האמצעי מתעורר.
אמא, את יודעת מאיפה באים היתושים?
מאיפה?
מהמקלחת. ביום הם במקלחת ובלילה הם עוקצים אותנו.
*
הכול התחיל בעיר אחרת ובחיים אחרים, לפני החיים האלה, הנוכחיים, אבל אחרי החיים ההם. בגלל זה אני לא יכולה לכתוב את הסיפור הזה כמו שהייתי רוצה — כאילו המשכתי להתקיים שם, כאילו הייתי רק האדם ההוא. קשה לי לדבר על רחובות ועל פנים כאילו אני עדיין מסתובבת בהם יום־יום. אני לא מוצאת את זמני הפועָל הנכונים. הייתי צעירה, היו לי רגליים שריריות ורזות.
(הייתי רוצה להתחיל כמו שמסתיים ״חגיגה נודדת״ של המינגוויי.)
*
בעיר ההיא חייתי לבדי בדירה כמעט ריקה. ישנתי מעט. אכלתי גרוע, כמעט בלי לגוון. ניהלתי חיים פשוטים, שגרה. עבדתי כלקטורית וכמתרגמת בהוצאת ספרים קטנה שהתמחתה בהצלה של ״פנינים זרות״ שאיש לא קנה — כי אחרי ככלות הכול, הן נועדו לקהל יעד בדלני, לתרבות שמתעבת את הטומאה שבתרגום. אבל אהבתי את העבודה שלי, ואני חושבת שבמשך תקופה מסוימת עמדתי בה יפה. חוץ מזה, בהוצאה היה מותר לעשן. בימים שני עד רביעי הייתי הולכת למשרד. את חמישי ושישי הקדשתי למחקר בספריות. בימי שני הייתי מגיעה תמיד מוקדם ובמצב רוח טוב, כשבידי כוס קרטון מלאה בקפה. הייתי אומרת שלום למיני, המזכירה, ואחר כך ל־chief editor, שאמנם היה ה־editor היחיד, אבל בכל זאת היה ה־chief. קראו לו וַייט. הייתי מתיישבת מול שולחן הכתיבה שלי, מגלגלת סיגריה מטבק וירג'יניה ועובדת עד הלילה.
*
בבית הזה אנחנו שני מבוגרים, תינוקת וילד אמצעי. אנחנו קוראים לו האמצעי, כי למרות העובדה שהוא הגדול מהשניים, הילד מתעקש שהוא עדיין לא גדול מספיק. ובצדק. הוא אמנם הבכור, אבל הוא קטן, וזה הופך אותו לאמצעי.
לפני כמה ימים, כשבעלי ירד במדרגות, הוא דרך על שלד של דינוזאור והתחולל אסון. צעקות, בכי, רעדות: הדינוזאור לא היה בר שיקום. עכשיו הטי־רֶקס כבר לא בַּרשיפּוּץ, התייפח הילד האמצעי. לפעמים אנחנו מרגישים כמו שני גוּליבֵרים פרנואידים שנידונו להתהלך לעד על קצות האצבעות מחשש להעיר מישהו, מחשש לרמוס משהו חשוב ושברירי.
*
בחורף השתוללו רוחות פרצים. אבל אני הייתי צעירה ולבשתי חצאיות מיני. כתבתי למכרַי על שיטוטַי ועל רגלַי הארוזות בגרבונים אפורים ועל גופי העטוף במעיל אדום בעל כיסים עמוקים. כתבתי מכתבים על הרוח הקרה שליטפה את הרגליים הללו והמשלתי את האוויר הקפוא לזיפים של זקן לא מגולח, כאילו היו האוויר ואותן רגליים אפורות שהתהלכו ברחובות חומר גלם ספרותי. כשחיים לבד במשך תקופה ארוכה, הדרך היחידה להמשיך להוכיח את קיומנו היא לבטא את הפעילויות ואת הדברים באמצעות תחביר שמְתקשר. הפנים הללו, הפה הזה, העצמות המהלכות הללו, היד הזאת, שכותבת.
עכשיו אני כותבת בלילות, אחרי ששני הילדים הולכים לישון, ואז מותר לעשן, לשתות ולתת לרוח להיכנס. פעם הייתי כותבת כל הזמן, בכל פעם שהתחשק לי, כי גופי היה שייך לי. היו לי רגליים ארוכות, שריריות ורזות. יכולתי להעניק אותן. לכל אחד, לכתיבה.
*
בדירה ההיא היו רק חמישה רהיטים: מיטה, שולחן אוכל, ספרייה, שולחן כתיבה וכיסא. האמת היא ששולחן הכתיבה, הכיסא והספרייה התווספו מאוחר יותר. כשעברתי לגור בה, מצאתי רק מיטה ושולחן אוכל מתקפל מאלומיניום. היתה שם גם אמבטיה מקובעת לרצפה. אבל אני לא יודעת אם אמבטיה נחשבת לרהיט. בהדרגה התמלא החלל, גם אם רוב החפצים שאכלסו אותו היו חפצים זמניים. בסופי השבוע היו הספרים מהספרייה נערמים ליד המיטה ונעלמים ביום שני, לאחר שהבאתי אותם לעיון בהוצאה.
*
רומן שקט, כדי לא להעיר את הילדים.
*
הבית הזה כל כך גדול שאין לי מקום לכתוב בו. שולחן העבודה שלי מכוסה בחיתולים, במכוניות צעצוע, ברובוטריקים, בבקבוקים, ברעשנים, בחפצים שעדיין לא הצלחתי לפענח. דברים זערוריים תופסים את החלל כולו. אני חוצה את הסלון ומתיישבת על הספה כשהמחשב שלי מונח בחיקי. הילד האמצעי נכנס לסלון:
אמא, מה את עושה?
כותבת.
מה, סתם כותבת ספר?
סתם כותבת.
*
רומן דורש נשימה ארוכה. זה מה שרוצים כותבי הרומנים. איש לא יודע מה זה בדיוק אומר, אבל כולם אומרים את אותו הדבר: נשימה ארוכה. לי יש תינוקת וילד אמצעי. הם לא נותנים לי לנשום. אני כותבת — אני חייבת לכתוב — בנשימות קצרות. חסר לי אוויר.
*
לפעמים הייתי קונה יין, למרות ששום בקבוק לא הספיק לי אפילו לערב אחד. הלחם, החסה, הגבינות, הוויסקי והקפה היו מחזיקים מעמד יותר, לפי הסדר הזה. ועל חמשת המצרכים האלה גם יחד גברו בהפרש לא גדול השמן ורוטב הסויה. אבל העטים והמצתים, למשל, באו והלכו כמו בני נוער שמתעקשים להוכיח את כוח הרצון המופרז שלהם ואת עצמאותם המוחלטת. ידעתי שלא כדאי לתת שום אמון בחפצים שמאכלסים את הבתים, שמספיק שנתרגל לנוכחותו השקטה של משהו, כדי שהוא יישבר או ייעלם. הקשרים שלי עם הסובבים אותי התאפיינו במידה זהה של ארעיות: או שנשברו, או שנעלמו.
מהתקופה ההיא שרדו רק הדים של כל מיני שיחות, קומץ רעיונות חוזרים ונשנים, כמה שירים אהובים שלמדתי בעל פה מרוב קריאה בהם. כל השאר הוא עיבוד מאוחר. לא ייתכן עוד תוכן לזיכרונותי מהחיים ההם. מדובר בפיגומים, בבניינים, בבתים ריקים.
*
גם אני הולך לכתוב ספר, אומר לי הילד האמצעי בשעה שאנחנו מכינים את ארוחת הערב ומחכים שאבא שלו יחזור מהמשרד. לאבא שלו אין משרד, אבל יש לו הרבה פגישות עבודה ולפעמים הוא אומר: אני יוצא למשרד. האמצעי אומר שאבא שלו עובד במשרדייה. התינוקת לא אומרת כלום, אבל יום אחד היא תגיד א־בא.
בעלי כותב סרטים, אבל גם פרסומות לטלוויזיה ולפעמים, שירים. הוא מאמין שאבדה לו החיוּת הדרושה לכתיבת שירה איכותית, ולכן הוא רושם אותם בפנקס החום שתמיד נעול במגירה.
איך יקראו לספר שלך? אני שואלת את האמצעי.
השם שלו יהיה: אבא תמיד חוזר עצבני מהמשרדייה.
*
בבית שלנו יש הפסקות חשמל. צריך להחליף את הפיוזים לעתים קרובות מאוד. זוהי מילה חדשה באוצר המילים היומיומי שלנו. כשיש הפסקת חשמל, האמצעי אומר: לפיוזים קפצו הפיוזים.
אני חושבת שבדירה ההיא, שבעיר האחרת, בכלל לא היו פיוזים. מעולם לא ראיתי את המונה, מעולם לא היתה הפסקת חשמל, מעולם לא החלפתי נורה. התאורה היתה כולה מניאון: הנורות לא נשרפו אף פעם. בחלון ממול גר סטודנט סיני. הוא היה לומד עד השעות הקטנות של הלילה לאורה של הנורה המתה שלו; גם אני הייתי קוראת עד השעות הקטנות. בשלוש בבוקר, בדייקנות אסיאתית, הוא היה מכבה את האור בסלון. הוא היה מדליק את המנורה באמבטיה וארבע דקות אחר כך מכבה אותה שוב. את האור בחדרו הוא אף פעם לא הדליק. את הטקסים האינטימיים שלו הוא ערך בחשיכה. אהבתי לדמיין את הסיני: תהיתי אם הוא מתפשט כדי להיכנס בין הסדינים, אם הוא נוגע בעצמו, אם הוא עושה את זה מתחת לשמיכות או בעמידה מול המיטה; ואיך נראית עין הפין של הסיני; והאם הוא חושב על משהו, או האם הוא צופה בי בעודי מדמיינת אותו מהמטבח שלי. בתום הטקס הלילי הייתי מכבה את האור ויוצאת מהדירה שלי.
*
אנחנו אוהבים לחשוב שאת הבית חולקת איתנו רוח רפאים שעוקבת אחרינו. אנחנו לא רואים אותה, אבל מאמינים שהיא הופיעה כמה שבועות אחרי המעבר. אני הייתי ענקית, בחודש השמיני להיריון. בקושי זזתי. גררתי את עצמי כמו כלב ים על רצפת הפרקט. התפקיד שלי היה לפרוק את ארגזי הספרים, לערום אותם לפי סדר האל״ף־בי״ת. בעלי והילד האמצעי סידרו אותם על המדפים שצבענו. רוח הרפאים הפילה את הערימות. האמצעי קרא לה פָּנימבּליפָּנים. רוח הרפאים פותחת וסוגרת את הדלתות. היא מדליקה את הכיריים. זה בית עם כיריים ענקיות והרבה דלתות. בעלי אומר לילד האמצעי שהרוח מקפיצה כדור קטן על הקיר, והאמצעי משקשק מפחד וממהר להצטנף בזרועות אביו. הוא לא נרגע עד שבעלי נשבע לבן שלנו שהוא אמר את זה בצחוק. לפעמים, פנימבליפנים מערסלת את התינוקת בזמן שאני כותבת. לא היא ולא אני מפחדות מזה, ושתינו יודעות שזה לא בצחוק. התינוקת היא היחידה שיכולה לראות אותה, היא מגייסת את מלוא הכריזמה שלה כדי לחייך אל הריק. עומדת לצאת לה שן.
*
בשכונה הזאת עובר מוכר הטָמָלֶס1 בשעה שמונה בערב. אנחנו יוצאים החוצה בריצה וקונים שישה טמלס מתוקים. אני לא יוצאת, אבל מכניסה שתי אצבעות לפה ושורקת לרוכל מהכניסה, ובינתיים בעלי רץ החוצה כדי להשיג אותו. אחר כך, בעודו מוציא את הטמלס, הוא אומר: התחתנתי עם אדם ששורק. גם השכנים חולפים על פני החלון שלנו, הם מברכים אותנו לשלום. למרות שאנחנו החדשים, הם נחמדים אלינו. כולם מכירים את כולם. בימי ראשון, כולם אוכלים ביחד בחצר המשותפת. הם מזמינים אותנו, אבל אנחנו לא מצטרפים לחגיגה; אנחנו מברכים אותם מהחלון של הסלון ומאחלים להם יום ראשון טוב. השיכון הזה מורכב מבתים ישנים. כל הבתים פה קצת רעועים או על סף קריסה.
1 Tamales: מאפים טיפוסיים למרכז אמריקה, עשויים מבצק תירס וחמאה ומוגשים כשהם עטופים בעלי תירס או בננה.
*
בשכונה ההיא, האחרת, לא היו לי מכרים בכלל. הייתי חוזרת רק כדי לאכול, להתרחץ ולקרוא. כמעט אף פעם לא ביליתי בה את הלילה. לא אהבתי לישון לבדי בדירה שלי. היא היתה בקומה השביעית. העדפתי להשאיל את הבית שלי לכל מיני מכרים רחוקים ולחפש חדרים אחרים, ספות שאולות, מיטות משותפות, כדי להעביר בהם את הלילה. להרבה אנשים חילקתי עותקים של המפתחות שלי. ואחרים נתנו לי עותקים של המפתחות שלהם. לא מנדיבות: מהדדיות.
*
בימי שישי, גם אם לא תמיד, מוֹבּי היה בא. הוא היה הראשון שקיבל ממני מפתח. כמעט תמיד היינו נפגשים בכניסה. אני הייתי יוצאת לכיוון הספרייה ומובי היה מגיע כדי להתרחץ, כי הוא גר בכפר שנמצא מרחק שעה וחצי מהעיר, ובבית שלו לא היו מים חמים. בהתחלה הוא לא היה נשאר ללון ואין לי מושג איפה הוא ישן, אבל הוא היה מתרחץ באמבטיה שלי ובתמורה מביא לי צמחים או משאיר לי במקרר תבשילים שהכין. את ההודעות שלו הייתי מוצאת בערב, כשהייתי חוזרת לאכול: ״השתמשתי בשמפו שלך, תודה, מ'.״
בסופי השבוע מובי עבד בעיר. הוא מכר ספרים עתיקים מזויפים שהוא עצמו ייצר בבית הדפוס הביתי שלו. האינטלקטואלים המלוקקים מהשכונות בדרום קנו אותם ממנו במחירים מופקעים. הוא גם היה מדפיס מחדש מהדורות יחידות במינן של קלאסיקות אמריקאיות בפורמטים שהיו גם הם יחידים במינם. (הלהיטות של האמריקאים אחר דברים יחידים במינם היא תכונה ראויה לציון.) היו לו עותק מאויר של ״עלי עשב״ מאת וולט ויטמן, כתב יד של ״וולדן״ מאת הנרי תורו וגרסה מוקלטת של סבתו הפולנייה כשהיא מקריאה את המאמרים של ראלף וולדוֹ אֵמֶרסוֹן. אבל רוב המחברים שלו היו ״משוררים מאוֹהיוֹ של שנות העשרים והשלושים״. זאת היתה הנישה שלו. הוא פיתח תיאוריה על התמחות קיצונית, והיא הוכיחה את עצמה מבחינתו. מובן שלא הוא פיתח אותה, אלא מר אדם סמית, אבל מובי גרס שהוא אבי התיאוריה. הייתי אומרת לו: אתה מדבר על תיאוריית הסיכות של אדם סמית. ומובי היה עונה: אני מדבר על ״משוררים אמריקאים״. הספר שהוא ניסה למכור בזמנו נקרא Can We Hold Hands Out Here? — ״מותר להחזיק כאן ידיים?״ היו לו עשרה עותקים והוא נתן לי אחד במתנה. המחבר היה משורר גרוע במיוחד שנולד בקליבלנד, אוהיו, כמו מובי.
לפעמים, לפני שחזר לכפר שלו, הוא היה בא להתרחץ אצלי פעם נוספת. היינו אוכלים את השאריות של התבשיל שהכין ביום שישי. היינו מדברים על הספרים שהוא מכר. היינו מדברים על ספרים בכלל. לפעמים, בימי ראשון, היינו עושים אהבה.
*
בעלי קורא כמה פסקאות מתוך הטקסט שלי ושואל אותי מי זה מובי. אף אחד, אני אומרת לו, מובי הוא דמות.
*
אבל מובי קיים. או שאולי כבר לא. אבל בזמנו הוא היה. וגם דָקוֹטָה, היא נהגה לבוא לדירה שלי מאותה הסיבה: גם לה לא היתה מקלחת בבית. היא האדם השני שקיבל ממני מפתח. היא היתה באה להתרחץ ולפעמים גם נשארה לישון. גם היא נתנה לי עותקים של המפתחות שלה. היא התגוררה עם החבר שלה במרתף של איזו וילה, ובמשך חודשים הם תכננו לבנות חדר אמבטיה. אבל בסופו של דבר התוכנית לא יצאה לפועל. אהבתי ללון באותו מרתף נטול מקלחת, ללבוש את הכותונות של דקוטה, לנסות את הצד שלה במיטה.
דקוטה עבדה בלילות. היא היתה זמרת ברים ולפעמים שרה גם ברכבת התחתית. הפנים שלה הזכירו סרט אילם, עדשים ענקיות בתור עפעפיים, פה קטנטן, גבות יהירות. לה ולחבר שלה היתה להקה. הוא ניגן במפוחית. הוא היה מוויוֹמינג — מהאמריקאים החתיכים האלה, למרות שהעיניים שלו היו כמעט שקופות. צלקת חצתה לו את הפנים. ביום שאמרתי לו שאני עוזבת את העיר לצמיתות כי נהפכתי לרוח רפאים, הוא ליטף לי את המצח. בזמנו לא הצלחתי להבין אם זו היתה התשובה שלו. רציתי לגעת לו בפנים, אבל לא העזתי להדגיש את הצלקת.
*
הילד האמצעי חוזר מבית הספר, הוא מראה לי את הברך:
תראי, יש לי פצע.
מה קרה לך?
רצתי בחצר של הבית ספר ונפל עלי בניין.
נפל עליך עניין?
לא, בניין.
*
בבית הזה יש מקרר חדש, רהיט חדש ליד המיטה, צמחים חדשים בעציצי חרס. בעלי מתעורר מסיוט באמצע הלילה. הוא מתחיל לספר לי עליו בעודי חולמת על משהו אחר, אבל אני מקשיבה לו מהרגע הראשון, כאילו הייתי ערה מאז ומעולם, כאילו חיכיתי לילה שלם לתחילתה של השיחה הזאת. הוא אומר שאנחנו חיים בבית צומח. נוספים לו חדרים חדשים, חפצים חדשים, התקרה צומחת לגובה. הילדים נמצאים, אבל תמיד בחדר אחר. האמצעי בסכנה ואנחנו לא מוצאים את התינוקת. ליד המיטה שלנו יש רהיט מתקפל שמייצר מוזיקה. בתוך הרהיט בעלי מוצא עץ, עץ מת, שבכל זאת מושרש היטב בבסיס של אחת המגירות. העץ הזה הוא האחראי לכישוף על הבית הצומח. בעלי מנסה לעקור אותו. הענפים מתפשטים ושורטים לו את האשכים. בעלי בוכה. אני מחבקת אותו ואחר כך אני ניגשת לחדר של הילדים. אני מנשקת את האמצעי ובודקת את הלול, כדי לראות אם התינוקת עדיין נושמת. אבל לי אין אוויר.
*
אהבתי בתי קברות, פארקים וגגות של בניינים, אבל בעיקר בתי קברות. איכשהו, חייתי במצב של אחווה מתמדת עם המתים. אבל לא באחווה נבזית. האנשים החיים סביבי, לעומת זאת, דווקא כן היו נבזיים. מובי היה נבזי, וגם דקוטה, לפעמים. המתים ואני, לא. קראתי את קֵבֵדוֹ2 והפנמתי, כאילו מדובר בתפילה, את הסונטה שלו על השיח של החיים עם המתים. יכול להיות שהפנמתי אותה באופן מילולי מדי. ביקרתי הרבה בבית הקברות הקטן שנמצא במרחק של כמה רחובות מהדירה שלי, כי שם יכולתי לקרוא ולהרהר הרחק מטרדות העולם.
2 Francisco de Quevedo (1645–1580): מגדולי המשוררים של תור הזהב בספרד.
*
ליצור מבנה מלא בחללים כדי שתמיד יהיה אפשר להגיע לדף, לאכלס אותו. לא להוסיף דברים שלא לצורך, לא לדחוס, לא לרהט או לקשט. לפתוח דלתות, חלונות. לבנות חומות ולהרוס אותן.
*
כשהיתה נשארת לישון בדירה שלי, עשתה דקוטה תרגילי פיתוח קול עם הדלי ששימש אותי לשטיפת הפרקט. היא היתה מכניסה את כל הראש לדלי ומפיקה צלילים גבוהים להחריד, צלילים שנשמעו כמו כינור לא מכוון, או כמו ציפור גוססת, או כמו דלת ישנה. לפעמים, אחרי היעדרות של כמה ימים, הייתי מוצאת את דקוטה מרוחה על הרצפה בסלון — אני עושה הרפיה לחוליות, נהגה להסביר — כשהדלי הכחול מונח לצדה:
למה את תמיד מוציאה את הדלי שלי מהאמבטיה?
כדי שהשכנים שלך לא ישמעו אותי.
מי?
כדי שאוכל לשמוע את עצמי.
*
בעלי כותב מהר. הוא עושה הרבה רעש עם המקלדת. הוא כותב לקולנוע, ולדמויות שלו יש קול וגוף. הדמויות שלי לא קיימות. הוא חוזר על הדיאלוגים שלו בסוף כל עמוד. הוא ממחיז. אני משתדלת לחקות את רוחות הרפאים שלי. לחקות את הדיבור שלהן בכתיבה, לא להרעיש, לספר את סיפור הרפאים שלנו.
*
ציפורת המעיט בדיבור. הוא היה סטודנט לפילוסופיה. הוא חי בניו בּרוּנזוויק, כפר מחריד במדינת ניו ג'רזי. הוא היה בא לישון בימי רביעי, כי בימי חמישי היה לו קורס באוניברסיטה. אהבתי לישון בבית כשהוא היה בא. הוא היה מחבק אותי בזרועו הארוכה והחלקה. אבל לא שכבנו אף פעם. היה בינינו הסכם בשתיקה שהגן על קשר החברות שלנו. בימי חמישי הוא היה קם מוקדם ויוצא לקנות לחם וקולה בסופר השכונתי. היינו חולקים את ארוחת הבוקר בלי להוציא מילה.
יום אחד שאלתי אותו סוף־סוף על מה הקורס שלו. על עמימות, אמר לי, לועס פרוסת לחם. זה הכול? על עמימות? חשבתי שהוא מתלוצץ, לגלגתי קצת, אבל הוא אמר לי: זה מקור החדשנות של הפילוסופיה האנליטית. השיעורים של אותו החודש היו אמורים לעסוק בפרדוקס של התרכובת הגשמית, בהתבסס על דוגמה של חתול, שפעם יש לו זנב ופעם אין לו.
האם מדובר באותו חתול? שאל אותי אחרי הסבר ממושך שמתישהו הפסקתי להקשיב לו.
הנהנתי, ואחר כך אמרתי שבעצם לא, שלמעשה, אני לא יודעת. שאולי זה חתול קצוץ. ציפורת לא צחק. הוא אף פעם לא צחק. ואולי הוא כן צחק, אבל רק כשלא היה על מה לצחוק. הוא היה יותר חכם ממני, יותר רציני ממני. הוא היה גבוה מאוד והיו לו זרועות ארוכות וחלקות.
*
הדירה ההיא הלכה והתמלאה בצמחים, בנוכחויות חרישיות שמדי פעם בפעם הזכירו לי שהעולם דורש טיפול, ואפילו רוך. פרחים פרחו רק לעתים נדירות. עלים דווקא היו: חלקם ירוקים, רובם צהובים. הייתי רואה קומץ עלים יבשים על הרצפה ומרגישה אשמה. הייתי אוספת אותם ומשקה את כל העציצים, אבל אחר כך שוב שוכחת מהם לכמה שבועות. אין דבר פחות מומלץ מלייחס ערך מטונימי לעצמים דוממים. מי שמאמין שמצבו של צמח בעציץ משקף את המצב הנפשי שלו עצמו או, גרוע מכך, את המצב הנפשי של אחד מיקיריו, נידון לחיות באכזבה או בפרנויה מתמדת.
*
זה מה שווייט אמר. לווייט לא היו מפתחות לבית שלי. אבל הוא ביקר אצלי פעמיים. בשתי הפעמים הוא סיפר לי את אותו הסיפור אחרי כמה כוסיות. מול הבית שלו צמח עץ שהוא תמיד ראה בו את אשתו המנוחה. הוא לא ראה אותה, אבל ידע שהיא שם. כמו כשמפחדים בחלום בלהות, כמו כשבתי ובעלי ישנים למעלה, בחדר. בכל ערב, לפני שנכנס הביתה, הוא היה נפרד ממנה, מהעץ, ממנה שבתוך העץ. הוא לא היה אומר כלום. כשהיה חולף על פני העץ הוא פשוט חשב עליה ונגע בו בקצות האצבעות. זו היתה דרכו להיפרד, עוד פעם, בכל פעם.
ערב אחד הוא שכח. הוא נכנס לדירה שלו, צחצח שיניים ושכב לישון. ואז פתאום קלט ששכח את אשתו. אכול חרטה, הוא יצא לרחוב. הוא לא נעל נעליים. הוא חיבק את העץ ובכה עד שנרטבו לו הגרביים, כפות הרגליים והברכיים ברחוב המושלג. כשחזר הביתה, הוא נכנס למיטה בלי להוריד את הגרביים.
*
על מה הספר שלך, אמא? שואל האמצעי.
זה רומן על רוחות רפאים.
הוא מפחיד?
לא, אבל הוא קצת עצוב.
למה? בגלל שהן מתות?
לא, הן לא מתות.
אז הן לא ממש רוחות רפאים.
לא, הן לא רוחות רפאים.
*
לסיפור יש כמה גרסאות. הגִרסה האהובה עלי היא זו שסיפר לי פעם וייט, אחרי שנשארנו לעבוד בהוצאה עד מאוחר ונאלצנו לחכות יותר משעה לרכבת התחתית. עמדנו על הרציף, קשובים לרטט הפנימי שמתעורר בדברים הקרובים לרכבת שממשמשת ובאה, ופתאום הוא אמר לי שיום אחד, באותה התחנה בדיוק, ראה המשורר עזרא פָּאוּנד את ידידו, אנרי גוּדיֵיה בּרֶסקָה, שכמה חודשים קודם לכן נהרג במחפורת בנֵוויל־סן־וַאסט. פאונד חיכה, שעון על אחד העמודים ברציף, עד שהגיעה הרכבת. כשנפתחו דלתות הקרון, הוא ראה בינות להמון את הפנים של ידידו. פאונד קפא על מקומו, המום כולו, וכעבור כמה שניות התקפלו ברכיו ואחר כך קרס גופו. שעון בכל כובד משקלו על העמוד החליק גבו מטה עד שחש את הליטוף המוצק של הרצפה בין הישבנים שלו. הוא הוציא פנקס והחל לרשום. כבר באותו הערב, בדיינר, בדרום העיר, הוא גמר לכתוב שיר שכלל יותר משלוש מאות שורות. למחרת הוא קרא אותו פעם נוספת, והשיר נראה לו ארוך מדי. וכך, מדי יום ביומו הוא חזר לאותה התחנה, לאותו העמוד, כדי לגזום, לגדום ולקטום את השיר. הכרחי שהשיר יהיה חטוף כמו הבלחתו של ידידו המת, וגם מרטיט כמו אותו הרגע. למחוק הכול כדי שיעלה קלסתר פנים אחד ויחיד. אחרי חודש של עבודה שרדו שתי שורות:
The apparition of these faces in the crowd;
Petals on a wet, black bough.
[מַרְאֵה הַקְּלַסְתֵּרִים הָאֵלֶּה בֶּהָמוֹן;
עֲלֵי כּוֹתֶרֶת עֲלֵי עָנָף שָׁחֹר, רָטֹב.]3
3 תרגמה: טובה רוזן מוקד.
*
דקוטה ואני הכרנו בשירותים ציבוריים בבר. כשקרבתי אל הכיור לרחוץ ידיים, היא עמדה מול המראה ואיפרה את פניה בספוג. אני אף פעם לא רוחצת ידיים בשירותים ציבוריים, אבל משהו הסעיר אותי באישה שאיפרה את פניה של דקוטה לעתיד. רחצתי ידיים.
*
משרדי ההוצאה היו ממוקמים בשדרות אֶדג'קוֹמבּ 555, אבל אני ביליתי את מחצית השבוע בספריות ברחבי העיר, בחיפוש אחר יצירות של סופרים מאמריקה הלטינית שכדאי לתרגם או לערוך אותן מחדש. וייט היה בטוח שבעקבות ההצלחה של בּוֹלַניוֹ בשוק האמריקאי יותר מחמש שנים קודם לכן, יבוא גל לטיני חדש. נוסעת — שכירה — ברכבת של התלהבותו, מדי יום שני הייתי מוסרת לו ילקוט עמוס בספרים, ואת שעות העבודה שלי במשרד הייתי מקדישה לכתיבת דוחות מפורטים על כל אחד ואחד מהם. אינֵס אָרֵדוֹנדוֹ, חוֹסֵפינָה ויסֶנס, קַרלוס דיאָס דוּפוֹ הבן, שום דבר לא נראה לו.
לא היית ידידה של בולניו? צעק לי וייט משולחן הכתיבה שלו (עבדתי מול השולחן הקטן שלידו, מה שהפך את הצעקות שלו למיותרות, אבל בזכותן הוא הרגיש כמו מו״ל אמיתי). הוא שאף ארוכות מהסיגריה שלו והמשיך בעקשנות: אין לך מכתבים שלו, או איזה ריאיון איתו, או משהו שאפשר להוציא לאור? צעק. לא, וייט, בכלל לא הכרתי אותו. חבל מאוד. שמעת, מיני? יש לנו הכבוד לעבוד עם האישה היחידה בכל אמריקה הלטינית שלא היתה מיודדת עם בולניו. מי זה בולניו, chief? שאלה מיני, שלא היתה בעניינים. זה הסופר הצ'יליאני המת עם כמות הידידים החיים הכי גדולה בהיסטוריה.
*
טיילתי מעט, בעיר שכולם מטיילים בה. מהדירה שלי הייתי הולכת להוצאה, ומההוצאה לאחת הספריות. וגם, כמובן, לבית הקברות שנמצא במרחק כמה רחובות מהבית שלי. יום אחד, במסגרת הניסיונות הבלתי־פוסקים שלה לחולל בי שינוי, שלחה לי אחותי לָאוּרָה אימייל מפילדלפיה. נכתב בו רק: 115 West 95th Street. לאורה גרה אז בפילדלפיה עם אִשתָה אֵנֵיאָה. גם היום הן גרות שם. שתיהן נשים פעלתניות. שתיהן מרוצות מהחיים שלהן. אניאה מארגנטינה והיא מלמדת בפּרינסטוֹן. לאורה ואניאה חברות במגוון רחב של קבוצות וארגונים; שתיהן אקדמאיות; שתיהן שמאלניות; שתיהן צמחוניות. השנה הן מתכננות לטפס על הקילימַנגָ'רו.
יצאתי מהדירה שלי, ארוזה בגרבונים האפורים שלי ובמעיל האדום עם הכיסים הענקיים. כרכתי מטפחת לצווארי והלכתי בלי הפסקה עד שהגעתי לכתובת שלאורה נתנה לי.
מצאתי את הכתובת, אבל היא היתה שייכת לבית דמיוני. במקום דלתות, חלונות ומדרגות, עמדה שם חומת לבֵנים שמישהו צייר עליה מסגרת של חלון, צללית של כד עם פרחים, חתול שמנמנם על הסורגים, אישה שמשקיפה על הרחוב. מאוחר מדי הבנתי שזו אחת הבדיחות המתוחכמות של לאורה. מין Trompe l’oeil,4 מטאפורה לאורח החיים שלי בעיר ההיא. אני לא יודעת מה היתה לאורה אומרת עכשיו, כשכל הטיולים שלי מתנהלים בין המטבח לסלון, בין השירותים של הקומה העליונה לחדר של האמצעי והתינוקת. אבל לאורה לא יודעת שזה המצב, ואני גם לא אספר לה.
4 צרפתית: תעתוע.
בדרך חזרה לדירה שלי עצרתי ביריד מחוץ לכנסייה. קניתי בדולר אחד אנתולוגיה של שירה אמריקאית מהשנים 1900–1950, וכוננית קטנה עם ארבעה מדפים, בעשרה. אהבתי לסחוב רהיטים ברחובות. זה משהו שהיום אני כבר לא עושה. אבל בזמנו זה גרם לי להרגיש כאדם תכליתי. כשחזרתי לדירה שלי הצבתי את הכוננית בסלון, במרכז הקיר היחיד שלא היו בו חלונות, ואת הספר החדש שלי העמדתי על המדף הראשון. מדי פעם בפעם הייתי פותחת את הכרך ובוחרת ממנו שיר, כדי להעתיק אותו על פתק. כשהייתי יוצאת מהבית לעבודה שלי בהוצאה, הייתי לוקחת איתי את הפתקים כדי ללמוד את השירים בעל פה. ויליאם קַרלוֹס ויליאמס, זוּבּרוֹפסקי, דיקינסון ואולסון. היתה לי תיאוריה, שאולי לא היתה שלי במקור, אבל שמבחינתי הוכיחה את עצמה. המרחבים הציבוריים, כמו למשל הרחובות או תחנות הרכבת התחתית, הופכים בהדרגה לחללי מגורים אפשריים אם רק מקנים להם ערך כלשהו או צורבים עליהם חוויה. אם אדקלם חלק מ־5Paterson בכל פעם שאעבור בשדרה כלשהי, עם הזמן תהדהד השדרה הזאת את ויליאם קרלוס ויליאמס. הכניסה למנהרה של הרכבת התחתית ברחוב 116 היתה שייכת לאמילי דיקינסון:
5 שיר מאת המשורר האמריקאי ויליאם קרלוס ויליאמס.
תְּחוּשָׁה מְנַבֵּאת רָעוֹת הִיא צֵל מִתְאָרֵךְ עַל הַדֶּשֶׁא
הַמְּבַשֵּׂר עַל שְׁקִיעָה מְמַשְׁמֶשֶׁת,
וּמוֹדִיעַ לָעֶשֶׂב הָרוֹעֵד
שֶׁהִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יוֹרֵד.
*
החלב, החיתול, ההקאות, הצרבות, השיעול, הנזלת וכמויות הריר. כעת המחזורים קצרים והכרחיים. בלתי־אפשרי לנסות לכתוב. התינוקת מביטה בי מכיסא התינוקות שלה: פעם בטינה, פעם בהערצה. אולי באהבה, אם בכלל אפשר לאהוב בגיל הזה. היא מפיקה קולות שככל הנראה לא ישתלבו בספרדית, ביום שבו היא תלמד לדבר. תנועות סגורות, דעות גרוניות. השפה שלה מזכירה את השפה של הדמויות בדרמות של לארס פוֹן טרִייֶר.
*
הכרתי את מובי ברכבת התחתית. ולמרות שזו האמת, זה לא סביר, כי אנשים רגילים, כמוני וכמו מובי, לעולם לא נפגשים ברכבת התחתית. בִּמקום הייתי יכולה לכתוב: הכרתי את מובי על ספסל בפארק. כלומר בפארק כלשהו, על ספסל כלשהו. ואולי זה פתרון טוב. אולי הוגן שהמילים יהיו ריקות מתוכן, או כמעט ריקות. או שלכל הפחות יהיה להן תוכן משתנה. סביר להניח שבדמיוננו הספסל יהיה ירוק ומעץ. לכן כדאי שאשתמש בתחבולה ואכתוב: מובי קרא עיתון על אחד מספסלי הבטון הלבנים, המשופשפים משהו, של פארק מוֹרנינגסַייד. השעה היתה עשר בבוקר והפארק היה כמעט ריק, כמו המילים ״פארק״ ו״ספסל״. גנן שפוף וכנוע גזם את השיחים במזמרה. אולי כדאי שאסביר למה חציתי את הפארק ממזרח למערב בשעה עשר בבוקר. אבל אז איאלץ לשקר ולומר: הייתי בדרך למיסה. או לבית הקברות, או לסופרמרקט, אם כי אולי אין הבדל של ממש בין השלושה. או בגרסה המשופרת: העברתי את הלילה על אחד הספסלים האלה.
