העשן לסיגריה. אני חושבת על הפעם הראשונה, שהיא הפעם הקובעת. את זה לא אספר לה לעולם. הלוואי שתמותי, אני אומרת בלב, אבל היא כבר מתה. אם כי להחטיף היא ממשיכה. באוזן היא מושכת אותי למרפסת, שלא ייראו, ומורידה סטירה. גם בבטן היא מפליקה איפה שדולק לו אור קטן של אהבה. ולא מכבָּה. דווקא אני אומרת לה. גם הדווקא מהלב בוקע.
האם הוא ישן או שהתעורר כבר. אולי אינו ישן כלל צהריים, כמנהג המקום. האם גם הוא עכשיו, כמוני, יודע מה שאני יודעת. ולא מגלה. האם ראה אותי שם, נרמסת בקהל, נדחפת לפינה שלי. שבי כאן, אמר לי הסדרן. רציתי להגיד לו אבל אני קטנה, אני רק ילדה. ילדה שקוראים לה אֵלְיָה. לפעמים אני ילד, אבל זה לא קשור. או ילדים. ברבים. כשילדים אני. וברבות כשילדות. שיהיה סדר בשפה. סתם בלבול. מסתירים לי מקדימה, אמרתי לו. אבל הוא הלך אל האנשים החשובים להדריך אותם למקומותיהם.
עם הקפה נפנתה, כך יפה לכתוב, למרפסת הקטנה. עכשיו ראשית פריחה. התיישבתי על הכורסה, הרגליים על הדום. סבתא היתה קוראת לו טַבּוּרֶט. ככה טוב. מולי פיקוס שעווני, או פיקוס גומי ־ שכחתי את שמו המדויק ־ שזה אגב הפיקוס שלי, בקומה שלי, בגללו התיישבתי בדירה. מעל ראשי הציפורים, מלפני ומצדדי, כמו בערוץ טבע. מימיני הרחוב הכי ארוך בתל אביב. ויפו גם. רחוב שאינו דרך, כמו דרך נמיר לדוגמה, שפעם קראו לה דרך חיפה. היא עדיין זוכרת, גם מעדיפה את חיפה על פני נמיר, עם כל הכבוד.
תיכף היא יוצאת ללמד. זה מה שהיא תעשה כשתהיה גדולה. תקרא, תכתוב ותְּלמד. אתמול הוא אמר לי שמעייפת אותו המילה ללמד. גם הללמד עצמו מעייף. אני חושבת. אף כי לא החזרתי לו בתשובה. אין ברירה. צריך להוציא את האף מהבית. כולם אומרים. גם לשלם חשבונות צריך. ובחוץ מסתובבות אהבות על ימין ועל שמאל, גם על המדרכות. בגנים הציבוריים, בבתי הקפה. והיא הלא מבקשת אהבה גם ביום ולא רק בחדר חושך. על זה היא תכתוב לו בהזדמנות קרובה.
התינוק–אומר: אמא, את כותבת טלנובלה. ידע כבר מההתחלה.
לפני שתספר מה הלאה, צריך למצוא לו שם. שם זמני ועל–זמני בעת ובעונה אחת. יום יבוא, חשבה, והם יצאו לאור, כמו ספר. אבל בינתיים הוא עוד ילד. עדיין, כלומר. אפילו לא בר מצווה. גם היא ילדה, במובן מסוים.
במרפסת התהפך מצב הרוח.
עלים וענפים, השתוללות גמורה. רק שלא ירד גשם בדרך לשיעור. ובלילה, עוד מעט לילה אצלה, תיכף אחרי השיעור, בלילה היא תכתוב לו מילים שנשרפות ביום. אם אמא תרשה להשאיר את האור דלוק עד תשע.
מחקרים מראים ש... שהאישה נראית במיטבה ברגע שהיא מתעוררת משנתה.
עכשיו כבר לילה לכל הדעות. לילה מוקדם. מתי בדיוק מתחלף הערב בלילה. יש אנשים היודעים דברים כאלה. לא היא. הוא ודאי יודע. יש לו ידיעות לא צפויות, כך היא חושבת. הילד סקרן, אומרת המורה. משכמו ומעלה מכל הילדים. גם אני. משכמי. טוב, לא בדיוק. בקושי בת עשר. רק אמש חזרו מיום הורים. ישבתי על המדרגה האחרונה, מאחורַי דלת הכניסה. הוודקה בידי האחת, הסיגריה בשנייה. אמא אמרה: ילדה רעה, ככה לא מתנהגים. אבא לא היה שם. לאן הלך? לא אדע. טוב שנעלם, חשבתי. אינו מועיל בדבר. וְחצי.
הערב, זה ברור כשמש. מתאים יותר: כירח. אבל כך הוחלט בחלונות השפה. המורה תגיד שאין מה לעשות, הילדה מפגרת בחומר, נתקפת חולשת דעת. קרה משהו בבית? יש מוסדות מתאימים. מצב כזה. ילדה אטית. אולי. ושוב אני רבּים. הראש בעננים. על מי הם מדברים, לא ידעתי. לא עלי, זה בטוח. עכשיו יודעים. פיגור שכלי. זה מסביר הכול. גם את לוח הכפל.
אבל המורה אמרה: משכמה ומעלה מכל התלמידים. איזו ילדה! גם לא מאומצת, כמו שהיא חשבה. זאת אומרת אני. עד היום אני חושבת. ילדה אמיתית מהבטן של אמא. כמו הילד שאני אוהבת שאין לו שם בינתיים. אבל מה עם חברים? אין לילדה חברים. כלומר לי. בואי ניכנס פנימה, אמרה אמא. ונכנסה. לא נראתה עד הבוקר.
בן לו היה לי! ילד קטן, שחור תלתלים ונבון. אורי אקרא לו. לא. לא נכון. קוראים לו עידו. בחיי אמא שלי בספר התורה. עידו אקרא לו, בלב ובקול יורד חדרי בטן. כי שם הוא נמצא בינתיים. גולם של אהבה. רעיון שנהרה.
לפעמים אנחנו מתגעגעות. ולא יודעות לְמה.
אקרא לו עוֹדי. שיבוש של עידו. כינוי חיבה, כמו שקוראים כשאוהבים. אולי עדולם, שאין לו כל קשר לעד–עולם. בגלל השורוק באות וו.
היום חשבתי: יש סופרים שלא רואים עליהם, גם סופרות. כלומר שלא רואים שהן סופרות או סופרים. ויש אנשים שנראים כמו דמויות ספרותיות.
כזה הוא עידו. לא משנה מתי תראי אותו, הוא נראה כמו אחד שיצא מתוך ספר. ועוד מעט חוזר. בגלל זה היא אוהבת אותו. גם בגלל זה. כי עליה למרות ועל אף לא רואים כלל. שהיא סופרת. או סופר. בכוונה היא חושבת. היא עושה את זה בכוונה. שלא ידעו עליה כלום. מספיק מה שהיא כותבת. היא קטנה כל כך. ומפגרת. פיגור שכלי. אטית. לא מאומצת דווקא. עם אמא ואבא אמיתיים. ואהבה של נייר.
 
עידו ואליה (לפעמים הוא עוֹדי, אות עודפת)
בלילה, בתוך השינה, חשבתי על עידו ואליה. ולא ידעה לאיזו תקופה הם שייכים עם השמות האלה. בלי שמות היה קל יותר. גם שנתו התהפכה מצד לצד, רצתה לקוות. וגם קיוותה. בתוך ספר יכולים להתגנב, כך אומרים בספרות: להתגנב, כלומר, לחדרה. המשרתים כבר ישנים. כל הבית נם. כל העולם. היא יודעת שיבוא והוא יודע שיודעת. הלב של הילדות הקטנות מחשב להתעלף.
כך יושבת וסורקה שערה, במין אדישות מכוּונת. מול החלון סורקה, כי זה המקום המתאים למצבים כאלה. והוא, לא בסולם מטפס. נכנס בדלת הראשית. כי מן האבירים הוא. אולי אפילו טרובדור. כן, הוא משורר. כמה יפות המילים שהוא חותם לה באיגרת. בתפזורת אפשר לקרוא אותן מכמה כיוונים. בגלל זה היא אוהבת אותו. בגלל המילים. כולו עשוי ממילים. כי מהן מילים אם לא מותן. ומהי אהבה אם לא.
כל השמות הטובים תפוסים, ובכל זאת טרובדור בלי שם, זה לא ייתכן. בתי הקברות מלאים בשמות של אהובים. גם אהובות. היום כבר לא מתים מאהבה, כך אומרים. למעט מקרים בודדים. העיקר שיש עוד סיכוי והדרך לא חסומה. נדרש דמיון, גם תעוזה נדרשת. כי בין החיים אין שמות מתאימים. זאת עובדה. מי בכלל כותב היום על אהבה. כל שם מביא איתו כיוון לא רצוי. ובכל זאת צריך להחליף. עידו לא מתאים. שמות מתקופות, מעולמות, זה משנה הכול. אולי עובד (במלעיל) ולילי. התקבלה החלטה.
עם השמות החדשים קבעו להיפגש בשפך הנהר הגדול. הוא אוהב מקומות כאלה (ולא במקרה, על כך עוד יסופר בהמשך). לה לא אכפת. ובלבד. ילדים אין שם להָזיד. רק פסולת נהרות. נהרות שהם נחל בעצם. כי אין בתל אביב רבתי נהר כמו בערים הגדולות. זה חסר. אהבה זקוקה לנהרות, לגדות נהר, לגשרים. גשרים טובים במיוחד לאהבה נכזבת, ועל כך חשבו המתכננים. אבל כאן, כלומר אצלם, בעיר הגדולה, הנהר קטן וגם רחוק ממרכז העניינים. אין אישה, עם ראש על הכתפיים, קופצת אל מותה במים רדודים. מסביב גנים לאומיים, אנשים רצים למען הבריאות. לא ידענו מה ללבוש.
אצלה תמיד הכול שחור, גם אצלו בעצם. אך אין שחור כשחור. אחרת לא היה הארון מתפקע. כבר לא ילדה עכשיו. אישה למעשה. בקצה הנשיות. דקה לפני השחור הגדול. כמו פרי שמרקיב. אולי דקתיים. הוא עדיין ילד. נער אם ארצה. נערי, אקרא לך. אבל לפי השם יודעים שהוא בוגר מכפי גילו. על תינוק שקוראים לו עובד לא יכולה לחשוב אפילו. התפוצצה מצחוק. זה הקטן גדול יהיה, ציטטה האֵם מן המקורות. כי אמהות יודעות. והוא הלך וגדל אל תוך העובד, וגילה חריצות, למרות המלעיל, ואף הרחיב אותו מעל ומעבר לדרישות השם.
עכשיו אני אישה. אישה שאוהבת גבר. ואלה הם ימי ראשית. אני אוהבת רק גבר אחד. ואני רבים. רבות יש לומר. הוא לא מפחד כלל. לא כמו שאמר לי פעם מישהו. גברים מפחדים ממך. אבל אני, בכלל לא, הוא אמר. מעצמו הוא מפחד, חשבה. אני רק ילדה קטנה. קוראים לי לילי. זה מצביע על טרלול כלשהו. אבל גם על לילי מרלן. שניים שהם אחד. כולם רואים. עוד נאהב ונתרגש. כשניפגש. רק בלי מדים בבקשה, בלי צבא, או מלחמה. לי. לי. לי. לה. לה. לה.
אני שומעת אותו, במרחק השחור (צירוף מילים של דויד. פ’), פורם כפתור בחולצה. בגלל החום הרב. חום של לילה סתווי. מתרשם מהנוף. אוסף מילים אל תוך מחברת כמו ברשת. פרפרים אין על שפת הים, ואף על פי כן. רשתות יש. מחכה עד שאכנס לתוך התמונה. עם ההבנה המרחבית שיש לי למילים, כך אמר לי ־ זה היה משפט האהבה הראשון, והוא הקובע. כי הוא עשוי מילֵּי–מילים וגם אני, ואם אני שולטת במרחב, שחור או לא, אני את שלי עשיתי.
אין בעיה, אמרתי. אני בפנים. על רקע ים רוגש. גם זה מתאים כשמדברים על אהבה. כי מה אנחנו יודעים. טינופת לא חסר. פסולת רדיו–אקטיבית. שפך נהרות. בשביל לראות קצת טבע צריך למאדים לנסוע, או לירח לפחות. כאן, בתוך העיר, צומחים עצים מהבטון. אנשי העיר אינם מתלוננים, גם היא לא. יסודות יצוקים בטון משרים עליה רוגע. הקרקע יציבה מתחת לרגליים. רק הרגליים הן שכושלות. ראה א' (כתבה לו על דרך הקיצור), אני כאן. וכבר אישה. איני ילדה עוד. באתי לליטוף.
אבל ליטוף אַין. מה שראתה לא באמת נגלה לה. היה ונעלם. או שכלל לא הופיע לפגישה. היא במלבושיה החגיגיים, עומדת בזווית הנכונה, בקדמת התמונה. מאחוריה נוף האהבה הולך ודהה בסְפוּמַטוֹ עדין. אולי טעות, חשבה. נבחר על לא עוול בכפו להיות לה לאהבה. התיישבתי על החול הרך דווקא, לא כמו שנראה לי במבט ראשון. כל כך רצתה לגעת. אצבעות על עורף. לתהות על חומרי הגוף. אם כן, אוהבת היא המדברת ואומרת: אני שוקעת תהומה, אני מוכרעת... הגיעה שעת התה.
 