מה הטעם בכל ההמצאות האלה אם האמת היא: הכרתי את מובי ברכבת התחתית. אני קראתי איזה ספר שכבר הספקתי לשכוח — אולי ״על גדת ההאדסון״ מאת מַרטין לוּאיס גוּסמָן — והוא עלעל לידי בספר מרתק עם תמונות מהסרטים של יוֹנַס מֵקָאס. כששאלתי אותו איפה השיג את הספר, הוא אמר לי שהוא עצמו ייצר אותו. הוא הושיט לי כרטיס ביקור שעליו התנוסס שם של בית דפוס, בית הדפוס שלו, שפעל בכפר בשולי העיר.
*
היה קל מאוד להיעלם. קל מאוד לעטות מעיל אדום, לכבות את כל האורות, לעזוב לאנשהו, לא לחזור לישון בשום מקום. אף אחד לא חיכה לי באף מיטה. היום כן.
אני יודעת שכשאכנס היום לחדר הילדים, התינוקת תרגיש בריח שלי ותצטמרר בתוך הלול, כי נקודה סודית בגופה מלמדת אותה לתבוע מעכשיו את חלקה במשהו ששייך לשתינו, בדבר ההוא שאנחנו נלחמות עליו מדי יום ביומו, באותם חוטים שמחברים בינינו ומפרידים בינינו. ואני אאכיל אותה.
אחר כך, כשאכנס לחדר שלי, גם בעלי יתבע את חלקו בי, ואני אתמסר לעונג העמום, המחוספס והשלֵו של המגע שלו.
*
למובי היה בית מהמאה התשע־עשרה בכפר מנוכר, אבל נעים בדרכו הפוריטנית, לא רחוק מהעיר. לא היו בו לא חשמל ולא מים זורמים. מובי גר שם, הוא גר לבד. הוא היה מכין מרקים משומרים על גזייה וישן במיטה מתקפלת שהיתה זרוקה על הרצפה, ליד מכבש הדפוס. התנ״ך שלו היה הביוגרפיה של סַנטָיאנָה. הוא נהג לקום כל יום בחמש, להכין לעצמו תה ירוק ולעבוד בבית הדפוס עד שעות אחר הצהריים. את אורח החיים הזה הוא ניהל מרצון, ולא מחוסר ברירה. יש שני סוגים של אנשים: אנשים שסתם חיים, ואנשים שמעצבים את החיים שלהם. מובי השתייך לקבוצה השנייה. כדי להיכנס אליו הביתה, היית צריכה לחלוץ את הנעליים ולנעול במקומן נעלי בית יפניות. היה משהו מלאכותי באורח החיים הזה, באסתטיזציה הקיצונית של אותה מציאות, שכמו עוצבה כדי שיצפו בה מבעד לעדשה. אני לחלוטין לא התאמתי לסרט שמובי חי בו. בגלל זה הסכמתי לשתות תה ירוק, בגלל זה נתתי למובי להפשיט אותי, לעטוף את גופי בחלוק יפני, ואחר כך להפשיט אותי שוב ולחקור את גופי באצבעותיו הגרמיות, באפו הצר, בשפתיו הדקיקות, שנראו אך בקושי. בגלל זה ישנתי עירומה על המיטה המתקפלת שליד המכבש, ולמחרת בבוקר ברחתי. נהגתי להסתובב עם שני עותקים של המפתח של הבית שלי — את האחד הייתי מכניסה לתרמיל שלי, ואת האחר הייתי מכניסה לכיס המעיל האדום שלי למקרה שאחד מהשניים יאבד — ולפני שיצאתי השארתי למובי אחד מהם, ומתחתיו פתק עם הכתובת שלי.
*
התינוקת ישנה. הילד האמצעי, בעלי ואני יושבים על מדרגות הכניסה של הבית. הילד האמצעי שואל:
אבא, מה זה צרעה?
דבורה מסוכנת.
ומה זה קטלן?
סוג של לווייתן.
לֶווַייָתן! ואבא, איך אומרים לווייתן באנגלית?
אומרים: מוֹבּי דיק.
*
ערב אחד רכשתי שולחן כתיבה בשביל הדירה הריקה שלי. לא קניתי אותו. גם לא גנבתי אותו. אני כנראה אמורה לומר שמצאו אותו בשבילי. ישבתי בבר למעשנים. העברתי את הערב בגלגול סיגריות ובדפדוף באנתולוגיה משמימה של משוררים מקסיקנים מחוג החברים של אוֹקטַביוֹ פַּס שתורגמו לאנגלית — יכול להיות שיש כאן מסקנה מתבקשת, אבל אני לא ממש יודעת איפה למקם אותה — וחיכיתי שדקוטה תצא מהגיג האחרון שלה בבר סמוך. ברגע של היסח דעת מהקריאה הרגשתי שמישהו מסתכל עלי מבחוץ. מבעד לחלון ראיתי את דקוטה על המדרכה, יושבת על משהו ומסדרת לעצמה את הגרבונים. היא נופפה לי מרחוק וסימנה לי לצאת. שילמתי. דקוטה ישבה על שולחן כתיבה עתיק, ונעלי העקב הקטנות והאדומות שלה היו מונחות לצדה.
מצאתי לך שולחן כתיבה, אמרה לי, כדי שתכתבי את העניינים שלך.
ואיך אני אמורה לקחת אותו?
נסחב אותו אלייך ביחד. תראי, אני כבר הורדתי את העקבים.
בהתחלה גררנו אותו, אחר כך ניסינו להרים אותו מהקצוות, כל אחת מצד אחר. המשימה נראתה בלתי־אפשרית: הדירה שלי היתה במרחק של יותר משלושים רחובות משם. בסוף נעמדנו מתחתיו והרמנו אותו על הקודקוד בעזרת כפות הידיים. את שארית הדרך עשתה דקוטה בשירה. אני הצטרפתי אליה בפזמונים. יצאו לנו שלפוחיות.
*
ביום אני יכולה לכתוב רק כשהתינוקת ישנה לצדי. היא למדה לתפוס את הדברים שמתקרבים אליה ועכשיו היא נאחזת בידי הימנית מתוך שינה. אני מדפיסה קצת ביד שמאל. האותיות הרישיות מסובכות במיוחד. פעמיים־שלוש אני מנסה להחזיר לעצמי את היד שלי, לחלץ אותה בעדינות מבין סורגי אצבעותיה הזעירות ולהביא אותה אל המקלדת כדי להוסיף שורה. היא מתעוררת ובוכה, היא מסתכלת עלי בטינה. אני מחזירה לה את ידי והיא שוב אוהבת אותי.
*
כדי שאוכל להשתמש בשולחן הכתיבה החדש הבאתי לדירה את אחד הכיסאות של ההוצאה. הוא לא היה בשימוש, והנחתי שלא יבחינו בהיעדרו כי במשך חודשים הוא היה זרוק בחדר השירותים כשכל תפקידו להחזיק את הגליל של נייר הטואלט. הוא היה עשוי עץ בהיר; זקוף ושברירי. צבעתי אותו בכחול למקרה שווייט יבוא אלי יום אחד ויזהה אותו. העמדתי אותו מול שולחן הכתיבה החדש שלי והתיישבתי לכתוב מכתב לאחותי לאורה. המכתב נפתח כך:
אני חיה מאחורי פארק שהילדים בו, כדרכם של ילדים, משחקים בייסבול.
*
הבית הזה מלא בכוכים והילד האמצעי משחק בו ״מחבואים״. זו גרסה שונה של המשחק. הוא מתחבא ובעלי ואני צריכים למצוא אותו. אנחנו צריכים לקחת איתנו את התינוקת וכשלבסוף אנחנו מוצאים אותו מתחת למיטה או בתוך אחד הארונות, הוא צועק: ״נמצאתי!״ והתינוקת אמורה לצחוק. אם התינוקת לא צוחקת, צריך להתחיל מההתחלה.
*
יום שישי אחד אחר הצהריים, בשעה שעברתי על כל מיני ספרים בספרייה של אוניברסיטת קולומביה כדי להביא אותם להוצאה ביום שני, נתקלתי במכתב של המשורר חילבֶּרטוֹ אוֹוֶן6 לחַאביֶיר וִייָאוּרוּטיָה: ״אני גר בשדרות מורנינגסייד 63. על החלון הימני עומד עציץ דמוי מנורה. מצוירות עליו להבות עגולות וירוקות...״ את המכתב מצאתי בכרך שנקרא ״יצירות״, ואוון הציג בו את רשימת החפצים שהכיל החדר ששכר בהארלם: שולחן כתיבה, תמונות, צמח, חוברות, פסנתר. הכתובת שהוא נתן לווייאורוטיה משכה את תשומת לבי: שדרות מורנינגסייד 63. הבניין היה אמור להיות במרחק של כמה רחובות מהספרייה, וממש קרוב לדירה שלי. אפילו לא סיימתי לקרוא את המכתב, ערמתי על השולחן את שאר הכותרים שבחרתי, ניגשתי לדלפק להסדיר את השאלת הספר ויצאתי לרחוב.
6 Gilberto Owen Estrada (1952–1904): משורר ודיפלומט מקסיקני שזכה להכרה מלאה רק לאחר מותו. הושפע רבות מאליוט ומארתור רמבו, אך התאפיין גם בסגנון ברוקי וסימבוליסטי. לפני מותו בגיל ארבעים ושמונה התעוור כתוצאה מהתמכרותו לאלכוהול. יצירתו הבולטת ביותר היא ״פרסאוס מובס״ מ־1948.
בשכונה ההיא, אחרי שלוש אחר הצהריים, תמיד עמד ריח של מלח: הדמעות והזיעה של הילדים השחורים והלטינים שיצאו מבתי הספר: גלדי פצעים על הברכיים, ריר ונזלת על שרוולי הסוודרים. ילדה מגודלת, רחבה כמו כיכר, היתה שעונה על גזע עץ בפארק מורנינגסייד, שקועה בציור שעמדה לסיים. ביד שמאל היא החזיקה רגל עוף, ומדי פעם בפעם נגסה בה, או יותר נכון, גמעה אותה, בעוד האצבע המורה והאמה של ידה הימנית מוחצות את העיפרון הירוק שבעזרתו השלימה את הציור. מאחוריה הגיח ילד, החטיף לה מכה עם התרמיל שלו מאחורי ברכיה השמנמנות — הברכיים התקפלו — וחטף מידה את העיפרון. הילדה פלטה צווחה והתנפלה עליו, you madafaka: היא הכתה אותו במצח ובפנים ברגל העוף שבידה עד שהוא השתטח על הארץ.
הלכתי עד הבניין של אוון. לעתים קרובות ראיתי אותו בדרך לרכבת התחתית, אבל לא ידעתי שהוא גר שם. הבניין היה עשוי לבנים אדומות, כמו שאר הבניינים ברחוב, והחלונות הרחבים שלו השקיפו על הפארק. כשעצרתי מול דלת הכניסה נכנס לבניין אדם זקן, וכך הצלחתי להסתנן בעקבותיו. טיפסתי במדרגות. קומה ראשונה, קומה שנייה. הזקן עצר בקומה השלישית, נפנה אלי בחיוך, afternoon ma’am, afternoon sir, ונכנס לדירה שלו. המשכתי לקומה הרביעית, ולחמישית, עד שנגמרו לי האוויר והמדרגות. יצאתי לגג וסגרתי את הדלת מאחורַי. הדלקתי סיגריה והתיישבתי בפינה שטופת שמש. חיכיתי שמשהו יקרה.
מאחר ששום שינוי לא הסתמן בעולם, התחלתי לקרוא את הספר ששאלתי מהספרייה בציפייה לאות מבשר. כלום לא קרה. המשכתי לקרוא ולעשן, עד שירד הערב. בתוך כמה שעות סיימתי לקרוא את כל המכתבים בכרך, את כל השירים בקובץ ״פֶּרסֵאוס מובס״ וחיסלתי את כל הטבק שהיה לי, והחלטתי לחזור הביתה. קמתי ופניתי לכיוון היציאה מהגג וחיפשתי דרך להיפטר מחופן הבדלים. באחת הפינות עמד עציץ ובו צמח. קרבתי לעציץ כדי לקבור בו את בדלי הסיגריות. התיישבתי על ערימת עיתונים שמישהו קשר, כנראה בכוונה למחזר אותם בעתיד, וחפרתי בור באדמה. באותו הרגע קלטתי שכמו שצוין במכתב של אוון לווייאורוטיה, גם העציץ הזה נראה כמו מנורה. הצמח בעציץ — מעין עץ קטן — היה יבש. האפשרות שמדובר בעציץ שהזכיר אוון במכתבו לא היתה מתקבלת על הדעת, אבל איכשהו, זה היה אות, האות שחיכיתי לו. אחזה בי אותה ההתלהבות שאוחזת בתינוקות ברגע שהם מאששים את קיומם מול המראה.
אי־אפשר לומר שנהגתי לקחת דברים בלי רשות. רק לפעמים, רק דברים מסוימים. לפעמים הרבה דברים. אבל כשראיתי את העץ הקטן והמת ההוא על הגג של אוון, הרגשתי שאני מוכרחה לקחת אותו הביתה, לטפל בו, לפחות עד סוף החורף. אחר כך, אולי עם בוא האביב, אוכל להחזיר אותו לגג שלו. הלילה ירד. פניתי לכיוון היציאה כשהעציץ בידי, מוכנה לחזור הביתה. אבל לדלת לא היתה ידית מבחוץ ולא מצאתי דרך לפתוח אותה.
פעם קראתי בספר של סוֹל בֶּלוֹ שההבדל בין החיים למתים טמון אך ורק בנקודת המבט: החיים מביטים מהמרכז החוצה, בעוד שהמתים מביטים מהשוליים אל מרכז מסוג כזה או אחר. יכול להיות שקפאתי, יכול להיות שבאותו לילה מַתּי מהיפותרמיה. מה שבטוח, זה היה הלילה הראשון שנאלצתי לבלות עם רוחו של חילברטו אוון. ומאז החלו לאכלס את הקיום שלי חיים אחרים, שלא היו שלי, אבל די היה שאדמיין אותם כדי שאשאב אליהם כליל. התחלתי להביט מהחוץ אל הפנים, מנקודה קיימת אל האַין. כמו עכשיו, כשבעלי ישן, והתינוקת והילד האמצעי ישנים, וגם אני הייתי יכולה לישון אילולא היה נדמה לי לפעמים שהמיטה שלי לא שייכת לי, וגם לא הידיים האלה. רכסתי את המעיל עד הצוואר. פיזרתי את העיתונים הדהויים על רצפת הבטון, יוצרת מחצלת חדשותית שתגן עלי קצת. לפני שהטבעתי את כפות ידי בכיסים העמוקים שלי, הכנסתי את הספר לתרמיל ויצרתי ממנו כר. הנחתי את העציץ לרגלַי ונשכבתי כשגבי על הרצפה.
כשעלה השחר קמתי והתיישבתי על שפת הגג בתקווה שמישהו יֵצא מהבניין בקרוב. ידי היו כחולות, שפתי סדוקות. בסביבות השעה תשע — השמש כבר החלה לחמם את גבי — יצאה ילדה רכובה על אופניים. קראתי לה מלמעלה. הילדה הסתובבה ונופפה לי. זאת היתה השמנמונת עם העיפרון הירוק שראיתי יום קודם לכן. התחננתי בפניה, הבטחתי לה ממתקים, עפרונות צבעוניים ושוקי עוף כפיצוי אם תסכים לעזור לי. היא השעינה את האופניים שלה על מדרגות הכניסה ונכנסה בחזרה לבניין. היא טיפסה לאט, מאריכה את ייסורי. הנחתי שהיא הלכה לקרוא לאמא שלה, לאבא שלה, לסבא וסבתא שלה, ושכל דיירי הבניין יעלו לכסח אותי ואני אצטרך להסביר להם ש... מה אני אגיד להם? שהלכתי לאיבוד, שטאטאתי את הגג, שאני מקסיקנית, שאני מתרגמת, sorry sir ,sorry ma’am, אם כי אולי איש לא יתפלא על שמישהי מסתובבת לה בגג ביום שבת בבוקר. הדלת של הגג, יריעת מתכת דקיקה, נרעדה קלות, נדחפת בידיים הקטנות והחלושות של הילדה ההיפותטית. הדלת נפתחה במכה.
מה קרה, שכנה?
נטרקה לי הדלת כשעליתי להשקות את הצמח שלי מוקדם בבוקר.
אמא שלי לא מרשה לנו לעלות לגג, היא אומרת שיש פה רוחות רפאים.
היא צודקת.
את רוח רפאים?
לא, אין רוחות רפאים.
מה את הולכת לעשות עם העץ היבש הזה?
אני לוקחת אותו לרופא.
יצאתי בעקבותיה עם העציץ. ירדנו לאט במדרגות. בחוץ חיכתה לה חבורה של שמנמנים. הנחתי רגע את העציץ על המדרכה ונפרדנו בשורה של לחיצות ידיים שצלחתי בלי חן.
איך קוראים לך? שאלתי.
דוֹרָה, אבל כולם קוראים לי דוֹ.
הרמתי את העציץ פעם נוספת. שאר הילדים עקבו אחרי במבטיהם בזמן שהתרחקתי ובידי העץ המת. הם צחקו, הם לעגו בלי בושה: האכזריות הטבעית של הילדים מתעצמת אצל ילדים שמנים. בשעה שחציתי את הפארק, צעקה לי דו ממרחק:
גם רופאי עצים אין!
כשהגעתי לדירה שלי, העמדתי את העציץ ליד שולחן הכתיבה שלי. לפני שנכנסתי להתרחץ, לפני הקפה, לפני הפיפי אפילו, התיישבתי לכתוב חוות דעת קדחתנית על הקובץ ״סינדבַּד על שרטון״ מאת חילברטו אוון. הסטודנט הסיני ישב אל שולחן העבודה שלו ואכל מרק.
*
לפעמים, בלילות, בעלי ואני כותבים יחד בסלון כשהוויסקי, הטבק והציפייה לסקס של השעות הקטנות משמשים לנו תמריץ. הוא אומר שבעצם אנחנו כותבים רק כדי לשתות ולעשן בלב שקט. אחרי שנכתוב כמה פסקאות, נגיע למיטה, חרמנים כמו שני זרים גמורים שלא מספרים שום דבר זה לזה, שלא דורשים הסברים. ה״טָבּוּלָה רָאסָה״ של הדפים, מעטה האנונימיות שריבוי הקולות מעניק לכותבים.
*
בדירה ההיא לא היה שום דבר. אפילו לא רוחות רפאים. היו בה המון צמחים גוססים ועץ אחד, מת.
*
בבית הזה יש הפסקות מים. הילד האמצעי אומר שרוח הרפאים היא שגומרת את המאגרים בבור המים. הוא אומר שהרוח מתה מצמא, ובגלל זה היא שותה את כל המים בבית.
*
ציפורת הזמין אותי לארוחת ערב לכבוד יום ההולדת שלו. יצאנו למסעדה צרפתית. מאחר שידעתי שבארצות הברית, ״צרפתי״ משמעו יוקרתי, התלבשתי בהתאם והתנהגתי הכי יפה שיכולתי. הזמנתי מעט, מרק בצל וצדפות. הוא אכל ברווז. סיפרתי לו בלהט על הצמח שלקחתי מהגג של הבניין הישן של אוון, על דוֹ, הילדה שהצילה אותי, על החיים האפשריים שניהל אוון בהארלם של שנות העשרים, על שולחן הכתיבה החדש ועל הכיסא שהתאמתי לו, על מובי ועל החלוקים היפניים ועל העצבות שהשרתה עלי ההתעלסות עם איש ארך־אף על מיטה מתקפלת ליד מכבש דפוס. ציפורת הסתכל עלי בשתיקה.
יש לך בצל שרוף על השן, אמר כשסוף־סוף השתתקתי.
כשגמרנו לאכול, הגישו לנו דיז'סטיף בכוסיות קטנטנות. שתינו. אחר כך הכנסתי את הכוסיות לתיק. הן היו ממש יפות. ציפורת הסתכל עלי במבוכה. היום יום ההולדת שלי, אמר, בבקשה אל תגנבי היום. אני אקנה לך את הכוסיות. והוא קרא למלצר וקנה לי אותן.
*
התינוקת מצטחקת בפעם הראשונה. היא עושה מין קול של לווייתן, ומיד אחר כך מתחלק הצליל לארבעה הבזקי צחוק קלילים, קולניים ומחוספסים.
*
וייט לא התלהב מחוות הדעת הראשונה שלי על אוון. הוא השאיר לי פתקית על מסך המחשב שלי: ״קודם תמצאי משהו שיהיה אפשר לתרגם לאנגלית ותחזירי לי את כיסא העץ שגנבת מהשירותים, ואחר כך נבדוק מה אפשר לעשות עם האוון שלך. Yours, ו'.״
שלא כמו רוב המו״לים האמריקאים, וייט לא היה חד־לשוני. ושלא כמו רוב האמריקאים דוברי הספרדית שבילו תקופה ארוכה או קצרה באמריקה הלטינית, ומאמינים שבכך עברו מעין טבילת אש בינלאומית בעולם השלישי שמכשירה אותם שכלית ומוסרית — אני לא ממש יודעת לְמה — וייט דווקא הבין את המנגנונים הדפוקים שעומדים מאחורי תולדות הספרות הלטינו־אמריקאית. לנוכח סירובו הייתי אמורה להיכנע ולוותר על אוון.
*
האמצעי לאבא שלו:
לתמנונים יש בולבול?
אני עובד.
ולשרימפסים? ולספוגי ים?
האבא של הילד האמצעי מהרהר רגע, ואחר כך:
השרימפסים הם בעצמם בולבולים.
*
בתחילת ההיריון עם התינוקת, הרופא אמר לי שההיריון הזה כרוך ״בסיכון גבוה״. הפסקתי לעשן, הפסקתי לשתות, הפסקתי ללכת. פחדתי שהתינוקת לא תצליח להתפתח, או שמשהו ישתבש בדרך: שחוט השדרה שלה יֵצא פגום או עקום; שמערכת העצבים שלה תהיה רופפת; שהיא תלקה בפיגור שכלי, בקשיי למידה, בעיוורון, במוות פתאומי. אני לא דתייה, אבל יום אחד, באמצע הרחוב, חטפתי התקף חרדה — אחותי לָאוּרָה הסבירה לי אחר כך שזה היה התקף חרדה — והרגשתי צורך לעצור מול כנסייה. נכנסתי להתפלל. זאת אומרת, נכנסתי לבקש משהו. התפללתי למען התינוקת חסרת הצורה, למען האהבה של אביה ואחיה, וכדי להפיג את הפחד שלי. משהו בדממה החזיר לי את הביטחון בלב שברחמי, באותו לב רווי דם, ובו אבי העורקים; בספוג הזה, באיבר שפועם.
*
רומן דחוס, נקבובי. כמו לב של תינוק.
*
העותק של ״יצירות״ מאת אוון ששאלתי מהספרייה כלל כל מיני תצלומים שסודרו פחות או יותר באקראי בין העמודים של ״רומן כמו ענן״. אחת התמונות משכה את תשומת לבי. את רוב העמוד תפסו שני שלישים מהצדודית של אוון. מצח רחב ועליו קווצת שיער מתולתלת. אף דקיק, כמעט כמו מקור. גבה מצילה על עפעף שנראה אך בקושי, עין רכה, ישנונית. רמיזה עמומה של שפה עליונה. כל היתר, שחור. אדם נטול פנים כמעט. תלשתי את התמונה בזהירות ותליתי אותה על אחד הענפים של העץ המת, ליד שולחן הכתיבה שלי — ממילא לא התכוונתי להחזיר את העותק לספרייה.
*
בעלי ואני צופים בסרט עם הילדים. הסרט נקרא ״גשם של פלאפל״.7 העלילה שלו מגוחכת. התינוקת, הנבונה מבין ארבעתנו, נרדמת אחרי כמה דקות; האמצעי מחזיק מעמד רק עוד טיפה. אנחנו מעבירים אותם ללול ולמיטה, בהתאמה, ומביטים בהם בשנתם. איכשהו, אנחנו אוהבים דרכם, באמצעותם. ואולי אנחנו אוהבים יותר באמצעותם — כאילו בואם מילא במשהו את החלל שחיבר והפריד בינינו, גורם זר שעם הזמן הפך לצידוק הבלעדי לקיומנו. אנחנו מנשקים אותם על המצח, סוגרים את הדלת של חדרם. אנחנו נמרחים על המיטה שלנו וממשיכים לראות את הסרט עד הסוף ולא מצליחים להירדם.
7 כך נקרא הסרט בעברית. מקור זהו סרט אמריקאי בשם: ״Cloudy with a Chance of Meatballs״.
*
לפעמים הייתי ישנה על ספה בקומה העשירית של הבניין שלי, כי בבית שלי היה רועש מדי ומחניק. מובי תמיד היה בא להתרחץ; ציפורת אכל צנימים לארוחת הבוקר; דקוטה התעסקה עם הדלי; וייט חזר שוב ושוב על הסיפור קורע הלב שלו; והיו גם הצמחים החיים המאיימים ועץ מת, ותצלום רפאים של חילברטו אוון שהפריע לי לישון.
*
הזמנתי את וייט לפאב בשכונה שלי כדי לנסות לשכנע אותו בנוגע לאוון. כל היום ההוא דיברנו על סַן חוּאַן דֶה לָה קרוּס,8 על איזה טקסט מעולה שמישהו כתב עליו. הבאנו איתנו את הטקסט, כי ההוצאה תכננה להוציא מהדורה דו־לשונית ומבוארת של ״המזמור הרוחני״. בילינו את הערב בשינון השירים, על הגיאיות השוממים והמיוערים, מזמינים סיבוב ועוד סיבוב של ויסקי. לפעמים היינו משאירים את המשקאות על הבר ויוצאים החוצה לעשן. במהלך אחת ההפסקות הללו ניסיתי לשקר לווייט:
8 San Juan de la Cruz (1591–1542): נזיר, משורר ומיסטיקן ספרדי. נחשב לפטרונם של משוררים שכותבים בספרדית.
אתה יודע שחילברטו אוון היה לקוח קבוע פה?
לא, לא נראה לי. הבר הזה נפתח בשנות השלושים או הארבעים, ובדוח שלך כתוב שאוון חי בניו יורק קודם לכן.
טוב, בסדר, הוא לא ישב פה, אבל אתה יודע שהוא היה חבר של גַרסיָה לוֹרקָה?
סן חואן, בואי נתמקד בסן חואן. איך מתרגמים את הקקופוניה המקסימה הזאת: ״ממול מלמול מילים עולה״?
מישהו מהל משהו במשקה שלי בזמן שעישַנּו בחוץ. כשחזרנו סיימתי את הכוסית בלגימה אחת והתחלתי להרגיש שאני חושקת בווייט. ניסיתי לנשק אותו, אבל הוא התנגד. הילה כחולה הופיעה סביב ראשו, וייט, אתה סוג של סן חואן. אני הולך לשירותים, אמר לי. המלצר שעמד מאחורי הבר נראה לי גבוה מאוד, כאילו מתחו אותו. השיניים שלו היו ארוכות, היה לו חיוך שטני. אנשים צחקו. וייט התעכב שעות בשירותים. עצמתי את העיניים לרגע. כשפקחתי אותן ראיתי לצדי את ויליאם קרלוס ויליאמס. הוא הרכיב משקפיים ענקיים ובדק למישהי את הפות על הבר. על אחד השולחנות עמד זוברופסקי, המשורר, וניצח על תזמורת דמיונית. עזרא פאונד היה תלוי בכלוב בפינה של הבר ותפס בהנאה את הבוטנים שהשליך לעברו גרסיה לורקה. בואי נלך מפה, נשמע קולו של וייט מאחורַי. התעקשתי לשלם, אבל גנבו לי את הארנק. הוא שילם ופנינו לכיוון היציאה. לפני שיצאנו ראיתי את אוון אוכל שיירי בוטנים בעצב תהומי מתחת לכלוב של עזרא פאונד.
חצינו רחוב ועוד רחוב עד שמצאנו בית חולים. תוך כדי צעידה הסתכלתי על ירכַי העטופות בגרבונים אפורים, כאילו ביקשתי לא לאבד אחיזה במציאות. התקדמנו מהר על המדרכות המכוסות בקרה. וייט דיבר איתי על העץ שצמח מחוץ לבית שלו. הוא רצה לגדום אותו. הגוון של הרגליים שלי היה כגון המדרכות בחורף: הן נראו כמו המשך של המדרכה. סיפרתי לווייט על העציץ עם העץ שגנבתי מהגג של אוון. הסתכלתי על הרגליים שלי כדי לא לראות יותר כלום. הייתי אישה אפורה, אישה־מדרכה. סן חואן, בואי נתמקד בסן חואן: הגרבונים, המדרכות: אהובי, ההרים. האלכוהול, החורף, הקרה, הכול היה מעין הצטברות מעורבבת של משהו דמוי ריר, שכבות על גבי שכבות של הליקוק העיקש של העיר.
אם מישהו יראה אותי גודם את העץ, אני אגמור בכלא? שאל אותי וייט.
הגיאיות השוממים והמיוערים: מאגרי עקבות ואבק.
אני חושבת שכן, וייט. הרחובות והרגליים: האיים המשונים. בהיגיון של החולה, של האידיוט, הנהרות הגועשים, הכול עומד לבוא על פתרונו. הגרבונים, המדרכות, עקבות ואבק, רחובות ורגליים: שריקתן של רוחות האהבה. וממול מלמול מילים עולה.
את מוכנה לעזור לי לגדום אותו?
מה?
את העץ.
אבל שום דבר לא בא על פתרונו. בבית החולים חשבו שלקחתי סמים מרצון. כדי להרגיע אותי נתנו לי ואליום. הגיאיות השוממים. אולי מַתּי פעם נוספת, כמו ביום ההוא, על הגג של אוון. ישנתי: ליל מנוחה. אני לא יודעת אם שעות או דקות: המוזיקה הדוממת, הבדידות הרועמת. כשהתעוררתי ביקשתי מווייט את הטלפון הנייד שלו והתקשרתי לאחותי לספר לה מה קרה. היא הסבירה לי: חטפת התקף חרדה. אמרתי לה: לא, סיממו אותי ושדדו אותי: הארוחה שמפיחה חיים ומושכת בכבלי האהבה.9 וייט לא מש ממיטתי עד שהתאוששתי.
9 שורה שלקוחה מתוך ״שיר רוחני״ מאת סן חואן דה לה קרוס.
לקראת הצהריים הוא לקח אותי לפתח הבניין שלי. עדיין מטושטשת קלות מהוואליום ואסירת תודה, הבטחתי לו שאעזור לו לגדום את העץ. הוא הבטיח לי שהוא יקרא את הרשימות שלי על אוון בעיון רב יותר. רק תרחיבי טיפה את התחקיר שלך כדי שנוכל לכתוב תקציר על החיים שלו, אמר לי וחיבק אותי. הוא גם אמר שאני לא חייבת להחזיר את הכיסא, שממילא אף אחד לא השתמש בו. נכנסתי לבניין ובירכתי את השוער, עליתי הביתה וצחצחתי שיניים. או שאולי לא צחצחתי שיניים.
*
כולנו חולים בשפעת. האמצעי היה הראשון שנפל למשכב. אחריו הגיע תורה של התינוקת. ועכשיו בעלי ואני. אנחנו נפלנו הכי חזק. האמצעי אומר שלכל בן משפחה יש וירוּכְס אחד. ושבסך הכול, יש לנו ארבעה וירוכסים.
*
בארץ ההיא אנשים תבעו. הם התקשרו למשטרה. דקוטה באה אלי כמה ימים אחרי התקרית בבר. היא שאלה אותי:
כבר הודעת למשטרה?
לא, בשביל מה?
היא התקשרה במקומי, דרמטית, במבטא זר מזויף. אתמול בערב כמה גברים סיממו אותי ושדדו אותי, אמרה להם. הם השתמשו בכרטיס האשראי שלי וגנבו לי את כל הכסף. דקוטה היתה אלופת הדרמות. כעבור כמה שעות התייצבו בדירה שלי שני שוטרים במדים. הם שתו קפה בפינת האוכל ורשמו הערות בפנקס. החוקר יתקשר אלייך בעוד כמה ימים, אמרו לי לפני שהלכו. הצעיר מבין השניים הושיט לי כרטיס ובו שמו המלא, מספר הטלפון שלו ולב ובתוכו סמיילי. תליתי את הכרטיס בין ענפי העץ, ליד שולחן הכתיבה שלי. דקוטה ואני השתכרנו וראינו סרט של ג'ים גַ'רמוּש.
*
בעלי אוהב את הסרטים של קיוּבּריק וגם סרטי זומבים, מכל הסוגים. שכבנו במיטה ארבעתנו, עם הווירוס, וצפינו בסרטי זומבים ובסרטים של קיובריק לסירוגין. אני לא מבינה איך הוא יכול לאהוב את שני הדברים גם יחד. אני מתעמתת איתו: זה כמו להימשך לגברים ולנשים בעת ובעונה אחת. האמצעי תורם את חלקו: זה כמו לאהוב קורנפלקס עם חלב.
*
החוקר התקשר אלי הביתה כעבור כמה ימים. הוא התקשר ביום ראשון. Detective Matías speaking, אמר לי. למחרת פגשתי אותו במשרד שלו, שנמצא במשרד ממשלתי, מול בית הספר היסודי סנט מֶרי. בחדר הקבלה היו כמה כיסאות מעץ, ועל הקיר לוח שעם ועליו הפעילות השבועית: תצלומי נעדרים, מספרי חירום, רשימת עבירות אפשריות, מודעה מודפסת במכונת כתיבה על כומר קתולי שחברי כנופיה החטיפו לו מכות בראש במחבט בייסבול. פעם אחר פעם: נזקי פנים וגולגולת.
בחדר ההמתנה עמד ריח של פיפי. מזכירה הכניסה אותי לחדר שבו כנראה התנהלו החקירות. למקום נכנס איש קטנצ'יק בעל תווי פנים אינדיאניים ומבטא של הבּרוֹנקס. הוא היה קריקטורה של חוקר משטרה: כובע, כתפיות וקיסם בין השיניים. החוקר מָתִיאס הציע לי קפה.
*
אני בכלל לא אוהב סרטי זומבים, למה כתבת שאני אוהב סרטי זומבים?
ככה.
אני מבקש שתמחקי את הקטע עם הזומבים.
*
ערב אחד, כשהיינו אמורים לסיים לקרוא כמה כתבי יד מקוריים, וייט הזמין אותי אליו הביתה לפיצה. עבדנו עד מאוחר, ובסביבות ארבע לפנות בוקר הוא נרדם על השולחן. אני נמנמתי על הספה שלו עד אור הבוקר, תוך עלעול בספרים שנערמו בכל הבית. האזנתי לנחירות השלוות שלו על משטח השולחן. וייט, נוכחתי לגלות תוך חיטוט בספרייה הפרטית שלו, רחש חיבה יתרה לג'וֹשוּאָה זוברופסקי. חשבתי שאולי זה יעזור לי לשכנע אותו בחשיבותו של חילברטו אוון. ככה עובדת ההצלחה הספרותית, לפחות בקנה מידה מסוים. הכול שמועות, שמועות שחוזרות על עצמן עד שנוצרים יחסי קרבה.
*
חזרתי כמה פעמים לספרייה של אוניברסיטת קולומביה כדי לחפש ספרים, עיתונים, תיקיות, או כל מסמך אחר שישפוך מעט אור על התקופה שבה שהה אוון בניו יורק. בהמלצתו של וייט התחלתי לנהל רישום בכל מה שקשור אליו, רשמתי את ההערות שלי על פתקיות פוסט־איט צהובות, ובדירה הייתי תולה אותן בין ענפי העץ היבש כדי לא לשכוח, כדי שאוכל לחזור אליהן ביום מן הימים ולסדר אותן. הרעיון היה שברגע שהעץ יהיה מפוצץ בפתקיות, הן יתחילו לנשור מעצמן, ואז אאסוף אותן בסדר שבו הן נשרו, ולפי הסדר הזה אכתוב את חייו של אוון. בפתקית הראשונה נכתב:
הערה: הרכבת התחתית של ניו יורק נוסדה ב־1904.
עד היום אני שומרת את הרשימות האלה. כשעברנו דירה הוצאתי את הפתקיות מהמעטפה שבה שמרתי אותן כשעזבתי את העיר ההיא והדבקתי אותן על הקיר, מול שולחן הכתיבה שלי. הילד האמצעי לומד לקרוא, ומבלה שעות מול הקיר הזה בניסיון למצוא משמעות בפתקיות. הוא לא שואל אותי כלום. בעלי, לעומת זאת, רוצה לדעת הכול.
*
דקוטה נהגה להופיע בשלושה ברים שונים וכשנזקקה למזומנים שרה גם ברכבת התחתית. ערב אחד הלכתי לראות אותה באחת התחנות של קו מספר אחת. לקחתי את כיסא העץ שלי והשענתי אותו על קיר הרציף, כשפנַי אל המסילה. דקוטה והחבר שלה התמקמו במרכז המעבר. החבר שלה ליווה אותה בגיטרה והסתכל בה כמו שמסתכלים הפיתומים על הבובות שלהם, או כמו שהורים מסתכלים על ילדיהם. הרכבות חלפו על פניהם. היה ברור שהוא בז לה ומכבד אותה בה במידה. הרכבות היו נעצרות מולי. הוא העריץ אותה ופחד ממנה. הוא ניגן לא רע באותו ערב, והיא שרה בעוצמות שמעולם לא שמעתי אצלה. אבל איש ממאות הנוסעים שיצאו מהרכבות לא עצר להאזין להם. דקוטה היתה שילוב של וינסֶנט גָאלוֹ וקימיָה דוֹסוֹן, בתוך גוף של מי שעתידה להיות קשישה יהודייה. היא התנועעה בחוסר חן משווע, אבל קולה, אלים ורך כמו כאב עמוק, פילח את הרציף ואת ראשי. רכבת נעצרה. מאחורי דקוטה, בין המוני הפנים שהתגודדו במנהרה, דימיתי לראות את פניו של אוון למשך שבריר של שנייה. אבל הייתי משוכנעת שגם הוא ראה אותי.
*
הערה (אוון כותב לסֵלֶסטינוֹ גוֹרוֹסטיסָה)10: לניו יורק מתחילים להתוודע דרך הסאבוויי. שם נגמרת הפרספקטיבה השטוחה, האופקית, ומתחיל נוף בעל נפח, בעל עומק כפול, שמכונה גם הממד הרביעי, של הזמן.
10 Celestino Gorostiza (1967–1904): מחזאי ובמאי תיאטרון וקולנוע מקסיקני.
*
דקוטה אהבה את העץ המת שלי. ואני אהבתי את העובדה שהיא אוהבת אותו. הוא אורח לי לחֶברה ואנחנו מדברים המון, אמרה לי פעם. ומה הוא אומר לך? הוא לא אומר לי כלום, הוא מת. היא השקתה אותו כשנסעתי לאנשהו מטעם העבודה. האביב הגיע ומכל עבר פרחו פרחים. דקוטה הסבירה לי שהנרקיסים תמיד פורחים ראשונים — מעין צדק פואטי כדי לכפר על האמונה הרווחת שהם תמיד קופצים בראש. אבל העץ לא לבלב. כשחזרתי הביתה דקוטה הכינה לי דג עם ירקות. שתינו בקבוק יין והיא אמרה לי שהיא החליטה להיפרד מהחבר שלה ושאלה אם היא יכולה לגור אצלי תקופה, עד שתמצא לעצמה סידור. למה את עוזבת אותו? שאלתי. בגלל הסקס, היא אמרה.
לדקוטה היו פנים מדהימות. היא אהבה להגיד שהפרצוף שלה הרוס — בתור נערה, היא קראה את מרגריט דיראס ואימצה את הרעיון שיופי זה מין עניין צרפתי שכזה. ויכול להיות שהיה משהו בדבריה. דקוטה הזכירה את אָנָאִיס נין והלכה עם תספורת קצוצה כמו זו של ג'ין סיבֶּרג בסרט ״עד כלות הנשימה״.
*
את מובי לא עניין העץ שהכיל את סיפורו העתידי של אוון. כשהיה מגיע לדירה הוא היה תולה עליו את הכפפות שלו כאילו מדובר בקולב.
*
במהלך הפשיטות שלי על הספרייה לא מצאתי שום פרט חשוב ולא הגעתי לתגלית מרעישה, אבל שיקרתי לווייט. אמרתי לו שבספרייה הקטנה והמבולגנת של המכון ההיספאני של אוניברסיטת קולומביה מצאתי כתב יד מקורי, אנונימי וכמעט בלתי־קריא שנכתב ברישול במכונת כתיבה, ובו סדרה של תרגומים מבוארים של שיריו של אוון. קרוב לוודאי שהתרגומים שייכים לזוברופסקי: הם היו חתומים באותיות JZ&GO. לא יכולתי לבדות שקר פחות אמין מזה על אוון, אבל וייט החליט לזרום איתי. הבטחתי להגיש לו טיוטה של תעתיק מילולי שאני עצמי אכתוב.
*
דקוטה עברה לגור איתי. היא הגיעה כשבידה האחת מזוודה קטנה בצבע ירוק בקבוק ובידה השנייה דלי. בלילות שלא שהיתי בחוץ, היינו ישנות יחד במיטה שלי, למרות שעל פי רוב היא היתה חוזרת מאוחר מאוד מהעבודה. היא היתה נכנסת עירומה למיטה ומחבקת את גבי, שהיה גם הוא עירום, מאחור. היו לה שדיים רכים ותפוחים. היו לה פטמות קטנות. היא נהגה לומר שיש לה פטמות פילוסופיות.
*
בעלי שוב קורא כמה עמודים. שכבת עם נשים? הוא שואל אותי.
*
כשמגיעה שעת ההאשמות, המכה הניצחת היא ההיגיינה המוסרית של כל אחד. ככה היה אומר אֶנריקוֹ, אוקיינוגרף יליד רומא שהתגורר בקומה העשירית בבניין שלי. אנריקו ואני הכרנו במעלית. היו לו סבך של שערות שיבה על הראש, אף מעוקל ונחיריים ענקיים שלשוליהם תמיד היו דבוקים גושי נזלת קטנים. שנינו היינו בדרך למרתף, לחדרי הכביסה והאשפה. אני ירדתי עם שק של כביסה מלוכלכת. הוא ירד עם האשפה שלו. במקום שקית זבל היתה לו מזוודה אפורה מלאה בגרוטאות. Estuff, ענה לי כששאלתי אותו מה יש בתוכה. ליד הפחים הוא הוציא את הדברים שלו, סידר אותם בערימות וחילק אותם בהדרגה בין המכלים השונים. אני צפיתי בו מאחת המכונות, מאריכה את טקס ההיגיינה הצנוע שלי. בלשתי אחריו. החפץ האחרון שהוציא היה פטפון ישן. שאלתי אותו אם המכשיר פועל. כן, הוא פועל. הוא הרשה לי לקחת אותו הביתה. אני אביא לך גם כמה תקליטים במתנה, הבטיח לי. הוא לא קיים את הבטחתו. אבל יום אחד הוא הזמין אותי לארוחת ערב בקומה העשירית.
*
אז שכבת פעם עם אישה או לא? מתעקש בעלי. לא, אני עונה. לא הייתי יודעת מה עושים.
*
הערה: מדי יום ביומו, לפני שעלה על הרכבת התחתית, אוון שקל את עצמו. בתחנה של רחוב 116 היה משקל שאישש לו את הידיעה שהוא מתפרק. 126 פאונד, 125 פאונד. מעולם לא נודע לו כמה קילוגרמים ממשקלו הוא איבד בשבוע.
*
לפני שעברנו לבית הזה חיינו בדירה קטנטנה, בקומת קרקע, בלי טיפת אור. שם חיינו בעלי, הילד האמצעי ואני. אור השמש היה חודר רק לחדר השירותים, שהיו בו גם מכונת כביסה, אמבט וארונית מלאה בתרופות ובצנצנות קרמים שלא השתמשנו בהם, ולפעמים גם ספלי קפה וגרביים מלוכלכים שאיבדו את בני זוגם. ביום שעשינו את בדיקת ההיריון, בעלי התיישב על מכונת הכביסה בזמן שהשתנתי. השירותים היו פינת המבוגרים שלנו, ואלה היו המקומות הקבועים שלנו, האסלה ומכונת הכביסה: שם היינו מקבלים החלטות, שם היינו רבים כדי שהילד לא ישמע. את הבדיקה הראשונה הצפתי והיא נהרסה. הוא נאלץ לצאת לקנות ערכת בדיקה נוספת. בינתיים הכנסתי למכונת הכביסה את כל הבגדים שמצאתי זרוקים ברחבי הבית. כולל סמרטוטי מטבח, סדינים ודובי. הילד האמצעי, שבאותה התקופה היה רק ״הילד״, שיחק משחקי וידיאו בסלון. נתתי לו נשיקה בשיער וחזרתי להסתגר בחדר השירותים. כשבעלי חזר, הוא התיישב על המכונה הפועלת ואני עשיתי פיפי, שלוש טיפות של פיפי. הפעם לא הרסתי כלום. סגרתי את מכסה האסלה, הנחתי עליו את ערכת הבדיקה. התיישבתי על שפת האמבטיה וחיכיתי, ראשי שעון על רגלי בעלי, שהתערסלו קלות לקצב נהמותיה הלחות, האימהיות, הכבדות, המעגליות של מכונת הכביסה.
בקרוב יהיו לך אח או אחות, בישרנו לילד, אבל הוא המשיך לשחק במשחקי וידיאו.
חבל, אמר, רציתי ארנבון.
*
אכלתי ספגטי עם אנריקו. הדירה שלו, בקומה העשירית של הבניין, היתה מלאה בספרים, בספלים, בתיקיות, בחפצים חסרי תועלת. התחשק להשליט בבית הזה סדר עלילתי. היתה לו ספרייה מלאה עד אפס מקום בתקליטים של 33 סיבובים בדקה, אבל כבר לא היה בְמה לשמוע אותם. אנריקו הוציא אותם בזה אחר זה בזמן שהכין את ארוחת הערב. זו פנינה אמיתית, אמר לי, אלה השירים הראשונים של רוֹבֶּרטוֹ מוּרוֹלוֹ. בחנתי את הרשימה, צד א' וצד ב': לא מצאתי שום שיר שהכרתי. אותו את חייבת לשמוע, גם הוא נפוליטני. ולזה אנחנו חייבים להאזין ביחד יום אחד. גבעת התקליטים גבהה עוד ועוד — אני הנחתי אותם בערימה על שולחן האוכל. כשהארוחה היתה מוכנה, אנריקו החזיר אותם למקום. אולי בניסיון שפל לעשות צדק, בזמן שאכלנו סיפרתי לאנריקו על סופרים לטינו־אמריקאים שהוא לא קרא.
*
בערב אכלנו טָמָלֶס מתוקים. בתחילת הארוחה דיברנו על הירושימה כי האמצעי רצה לדעת מה זה פצצת אטום, ואחר כך דיברנו על הסולן של ג'וֹי דיוויז'ן, ששמו פרח לנו מהזיכרון. בשלב כזה או אחר האמצעי קוטע אותנו:
גם אני יכול להגיד משהו?
כן.
אני רוצה להגיד לכם שלא הצלחתי לראות את הסוף של ״גשם של פלאפל״ כי נרדמתי.
*
הגברים שאיתם שכבתי היו נרדמים מיד אחרי הסקס, ואילו אני הייתי סובלת מנדודי שינה בלתי־מנוצחים, במיוחד אם האדם שלצדי היה מצליח לספק אותי. באותה עיר אחרת, באותה דירה אחרת, פשוט הייתי יוצאת מהמיטה ומתיישבת מול שולחן הכתיבה שלי. הייתי חוקרת את הדיוקן של אוון, שהביט בי כפרי גנוז משלכת התזכורות החקוקות על גבי פתקיות צהובות, שהלכו והצטברו בין ענפי העץ המת.
לאוון היו פנים רוחניות, מרוחקות ונוגות, כשל קדוש מעונה. עצמות לחיים זוויתיות, סנטר מחודד, עיניים קטנות מדי: הגיאומטריה הבלתי־אפשרית של ילידי מיצ'וֹאַקָן. הגוף שלו היה רפה, כמוש, כנוע. תווי פנים של אינדיאני ומבנה גוף של ילד אירופי: שום חלק בו לא התאים לשלם. פעם שמעתי מישהו אומר שהאישיות היא רצף של פעולות מוצלחות. המקרה של האיש מהדיוקן היה ההפך הגמור: הסדקים והפערים ניכרו עליו. במבט קרוב היה קל לדמיין אפילו את הנקודות שבהן ניסה להסתיר שבריריות מסוימת באמצעות קרעי אישיות שאולים, איתנים ובטוחים יותר. בעלי שואל אם אני באמת סובלת מנדודי שינה אחרי סקס. אני אומרת לו: לפעמים. ומה את עושה אחרי שאני נרדם? אני מחבקת אותך, אני מקשיבה לנשימות שלך. ואחרי זה? הוא מתעקש. אחרי זה כלום, אחרי זה אני נרדמת.
*
ההיריון השני שלי עבר עלי בשינה. בשבוע השלושים ותשעה העירו אותי הצירים. בעלי קרא לצדי. לקחתי את ידו בידי, והנחתי אותה על הקימור של בטני. אתה מרגיש? שאלתי אותו. היא בועטת? לא, היא בדרך. הלידה הראשונה שלי היתה בניתוח קיסרי, כי לא הרגשתי כלום, הצירים פשוט לא הגיעו. הפעם, התחושה נולדה באזור הגב התחתון. זה היה מין חום קפוא. אחר כך העור סמר ונמתח מהצדדים למרכז. תופעה ביולוגית שהיא ביסודה גיאולוגית: רעידה, קימור קל, ואחר כך מתחילה כל הכרס להתרומם, כמו גוף יבשה שבוקע ומבקע את פני הים. והכאב, כאב שדומה יותר לניצוץ, ניצוץ שמשאיר אחריו שובל, משאיר עקבה ומתפוגג באותה דרך בלתי־מוסברת שבה הוא הופיע.
*
הערה: אוון נולד באֶל רוֹסַריוֹ, סינָלוֹאָה. אבל זה חסר חשיבות. הוא נולד בארבעה בפברואר, 1904.
*
כשקשה לי להירדם אני נכנסת לחדר של הילדים שלי ומתיישבת על כיסא הנדנדה. אני מקשיבה לנשימות האטיות שלהם שממלאות את כל החדר. גם התינוקת נולדה בארבעה בפברואר. הילד האמצעי נולד בארבעה במאי. שניהם נולדו ביום ראשון.
*
אנריקו לא הכיר את חילברטו אוון, שחי במנהטן בין 1928 ל־1930, בתקופת הרנסנס של הארלם ובתחילתו של השפל הכלכלי הגדול. אף על פי שהשאיר אחריו מכתבים, כמה הקדמות ליומנים וקומץ שירים טובים, אין הרבה מידע על שהותו בניו יורק. ידוע, למשל, שהוא התגורר בבניין עתיק ברובע הארלם, מול פארק מורנינגסייד, ושבאותן השנים, בצד השני של הפארק, שקד לוֹרקָה על ״משורר בניו יורק״. במרחק של כמה רחובות מהדירה שלו החל זוברופסקי לעבוד על הפואמה שלו ״That״. מעט צפונה משם ניגן דיוּק אלינגטון במועדון ״מקסיקו״. אבל מהדברים שכתב על אותה התקופה עולה שאוון שנא את ניו יורק והתרחק מכל המתרחש בה. קרוב לוודאי שהוא לא נתקל בלורקה יותר מפעם או פעמיים, שאת זוברופסקי הוא אפילו לא הכיר ושמימיו לא ראה הופעה של דיוק אלינגטון.
*
הגרסה הראשונה של השכתוב המזויף שהגשתי נחלה הצלחה מסחררת. הגעתי ביום שישי עם ערימה של דפים כתובים ב״וורד״, ברווח של שורה וחצי, בגופן ״טיימס ניוּ רוֹמאן״. וייט קרא אותם בנוכחותי בשיא ההתלהבות, ונראה משוכנע ואסיר תודה. אם אכן מדובר בתרגומים של זוברופסקי לשירים של אוון, כי אז נפל בידינו אוצר. הוא ביקש לראות את כתב היד המקורי. נאלצתי לייצר אותו בסוף השבוע, בעזרתו של מובי: מכל האנשים שהכרתי, הוא היה היחיד שיכול לזייף פריטים מהסוג הזה. מובי הגיע לדירה שלי כשהוא מצויד במכונת כתיבה רֶמינגטוֹן משנת 27' ובדפים עתיקים. בתור פיצוי, לכאורה, התעלסנו. הוא אמר לי שהוא אוהב את השדיים שלי למרות שהם טיפה קטנים.
*
הערה: אוון היה עיוור במותו. הוא נפטר משחמת הכבד ב־9 במרס 1952, בפילדלפיה. הוא התנפח כל כך עד שצמחו לו שדיים.
*
יש לנו שכן שמגדל קרפדות. ותיקנים לוחשים כדי להאכיל בהם את הקרפדות שלו. אנחנו נתקלים בו בכניסה לבית והילד האמצעי מספר לו שיש לו דינוזאור ליד המיטה, אבל מגומי, כי הדינוזאור מהפלסטיק הקשיח נשבר.
עדיף קרפדות חיות, אומר השכן, כי הן אוכלות את היתושים ואת הג'וקים.
הילד מביט בו בתשומת לב:
הדינוזאור שלי אוכל יתושים וקרפדות. ג'וקים לא, כי זה מגעיל אותו.
*
חזרתי פעמים רבות למשרד של החוקר מתיאס. בביקור השני שלי ישבנו בחדר החקירות, שתינו קפה ואני עניתי על השאלות שלו, משוכנעת שבסוף יתברר שאני האשמה בסיפור. הרגשתי אשמה בגלל המחשבון שגנבתי בגיל אחת־עשרה מבית הספר לנזירות. נזכרתי במורה למתמטיקה שפעם רחצה לי את הפה בסבון בטענה שהיא לא יכולה לשלוח אותי הביתה עם הפה המלוכלך שלי; רבצו עלי הספרים שגנבתי מכל מיני ספריות; והנשיקות שנתתי לחבר של החברה שלי; והנשיקות שנתתי לחברה שלי. אבל יותר מכול הכביד עלי התרגום המזויף של זוברופסקי לקובץ השירים של אוון.
כמה כוסות ויסקי שתית באותו הערב? הוא שאל אותי.
אפילו לא אחת, אולי חצי, או שלושת רבעי כוס.
איך היית מתארת את האדם שחסם אותך ביציאה מהבר?
הוא היה שחור. מין לטיני כזה. משהו בין היספאני לאפרו־אמריקאי.
תרצי להוסיף משהו?
לא, תודה.
החוקר מתיאס הבטיח להתקשר אלי ברגע שהמקרה ייפתר. זה ייקח כמה שבועות, אולי חודשים.
*
השכן שלנו מארגן את מסיבת יום הולדתו הארבעים ואחת. ביום ראשון הוא קונה ארבעים ואחד בעלי חיים בשוק סוֹנוֹרָה ומפזר ארגזים, אקווריומים וכלובים בחצר המשותפת של השיכון שלנו לעיני השכנים ההמומים שמגיעים מהארוחות המשפחתיות שלהם בזה אחר זה, שיכורים קלות. אני משקיפה עליהם מהחלון שבסלון. הילדים מעריצים את השכן. ביום הולדתו הוא הולך ליער ומשחרר את החיות, חיה אחת לכל שנה משנותיו: שלוש קרפדות, שלושה צבים, שתי ציפורים, שלושים ושניים תיקנים לוחשים (Gromphadorhina portentosa) ולטאה אחת. כל השכנים מוזמנים למסיבה. הוא מספר על טיול בתאילנד, על טקס בודהיסטי, על מקדש, על אישה, על שלושים ומשהו בעלי חיים, אבל אני לא מקשיבה לו. במרכז החצר של השיכון, שני תיקנים ענקיים מזדווגים בתוך אקווריום.
*
אחרי שהשאיל לי את הרֶמינגטון, מובי הרגיש חופשי לבקר אצלי בתדירות הולכת וגוברת. הוא בילה ימים שלמים בתוך האמבט שלי, בבישול במטבח, בהשקיית הצמחים ובשתיית קפה עם דקוטה. התחלתי לשנוא את מובי. היה לו ריח רע. הוא השאיר שערות על הסבון שלי. ביקשתי מאנריקו רשות להשתמש בספה שלו בקומה העשירית, והייתי חוזרת הביתה רק אחרי שווידאתי שמובי יצא.
*
אתמול בעלי שאל אותי אם הוא משאיר שערות על הסבון.
*
לפני כמה שנים צילמתי את חילברטו אוון. זה מה שאמרתי לאנריקו. שקר מתוחכם, שמרוב שחזרתי עליו נהפך לחלק מרפרטואר האירועים שלי, לחלק בלתי־נפרד מרצף הזיכרונות. מובן שמעולם לא ראיתי את חילברטו אוון, ודאי שלא בצעירותו, ובטח לא כשאני מחזיקה מולו במצלמה. אבל זה מה שסיפרתי לאנריקו. ישבתי בבית קפה לבנוני ברחוב דוֹנסֵלֶס, במרכז העתיק של מקסיקו סיטי, ואוון חלף על פנַי תחת מטרייה שחורה, ענקית. השעה היתה חמש ומשהו אחר הצהריים. זה קרה רגע אחרי מטח של גשם קיצי, מהסוג שיורד רק במקסיקו סיטי או במוּמבַּיי. את רחובות המרכז שוב הציפו הרוכלים, התיירים, התיקנים, והשיירות העגומות של הפקידים שממהרים בחזרה אל תאי העבודה שלהם, מסופקים ואכולי אשמה — חולצות מקומטות, עור שמנוני — אחרי שבילו כמה שעות מתוקות באחד המוֹטֶלים של השכונה. זה מה שסיפרתי לאנריקו ומיד התחרטתי. מביכה אותי האווירה הספרותית המזויפת שנוצרת כשמתארים את רחוב דונסלס באוזני זרים. אבל אנריקו הנהן, נאמן לסיפורי, ואני המשכתי, גיבורה גדולה. זה קרה אחרי כמה שעות של ישיבה בבית הקפה הלבנוני בציפייה שהגשם ייפסק. הייתי שקועה בקריאה של הגרסה לתלמידים של ״הזיות״ מאת רוּסוֹ, כשמדי פעם בפעם אני צופה בקבוצת הזקנים ששתו קפה ושיחקו דומינו בשתיקה בשולחן שלידי. דבקה בי איזו אמירה של רוסו, אמירה שהתחכום בה עולה על החוכמה, לגבי האופן שבו אנו מאחרים להפיק את הלקח מהצרות, וכך לעולם לא נוכל לנצל לקח זה לטובתנו. אנריקו אמר לי שהוא זוכר את ההגיג הזה. בדיוק החזירו לי מתיקון את מצלמת הפֶּנטַקס שלי באחת ממעבדות הצילום שפעלו ברחוב של בית הקפה הזה, ומתוך שעמום בעיקר, צילמתי פה ושם את הזקנים. תלמידים גרועים של הצרות שלהם, שלף אנריקו בגאווה. כשלבסוף פסק הגשם, שתיתי לגימה אחרונה מהקפה שלי, השארתי שטר של עשרים פסו מתחת לכלי של הסוכר ופניתי לכיוון היציאה. (כשעברתי ליד השולחן של הזקנים, הספקתי לשמוע איזו השערה בנוגע לגוון המדויק של התחת שלי.) לפני שיצאתי עצרתי רגע להביט ברחוב: כשמקסיקו סיטי נרטבת, היא חוזרת להיות העמק ההוא, שהפך לאובססיה עבור קוֹרטֶס, וֵלַסקוֹ וחוּאָן סוֹרייָה. הרמתי את המצלמה, התמקדתי בהולך רגל שהזכיר לי את רוסו ובדיוק דילג מעל שלולית, ולחצתי.
*
הערה (אוון כותב): על פי רוב מקבל הפקיד כגזר דין משמים את השפעתו הנקלית של הגשם ומתכונן בשלווה לדרך מהבית אל המשרד על גבי המדרכות, כשהוא נצמד אל הקירות בזהירות רבה, עוקף שלוליות ובורות ומבצע מעשי לוליינות שמשרים עליו הלך רוח רגשני ופילוסופי.
*
היום מצאתי את ״הזיות״ של רוסו על שידת הלילה של בעלי. הוא אומר שהוא צריך אותו בשביל התסריט שלו.
*
ערב אחד אנריקו ניסה לשכב איתי. אתה מכיר את אינֶס אָרֵדוֹנדוֹ?11 שאלתי אותו בזמן שהוא ליטף את רגלִי. מובן שהוא לא הכיר אותה. אני אתן לך לקרוא את הסיפור הכי מוצלח שלה. קוראים לו ״השוּנָמית״. הוא על אישה צעירה שנוסעת לבקר את הדוד שלה בכפר. הדוד הגוסס קורא לה לבוא כי הוא רוצה להוריש לה את כל רכושו. הצעירה מגיעה לכפר, ועד מהרה הדוד מתאושש. הוא מכריח אותה להתחתן איתו ולישון איתו על ערש הדווי. בזכות נוכחותה המחיה של האחיינית, הדוד הולך ומחלים, ובסופו של דבר הוא מכריע את המחלה. אנריקו ליטף אותי. אני, מתוך חמלה, לא עצרתי בעדו. באותו ערב, אחרי הארוחה, חזרתי לדירה שלי. לפני השינה בכיתי קצת ואוננתי כשאני חוקרת את התמונה של אוון.
11 Inés Arredondo (1989–1928): סופרת מקסיקנית.
*
הקטע של האוננות והתמונה מזעזע, מעיר בעלי. אני מתרגזת, אני מתגוננת כמו ג'וק, וכדי להפסיק לשמוע את הביקורת שלו, אני מקריאה בקול את העלון שנתן לנו השכן שמגדל קרפדות ותיקנים לוחשים:
כשהוא מותקף או מוטרד, התיקן הלוחש משתטח על הארץ או על משטח האחיזה שלו ומשחרר בפראות את האוויר שעצור בקנה הנשימה שלו. התוצאה היא נשיפה מפחידה שמטרתה להבהיל את התוקף.
*
הגשתי לווייט את המקור המזויף בשלמותו. האמת, העותק שייצרתי בעזרת מובי הנתעב היה ראוי למכירה לאספן רציני. אמרתי לווייט שאנחנו יכולים להחזיק בו רק כמה ימים — חששתי שהוא יחפש מומחה ויגלה שהמסמך מזויף — כי אני צריכה להחזיר אותו לספרייה של המכון ההיספאני. וייט הבטיח לי תשובה עד יום שני בשבוע שלאחר מכן, ונתן לי חופש עד סוף השבוע.
*
הסרט שבעלי כותב מתרחש בפילדלפיה. הוא השאיר עותק של התסריט על שולחן הכתיבה שלו ועכשיו אני היא שמחפשת בו משהו. קראתי את כולו. הוא כמעט מוכן, אבל אני לא יודעת איך הוא יסתיים. רווק גוסס בן חמישים ומשהו מסתגר בדירתו ובולש באובססיביות אחר אישה צעירה מבעד לחלון. היא מתגוררת בחדר במלון ממול. אני לא רוצה לדעת יותר כלום.
*
הערה: (אוון לחוֹסֶפינָה פּרוֹקוֹפּיוֹ,12 פילדלפיה, 1948): מאחר שהארבעה בחודש הנוכחי נפל על יום ראשון, הגיוני שמחר יהיה יום שלישי השלושה־עשר, ואני הרי אמור למות ביום שלישי השלושה־עשר בחודש כלשהו. אבל אם לא אמות מחר, המוות יחכה לי, או שאני אחכה לו, המפגש כבר לא ייערך השנה. נחכה ונראה.
12 Josefina Procopio: ידידתו של אוון ומי שהיתה אחראית על איסוף שיריו ועל הוצאתם לאור אחרי מותו.
*
במהלך שבוע החופש שלי, דקוטה ומובי שהו בדירה שלי יחד. מאחר שלא יכולתי לסבול עוד את הנוכחות של שניהם יחד, ביום שישי החלטתי לנסוע לפילדלפיה לבקר את לאורה ואניאה ולבדוק אם בקונסוליה המקסיקנית קיים ארכיון שמכיל מסמכים על אוון. אכלתי איתם ארוחת בוקר ויצאתי לדרכי. מובי בטח יבלה את כל סוף השבוע בתחתונים. ודקוטה תתפוס כל הזמן את האמבטיה. אולי, בשלב כזה או אחר בשבת, מובי נכנס לחדר האמבטיה וראה את הבגדים של דקוטה על הרצפה, ליד השירותים. הוא ראה קרסול דק וכף רגל, ציפורניים מרוחות בלק. הוא התנצל ויצא מחדר האמבטיה, הוא הכין לעצמו קפה או ארוחת בוקר. דקוטה יצאה זמן קצר אחר כך, עטופה במגבת שלי. אולי הם שתו קפה יחד, אולי הם אכלו ארוחת בוקר. הם בטח התעלסו על המיטה שלי, וביום ראשון שוב אכלו יחד בבוקר. ביום ראשון אחר, אולי היינו נכנסים שלושתנו למיטה.
*
בימי ראשון, בעלי, הילדים ואני נוהגים להאזין לרוֹק־דריגוֹ ולאכול פנקייקים לארוחת הבוקר. אבל לא הפעם. בעלי כועס. לא שמתי לב, והוא שוב קרא כמה עמודים מתוך הטקסט. הוא שואל אותי מה בדוי ומה אמת.
*
באותם ימים התחלתי לשקר. שיקרתי בקצב הולך וגובר, ואפילו במצבים שלא היה שום טעם לשקר בהם. אני מניחה שכך עובד ההיגיון של השקר: יום אחד מניחים את האבן הראשונה, וביום המחרת מוכרחים להניח שתיים. בפילדלפיה, אחותי לקחה אותי לבדיקה רפואית כי כאבה לי הכליה — או השחלה — השמאלית. הקונסוליה היתה סגורה למשך כל סוף השבוע, אז טיילתי עם לאורה ואניאה, אכלתי אוכל סיני, ואחרי זה הלכתי למרפאה עקב כמויות הגלוטמט שהכנסתי לגוף. פקידת הקבלה הושיטה לי טופס, ואני מילאתי אותו בערך ככה:
ביקור ראשון במרפאה? כן.
כאבים בחזה? כן, מאוד.
עובדת או מובטלת? מובטלת.
קבוצה אתנית? לבנה.
האם הנך משתייך/ת לכנסייה כלשהי? כן.
לאיזו כנסייה? לכנסייה אנגליקנית.
מקרים של סרטן במשפחה? לא.
מספר ביטוח לאומי: 12345.
*
היום השכן שלנו חגג יום הולדת: הוא לא הזמין אותנו למסיבה שלו.
*
כשחזרתי מפילדלפיה הלכתי ישר להוצאה לפגוש את וייט. הוא לא היה, אבל מצאתי פתקית על המחשב שלי: ״ניצחת. קודם נוציא לאור את המסמך הזה, כולל מבוא שבו נסביר שיש להניח שהוא שייך ל־ז' המהולל, ואחרי שיתעוררו מספיק ציפיות, נפרסם את התרגומים שלך לשירים של א'. שלך, ו'.
נ״ב: ביקרת בבית הקברות בפילדלפיה? הבנתי שאוון קבור שם.״
*
בעלי ואני מוזמנים לארוחת ערב. אני נכנסת לחדר האמבטיה כדי להדגיש את העיניים בעיפרון לפני היציאה. אני מתאפרת ומצחצחת שיניים. העיניים שלי שקועות ומוקפות בעיגולים שחורים. אנחנו סוגרים את ברז הגז, את החלונות ואת הדלתות שפונות לחצר הפנימית. אנחנו מכבים את כל האורות (ומשאירים רק את האור במסדרון). אנחנו נפרדים מהילדים ומהשמרטפית. אני אוחזת בזרועו מחוץ לבית והוא מספר לי שלפני שיצאנו הוא הרג תיקן לוחש ליד הלול של התינוקת. מיד אחר כך הוא אומר: יכול להיות שאני אצטרך לטוס לחפש ״לוקיישנים״ בפילדלפיה, התסריט כמעט מוכן. אני מרפה מזרועו ואומרת לו שאני צריכה לחזור לבדוק אם התינוקת בסדר, הג'וקים מפחידים אותי נורא. אני נכנסת הביתה ומדליקה את האורות. בעלי נכנס בעקבותי. אני פותחת את הברז של הגז ואת הדלת שפונה אל החצר הפנימית. אני לא רוצה לצאת, אני לא רוצה ללכת לשום ארוחה. אני נכנסת לחדר של הילדים וחריקת הדלת מעירה את התינוקת. היא בוכה, אני צריכה להרים אותה על הידיים. אני לא יכולה לבוא איתך, אני אומרת לו, עדיף שתלך בלעדי.
*
לעזוב חיים שלמים. לפוצץ הכול. לא, לא הכול: לפוצץ את המטר הרבוע שאת תופסת בחברה. ובעצם: להשאיר כיסאות ריקים סביב השולחנות שנהגת לחלוק עם חברים, לא באופן מטאפורי, אלא בפועל, להשאיר כיסא, להפוך לחלל בשביל החברים, לאפשר למעגל הדממה סביבך להתרחב ולהתמלא בהשערות. מה שהרוב המוחלט לא מבין הוא שאדם עוזב חיים שלמים כדי להתחיל בחיים אחרים.
*
הערה: בין השנים 1928 ל־1929, אוון החזיק במשרה אפרורית בקונסוליה המקסיקנית בניו יורק. במהלך אותה תקופה הוא כתב מאמר שנקרא: ״שיטה רציפה לגיזום, לניקוי ולמיון הבוטן״.
*
לבקשתי קבעו לי פגישה עם החוקר מתיאס. הלכתי לפגוש אותו בבניין המשטרה. לא באתי לדבר על המקרה, אמרתי לו בעודי מתיישבת מול שולחן הכתיבה שלו — לאור מספר הפעמים שבאתי לפגוש אותו, מן הראוי היה שיפסיק לקבל אותי בחדר החקירות — יש לי רק שאלה. הוא הקשיב לי.
מה קורה אם מישהו מפרסם משהו וטוען שמישהו אחר כתב את זה?
מה, כמו סופר צללים? (הוא לא השתמש במונח הספרדי ״כושי של סופרים״, כלומר, השאלה היתה חפה ממטענים רגשיים.)
פחות או יותר.
לא יודע. אני לא קורא הרבה. אבל בחג המולד שעבר הבת שלי הביאה לי במתנה את ״הנץ ממלטה״. קראת אותו?
*
הילד האמצעי מדבר עם רוח הרפאים של הבית. הוא מספר לי על זה בזמן שאנחנו רוחצים את התינוקת. הוא מרטיב לה את הראש בספוג, ובינתיים אני מסבנת לה את כל הגוף באל־סבון. לשנינו ברור שאנחנו מתעסקים במשהו שברירי מאוד. בקפלים על גבי קפלים של בשר עדין מאוד.
את יודעת משהו?
מה?
אני כבר לא מפחד מפנימבליפנים.
יופי.
אין לך מה לדאוג, אמא, פנימבליפנים תשמור עלינו כשאבא ייסע לפילדלפיה.
למה אתה אומר שאבא נוסע לפילדלפיה?
אבל איפה זה פילדלפיה?
*
בעלי קיבל מכתב ממישהי. אני פותחת אותו לפניו, אני קוראת אותו. לפני שנים אולי היינו מתבדחים ביחד על תוכנו, היינו מנתחים את התחביר חסר הפרופורציות שאופייני למי שמוכר סוג של אושר שחלף, אחר כך היינו משתכרים ומתעלסים במטבח, מעמידים פנים לערב אחד שאין לנו עבר. אבל אנחנו תמיד בוחרים — כי איכשהו מדובר בבחירה — להתנסות בהתחלות של סופים, בטלטלות מקדימות.