לילי ועודי
עכשיו אני בת עשר או אחת–עשרה. חצי ילדה, חצי איני יודעת מה. החברה לעולמי–עד מארגנת מסיבה. עודי מוזמן. ולילי גם. כן, כך הם נפגשים, זה קורה לפעמים בספרות. דמויות משני סיפורים נפגשות בראשים של אחרים. הפעם בראשי. וזה ידוע שהם. כלומר לילי ועודי. ראו אותם. עודי אמר: אם תראי לי אז אראה לך גם. איך אני אדע שאתה לא משקר, שאלתי, וכולי? לא נותנת דעתי על ריקות הכולי. קודם אתה. לא צריך. אל תעשי לי טובות. לא עשיתי. לא בפעם ההיא, מכל מקום. למסיבה הגיעה עם פרצוף ארוך. שְיֵּדע לו. עם אהבה לא משחקים. עשתה את ההצגות שלה. כולם כבר מכירים. כאב לי בבטן התיכונה. וחושך מצרים. ילד לא הזמין אותה לרקוד.
על שפך הנהר כפליים. ואלה הם ימי ראשית. מה עם הים. מצפה הייתי לבואו. מקוננת על מותו. ידעתְ מראש למה את מכניסה את עצמך. אין לך את מי להאשים זולת עצמך וזולתך. זכר מילותיו היפות עוד מדגדג לה באוזניים.
ישבתי לחלום. קומתו גבוהה אך לא מדי. גון עורו בדיוק במידה. אומרים כצבע הזית. פנים מחודדות בעדינות שכזאת. רק את המבט אינה זוכרת במדויק. האם הביט בה אי–פעם. ממש נעץ עיניים. אז בבית הקפה השכונתי. מה חשב עליה. עלי, זאת אומרת. צצה משום מקום. מה היא רוצה. היא דווקא ידעה טוב מאוד. אבל זה אסור. גם זאת ידעה. ואסור גם לספר למה.
אהבה, חשבתי, ואני לא הראשונה, מעבירה את הזמן בציפייה. מזה יש לה לא מעט. אפילו הרבה. שזה אומר שיש כאן אהבה. במצטבר. בינתיים דממה. אין איש בדלת. לא שליח, לא מכתב על טס מוכסף חתום בשעווה אדומה. מונוגרמה מוטבעת, למוטב בלבד. מוטבת במקרה שלי, אבל להם לא אכפת. זכר או נקבה. כבר התרגלנו, ובכל זאת. מפעם לפעם אני אישה. זאת אומרת נשית. זאת אומרת נזקקת למין נקבה. איתו במיוחד. כמו אמש לדוגמה.
וכך כתב: ״את קוראת את השתיקות שלי אל תוך מסגרת מקובלת/מוכרת של תגובה גברית. אני מבקש לומר שאני לא כזה... אני אמנם לא תמים, אבל כל מה שאני עושה נעשה בתמימות. אני שותק כי אני רוצה לכתוב לך״ (הקשיב לשלמה ארצי. כי מה הן המילים וגומר).
אמי ואבי יצאו מהבית. אני לבד. בתוך מגירת תחתונים. אצבעונית ממש. איך הגעתי לכאן לא זכרתי. לצאת לא יכולתי מפאת הגובה הרב. הם תמיד עושים לי את זה. הולכים מהבית. כשהלבּה בהר שמנגד מתחילה להתבעבע. אני צופה בחלוני, חלון שיש בו הכול, כמו החלון של דליה, כל מה שיש בו צורך ראיתי בחלון, ורואה אותה, מפלי אש, ולא מצליחה לחשוב באיזה מצב אני רוצה להילכד בלשונותיה. הכי טוב לי במגירה. שם רק עוד ילד אחד. ילד רע במיוחד, אבל עיוור. אני יכולה לשטות בו, ואני משטה. אוהו, איך שאני משטה. מחזירה לו על כל מה שעשו לי. ועוד עושים. אף פעם לא אהיה אהובה.
אנחנו מתגעגעים, אני כותבת לו במסלול המהיר. בוא כבר. אני צריכה זיון, לא פחות. אומרים עליך שאתה אוהב ילדות קטנות. הצביעו עליך בשיעור בלט. אבא של... הוא... בדיוק מה שחסר לי, חשבתי. כלומר היא. שתבוא אליה כדרך גבר באישה. כבר התחילה לחשוב איך ומה. בעיקר מתי. האם בהתנפלות או במשיחה ארוכה. או במשיכה. העזה לחשוב, כלומר התחילה, אבל עוד לא מלאה השעה.
מכתב ליום? הגזמת, אמרה החברה לעולמי–עד. זה מה שיפה בחברות, הן אומרות הכול בלי לכחד. כבר החלו מחשבות להיחשב ־ האם שלשול לשוני? מדוע אינו עונה. הקו פתוח למרות השיבושים במזג האוויר. רואים את שני הצדדים. מוענת ונמען. ככה זה המכתבים היום. שלוש שניות, אין להתחרט. שטים על ענן. אי–שם בחוות קפואות בסיביר הרחוקה. מסדרונות מצופים בלוחות אם, צ'יפים מקודדים סיפורי אהבה.
נבהל, חשבה. מהר מכפי שתכננה. מה יהא על מכתב ביום, במשך שנה. שנה?! אכתוב לו: זה הכול לטובת הספר. כמו בהוׁרוּת. ההחלטה אינה בידך. בית המשפט קבע. אצטרה, אצטרה. הבט, כמה יפה הכול. דבר לא אחסֵר ממך. כך כתבה לו בשארית הכוחות. אולי נספה בתאונה. מחשבות כאלה צצות לא פעם בראשי האוהבות. לא ברור מה עדיף. שכן או שלא. כי החרפָּה. ודאי שלא רצויה לה. לפעמים מוטב מוות על חרפה.
שוב אני עושה את זה. נטפלת. פניקס בארבע אותיות. מתחיל באלף. ראיתי ציפור רבת יופי. אהבות מלאות בסיפורי ציפורים. בגלל החלום של ליאונרדו. משהו שקשור בפרויד. בסוף תמיד מגיעים אל האמא. ואני הלא אמא בעצמי, עד כמה שזה נשמע מפתיע. יכולתי להירגע, אבל לא נרגעתי. גם היא לא. רק עוד פעם אחת. להיות אהובה. או נאהבת. בכל הטיה.
פעם בכמה שנים היא יוצאת מדעתה, מִיָה קוּלְפָּה, שלה זאת אומרת, האשמה, ויוצאת אליו. עכשיו זה אתה. אתה שומע? אני אוהבת אותך, כך תגיד לו. בגסות שכזאת. מתוך התמימות תגיד לו. מצאת חן בעיני, במין דיבור של חולין. ואני, כשמשהו נכנס לי לראש. כולם יודעים.
אתמול, כשחזרו הביתה מבית הספר, נתן לה יד. התפקעה. אפילו שהיא רזה. כלונסאות, הם קוראים לה. שחיפה, שטוחה, במלעיל כמובן. למרות הרזון הוא אוהב אותה. עכשיו כבר לא גרומה. שנים אספו בשר, יש האומרים יותר מדי. בינתיים בלבו, וגם קצת בידו. בכל זאת נתן לה יד. יחד חצו את הכביש. לעת עתה הוא נמוך ממנה, זה ישתנה. עכשיו כשהם איש ואישה רואים את התואם. שיתפוצץ העולם, היא חושבת. לקרוא על זה הם אוהבים, אה?! מאיפה הם חושבים שנביא להם סיפורים כאלה. מגבולות הנורמה?! יש אנשים, סופרים וגם משוררות ולהפך, אנשים, גם נשים, שמוסרים את נפשם על כבשן האהבה. בשבילכם! נשרפים ממש. כדי שיהיה לכם מה לקרוא בחיים היפים שלכם. השתגעה לגמרי, הם אומרים. ולשם מה? תמיד היתה קצת. כי מה שאוהבים לקרוא אסור לחיות. אסור בתכלית האיסור.
מכל החיים היפים, רק על הילדה הקטנה היא חושבת. עם פקעת השיער שלה והגומייה האדומה. לרוב אינה חושבת. זאת הפרעה לכל הדעות. אבל מדי פעם. די בשביל להוציא את החשק. היא יודעת מה זה. על בשרה וכולי. לא נכנסים בחיים של אחרים. זה חוק באהבה. הוא אבא טוב, ילדים לו לרוב. גדולים בעיקר, אבל לא רק. גם אישה יפה, ונכדים שיהיו לו לעת. גם לה, זאת אומרת לי. אבל בנפרד.
ניפגש בגינה הציבורית, ליד הנדנדה הכחולה. נביט לאחור בחיים שלא היו לנו. כבר מאוחר מדי. סחבנו עד כאן. נהנהן אך בקושי. נספר זה לזה על החוכמות של הנכדים. להקיא בא לי. כבר עכשיו. ועוד לא התחלתי אפילו להגיד מה אני חושבת.
מתוך שעמום חשבתי על כל הדברים שלא יהיו לנו. מקצתו זה לקוח מתוך ספר שכתבה פעם. גם הוא על אהבה, כי בניגוד למה שחושבים אהבה מופיעה לעתים קרובות ברבּות. כך אצלה. אצלו, רבע מאה עברה. גם על זה נכתב. סטייה נכתב. סטייה מהממוצע. אבל אצלה, כאן אינה סוטה לשם שינוי, עוד לא היתה האהבה. עובדה. אחרת לא היה צורך לחפש אותה שוב ושוב. כל פעם מישהו אחר. ומשהו. קרה שהתקרבה מאוד, ואז. נו טוב. היא חושבת, כן, ממשיכה לחשוב בעקשנות, לא נתקלה בגבר המתאים. נתקלה ־ יכולת למצוא מילה טובה יותר. (לחשוב על מילה) אחד היודע קרוא וכתוב. בשפה שהיא מדברת. לוחש לחישות שמרעידות. כזה לא היה לה מעולם.
אז מה לא יהיה לנו. קל יותר לכתוב מה כן. ולמרות. לא תהיה לנו ספרייה משותפת. ולא תקליטייה. לא נכין תה זה לזה לפני השינה. ילדים לא יהיו לנו, נו טוב, זה ברור. אני כבר חציתי את השעון מזמן. גם אתה. אף כי כאן זה עניין של השקפה. נכדים אפשר לשתף, אני חושבת. לא שיחות אל תוך הבוקר. לא שיטוט לילי. גם לא חופשה. לא ביקור במוזיאון, ולא שפך נהרות.
תהיה לנו אהבה.
אם רק אצליח להתקטן ולקפוץ אל הדפים, אתה כבר שם עם כל הפתולוגיות של הדמות הספרותית. רואים עליך שברחת מתוך ספר. למי אכפת. ממילא אהבות גדולות יש רק בספרים. או בסרטים. היינו הך לצורך העניין. אף כי שנינו מעדיפים מילים ורווחים. שניהם, כלומר. זה ברור. אני מחוץ לסיפור הזה. בסך הכול אחת שמספרת סיפורים. העיקר לזכות בעוד לילה אחד. לפני שיוציאוה להורג.
 
בתוך הכתיבה
כשהוא כותב לי: ״אני כבר בתוך הכתיבה של ימי ראשית שלך״. אני מרגישה אותו בתוכי. ככתוב. זה לא שהוא לא יודע מה שהוא כותב. יודע ועוד איך. אבל איך נכנס לשם, כלומר אליה, ומה הוא יודע לעשות. איך יחזיק אותה, למשל. והליטוף. בינתיים עזובה. מטפסת על הקירות. נסגר הלב כמו אקורדיון. כתבו כבר? נסגר כמו אקורדיון? מילים עוד לא הרגו אישה. אבל איך ייגע בה, את זה היא רוצה לדעת. איך.
עכשיו צריך לכתוב על הסוסים. כמו המשוררים הגדולים. כי בלי סוסים. אפילו יונה כתבה על סוסים. מסורת יש לכבד. היא אף פעם לא הבינה את העניין שיש להם עם סוסים. זאת אומרת, אני. נשמע לה כמו שארית מן המאה ה-19. אופנה וינאית. יש דברים הרבה שהיא לא יודעת. הוא מורה טוב, כבר הבחינה בכך. והיא זקוקה למורה, כמו שהיא זקוקה לו. שישלים את ידיעותיה. פעם אחת ללמוד כמו שצריך. שהוא יְלמד. לא אני. על הברכיים לשבת, הספר פתוח. והוא מקריא לה סיפור לפני השינה. בקול הקריין שלו.
אתה מכיר את המצבטים במפתח הלב? עכשיו נצבט שאין אוויר.
רק עוד ועוד, היא רוצה, והוא מקריא בקולו הערב, זה מה שאומרים על קול, והדמעות כבר. ככה זה יהיה כשתבוא לקחת אותי מהעננים.
גם על הסוסים הוא יודע. חולסטומר וההיא מיגון. היה לה שם? בסיפור של צ'כוב, אתה ודאי זוכר. רק לא סוסים שחורים. עוד לא. על סוסים נדבר בפעם אחרת. חסר לי הניסיון, לה כלומר. כל מה שהיא יודעת על סוס זה אלטע זאכן.
״כשאת כותבת אותו״, כתב לי בלי הנד, ״אני מרגיש שאני מתקרב אלי״. אליו זאת אומרת, לא אלי. הוא כבר בתוכי, עושה בי כרצונו. גם אני לגמרי בעניין הזה של הגוף. גוף אל גוף. בלי אותיות הפעם. כי מה הן מילים וגומר.
את המפעים שלךָ, אני הופכת למפעימה. את המסחרר למסחררת. את המפויסת למפויס, את המרוככת למרוכך. כך תכתוב לי, אני מבקשת. אם אפשר, שיהיה לי חומר לבעירה. טחוב כאן וקר. עכשיו חורף בן שעה. ואני, אתה עוד לא יודע, אני את החורף שונאת. לא מוציאה את האף. יש האומרים דיכאון על רקע תחזית. אבל זה בפעם אחרת. יש לי, כמו שנהוג לומר, שיגעונות כאלה. אני כמו כלב, צריכה עם קולר ורצועה. אנא הוצא אותי מהבית לשעה קלה.
בהמשך הוסיף וכתב מה שכתב, על זה רצתה לענות שלא תיפול טעות, וגם ענתה. יש מקומות שצריך להיאבק על הדיוק. זה מין מקום כזה. כך תכתוב לו: גם אני מפותה לחשוב שאתה מהמעולים שלי (את שם התואר העתיקה ממנו). איזה פספוס. בכייה לדורות. חשבת פעם מה צריך לקרות בשביל ששני אנשים זרים יפשירו? עולם הפוך על תלו. במקרה זה, לא נכון לומר מוטב מאוחר מאף פעם. כי לא מוטב. מוטב לבכות. ולִכְבות. לבכות ולְכַבות. את האור. לקצר, פשוטו כמשמעו. בלי מפסק פחת, מה שיכול לקרות. שלא נדע. אך בינתיים, רק עוד קצת. כאילו. וכמו. בדמיון הכול מותר. אפילו ז'אן אמר. אם הבנתי נכון. איזה בלבול ראש זה היה. הסמינר מספר עשרים, נדמה לי. גרוע אף יותר מלוח הכפל. המנחה היה חתיך. שזאת צורת הזכר של חתיכה. גם זה מצחיק. עזוב.
״נחזור להתחלה. אל ימי ראשית שלךְ״, הוא כתב. ימי ראשית שלי. כאילו אין לו חלק בזה. ״אני יודע איך הוא צריך להסתיים. מפולת של קולות. ואני מעדיף שידעו משהו. יותר ממשהו״, כך הוא כתב לי.
ביום שתבוא אלי. על היום הזה אני רוצה לחשוב עכשיו. יש ימים כתובים מראש, אנחנו רק לא יודעים. כלומר הם. זה העיוורון שמדברים עליו כשמדברים על אהבה. אף פעם לא הבנתי. אני פקוחה לגמרי. לעשות איתך אהבה. כמו שילדים. מהתחלה. בטן, צוואר, גומה, בהונות, עורף. חשמל זורם בכפות ידיך, וכל הבנליה. הבכחנליה גם.
אשכיב אותך על הבטן, רפוי זרועות וצווארים, אמתח מעליך את גופי. כף אל כף. גף אל גף. מרפרפת אהיה. לא תרגיש משקל בכלל. כמו דוב הולך על איש. שם בערבות רוסיה. גם כן במאה ה-19. זה רק קצה היכולת של הדובים. גם קצה הקצה שלי. כך העידה על עצמה, בגילה כבר אין בושה. זה אחד היתרונות הבודדים. אישה שהיא ילדה קטנה, אולי להפך. תלוי באיזו שנה, באיזה חודש, באיזה יום. ביחיד או בזכר. ברבות, אני חושבת.
וכך זה יתחיל. לאט. באוזנו תלחש: משנכנס הדוב יוצא הסוס. והַס. עד בחילה.
ביום שתבוא אלי.
 
שיר ילדוֹת
קמתי אֵלְיָה. ואני זונה. כבר לא ילדה כמו שאתה אוהב. מה תגיד עכשיו? לא מרוככת כלל. או מפויסת. מלוכלכת. בוץ דבק בסוודר שלי. במרפקים. ערדליים מבוססים באדמה הטובענית, ומתחת נעלי בובה אדומות. כל השעה התהלכתי בגן, וגנים כידוע, גם זה בשירים. מהגן הראשון עוד לא נפטרו מהמטפורה. גם אני בגנים. בגן שלה טיפוסי צמחים בולעניים, תפרחות קטיפה שעירות, ענפים כבדי פירות על גחונם, וגבר הולך בין העצים. לא אתה הוא.
בשעה שאתה חי חיים מתוקנים, יש אנשים שחיים בשבילך. במקומך. אליהם אני נמשכת עכשיו. כל מה שנדרש הוא להחליף שם. משהו בשרי יותר. עכשיו אני פלורה. יצא לי צמחוני. השנה 1950. עוד לא נולדת. גם היא לא (קְדם–ימי ראשית). שם, בגן הפרוץ, היא מבקשת לעצמה חיים. נפתחת אל שפתי המנשקים, יש כמה וכמה, ובולעת. ונבלעת. החיות על העצים מביטות בי, בשבילן אני יפה מספיק. וראויה. לצאת מכאן קשה מאוד. צריך מישהו מבחוץ שיבוא ויטפס על החומה וישלשל חבל ויקשור וימשוך. אתה מכיר מישהו? היא קוראת לעזרה עכשיו. נחשים מסתבכים בשערה. בכל גן יש נחשים, מן המפורסמות. בייחוד בגנים כאלה שלא מתאימים לילדות קטנות. כלל וכלל. דווקא לשם הוא גרר אותה.
מחקרים מראים ש... אם תעמדי על הראש עשרים דקות מדי יום תשמרי על מוח צעיר.
הערב אצא לי בזוג למסעדה יפה בתל אביב. אטעם מכל מה שיש להם להטעים, אשתה מלוא הבקבוק. הוא יביט בי, ואני אביט בו. למען הסדר הטוב אמנע משמות תואר. נלעס בשקט. ברך תחכך ברך. מדי פעם תנוח כף יד, וכף יד תמלט עצמה. כרס גדולה תפריד בינינו מראש ולעולמים. גזרו לי איש ממודעת דרושים, לאן הגעתי?! שלא נדע. אביט בו ואגיד, זה לא אתה. הבו לי את אהבתי. קרתה פה טעות נוראה. השטיחו אותו. גלגלוהו במוך. הבו לי מעדנות.
בית הוא ירצה לקנות לי. אבל יש לי בית, אגיד. אז מכונית. גם כן יש. משכנתה לכסות. שעון מזהב. יהלום בשיניים. אני עוד סחורה שווה, אני אומרת לך. זה מה שהיא תגיד לו. והוא, במקומו, יכבה את האור, זרועו תנוח על מותניה. רבע מאה וכולי. כאילו כלום. כל הלילה יציפוהו חלומות רעים. כי נלקחה ממנו. לא תכתוב לו עוד. ולא עוד. רק בגן תצרח עד לב השמים עוד ועוד ועוד.
בדרך הביתה בשעה שהוא ישן שנת ישרים, כך מאמין הוא לחשוב, חולפת היא על פני בתים בעיר שלא חוברה מעולם. מאתרת ממעוף הציפור את ביתו, הכתובת ידועה לה זה כבר, וכך מנמיכה דְאוֹת היא מציצה בחלונם. רק לא להחריב. וישן העולם. כל המשפחה ישנה. השמן מחכה לה באוטו, חושב שיש לו מה להציע. פרופסורה בלירה. חשבון בנק במיליון. כל עוד הוא כותב לי, תגיד לו, אין לך סיכוי. וראשית ולפני הכול ־ דיאטה. ככה היא תגיד לו.
במובן מסוים, היום זה כבר
אז על מה הספר, ישאלו אותה. סיפור אהבה, היא תגיד. גבר פוגש אישה, או להפך, וכן הלאה. סיפור אכזבה. כי מהי אהבה. אם לא סיפור לא אפשרי. כמו בספרים, אגיד לו. קראת פעם על אהבות יפות בספרים? ככה זה מימי ראשית (חסרה מילית היחס בֵּית). הוא יבין בלי לשאול. הוא באמת לא שאל.
זוכר כשהיינו ילדים? כאילו היו אֵי–ילדים אֵי–פעם. מה אתה זוכר? הכול תרצה לדעת. ללמוד אדם זה הכי קשה. יותר מכל מקצוע. מה שנדמה לה שהיא יודעת. אינה יודעת דבר. איך הוא מתקלח למשל. האם מחטט באין רואים. אוכל מול העיתון? ומה לארוחת הבוקר. אספרסו, את זה היא כבר יודעת. הפעם בלי חלב. להרשים אותה ביקש, אבל היא לא מבינה בקפה. לא התרשמה. הצטערה בשבילו ששתה את הקפה הלא נכון.
ואז היא פתחה את הדלת./ מעומק הדירה בקע אור גדול,/ דממה נשמעה כדבר של ממש. היא הושיטה לי את ידה,/ משכה אותי בעדינות פנימה/ וטרקה את הדלת בדחיפה קלה./ ציורים של שמן כיסו את הקירות, ומגדלי ספרים נראו פזורים בכל עבר./ הבטתי בפניה, התעלף כל העולם.
אמר לה פעם: אני אוהב לרוץ בשדרות. אפשר לדמיין. כלומר אני. במכנסי ריצה שחורים מבד טריקו, אולי כותנה מעובדת רכה מאוד, בשום פנים ואופן לא מה שמוכרים בחנויות הגדולות. טי–שרט שחורה אף היא. פרומה מעט במכפלת, חור קטן בגב. עוד לא רואים. באוזניים שאון העיר ואוזניות אַין. להפך. רשם–קול בידיים. לקלוט הכול, דבר לא להחסיר. ככה הוא נרגע, כתב לה פעם.
ועוד כתב לה: ״לפעמים אפשר לשכוח שיש כאן עניין עם ספר. כל רשויות הנפש מתערבלות״.
בקושי בן שבע, וכבר הוא רץ ברחובות. המחברת בידו. ילד רציני, אומרים עליו. נועד לגדולות. אל הכיכר, שם הוא מכיר כל אבן. בכל שעה משעות היום. בנטות צללי הערב ועם הנץ החמה. ארבע עונות. אל הכיכר שאך זה נבנתה. ממזרח בתי השוקולדה. שם גרים העשירים. בשעה שהוא עוד התרוצץ, כמו ילד בין המבוגרים, עמדה היא בקופה לקנות כרטיס מוזל. היה ילד. חשב שהכיכר היא העולם. ולתמיד. זאת הכיכר שלו, כולם יודעים, היא לא תשתנה. רק הוא יהיה גדול יותר. הכול היה חדש. לבן מאוד. כְּרך ממש. סימטריה מושלמת. מכל הארץ באו לחזות וגם להאזין. כי זה מה שהיה לעשות שם בעצם.
מכר לימונדה (?) בימי החופש הגדול, תחת השמש, עם כובע טמבל, עוד היו כאלה, היא בטוחה. מתי נעלמו? אשאל אותו. לימונדה ביתית שאמא סחטה והמתיקה מכל הלב (כמקובל כשמדברים על אמהות). הוא והחבר שלו, זה שאחר כך גנב את החברה שלו, זאת ששמה מתחיל באלף, לא אני, אוריאנה (גם היא עשתה לו נָה עם השם), לא משנה. יחד עמדו בכיכר החדשה, דוכן קטן לפניהם, קערית למטבעות. פה ושם חלפה גברת עם כלבלב, זרקה מטבע. את הלימונדה היא תשתה כבר בבית. יום שלם עמדו בשמש שתמיד קופחת במצבים כאלה. את הלימונדה, מכל הלב, שפכו כדי לא לצער את אמא. פעם היו ילדים טובים. הוא היה ילד כזה. וגם היום. בגלל זה אין לה סיכוי. עם כל אהבתו למילים, אבן שושן כולו לא יצליח להזיז אותו ממקומו. היא גם לא רוצה. זאת אומרת, כן רוצה. אבל לא בגללה. שיקרה נס. משהו לא צפוי. יש מקרים, לעולם אין לדעת. אם יש סיבה לחיות, זאת הסיבה.
במרפסת של אחר הצהריים תמונה אחרת. הקור מקפיא את הרגליים. אפילו החתולה לא יוצאת. מתי תעבור כבר לבית הורים?! החתולה, זאת אומרת. או אני או את אני אומרת לה. כבר ביטלה את השיעור של מחר. בימים כאלה לא אפשר לטפס על הר. כל אחת יכולה להבין. בקושי מצליחה להחזיק את המילים. במזג אוויר שכזה, כל רוח היא פרצים. בורח לי, בורחות לי. בורח לה מכל הכיוונים. צריך בנשימה אחת, לילות כימים. לעזאזל מכתב ביום. לכתוב בקצב הדפסה (היום אומרים: הקלדה וזה שונה בתכלית). לא להשמיט מילה, דבר לא לשכוח.
אז מה, זוכר? לגננת קראו זהבה כמו לאמא שלה. כלומר שלי. והיא היתה הגננת שלך. הגן היה מאחורי כיכר התזמורת. כך קראו לכיכר בילדותה, גם בנעוריה. הוא ודאי זוכר. יושבים בחית, ידיים על הברכיים, ימין על ימין, שמאל על שמאל. ומשחקים במשחק השקט. כבר אז ידע מילים מהן.
בגן שלה נחשים. בגן שלה, ליד בית הכנסת הגדול, חיית אדם. יש ביטוי כזה. בדרך מהספרייה הביתה. איש עם סוכרייה. אפילו סוכרייה לא נתן לה. שאלתי את פינוקיו — קורותיה של בובת עץ. כלומר היא. והוא, בסך הכול רצה לדעת, איך מגיעים מפה לשם. בעיקר התעניין בבית הכנסת הגדול. בחצר היפה שיש שם, תחת עצי האיקליפטוס. שם הוא הראה לה, וגם ראה לה. זה הכול. בערך. נשארה בחיים. תארו לעצמכם.