כנראה ככה זה. יום בהיר אחד, המאהבות הקודמות של בעלך מסתכלות לעצמן על הרגליים, בוכות קצת, לובשות גרבוני רשת וכותבות מכתב לאהבתן הראשונה. לפעמים, בלילות, כשהבעלים והילדים שלהן ישנים, הן שמות תקליט ישן. הן משתכרות קצת. הן כותבות מכתבים שמורכבים ממשפטי תחביר נואשים, סבוכים: שורות מקוטעות כמו רגליים עם דליות. למחרת הן הולכות לשיעור יוגה וצובעות את השיער באדום בוהק. בשלב כזה או אחר, אולי הן עושות קעקוע של עכביש על הבטן. קרוב לוודאי שהחבר הראשון הזה מתכתב איתן כבר שנים, ולכן הן מרגישות חופשיות לכתוב לו בכל הזדמנות, בכל מצב, ולתבוע את הנתח שלהן מהנעורים האבודים, את טיפות האושר שלהן. אם הוא אומלל בחיי הנישואים שלו, הוא ישתף איתן פעולה. ואם הנשים האלה עדיין לא מתביישות בגופן, הן יזמינו את אהבתן הישנה למלון. למלון בפילדלפיה.
*
כבר כמה ימים שמתקיימות עבודות בבית ממול. הפועלים מפרקים את המרצפות הישנות ומחליפים אותן בפרקט. הם כל היום מאזינים לרדיו. ככה אני מתעדכנת בנעשה בעולם שבחוץ. היתה רעידת אדמה באסיה; יש בחירות פיקטיביות בנפאל; בונים עוד מנהרה במקסיקו סיטי. הפועלים כבר יודעים באיזו שעה אני מיניקה את התינוקת על כיסא הנדנדה שליד החלון. מסודרים בשורה, כמו טוראים, הם משקיפים עלי מהגג, מייחלים לסעודה שלא הוזמנו אליה. אני מגיפה את התריסים ופורמת את הכפתורים של החולצה.
*
הערה (אוון לסַלבָדוֹר נוֹבוֹ,13 פילדלפיה, 1949): בקיץ, צומחים כאן לנשים הרי געש קטנים שנקראים שדיים. זוהי תופעה מטרידה, ולא פעם מתברר שמדובר ב־cheaters, כמו שאומרים באנגלית, כלומר, במילוי שאפשר לרכוש בכל חנות לבגדי נשים.
13 Salvador Novo (1974–1904): משורר, סופר, מחזאי והיסטוריון מקסיקני. ידוע בפרוזה הקולחת שלו. היה הומוסקסואל מוצהר בתקופה של שמרנות ומאצ'ואיזם.
*
לבעלי יש סיפור עתידי בפילדלפיה, ואני לא יודעת עליו שום דבר. סיפור שאולי מתרחש בצדו השני של הסרט שלו. אני לא רוצה לדעת יותר כלום. אחרת הייתי מצנזרת מראש ובאופן חד־משמעי קטעים מחיים שכבר נכתבו וטרם נחוו, חיים שכוללים אישה, מלון, אישה מלאת ביטחון שגונחת כשהיא מזדיינת.
בעלי כותב על הדברים האלה וחושב שאני לא שמה לב.
*
שתי האסלות בבית נסתמו. תחילה נסתמה זו של השירותים שבקומה התחתונה. כשמושכים בשרשרת, האסלה עולה על גדותיה. החרא יוצא מכל מקום אפשרי. בעלי פותח את הסתימה, מציף באקונומיקה את חדר האמבטיה, ומקרצף את הרצפה במרץ בעזרת המטאטא. אבל כלום. אחר כך הוא עולה לקומה השנייה. וחוזר חלילה.
*
בעלי ממשיך לקרוא בבקרים את מה שאני כותבת בלילות, וחושב שאני לא שמה לב.
*
דקוטה עברה לבית החדש שלה עם תחילת הקיץ. היא שכרה דירה בקווינס, לא רחוק מבית קברות. ביום שמסרו לה את המפתחות הלכנו לקנות שלושה דליים של צבע כחול קוֹבַּלט. היא רצתה חדר אמבטיה כמו זה של ז'ולייט בֶּרטוֹ בסרט ״סֵלין וז'וּלי יוצאות לשיט״. פתחנו את כל החלונות ונשארנו בתחתונים. צבענו את חדר האמבטיה, את המטבח וחצי מהחדר היחיד בבית. צבענו לעצמנו את הפטמות בכחול קובלט. כשנגמר לנו הצבע, נמרחנו על הגב על רצפת החדר והדלקנו סיגריה. דקוטה רצתה שנחליף בינינו תחתונים.
*
הכול בדוי, אני אומרת לבעלי, אבל הוא לא מאמין לי. לא אמרת שאת כותבת רומן על אוון? כן, אני אומרת לו, זה ספר על רוח הרפאים של חילברטו אוון.
*
ב״אלף לילה ולילה״ הגיבורה טווה שרשרת של סיפורים בניסיון לדחות את יום מותה. ייתכן שמנגנון דומה, אבל הפוך, הוא שמניע את הסיפור הזה, את המיתה הזאת. המספרת מגלה שבעודה טווה עלילה, אריג המציאות הקרובה שלה מתבלה ונקרע. סיבי הבדיון מתחילים לשנות את המציאות, ולא להפך, כמצופה. אי־אפשר להקריב לא את הבדיון ולא את המציאות. הפתרון היחיד, הדרך היחידה להציל את כל רובדי הסיפור היא להגיף תריס אחד ולפתוח אחר במקומו: להגיף את אחד התריסים כדי שיהיה אפשר לפתוח את כפתורי החולצה: לפרום את הסיפור בתיקייה אחת ולרקום עלילה מחודשת בתיקייה אחרת, פֵּנֵלוֹפֶּה חמקנית. לכתוב את מה שכן קרה ואת מה שלא. בסוף כל יום עבודה להפריד פסקאות, להעתיק ולהדביק, לשמור; להשאיר רק תיקייה אחת פתוחה, כדי שהבעל ישביע את סקרנותו עד תום. לרומן, לרומן האחר, קוראים ״פילדלפיה״.
*
להתחיל כך: הכול קרה בעיר אחרת ובחיים אחרים. זה היה בקיץ של 1928. עבדתי כלבלר בקונסוליה המקסיקנית בניו יורק, חיברתי דוחות על מחירי הבוטן המקסיקני בשוק האמריקאי, שעמד להתפוצץ — כמו שקית בוטנים: כמו שקית מקסיקנים. חלפו כמעט עשרים וחמש שנה מאז. גם לו הייתי רוצה, לא הייתי מסוגל לכתוב את הסיפור מנקודת מבט זו, כאילו עדיין הייתי אותו צעיר רזה ונלהב שתרגם את דיקינסון ואת ויליאמס, עטוף בחלוק אפור.
(הייתי רוצה להתחיל כמו שמתחיל The Crack-Up של פיצג'רלד14).
14 קובץ מאמרים של הסופר האמריקאי פ' סקוט פיצג'רלד, פורסם ב־1945.
*
הילדים שלי חיים עם אשתי לשעבר, כלבה מניו יורק, לטינית ממוצא אירופי שמתעללת בלטינים ממוצא אירופי. לי יש דירה וקבר בפילדלפיה. היא בתו של איש צבא קולומביאני, נשיא לשעבר. אני בנו של מחפש זהב אירי שאמנם לא הוריש לי את שערו הג'ינג'י, אבל ללא ספק הנחיל לי את המרמור המעמדי ואת הנטיות הפזרניות. הכרנו בבוגוטה, ושם התחתנו. הבאנו לעולם שני ילדים במסגרת הנישואים ובדומה לרוב האנשים, היינו אומללים — largely unhappy, כמו שהיו אומרים האמריקאים באלגנטיות. לפני כמה שנים התפרץ השד הלטיני של שנינו. אני הפסדתי את כל מה שהיה לי במועדון הימורים בבוגוטה והסתלקתי לפילדלפיה. היא לא הפסידה כלום והסתלקה להשיק קריירה של משוררת לטינו־אמריקאית ממורמרת במנהטן.
לשחרר את השד הלטיני: לעזוב את בעלך בשנות השלושים המאוחרות שלך כדי להתמסר לבעלים של אחרות. לשחרר את השד הלטיני: לעזוב את אשתך על סף שנות החמישים שלך כדי להתמסר לנשים בלי בעלים.
*
אני חי בפילדלפיה כבר שלוש שנים. דרך קומבינה שאני מעדיף שלא להיכנס לפרטיה, השגתי מינוי של קונסול כבוד במשרד החוץ. אבל כל זה כבר לא חשוב: אני הולך ומתעוור, אני שמן, שמן כל כך עד שיש לי ציצים, לפעמים אני רועד, ואולי גם מגמגם. יש לי שלושה חתולים ואני עומד למות.
מדי שבועיים אני נוסע למנהטן לבקר את הילדים. החזרה, אחרי עשרים שנה, לעיר שבה מַתי פעמים רבות כל כך בעבר, היא כמו סוג של עלייה לרגל לבית הקברות, אלא שהפעם, במקום להביא פרחים לקרוב משפחה או לקונן על קברו של ילד זר, אני נוסע לפגוש גברים ונשים שמעולם לא הייתי, אך שבד בבד מעולם לא חדלתי להיות.
*
הרכבת התחתית — על מגוון התחנות שלה, על כל התקלות שבה, על ההאצות הפתאומיות שלה, על האזורים החשוכים שלה — היתה יכולה לעבוד כמתווה הזמן ברומן החלופי הזה.
*
הרכבת התחתית קירבה אותי לדברים המתים. למות הדברים. יום אחד כשחזרתי הביתה בקו מספר אחת מדרום העיר, שוב ראיתי את אוון. הפעם זה היה שונה. הפעם — במקום הרושם החיצוני שנוצר אצלי בעקבות גורם זר, כמו בערב ההוא בבר בהארלם, או ברושם החטוף שקיבלתי בזמנו ברכבת התחתית — חל אצלי זעזוע פנימי, מעין ודאות נוקבת שאני ניצבת מול משהו נורא הוד. הסתכלתי מבעד לחלון. לא היה בחוץ דבר פרט לחשיכה הסמיכה של המנהרות, אך לפתע פתאום קרבה מאחור רכבת נוספת, ובמשך כמה רגעים נסעה במהירות של הרכבת שלי. ראיתי אותו יושב, בתנוחה שאני ישבתי בה, ראשו שעון על החלון של הקרון. ואחר כך זהו. הרכבת שלו האיצה, ולנגד עינַי חלפו, מרוחים, עוד הרבה גופי רפאים. כששוב השתררה החשיכה מבעד לחלון, ראיתי על הזגוגית את ההשתקפות העמומה שלי עצמי. אבל הפנים לא היו פנַי. הודבקו עליהן הפנים שלו — כאילו נחקקה בבואתו על הזגוגית, בעוד אני משתקפת בכפיל שנלכד בחלון של הקרון שישבתי בו.
*
רומן אופקי שמסופר אנכית. רומן שצריך להיכתב מבחוץ כדי שיוכל להיקרא מבפנים.
*
מובן שהחיים כוללים הרבה מיתות. רוב האנשים לא שמים לב לזה. הם בטוחים שמתים פעם אחת ודי. אבל די במבט מעמיק קצת יותר כדי להבין שאנחנו מתים כל הזמן. ולא ברמה המטאפורית. אני לא מנסה להגיד שהנשמה היא דבר כזה או אחר, אלא שיום בהיר אחד אתה חוצה את הכביש ומכונית דורסת אותך, וביום אחר אתה נרדם באמבטיה וגמרנו, ובהזדמנות אחרת אתה מתגלגל במדרגות הבניין שלך ושובר את הגולגולת. רוב המיתות לא חשובות: הסרט ממשיך לרוץ. אלא שבאותה הנקודה חל מפנה, גם אם הוא בלתי־מורגש וגם אם התוצאות שלו לא תמיד מיידיות.
אני התחלתי למות במנהטן, בקיץ 1928. מובן שאיש מלבדי לא הבחין במיתות שלי — אנשים שקועים מדי בחיים הפרטיים שלהם ולא שמים לב למיתות הקטנות של הזולת. שמתי לב לתופעה, כי אחרי כל מוות כזה הייתי מקבל חום ויורד במשקל.
נהגתי להישקל מדי יום ביומו, כדי לבדוק אם יום קודם לכן מתִּי. כי זה אמנם לא קרה לי בתדירות גבוהה, אבל איבדתי פאונדים בקצב מדאיג (מעולם לא נודע לי כמה ירדתי בקילוגרמים). לא רזיתי. בסך הכול ירדתי במשקל, כאילו הלכתי והתרוקנתי מבפנים, אבל בה בעת דבר לא השתנה בתבנית החיצונית שלי. עכשיו, למשל, אני שמן עם ציצים ששוקל בקושי שלושה פאונדים. אין לי מושג אם זה אומר שנשארו לי שלוש מיתות, כאילו הייתי חתול בספירה לאחור. אני חושב שלא. אני חושב שהפעם הבאה תהיה הפעם המכרעת.
*
ליוויתי את דקוטה לבית הקברות שליד הבית שלה, בקווינס. הלכנו להביא פרחים ללָאקי לוּצ'יאנוֹ, מאפיונר שלטענתה היה קרוב רחוק שלה. את לוצ'יאנו דקרו בפניו ב־1929, ומאז הוא פזל בעין אחת. דקוטה תיארה לי את הסצנה בדיוק כמעט ספרותי, בעודנו מתהלכות בין התמונות והחבצלות שהיו זרועות במעברים הארוכים של בית הקברות. שלושה גברים הכניסו אותו באיומי אקדח ללימוזינה והשחיתו לו את הפנים באמצעות אולר, אבל בחרו שלא להרוג אותו. הם זרקו אותו באחד החופים של לונג איילנד. לאקי לוצ'יאנו הגיע ברגל אל בית החולים הקרוב כשידו מכסה את עינו הפצועה. יותר משהסיפור נשמע טרגי, הוא נשמע לי משעשע, למרות מאמציה של דקוטה לזעזע אותי. במשך זמן מה חיפשנו את הקבר שלו, עד שלבסוף הגענו לקבר של רוֹבֶּרט מייפּלתוֹרפּ. דקוטה נתקפה פרץ נוסטלגיה מזויפת וביקשה שנעצור רגע. היא ביקשה שקט. הסכמתי, למרות שמעולם לא אהבתי את התצלומים של מייפּלתוֹרפּ, והתיישבנו בשמש, משני עברי המצבה, כמו שתי דמויות בוסר ביצירה של פּטי סמית. אחרי כמה דקות הגיח מהשיחים חתול לבן והתיישב בחיקה של דקוטה. היא החליטה שזה סימן למשהו, ויכול להיות שהיא צדקה. היא רצתה לקחת אותו הביתה. ניסיתי להניא אותה מזה, כי חתולים של בתי קברות לעולם לא מתרגלים לחברת החיים, אבל דקוטה לא שמעה לי. השארתי למייפלתורפ את הפרחים שהבאנו ללאקי לוצ'יאנו המסכן והלכנו לקנות אוכל לחתולים.
*
אנריקו ארגן מסיבה. בואי עם החברים שלך, הוא אמר לי. ההכנות ליום הולדתו השבעים הכניסו אותו למצב רוח חגיגי, היסטרי. פעם אחר פעם הוא עבר איתי על התפריט: חזיר ממולא בגרעיני רימון, סלט עם אגוזי קשיו וגבינת עזים, אורז לבן בחלב קוקוס. אני הבאתי את דקוטה, והיא מצדה הביאה את החתול החדש ואת האקס שלה. הבאתי גם את מובי ואת ציפורת. התקשרתי לווייט, אבל הוא לא הגיע. החזרתי לאנריקו את הפטפון שלו. בזה אחר זה, טיפין־טיפין, הגיעו גם כמה חברים של אנריקו. אישה שפעם היתה רקדנית והמשיכה להבליט את עצמות הבריח ולהכניס את הטבור, כאילו כיפרה היציבה שלה על השנים הרבות שעברו עליה ללא גרבונים וחצאיות טוּטוּ; מרצה זקן לביולוגיה שהרביע זבובי פירות במעבדה; סטודנטית צעירה לאוקיינוגרפיה שניסתה להרוויח נקודות זכות אצל חתן השמחה.
אכלנו סביב שולחן נמוך ועמוס בניירת שעמד במרכז הסלון. האזנו לחלקי תקליטים, מרוחים על הרצפה או על הספה, ורגלינו וכתפינו מתחככות אלה באלה בעודנו מטפחים אשליות שווא בנוגע לאיזו אורגיה פרועה שלא היתה עתידה להתממש. אנריקו דיבר שעות על הזִקפה של איזה צעיר נפוליטני שהוא ראה בחוף נודיסטים כשהיה בן שבע־עשרה. בזמן שלעסנו את נתחי החזיר, הוא הזכיר את הסרט של הבמאי הפורטוגלי ההוא, שאת שמו אני אף פעם לא זוכרת, שבקטע מסוים שלו מישהו אוכל רימון כמו שאוכלים תפוח. מדובר כנראה בסצנה ארוטית. מישהו הקיא במטבח. החתול של דקוטה אכל את הקיא. המרצה לביולוגיה תפס פיקוד והפריח השערות לגבי הקשר בין כמות הסוכר בפירות למחזורי הרבייה של הזבובים. הסטודנטית לאוקיינוגרפיה התיישבה על המשענת של הספה, מאחורי אנריקו, ולימדה אותו את עיקרי העיסוי התאילנדי בעודה מהרהרת בעצב על היכחדותו הבלתי־נמנעת של הכריש האוסטרלי. ציפורת נרדם על רגליה של דקוטה. היא זמזמה איזה שיר של בֶּסי סמית וליטפה את ראשו של האקס שלה, שישב על הרצפה וליטף את רגלִי ברגלו בעודו מדפדף במסמכים שאנריקו פיזר על השולחן בערבוביה שעוצבה במיוחד לכבוד הערב הזה, ערב יום הולדתו.
רוצים קפה? שאל חתן השמחה אחרי שתיקה ממושכת.
חלק מהנוכחים הצביעו.
אנריקו יצא מהסלון ולא חזר. הוא צנח, תשוש, על המיטה שלו. לפני שהלכנו הסתדרנו כולנו בשורה כדי לעבור בחדרו. הסטודנטית שלו נתנה לו נשיקה על המצח וכולנו עשינו כמוה. כמו בלוויה. אחרי זה כולם עזבו בבת אחת, כמו רקדני רפאים בכוריאוגרפיה משוערת. נשארנו רק מובי ואני. ניסינו להתעלס על הספה של אנריקו, הוא נגע לי בשדיים. רציתי לנשק אותו, אבל מהצוואר שלו נדף ריח של רימון עם בשר חזיר וחטפתי בחילה. קמתי והלכתי להקיא בשירותים. כשחזרתי לסלון, מובי כבר לא היה שם. זו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותו.
*
הפסקתי להיניק את התינוקת. חמישה ימים הסתובבתי עם שדיים אדומים ותפוחים להחריד. אבל אני שואבת עידוד מהמחשבה שאפסיק לייצר חלב. לא קל, מעולם לא היה קל, להיות אדם שמייצר חלב.
*
אחרי שמובי נעלם, ציפורת שוב החל לבקר בימי רביעי. נהגנו לאכול צנימים עם דבש וגבינה לארוחת הבוקר. אני הייתי שותה קפה בחלב וציפורת היה שותה פחית קולה. הוא היה מסביר לי תיאוריות על רמת העמימות הסמנטית ועל דרגת הקונוונציונליות של המטאפורות. הוא בדיוק כתב מאמר על השיפוט ועל היחס הסמנטי שלו למילים בהקשר של המשמעות הפיגורטיבית והמילולית של המשפטים. אני העדפתי את התיאוריה על החתולים. ציפורת דיבר בפה מלא בצנימים. הפירורים נפלו על השולחן ועל הרצפה של המטבח. אחרי לכתו הייתי שואבת את הדירה בטירוף.
*
המשמעות המילולית והסמלית של המשפטים: אנריקו לא היה אוקיינוגרף; הוא היה מרצה לאוקיינוגרפיה.
*
לחוקר מתיאס לקח כמה חודשים לחזור אלי. אבל בסופו של דבר הוא התקשר. סגרנו את התיק, הודיע לי בטלפון, העבירו אותי לרובע אחר. אני מתנצל באופן אישי על שלא מצאנו כלום. נפגשנו שוב במשרד שלו, ברחוב 126. הוא הציע לי קפה וסיפר לי על השנים שעברו עליו כילד מאקוודור שגדל בבּרוֹנקס. הוא שנא שחורים בלי בושה. כשהיה ילד, שני אפרו־אמריקאים קרעו לו את הצורה בחצר בית הספר כי הוא לא הצליח להשחיל את הכדור לסל. הם קרעו לי את הצורה והורידו לי את המכנסיים ואת ה־panties, אמר לי. הם ראו לי את הטוסיק, אמר לי. זו היתה הפעם הראשונה שהוא דיבר איתי בספרדית.
*
קו מספר אחת חוצה את מנהטן מדרום לצפון. המסלול שלו מתחיל במזח שנמצא בקצה הדרומי של האי, חוצה חלקים מצֶ'לסי ומגיע עד אוניברסיטת קולומביה, באזור רחוב 116. בתחנה הזו נהג אוון לעלות מדי יום ביומו על הרכבת שנסעה לדרום העיר, אחרי שנשקל ליד הקופה. מסלול הקו מטפס לכיוון הארלם ואחרי זה אני כבר לא יודעת. המסילה נמשכת עוד ועוד וחוצה את גבולות האי, את גבולות הסיפור הזה.
*
בעלי הודיע לנו בארוחת הבוקר שבקרוב הוא נוסע לפילדלפיה, שהוא לא יודע כמה זמן יצטרך להישאר שם. יש לך משרדייה בפילדלפיה? שואל האמצעי. האבא מתעלם ממנו וממשיך לדבר. אבא, אבא, מתעקש האמצעי, יש לך משרדייה מגבינת פילדלפיה?
א־בא, אומרת התינוקת.
*
פילדלפיה מתפוררת. והדירה הזאת מתפוררת. יותר מדי דברים, יותר מדי קולות. שלושה חתולים שהופיעו פתאום משום מקום. וגם רוח הרפאים שהופיעה, אם כי אולי מדובר בכמה רוחות. את רוחות הרפאים אני לא רואה, וקשה לי להבחין גם בשלושת החתולים, אבל בעולם הצללים הלבנים שלי, החתולים הם עוד מכשול יומיומי שעומד בדרכי — כמו שולחן הכתיבה, הכורסה שפעם הייתי יושב בה וקורא, וכמו הדלתות הפתוחות למחצה.
מן הסתם העיוורון שלי לא היה מיידי, וגם לא הופעתם של הדיירים. אבל מרגע שהחלו לזרום אלי כל הדברים האלה — העיוורון, החתולים, רוח הרפאים ולימים, כל מיני אורחים לא קרואים, הרהיטים ועשרות הספרים שלא אני קניתי, הזבובים והתיקנים כמובן, ובעיקר העציץ עם העץ שמצאתי פתאום — הבנתי שהתחיל הקץ. אבל לא הקץ שלי, אלא קצו של משהו שהזדהיתי איתו בעוצמה רבה כל כך, עד שהוא היה צפוי לחסל גם אותי.
כמו שאר הטרגדיות האישיות, ההתעוורות ההדרגתית והסופנית כופה את עצמה עלינו כשם שמפָּלים כופים את עצמם על עיני המים שעליהם הם יורדים. אני מניח שזהו מקור המילה ״קטרקט״, שפירושה ״מפל״. העיוורון, כמו העונשים והמפלים, נוחת עלינו מלמעלה, בלי מטרה או היגיון מוגדרים. ואנו מקבלים אותו בהכנעה, כגופי מים שכלואים לעד בארובה, ניזונים לעד מחלקים של עצמנו, עד שחלקים אלו מוחלפים לבסוף בחומר החולה שממנו הם עשויים. לעיוורון שלי יש גוונים של שחור ולבן, ומפלי הניאגרה בכבודם ובעצמם נמצאים אצלי על המצח.
*
התרגום המזויף ראה אור. הביקורות לא איחרו לבוא. תחילה, באתרי אינטרנט שוליים שמתמחים בסופרים מהעולם השלישי, בתרגומים ובכלל, במחברים בני מיעוטים (בני מיעוטים אתניים, גזעיים, מיניים וכולי). אחר כך התפרסמו מאמרים בעיתוני סטודנטים, מאמרים שהעניקו משנה תוקף ל״חיבור המקורי של המשורר זוברופסקי על המשורר המקסיקני הדגול חילברטו אוון, שנמצא במכון ההיספאני באוניברסיטת קולומביה״. מחלקת הספרות ההיספאנית באוניברסיטת אוֹסטין פתחה את ״ארכיון אוון״; הופיעו המאמרים שאוון כתב בשנות השלושים והארבעים בעיתון ״אֶל טיֶימפּוֹ״ בבוגוטה, מאמרים שאותם ליקט ופרסם איזה פרופסור בהוצאת פּוֹרוּאָה במקסיקו סיטי, ועד מהרה הם תורגמו ויצאו לאור ב־Harvard University Press. עד שלבסוף הגיע היום שווייט ייחל לו ואני חששתי מפניו כל כך: אחד המבקרים של ה־15NYRB ביקש לראיין אותי ואת וייט במטרה לפרסם פרופיל מלא של המשורר חילברטו אוון. קבענו להיפגש איתו שבוע לאחר שפנה אלינו.
15 New York Review of Books.
*
אני מניח שככה זה עם מחלות. כמו במירוץ שליחים שלך עם עצמך — עם הרוח של עצמך. אבל מצד שני, המחלה — במיוחד, אני מניח, כשמדובר בנגף כמו שלי, שסופו עיוורון — מאפשרת ללוקה בה להביט בעצמו כמו שמביטים במפלי מים ציוריים וגועשים — ממרחק, בלי להירטב, בהתרגשות, אבל בלי שהחוויה תיגע בנו ממש. כל הדברים שהתחילו לקרות לי מרגע שהגעתי לפילדלפיה — ההשמנה של גופי, ההיעלמות ההדרגתית של פנַי במראה, ההתחלפות האפלטונית של הדברים בצללים של אותם הדברים עצמם — התחילו לקרות למישהו אחר, לרוח הרפאים שלי, למטומטם העלוב שנתקע מתחת לזרם הבלתי־פוסק של הקטרקטים.
*
בכל רומן חסר משהו או מישהו. ברומן הזה אין אף אחד. זולת רוח הרפאים שהייתי פוגשת לפעמים ברכבת התחתית.
*
וייט התקשר אלי ביום המחרת. הוא הזמין אותי להרים כוסית לחיי אוון ולגדום את העץ שלו. הוא החליט שהגיע הזמן לעשות את זה. היינו אמורים להשתמש במסור חשמלי שאותו נחבר לשקע בדירה שלו באמצעות כבל מאריך. היינו מצוידים בשני זוגות של כפפות עבות מעור. במגפי גומי. בבקבוק ויסקי. ובנחישות רבה.
אבל המסור לא עבד, ובסוף הזמנו פיצה והתיישבנו על מדרגות הכניסה לבניין שלו. וייט סיפר לי על אשתו, על השנים הקשות שעברו עליו אחרי מותה, על העובדה שהוא לא מסוגל להיפטר מהבגדים שלה, מהספרים שלה, מכלי הרחצה שלה. וייט היה אדם שלא ניתן לנחמו. הוא החליט להקים את ההוצאה כי היא הגתה את הרעיון.
תגיד, וייט, למה שכרת אותי לעבוד בהוצאה? שאלתי אותו אחרי לגימה ממושכת מהבקבוק.
כי ביום שראיינתי אותך שמתי לב שאת מעשנת את הטבק שהיא עישנה. זו היתה מין דרך להריח אותה יום־יום. אבל בואי נדבר על אוון, על אוון ועל זוברופסקי.
כמה שעות אחר כך הבנתי שכאב לי לגלות שווייט מעולם לא האמין בי. או באוון. עמדנו להוציא לאור את אוון אך ורק משום שווייט האמין שזוברופסקי תרגם את כתביו. והוא בחר בי משום שנדף ממני ריח הטבק של אשתו. הייתי שריד, עקבה, נשיפת עשן.
*
שקלתי את עצמי מדי יום ביומו בתחנת הרכבת התחתית של רחוב 116. המשקל שלי הלך ופחת, נבלעתי בהדרגה בחליפת הפקיד הדחוי שנאלצתי ללבוש, וכתבתי לבחורה יפה שאני הולך ומשמין, שהנה, אני כבר כמעט גבר, שתתחתן איתי, נו, מה אכפת לך. שיקרתי: 126 פאונד, 125 פאונד. קלמֶנטינה אהובתי, דיוניסיה מתוקתי, כך היו נפתחים המכתבים שלי. בעומק לבי גם אני עצמי לא האמנתי לשום דבר ממה שכתבתי, אבל נהניתי לחשוב על עצמי כעל משורר מסורב אהבה בניו יורק. שמרתי על מרחק כמעט מטפיזי מדברים ומאנשים, אבל המצב הזה מצא חן בעינַי. הרגשתי כמו רוח רפאים, וזה מה שהכי נעם לי. לא ידעתי שאני נמנה עם יחידי הסגולה שמסוגלים לייצר self-fulfilling prophecies, כמו שאומרים האמריקאים. לא ידעתי שעם הזמן אהפוך לרוח רפאים אמיתית. הייתי בן עשרים ומשהו, הרשיתי לעצמי לכתוב על גופי הרזה, לאונן מול החלון בחלוק משי אפור — אפור כמו נעורי בהארלם, דהוי כמו כל פרקי הנעורים ברבעים שנושאים שמות ספרותיים.
*
רומן מקוטע. רומן אופקי שמסופר אנכית.
*
לעיר ההיא הגיעו הזמנות אלקטרוניות. מתישהו באמצע השבוע הגיעה אלי הזמנה מטעם מוסד כזה או אחר לערב הוקרה לאמנים מקסיקנים שמתגוררים בברוקלין. מהרגע הראשון ידעתי שאם אחליט ללכת, זה יהיה סיוט. כבר באותה התקופה נחשבו בעיני המחוות הללו, ובצדק, אני חושבת, לעוד פולחן ברברי ממיטב המסורת הלטינו־אמריקאית של המאה התשע־עשרה. ההבדל הוא שכיום כבר אין סופרים כמו רוּבֶּן דַריוֹ16 שיכתבו כרוניקה גואלת שתגנה את האחראים לדבר.
16 Rubén Darío (1916–1867): משורר וסופר מודרניסטי מניקרגואה. נחשב לאבי הספרות המודרנית בלשון הספרדית.
ביקשתי מציפורת שיתלווה אלי לאירוע. יוצאים לפלרטט עם trustafarians, בני טובים מקסיקנים בעלי עור לבנבן! אמר, ובתחילה לא הבנתי אם הוא מדבר בהתלהבות או בציניות גלויה. ציפורת הסביר לי שה־trustafarians הם שכירים, בדיוק כמונו, אלא שבניגוד אלינו, הם שכירים של ההורים שלהם. בניו יורק הם מנהלים חיי בוהמה, אבל במקסיקו סיטי הם מחזיקים במשרתות שלובשות מדים. הם מסניפים קוקאין, אבל דבקים בצמחונות. הם מתלבשים כמו בני תשחורת — חולצות טריקו שנכתב עליהם ״Brooklyn״ ו־״Mind the Gap״, אבל הגברים מקריחים ולנשים יש קמטים מסביב לעיניים.
שכרנו חליפות תקופתיות באחד הרחובות של הסוהו — האמת, אין לי מושג אם הן היו משנות העשרים או החמישים, או אם הן פשוט היו שילוב גרוע של שני העשורים — והגענו לאירוע שלובי זרוע, מלאי טינה ושנאה מבית היוצר של מעמד הביניים. הציעו לנו מֶסקַל וממתקי בּרינקיטוֹ: ״בטעם לימון או תפוז?״ שאלה יפיופה במכנסונים קצרצרים, תגית שנושאת את השם ״פאני״ ושפם מלאכותי בנוסח פרידה קאלו. שנינו בחרנו בטעם לימון ונבלענו בין בני ארצנו ה־trustafarians.
רציתי לדבר עם ציפורת. הוא היה האדם היחיד בעל אמות מוסר שהכרתי בעיר. היחיד שיכול להגיד לי אם אני צריכה להמשיך לשקר לווייט, או אם עדיף לי לגלות לו שמדובר בשקר אחד גדול שאני בדיתי. אבל באותו הערב ציפורת אכזב בכל קנה מידה. כבר בתחילת הערב הוא פיתה את פאני ברינקיטוס: הוא הרכיב משקפיים מדומים, בעלי מסגרות עבות ועדשות רחבות, והפגין שפע של ביטחון עצמי. הוא נראה כמו כוכב רוק לונדוני — נוגה, אדיש. אני המשכתי לשתות מסקל גרוע, לבדי, מקפידה להשתהות מול כל תמונה ומיצב בחלל (loft). התבוננתי בסדרה שעסקה ברגליה עטורות הוורידים של אישה כלשהי, ופתאום ניגש אלי ברנש קירח שהיה יכול להיות טיפוס מעניין אילו רק היה שוקד קצת פחות על התדמית שלו כטיפוס מעניין.
אני ציירתי את השיט הזה.
של מי כל הרגליים האלה?
של אשתי לשעבר.
סליחה.
הכול סבבוש, לא קרה כלום... יש לך כרטיס ביקור?
(ככה הוא אמר: ״סבבוש״.)
לא.
לגברת אין כרטיס ביקור!
(הוא היה אדם שמדבר בסימני קריאה.)
אני אתן לך את שלי... אם תרשי לי, אני אצייר אותך.
(הוא היה אדם שמדבר בסימני קריאה ומוסיף שלוש נקודות.)
תודה.
איך קוראים לך? שאל אותי.
אוון.
זה לא שם של גבר?
אולי.
אני אשמח לראות את כפות הרגליים שלך.
את מה?
הקירח הזמין אותי ללוֹפט הפרטי שלו. אני אמן, אמר, אני חי פה בברוקלין — כאילו המילים ״אמן״ ו״ברוקלין״ בראו עולם ומלואו. לקחנו מונית, על חשבונו, כמובן. לפני שיצאנו נפרדתי מציפורת, מבוישת, מובסת, מושפלת, אבל בתחושה שבדרך זו או אחרת אני נוקמת בו על שלא רצה להקשיב לי. נכנסתי למכונית, חלצתי נעליים והנחתי את רגלי היחפות על המפשעה של הקירח.
*
אני חושב שבצעירותי הסתובבתי בתחושה מתמדת שאני חידלון חברתי — אף פעם לא הייתי האדם הכי מצחיק או הכי רהוט סביב השולחן; וגם לא הסופר הכי פופולרי או הכי מוצלח; או המחבר הכי מוכשר, או זה שהמזל מחייך אליו יותר מלכולם; ובעיקר לא הגבר הנאה או המצליח ביותר בקרב המין הנשי. בד בבד, קיננה בי התקווה הכמוסה, או יותר נכון, הוודאות הכמוסה, שיום יבוא ואני אתגלם במי שאני, בתדמית העצמית שטיפחתי במשך שנים. אבל עכשיו, כשאני עובר מחדש על הרשימות או על השירים שחיברתי בזמנו, או נזכר בשיחות שניהלתי עם צעירים אחרים בני דורי וברעיונות שעליהם הגנו בלהט רב כל כך, אני מבין שבעצם רק נהייתי יותר ויותר מטומטם. שנים רבות מדי עברו עלי בשינה, בנמנמת. אני לא מבין מתי חל המהפך, שמבחינתי היה חד־כיווני ובעלייה מתמדת, תהליך שבסופו של דבר התגלה כמין בומרנג אכזרי שחוזר לשבור לך את השיניים, את הרוח ואת הביצים.
*
הילד האמצעי שואל:
את יודעת מה יש מתחת לבית הזה?
מה?
שפיצים קטנים.
שפיצים?
כן, שפיצים קטנים.
ומה עוד?
נקודות, משהו כמו חמישים ושש נקודות קטנות.
ומה יש מעל הבית?
מעל יש איש ישֵן.
*
במיטות זרות הייתי ישנה עמוק וקמה מוקדם מאוד למחרת בבוקר. הייתי מתלבשת מהר, גונבת משהו — מגבות ריחניות בעיקר, ולפעמים גם גופיות לבנות — ויוצאת לרחוב במצב רוח טוב. הייתי קונה קפה לדרך, עיתון, ומתיישבת במקום ציבורי כדי לקרוא לאור יום. זה מה שהכי אהבתי בלינה במיטות זרות, לקום מוקדם, לברוח, לקנות עיתון אמיתי ולקרוא בשמש.