אילנה ברנשטיין

אילנה ברנשטיין (נולדה ב-1957) היא סופרת, מחזאית ועורכת ישראלית.

ספריה של אילנה ברנשטיין מרבים לעסוק במערכות יחסים מושתקות במשפחה הישראלית ומתמודדים עם שאלות שנוגעות ליחסי הכוחות בין גברים לנשים ובין הורים לילדים. בין השאר עולים לדיון שבריריותו של מוסד הנישואים, כוחנות ואלימות ביחסי הורים-ילדים ומעמדה הפגיע של האישה, הרעיה והאם במשפחה ובחברה. מאחורי מסווה של חיי משפחה וחברה תקינים, כביכול, מתקיימת מציאות מצמררת וקשה לעיכול לעתים. ספריה של ברנשטיין שבים ומטפלים בנגע האונס שהשתרש בחברה הישראלית ומתאפיינים בביקורת חברתית חריפה המערערת על האדרת המושגים המרכזיים של הציונות הקלאסית - קדושת הצבא, חשיבות התא המשפחתי, הפרט למען הכלל, והחזרה אל הטבע כפי שהיא משתקפת בהתיישבות החקלאית. 

עוד על הספר

ימי ראשית אילנה ברנשטיין
נקודת האפס
עכשיו אני ילדה. ילדה שאוהבת ילד. אלה הם ימי ראשית האהבה. אני אוהבת רק ילד אחד, ואני רבים. רבות יש לומר. כפולת פנים כמו פרוטו–חיה. ואלה רק הימים הראשונים. מתוך הלילה אני אוהבת אותו, אהבתי רגישה לאור, אין לה ימים, רק ימים ראשונים. לפעמים כשילדה רואה בילד - כל העולם נגלה לעיניה. מחדש. יש לה כל הזמן שצריך לאהבה, כי היא קטנה עדיין. לא יודעת דבר על הדרך המתאכזרת.
הילד, הוא אינו יודע על דְבר אהבתה. כי הוא רק ילד, והיא ילדה. וזה כל ההבדל. יום אחד היא תגלה לו, אבל בינתיים היא שומרת לעצמה. ככה בינתיים. גם הלשון לא מַספקת. בקושי מצליחה לחרוץ. כי אהבה, כך אומרים לה, היא נס גדול. יש צורך במילים הרבה. אבל גם במילים מעט. אפשר להתבלבל. והיא רק ילדה.
אולי כשתגדל, תגדל גם הלשון, השפתיים תיפתחנה לשיר. כי גם שירים אוהבת האהבה. ובמיוחד. כשתהיה לנערה תספר לו. בוודאי ובוודאי. אהבה היא לא משהו ששומרים בחֶשכת עד. נהפוך הוא, כמו שאומרים המבוגרים. אבל עוד לא. בינתיים סוד כמוס. וגם אסור שאחרים ידעו. שלא יצחקו עליה. או עליו. בעיקר עליו. כי הוא ילד והיא ילדה, וזה כל ההבדל.
הילדים רעים, אורבים לה בפינה. או מעבר לגדר. ברחבה שלפני בית הכנסת הגדול. שמה הם עורבים צורחים בערבוביה שכזאת. גדודים של ילדים רעים. היא ילדה, ולבד, עם סוד נורא שאפשר לגנוב. וחושך סגור כמו ספר.
לפעמים אני קטנים, לפעמים גדולה לגמרי. גם לחברה לעולמי–עד לא מגלה. ולא. כי מתוקה אהבת הסוד. מרנינה. ויפָה לאהבה. ימים עוברים כמו שעוברים. בדרך כלל מגיע לילה. מוקדם מן הרגיל. וגם היא. ביומן אכתוב את דברי האהבה. במכתב. ביומן המכתבים. לא משנה. עכשיו אני ילדה. ילדה שאוהבת ילד. אלה ימי ראשית האהבה.
התינוק–אומר: איך את חושבת ששון קונרי השיג את אורסולה אנדרס? עם הרולקס השחור, לא עם הלבן.
 
איך זֿה מתחיל?
בפעם הראשונה, כך זה מתחיל. בפעם הראשונה, זאת הפעם הקובעת, הוא עלה על במה. היא, זאת אומרת אני, ישבה בשורה האחרונה, קטנה מאוד, בקושי ראתה משהו. ראיתי. אבל לשמוע לא היה אפשר שלא. כי הוא ילד מצחיק ויש לו שערות יותר מלאחרים, וגם פחות. מין תסרוקת שיצאה ממסיבת התה של אליס. גם זה היה מצחיק. היא צחקה נורא. כולם צחקו. ראו שזה נעים לו. רצתה, כלומר רציתי, שידע שגם אני צחקתי. אבל התביישה. לא אמרתי מילה. גם לא שלום, נעים מאוד, כמקובל במקרים כאלה. ושְמע, היית מצחיק נורא. גם חכם. והשערות שלך. תיכף ומיד רציתי לפרום באצבעות. גם להזמין אותך רציתי, למאורה שלנו, שם למטה מתחת לעיר שעל גדת הנהר. אבל לא. כי מיד נדלק אור בבטן הפנימית. זה היה סימן. שתקתי.
על מה הוא כבר דיבר שם, לא יכולתי לזכור מרוב הפרטיטורות שהשתלשלו לו מהפה. ידעתי שהוא מדבר אלי. מקריא מתוך הראש שלי ־ לקהל נכבד, אורחים יקרים ־ את הסיפור שאני אוהבת. רק לחכות צריך. הוא דקלם יפה, בגלל זה נבחר לעלות על במה. כל המורות אוהבות אותו. היו מחיאות כפיים לרוב. הכול ניגשו אליו בסוף הערב, דיברו צחקו. ביד רעד גביע של יין. אדום או לבן, זה משנה? כלומר ביד שלי. ומרחוק. והלכה. הלכו כולם. לישון בבתים שלהם.
היא לא נרדמה. פשוט לא נעצמו העיניים מרוב תסבוכת. הוא הרי יושב לידה בכיתה. שנינו ביחד וכל אחד לחוד. גם להפך. מה יחשוב עליה. מוטב לה לא לדעת. מי באהבה ומי בנאהבים. זאת היתה הפעם הראשונה.
מאז אותו יום הוא לא יוצא לה מהראש. ככה זה באהבה, זה ידוע. בעיקר כשהוא על הבמה והיא בשורה האחרונה. אין קשר עין. כבר מביטים בה. יודעים. מרננים. אני יודעת. את הילדים אני אוהבת אחד לעצמו, אף פעם לא בקבוצות. למי אכפת. ממילא לא אוהבים אותה. תמיד לבד בהפסקות. יש דיבורים. להורים יש מה להגיד. הורים של ילדה אחרת. ככה להתערב. ילדה משונה. מי יודע מה עובר לה בראש. מסכנה הילדה, ועוד דיבורים כאלה.
סליחה, אומרת החברה לעולמי–עד ־ היא לא מתכוונת שאסלח, רק מין צורת דיבור ־ את משכנעת את עצמך בכל פעם מחדש. לְמה זה טוב?! את כבר לא ילדה. אני דווקא כן, ומדליקה סיגריה. אבל הקול כבר לא יוצא מהפה, כי כמה אפשר. מי שלא יודעת לא תדע. מי שלא ידעה אהבה לא כואב לה. והתהום מרצדת.
בבית שלה גר ילד, התינוק שלה. הורים כבר אין בו. ולא אחים גדולים או אחיות. רק שקט לא נחוץ. בעוד חודש קל פורח לו, בעצם לה, מתעופף לאוניברסיטה. משאיר לי את כל הבית, שעד לא כבר, כן. עד לא. כל הבית לעצמי. פעם היתה פה אהבה, גם הורים היו, אחיות. ושלושה ילדים קטנים. עכשיו גדלו. הלכו לאי–שם. מי לעולמם ומי לחייהם. לא שמו לב שהיא עוד כאן. כלומר אני. ולבד לגמרי. רק אהבה יש לה בראש. אהבה כתובה בניירות.
יום אחד גמרה בלבה לכתוב. מתוך הלב של הילדות הקטנות. לכתוב לו אהבה. בלי קישוטים. שיידע אחת ולתמיד. לאהוב זה לא לגנוב גם לא לרצוח. אף כי על גניבה אפשר לחשוב. אבל היא רק ילדה. וילדים טועים. עושים שגיאות, כמו שאמא שלה אמרה. שגיאות שמתחרטים עליהן אחר כך. אני עשיתי שגיאות, אוהו, כמה שגיאות עשיתי. אני כבר לא ילדה, צריכה להתבגר. אי–אפשר לחיות באשליות. כן, ככה היא אמרה.
אני דווקא אוהבת אשליות. מה שזה לא אומר.
אבל לא די בכך שהיא תכתוב, אני רוצה שהוא יקרא. זה כל העניין במכתבים. אפילו ביומן אישי בתכלית. הציפייה שבשום פנים ואופן אי–אפשר לקרוא לה המתנה, ובזה מחטיאות המילים הנרדפות, רְאֵה ־ חדר ציפייה. זה לא נשמע טוב. הציפייה היא מחומרי האהבה. סבתא היתה קוראת לציפית ציפייה. גם זה היה מצחיק. עפו להם שטויות מהפה, אז, בימי היישוב הקטן. מתוך הציפייה אכתוב מכתב ביום. כי לציפייה אין סוף כמו לימים. עד לסוף הימים, אכתוב. כי אהבה צריכה להיכתב. זה המכתב הראשון.
עכשיו בסוד מחזיקים שניים. היא ואתה. אני והוא. מה זה אומר על הסוד? לא נורא. הרוב לא יודע והרוב קובע.
ועוד (-)
כי להפסיק לא אפשר. בין חדרי הלב כלל לא פשוט להסתובב. מבוך ממש. היא כבר כלואה בעלילה, אין יוצאת ואין באה. רק הוא מקשיב. פום...פום...פום... מרחוק הוא מקשיב. מודד גם לחץ דם ודופק. כל המחוגים נמשכים אל האדום. נדרשת פעולת החלפה. אומרים: לשתול לב. מצחיק.
הופ הופ טרלללה, גידלתי אהבה.
 
עבודת האהבה
פתחתי לנו תיקייה במחשב, עכשיו אני בתפקיד הארכיונאית היעילה, אפשר גם סתם פקידה לצורך העניין. ובלבד שאהיה יפה מאוד, ונתונה למבטך. אמנם כבר אין צורך לטפס בסולם כדי לאתר איזו תיקייה ברום הספרייה, אבל להציץ מתחת לשמלה, אפשר גם בלי סולם.
אספתי ומיינתי אהבה לפי גוון תדר ועוצמה. היה עלי למפות את אהבתנו. לבדוק איך היא מקוטלגת באוזניים מדעיות. הלכתי אל המדעים המדויקים הפעם, שם אפשר להאמין לאמת, לכל הפחות, במשך שעה קלה.
על הגוון כתוב באנציקלופדיה כך: הגוון מתאים, אם כן, לצורה של הפונקציה המתארת את הצליל. משהו הקשור בפסיכו–אקוסטיקה.
מיד נמשכתי אחר הפסיכה. בשבלול האוזן, שם היא משתכנת. תאר לעצמך. פסיכה בשבלול אוזן. פסיכה ליד פסיכה נחזיק ידיים ובמסילת האוזן נתהפך כמו ברכבת שדים ־ אפודי סונאר לגופנו ־ ונצרח אל הרכבות אל המטוסים אל הלווייתנים. את קול אהבתנו. נצרח. למרחקים. שידעו כולם.
את התדר נקבע לפי צליל הייחוס. עוד לא זרקתי את הקוֹלָן מימי הפסנתר של הילדים. ככל שהתדירות גבוהה כך גבוה הצליל, נכתב באנציקלופדיה העממית. יש אנשים המבינים נוסחאות כאלה. אולי אתה?! הכַּנרת שלא נהייתי יכולה לנגן בכינור שלה קבוצה אינסופית ורציפה של תדירויות. פתאום הבנתי למה כינור. פעם חשבתי בגלל הבכי. גם אותו ניתן למדוד לפי גוון עצמה ותדר. אחר כך בגלל האהבה. מה לא נכתב כבר על כינורות ואהבה. אילו הייתי סופרת מקראית הייתי אומרת שאתה הכינור שלי. משהו כזה. הקשת המנגנת על משהו בי (על הגסויות אוותר הפעם). מוצאת את הדרך לצייר פיגורה בלשון. בלי להישמע סתומה. עכשיו אני יודעת, בגלל הקבוצה האינסופית והרציפה של התדירויות.
את העוצמה יש המגדירים בדציבלים, בין עשרים הרץ לעשרים קילוהרץ ־ כך לאוזן האנושית התינוקית. והלא תינוקות אנחנו. תינוקות שנשבו ־ מה לנו ולהִלכות החיים. שיישרף העולם, חשבתי. האוזן שלנו רעבה לצלילים. כך או כך, בארכיון שלנו החלוקה אמנותית יותר, וגם מסורתית, כי מן הסִפרות באנו: פיאניסימו, פיאנו, פורטה, פורטיסימו. לשם הַדגשים יש לנו את הקרשנדו ואת הדימינואנדו. ועוד כמה אחדים.
עכשיו אני מבקשת להגיש הצעה לבחינת קולך. הקול שדוחף לי יד לתחתונים. למדוד אותו בפרמטרים המוצעים ־ רצוי בשכיבה ־ מערכת הנשימה, מערכת הפקת הקול, והארטיקולציה. כל אלה משתנים במצב של שכיבה, כך האמינו הפסיכואנליטיקנים, על כן השכיבונו במיטה. אהיה הפסיכואנליטיקנית שלך. את ראשך הנח על ירכי. שעה ביום ארבע פעמים בשבוע. לא תאמין לגודל השינוי שיחול בך. מירכי תקרא לי להיות לך לאישה.
התינוק–אומר: אנטרופיה, זה כבר לא מה שהיה פעם.
 
מסיפורי האיילות
להתעורר משנת הצהריים אל תוך הידיעה שאין זה חלום, רק משאלה. כְּפול אותי בבקשה, פְּרום לי את החרדה. נא לשמור על השקט בין שתיים לארבע, כתוּב בכניסה לחדר המדרגות. כל העולם ישן, האריה והתן, גם איילת גם שפן. הקפה מהבוקר מתחמם בשישים שניות שלו. היא עומדת מול הצלחת ומסתובבת. מחכה ומצפה. גם הראש הסתובב לה. ככה הם אומרים. מתי סוף–סוף אתבגר. העיניים אך בקושי, וכל השעות שצריך לקבור עד יגיע בוקר.
בחוץ העיר שלו, שהיא גם שלה, כלומר שלי. עכשיו אווירון בשמים, וציוץ ציפור אפילו ציפורַיִים, והילד המתופף מן הבניין ממול, צעדי עקב על המדרכה, אופנוע. חתיכות של רעש. פסקול העיר מכוּון על אחר הצהריים. יש לי שיעורי בית בחשבון. כמה זמן לוקח לי ללמוד את לוח הכפל?! כל הילדים למדו כבר מזמן. ככה היא אומרת. כשאובדת הסבלנות מתעופפת כף ידה אל על. אני מפנה את הלחי השנייה. קשה להיות אמא לשלושה ילדים, היא מתלוננת. יום אחד אשים אותך במוסד, וכשאבוא לבקר אביא לך שוקולד. אז תדעי שאני אמא טובה. עכשיו סוף–סוף כבר מתה.
אבל לי לא אכפת, מדליקה סיגריה, קפה אוהב עשן, ואי–אפשר להחזיר את העשן לסיגריה. אני חושבת על הפעם הראשונה, שהיא הפעם הקובעת. את זה לא אספר לה לעולם. הלוואי שתמותי, אני אומרת בלב, אבל היא כבר מתה. אם כי להחטיף היא ממשיכה. באוזן היא מושכת אותי למרפסת, שלא ייראו, ומורידה סטירה. גם בבטן היא מפליקה איפה שדולק לו אור קטן של אהבה. ולא מכבָּה. דווקא אני אומרת לה. גם הדווקא מהלב בוקע.
האם הוא ישן או שהתעורר כבר. אולי אינו ישן כלל צהריים, כמנהג המקום. האם גם הוא עכשיו, כמוני, יודע מה שאני יודעת. ולא מגלה. האם ראה אותי שם, נרמסת בקהל, נדחפת לפינה שלי. שבי כאן, אמר לי הסדרן. רציתי להגיד לו אבל אני קטנה, אני רק ילדה. ילדה שקוראים לה אֵלְיָה. לפעמים אני ילד, אבל זה לא קשור. או ילדים. ברבים. כשילדים אני. וברבות כשילדות. שיהיה סדר בשפה. סתם בלבול. מסתירים לי מקדימה, אמרתי לו. אבל הוא הלך אל האנשים החשובים להדריך אותם למקומותיהם.
עם הקפה נפנתה, כך יפה לכתוב, למרפסת הקטנה. עכשיו ראשית פריחה. התיישבתי על הכורסה, הרגליים על הדום. סבתא היתה קוראת לו טַבּוּרֶט. ככה טוב. מולי פיקוס שעווני, או פיקוס גומי ־ שכחתי את שמו המדויק ־ שזה אגב הפיקוס שלי, בקומה שלי, בגללו התיישבתי בדירה. מעל ראשי הציפורים, מלפני ומצדדי, כמו בערוץ טבע. מימיני הרחוב הכי ארוך בתל אביב. ויפו גם. רחוב שאינו דרך, כמו דרך נמיר לדוגמה, שפעם קראו לה דרך חיפה. היא עדיין זוכרת, גם מעדיפה את חיפה על פני נמיר, עם כל הכבוד.
תיכף היא יוצאת ללמד. זה מה שהיא תעשה כשתהיה גדולה. תקרא, תכתוב ותְּלמד. אתמול הוא אמר לי שמעייפת אותו המילה ללמד. גם הללמד עצמו מעייף. אני חושבת. אף כי לא החזרתי לו בתשובה. אין ברירה. צריך להוציא את האף מהבית. כולם אומרים. גם לשלם חשבונות צריך. ובחוץ מסתובבות אהבות על ימין ועל שמאל, גם על המדרכות. בגנים הציבוריים, בבתי הקפה. והיא הלא מבקשת אהבה גם ביום ולא רק בחדר חושך. על זה היא תכתוב לו בהזדמנות קרובה.
התינוק–אומר: אמא, את כותבת טלנובלה. ידע כבר מההתחלה.
לפני שתספר מה הלאה, צריך למצוא לו שם. שם זמני ועל–זמני בעת ובעונה אחת. יום יבוא, חשבה, והם יצאו לאור, כמו ספר. אבל בינתיים הוא עוד ילד. עדיין, כלומר. אפילו לא בר מצווה. גם היא ילדה, במובן מסוים.
במרפסת התהפך מצב הרוח.
עלים וענפים, השתוללות גמורה. רק שלא ירד גשם בדרך לשיעור. ובלילה, עוד מעט לילה אצלה, תיכף אחרי השיעור, בלילה היא תכתוב לו מילים שנשרפות ביום. אם אמא תרשה להשאיר את האור דלוק עד תשע.
מחקרים מראים ש... שהאישה נראית במיטבה ברגע שהיא מתעוררת משנתה.
עכשיו כבר לילה לכל הדעות. לילה מוקדם. מתי בדיוק מתחלף הערב בלילה. יש אנשים היודעים דברים כאלה. לא היא. הוא ודאי יודע. יש לו ידיעות לא צפויות, כך היא חושבת. הילד סקרן, אומרת המורה. משכמו ומעלה מכל הילדים. גם אני. משכמי. טוב, לא בדיוק. בקושי בת עשר. רק אמש חזרו מיום הורים. ישבתי על המדרגה האחרונה, מאחורַי דלת הכניסה. הוודקה בידי האחת, הסיגריה בשנייה. אמא אמרה: ילדה רעה, ככה לא מתנהגים. אבא לא היה שם. לאן הלך? לא אדע. טוב שנעלם, חשבתי. אינו מועיל בדבר. וְחצי.
הערב, זה ברור כשמש. מתאים יותר: כירח. אבל כך הוחלט בחלונות השפה. המורה תגיד שאין מה לעשות, הילדה מפגרת בחומר, נתקפת חולשת דעת. קרה משהו בבית? יש מוסדות מתאימים. מצב כזה. ילדה אטית. אולי. ושוב אני רבּים. הראש בעננים. על מי הם מדברים, לא ידעתי. לא עלי, זה בטוח. עכשיו יודעים. פיגור שכלי. זה מסביר הכול. גם את לוח הכפל.
אבל המורה אמרה: משכמה ומעלה מכל התלמידים. איזו ילדה! גם לא מאומצת, כמו שהיא חשבה. זאת אומרת אני. עד היום אני חושבת. ילדה אמיתית מהבטן של אמא. כמו הילד שאני אוהבת שאין לו שם בינתיים. אבל מה עם חברים? אין לילדה חברים. כלומר לי. בואי ניכנס פנימה, אמרה אמא. ונכנסה. לא נראתה עד הבוקר.
בן לו היה לי! ילד קטן, שחור תלתלים ונבון. אורי אקרא לו. לא. לא נכון. קוראים לו עידו. בחיי אמא שלי בספר התורה. עידו אקרא לו, בלב ובקול יורד חדרי בטן. כי שם הוא נמצא בינתיים. גולם של אהבה. רעיון שנהרה.
לפעמים אנחנו מתגעגעות. ולא יודעות לְמה.
אקרא לו עוֹדי. שיבוש של עידו. כינוי חיבה, כמו שקוראים כשאוהבים. אולי עדולם, שאין לו כל קשר לעד–עולם. בגלל השורוק באות וו.
היום חשבתי: יש סופרים שלא רואים עליהם, גם סופרות. כלומר שלא רואים שהן סופרות או סופרים. ויש אנשים שנראים כמו דמויות ספרותיות.
כזה הוא עידו. לא משנה מתי תראי אותו, הוא נראה כמו אחד שיצא מתוך ספר. ועוד מעט חוזר. בגלל זה היא אוהבת אותו. גם בגלל זה. כי עליה למרות ועל אף לא רואים כלל. שהיא סופרת. או סופר. בכוונה היא חושבת. היא עושה את זה בכוונה. שלא ידעו עליה כלום. מספיק מה שהיא כותבת. היא קטנה כל כך. ומפגרת. פיגור שכלי. אטית. לא מאומצת דווקא. עם אמא ואבא אמיתיים. ואהבה של נייר.
 