*
בעלי עובר מאחורי בזמן שאני כותבת. הוא מעסה את כתפַי חזק מדי, וקורא את הטקסט שמופיע על המסך.
מי אומר את זה, הוא או את?
הוא.
ואת, עם כמה גברים שכבת?
עם ארבעה בסך הכול, חמישה אולי.
ועכשיו?
איתך, ואתה?
*
הערה (אוון לווייאורוטיה): אני לא מאוהב. היא שוודית. ביתקתי את בתוליה, חוויה מיסטית מומלצת. יש בה להט קר. היא משליכה את עצמה עלי כמו הנשים ההודיות שמשליכות את עצמן על המדורה שבה בוער גופו של המלך־הבעל. ומאחר שהיא תמיד קמה לפנַי, אני תוהה, אולי בכלל שכבתי עם פסל שלג שנמס.
*
הבעיה עם לטינים ממוצא אירופי, ועל אחת כמה וכמה עם לטיניות ממוצא אירופי, היא שהם בטוחים שמגיעים להם חיים טובים יותר מכפי שיש להם באמת. הלטיני הלבנבן משוכנע שמתחת לקליפת המוח שלו מסתתר יהלום שמישהו צריך לגלות, ללטש ולהניח על כר אדום כדי שהעולם כולו יתפעל, יתפעם ויבין מה הוא הפסיד עד לאותו הרגע.
*
במשך ארבעה ימים התחבאתי בבית של הקירח, אני לא ממש יודעת מפני מה או מפני מי. בערב הראשון לא עמד לו. ביום השני הוא יצא לפני שהתעוררתי ולא חזר הביתה לישון. התקשרתי לשמוע איך הלך לציפורת עם פאני המארחת אבל הוא לא ענה לי. כשהבנתי סופית שבעל הדירה לא יחזור לישון באותו יום, התקשרתי לדקוטה והזמנתי אותה לבוא לבלות איתי את הלילה. היא הגיעה בסביבות עשר והקרנו את ״בית קברות לחיות״ על קיר לבן, ענקי. אכלנו סוּרימי מקופסאות שימורים וטבלנו יחד באמבטיה מלאה בכוכבי אנימציה משנות התשעים: אוּרסוּלָה התמנונה, הצבוֹע מ״מלך האריות״, אלאדין, אחת הפיות השמנות מ״היפהפייה הנרדמת״, ודרדס פילוסוף. דקוטה שרה את כל קטעי השירים שזכרה. אני הצטרפתי אליה בפזמונים בכל פעם שיכולתי. כשיצאנו מהאמבטיה, מקומטות, התנגבנו במגבות ענקיות שראשי התיבות של הקירח היו רקומים עליהן בחוטי זהב, ודקוטה ביקשה ממני למרוח לה קרם על הגב. מרחנו קרם ושמנו בדי־וי־די סדרת טלוויזיה בכיכובו של גיבור בלונדיני שכל הזמן רק הציל את העולם.
ביום השלישי הגיע הקירח במלוא אונו ובידיו קופסת צבעי שמן, מגוון בקבוקי ליקר, קונדומים, סמים קשים. דקוטה ואני היינו מרוחות על ספת העור, צופות בהנאה במעלליו של הבלונדיני שניסה להציל את העולם מפצצה ביולוגית. הקירח הציע לנו מרטיני. הסכמנו בתנאי שייתן לנו לצפות בדי־וי־די עד הסוף. הוא הטיף לנו על טיבן האפיזודי של הסדרות ועל הקשר שלהן למבנה של ״דון קיחוטה״. הוא היה איש חכם, אבל מורכב. אוון בטח היה אומר שהוא מדבר עם שגיאות כתיב. הוא הציע לנו קוקאין קולומביאני וצילם אותנו חמש מאות פעם במצלמה דיגיטלית בעוד הבלונדיני מענה שלושה מוסלמים ביד אחת בלבד.
כשהסתיימה העונה של הסדרה והבוקר הפציע, דקוטה והקירח כבר היו במיטה. אני ברחתי. קניתי לעצמי קפה ברחוב, קניתי עיתון והלכתי לכיוון הרכבת התחתית — למחרת היתה לי פגישה עם וייט.
דקוטה קיבלה את הקירח כמו שקיבלה את מובי ואת כל שאר העודפים שלי. היא היתה מעין לובסטר, ואני הייתי כמו כל הטינופת שמצטברת על קרקעית הים.
ברכבת התחתית, בחזרה הביתה, ראיתי את אוון בפעם האחרונה. אני חושבת שהוא נופף לי לשלום. אבל זה כבר לא ריגש אותי, הפעם לא הרגשתי שום התלהבות. רוח הרפאים, הבנתי בבירור, זו אני.
*
אני מניח שההבדל בין להיות צעיר ללהיות זקן טמון ברמה של קלות הדעת שבה אנחנו מתייחסים למוות. כשהייתי צעיר, בזתי לחיים כל כך עד שהרגתי את עצמי בראוותנות הולכת וגוברת. מה שמעצבן הוא שדווקא עכשיו, כשהייתי רוצה לחיות את החיים שלי, המטתי על עצמי מוות אטי, משפיל ומשעמם. המיתות שלי במנהטן היו מהירות, תוצר של גורם חיצוני: רכבת תחתית שריסקה לי את עצמות הגולגולת; כושי שדקר אותי ביציאה מבר; תוספתן שהתפוצץ באמצע הלילה; הייתי צונח על הכביש מהקומה האחרונה של בניין ברובע הפיננסי. אבל בפילדלפיה המוות מתקרב אלי כמו חתול עגמומי, הוא מורח את התחת שלו על שוקַי, מלקק את כפות ידי, שורט את פני, מבקש שאאכיל אותו. ואני מאכיל אותו.
*
אכלתי ארוחת בוקר עם ציפורת. סיפרתי לו על הקירח ועל דקוטה. סיפרתי לו על וייט ועל אוון.
דמייני לעצמך סדרה של גברים, אמר לי. הראשון שעיר לחלוטין והאחרון קירח לחלוטין. לכל חבר בסדרה יש שערה אחת פחות מאשר לקודמו. על פניו, שלושת המשפטים הבאים נכונים:
1) האיש הראשון בסדרה לא קירח
2) אם אדם אינו קירח, שערה אחת פחות לא תהפוך אותו לקירח
3) האיש האחרון בסדרה קירח
נו, אז? עניתי.
זה פרדוקס הערימה.
מה?
הפרדוקס הוא שאף על פי ששלושת המשפטים האלה נשמעים נכונים, כמכלול הם מהווים סתירה.
ומה בדיוק אני אמורה לעשות עם המידע הזה?
כלום, להבין אותו.
*
למחרת דיברתי עם וייט. זה היה היום של הריאיון. הגעתי להוצאה מוקדם, סוחבת את כיסא העץ שגנבתי כמעט שנה קודם לכן. החלטנו להיפגש כמה שעות לפני הריאיון כדי לעבור על פרטי הסיפור שלנו, שנפתח באותו מכתב ראשון שכלל את כתובת הדירה הישנה של אוון בהארלם, והשתרע עד ההערות והתרגומים של זוברופסקי. זו היתה הפעם הראשונה בחיי שראיתי את וייט ככה, הוא התרגש כמו ילד קטן. היה נדמה שאפילו הצל שהאפיל על פניו זה חודשים או שנים נעלם. הוא רצה לספר לכתב על הקטע בבר שבו הזיתי שאוון אוכל את שיירי הבוטנים של פאונד. בדיוק על זה דיבר וייט כשקטעתי את דבריו בבת אחת.
הכול שקרים.
מה?
אני כתבתי את כתב היד שפרסמנו. אני תרגמתי את השירים של אוון, לא זוברופסקי.
מה? את מנסה לקחת את הקרדיט לעצמך? אמר, כמסרב לרדת לסוף דעתי.
לא, אני אומרת לך שהכול שקרים. סביר להניח שאוון אפילו לא הכיר את זוברופסקי. התרגום הוא שלי.
שפתו העליונה של וייט רעדה מעט והוא שתק. הוא הביא את ידיו אל מצחו וביקש ממני ללכת. הוא אמר לי: עדיף שתלכי מפה.
*
הערה: אוון נסע לדטרויט כמה ימים אחרי ״יום שלישי השחור״, עם תחילתו של השפל הגדול.
*
בעלי אורז. הוא טס לצלם את הסרט שלו. אני לא ממש מבינה למה התסריטאי חייב להיות נוכח במהלך הצילומים. אבל הוא מתעקש שכך צריך להיות בסרט הזה, בסרט שלו.
התינוקת מתעוררת באמצע הלילה. היא בוכה. צריך לחמם בקבוק.
*
הקירח נדלק על דקוטה. היא נדלקה על האמבטיה שלו. הם נכנסו למערכת יחסים פתלתלה, מסוכנת, רב־צדדית.
*
מתי אתה נוסע לפילדלפיה?
בשבוע הבא.
אז למה אתה אורז כבר עכשיו?
בגלל מה שכתבת. השארת את המחשב שלך דולק וקראתי חלק.
אבל זה רק רומן. שום דבר בו לא קיים במציאות.
*
מובי היה קיים. אבל לא קראו לו מובי. קראו לו בּוֹבּי. כשזה נודע לי — דקוטה סיפרה לי — חטפתי התקף צחוק ואחר כך פרצתי בבכי. אבל בובי לא חשוב, כי אולי הוא כבר לא קיים.
הילד האמצעי והתינוקת קיימים. וגם הבית, חריקת הפרקט הישן, הרעדה הפנימית של החפצים שלנו, החלונות הפלימפססטיים ששומרים עקבות ידיים ושפתיים. בעלי ואני קיימים, אף על פי שהקיומים שלנו הולכים ומתרחקים, והשכנים קיימים, והשיכון, והתיקנים הלוחשים שמתרוצצים חרש.
*
את שקרנית.
למה?
את שקרנית.
גם אתה.
*
הילד האמצעי חוזר מבית הספר. אביו נוסע מחר לפילדלפיה ועכשיו הוא מכין אוכל במטבח. האמצעי מתיישב מול שולחן האוכל ומתחיל לצייר. אני שומעת אותם מהסלון.
תראה, אבא, ציירתי בית בשביל לגור בו.
אהה.
אתה יודע מה קרה לבית שלי?
מה?
הגיעה שבשבת רוח וחִרבּשָה אותו.
לא אומרים שבשבת, אומרים טורנדו.
הגיעה רוח טורנדו וחרבשה אותו.
לא אומרים רוח טורנדו, אומרים טורנדו, נקודה.
אני אוהב להגיד רוח טורנדו משתבשבת.
*
בעלי נסע לפילדלפיה. אני מניחה שזה היה צפוי. תחילה, ההטרדות ההדדיות. לרדוף את האחר ולתת לאחר לרדוף אותך עד שלאף אחד לא נשארת אפילו טיפת אוויר. לטפח שנאה אינסופית כלפי בן הזוג. אי־אפשר לקרוא לזה שעמום (אחרת הייתי נשארת לצדו עוד עשרים שנה ובסוף עוברת למיטה אחרת). אי־אפשר לקרוא לזה בוז (הממדים הבלתי־מספקים של הידיים שלו, החום הבלתי־מזיק של גופו הישן, הטעם של איבר המין שלו). קוראים לזה שנאה. למחוץ את בן הזוג, לשבור את רוחו שוב ושוב. לתת לו לשבור אותך. זה המוני לכתוב את הדברים האלה. אבל המציאות המונית שבעתיים. אחר כך מגיע תור ההאשמות המוסריות. רשימת המגרעות של הנאשם, רשימה שתמיד מובלעת בה רשימת המעלות של המאשים. הטונים של הוויכוחים עולים, והנה מגיעה התיאטרליות הקומית משהו של הדרמה. פרצופים, מסיכות. אחד צועק; האחר בוכה; ואחר כך מתחלפת המסיכה. כך במשך שעה, שעתיים, שלוש או שש שעות, עד שמתפוצץ העולם: יום המחרת, יום ראשון הקרוב, יום רביעי הבא, חג המולד. אבל בסוף, מין שלווה משונה שהשד יודע מאילו קרביים רקובים היא נדלתה. היה רק דבר אחד ששבר אותי — שבר אותי סופית. קריאת השמחה שלו אחרי שסגר את הדלת של הבית: פילדלפיה!
*
לעקוב אחרי קו עלילה, כאילו מדובר בקו הטוסיק של ילדון מאקוודור שנהפך לחוקר משטרה בהארלם. להילחם בכולם ובכול, בעבר ובהווה, בתנאי שהסיפור יתקדם. לא לסטות מהקו לעולם. לעצום את העיניים, לתחוב את הראש לדלי ולשיר, רק כדי לדמיין את הטוסיק השטוח והשחום ההוא.
*
כשעזבתי את העיר ההיא מסרתי את כל הרהיטים שהיו בדירה וחילקתי בין מכרַי את כל הצמחים. פרט לעץ המת. אותו השארתי בפילדלפיה. נסעתי עד לשם ברכבת. רציתי להשאיר אותו בבית הקברות. לאורה ואניאה ליוו אותי, הן לא שאלו שאלות: הן מסוג האנשים שמכבדים את הזולת, שלא מבקשים הסברים. הלכנו לבית הקברות, אבל לא מצאנו את הקבר של אוון. הן החליטו לאמץ את העץ המת. עד היום הן משקות אותו, מספרות לי השתיים כשאנחנו מדברות בטלפון. כלום לא קרה עדיין, אבל הן בטוחות שיום אחד הוא ילבלב. העציץ עומד בכניסה לבית שלהן. השכנים שלהן, נוצרים שחזרו אל חיק הכנסייה, שואלים אותן על הצמח המת. להם יש גרדניות בכניסה לבית. הם מסוג האנשים שמבקשים הסברים, שמגדלים גרדניות. ככה הן אומרות לי כשאנחנו מדברות: הם נוצרים שחזרו אל חיק הכנסייה, יש להם גרדניות בכניסה לבית.
*
הילד האמצעי שר לתינוקת ויחד הם מתאמנים על כוריאוגרפיה שכוללת מחיאות כפיים ותנועות מתואמות של הזרועות: הבית הרוס, שברו את הכלים, אבא כועס, אמא בוכה... אלוהים, איזו צרה!
*
אני לא יודע מה לעשות עם שלושת החתולים האלה, שכנראה החליטו להשתקע פה באופן סופי. לפני כמה לילות מזגתי להם מעט ויסקי לתוך הצלוחית במחשבה שאולי כך הם יוותרו עלי בתור הבעלים והפטרון הקדוש של הקיום הקטן והעלוב שלהם. אבל נראה שהמחווה נגעה ללבותיהם, כי למחרת בבוקר הם התעוררו בשלוש נקודות שונות על המזרן שלי, ובשעה שש באו ללקק את קורי השינה מעל עינַי.
*
דקוטה ביקשה לערוך לי ערב פרידה. החלטנו לארגן מסיבה בדירה המרוקנת מרהיטים. הגיעו האקס שלה וחלק מחברי הלהקה שלו, שמתחלפים כל הזמן. ציפורת הגיע עם פאני. לא הזמנו את בובי ואת וייט. הגיע הקירח עם אשתו לשעבר — מקסיקנית לבנה די טיפשה ששילמה על לימודים לתואר שני ב־NYU ובסוף סיימה כמורה לספרדית בחטיבת ביניים בברוקלין; האקסית מצדה הביאה את בת הזוג החדשה שלה, גם היא מקסיקנית לבנבנה שלא הפסיקה לצטט את חוֹאָקין סָבּינָה.17 וזהו.
17 Joaquín Sabina: משורר וזמר ספרדי יליד 1949.
במטבח, האקס של דקוטה שאל אותי למה אני עוזבת ככה פתאום. אמרתי לו שנהפכתי לרוח רפאים. או שאולי העיר כולה מורכבת מרוחות רפאים, ואני הנפש החיה היחידה בה. ובכלל, אני לא אוהבת למות כל הזמן. הוא ליטף לי את המצח. לא ידעתי מה לעשות. מבעים ספונטניים משתקים אותי. אולי יכולתי לגעת בפניו; ללקק את הצלקת העירומה שחצתה את פניו לשני קלסתרים אפשריים. יכולתי להגיד לו שאני עוזבת כי אני לא מסוגלת להחזיק ולהתקיים בשני עולמות שאני בעצמי יצרתי, שגם את פנַי חוצה צלקת. אולי יכולתי להתעלס איתו באמבטיה המקובעת לרצפה. אולי באמת התעלסנו.
*
הסוף לא חשוב. בעלי עבר לעיר אחרת. לפילדלפיה, נניח. אולי הוא מצא את עצמו. אולי הוא הלך לכל הרוחות. הוא חצה את הסף כשבידו רק מזוודה אחת ותיק מלא בגרסאות של התסריט שלו, ואחרי זה לא שמענו ממנו עוד. נניח שהוא מצא נשים אחרות: מולטיות מזדמנות, יפנית אחת, אמריקאיות אימפריאליסטיות ששכבו עם אינטלקטואלים מהעולם השלישי כדי לנקות את מצפונן, ואפילו מקסיקניות לבנבנות שהחיים מבחינתן הם לקט שירים של חואקין סבינה.
*
בדירה ההיא לא היו ילדים, וגם לא תיקנים לוחשים או רוחות רפאים. היא שכנה בקומה השביעית. היתה בה רק אמבטיה מקובעת לרצפה.
*
בעיר ההיא חייתי במרחק של כמה רחובות מפֵדֵריקוֹ, אבל המתרומם הזה בילה ימים שלמים בכתיבת השירים שלו במעונות הסטודנטים, בשדרות ברודוויי 2960. לפעמים הייתי נתקל בו בדרך למנהרה של הרכבת התחתית, ואז היינו לוחצים ידיים. הוא היה ילד שמנת ספרדי שנולד עם כפית זהב בפה והתלונן בכישרון רב על חיי הבוהמה שלו בעיר הגדולה: יונים ונחילי מטבעות, בניינים בבנייה מתמדת, המונים שמקיאים, ניכור, בדידות. הבעיה בשירים של פדריקו היא שבסוף כולם פֵדֵריקיים. הספרדיקון (כך כינה אותו סלבדור נובו) התפטם מהמטאפורות המיוחדות שלו: הוא הפך אותן לרחובות חד־סטריים, למערכות שלכל ערך בהן יש פירוש אחד ויחיד. הוא אהב את הארלם ואת השחורים, הוא לא דיבר אנגלית. הוריו היו שולחים לו מאה דולר לחודש, והוא דאג לפזר אותם בברים ברחבי העיר. אני אהבתי שוודיות ואמריקאיות, ושקדתי על האנגלית שלי יומם וליל. אהבתי מסיבות נוסח הנרי ג'יימס, מסיבות עמוסות באָרים למיניהם — בצרפתים, בגרמנים או באנגלים. אהבתי את האילמות האופיינית לגזע שלהם, את ״אֲנָכִיוּתָם״, כמו שהיה אומר ג'יימס.
פעם כתבתי משהו בסגנון לחאבייר וייאורוטיה והוא לא הבין את הבדיחה, אולי כי בדיחות נבואיות לעולם אינן מצחיקות. החיסרון הכי גדול של האמריקאים, אמרתי לו, הוא שהם לא מסוגלים ללכלך על אנשים. במובן מסוים צדקתי. אבל באותה התקופה, בחיים ההם, לא הייתי מודע לכישרון האכזרי של האמריקאים — גרתי מול פארק מורנינגסייד, מוקף בשחורים שבכל יום ראשון אכלו אבטיח ועוף מטוגן (כמו המקסיקנים), ובהתפוצצות אוכלוסין של צרצרים שגרמו ל״יונייטד״ להישמע כמו כיכר כפרית במדינת סינָלוֹאָה. המעלה הכי בולטת של האמריקאים — ועכשיו אני כבר יודע את זה — היא שהם לא אומרים שום דבר. הם מזינים את השתיקה סביבך, עד שאתה מתחיל לחצוב לעצמך קבר בבית הקברות הסמוך לביתך מתוך הכרה בעובדה שאתה לא מסוגל לעמוד בפגישה של חמש אחר הצהריים או באושר של ימי ראשון, להיות תמיד good sport וכולי.
אבל פדריקו: הספרדיקון יפה הטוסיקון, כדבריו של סלבדור נובו.
*
וייט החליט שלא לחשוף את השקר בשלמותו בפני המבקר של ה־NYRB. מצד שני, הוא כתב מאמר שבו הסביר שטעה, שכתב היד שפרסמה ההוצאה הוא למעשה מזויף, ושפרץ ההתלהבות הפיל את כולנו בפח. אבל הטעות שווייט ייחס לעצמו, בידיעה שיאבד את שמו הטוב כמו״ל (כפי שאמנם קרה), הציתה גל נדיר של התלהבות, כאשר בחודשים ואף בשנים לבוא הוליד הגל הזה מבול של כתבי יד מזויפים שקשורים לשהותו של אוון בניו יורק. אפילו גיליון ״אבוד״ של כתב העת Exile בעריכתו של עזרא פאונד צץ לו פתאום, ובו קטעים מספר השירים ״קו״ שאוון פרסם בסביבות 1930. ניסיתי להתקשר לווייט, אבל מיני ענתה לי: הוא אומר שהוא לא יכול לדבר איתך, אבל מוסר שלא תדאגי, אין לי מושג לְמה הוא מתכוון, את כבר מכירה אותו, אבל הוא אמר לי למסור לך שאין לך מה לדאוג.
קראתי את המאמר של וייט בנמל התעופה, כמה שעות לפני הטיסה. אוון היה עתיד להפוך, ללא ספק, לבּוֹלַניוֹ החדש. ואולי אפילו לנֵרוּדָה חדש ומאריך ימים.
*
הייתי רזֶה והאמנתי באנתולוגיות שירה. הצעתי למאסטרו אַלפוֹנסוֹ רֵיֶיס18 לקט של משוררים צפון אמריקאים. רציתי לתרגם את פאונד, את דיקינסון ואת ויליאם קרלוס ויליאמס. הטרידה אותי המחשבה שפאונד חי בכלוב, שוויליאמס היה רופא נשים, ושדיקינסון מעולם לא יצאה מביתה. היתה במערך המשוררים הזה מין התאמה משונה שנקבעה, אולי, על ידי הכלוב, על ידי הבית ועל ידי הוואגינות. אני מניח שלמוטיבים מהסוג הזה יש חשיבות מכרעת, אם כי מובן שלא הזכרתי אותם במכתבי. במקום זאת הסברתי כמה חשוב להכליל במסורת שלנו את קולותיהם של שלושת הענקים הללו. המאסטרו התלהב מהרעיון. תרגמתי בבת אחת יותר ממאתיים שירים מאת דיקינסון. שלחתי לו אותם לברזיל במעטפה, אם כי יש להניח שהמכתב לא חצה אפילו את נהר סוּצ'יאָטֶה.19
18 Alfonso Reyes (1959–1889): משורר, סופר, פובליציסט, הוגה דעות ודיפלומט מקסיקני. נחשב לאחד מגדולי הסופרים בדורו.
19 הנהר שעובר לאורך הגבול בין מקסיקו לגואטמלה.
*
הדפסתי את עשרת העמודים האחרונים כדי להקריא אותם בקול, כדי למחוק ולשכתב. בלילה שכחתי אותם על השולחן במטבח. בבוקר ירדתי לאכול ומצאתי את בעלי במטבח. בעודו מרתיח מים לקפה, הוא שואל:
למה הגלית אותי מהרומן?
מה?
כתבת שנסעתי לפילדלפיה, למה?
כדי שיקרה משהו.
אבל אם אני אעזוב, כבר לא יהיה שום טעם לכתוב שני רומנים.
אז תישאר.
או שאולי אעזוב. את משחררת אותי?
או שאולי תמות.
או שאולי אני כבר מת.
*
בעיר ההיא מתּי בלי הפסקה. אני חושב שבפעם הראשונה שזה קרה לי, אפילו לא שמתי לב. זה היה ביום קיץ חם, מהסוג שמכניס את המוח למצב של רפיון רך וביצתי שמונע אפילו מהרעיונות הכי פשוטים לבקוע ולהתגבש. המוח פשוט מבעבע לו.
זה קרה זמן קצר אחרי שהגעתי העירה ונאלצתי לטפל באיזה עניין שמבחינתו של הקונסול היה בעל חשיבות דיפלומטית ממדרגה ראשונה. טייס מסכן בשם אֵמיליוֹ קָרַנסָה ניסה לטוס בלי עצירות ממקסיקו סיטי לניו יורק והתרסק על גבעה בניו ג'רזי. בין משימות הקלדנות שלי לעבודות החשבונאות, הוטל עלי לחבר דוח על מות הטייס. לקח לי שלוש שעות לנסח פסקה.
יצאתי מהקונסוליה, הלום, מדוכדך עד עמקי נשמתי בגלל הזר שהתרסק באותו בוקר. הלכתי בדרך הרגילה, וירדתי במדרגות לרכבת התחתית. יכול להיות שמעדתי שם והגולגולת שלי נותצה על קצה המדרגות. ואולי הגעתי עד הרציף ושם צנחתי על הפסים. אחרי זה כנראה נרדמתי בקרון, כי אני לא זוכר דבר וחצי דבר מהנסיעה. המלאך־השען שמעיר את הנוסעים בדיוק בתחנה שלהם העיר אותי ברחוב 116. הזיכרון הראשון שלי מאותו הרגע הוא הפנים של עזרא פאונד בין ההמון שחיכה לרכבת ברציף — ידעתי שלא ייתכן שזה הוא, כי באותה התקופה פאונד שהה באיטליה, אבל לא היה אפשר לטעות בפרצופו של אותו מטורף שעתיד לסיים את חייו בתוך כלוב. הדלתות נפתחו וראיתי אותו, שעוּן על העמוד ברחבה. החלפנו בינינו מבטים ישירים, כמזהים זה את זה, אם כי למעשה לא היתה שום אפשרות שהוא יכיר אותי, בן חבל טוֹלוּקָה או מיצ'וֹאקן, לא אדמוני ולא יפה עיניים, משורר יותר ממניאק. לא הצלחתי לזוז. במקום לנוע עם שאר הנוסעים, אפשרתי להם לצאת ולהתחלף באחרים, מיוזעים, רגילים, מכוערים בה במידה. פאונד אבד לי בין הפנים הרבות מדי שהתגודדו ברציף, כמו עלי הכותרת הלחים מהשיר שלו.
*
פדריקו התברך במעלה או שתיים. בחודשים הראשונים שלי במנהטן נהגנו להיפגש אחת לשבוע באיזה דיינר ברחוב 108. נפגשנו כדי לכתוב תסריט בשביל אֵמיליוֹ אָמֵרוֹ20 המסכן, שאף פעם לא הצליח להדביק רעיון לרעיון, אבל ביקש את שיתוף הפעולה של שנינו לקראת הסרט הבא שלו. אין לי מושג מה הניע את פדריקו, אבל אני הסכמתי כי זו היתה הזדמנות שבועית לדבר ספרדית מחוץ לקונסוליה. התסריט היה בלתי־ישים. הוא עסק במסעות לירח. אני רציתי מסעות אינסופיים במעלית שמתמלאת בעיניים. פדריקו שִכתב, רווי טינה, את הנוסח הניו יורקי של כל מיני סיקוונסים מאת בּוּניואֶל ודאלי. כך החלה הידידות בינינו.
20 Emilio Amero (1976–1901): צייר, צלם ובמאי סרטים מקסיקני.
נושאי השיחה שלנו הצטמצמו כל כך שפדריקו החליט להזמין משורר נוסף למפגשים שלנו, כדי שאחר כך נוכל לרכל עליו. למעשה, כך הפכנו לחברים קרובים. אנחנו, ההיספאנים, תמיד הצטיינּו בזה. קל מאוד לרכל בספרדית, ולכן אנחנו מבקרים גרועים ואויבים טובים לחברינו. המשורר היה אמריקאי וקראו לו ג'וֹשוּאָה אבל אנחנו נהגנו לפנות אליו בשם המשפחה שלו: זוברופסקי. ובינינו לבין עצמנו, מאחורי גבו, פשוט קראנו לו ז'. אפו הארוך והפאלי הזכיר את האי מנהטן והוא הרכיב משקפיים גדולים, עם עדשות דמויות ביצה, שהפכו את פניו להתגלמותו המושלמת של איבר מינו של סייח. בזמנו הוא בדיוק התחיל לכתוב פואמה ארוכה, ארוכה כמו ״הקַנטוֹס״ של עזרא פאונד, הסביר לנו. ז' דיבר אנגלית כאילו נשא מיסה ביידיש, ומאחר שפדריקו לא הבין אף מילה מדבריו, אני שימשתי מתורגמן לשניהם. ולא שאני הבנתי הרבה. ״The poem will be called ‘That’,״ הסביר לנו המשורר, ״because a little boy, when he’s learning how to talk & enumerate the World, always says: ‘that dog’, ‘that lolly-pop’, & so forth and so on.״ הוא אומר שלספר שלו יקראו ״זה״, הסברתי לפדריקו, כי ילדים קטנים אומרים את המילה ״זה״ הרבה פעמים כשהם לומדים לדבר.
פדריקו התלהב בכל פעם שהבין רעיון חדש, זה היה היתרון שלו. אבל מיד אחר כך הוא היה נמלא חרדה ומתאכזב. גם זה היה היתרון שלו. כשהמשורר האמריקאי השאיר אותנו לבד, היינו מדברים על ז'יד ועל וָלֶרי. מעמדנו כלטינים בוגרי הליגה הקלאסית הציל אותנו: היינו בעליהן של קומץ שפות מן העבר, והאנגלית היתה הבת הממזרה שלעולם תתרפק על תגליותיה המסורבלות: על התפקיד הדמיורגי של ה״א היידוע, על המצאת העולם באמצעות ההכרזה עליו. היחידים ששווים משהו הם ג'וֹיס ואֶליוֹט. וגם ויליאמס ודיקינסון, אמרתי. פדריקו אהב את לאנגסטוֹן יוּז, ובאותה התקופה הוא גילה גם את נֵלָה לַרסֶן המולטית. ידידנו ז' היה בשבילנו הילד הקטן שאומר ״זה״. לא הבנו דבר בנושא הלשונות האנליטיות והסינתטיות.
*
יכול להיות שראיתי את פאונד ברכבת? שאלתי את פדריקו בדרך הביתה אחרי פגישת עבודה בדיינר.
סליחה?
את המשורר, עזרא פאונד.
אבל הוא בדיוק באיטליה עכשיו, או בפריז, או השד יודע איפה.
הוא באיטליה, אמרתי לו, אבל מה זה חשוב.
אה, הבנתי אותך. ממש לא, לא יכול להיות שבן אדם כמוך ראה אותו.
בן אדם כמוני?
*
אבל לא רק את עזרא פאונד ראיתי. יום אחד, במסגרת הנסיעות שלי לקונסוליה ובחזרה הביתה, קלטתי שכבר תקופה מסוימת אני רואה ברכבת התחתית כל מיני אנשים, ושלא מדובר, איך לומר, באנשים רגילים, אלא בהדים של אנשים שאולי חיו פעם בעיר העילית ועכשיו משוטטים רק בקרביה, קרבי לווייתן שגדל מעבר למידותיו. היתה ביניהם אישה בעלת פנים שחומות ועיניים שקועות שראיתי הרבה פעמים. לפעמים היתה מופיעה על הרציף, כשהיא מחכה לרכבת, ולפעמים נראתה בתוך אחד הקרונות, אבל אף פעם לא ברכבת שלי. החיזיון של האישה היה מתרחש בעיקר ברגעים שבהם נסעו שתי רכבות על פסים מקבילים במהירות שווה, ואז, במשך כמה שניות, היה אפשר לראות את האחרים חולפים על פניך כאילו היו תמונות על סרט נע.
כתבתי לנובו מכתב וסיפרתי לו על האישה הזאת, על המעיל האדום הנצחי שלה, על ראשה השעון בעדינות על החלון של הקרון בעודה קוראת. סיפרתי לו גם שלפעמים היא סתם יושבת ברציף, על כיסא עץ, ובוהה בחשכת המנהרות. גם על פאונד סיפרתי לו, ועל כל האנשים שהיו ולא היו בקרונות הרכבת התחתית. כמוני, במידה מסוימת. הוא ענה לי שאני בעצמי בתחתית ושבמקום לחפש רוחות רפאים איפה שאין, עדיף שאשלח לו איזה שיר על הסאבוויי בשביל הירחון Contemporáneos. ואני עשיתי כדבריו וכתבתי שיר של יותר מארבע מאות שורות, כי תמיד הקשבתי לעצות של סלבדור. אבל האישה השחומה עם העיניים השקועות, העצובות, התגלתה לי עד יומי האחרון באי ההוא, שקל כל כך להגיע בו לתחתית.
*
בעלי לא נעל את המגירה שבה הוא שומר את היומנים שלו, את הכרטיסים שלו ואת הפנקס החום שבו הוא כותב את השירים שהוא לא מוכן להראות לאף אחד.
*
בחדר ששכרתי מול פארק מורנינגסייד עמד עציץ דמוי מנורה על סורגי החלון. לעציץ היו עיטורי להבות ירוקים וגדל בו עץ תפוזים. בצלו הדל של השיח הזה, כתבתי מכתבי אהבה לקלֵמֶנטינָה אוֹטֵרוֹ, לאחים גוֹרוֹסטיסָה, לסלבדור ולווייאורוטיה. הייתי נכנס לקטע של המשורר הכפרי. פעם אחר פעם סיפרתי על חיי בעיר הגדולה, כמו כדי לנכס אותה, אולי כי הייתי מודע לעובדה שגם האושר הוא תלוי תחביר. ״X יקר: אני חי בשדרות מורנינגסייד מס' 63״, כתבתי, פעם אחר פעם, לכל המכותבים הבלתי־נראים שלי.
*
אני פותחת את הפנקס החום שכבר שעות נועץ בי מבטים מהשולחן. אני פותחת אותו באקראי:
זִמָּה רוֹטֶטֶת שֶׁל עַרְבֵי סַגְרִיר
כְּשֶׁגּוּפֵךְ מִלְמֵל בְּקוֹד מוֹרְס
אֶת תְּשׁוּבָתוֹ לְמֶסֶר מֵהַגַּג.
אין ספק, השורות האלה נכתבו למישהי אחרת. אני לא רוצה להמשיך לקרוא.
*
היום, שבת, זה היום שלי עם הילדים. אני מגיע לבניין של אשתי לשעבר בשדרות פארק, ומנופף מבחוץ לשוער. הוא ממהר לקרוא לילדַי ויוצא לעשן איתי בשתיקה עד שהם יורדים, אחוזי חדוות חיים מטופשת. הם מספרים לי שאמם קנתה טרנזיסטור חדש, שהיא חילקה להם השד יודע כמה צעצועים חדשים, שהם ראו סרט מלחמה באולם קולנוע ענקי, שבסוף השבוע הבא הם נוסעים לים. אני לוקח אותם, אחד בכל יד, לטייל בסנטרל פארק.
ילדים, הגיע הזמן לראות ברווזים.
אבל, אבא, אנחנו תמיד רואים ברווזים.
עד היום הצלחתי להסתיר היטב את בעיית הראייה. אחרי שהשמש שוקעת והדברים מתחילים להסתתר מפנַי, אני אומר לקטנה: גנרלית, תמני באנגלית את כל מה שאת רואה לפנייך, והיא מתחילה: that’s a duck, that’s a lake, that’s a big tree, that’s a little tree. היא מדברת אנגלית במבטא אמריקאי מוגזם, כנהוג אצל ילדים לטינו־אמריקאים בני המעמד העליון. היא אומרת: ai duck, ai leik, ai beg twee, ai lirel twee. ובסוף הטיול, כשצריך לשלם על הגלידה, אני אומר לבני הבכור: ואתה, חייל, ספור את המטבעות ושלם למוכר את הסכום המדויק.
כשאנחנו שוב נפרדים מול מדרגות הכניסה של הבניין, אני מנשק אותם במצח בעיניים עצומות כדי שחלילה לא יציצו פנימה — בדמיוני נראות עינַי כמו שני צימוקים אפרפרים, מקומטים, קטנים, רקובים. אחר כך אני חוזר ברכבת לפילדלפיה. בקרון, אני משעין את ראשי על המושב וממשש לעצמי את העפעפיים העצומים כדי לבדוק אם העיניים שלי עדיין במקומן. והן אכן במקומן, ספוגות במים, וילדַי חקוקים בהן ונראים כמו דמויות פצועות.