עידו ואליה (לפעמים הוא עוֹדי, אות עודפת)
בלילה, בתוך השינה, חשבתי על עידו ואליה. ולא ידעה לאיזו תקופה הם שייכים עם השמות האלה. בלי שמות היה קל יותר. גם שנתו התהפכה מצד לצד, רצתה לקוות. וגם קיוותה. בתוך ספר יכולים להתגנב, כך אומרים בספרות: להתגנב, כלומר, לחדרה. המשרתים כבר ישנים. כל הבית נם. כל העולם. היא יודעת שיבוא והוא יודע שיודעת. הלב של הילדות הקטנות מחשב להתעלף.
כך יושבת וסורקה שערה, במין אדישות מכוּונת. מול החלון סורקה, כי זה המקום המתאים למצבים כאלה. והוא, לא בסולם מטפס. נכנס בדלת הראשית. כי מן האבירים הוא. אולי אפילו טרובדור. כן, הוא משורר. כמה יפות המילים שהוא חותם לה באיגרת. בתפזורת אפשר לקרוא אותן מכמה כיוונים. בגלל זה היא אוהבת אותו. בגלל המילים. כולו עשוי ממילים. כי מהן מילים אם לא מותן. ומהי אהבה אם לא.
כל השמות הטובים תפוסים, ובכל זאת טרובדור בלי שם, זה לא ייתכן. בתי הקברות מלאים בשמות של אהובים. גם אהובות. היום כבר לא מתים מאהבה, כך אומרים. למעט מקרים בודדים. העיקר שיש עוד סיכוי והדרך לא חסומה. נדרש דמיון, גם תעוזה נדרשת. כי בין החיים אין שמות מתאימים. זאת עובדה. מי בכלל כותב היום על אהבה. כל שם מביא איתו כיוון לא רצוי. ובכל זאת צריך להחליף. עידו לא מתאים. שמות מתקופות, מעולמות, זה משנה הכול. אולי עובד (במלעיל) ולילי. התקבלה החלטה.
עם השמות החדשים קבעו להיפגש בשפך הנהר הגדול. הוא אוהב מקומות כאלה (ולא במקרה, על כך עוד יסופר בהמשך). לה לא אכפת. ובלבד. ילדים אין שם להָזיד. רק פסולת נהרות. נהרות שהם נחל בעצם. כי אין בתל אביב רבתי נהר כמו בערים הגדולות. זה חסר. אהבה זקוקה לנהרות, לגדות נהר, לגשרים. גשרים טובים במיוחד לאהבה נכזבת, ועל כך חשבו המתכננים. אבל כאן, כלומר אצלם, בעיר הגדולה, הנהר קטן וגם רחוק ממרכז העניינים. אין אישה, עם ראש על הכתפיים, קופצת אל מותה במים רדודים. מסביב גנים לאומיים, אנשים רצים למען הבריאות. לא ידענו מה ללבוש.
אצלה תמיד הכול שחור, גם אצלו בעצם. אך אין שחור כשחור. אחרת לא היה הארון מתפקע. כבר לא ילדה עכשיו. אישה למעשה. בקצה הנשיות. דקה לפני השחור הגדול. כמו פרי שמרקיב. אולי דקתיים. הוא עדיין ילד. נער אם ארצה. נערי, אקרא לך. אבל לפי השם יודעים שהוא בוגר מכפי גילו. על תינוק שקוראים לו עובד לא יכולה לחשוב אפילו. התפוצצה מצחוק. זה הקטן גדול יהיה, ציטטה האֵם מן המקורות. כי אמהות יודעות. והוא הלך וגדל אל תוך העובד, וגילה חריצות, למרות המלעיל, ואף הרחיב אותו מעל ומעבר לדרישות השם.
עכשיו אני אישה. אישה שאוהבת גבר. ואלה הם ימי ראשית. אני אוהבת רק גבר אחד. ואני רבים. רבות יש לומר. הוא לא מפחד כלל. לא כמו שאמר לי פעם מישהו. גברים מפחדים ממך. אבל אני, בכלל לא, הוא אמר. מעצמו הוא מפחד, חשבה. אני רק ילדה קטנה. קוראים לי לילי. זה מצביע על טרלול כלשהו. אבל גם על לילי מרלן. שניים שהם אחד. כולם רואים. עוד נאהב ונתרגש. כשניפגש. רק בלי מדים בבקשה, בלי צבא, או מלחמה. לי. לי. לי. לה. לה. לה.
אני שומעת אותו, במרחק השחור (צירוף מילים של דויד. פ’), פורם כפתור בחולצה. בגלל החום הרב. חום של לילה סתווי. מתרשם מהנוף. אוסף מילים אל תוך מחברת כמו ברשת. פרפרים אין על שפת הים, ואף על פי כן. רשתות יש. מחכה עד שאכנס לתוך התמונה. עם ההבנה המרחבית שיש לי למילים, כך אמר לי ־ זה היה משפט האהבה הראשון, והוא הקובע. כי הוא עשוי מילֵּי–מילים וגם אני, ואם אני שולטת במרחב, שחור או לא, אני את שלי עשיתי.
אין בעיה, אמרתי. אני בפנים. על רקע ים רוגש. גם זה מתאים כשמדברים על אהבה. כי מה אנחנו יודעים. טינופת לא חסר. פסולת רדיו–אקטיבית. שפך נהרות. בשביל לראות קצת טבע צריך למאדים לנסוע, או לירח לפחות. כאן, בתוך העיר, צומחים עצים מהבטון. אנשי העיר אינם מתלוננים, גם היא לא. יסודות יצוקים בטון משרים עליה רוגע. הקרקע יציבה מתחת לרגליים. רק הרגליים הן שכושלות. ראה א' (כתבה לו על דרך הקיצור), אני כאן. וכבר אישה. איני ילדה עוד. באתי לליטוף.
אבל ליטוף אַין. מה שראתה לא באמת נגלה לה. היה ונעלם. או שכלל לא הופיע לפגישה. היא במלבושיה החגיגיים, עומדת בזווית הנכונה, בקדמת התמונה. מאחוריה נוף האהבה הולך ודהה בסְפוּמַטוֹ עדין. אולי טעות, חשבה. נבחר על לא עוול בכפו להיות לה לאהבה. התיישבתי על החול הרך דווקא, לא כמו שנראה לי במבט ראשון. כל כך רצתה לגעת. אצבעות על עורף. לתהות על חומרי הגוף. אם כן, אוהבת היא המדברת ואומרת: אני שוקעת תהומה, אני מוכרעת... הגיעה שעת התה.
 