*
יום ראשון היום ובעלי לוקח את הילדים לגן החיות. הם יעשו טיול ארוך בפארק צָ'פּוּלטֵפֶּק וכשיחזרו האמצעי יספר לי בהתלהבות על הפילים שלא מסוגלים לשכב כי אז הם בחיים לא יצליחו לקום. אחר כך הוא יתעצב קצת וישאל אותי למה: אמא, למה החיות לא יכולות לצאת מהגן חיות וגם את לא יכולה לצאת מהבית?
*
אלוהים ובני האדם מזדהים עם הקורבנות. אבל לא עם כל הקורבנות, אלא רק עם אלה שמתקרבנים בהצלחה. אשתי לשעבר למשל. כשהתגרשנו, המקסיקנית הלבנבנה הפכה למשוררת ולקורבן. לנביאת הקורבנות הגרושות.
לא מזמן היא פרסמה ספרון של פרוזה שירית רוויית טינה. כל הטקסטים בו כתובים בשלוש שפות וערוכים בשיטת הניהול העצמי, בהוצאה הדמיונית של המורה הרוחנית שלה, משוררת אמריקאית שמנחה סדנת שירה שעולה יותר משכר הדירה החודשי שלי בפילדלפיה. בחוסר טקט מוחלט היא מואילה בטובה להזמין אותי לערב ההשקה, שייערך בדירתה. בידיעה שאני מוכרח להתחנף אליה, אחרת היא לא תשאיל לי את הילדים, אני מואיל בטובי לעשות את כל הדרך עד אליה בניו יורק.
את הדלת פותח משרת. אני שואל איפה הילדים. הם ישנים. הריח בדירה הוא תערובת של חנות בשמים יוקרתית, איפור, בגדים מעומלנים ואספרגוס. המשרת מציע לי מַרטיני וכן, מנת אספרגוסים מבושלים. הראייה שלי אולי בוגדת בי, אבל אני עדיין מספיק כלב כדי להריח את האיום שמרחף עלי מצד המכשפות שהתאספו לבחוש בקדירת הטינה שלהן סביב מנות המתאבנים היקרות. אני תולה את המעיל שלי ליד הכניסה, בין תיקים ומעילי נשים בשלל גדלים ומשלל אריגים. אני לוקח רק את המרטיני ומפלס את דרכי אל הסלון.
אני לא רואה אותן טוב, אבל מהרחשים ומהצחנה שמגיעים אלי אני מסיק שיש בחדר יותר מעשרים, או אפילו יותר משלושים משתתפות שיושבות בחצאי מעגלים. במרכזו של חצי מעגל אחד יושבת אשתי לשעבר ובלבם של שני חצאי המעגלים האחרים יושבות שתי מנחות אחרות, שלוש המכשפות מ״מַקבֶּת'״, אלא שבמקרה הזה המכשפות המוניות יותר וממורמרות יותר. אני עומד מול הסלון ולפתע פתאום מתכווצים לי האשכים. צמד בוטנים. אפשר שהם נעלמו לחלוטין. מבועת, אני מוסיף לעמוד מאחורי שורת הכיסאות האחרונה, קרוב למשרת ככל האפשר.
אשתי לשעבר מקריאה טקסט במבטא הבּוגוטָני הבינלאומי שלה. מסכנה, יש לה קול מזעזע — היא נאנקת בעיצורים הגרוניים, מושכת את התנועות הפתוחות, והיו״דים שלה צורמות כמו מכשיר לא מכויל. היא מקריאה שיר על התועלת המעשית בבעלים. שפתיה תמיד התעוו במקצת כלפי מטה בזמן שהיתה מקריאה בקול, וגם בזמן שהטיחה בי את רשימת המגרעות האינסופית שלי. אני מדמיין את ההעוויה המרירה, המודגשת עתה על ידי הקמטים ועל ידי שקיות העור המתבלה. מדי פעם בפעם עולים מקהל הנשים פרצי צחוק של צבועים. אולי, בסוף הטקס, הן יפשיטו אותי ויקשרו את ידַי ואת רגלַי, יפקחו לי את העפעפיים ויציפו את עינַי ביריקות. הן יחרבנו עלי — שנים של עצירות.
היא גומרת להקריא את השיר והסלון כולו גועש ממחיאות כפיים נלהבות. אני מושיט את ידי לבדוק אם המשרת עדיין לצדי. הוא עומד במקומו. אני אוחז בכתפו:
אל תעזוב אותי, אחי, תישאר פה לידי.
אני כאן, אדוני, אני לא זז.
היא מקריאה שיר נוסף, ואחריו עוד אחד. אחרי השיר האחרון, שאותו הקדישה ביומרנות ומסיבה לא ברורה למשוררת מינָה לוֹי, נשמע גל תשואות והנשים קמות. רגלי הכיסאות חורקים על הרצפה. (מאיפה היא השיגה כל כך הרבה כיסאות?) אשתי לשעבר, עכבישה במרכז הרשת שטוותה, מביטה בי מהקצה השני של החדר. אני זבובון זעיר שנלכד ביקום הרירי שלה. המשרת נוטש אותי וניגש לדאוג לצורכי הגברות. ואני נשאר עומד על מקומי. אין לי מושג מה לעשות בידי הפנויה, ורעדה קלה אוחזת ביד שמחזיקה את כוס המרטיני.
הבוגוטנית הבינלאומית מתחילה לדבר: השירה, טשטוש הזהות, הזרוּת ושאר קשקושים של ילָדות לטינו־אמריקאיות מבית טוב. היא משתהה, ולסיום אומרת: אני מודה לבעלי לשעבר — משורר מוכשר שלצערי לא זוכה למספיק הכרה — על נוכחותו. הראשים נפנים אלי. לְמה בדיוק היא התכוונה ב״מוכשר״? אני נתקף דחף להשתין. עשרות לועות צבועים באודם מחייכים — אני עדיין מסוגל להבחין בלבן על רקע שחור, ואני יודע שהנשים מחייכות כי החדר החשוך ניצת פתאום כמו שמים זרועי שיניים. הזית רוטט בתוך הכוס. האיברים שלי, בתוך החליפה שלי, רוטטים. הפרצופים שרואים אותי רוטטים. בחוץ, העיר רוטטת: מחזור הדם העיקש, טמפרטורת ההשפלה. שידבר! שיגיד משהו! אני מייחל למוות פתאומי שאין באפשרותי להמיט על עצמי. לכן אני מדבר:
באתי כי הזמינו אותי.
(שתיקה.)
באתי כי מאז ומתמיד היו לי נטיות פמיניסטיות. לחיי מינה לוֹי! לחיים!
(שתיקה.)
למען האמת, סֵלֶסטֶה, בסך הכול באתי לבקש שתלווי לי קצת כסף כדי לקחת את הילדים ללונה פארק בסוף השבוע הבא.
(שתיקה.)
*
אתה יודע מה ההבדל בין משפטים אנליטיים למשפטים סינתטיים? שאל אותי פעם פדריקו אחרי פגישת עבודה שבה, אחרי שהבנו שהתסריט מועד לכישלון, סיפרתי לו בעיקר על רצוני להתחתן עם אישה בשם קלמנטינה אוטרו שלא שמה עלי בכלל.
לא, עניתי, מה ההבדל?
הוא עצר באמצע הרחוב, נעמד מולי ופתח בנימה דידקטית:
משפטים אנליטיים: משפטים שערך האמת שלהם מותנה במשמעותם. לדוגמה: ״כל רווק הוא גבר לא נשוי.״ משפטים סינתטיים: אמיתותם תלויה בקשר שלהם לעולם. לדוגמה: ״כל גבר נשוי מאמין שאושר מתמשך הוא לרקוד כל החיים עם האישה הכי מכוערת.״
ומה אני?
אתה לא משפט, חילברטו.
*
לכן עזבתי את אשתי, כי בגיל ארבעים ומשהו לא נשאר בי שום חשק לרקוד עם האישה הכי מכוערת. אפילו לא במצבי, כשאני שמן כמו חזיר ועיוור כמו חפרפרת.
*
הכרתי רק עיוור אחד בחיי. שמו היה הוֹמֶר קוֹלִיֶיר. ובשנת 1947, קצת אחרי מותו ושנה לפני חזרתי הסופית והרת האסון ל״יונייטד״, הוא היה לסלבריטאי חולף. אבל שנים ארוכות קודם לכן, כשהגעתי להארלם ב־1928, הומר התגורר עם אחיו לֶנגלי במרחק של כמה רחובות מהדירה שלי, בווילה שהשניים ירשו מהוריהם, בפינת רחוב 128.
הומר ליקק גלידה על מדרגות הכניסה כשניגשתי לשאול אותו איך מגיעים לכנסייה מסוימת. באותו יום ראשון התקיימה בכנסייה הזו תפילה מיוחדת שהאנשים מהירחון Contemporáneos ביקשו ממני לסקר. סליחה, אדוני, אתה יודע איפה סנט ג'ון? שאלתי אותו. הוא הצביע במקל ההליכה שלו אל השמים. צחקתי בנימוס אבל בכנות ונטוע במקומי, נבוך, חיכיתי שבדרך זו או אחרת הבדיחה תוביל אותי לכתובת ארצית כלשהי.
אתה יודע שאחד המרכיבים בגלידת שוקולד זה אבקת קוקאין?
לא, אדוני.
ככה אומר אח שלי, לנגלי, אתה מכיר אותו?
את אחיך? לא, אדוני.
התיישבתי ליד הומר על המדרגות.
הוא בחור טוב. קצת מטונף, אבל חרוץ בדרכו. הוא אומר שאם אני אשב כל בוקר שעה בשמש ואוכל מספיק גלידת קוקאין, הראייה תחזור אלי בהדרגה.
מה אתה סח, אתה עיוור?
הומר הסיר את משקפי השמש שלו וחייך אלי — היו לו שיני סוס גדולות, סגלגלות וצהובות.
*
כשאני מצחצחת שיניים לילד האמצעי, אנחנו סופרים עד עשר כדי לצחצח את החלק הקדמי של השורה העליונה, עד עשר כדי לצחצח את השורה התחתונה, ועד חמש־עשרה בשביל השיניים הטוחנות בכל צד (למעלה וגם למטה). אנחנו שוטפים את הפה במשך חמש שניות, פעם אחת ועוד פעם, והופה לישון.
*
אהבתי מסיבות ארוכות, כדי שאוכל להסתלק לאִטי, לזלזל בכל בני השיח שלי, להרגיש שהעולם קטן עלי. אָמֶרוֹ נהג לקבוע איתנו בבר מסוים. על פי רוב היינו בו הלבנים היחידים. הבעלים קרא לעצמו ״מקסיקו״ (הוא היה אמריקאי בכל נימי נפשו, אבל לחם בצד של וִייָה במהפכה המקסיקנית, וזה הפך אותו מבחינתו למטונימיה של המדינה. בדרך כלל לא נכחתי באירועים האלה, אבל כשהצטרפתי, תמיד נשארתי עד שעה מאוחרת. הקבועים היו אמיליו אמרו, גַבּריאֶל גַרסִיָה מָרוֹטוֹ ופדריקו, שכמעט תמיד היה מגיע בחברת נלה לרסן. לפעמים הייתי מצטרף אליהם עם ידידנו ז', שבין כוסית ויסקי אחת לבאה אחריה נטה לדבר על האובייקטיביזם, מילה שפדריקו לא היה מסוגל לבטא. הוא היה אומר משהו שנשמע כמו ״אובייקטיבּיזנס״ ואחר כך מפנה את ראשו אלי כמחפש בעל ברית.
באותו ערב שתינו כולנו כמו גבירות והשתכרנו כמו חזירים. אני חושב שמהרגע הראשון הבכנו את נלה לרסן, כי היא עברה לשולחן אחר עוד לפני תחילת המופע. באחת הפינות של הבר הציגו את דיוק אלינגטון המפורסם, שעל אודותיו רק שמעתי בזמנו. פדריקו קם ומתח את גרביו. היו לו רגליים קצרצרות ושמנמנות, מכוסות בשערות מקורזלות, והמסכן עוד התעקש להסתובב במכנסיים קצרים (זה קטע של אירופים, חבורה של מתרוממים). הספרדיקון מחא כפיים בהתלהבות כזאת, שהמוזיקאי הטה את כובעו והודה לו באופן אישי על מחיאות הכפיים עוד לפני שהתיישב אל הפסנתר. פדריקו נפנה אלי כאומר, ראית? הדיוק ואני כבר סחבקים, או בספרדית איכותית, קולגות. האיש התיישב אל הפסנתר והתחיל לנגן. ז' הסיר את משקפיו והניח אותם על השולחן, בין הכוסות. גרסיה מרוטו, אחד האנשים הכי משעממים בעולם, האזין להופעה כולה בעיניים עצומות, או שאולי הוא פשוט נרדם.
לקראת סוף החלק הראשון, בשעה שהקהל מחא כפיים, פדריקו נצמד אלי ולחש באוזני: מאחוריך, אל תסתכל, יושב עזרא פאונד. קמתי מהכיסא במהירות רבה כל כך עד שכמעט הפכתי את השולחן. כל הכוסות נפלו, המאפרות התהפכו, קוביות קרח קפצו. גרסיה מרוטו התעורר בבהלה ומנע את האסון במכת יד שנחתה על המשקפיים של ידידנו ז'. הם נשברו. חלקיקי זכוכית התעופפו באוויר, כמו שברי עולמו של ילד: that chair, that man, that poet, that sad, that broken: that sad broken poet. פדריקו חטף התקף צחוק בעוד ז' המסכן זוחל על הרצפה ומלקט את רסיסי משקפיו. איזה פתי אתה, מקסיקני, באמת נראה לך שפאונד יושב פה? התגלגל פדריקו מצחוק (היתה לו לשון קטנה, אדומה ומחוספסת, כמו של חתול, ואולי הוא הוציא אותה יותר מדי כשצחק). עשינו כזה בלגן שמתישהו ניגש אלינו גורילה מעונב בגובה של שני מטרים. הוא היה מלווה בשני מחוצ'קנים שהעיפו אותנו צ'יק צ'ק מהמקום. אני חושב שבאותו ערב מזגו לנו בושם במקום ויסקי, כי כולנו סבלנו מהזיות רציניות. יכול להיות שביציאה מהבר מישהו דקר אותי וגנב לי את הנעליים ואת כל הכסף שהיה עלי, כי למחרת בבוקר התעוררתי בבית החולים של הארלם, יחף ובלי גרוש על התחת. אני מניח שזה היה המוות השני שלי.
*
הערה (אוון לאָרָסֵלי אוטרו): תדירות המיתות שלי פחתה. אני מרגיש טהור וחסון, בלי הגזמה. אני אוכל יפה, אני פועַל שלא ניתן להטיה, עתיד נשלם. אני מתעניין בקדחת, אבל בהקשר הזה אני מתעניין בעיקר במה שאני מאבד בגללה, במונחים של פאונדים לשנה. אני שוקל 124 חודשים. ניו יורק כחולה, אפורה, ירוקה, אפורה, לבנה, כחולה, אפורה, אפורה, לבנה וכולי. לפעמים היא גם אפורה. (רק בלילות היא לא שחורה.) (אלא אפורה.) מה איתך?
*
בעלי מקריא לילדים ספר חינוכי ומוסרני שהם קנו בגן החיות, על דולפין תינוק שמאבד את להקתו בים כי המרה את פיהם של הוריו.
אולי יאכל אותו כריש, מציע האמצעי. קולותיהם מגיעים אלי כמו ממרחק, כאילו אני מתחת למים, כשאני תמיד בפנים והם תמיד בחוץ. או להפך.
הדולפין התינוק פורץ בבכי. הוא משמיע שריקה דקיקה שמפלחת את המים כמו חץ, ממשיך בעלי.
חִצים יכולים לפלח את המים? קוטע אותו האמצעי. לכל דולפין יש קול יחיד ומיוחד, ממשיך בעלי, שהוא כמו טביעת אצבע. האמצעי משמיע קולות, כמו של חצים שמפלחים מקווה מים.
תקשיב לסיפור, נוזף בו אביו. אנחנו תכף מסיימים.
אני מהרהרת בשאלה של האמצעי.
בעלי ממשיך: אמא דולפינה שומעת את התינוק שלה ממרחקים. היא מחפשת אותו בכל הים.
היא מוצאת אותו? שואל האמצעי.
כן, תראה פה, בעמוד האחרון של הספר רואים איך היא מוצאת אותו.
*
כשהילדים היו קטנים וחיינו עדיין בווילה ברחוב 70 בבוגוטה, נהגנו לשחק במחבואים. אני הייתי מתחבא מאחורי הענפים הדקיקים של עץ סיגלון צעיר. איפה אבא? הייתי שואל אותם. שניהם היו רצים עד אלי וכל אחד היה נתלה על אחת מרגלי. הנה! היתה הקטנה צועקת. מצאנו אותך! הילד. לא, אני עץ! הייתי עונה ומניף אותם באוויר, ילד אחד על כל ענף.
*
להומר, העיוור, היו עין אחת גדולה ועין אחת קטנה. אחת מהן, הקטנה, פזלה באופן קבוע אל בלוטת הדמע שלו, קפואה. הגדולה התרוצצה בארובתה הסגולה כמו ציפור לבנה שאיבדה את דרכה — היא נראתה כמו יונה שנלכדה בחלל של כנסייה או של תחנת רכבת, חובטת בכנפיה בחלון סגור. אהבתי לבהות באותה עין תועה, שלא ראתה אותי. הומר חיכה לי בכל יום ראשון, בשעה עשר בבוקר בדיוק, כשהוא מחזיק גלידת שוקולד בכל יד. אם איחרתי בדקה או שתיים, הגלידה שלי היתה נמסה ונוטפת כולה על ידו הקמוצה.
מר אוון, אתה רוח רפאים, נכון? (הוא ביטא את שמי כמו שבוודאי ביטאו אותו אבות אבותי.)
למה אתה אומר את זה, מר קולייר?
כי אותך אני יכול לראות.
ואולי הראייה מתחילה לחזור אליך מרוב גלידת קוקאין?
לא, זה לא זה. יש לך תווי פנים של אינדיאני אמריקאי, אבל מבנה הגוף שלך יפני. ויש לך אופי של אציל גרמני. היום אתה חובש כובע, בצבע אפור אולי, ולובש מעיל שלא הולם אותך בכלל.
המעיל שלי לא מוצא חן בעיניך?
מעיל טוויד יתאים לך יותר. ביום ראשון הבא אני אתן לך את הטוויד של אחי לנגלי. אני צריך למצוא אותו ולכבס אותו. אחי שומר הרבה דברים בתוך הבית.
מעולם לא נכנסתי לבית האחים קולייר, אבל שנים אחר כך, לאחר מותם של שני האחים, כשכל העיתונים בעיר דיברו עליהם, נודע לי שהווילה הלכה והתמלאה באשפה ברבות הימים. במשך כמה שנים אסף לנגלי את כל העיתונים שהודפסו בעיר וסידר אותם בערימות ובשורות ששימשו חומת מגן כדי שהומר לא יתנגש ברהיטים הוויקטוריאניים של הבית. אבל התברר שלנגלי לא אסף רק עיתונים מקומיים, אלא גם מכונות כתיבה, עגלות, צמיגים, אופניים, צעצועים, בקבוקי חלב, שולחנות, כפיות, מנורות. הומר מעולם לא ציין בפנַי את נטייתו של אחיו לאספנות, אבל כיום אני מניח שהתחביב הזה לא נולד אצלו סתם. אולי הוא האמין שאם יצבור בביתו אוסף פריטים מהעולם הזה, יוכל אחיו העיוור לגבש לעצמו מושג לגבי הדברים האוויליים שעליהם העולם הזה מושתת: מזלג, מקלט רדיו, בובת סמרטוטים. אולי הוא קיווה שסך כל הצללים יצביעו לבסוף על הדבר עצמו, ואז יינצל הומר מהרִיק שהלך וכבש את מוחו.
*
ז' היה משורר גדול. יום אחד הוא זימן את פדריקו ואותי כדי להקריא לנו חלקים מ״זה״. נפגשנו על ספסל ברחבה המרכזית של אוניברסיטת קולומביה. פדריקו הגיע באיחור טיפוסי, יהיר כמו כוכב עולה. פשוט הייתי עם נלה לרסן, אמר, כאילו התרועע עם מלך צרפת. פדריקו היה מעין נרקיס שקרא את פרויד, אבל במקום להיבהל ממנו הוא נמלא רוך כלפיו.
ז' החל להקריא בלי הקדמות, כדרכם של אנשים מלאי ביטחון או של אנשים שאינם בטוחים בשום דבר. מי שהאזין להקראה שלו הרגיש שנקלע לטקס דתי של אתיופים. אני בקושי הבנתי מילה, למרות השיפור הניכר באנגלית שלי. השירה שלו היתה גדושה בתיאוריות מרקסיסטיות, קבֵּטיסטיות, שפינוזיסטיות, בתיאוריות בכלל, וזה הפך אותו לבן דמותם של הנביאים שעמדו בפינות הרחוב של הרובע הפיננסי כדי לחזות את סוף העולם, את סוף עידן הקפיטליזם, את the end of the world as we know it. אבל בלי קשר לתיאוריות, השירה שלו ניחנה במין גמישות שלא הכרתי אצל שום משורר מבני דורי האמריקאים (שמעולם לא חשדו, אגב, שאני בן דורם). ההקראה היתה מגומגמת, מסורבלת, באשמת פדריקו, כי הספרדיקון חזר וביקש תרגום כללי של השורות, ואני נאלצתי להעמיד פנים שהבנתי מצוין. נחרתו אצלי כמה שורות על האופן שבו הזמן משנה אותנו ושובר אותנו, שורות שמעולם לא הצלחתי לרדת לעומקן, אבל מדי פעם בפעם הן חוזרות אלי ומטלטלות אותי כאילו הייתי חזירה שמתבוססת ביגונה.
*
אולי, אם אשים להם טבלית סבון או טיפת אפטרשייב בצלוחית האוכל, החתולים האלה ימותו ויעזבו אותי בשקט.
*
אנחנו משחקים במחבואים בבית הענקי. זו גרסה שונה של המשחק. אני מתחבאת וכולם צריכים למצוא אותי. לפעמים עוברות שעות. אני מסתגרת בארון וכותבת פסקאות ארוכות להפליא על חיים אחרים, על חיים ששייכים לי אבל לא שייכים לי. עד שמישהו נזכר שאני מתחבאת, ואז מוצאים אותי, והאמצעי צועק: נמצאה!
*
בשבת אני אמור לנסוע למנהטן לראות את הילדים. אמם יוצאת לסוף שבוע — לבתי המלון המפוארים של דרום העיר או לבתי הקיט שעל החוף של לוֹנג אַיילֶנד — ואני נשאר בדירת השמנת שלה, באזור המספרים הגבוהים של שדרות פּארק.
אני מגיע באיחור קל והשוער מכניס אותי לדירה. עכשיו אמנם קשה לי לראות אותו, אבל אני יודע שבחדר הכניסה עומד שולחן שַיש ועליו אגרטל עם פרחים רעננים. יש גם שולחן ארוך וחדר אורחים. יש מזלגות שמתאימים למערכת הכלים שממנה אכלתי במשך ערבים רבים, קיר מלא בתצלומים משפחתיים שבהם אני לא מופיע — אלא בדמותה של הצלקת שהשאיר עליו אחד המסמרים. יש פסנתר ועליו הפרטיטורה הסתומה שלו, מגשים, משרתת במדים, מיטה גדולה בצבע צהוב־מר כמו הים במָסָטלָן. יש בר מלא במגוון ליקרים חיוניים.
אשתי לשעבר הואילה בטובה לא להיות בבית כשהגעתי. היא משאירה לי פתק עם הוראות, והמשרתת מקריאה לי אותן: לקטן אסור לאכול סוכר עד להודעה חדשה. הקטנה מתרחצת בשמונה בערב. כאילו שאני לא יודע.
הערב מזהיר ביופיו. אני מכניס את הפתק לכיס, מצטייד בבקבוק אָגוּאָרדיֶינטֶה מקוּנדינָמַרקָה ולוקח את הילדים לטיול בשכונה הישנה שלי.
אבל, אבא, אנחנו רוצים ללכת ללונה פארק.
מה לעשות, ילדים, אין כסף.
אנחנו נוסעים ברכבת התחתית למספר מאה ומשהו וחוצים את האי ברגל ממזרח למערב. בפינת רחוב אנחנו קונים אבטיח ומשקאות מוגזים. אנחנו מגיעים לפארק מורנינגסייד ומתיישבים מתחת לשקמה לבנה שגובהה יותר מחמישה־עשר מטרים וצלה מקורזל, כמו שיער של שחורים. אנחנו בוצעים את האבטיח בידיים, נעזרים באבן, במקל ובַּשיניים. אני מכריח אותם לאכול את כולו, ישובים על הסוודרים שלנו, כי שכחנו את השמיכות המיוחדות לפיקניק שאמם מחזיקה בארון בבית.
אנחנו מפוּצָצים מאבטיח, אבא, די, בבקשה, הם מתחננים.
תמשיכו לאכול, בחיים האלה שום דבר לא בחינם.
שום דבר, חוץ מהאגוארדיינטה מקונדינמרקה, שעושה לי טוב. עבור אדם במצבי, האלכוהול הוא תרופת פלא: הוא משחרר משהו, הוא מרפה את העצבים בצדו השני של גלגל העין, ומגלה דברים שבמשך תקופה ארוכה הסתתרו מאחורי הקטרקטים.
במרחק של כמה מטרים מאיתנו, אני רואה משפחה. הם שחורים. הם מצוידים במפות, במוזיקה, במשקאות, בילדים עם כפפות בייסבול. שיכור קלות ומלא ביטחון, אני מתקרב אל הקבוצה ורוקם ידידות עם ראש המשפחה. הם מציעים לי כוסית רום. מאחר שנגמר לי האגוארדיינטה, אני נענה בחיוב. אני קורא לילדַי. בתחילה הם מהססים להתקרב לשבט החדש, אבל בסופו של דבר הקטן מסכים לעטות את הכפפה. הילדים משחקים בייסבול במורנינגסייד: זה קצת מזכיר את האושר.
אני מתיישב על שולי אבן ומשקיף על החלון של חדרי הישן בבניין מספר 63, ברחוב שמקיף את הפארק. את החלון אני לא רואה, מן הסתם, אבל התמונה מוכרת לי היטב וקל לי להרכיב אותה מחדש. חוץ מזה, ככל שאני מרבה לשתות אלכוהול, הולכים הגוונים ומתרבים, וקווי המתאר האבודים של הדברים הולכים ומתבהרים. את התמונה קוטעים, לסירוגין, שדיה הגדולים של אשתו של ידידי החדש. מול החלון הזה הייתי יושב לכתוב לקלמנטינה אוטרו, פעם אחר פעם הייתי מציע לה נישואים. השדיים הענקיים שלה רוקדים, היא רוקדת ואוכלת את פרוסת האבטיח האחרונה שנשארה — תרומתנו היחידה לסעודה. הבן שלי סגר home run, מדווח לי ראש המשפחה, וכולנו מוחאים כפיים ממרחק. במקום ההוא בדיוק הייתי שוקד באובססיביות על האנגלית שלי, תוך סימון הגיליונות של ה״ניו יוֹרקֶר״ שבעלת הבית שלי היתה משאירה בכוננית הספרים, לצד כמה כרכים של כתבי הקודש. האישה נוגסת באבטיח ומסתכלת עלי, hey, Mexican poet, היא אומרת לי, הכול נוזל וניגר, וגרעין קטן שחור נדבק לקו המחשוף שלה. את הגרעין אני רואה מצוין ועין הקרס שלי ננעצת בו, עוגן אחרון בעולם הצללים שלי. בצעירותי נהגתי לאונן כשאני מביט בהשתקפות העירומה שלי באותו החלון עצמו. הילדים מתנפלים על הבן שלי ויוצרים מעליו גבעה קטנה בגוונים של שחור ולבן: אבא, הוא צועק לי ממרחק, אבא, הם מרביצים לי. היא רוקדת, היא רוקדת בשבילי. הקו, הגרעין, הגוף הנוכחי שלי שרוכן לעברה, הזרועות השמנות שלי, שמסתערות עליה, שמקיפות את מותניה, המכות שלה, you madafaka, הלשון שלי שנשלחת אל הגרעין, שמלטפת את קו המחשוף הרך שלה, אבא, פעם היה Spanish poet יותר מוצלח ממני, קראו לו פדריקו, הם מרביצים לי, אבא, לשחורה יש טעם של בושם, וגם American poet מצוין, קראו לו ז', חבטה יבשה על עורפי, ה־21capotavola חובט בי שוב ושוב עם הבקבוק הריק, you madafaka, זכוכיות פזורות מכל עבר, ראשי משובץ אלפי רסיסים, הכול נעלם. הילדים משחקים בייסבול וגבעול מדגדג את אוזני הימנית.
21 איטלקית: ראש השולחן. הכוונה ל״ראש המשפחה״.
*
הערה (אוון לארסלי אוטרו): השחורים שקופים. בלילה הם לובשים זכוכית. לי יצא להסתובב בהארלם בנהר של קולות בלי אפיק, בלי מקור נביעה (צרחה שאיש לא פלט). מבעד להמון הלילה נשקף, שקוף... הם מדברים כמו ילידי יוּקָטָן. C’mon c’mon, mise, two dollahs. פעם אחת נכנסתי. אי־אפשר לכתוב בלי מוזיקה ובלי כוריאוגרפיה.
*
אמא, ממי את מתחבאת? מאבא?
לא.
מפנימבליפנים?
אני לא מתחבאת מאף אחד.
אמא, אם את רוצה להתחבא, את צריכה למצוא מקום יותר מחבואי.
מה, המיטה לא מספיק מחבואית?
לא, המיטה קופצנית, וקצת מפריענית כשבא לי לרוץ.
*
פדריקו ואני החלטנו לייסד קבוצה בהשראת ידידנו ז'. ואולי גם על חשבונו, אבל לאו דווקא לרעתו, שזה לא אותו הדבר. הרעיון היה של פדריקו, אבל עם הזמן נהפכתי ליד ימינו, וכך, לא רק שהסכמתי, אלא שנוסף על כך נהייתי מעורב וגם תרמתי כמה רעיונות. הוא התעקש לכלול את נלה לרסן, אבל בסוף סיכמנו שנהיה רק שני חברים, ושלקבוצה יקראו האובייקטיביזנס. הרעיון היה שאני אתרגם את השירים של ז' במהירות הבזק, בזמן שהוא עצמו יקריא לנו אותם, ואחר כך פדריקו ידקלם או ישיר אותם במקומות ציבוריים (הוא האמין שבאנדלוסית הכול מתחרז, ולכן יהיה קשה לשמר את הרוח ואת החרוזים הבלתי־אפשריים של השירה של ז', במיוחד אם חלק מהתרגומים יהיו פונטיים גרידא). יכולנו גם לבקש קצת כסף בתמורה.
מובן ש־ז' המסכן לא ידע דבר וחצי דבר על התוכניות שלנו והיה בטוח שאנחנו בסך הכול רוצים להאזין לו, ולכן, ביום שביקשנו ממנו להקריא לנו מחדש את השורות שכל כך הקסימו אותנו מתוך ״זה״, הוא הגיע לרחבה של אוניברסיטת קולומביה במצב רוח מרומם ובלבוש חגיגי. הפעם הוא הסביר לנו שבקטע האמור, הוא מעוניין לגרום לחפצים לדבר. תרגמתי לפדריקו:
הוא אומר שפה ידברו החפצים.
מה זאת אומרת ידברו החפצים?
Federico is asking how come do things speak.
ז' הביט בשנינו ואמר לנו בשיא החגיגיות: I’m trying to make the table eat grass, although I can’t make it eat grass. אמרתי לפדריקו: הוא אומר שתשתוק ותשב על הדשא. ז' הוציא את הפתקים שלו והתחיל להקריא. השיר נפתח בפועל די מוזר, ״לְהוּבֶר״, ובתחילה היה קשה להבין את המשקל שלו, אבל אין ספק שצורת הפועל עשתה את שלה. זה היה כמו להאזין לפוגה של באך, אבל בגרסה הזולה. היה קשה להבין את המשמעות של השיר, אבל אולי היה חשוב יותר להבין את המנגנון הפנימי שלו. תרגמתי לפדריקו כמיטב יכולתי: בהתחלה, אמרתי לו, הוא מדבר על מכשירי ה״הוּבֶר״ האלה, על שואבי האבק. אם היית מדבר אנגלית, היית מבין שהאמריקאים תמיד הופכים שמות עצם לפעלים. כלומר, ״להובר״ משמעו בעצם לשאוב. החפצים מבקשים שמישהו ישאב אותם. מעכשיו, השיר עוסק במה שאומרים החפצים בזמן ששואב אותם ה״הוּבֶר״. את ארבע השורות האחרונות הוא הקריא לנו גם בפעם הקודמת, והן נהדרות. עדיף שאנסה לתרגם אותן על הנייר, ואחרי זה אני אסביר לך. השורה האחרונה גם מצוינת, היא מדברת על הטרויקות הרוסיות (המשפט האחרון שלי הלהיב מאוד את פדריקו, שתכף ומיד רשם אותו לעצמו לקראת ההופעה הבאה של האובייקטיביזנס).
המזל היה ש־ז' לא הבין ספרדית ושפדריקו העמיד פנים שהוא מבין אותי. וככה לא יצאתי מטומטם מכל הסיפור.
*
החלטתי לתת שמות לשלושת המנוולים האלה, שהשתקעו סופית בדירתי. אני לא יודע אם הם זכרים או נקבות, והעדפתי שלא למשש את בטנם מחשש שישרטו אותי אם פתאום תיתקל ידי הרועדת בצמד אשכי חתול. קוראים להם קַאנטוס,22 פָּטֶרסון23 ושֵל. מובן שאני לא יודע מי זה מי, אז לפעמים אני צועק לחלל האוויר: ״פטרסון של קאנטוס!״ ושלושתם באים. אבל השמות הללו רציניים מכדי שאוכל לחזור עליהם בכל הזדמנות, ועל פי רוב אני קורא להם בהתאם למאפיין העיקרי שלהם: אמריקאים מושתנים.
22 קאנטוס — על שם הפואמה הגדולה והבלתי־גמורה מאת עזרא פאונד.
23 פטרסון — שיר מאת ויליאם קרלוס ויליאמס.
*
בעקבות התקרית בפארק מורנינגסייד, אשתי אסרה עלי לחזור למנהטן לראות את הילדים. אתה עוד עלול להשתכר לי, חילברטו, ולהפחיד לי את הילדים. הגברת אהבה לדבר ב״לי״, כאילו היה הכול מזימה אישית נגדה. הקטנצ'יק המסכן חטף לי מכות מילדים אחרים והילדה נאלצה להזמין מונית בכוחות עצמה כדי שתוכלו לחזור הביתה. ועוד כשאתה שיכור לגמרי, חילברטו, זה לא מגיע לי.
בסוף השבוע הראשון שהייתי אמור לבלות איתם בניו יורק, היא לקחה אותם לקוֹני אַיילֶנד. הילדים מתקשרים אלי משם במטבעות שאמם נתנה להם בתור דמי כיס. הם יודעים שנולדתי ביום ראשון, ושזו סיבה מספקת בשביל שאכנס לדיכאון עמוק. לכן הם מתקשרים, הם ילדים מחונכים: היום ראינו את המופע של הגמד המקיא והוא הזכיר לנו אותך, אבא, אבל בקטן. הוא שתה מלא־מלא מים ואחרי זה הקיא אותם לתוך דלי. זה לא היה אפקט, אבא, הוא באמת שתה והקיא בכמויות. ואחרי זה אמא קנתה לנו lolly-pops בטעם תות. אבל אתה אלרגי לתות, אבא, ואתה עלול למות.
*
לא דיברתי עם בעלי כבר יותר משבוע. אני יודעת שהוא ישן בבית, כי לפעמים, בלילות, כשאני לא מצליחה להירדם, אני מרגישה שהוא נכנס למיטה. יש לו ריח רע. ריח של רחוב, של מסעדות. ריח של אנשים. לפעמים, אני יודעת שהוא נכנס למיטה של הילד האמצעי ונרדם שם. אני שומעת אותם קמים יחד בבוקר, מתרחצים, אוכלים ארוחת בוקר עם התינוקת, יוצאים לבית הספר. לפעמים הוא לוקח איתו את התינוקת למשך יום שלם. לפעמים, הוא משאיר לי אותה וחוזר רק בלילה. כשהוא חוזר, הוא אומר שלום לילדים ונמרח על המיטה שלנו לראות טלוויזיה. כשאני נכנסת למיטה, הוא קם ומתחיל לעבוד על משהו.
*
התעורר בי החשד שבקיץ של שנת 28' כרתּי ברית פאוסטיאנית מסוג כזה או אחר. מן הסתם, לא זכור לי שום אירוע שכזה, ואני גם לא באמת מאמין בשטן, וגם לא בגֵתֶה או במארלוֹ. אבל משהו בטוח קרה ברצף המיתות שלי. משהו שיסביר איך נעשיתי עיוור שמן ששוקל שלושה פאונדים. ולא שהשטן נתן לי משהו בתמורה, לכן גם למכת השדיים ולמוות הבלתי־זוהר הזה אין לי שום הסבר מתקבל על הדעת.
*
בחיים ההם כמעט אף אחד לא מת באופן סופי. חאבייר, למשל, לא מת, אף על פי שגם הוא חווה מיתות חוזרות ונשנות. לצד עץ התפוזים שלי כתבתי מכתבים לכולם, כאילו היינו כבר רוחות רפאים, כאילו תרמתי לייצוג של המשכיותנו בכך שתיארתי את מנהטן כספינה טרופה. ״מבעד לשני החלונות חודר הפארק, והוא כולו קולות של ילדים,״ הייתי אומר לחאבייר. ״הפארק מדורג, כמו מופע שנצפה מיציע חלוני. הילדים פה ילדים. הגדולים מתנשקים, לפעמים, כשהם לא עייפים. אני לבד ועירום, מכוסה רק בחלוק משי״: התחביר של השאיפה לאומללות.
אבל יום אחד מת לי עץ התפוזים. נסעתי לבקר במפלי הניאגרה ולא השקיתי אותו לפני הנסיעה. כשחזרתי הוא היה יבש לחלוטין — כאילו עברו שנים ולא שבועיים. המוות הפתאומי והיבש שלו העציב אותי מאוד. בדרכו, הוא נראה לי נבואי כל כך, שעליתי במדרגות לגג של הבניין שלי ונטשתי אותו שם.
*
פעם אחת, בתחילת הסתיו, הצלחתי לראות את האישה עם הפנים השחומות והעיניים השקועות לפרק זמן שעלה על הרגעים החטופים שהעניקו לנו הנסיעות ברכבות מקבילות. הדלתות של הרכבת שלי התקלקלו, ונתקענו בתחנה יותר מעשר דקות. באותו הרגע קרבה מאחור רכבת נוספת ונעצרה ליד הרכבת שלנו, על המסילה המקבילה. בקרון ממול, ראשה שעון על החלון, ישבה האישה, על ראשה כובע בד בצבע ירוק זית ולגופה מעיל אדום שהיה רכוס עד הצוואר. היא קראה ספר בעל כריכה לבנה. הטיתי מעט את ראשי והצלחתי לקרוא את הכותרת, שלהפתעתי היתה מילה בספרדית: ״יצירות״. האישה הרגישה שמסתכלים עליה והרימה את מבטה — את עיניה הענקיות, השקועות, המוקפות בעיגולים שחורים, ענקיים. בהינו זה בזה כמו בעלי חיים שסונוורו על ידי קרן אור חזקה, מלאכותית, עד שהרכבת יצאה שוב לדרכה.
*
הומר דווקא האמין לי כשסיפרתי לו שראיתי ברכבת התחתית את עזרא פאונד ואת האישה שאני תמיד רואה ברכבות אחרות. העניין איתך, אמר לי, הוא שאתה מסוגל לזכור גם את העתיד.
*
הילדים משחקים ״מחבואים״ בבית הזה, המלא בחללים. זו גרסה שונה של המשחק. האמצעי מחביא את התינוקת ואני צריכה למצוא אותה.
*
אתמול בערב חזרתי הביתה קצת יותר שיכור מתמיד, אחרי ארוחת ערב אצל סגן הקונסול האנגלי. נכחו בה סגן הקונסול, אשתו, הומו פוטנציאלי מארגנטינה ושלושה אמריקאים (אנשים, לא חתולים) שבאו עם הנשים האמריקאיות שלהם (גם הן לא חתולות, אבל כמעט). הבעיה המוסרית של האמריקאים והאמריקאיות היא שהם בטוחים שהם שוודים, אלא שבנסיבות קיצוניות הם גסי רוח לא פחות מתושבי הונדורס, אבל בגרסה המחושבת והצבועה. כל הערב דיברנו על עבודות התשתית בפילדלפיה, על המושל החדש, על מזג האוויר המטורף בקיץ, על כמויות הזבובים והיתושים, עד שבשעת הקינוח, אחת הגברות העלתה את נושא הבגידה השערורייתית של איזה פוליטיקאי מפורסם. המבוגר מקרב הנוכחים, ומי שללא ספק היה בעל הניסיון העשיר ביותר באותו התחום שאותו הוא גינה, פתח בדברים. בעודו מבריג את טבעת הנישואים שלו — כמו בניסיון להדק את האום שמחבר גלגל שיניים על סף התפרקות — הוא בנה משפטים רהוטים על המשמעות הנשגבת של ברית הנישואים. מישהו הזכיר את ״נישואים ומוסר״ של ראסֶל, ואני נזכרתי — קראתי את הספר בצעירותי — שמיד אחרי הפרק ״נישואים״ מופיע פרק שנקרא ״זנות״. אמרתי את זה בקול וכולם הסתכלו עלי בשתיקה, עד שאחד האמריקאים, האיש שישב מימיני, פרץ בצחוק אבהי, כולל טפיחות על השכם, oh, you Mexicans. נתקפתי דחף נואש להשתין, זה קורה לי תמיד שאני הופך למוקד תשומת הלב. אחת הנשים דרשה הסבר, ואני הצלחתי להתחמק מדרישתה בזכות הבחור הארגנטיני שבדיוק קם מהשולחן כדי להיפרד, ובכך פוגג את המתח. הגברות התארגנו בנפרד, הגברים הדליקו את הסיגרים שלהם, וברגע שיכולתי, נפרדתי בלבביות מסגן הקונסול האנגלי ומחבריו, ויצאתי מפתח ביתו.
לדיירי הרחוב שהקונסול גר בו יש כיסאות נדנדה ופרחים בכניסות לבתים: בטח גרדניות, גרניומים, פטוניות. טיפסתי במדרגות של אחת הכניסות והשתנתי על שיח הגרניום הריחני. כשפניתי לחזור למדרכה נתקלתי באחד העציצים, והוא התגלגל במדרגות והתהפך. בחשיכה הצלחתי לאסוף חלק מהאדמה שנשפכה, הידקתי אותה כמיטב יכולתי, ורק כדי לא להשאיר עקבות, סחבתי את העציץ עד הבית שלי.
פתחתי את הדלת ואמרתי שלום לאמריקאים המושתנים. הנחתי את המציאה החדשה שלי על שולחן האוכל וקירבתי כיסא כדי לשבת ולחלוק איתם את מה שנשאר ממלאי הוויסקי שלי. החתולים חגו, אני לא יודע אם באי־שקט או בסקרנות, סביב העצם החדש. אחרי שסיימתי לסדר את ארבע הכוסות שלנו על השולחן ולמזוג לכל אחד שלושים מיליליטר תוך גישוש באפלה, הנחתי את ידי על העציץ. חקרתי את שוליו, ערבבתי בציפורנַי את רגבי האדמה שלא הודקו. במרכזו צמח שיח או עץ קטן ויבש. לפי המרקם של הגזע הראשי והערבוביה שבה צמחו הענפים שלו, הסקתי שזהו עץ תפוזים מת. נגעתי בכלי, תחילה בכפות הידיים שלי ואחר כך בקצות האצבעות. כמעט מיד קלטתי שלא מדובר בעציץ סתם. מהצורה שלו הבנתי שמדובר בעציץ שלי, בעציץ עם הלהבות הירוקות שלצדו חיברתי את כל הדברים הטובים שכתבתי בנעורי. ואם אין זה העציץ הישן שלי, מדובר בעציץ זהה, ואותי זה סיפק. התלהבתי כל כך שהעפתי את האמריקאים המושתנים לכל הרוחות. על פיסת נייר שמצאתי על המקרר, התחלתי לכתוב מכתב לחבר שמת, או שאולי כתבתי הערות לרומן.
אני שב וקורא אותן היום, והפעם לאור יום ובעזרת זכוכית מגדלת. הדבר היחיד שאני מצליח לפענח הוא:
״הרומן יהיה כתוב בגוף ראשון, על ידי עץ אישה שפניה שחומות ועיניה שקועות, ושאולי כבר מתה.״
*
עם הומר פיתחתי את התיאוריה שלי על ריבוי המיתות. או אולי עדיף שאומר שהוא היה מי שהגה אותה, ואני בסך הכול ליטשתי אותה בעזרתו.
מר אוון יקר, העניין הוא שאנשים מתים הרבה פעמים במהלך החיים שלהם.
מה אתה מנסה להגיד, מר קולייר?
שאנשים מתים ומשאירים אחריהם את רוח הרפאים שלהם בחוסר אחריות, ואחרי זה המקור והרוח ממשיכים להם בחייהם, כל אחד בדרכו.
ואיך יודעים מי הרוח של מי?
לפעמים זה קל. בגלל הדמיון החיצוני, בעיקר של האוזניים. שמעת במקרה על סופר צעיר, סַמוּאֶל בֶּקֶט קוראים לו, שפרסם השנה את הסיפור שלו ״השערה״?
ממש לא.
ועל הפילוסוף הווינאי שפרסם לפני כמה שנים איזה גבב שטויות על שפה ולוגיקה, אחד שכתב במחפורת בתקופת המלחמה?
בטח, לוּדוויג ויטגֶנשטיין, הוא באמת מפורסם: ״העולם הוא כל מה שקורה״. אבל גם אותו לא קראתי.
טוב, לא חשוב. לפני כמה ימים אחי הגיע הביתה עם העיתון. הוא הקריא לי, כמו בכל יום, את מדור הרכילות, את מדור התרבות ואת מדור הפוליטיקה. במדור הפוליטיקה הופיעה כתבה על ויטגנשטיין ובמדור התרבות הופיע משהו על הבחור ההוא, בקט. הרגשתי ששתי הכתבות עוסקות באותו אדם. שאלתי אותו אם בעיתון מופיעות תמונות של השניים. אחי אימת את החשד שלי: אותן האוזניים בדיוק. במשך כמה שעות הפכנו בעניין, עד שבסוף הגענו לכלל החלטה: מבין השניים, לודוויג הוא הרוח וסמואל הוא המקור.
אבל ויטגנשטיין לא מבוגר יותר?
זה לא משנה.
מה זאת אומרת?
לעזאזל איתך, מר אוון, לא אמרתי שאתה מסוגל לזכור את העתיד?
*
נזפתי בילד האמצעי כי הוא החביא את התינוקת באחת המגירות של המקרר.
*
הילדים אף פעם לא באים לפילדלפיה. אתמול שלחתי להם מכתב שבו סיפרתי להם שאבא מרוצה ומתאושש, ולמעטפה הכנסתי תמונה שלי שצילם איזה תלמיד מטומטם של מַרסֶל דוּשָאן. בתמונה אני מסתתר מאחורי צרור הענפים היבשים של העציץ שלי. אני, ניאו־רומנטיקן שמן ומעונב, יושב מול שולחן הכתיבה, אב־פקיד נצחי נטול ילדים, בחוף המזרחי נטול החוף של ארץ נטולת סקס.
מתגעגע אליכם, אבא,
חילברטו
(2 בינואר, 1951)
*
כצפוי, ההופעה הפומבית הראשונה והאחרונה של האובייקטיביזנס נחלה כישלון חרוץ. פדריקו ואני חיפשנו מעבר רחב דיו בתחנה של הרכבת התת־קרקעית. פדריקו היה אמור לעמוד על השרפרף שהבאנו בזמן שהוא מקריא. הוא היה אמור לדקלם בספרדית, ובמקביל אני הייתי אמור להקריא את הטקסט באנגלית, בשקט, לצדו. הבאנו גם שואב אבק מתוצרת ״הוּבֶר״ שכן, כמו שסיכמנו, החפץ הזה היה לב לבו של אותו חלק עלום בשיר ״זה״. ברגע שהוא יצביע על כפתור ההפעלה של ה״הובר״, זה יהיה הסימן להתחיל, ואז:
במטבח אומרים:
In this kitchen saying:
הובר אותנו,
‘Behoover us,
הטמן במרזב את הדברים לפני
Deposit in eaves the things above
שהם קורים,
happening,
ממפתח משאלה שמסתובב
From a wish-turning key
לאורם של אינספור מחושתנים
to fine infinite locusts
ארור, הצלופח המעוטר,
Damn the jeweled eel, this
כמו אותם אקורדיונים מושתנים.
accordion to fuck-us.
איננו שייכים לאיש
No one really owns us who
שלא מחזיק בנו ממילא,
does not have us,
הזמן איננו כלא,
Time does not do us,
ואנו מעל
we are above
החירות
freeing
החובקת
Embracing while
פוחדים
fearing
מהבריונים ומהמכות
the guys who choke us
ולכן יש להגן על אנשי הנצח
So defend eternal men
של הטרויקות.
in troikas.
קרה לנו הגרוע מכול מבחינת פדריקו: אנשים לא עצרו להסתכל עלינו אפילו, ועוד אחרי שהספרדיקון למד את השיר בעל פה והקריא אותו ברגשנות שלא היתה מביישת פיל מיוחם. כשקלטתי שאף אחד לא מתייחס אלינו, התיישבתי לקרוא — או להעמיד פנים שאני קורא — על הרצפה, מאחורי השרפרף, והתענגתי על המכתב שתכננתי לכתוב לסלבדור נובו, ובו תיאור של עוויתות השרירים הקטנות של הטוסיקון של יקירו האנדלוסי, בעודו עושה שמיניות באוויר כדי למשוך את תשומת לבו של העם האדיש ביותר בעולם.
לפדריקו היתה מעלה, לי היתה מגרעת. ואולי להפך. הוא לא פחד לעשות מעצמו צחוק, ואני פחדתי מזה פחד מוות. בכל פעם שעשיתי מעצמי צחוק, בסופו של דבר סיפקתי הסברים. ואין דבר בעולם שמייאש אותי יותר מלספק הסברים. אני מסתבך, אני מועד, אני נחלש.
לכן לא אמרתי דבר לפדריקו כשחלפה על פנינו האישה במעיל האדום ובידה כיסא עץ — הכיסא היה כמוה, זקוף ומעט שברירי — ופשוט קמתי מהמקום כאילו דחפו לי פלפל בתחת. עזבתי את פדריקו ועקבתי אחריה לאורך התחנה, לכיוון הרחוב. אבל כשהאישה הגיעה למדרגות היציאה מהרכבת התחתית היא לא עלתה בהן, היא לא יצאה לרחוב. היא חזרה על עקבותיה. נופפתי לה לשלום, אבל היא כנראה לא ראתה אותי, כי המשיכה בדרכה חזרה, לתוך התחנה.
*
לְמה בדיוק התכוונת כשאמרת ״לזכור את העתיד״? שאלתי פעם את הומר בעודנו מאביסים את עצמנו בגלידת שוקולד עם קוקאין.
אתה פשוט אידיוט, זה מה שאתה. (הוא השתמש במילה moron, ומאחר שלא הכרתי אותה, בפעם הראשונה לא הבנתי אם הוא מחמיא לי או נוזף בי.)
מה זאת אומרת?
תגיד, לא אמרת שאתה כותב רומנים?
כתבתי כמה רומנים שיריים, לפעמים לאורו של אנדרה ז'יד ולפעמים בצלו.
אז אתה כותב רומנים, אבל מהסוג הגרוע.
מודה.
מי שכותב רומנים, מכפיל את הזמן.
לדעתי הכתיבה מקפיאה את הזמן, אבל בלי לעצור את התנועה של הדברים, קצת כמו כשנוסעים ברכבת ומסתכלים מבעד לחלון.
אבל אם אתה סופר, לא מפליא שאתה אידיוט.
*
טיילתי מעט, בעיר שכולם מטיילים בה. הימים עברו עלי בניסוח מכתבים רשמיים, מול שולחן כתיבה. אבל ערב אחד, בזמן שאכלתי כריך במטבחון של הקונסוליה, קראתי ידיעה שהשרתה עלי עליזות כזאת, שעזבתי הכול ויצאתי לרחוב. בעל צעיר דרש מבית המשפט בניוארק צו גירושים בטענה שעד ערב הכלולות שלהם, כלתו הסתירה מפניו את העובדה שבמקום רגל ימין, יש לה תותבת מעץ. הוא גנב לה את הרגל המלאכותית כדי שתשמש לו ראיה בערעור, והיא תבעה אותו על גניבה. וכך נגמרה הכתבה. זה היה סיפור מושלם שדרש סוף שיכולתי לחבר כבר באותו הערב, אילולא הסיח סיפור אחר את דעתי.
יצאתי מהקונסוליה במצב רוח אוטו־ספרותי והסתובבתי ברגל בסמטאות של דרום העיר, קצת כמו הדמות ההיא של אֶדגָר אלן פּוֹ, שרודפת את ההמונים בלי מטרה ברורה. כשחציתי את אחד הצמתים ראיתי בחורה. מסוג הסקנדינביות שלעולם לא יתקבלו למעמד העליון ב״יונייטד״, אבל שקיומן מצדיק את כל הנפט שיורקות הספינות הטרנס־אטלנטיות לים, את כל טונות הבטון שנשפכות על האי של המַנהָטוֹס האומללים, את כל ההמבורגרים השמנוניים, את כל האסלות והג'וקים ואת אוצר המילים המקוטע של המהגרים החדשים שמזמינים sunny-side-up לארוחת הבוקר. אני חושב ששם אירע המוות השלישי שלי.
זה בטח קרה בזמן שחציתי את השדרה לעבר הפינה שבה עמדה הבחורה ההיא. סביר להניח שדרס אותי איזה נהג מונית מופרע. בסופו של דבר חציתי את השדרה ונעמדתי ליד פנס רחוב, כדי לראות אותה מקרוב. היא התקדמה עשרה צעדים לכיוון אחד, הסתובבה על עקבותיה, ופסעה עשרה צעדים לאחור. אגודל, עקב, אגודל, עקב. תמיד עשרה. היו לה כפות רגליים גרמיות בצבע של קרום החלב, והן נתמכו בזוג סנדלים כהים עם שני סרטים שטיפסו לאורך קרסוליה הדקים, והסתיימו בקשר פרפר באמצע השוק. רגל אחת כזאת היתה שווה יותר מכל רגלי האי, ואפילו מכל רגלי העולם גם יחד. אילו היתה לאישה המסכנה שעמדה להתגרש בטרם עת לפחות רגל אחת כזאת, בעלה הטרי לא היה מרגיש שמכרו לו חתול בשק, ולא היה מבקש להיפרד. ניגשתי אליה והנחתי את ידי בעדינות על הכתף שלה. היא הסתובבה, לא ידעתי מה לומר — למרות שלימים שיקרתי לווייאורוטיה באחד המכתבים שלי: ״היא שוודית ואני לא מאוהב בה, אבל ביתקתי את בתוליה.״
האמת היא שאיזֵלין לא היתה בתולה, וגם לא שוודית. היא היתה, אם לנקוט לשון צחה, נורווגית פעילה ביותר. אבל אני צנחתי לרגליה כמו שק מלא אבנים. התאהבתי כמו אבן קלע שמתאהבת בציפור. באותו ערב היא הובילה אותי יד ביד לחדר במלון ברובע בָּאוֵורי וכמו שאומרים הגברים, ביתקה את בתולַי. הפסקתי להיות, כמו שאמרו בזמנו, איזה cherry עלוב ולמרות המטר ארבעים וחמש שלי, הרגשתי כמו קליבר רציני.
*
אין לי ספק שבעלי כבר לא קורא דבר ממה שאני כותבת. זה כבר לא מעניין אותו, זה כבר לא מעניין.
*
אשתי לשעבר רוצה לקחת את הילדים לאירופה. היא מאמינה שאחת מאבני היסוד בחינוך של ילדים לטינים לבנבנים היא ההתחככות באנשים יפים ומהודרים מהם. מה שהיא לא יודעת, מה שהכלבה הזאת לא יודעת, הוא שהדבר היחיד שיֵצא לה מהטיול הזה הוא להטמין בילדים שלי את זרע השנאה העצמית. ביקשתי ממנה רשות לגור בדירה שלה במנהטן בהיעדרה כי ידעתי שבמידה מסוימת היא חשה אשמה על שהיא מבזבזת את ההון המשפחתי שלה על השמלות שתלבש במסיבות קוקטייל שבסופן היא תפתח את הרגליים לכל מיני בטלנים שמתמחים בלחישת שירים של מָלַרמֶה באוזני נשים לטינו־אמריקאיות עשירות. חילברטו, אני לא חושבת שזה רעיון טוב, אמרה לי כשבעיניה מבט שחצני של אישה שמאמינה שמחובתה לחנך את בעלה לשעבר.
*
הערה: על המצבה של אוון בפילדלפיה אין כתובת. המשפחה שלו רוצה להעביר את שרידיו לאֶל רוסַריו.
*
המרחק מהילדים קשה לי בעיקר בסופי שבוע. בימי חול אני מכין לעצמי קפה בשש בבוקר, שותה אותו תוך כדי מקלחת, מתלבש בסבלנות ובמסירות של אב שמלביש את בנו, כל כפתור הוא טקס, הקשר של העניבה, ההשהיה וחצי של השרוכים. אני משאיר משהו לחתולים, משהו שרוח הרפאים בטח אוכלת, כי שום יצור חי לא היה אוכל טבלית סבון או שותה ליטר אפטרשייב. אני הולך למשרד, יוצא, משתכר קצת וחוזר לחשכת הדירה שלי, המלאה בדברים שרוחות רפאים נוהגות להביא. היום, למשל, מצאתי זוג אופניים במטבח וערימת ספרים על הסורג של החלון. וכך מדי יום ביומו. לפעמים אני אפילו לא מספיק לפשוט את החליפה בלילות, ואז אני נרדם, מחבק כר נוצות, עד שהשעון המעורר שלי שוב מורה על שש בבוקר, והאמריקאים המושתנים ניגשים ללקק את עינַי.
אבל בימי שבת שום עניבה לא משמשת לי עוגן, וקצף הגילוח לא נושא שום תקווה. חוץ מזה, אני מאמין שביום הזה הרוח יוצאת לטיול, כי שום רחש לא נשמע, והבית שומם מהרגיל. גם אני יוצא. כדי לקנות עיתונים, שאותם מן הסתם כבר קשה לי לקרוא. אבל אני עורם אותם, כפי שעשו האחים קולייר, ובקרוב אבנה חומה שתחלק את הדירה לשניים: כבר צברתי במטבח שלוש ערימות כמעט בגובה שלי. לפני שאני חוזר הביתה, אני קונה קפה בפינת הרחוב ומתקדם בצעדים קצרים ואטיים, מושך ככל האפשר את חזרתי לעולם נטול הצחוק והמריבות והבכי של הילדים, בתקווה שלפחות הרוח חזרה מהטיול שלה. כשאני מגיע, אני נמרח על הכורסה שלי ומלטף את שלושת החתולים. הם מסתערים עלי כאילו נזקקו הם עצמם לנחמה.
*
חזרתי לאותה פינת רחוב כדי לחפש את איזלין. היא לא היתה שם. חזרתי פעמיים, שלוש, ארבע פעמים. חברותיה לעבודה סירבו למסור לי מספר טלפון או כתובת: אל תיקשר, ילד. בפעם החמישית מצאתי אותה בפינה הקבועה שלה. לקחתי אותה לאכול ברובע בָּאוֵורי. אחר כך היא לקחה אותי למלון. ככה זה בחיים.
*
אני מתחיל להיקשר לשלושת החתולים. מתברר שיש להם גם פן שימושי וסולידרי מאוד. הפסקתי להגיש להם אפטרשייב וסבון, ועכשיו אני משאיר להם רק את שיירי האוכל שלי על השולחן והם באים ללקק את הצלחות. הם מלקקים אותן בצורה יסודית כל כך, שכבר אין צורך לשטוף אותן. בזמן האחרון אני מלטף אותם בלי הפסקה. אני אוהב להחליק את ידי מקצה הראש לקצה הזנב שלהם.
*
האמצעי נכנס לחדר השינה שלי בזמן שאני כותבת:
תראי, אמא, זה היה הבית שלנו.
איזה יופי.
לא, זה בכלל לא יופי. הגיע דינוזאור חזק נורא והבית התרסק.
ומי זה?
זאת את, שנשארת מתחת לתקרה שנפלה.
ומה זה?
זה סתם לב שהיה מצויר שם.
*
הערה (חילברטו אוון לסֵלֶסטינוֹ גוֹרוֹסטיסָה, 18 בספטמבר, 1928): הנוף וכל שאיפותי קיבלו עכשיו ממדים אנכיים. הצפוניים האלה, מיסטיקנים שלא מגלים אפילו קורטוב חושניות בנוסח עין תחת נקב, הם סתם מוזיקאים עלובים. אנחנו נעים, מתוך ערות, בחלל יעיל ורחב. הם נעים בזמן. ניו יורק היא תיאוריה על עיר שמושתתת על זמן ותו לא, מנהטן היא שעה, או מאה, בעוד העש של הרכבת התחתית חוצב בה בהדרגה, מאכל אותה שנייה אחר שנייה.
*
יום אחד שאלתי את ז' אם יצא לו לראות פעם את עזרא פאונד. לא, אמר לי, אבל לפני כמה שנים שלחתי לו כמה שירים והוא הוציא אותם לאור. ומה תגיד לי אם אני אספר לך שלפני כמה ימים ראיתי אותו באחת התחנות של הרכבת התחתית? שכנראה גם הוא ראה אותך.
אני מניח שגם האישה השחומה ראתה אותי. אולי היא ראתה אותי אפילו במקרים שבהם אני עצמי לא הספקתי לראות אותה, כשהייתי שקוע בקריאת ספר, או כשהייתי נרדם עד התחנה שלי, ברחוב 116. אולי גם היא חיפשה אותי בין ההמון שהגיע לתחתית, והרגישה שהיום המטופש שלה שווה משהו רק אחרי שראתה אותי, גם אם רק להרף עין.
*
אני יוצאת מהמיטה רק כדי להכין אוכל לילדים. אני מסתכלת לעצמי על הרגליים, הן נראות כמו שני חדקי פיל.
*
איזֵלין היתה עושה את זה כמו גבר. היא היתה גבוהה וחזקה ממני בהרבה. כשהיינו נכנסים לחדר במלון, היא היתה דוחפת אותי על המיטה בפראות מטורפת, פוקדת עלי להתפשט — אני קטן ממדים, ודי מהר למדתי לציית — ומסתערת על גופי העירום בנחישות שלא היתה מביישת את גדודי המהפכה בעת כניסתם לעיר שנכנעה. בשעה שהיתה רוכבת עלי, גדושה במיצים שמבשרים את האורגזמה, היו פניה מזכירות — מעט אמנם, אבל באופן מטריד — את הנשיא אַלבָרוֹ אוֹבֵּרֵגוֹן, שנרצח כמה חודשים קודם לכן. ולכן הייתי משלים עם המצב וכמעט תמיד בוחר לעצום את העיניים בשעת האורגזמה.
*
תגיד, מר קולייר.
כן, אוון?
לך יש רוח רפאים?
יש לי כמה.
ומי הן? איפה הן גרות?
עם כל הכבוד, אוון יקר, זה לא עניינך.
*
החלטתי שאני יכול לצאת עם איזלין ל־speakeasy.24 מאחר שבבאוורי — הרובע שבו העדיפה לפגוש אותי — כמעט לא נשארו מקומות מהסוג הזה, קבעתי איתה ביציאה מהרכבת התחתית ברחוב 125, לא רחוק מהבית שלי. חיכיתי לה. היא הגיעה באיחור, לבושה a la garçon, ושערה אסוף בכובע. את מנהטן מתחילים להכיר דרך הרכבת התחתית, אמרה לי וזיכתה אותי בחיבוק חזק שהאחווה בו עלתה על התשוקה. האנשים שרואים אותה מלמעלה, ממגדלי ווּלוֶורת, לא רואים כלום, הם חיים בדגם של העיר. איזלין היא כמו פּוֹל מוֹרַנד, אפשר לסלוח לה על הערות מהסוג הזה רק בזכות הרגליים האלוהיות שלה.
24 כינוי לברים שמכרו אלכוהול בחשאי בתקופת חוק היובש בארצות הברית.
הלכנו לאיזה חור ברחוב 132. מכרו שם ג'ין. לא ישבנו שם הרבה זמן, כי הייתי בטוח שבשלב כזה או אחר תגיע נלה לרסן, ולא רציתי להיתקל בה. אבל שתינו מהר, וכהוגן. אחרי הסיבוב הרביעי, ידידתי נתנה את הכובע שלה לסקסופוניסט ואמרה לו: You’re the cat’s pijamas boy.25 באותו הרגע לא ירדתי לעומקו של הביטוי, אבל קלטתי משהו בו, והקנאה עלתה לי לראש. הפרזתי בשתייה, הרבצתי לסקסופוניסט בסקסופון שלו, לקחתי את הכובע בחזרה ומתּי מחדש. אין לי מושג מה היתה סיבת המוות וגם לא אכפת לי: התעוררתי על גג הבניין שלי, ראשה של איזלין שעון על חזי, כובע הבנים שלה על ראשי, ידי מלטפת את שערה החלק, הפזור על כתפי. אני חושב שאהבתי אותה באמת.
25 Cat’s Pijamas: ביטוי משנות העשרים בארצות הברית שמשמעו ״הכי מדליק״.
לאחר שהיא התעוררה וקמנו מהרצפה וחצינו את הרחבה כדי לרדת לאכול, קלטתי שהעציץ המזעזע עם עץ התפוזים שנטשתי בגג חודשים קודם לכן כבר לא נמצא שם.
*
נלה לרסן היתה סופרת. היא גם היתה מולטית ושוודית. כמו כל פרדוקס הולך על שתיים היא ניחנה בשתי התכונות שהפרידו בין האוֹוֵנים לפֵדֵריקוֹאים של העולם הזה: בשוודיוּת ובמולטיוּת, בקטע שלי ובקטע שלו. נלה הזמינה אותנו למסיבה בביתה שבשדרה השנייה — דירה בקומה השביעית שהשקיפה על כל העיר. הזמנתי רק שחורים, אבל אתה, פדריקו (היא תמיד ביטאה את ה־ד' בפדריקו כאילו החזיקה גולה בין השיניים), מספיק שחור ואתה, חילברטו, נראה כמו אפאצ'י או כמו פיני, והאף שלך מכוער יותר מהאף של כל מולטי ממוצע. חוץ מזה, אנחנו צריכים מישהו שיתרגם לפדריקו. חייכתי אליה ואמרתי ״תודה, נלה״, ואחר כך הסברתי לפדריקו: נלה אומרת שלמסיבה שלה יבואו רק שחורים ושאתה תהיה הלבן היחיד.
פדריקו היה מטורף על השיניים הקטנות, המרובעות והמושלמות של נלה, על פרצוף הילד שלה, על שפתה העליונה, שהיתה מעט כהה יותר מהתחתונה; אשר לי, אין לי מושג מה בדיוק אהבתי בה. אני חושב שבעומק לבי לא אהבתי כלום, אפילו לא חיבבתי אותה. לא רציתי ללכת לאירוע שלה, אבל פדריקו התנהג כמו מהגר נצחי בעיר והתעקש שאבוא. אין לי מושג למה שיתפתי פעולה עם האירועים המייסרים האלה בהארלם. הייתי מתלווה לפדריקו כמו כלב צ'יוואווה שמתלווה לגברתו, והייתי בסך הכול נוכחות זניחה שלא יודעת לשיר ולרקוד. ידעתי רק לתרגם, וגם לנבוח קצת.
בערב ההוא, אצל נלה, הוויסקי זרם בכמויות. ישבנו סביב שולחן נמוך במרכז הסלון. פדריקו התיישב הרחק ממני, בקצה השני של החדר, ולא היה לי עם מי לדבר. מישהו מזג לי כוסית, ואני שתיתי אותה בשתיקה עד שמבעד לקימור שהפריד בין הסלון לחדר האוכל נכנס גבר דק גזרה, צעיר להפליא ושחום להפליא, שהיה גם נשי בדרכו. הבאתי לכם הפתעה, ילדים, הכריזה נלה, וכולם השתתקו. היא נפנתה אלי בחיוך של חצי ירח, ואמרה: פנינה מקסיקנית, חילברטו, הבאתי אותה במיוחד בשבילך.
האורחים, אדישים, פתחו בשיחה מחודשת, והצעיר התיישב לצדי, בחיקי כמעט, והושיט לי יד רפויה: חוֹסֶה לימון, צייר ורקדן. צייר או רקדן? אמרתי לו, ומיד סלדתי מעצמי. מעולם לא הצלחתי לבטא בקול את הדברים שחולפים במוחי בנימה שבה אני מדמיין אותם. אני חושב שזה קשור לעובדה שיש לי שמיעה גרועה. בגלל זה מעולם לא למדתי לרקוד או לנגן. זה קורה לי גם עם השירים: אני שומע אותם בבהירות במוחי, ואחר כך לא מצליח לזמזם אותם. אני חושב שגם רהיטות הדיבור עונה להגדרה המצומצמת הזאת: לדעת לבטא את הדברים בדיוק כפי שאנחנו מדמיינים אותם. לימון נראה בחור הגון. רקדן בעיקר, אמר לי בחיוך רחב, מסביר.
חוסה לימון היה מסינָלוֹאָה, מדינת הולדתי, וגם הוא עזב אותה כשהיה ילד קטן. הוא סיפר את הסיפור שלו ברגשנות. הוא היה מלא ביטחון, כאילו ידע מראש שבמקום חיים סתם, צפויה לו דרך. רכבת שיצאה מסינלואה כדי להגיע לאנשהו בסוף. יש אנשים שיודעים לספר את סיפור חייהם כאילו מדובר ברצף של תחנות שבסופן יעד. אם רק תיתן להם עט, הם יכתבו לך רומן משמים שיש בו הצדקה לכל שורה ושורה: הכול מסתדר, כמו בשמיכה מחניקה שסבתא סורגת לנכד שלה. אבל אם תסתום להם את הפה ותגרום להם לרקוד או לצייר, בסופו של דבר תמחל להם על הכיעור, על הפרצוף המטופש, על אותה יוהרה אינסופית ששמורה לילדים מחוננים.
פדריקו התיישב מול הפסנתר וחרטט ניגון ספרדי. האורחים התלהבו ופשטו את המעילים. אני התכווצתי. נלה שרה קצת, מתרגמת איזה שיר בלוז שכנראה כולם הכירו, כדי שהמילים ייכנסו אל הכוס הפתוחה שהושיט לה פדריקו, גם הוא אוטיסט מחונן שעתה התעקש לרַצות חבורה של אמריקאים — שחורים אמנם, אבל אמריקאים. אני התכווצתי עוד יותר: צ'יוואווה בין מסטיפים. הילד לימון קם מהרצפה, כנראה האלכוהול ושכרון החושים הכללי החדירו בו אומץ, וקרב לפסנתר. כשפדריקו סיים את הקטע האחרון, לחש הצעיר משהו באוזנו. הספרדיקון החזיר לו חיוך והחל לנגן ואלס.
לימון פצח בריקוד, או משהו כזה, ופדריקו הצטרף אליו. האורחים פינו להם מקום ויצרו חצי מעגל סביבם. הם צפו בהם, כמו שצופים במשפחה של סרטנים טרופיים באקווריום. לימון הניע את פלג גופו העליון ואת זרועותיו כאילו היו חלקים נפרדים של שעון מטוטלת. הוא הניף את הרגליים מעל ראשו, מקדים את המוזיקה כדי לשוב ולנחות לתוך המקצב הנכון. היתה מעין וירטואוזיות עגומה באותו גוף קטן, דקיק, שחום, שנשא ונתן עם החיים והמוות על נפילות וריחופים. פדריקו — זה היה ברור כשמש — הותיר את פיו ואת נפשו בין רגליו של לימון.