לילי ועודי
עכשיו אני בת עשר או אחת–עשרה. חצי ילדה, חצי איני יודעת מה. החברה לעולמי–עד מארגנת מסיבה. עודי מוזמן. ולילי גם. כן, כך הם נפגשים, זה קורה לפעמים בספרות. דמויות משני סיפורים נפגשות בראשים של אחרים. הפעם בראשי. וזה ידוע שהם. כלומר לילי ועודי. ראו אותם. עודי אמר: אם תראי לי אז אראה לך גם. איך אני אדע שאתה לא משקר, שאלתי, וכולי? לא נותנת דעתי על ריקות הכולי. קודם אתה. לא צריך. אל תעשי לי טובות. לא עשיתי. לא בפעם ההיא, מכל מקום. למסיבה הגיעה עם פרצוף ארוך. שְיֵּדע לו. עם אהבה לא משחקים. עשתה את ההצגות שלה. כולם כבר מכירים. כאב לי בבטן התיכונה. וחושך מצרים. ילד לא הזמין אותה לרקוד.
על שפך הנהר כפליים. ואלה הם ימי ראשית. מה עם הים. מצפה הייתי לבואו. מקוננת על מותו. ידעתְ מראש למה את מכניסה את עצמך. אין לך את מי להאשים זולת עצמך וזולתך. זכר מילותיו היפות עוד מדגדג לה באוזניים.
ישבתי לחלום. קומתו גבוהה אך לא מדי. גון עורו בדיוק במידה. אומרים כצבע הזית. פנים מחודדות בעדינות שכזאת. רק את המבט אינה זוכרת במדויק. האם הביט בה אי–פעם. ממש נעץ עיניים. אז בבית הקפה השכונתי. מה חשב עליה. עלי, זאת אומרת. צצה משום מקום. מה היא רוצה. היא דווקא ידעה טוב מאוד. אבל זה אסור. גם זאת ידעה. ואסור גם לספר למה.
אהבה, חשבתי, ואני לא הראשונה, מעבירה את הזמן בציפייה. מזה יש לה לא מעט. אפילו הרבה. שזה אומר שיש כאן אהבה. במצטבר. בינתיים דממה. אין איש בדלת. לא שליח, לא מכתב על טס מוכסף חתום בשעווה אדומה. מונוגרמה מוטבעת, למוטב בלבד. מוטבת במקרה שלי, אבל להם לא אכפת. זכר או נקבה. כבר התרגלנו, ובכל זאת. מפעם לפעם אני אישה. זאת אומרת נשית. זאת אומרת נזקקת למין נקבה. איתו במיוחד. כמו אמש לדוגמה.
וכך כתב: ״את קוראת את השתיקות שלי אל תוך מסגרת מקובלת/מוכרת של תגובה גברית. אני מבקש לומר שאני לא כזה... אני אמנם לא תמים, אבל כל מה שאני עושה נעשה בתמימות. אני שותק כי אני רוצה לכתוב לך״ (הקשיב לשלמה ארצי. כי מה הן המילים וגומר).
אמי ואבי יצאו מהבית. אני לבד. בתוך מגירת תחתונים. אצבעונית ממש. איך הגעתי לכאן לא זכרתי. לצאת לא יכולתי מפאת הגובה הרב. הם תמיד עושים לי את זה. הולכים מהבית. כשהלבּה בהר שמנגד מתחילה להתבעבע. אני צופה בחלוני, חלון שיש בו הכול, כמו החלון של דליה, כל מה שיש בו צורך ראיתי בחלון, ורואה אותה, מפלי אש, ולא מצליחה לחשוב באיזה מצב אני רוצה להילכד בלשונותיה. הכי טוב לי במגירה. שם רק עוד ילד אחד. ילד רע במיוחד, אבל עיוור. אני יכולה לשטות בו, ואני משטה. אוהו, איך שאני משטה. מחזירה לו על כל מה שעשו לי. ועוד עושים. אף פעם לא אהיה אהובה.
אנחנו מתגעגעים, אני כותבת לו במסלול המהיר. בוא כבר. אני צריכה זיון, לא פחות. אומרים עליך שאתה אוהב ילדות קטנות. הצביעו עליך בשיעור בלט. אבא של... הוא... בדיוק מה שחסר לי, חשבתי. כלומר היא. שתבוא אליה כדרך גבר באישה. כבר התחילה לחשוב איך ומה. בעיקר מתי. האם בהתנפלות או במשיחה ארוכה. או במשיכה. העזה לחשוב, כלומר התחילה, אבל עוד לא מלאה השעה.
מכתב ליום? הגזמת, אמרה החברה לעולמי–עד. זה מה שיפה בחברות, הן אומרות הכול בלי לכחד. כבר החלו מחשבות להיחשב ־ האם שלשול לשוני? מדוע אינו עונה. הקו פתוח למרות השיבושים במזג האוויר. רואים את שני הצדדים. מוענת ונמען. ככה זה המכתבים היום. שלוש שניות, אין להתחרט. שטים על ענן. אי–שם בחוות קפואות בסיביר הרחוקה. מסדרונות מצופים בלוחות אם, צ'יפים מקודדים סיפורי אהבה.
נבהל, חשבה. מהר מכפי שתכננה. מה יהא על מכתב ביום, במשך שנה. שנה?! אכתוב לו: זה הכול לטובת הספר. כמו בהוׁרוּת. ההחלטה אינה בידך. בית המשפט קבע. אצטרה, אצטרה. הבט, כמה יפה הכול. דבר לא אחסֵר ממך. כך כתבה לו בשארית הכוחות. אולי נספה בתאונה. מחשבות כאלה צצות לא פעם בראשי האוהבות. לא ברור מה עדיף. שכן או שלא. כי החרפָּה. ודאי שלא רצויה לה. לפעמים מוטב מוות על חרפה.
שוב אני עושה את זה. נטפלת. פניקס בארבע אותיות. מתחיל באלף. ראיתי ציפור רבת יופי. אהבות מלאות בסיפורי ציפורים. בגלל החלום של ליאונרדו. משהו שקשור בפרויד. בסוף תמיד מגיעים אל האמא. ואני הלא אמא בעצמי, עד כמה שזה נשמע מפתיע. יכולתי להירגע, אבל לא נרגעתי. גם היא לא. רק עוד פעם אחת. להיות אהובה. או נאהבת. בכל הטיה.
פעם בכמה שנים היא יוצאת מדעתה, מִיָה קוּלְפָּה, שלה זאת אומרת, האשמה, ויוצאת אליו. עכשיו זה אתה. אתה שומע? אני אוהבת אותך, כך תגיד לו. בגסות שכזאת. מתוך התמימות תגיד לו. מצאת חן בעיני, במין דיבור של חולין. ואני, כשמשהו נכנס לי לראש. כולם יודעים.
אתמול, כשחזרו הביתה מבית הספר, נתן לה יד. התפקעה. אפילו שהיא רזה. כלונסאות, הם קוראים לה. שחיפה, שטוחה, במלעיל כמובן. למרות הרזון הוא אוהב אותה. עכשיו כבר לא גרומה. שנים אספו בשר, יש האומרים יותר מדי. בינתיים בלבו, וגם קצת בידו. בכל זאת נתן לה יד. יחד חצו את הכביש. לעת עתה הוא נמוך ממנה, זה ישתנה. עכשיו כשהם איש ואישה רואים את התואם. שיתפוצץ העולם, היא חושבת. לקרוא על זה הם אוהבים, אה?! מאיפה הם חושבים שנביא להם סיפורים כאלה. מגבולות הנורמה?! יש אנשים, סופרים וגם משוררות ולהפך, אנשים, גם נשים, שמוסרים את נפשם על כבשן האהבה. בשבילכם! נשרפים ממש. כדי שיהיה לכם מה לקרוא בחיים היפים שלכם. השתגעה לגמרי, הם אומרים. ולשם מה? תמיד היתה קצת. כי מה שאוהבים לקרוא אסור לחיות. אסור בתכלית האיסור.
מכל החיים היפים, רק על הילדה הקטנה היא חושבת. עם פקעת השיער שלה והגומייה האדומה. לרוב אינה חושבת. זאת הפרעה לכל הדעות. אבל מדי פעם. די בשביל להוציא את החשק. היא יודעת מה זה. על בשרה וכולי. לא נכנסים בחיים של אחרים. זה חוק באהבה. הוא אבא טוב, ילדים לו לרוב. גדולים בעיקר, אבל לא רק. גם אישה יפה, ונכדים שיהיו לו לעת. גם לה, זאת אומרת לי. אבל בנפרד.
ניפגש בגינה הציבורית, ליד הנדנדה הכחולה. נביט לאחור בחיים שלא היו לנו. כבר מאוחר מדי. סחבנו עד כאן. נהנהן אך בקושי. נספר זה לזה על החוכמות של הנכדים. להקיא בא לי. כבר עכשיו. ועוד לא התחלתי אפילו להגיד מה אני חושבת.
מתוך שעמום חשבתי על כל הדברים שלא יהיו לנו. מקצתו זה לקוח מתוך ספר שכתבה פעם. גם הוא על אהבה, כי בניגוד למה שחושבים אהבה מופיעה לעתים קרובות ברבּות. כך אצלה. אצלו, רבע מאה עברה. גם על זה נכתב. סטייה נכתב. סטייה מהממוצע. אבל אצלה, כאן אינה סוטה לשם שינוי, עוד לא היתה האהבה. עובדה. אחרת לא היה צורך לחפש אותה שוב ושוב. כל פעם מישהו אחר. ומשהו. קרה שהתקרבה מאוד, ואז. נו טוב. היא חושבת, כן, ממשיכה לחשוב בעקשנות, לא נתקלה בגבר המתאים. נתקלה ־ יכולת למצוא מילה טובה יותר. (לחשוב על מילה) אחד היודע קרוא וכתוב. בשפה שהיא מדברת. לוחש לחישות שמרעידות. כזה לא היה לה מעולם.
אז מה לא יהיה לנו. קל יותר לכתוב מה כן. ולמרות. לא תהיה לנו ספרייה משותפת. ולא תקליטייה. לא נכין תה זה לזה לפני השינה. ילדים לא יהיו לנו, נו טוב, זה ברור. אני כבר חציתי את השעון מזמן. גם אתה. אף כי כאן זה עניין של השקפה. נכדים אפשר לשתף, אני חושבת. לא שיחות אל תוך הבוקר. לא שיטוט לילי. גם לא חופשה. לא ביקור במוזיאון, ולא שפך נהרות.
תהיה לנו אהבה.
אם רק אצליח להתקטן ולקפוץ אל הדפים, אתה כבר שם עם כל הפתולוגיות של הדמות הספרותית. רואים עליך שברחת מתוך ספר. למי אכפת. ממילא אהבות גדולות יש רק בספרים. או בסרטים. היינו הך לצורך העניין. אף כי שנינו מעדיפים מילים ורווחים. שניהם, כלומר. זה ברור. אני מחוץ לסיפור הזה. בסך הכול אחת שמספרת סיפורים. העיקר לזכות בעוד לילה אחד. לפני שיוציאוה להורג.
 
בתוך הכתיבה
כשהוא כותב לי: ״אני כבר בתוך הכתיבה של ימי ראשית שלך״. אני מרגישה אותו בתוכי. ככתוב. זה לא שהוא לא יודע מה שהוא כותב. יודע ועוד איך. אבל איך נכנס לשם, כלומר אליה, ומה הוא יודע לעשות. איך יחזיק אותה, למשל. והליטוף. בינתיים עזובה. מטפסת על הקירות. נסגר הלב כמו אקורדיון. כתבו כבר? נסגר כמו אקורדיון? מילים עוד לא הרגו אישה. אבל איך ייגע בה, את זה היא רוצה לדעת. איך.
עכשיו צריך לכתוב על הסוסים. כמו המשוררים הגדולים. כי בלי סוסים. אפילו יונה כתבה על סוסים. מסורת יש לכבד. היא אף פעם לא הבינה את העניין שיש להם עם סוסים. זאת אומרת, אני. נשמע לה כמו שארית מן המאה ה-19. אופנה וינאית. יש דברים הרבה שהיא לא יודעת. הוא מורה טוב, כבר הבחינה בכך. והיא זקוקה למורה, כמו שהיא זקוקה לו. שישלים את ידיעותיה. פעם אחת ללמוד כמו שצריך. שהוא יְלמד. לא אני. על הברכיים לשבת, הספר פתוח. והוא מקריא לה סיפור לפני השינה. בקול הקריין שלו.
אתה מכיר את המצבטים במפתח הלב? עכשיו נצבט שאין אוויר.
רק עוד ועוד, היא רוצה, והוא מקריא בקולו הערב, זה מה שאומרים על קול, והדמעות כבר. ככה זה יהיה כשתבוא לקחת אותי מהעננים.
גם על הסוסים הוא יודע. חולסטומר וההיא מיגון. היה לה שם? בסיפור של צ'כוב, אתה ודאי זוכר. רק לא סוסים שחורים. עוד לא. על סוסים נדבר בפעם אחרת. חסר לי הניסיון, לה כלומר. כל מה שהיא יודעת על סוס זה אלטע זאכן.
״כשאת כותבת אותו״, כתב לי בלי הנד, ״אני מרגיש שאני מתקרב אלי״. אליו זאת אומרת, לא אלי. הוא כבר בתוכי, עושה בי כרצונו. גם אני לגמרי בעניין הזה של הגוף. גוף אל גוף. בלי אותיות הפעם. כי מה הן מילים וגומר.
את המפעים שלךָ, אני הופכת למפעימה. את המסחרר למסחררת. את המפויסת למפויס, את המרוככת למרוכך. כך תכתוב לי, אני מבקשת. אם אפשר, שיהיה לי חומר לבעירה. טחוב כאן וקר. עכשיו חורף בן שעה. ואני, אתה עוד לא יודע, אני את החורף שונאת. לא מוציאה את האף. יש האומרים דיכאון על רקע תחזית. אבל זה בפעם אחרת. יש לי, כמו שנהוג לומר, שיגעונות כאלה. אני כמו כלב, צריכה עם קולר ורצועה. אנא הוצא אותי מהבית לשעה קלה.
בהמשך הוסיף וכתב מה שכתב, על זה רצתה לענות שלא תיפול טעות, וגם ענתה. יש מקומות שצריך להיאבק על הדיוק. זה מין מקום כזה. כך תכתוב לו: גם אני מפותה לחשוב שאתה מהמעולים שלי (את שם התואר העתיקה ממנו). איזה פספוס. בכייה לדורות. חשבת פעם מה צריך לקרות בשביל ששני אנשים זרים יפשירו? עולם הפוך על תלו. במקרה זה, לא נכון לומר מוטב מאוחר מאף פעם. כי לא מוטב. מוטב לבכות. ולִכְבות. לבכות ולְכַבות. את האור. לקצר, פשוטו כמשמעו. בלי מפסק פחת, מה שיכול לקרות. שלא נדע. אך בינתיים, רק עוד קצת. כאילו. וכמו. בדמיון הכול מותר. אפילו ז'אן אמר. אם הבנתי נכון. איזה בלבול ראש זה היה. הסמינר מספר עשרים, נדמה לי. גרוע אף יותר מלוח הכפל. המנחה היה חתיך. שזאת צורת הזכר של חתיכה. גם זה מצחיק. עזוב.
״נחזור להתחלה. אל ימי ראשית שלךְ״, הוא כתב. ימי ראשית שלי. כאילו אין לו חלק בזה. ״אני יודע איך הוא צריך להסתיים. מפולת של קולות. ואני מעדיף שידעו משהו. יותר ממשהו״, כך הוא כתב לי.
ביום שתבוא אלי. על היום הזה אני רוצה לחשוב עכשיו. יש ימים כתובים מראש, אנחנו רק לא יודעים. כלומר הם. זה העיוורון שמדברים עליו כשמדברים על אהבה. אף פעם לא הבנתי. אני פקוחה לגמרי. לעשות איתך אהבה. כמו שילדים. מהתחלה. בטן, צוואר, גומה, בהונות, עורף. חשמל זורם בכפות ידיך, וכל הבנליה. הבכחנליה גם.
אשכיב אותך על הבטן, רפוי זרועות וצווארים, אמתח מעליך את גופי. כף אל כף. גף אל גף. מרפרפת אהיה. לא תרגיש משקל בכלל. כמו דוב הולך על איש. שם בערבות רוסיה. גם כן במאה ה-19. זה רק קצה היכולת של הדובים. גם קצה הקצה שלי. כך העידה על עצמה, בגילה כבר אין בושה. זה אחד היתרונות הבודדים. אישה שהיא ילדה קטנה, אולי להפך. תלוי באיזו שנה, באיזה חודש, באיזה יום. ביחיד או בזכר. ברבות, אני חושבת.
וכך זה יתחיל. לאט. באוזנו תלחש: משנכנס הדוב יוצא הסוס. והַס. עד בחילה.
ביום שתבוא אלי.
 
שיר ילדוֹת
קמתי אֵלְיָה. ואני זונה. כבר לא ילדה כמו שאתה אוהב. מה תגיד עכשיו? לא מרוככת כלל. או מפויסת. מלוכלכת. בוץ דבק בסוודר שלי. במרפקים. ערדליים מבוססים באדמה הטובענית, ומתחת נעלי בובה אדומות. כל השעה התהלכתי בגן, וגנים כידוע, גם זה בשירים. מהגן הראשון עוד לא נפטרו מהמטפורה. גם אני בגנים. בגן שלה טיפוסי צמחים בולעניים, תפרחות קטיפה שעירות, ענפים כבדי פירות על גחונם, וגבר הולך בין העצים. לא אתה הוא.
בשעה שאתה חי חיים מתוקנים, יש אנשים שחיים בשבילך. במקומך. אליהם אני נמשכת עכשיו. כל מה שנדרש הוא להחליף שם. משהו בשרי יותר. עכשיו אני פלורה. יצא לי צמחוני. השנה 1950. עוד לא נולדת. גם היא לא (קְדם–ימי ראשית). שם, בגן הפרוץ, היא מבקשת לעצמה חיים. נפתחת אל שפתי המנשקים, יש כמה וכמה, ובולעת. ונבלעת. החיות על העצים מביטות בי, בשבילן אני יפה מספיק. וראויה. לצאת מכאן קשה מאוד. צריך מישהו מבחוץ שיבוא ויטפס על החומה וישלשל חבל ויקשור וימשוך. אתה מכיר מישהו? היא קוראת לעזרה עכשיו. נחשים מסתבכים בשערה. בכל גן יש נחשים, מן המפורסמות. בייחוד בגנים כאלה שלא מתאימים לילדות קטנות. כלל וכלל. דווקא לשם הוא גרר אותה.
מחקרים מראים ש... אם תעמדי על הראש עשרים דקות מדי יום תשמרי על מוח צעיר.
הערב אצא לי בזוג למסעדה יפה בתל אביב. אטעם מכל מה שיש להם להטעים, אשתה מלוא הבקבוק. הוא יביט בי, ואני אביט בו. למען הסדר הטוב אמנע משמות תואר. נלעס בשקט. ברך תחכך ברך. מדי פעם תנוח כף יד, וכף יד תמלט עצמה. כרס גדולה תפריד בינינו מראש ולעולמים. גזרו לי איש ממודעת דרושים, לאן הגעתי?! שלא נדע. אביט בו ואגיד, זה לא אתה. הבו לי את אהבתי. קרתה פה טעות נוראה. השטיחו אותו. גלגלוהו במוך. הבו לי מעדנות.
בית הוא ירצה לקנות לי. אבל יש לי בית, אגיד. אז מכונית. גם כן יש. משכנתה לכסות. שעון מזהב. יהלום בשיניים. אני עוד סחורה שווה, אני אומרת לך. זה מה שהיא תגיד לו. והוא, במקומו, יכבה את האור, זרועו תנוח על מותניה. רבע מאה וכולי. כאילו כלום. כל הלילה יציפוהו חלומות רעים. כי נלקחה ממנו. לא תכתוב לו עוד. ולא עוד. רק בגן תצרח עד לב השמים עוד ועוד ועוד.
בדרך הביתה בשעה שהוא ישן שנת ישרים, כך מאמין הוא לחשוב, חולפת היא על פני בתים בעיר שלא חוברה מעולם. מאתרת ממעוף הציפור את ביתו, הכתובת ידועה לה זה כבר, וכך מנמיכה דְאוֹת היא מציצה בחלונם. רק לא להחריב. וישן העולם. כל המשפחה ישנה. השמן מחכה לה באוטו, חושב שיש לו מה להציע. פרופסורה בלירה. חשבון בנק במיליון. כל עוד הוא כותב לי, תגיד לו, אין לך סיכוי. וראשית ולפני הכול ־ דיאטה. ככה היא תגיד לו.
במובן מסוים, היום זה כבר
אז על מה הספר, ישאלו אותה. סיפור אהבה, היא תגיד. גבר פוגש אישה, או להפך, וכן הלאה. סיפור אכזבה. כי מהי אהבה. אם לא סיפור לא אפשרי. כמו בספרים, אגיד לו. קראת פעם על אהבות יפות בספרים? ככה זה מימי ראשית (חסרה מילית היחס בֵּית). הוא יבין בלי לשאול. הוא באמת לא שאל.
זוכר כשהיינו ילדים? כאילו היו אֵי–ילדים אֵי–פעם. מה אתה זוכר? הכול תרצה לדעת. ללמוד אדם זה הכי קשה. יותר מכל מקצוע. מה שנדמה לה שהיא יודעת. אינה יודעת דבר. איך הוא מתקלח למשל. האם מחטט באין רואים. אוכל מול העיתון? ומה לארוחת הבוקר. אספרסו, את זה היא כבר יודעת. הפעם בלי חלב. להרשים אותה ביקש, אבל היא לא מבינה בקפה. לא התרשמה. הצטערה בשבילו ששתה את הקפה הלא נכון.
ואז היא פתחה את הדלת./ מעומק הדירה בקע אור גדול,/ דממה נשמעה כדבר של ממש. היא הושיטה לי את ידה,/ משכה אותי בעדינות פנימה/ וטרקה את הדלת בדחיפה קלה./ ציורים של שמן כיסו את הקירות, ומגדלי ספרים נראו פזורים בכל עבר./ הבטתי בפניה, התעלף כל העולם.
אמר לה פעם: אני אוהב לרוץ בשדרות. אפשר לדמיין. כלומר אני. במכנסי ריצה שחורים מבד טריקו, אולי כותנה מעובדת רכה מאוד, בשום פנים ואופן לא מה שמוכרים בחנויות הגדולות. טי–שרט שחורה אף היא. פרומה מעט במכפלת, חור קטן בגב. עוד לא רואים. באוזניים שאון העיר ואוזניות אַין. להפך. רשם–קול בידיים. לקלוט הכול, דבר לא להחסיר. ככה הוא נרגע, כתב לה פעם.
ועוד כתב לה: ״לפעמים אפשר לשכוח שיש כאן עניין עם ספר. כל רשויות הנפש מתערבלות״.
בקושי בן שבע, וכבר הוא רץ ברחובות. המחברת בידו. ילד רציני, אומרים עליו. נועד לגדולות. אל הכיכר, שם הוא מכיר כל אבן. בכל שעה משעות היום. בנטות צללי הערב ועם הנץ החמה. ארבע עונות. אל הכיכר שאך זה נבנתה. ממזרח בתי השוקולדה. שם גרים העשירים. בשעה שהוא עוד התרוצץ, כמו ילד בין המבוגרים, עמדה היא בקופה לקנות כרטיס מוזל. היה ילד. חשב שהכיכר היא העולם. ולתמיד. זאת הכיכר שלו, כולם יודעים, היא לא תשתנה. רק הוא יהיה גדול יותר. הכול היה חדש. לבן מאוד. כְּרך ממש. סימטריה מושלמת. מכל הארץ באו לחזות וגם להאזין. כי זה מה שהיה לעשות שם בעצם.
מכר לימונדה (?) בימי החופש הגדול, תחת השמש, עם כובע טמבל, עוד היו כאלה, היא בטוחה. מתי נעלמו? אשאל אותו. לימונדה ביתית שאמא סחטה והמתיקה מכל הלב (כמקובל כשמדברים על אמהות). הוא והחבר שלו, זה שאחר כך גנב את החברה שלו, זאת ששמה מתחיל באלף, לא אני, אוריאנה (גם היא עשתה לו נָה עם השם), לא משנה. יחד עמדו בכיכר החדשה, דוכן קטן לפניהם, קערית למטבעות. פה ושם חלפה גברת עם כלבלב, זרקה מטבע. את הלימונדה היא תשתה כבר בבית. יום שלם עמדו בשמש שתמיד קופחת במצבים כאלה. את הלימונדה, מכל הלב, שפכו כדי לא לצער את אמא. פעם היו ילדים טובים. הוא היה ילד כזה. וגם היום. בגלל זה אין לה סיכוי. עם כל אהבתו למילים, אבן שושן כולו לא יצליח להזיז אותו ממקומו. היא גם לא רוצה. זאת אומרת, כן רוצה. אבל לא בגללה. שיקרה נס. משהו לא צפוי. יש מקרים, לעולם אין לדעת. אם יש סיבה לחיות, זאת הסיבה.
במרפסת של אחר הצהריים תמונה אחרת. הקור מקפיא את הרגליים. אפילו החתולה לא יוצאת. מתי תעבור כבר לבית הורים?! החתולה, זאת אומרת. או אני או את אני אומרת לה. כבר ביטלה את השיעור של מחר. בימים כאלה לא אפשר לטפס על הר. כל אחת יכולה להבין. בקושי מצליחה להחזיק את המילים. במזג אוויר שכזה, כל רוח היא פרצים. בורח לי, בורחות לי. בורח לה מכל הכיוונים. צריך בנשימה אחת, לילות כימים. לעזאזל מכתב ביום. לכתוב בקצב הדפסה (היום אומרים: הקלדה וזה שונה בתכלית). לא להשמיט מילה, דבר לא לשכוח.
אז מה, זוכר? לגננת קראו זהבה כמו לאמא שלה. כלומר שלי. והיא היתה הגננת שלך. הגן היה מאחורי כיכר התזמורת. כך קראו לכיכר בילדותה, גם בנעוריה. הוא ודאי זוכר. יושבים בחית, ידיים על הברכיים, ימין על ימין, שמאל על שמאל. ומשחקים במשחק השקט. כבר אז ידע מילים מהן.
בגן שלה נחשים. בגן שלה, ליד בית הכנסת הגדול, חיית אדם. יש ביטוי כזה. בדרך מהספרייה הביתה. איש עם סוכרייה. אפילו סוכרייה לא נתן לה. שאלתי את פינוקיו — קורותיה של בובת עץ. כלומר היא. והוא, בסך הכול רצה לדעת, איך מגיעים מפה לשם. בעיקר התעניין בבית הכנסת הגדול. בחצר היפה שיש שם, תחת עצי האיקליפטוס. שם הוא הראה לה, וגם ראה לה. זה הכול. בערך. נשארה בחיים. תארו לעצמכם.