אני הייתי מוקסם באמת אבל לפתע בקעו פרצי צחוק מהקהל. תחילה רטיטות לשון מבוישות, אחר כך שיניים ושרבובי שפתיים, לאחר מכן שרירי החזה, גופים שלמים נמקו לקול הצחוק הרועם שהדהד הרחק מעבר לאותה קומה שביעית, הרחק מעבר ללילה ההוא של עדת כלבי הציד.
השפעתו ההרסנית של הצחוק: די שיבחין בשמץ של כנות גלויה כדי שיקום להחריב אותה, להפוך את היוצרות ולחשוף את הצד המגוחך שלה. הסטתי את מבטי אל החלון, אל העיר ואל אורותיה, אל החשיכה שמקיפה כל כדור וכדור של אור מלאכותי. פדריקו המשיך לנגן עד הסוף, ולימון המשיך לרקוד. כשסיימו, אני מחאתי כפיים בלהט והשאר המשיכו לרקוד כאילו כלום, ונלה שוב ישבה אל הפסנתר. לימון נעלם, כדרכם של גיבורים ורוחות רפאים. אני הוספתי לשבת על הרצפה, צופה בריקוד של השחורים, מוחא כפיים בצייתנות בסוף כל שיר, עד שעלה אור הבוקר ופדריקו הוציא אותי משם.
תגיד, מתרומם, אתה באמת לא מאמין שאני רואה את רוחות הרפאים העתידיות שלי ברכבת התחתית? שאלתי את פדריקו בדרך הביתה. שדרות ברודוויי, השלוליות שלהן, שנראו כמו מטבעות כסף גדולות, השמים העצובים והמטופשים מעט של רוב הזריחות בעיר הזאת.
עכשיו אני כבר מאמין לך, חילברטו, עכשיו אני מאמין לך: היום ראינו את הרוח שלי רוקדת.
שיכור קלות ואחוז ברגשנות הדרום אמריקאית שנדבקת אליך כשאתה מפריז בשתייה, חיבקתי אותו ואמרתי לו שאני אוהב אותו באמת ובתמים ושהלוואי שיום אחד נהיה גם אנחנו רוחות ברכבת התחתית, כי ככה לפחות ננופף זה לזה מקרון לקרון עד קץ כל הזמנים. שאלוהים ישמור אותנו מדבר כזה, ענה לי.
*
רומן אנכי שמסופר אופקית. סיפור שיש לראותו מלמטה, כמו שנראית מנהטן מה״תחתית״.
*
אפשר שהאון הוא הדבר האחרון שנשאר לגבר. ברבות הזמן, כשגם האון אובד, הופך הגבר למאגר של עצָמות ושנאות. בזמנים עברו, הייתי אדם מלא און, אדם שמסוגל לאחוז בידה של זונה נורווגית ולרוץ איתה ברחובות הארלם, לעלות איתה לגג של הבניין שלי, להפשיל לה את החצאית. גם איזלין החלה להתגלות מלמטה. לפעמים הייתי מבקש ממנה לעמוד על המיטה ופשוט נשכב תחתיה ומסתכל.
*
הבנתי לְמה התכוונת כשדיברת על ״לזכור את העתיד״.
ברכותי, אוון.
לפני כמה חודשים הכרתי זונה, ולפני כמה ימים עלינו לגג שלי בקטע רומנטי וליטפתי לה את השיער עד אור הבוקר.
אם כן, אלפי ברכות, ישנת עם זונה.
איכשהו ידעתי שבעתיד אזכור את הרגעים האלה ואדע שהם, ורק הם, מצדיקים את כל סיפורי האהבה שלי, ושכל שאר הנשים תמיד יהיו ניסיון לחזור אל הגג ההוא, עם האישה ההיא.
אני חושב שלא הבנת כלום.
*
אני מניח שמתוך הדדיות מסוג כלשהו, פדריקו הזמין אותי ואת ז' למקום הקבוע שלנו כדי להקריא לנו כמה שירים שהוא ליטש באותם ימים. הנחתי שמדובר בגרסה פשטנית ומוגזמת גם יחד של אחד הקטעים על רחובות מנהטן שהקריא לנו ז'. עד לאותו הרגע הוא כתב שירים ילדותיים על בדידותו ברובע של אוניברסיטת קולומביה ועל ההערצה המהולה בקורטוב של סלחנות שחש כלפי השחורים. פדריקו רצה שאני אתרגם כמה קטעים בו במקום. אני נעניתי במבוכת מה, אם כי אולי פעלתי גם מתוך רצון להוריד לספרדיקון את התחתונים ולחשוף את מנגנון השירה שלו במערומיו, שכן הייתי סבור ששירתו לעולם תהיה פחות עשירה מזו של האמריקאי. אבל פדריקו הקריא כמה שורות נבואיות, ברוטליות, מרהיבות, על ואלס וינאי. הן הכילו מוזיאון כפור, טרקלין עם אלף חלונות, ויער של יונים מפוחלצות.26 הרבה יותר מזה אני לא זוכר. ״בתצלומים ובחבצלות״, כך הסתיימה אחת השורות שחבל שלא אני כתבתי.
26 לפי התרגום של רמי סערי לשיר ״ואלס וינאי קטן״ של פדריקו גרסיה לורקה, משורר בניו יורק, הוצאת כרמל.
*
כמה חודשים לפני שעזבתי את מנהטן, שלחתי לנובו את ״דיוקן עצמי או דיוקן של הרכבת התחתית״ שכתבתי, אחרי שבמשך חודשים קיצרתי וערכתי אותו כאילו ישבו לי על הזנב פאונד ו־ז' ופדריקו.
רוח סתם אך מוטה לאפיקי חליל
בעוד חטא הכינוי בן צורב אותי ותלוי
בחוט עינַי
פרידה מפרח רם ללא חשש ללא רבב נידונת למרחב
ולחוף מיני אתה — אנכי טהור תת־אנושי
פרידה ממנהטן הפשטה אכולת זמן אכולה בחפזוני
הבלתי־נמנע
לצנוח
רוח רפאים לילית של הנהר ההוא אשר בחלומו נמצא
באפיק אחד בלבד
לשוב עם רדת הלילה אל הנד־נד של הניאגרה
איה דוד שמיידה את האבן ומחביא את הקלע
ובחזית אין חזית שתצדיק את קיומנו תושבי
הד חלומות
אלא מלאך־שען סהרורי שמעיר אותנו
בתחנה הנכונה
פרידה חושנית חלום חושני תיאולוגיה שמדרום לחלום
ישנם דברים הו שכואב לדעתם בלי עזרת החושים
*
הגיעה הזמנה לקונסוליה. חוסה לימון ולהקתו גאים להציג את הבלט ״The Moore’s Pavane״, למוזיקה של פֶּרסֶל. הלהקה תופיע באולם רוֹבּין הוּד דֵל בפילדלפיה. מתוקף תפקידי כנציג מסוג כזה או אחר של מקסיקו, מצפים ממני שאפגין נוכחות באירועים כגון אלה, ואז מה אם אני עיוור יותר ממחושתן. זכרתי היטב את הילד לימון, שנחל כישלון חרוץ בדירה מסוימת בניו יורק, אחר כך נעלם לשנים ארוכות ועכשיו חזר בתור כוכב מחול מודרני. ולמען האמת, שמחתי מאוד.
מאחר ששלחו לנו שני כרטיסים, התלוותה אלי המזכירה של הקונסוליה: שמנמונת פטפטנית טיפוסית מאוּאָחָקָה. האורות כבו ונדלק פנס אחד ויחיד, נקודה זוהרת בלב לבה של הבמה. בת הלוויה שלי החלה לתאר באוזני את המתרחש (נדף לה מהפה ריח קל של חסה רקובה): עכשיו נכנסים ארבעת הרקדנים, הם מחזיקים ידיים, יש שם שני גברים ושתי נשים, ארבעתם חתיכים שזה משהו. עכשיו הם רוקדים במעגל. שני הגברים מניפים את הרגל גבוה באוויר, ואחריהם הנשים. מקסים.
קטעתי אותה: צֵ'לָה, את לא צריכה לרדת לפרטים, תארי לי רק את הדברים החשובים ואני כבר אדמיין את כל השאר.
בסדר גמור, דוקטור. עכשיו הם שולפים מין ממחטה נחמדה כזאת. כשיקרה משהו, אני אודיע לך.
הנה, שוב הם מניפים את הרגליים גבוה באוויר. טוב, לא, סליחה, את זה עדיף שתדמיין לבד.
הם קצת מפלרטטים אחד עם השני, אבל לא ממש ברור מי הבן זוג של מי.
אחרי שתיקה ממושכת ביותר, צ'לה החלה שוב בתיאור: זה כן חשוב כי את זה אין סיכוי שתצליח לדמיין: שני הגברים נפלו על הרצפה, אבל בלי להרעיש בכלל, כאילו שקלו כמו נוצה. פשוט מדהים.
ממה שהצלחתי להסיק, ארבע הדמויות שהתחלפו על הבמה היו שאולות מ״אוֹתֵלוֹ״. ארבע דמויות הרפאים הללו, חשבתי לעצמי, דומות לי יותר משהן דומות לכל מזכירה ממזכירות הקונסוליה, או לבעלת המכולת שבה אני קונה כל שבוע, או לנהגי הרכבות, או לדוורים, או לספרים, או לילדַי ולאמם, שכעת מסתובבים להם באיזו עיר אירופית. אני מניח שבמידה כזו או אחרת, חיי עברו עלי בפיזוז סביב מטפחת קטנה ועלובה.
המופע נחל הצלחה. ביציאה מהתיאטרון, עיתונאי צילם אותי ואת לימון עם שניים מהרקדנים. אחזתי בזרועו של הילד לימון וחייכתי חיוך רחב. גם המזכירה נדחפה לתמונה, היא נעמדה בין שני הרקדנים ואמרה ״צ'יז״.
*
שום אהבה לא נגמרת בצורה אֵפּית. אף אחד לא מת, אף אחד לא נעלם באמת, כלום לא נגמר עד הסוף. סיפור האהבה שלי עם הנורווגית נגמר כך: ב־29 באוקטובר, 1929, איזלין ואני התעוררנו במלון אַסטוֹר ברובע באוורי והדלקנו את הרדיו. בדיוק השמיעו את השיר ״צליין של אהבה״ של גוּטי קַרדֵנָס, שהפך ללהיט של הקיץ והמשיך להתנגן בתחנות הרדיו של ניו יורק. הדלקתי סיגריה ואמרתי לאיזלין: אני בטוח שגוטי קרדנס מסינלואה. איזלין לא ידעה אפילו איפה זה מקסיקו סיטי. היא רצתה לשמוע חדשות. זה היה אחרי כמה ימים שבהם עסקו כל מהדורות החדשות בבורסה ובקריסתה הבלתי־נמנעת. אני רציתי לבכות בשקט: על גוטי קרדנס, על מה שלא יהיה. עמדו לשלוח אותי לדטרויט, ואני אפילו לא ידעתי איפה זה על מפת ה״יונייטד״. איזלין התעקשה לשמוע חדשות. סובבנו את הכפתור עד שקלטנו איזה דיווח. במרחק של כמה רחובות מהמלון, סיפר לנו הקול נטול הגוף, התחיל הסוף. מספיק, איזלין, אמרתי לה, ושוב חיפשתי את התחנה עם המוזיקה בספרדית. אבל איזלין תמיד ניצחה: די נו, חילברטו, בוא נלך לראות מה קורה ברחובות.
הרחובות של הבאוורי היו ריקים. אבל ככל שהתקרבנו לרובע הפיננסי, גבר באוזנינו מין זמזום נואש, כשל מאות דבורים משוגעות. אנשים מיהרו, כמו בכל יום, אבל עכשיו נראו כולם כמו צלליות האדם שהייתי רואה לפעמים בקרביים של העיר.
כשקרבנו לבניין של הבורסה, איזלין הצביעה אל־על: מישהו רכן מעל אחד החלונות. באותו הרגע בדיוק ראינו אותו קופץ. או שאולי הוא רק הרפה, ונתן לעצמו ליפול. הגוף צנח לאטו, בתחילה — כמעט כמו ציפור במעופה. אבל לפני שהספקנו להשפיל את מבטנו, כבר התגלגל כובע לרגלינו, נעל ננעצה בפתח האוורור של בור ביוב, רגל ניתקה מהגוף, הראש האדמוני התרסק על המדרכה. איזלין אחזה בזרועי וכבשה את פניה בכתפי. המשכנו ללכת, בצעדים אטיים, מנסים להתרחק ככל האפשר מההמון שכבר הספיק להתקהל סביב האיש הנופל.
באותו הרגע ראיתי את פדריקו. הוא ישב על שפת המדרכה, אחוז התלהבות, ורשם משהו במחברת שהחזיק בידו. ניגשנו אליו.
מה כבר אפשר לכתוב עכשיו, פדריקו? שאלתי אותו.
הוא נשא את מבטו כמו רובוט.
לא הצלחתי לכתוב כלום, קוֹלֵגָה, רק שורה אחת: ״מלמולים ברובע הפיננסי...״
אז מה אתה עושה פה?
הייתי בטוח שקפצתי מהקומה האחרונה של הבניין הזה, אבל כנראה הזיתי כי הנה אני פה, מדבר איתך כאילו כלום.
אני רוצה שתכיר את איזלין.
את מי?
את איזלין.
על מי אתה מדבר, גבר? שוב אתה מדמיין אנשים שהגיעו ל״תחתית״?
*
לארוחת הערב יש טָמָלֶס מתוקים. האבא של הילדים רואה טלוויזיה למעלה, ובינתיים הם אורחים לי לחֶברה במטבח. התינוקת יושבת בכיסא התינוקות שלה ומשחקת בסיר. הילד האמצעי עוזר לי לערוך את השולחן (שלוש מפות אישיות, צלחת גדולה, צלחת קטנה, מזלג, סכין, שתי כוסות זכוכית, כוס אחת מפלסטיק).
אם את מסכימה, אני כבר יכול לשתות בכוס זכוכית, הוא אומר לי, ובפעם הראשונה אני מרשה לו להשתמש בכוס של מבוגרים.
התינוקת חובטת בכף על הסיר כשלפתע פתאום אנחנו מרגישים את זה. אולי זה התחיל בתור תחושת בטן, בתור סחרחורת קלה שבקלות. אחר כך מגיעה הרעדה הפנימית, ואחריה הרעדה החיצונית, רעדת החפצים. אנחנו מחליפים מבטים, כאילו רצינו לוודא שכולנו חווים את אותו הדבר. רעידת אדמה. הכול רועד, הבית חורק, הכוסות נופלות מהמדפים ונשברות לכמות כזאת של רסיסים, שמקור האור היחיד בחדר מכפיל את עצמו שוב ושוב בכל רחבי המטבח. איכשהו, מופע האורות מרהיב ביופיו. התינוקת צוחקת. אנחנו שומעים את הספרים נופלים בסלון, תחילה צונחים רק כמה כרכים ואחר כך נוצר מפל. ואחר כך כלום. דממה שלא הכרנו.
אני מוציאה את התינוקת מהכיסא שלה ושלושתנו נכנסים מתחת לשולחן. יש הפסקת חשמל. אנחנו נשארים במקום, מחובקים מתחת לשולחן הערוך, מביטים בשתיקה בכירה הבוערת, שממשיכה לחמם את הטמלס.
לאור הלהבה אנחנו רואים צללית של תיקן לוחש שעובר.
א־בא, אומרת התינוקת.
זה כל מה שהיא יודעת להגיד. האדמה שוב רועדת. והפעם, ביתר שאת.
א־בא, אומרת התינוקת ומצחקקת.
*
הילדים נסעו היום לאירופה. היום גם הנפקתי ארבעה דרכונים וסיפקתי תשע אשרות תייר. כשיצאתי מהמשרד עברתי בסופרמרקט וקניתי חבילת עוגיות, קרטון חלב בשביל החתולים ובקבוק ויסקי. חשבתי שפיצג'רלד בטח היה קונה ״ויסקֵי״. אני לא ארזתי שום מזוודה ולא נסעתי לשום מקום. הוא ארז מזוודה ונסע לו, במכונית עם גג נפתח. לקחתי מונית עד הבית. סביר להניח שאחרי שעות של נהיגה בשיממון האכזרי של הכבישים המהירים, הוא עצר איפשהו, איפה שלא יהיה. במוֹטֶל. בכסף שהיה לו הוא קנה נזיד בשר, תפוחים, חבילת עוגיות, בקבוק. אני נכנס הביתה ונועל את הדלת פעמיים. שלושת החתולים מתלפפים סביב רגלַי, לסירוגין. הוא הסתגר בחדר המלון. ידעתי שהוא פיתח גישה עצובה לעצבות, גישה מלנכולית למלנכוליה וגישה טרגית לטרגדיה. אני מתיישב מול השולחן במטבח, מוציא שתי קוביות קרח, מוזג את הוויסקי ופותח את חבילת העוגיות. בלי לזוז ממקומי אני פותח את קופסאות האוכל לחתולים, ושלושתם ניגשים ללקק את קופסת השימורים בסלידה. הבקבוק נשפך לי על השולחן, הם מזנקים בבעתה, ואחר כך חוזרים ללקק את השלולית. צריך היה להבין משהו, את הדקירה המאוחרת של החבטה, אולי, את הכאב המיידי של אחת המכות האטיות אבל הניצחות, הבלתי־נמנעות הללו, שלא מגיעות מבחוץ. אני אוכל עוגייה, ועוד אחת, ולא מפסיק ללעוס עד שנוצרת בפי מין עיסה כדורית, כדור שלג שנספג ותופח עם כל לגימה מהוויסקי. פיצג'רלד חזה בשלב מוקדם מאוד את ההתפוררות הבלתי־נמנעת והתאמן בטרם עת על קריסתו הסופית. יכול להיות שלי זה לקח יותר מדי זמן. העיסה תופחת. הוא גם הבין שהפתרון היחיד הוא להמשיך לכתוב. אבל מה לי ולכתיבה, לעזאזל? אני מכניס עוגייה נוספת לפי, את העוגייה האחרונה בחבילה, ומתקשר לילדים. הם כבר לא עונים. החך שלי צורב, אני רושם כמה הערות ליד עץ התפוזים שלי.
*
לא מצאנו את הדלת של הבית. גם לקומה השנייה, שם נמצא בעלי, אי־אפשר לעלות. אנחנו לא שומעים אותו. אני מניחה שכל האזור ההוא נחסם על ידי החתיכה שנפלה מהתקרה. יש לנו גישה למטבח, אף על פי שאין גז ואין מים זורמים. אבל נשארו מעט מים בסיר שבו חיממנו את הטמלס. היום, בחצר הקטנה שמחברת בין המטבח לסלון, מצאנו עציץ, ובו צמח חי למחצה. אנחנו משערים שהוא נפל מהגג, מהמקום שפעם ניסינו להקים בו גינה. הילד האמצעי אומר שהוא ישקה אותו ברוק כדי שלא ייגמרו לנו המים בסיר.
*
נרדמתי על השולחן במטבח תוך כדי קריאה של אֶליוֹט. היום אני מתעורר ומסתכל בראי של חדר האמבטיה. אני צל, והעווית הקודרת של הווייתי נעוצה בחלל שהחליף את פנַי. לדעתי אני לא באמת מתעוור. לדעתי אני הולך ונמחק. פנַי כבר לא מסתיימות בקווי המתאר שלהן. הן מתפרשות עד המסגרת של הראי שמכיל אותי, כמו כוס שתכף עולה על גדותיה. לפעמים אני חושש להתנתק מבבואתי, כאילו אם רק אעז להסתובב, אשפך אל מחוץ לגבולות של עצמי, אל מחוץ לגבולות האֶפּידֶרמיס שלי, כמו האנטי־אדם מהשיר שגורוסטיסה סיים סוף־סוף. אפידרמיס, המילה הזאת רפואית להחליא. למה לא עור? למה לא מעטפת? אני חוזר לאליוט ויודע שלא אחזור יותר למקסיקו — ושגם אם אחזור, זה יהיה בתוך כד שיישא את שמי ואולי גם את המילים הבאות:
Because I do not hope to turn again
Because I do not hope
Because I do not hope to turn
או את השורות שלי, שתואמות את השורות שלו:
אוּלַי מָחָר הַשֶּׁמֶשׁ בְּעֵינַי בְּלִי אַף אֶחָד,
אוּלַי מָחָר הַשֶּׁמֶשׁ,
אוּלַי מָחָר,
אוּלַי.
*
הילדים ואני משוטטים בכוכים אפלים, כמו שלושה חתולים, אוספים את הדברים שנפלו, שנופלים, שממשיכים ליפול.
*
היום ניסיתי ללטף את אחד החתולים וקלטתי שנעלם לו הזנב. גיששתי אחר השניים האחרים ומצאתי אותם מתחת לשולחן במטבח. חיפשתי את הזנבות שלהם: אין. איך נעלמים הזנבות לשלושה חתולים? אפילו לא בדל זנב, או צלקת, כלום. רק טוסיק עגלגל ופרווה שופעת במקום שצמח בו פעם זנב.
*
הילד האמצעי משחק במחבואים בבית הענקי הזה, המלא בחורים. זו גרסה שונה של המשחק. צריך למצוא את אבא.
אמא, את יודעת מה קרה?
מה?
הבית צמח ואבא נהיה קטן ועכשיו צריך למצוא אותו ולשים אותו בצנצנת, כמו עכביש.
*
אני יכול לשאול אותך משהו, הומר?
כן, אוון.
גם המילים מתפוגגות בהדרגה?
מה זאת אומרת?
כבר עשר שנים לא ראית עץ, אז האם יש בכלל משמעות למילה ״עץ״?
כמה זמן לא שכבת עם אישה?
זמן מה.
וזה אומר שאתה כבר לא זוכר?
מה?
איך עושים את זה.
לא, אני כן זוכר.
אז זה בדיוק אותו דבר.
*
אנחנו מחפשים. בין השברים אנחנו מוצאים כמה חפצים: בובת באז שנות־אור, צעצוע לעיסה שאפשר לקרר, בּרוֹנטוֹזָאוּרוּס ספוגי, רעשן. אנחנו לא מוצאים את בעלי. בין הספרים שנפלו אנחנו מוצאים את אחת הפתקיות הישנות שכתבתי על חילברטו אוון:
הערה: בילדותו ניחן אוון ב״חוש שישי״. הוא ידע לנבא רעידות אדמה. הרופאים באל רוסריו יעצו לפתוח לו את הראש.
*
יש לילות שבהם אני הגמד המקיא. אני כותב מכתבים לילדים, כי כל השאר, במקסיקו, מתו באופן סופי. לא הייתי מסוגל לחזור למקסיקו — בשביל מה? — אף על פי שאני יודע שהייתי צריך לכתוב רומן שמתרחש במקסיקו סיטי. אבל אני מסתפק בחיבור רשימות לצד עץ התפוזים שלי על הרומן שהייתי צריך לכתוב. וגם מכתב לילדים שלי, מכתב בלי כתובת, כי אמם לעולם לא אומרת לי באיזו עיר הם נמצאים. ילדים, אם יגידו לכם שאני גוסס, אל תאמינו, אני בסך הכול מתפוגג. אומרים שאני מתעוור. אבל גם זה לא נכון: העניין הוא שאני הולך ונמחק, אבל אתם תמיד תוכלו לראות אותי. מה שכן, יש לי כרס. אני חי עם שלושה חתולים בלי זנבות, אני בטוח שהם ימצאו חן בעיניכם.
*
הערה: בעקבות המלצת הרופאים בסינלואה ושורה של איומים שהתקבלו מטעם תנועות המהפכה בצפון, עקרה משפחתו של אוון לטוֹלוּקָה.
*
לקונסוליה הגיעה מעטפה ובה תמונה מערב הבכורה של ״המוּרי״.27 אני לא הופעתי בה, נקודה. אבל לא משום שעדשת המצלמה חתכה אותי. את מקום הגוף שלי תופס צל, חלל ריק שמחייך למצלמה. סימנתי את הצל שלי ב־X, הכנסתי את התמונה למעטפה חדשה ושלחתי אותה לסלבדור, כדי לראות מה הוא יגיד.
27 הכוונה לבלט ״The Moore’s Pavane״.
הוא ענה לי כעבור שבוע: ״נכון מאוד, חובב 'תחתיות' יקר שלי, אתה באמת לא נמצא.״
*
מצאתי על השולחן שלי פתק. לא ייתכן שאני כתבתי אותו. אני לוקח את זכוכית המגדלת שלי וקורא במאמצים:
הערה (אוון לחוֹסֶה רוֹחָס גרָסידוּאֶניָיס,28 פילדלפיה, 1951): אפשר שזה יהיה הספר האחרון שלי. יקראו לו, כותרת שאיש לא השתמש בה במהלך המאה הנוכחית, ״ריקוד המוות״. בימי הביניים היו לי כל מיני חברים שלימדו אותי איך צריך לכתוב אותו. הם עשו את זה לא רע בכלל. אבל אני נכווה הרבה יותר כשאני כותב.
28 José Rojas Garcidueñas (1912–1981): מבקר ספרות, תיאטרון ואמנות מקסיקני.
*
למספרת של הרומן יהיה בן זוג שבעבר התגורר כאן, בפילדלפיה. היא תכתוב באובססיביות על חייו הדמיוניים של בן הזוג הזה, עד שבסוף היא תשתגע, ותשגע גם אותו.
*
אני חושב שפנימבליפנים כבר לא בבית.
למה אתה אומר את זה?
כי אני חושב שאם היא היתה פה, היא היתה עוזרת לנו לצאת.
*
אני איש נטול פנים. עבור האחרים, הבעתי היא העוויית מוות. אבל אני כבר לא רואה את עצמי. מצד שני אני יודע בוודאות שיש לי זוג שדיים מטורפים ועור שחום, רך וחלק.
*
ולאן נעלמה פנימבליפנים?
אני לא יודע. אולי היא מעל הבית. ואולי היא נסעה עם אבא לפילדלפיה.
אבא לא בפילדלפיה, חמוד.
א־בא.
*
עכשיו אני יכול לדווח, בביטחון המרבי שאדם במצבי מסוגל לו, שהתעוורתי באופן מוחלט וסופי. חשבתי שבזכות העובדה שהתהליך כולו הומתק על ידי חסד ההדרגתיות, לא יחול שינוי ברמת המועקה שיביא עמו הלובן הסופי — שאולי אפילו תתלווה אליו הקלת מה אחרי ניגודי האור והצל החריפים שאפיינו את החודשים האחרונים. אבל העיוורון הוא לא מה שציפיתי. הבוקר התעוררתי לתוך אפלה זוהרת, והחתולים לא היו בחדרי.
הלכתי לשירותים במחשבה שאולי התעוררתי מאוחר והם מחכים לי במטבח, מורעבים. כשהגעתי לשירותים, הדלקתי את האור. כבר זמן רב שהתאורה החשמלית לא תורמת לי דבר, ועיקר מטרתה, כמו שכתב הפילוסוף הגרמני המוקצה ההוא, להאיר את בורותי הכמעט מוחלטת לגבי העולם. אבל הפעם קרה הדבר ההפוך — או אולי, באופן מטריד אף יותר, קרה היפוכו של הדבר ההפוך. הדלקתי את האור וראיתי את כל חדר האמבטיה, את הרצפה המכוסה בחרא של החתולים, את הבקבוקונים של תכשירי ההיגיינה שהיו פזורים בכל פינה, ריקים למחצה, את הגלילים המשומשים של נייר הטואלט שיצרו פירמידה ליד האסלה, בקבוק ויסקי בכיור, שיח מטפס שנכנס מבעד לפתח האוורור של חלל האמבטיה המזערי. כעשרים זבובים, או יתושים, זמזמו באוויר הכבד.
הסתכלתי במראה כדי למקם את עצמי בלב התפאורה המסויטת הזאת. אבל לא מצאתי. במקום הפנים שלי, נראו פניה של נלה לרסן, מולטית גועלית. התיאוריה שלי היתה נכונה אם כן. כיביתי את האור וביצעתי את טקס ההיגיינה הצנוע שלי בחשיכה ובהיעדרי.
החתולים ללא זנב היו במטבח. הכנו קפה.
*
יום אחד המספרת גונבת עץ מת בעציץ מאחד השכנים ומתחילה לכתוב רומן על הדברים שרואה הצמח הזה מאחת הפינות של הדירה שלה. בהדרגה ישתלט הצמח על הקול של המספרת עד שיבטל אותו לחלוטין. העץ המת מספר מהפינה שלו, סמוך לכניסה, שממנה הוא רואה את המטבח, את הסלון הקטן שמחובר לפינת האוכל, וחלק מחדר השינה. הוא אוהב לראות את האישה מתפשטת בערבים בחדרה לפני שהיא נכנסת לחדר האמבטיה: הוא רואה את השובל הסבוך של ערוותה בזמן שהיא חולפת ונכנסת לחדר האמבטיה, ואחר כך הוא חוקר את קווי המתאר של עכוזיה כשהיא יוצאת משם ונכנסת לחדר.
*
אמא, אומר האמצעי, תראי.
מה, חמוד?
חתלתול בלי זנב!
*
אני הולך להצטלם בסטודיו, רק כדי לבדוק אם כל שאר האנשים כן רואים אותי וכמובן, כדי לשלוח את התמונה לילדים ברגע שאמם תתקשר אלי ותיתן לי את הכתובת. בעלת הסטודיו מושיבה אותי על שרפרף, מתאימה אותו לגובה שלי ונותנת לי לבחור רקע — איטלקי, שווייצרי או טרופי. אני בוחר ברקע האיטלקי, אף על פי שאין לי מושג לְמה היא מתכוונת. היא מנסה פעם ראשונה, ואחריה, פעם נוספת. היא שוב מכווננת את השרפרף. היא מנסה בשלישית. היא מחליפה את מסך הרקע. אחרי הניסיון הרביעי היא מתנצלת בפנַי. אני לא יכולה לצלם את הדיוקן שלך, אדוני, משהו קרה לציוד שלנו. אולי תחזור בעוד כמה ימים.
*
יש ג'וקים. אין לי מושג מה קרה, אבל הם מסתובבים בכל מקום. אולי הקרפדות של השכן מתו ברעידת האדמה, והתיקנים הלוחשים התרבו.
*
אני לא אחזור לסטודיו לצילום. אני לא רוצה לצאת מהבית. הבוקר פתחתי את הדלת ושמעתי רעש, כאילו קרפדות עלו וירדו במדרגות הבניין. חטפתי התקף של משהו: שתי רגלי קפאו כמו עמודי פַּרתֵנוֹן ורעדה טלטלה את ידַי. נעלתי את הדלת פעמיים והלכתי לכיוון הסלון, מחליק את ידי על טפט העיתונים שכבר כיסה את כל הקיר השמאלי של הפרוזדור (על הקיר הימני נשענה ספרייה). כשנכנסתי לסלון ראיתי את עזרא פאונד מרוח על הכורסה שלי וכותב רשימות על דף. מעל ראשו חגו זבובים במעגלים מושלמים, ויצרו מערבולת. הוא היה שקוע כל כולו במלאכתו, ולא רציתי להפריע לו מפחד שאקטע שיר חשוב, או לפחות חדשני. חציתי את הסף לעבר המטבח ושוב חזרתי לשלוותי האפלה. בחרתי שלא לצאת מהמטבח. במשך כל היום קראתי לשלושת האמריקאים המושתנים, אבל המזדנבים האלה נעלמו ולא חזרו.
*
אני חושב שהייתי מעדיף להתעוור וחסל. אני יכול לחשוב על דרכים מוצלחות יותר לגמור את החיים שלי מאשר להיעלם, להימחק בלי להשאיר עקבות. אבל בעיקר: כבר הספקתי להתרגל לעובדה שאני לא צריך לראות עוד דברים ואנשים. ועכשיו פתאום מופיעה לה נלה בחדר האמבטיה שלי. ופאונד יושב לי על הכורסה. היום היה לי נדמה ששמעתי, בבהירות רבה, את קולו המאנפף קלות של גוטי קרדנס בשיר ״קרן שמש קטנה״. אמריקאים מושתנים, איפה אתם.
*
המספרת של הרומן צריכה להיות מין גרסה של אמילי דיקינסון. אישה שמסתגרת לעד בביתה, או בקרון של הרכבת התחתית, לא חשוב, כדי לדבר עם רוחות הרפאים שלה.
*
צדקתי במאה אחוזים. היום נכנסתי למטבח ומצאתי את פדריקו מגלח לעצמו את הרגליים ליד הכיור. לצדו ישב ז' אל השולחן שלי, וניקה את משקפיו. בחרתי שלא להגיד כלום — חינכו אותי להאמין שתמיד עדיף לא לעשות בלגן, אף על פי שהדחף הראשוני שלי היה להגיד לפדריקו שבאמת הגיע הזמן שיעשה משהו עם השוקיים השעירות שלו. מזגתי לעצמי כוס מים, לקחתי את עץ התפוזים שלי והסתגרתי בחדרי כדי לחשוב על הרומן.
*
הילד האמצעי אומר שאם כורתים לג'וק את הראש, הוא ממשיך לחיות עוד שבועיים.
*
כל היום זמזם יתוש שהפך לצופר מרוחק של אמבולנס שלא ממש התקרב עד הסוף אלא חזר להיות יתוש שחזר להיות אמבולנס. אני תוהה אם זה העוגן האחרון שלי בעולם: אפקט דוֹפּלֶר שלא מוביל לשום מקום, שלא נגמר. אני מזיע, אני נכנס למיטה.
מבעד לדלת נכנס ויליאם קרלוס ויליאמס ואומר לי:
כבר יום שלם אני מיילד תינוקות באמבולנסים. למה הנשים של היום לא יולדות בבתי החולים?
לא יודע.
אם תרשה לי, חילברטו, אני אכנס לרחוץ ידיים בחדר האמבטיה שלך.
בבקשה, ויליאם. או שקוראים לך קרלוס?
אני מכסה את פני בסדין ומנסה לישון.
*
בלילות אנחנו פוחדים כי הג'וקים יוצאים לטייל ואנחנו לא רואים אותם. אני ישנה מתחת לשולחן במטבח ומכסה בזרועותי את שני הילדים. הם ישנים צמוד לגופי. הרחש של רגליהם הקטנות שמתחככות בבטון או בכיור המתכת מעיר אותי. אני מכסה להם את האוזניים, כדי שהג'וקים לא ייכנסו מבעד לחורים, כדי שלא יפלשו לחלומות שלהם.
אמא, מה זה הרעש הזה?
זה שום דבר.
*
אני מגלה את פנַי ואומר לוויליאם קרלוס, שסוף כל סוף יצא מחדר האמבטיה ועכשיו עומד למרגלות המיטה ומביט בי:
מה אתה אומר על השורה הזאת? ״זבוב מת,29 שיר עיוורון, חירשות, שיר כלום״? לא רע.
29 ״זבוב מת״ בסלנג מקסיקני פירושו מתחסד.
הוא יוצא מהחדר. אני שוב מכסה את פנַי. היתושים ממשיכים להתעופף בחדר האמבטיה.
*
אני חושב שהיתושים הם קולות. אפשר להבחין בשניים: הראשון שייך לילד, והשני לתינוק. התינוק בוכה הרבה. והילד שר לו שיר ערש מטריד.
*
אמא, אני חושב שזה הג'וקים.
*
הבית הרוס, הילדים חולים, אבא כועס, אמא בוכה... אלוהים, איזו צרה!
*
עץ התפוזים מתייבש לצדי ואני אמות מצמא.
*
לא, זה הקול של זבובי הקיץ. ושל היתושים. ביום הם במקלחת ובלילה הם עוקצים אותנו.
*
אני לא רוצה לשמוע כלום, שיר האי־ראות. באפלה הלבנה אני שומע צחוק רך, משב עליז של תינוק לצדי. אני מרגיש כיצד הסדין שמכסה אותי מתרומם, כיצד החמימות של החדר חודרת תחתיו ומטלטלת את גופי, ואת קולו הנרגש של הילד שחובט בפני:
נמצאתָ!
