הקדמה
דברים ברורים - זו המטרה! תשובות ברורות ומשכנעות השוות לכל נפש, לכל החפץ להעמיק בפשר קיומו, ולא רק לבקיאים בדיון הפילוסופי הכבד. האם מטרה זו תושג? - ישפוט הקורא. בימינו הידע מרחיב גבולות, אך רובו עקר ואינו משביע את הנפש העליונה, השכלית, בכמיהתה אל המרומם הערכי, אליו המדע אדיש ומרוחק. לכן בדור זה רב הבלבול וחוסר התוחלת, וכל זאת בצד היכולות הרוחניות הגוברות המחפשות דרך למימוש.
רבים דנו בשאלות על הטוב והרע, המשמעות, האמונה, התכלית, הבחירה החופשית, על המוסר והצדק, הישארות הנפש, הזמן ועוד. במה אפשר לחדש ולהוסיף? החידוש הוא בהיקף הרחב והעקבי מכוח השורש המופשט והמשותף, המטביע חותמו בכל המושגים, מכליל ומשווה ביניהם. לא ניתן להפריד בין השאלות, כולן משלימות ומאירות זו את זו. שאלה עיקרית אחת תותר פתוחה, והיא המוחלטות של הטוב המקבילה לשאלת מציאות הבורא, או המשמעות המוחלטת. היא שאלת יתרון הטוב על הרע, לא רק במובן של מועדף ורצוי אלא כרב לעומת מעט, או כעיקר לעומת השולי. אך גם אם אין את התשובה לכך, בעצם הצגת העמדות ובהבחנות המדויקות והשורשיות יותר, יש כיוון דרך ופתח להתקרבות אל התשובה.
המושג "טוב" ניתן להתפרש באופנים שונים, אך בכולם הוא מקבל משמעות יחסית. בכל אשר יש ערך וחשיבות - שבסופו של דבר הוא משרת מטרה והנאה מסוימת - יש משמעות, אך היא יחסית ומוגבלת לאותו דבר. לעומת זאת, משמעות מוחלטת היא הטוב הכללי המואצל ומתגלה בטוב היחסי, והשייכת רק אל הנשגב המשתווה למציאות האל הבורא שרק אליו נכון התואר "נשגב", משפיע חסדים, עושה משפט וצדק.
המושג "נשגב" הוא תואר שמכוח הרגשה או מודעות אל דבר מרומם בעל איכות גבוהה מאד. השאלה אם דבר זה יכול להיות דבר מסוים מתוך רבים? שאם כן, יקבל אז המושג מובן יחסי כדוגמת המושג "טוב". יש דברים רבים בעלי מעלה ואיכות, ואך נדיר ויוצא מהכלל שאחד מהם יקרא "נשגב". אך אותה מעלה מוחלטת היא נושא בפני עצמו, המתגלה ומואצל על הרבים, הוא העליון המופשט והמוחלט המהווה את עצם המעלה ומקבל בלעדית את התואר "נשגב". לכן אין לתואר כל מובן יחסי; במקרא מופיע רבות רעיון זה, כגון בפסוק "ונשגב השם לבדו". הרגשת השגב היא למעשה תת מודעות אל דבר נעלה, נעלם ומופלא; כמודעות - המושג מהווה השגה והתבוננות בעליון השלם ובאמתותו הכוללת טוב ורע כאחד; לא ייקרא "נשגב" אם יש חסר במודעות והתעלמות מהרע, אם יש דבר היכול לגרוע ולהחסיר. מכאן שהמודעות בנשגב היא מטרה בלתי מושגת מבחינת האדם המוגבל, ונותרו לו רק רגעים נדירים של ניצוצות מודעות והרגשה במופלא.
בכל מסר ערכי מונחת משמעות שבבסיסה עומדת המשמעות המופשטת, שהיא גם המוחלטת והיחידה המקבילה למציאות האל. לכן יש סתירה בכל מסר השולל את מציאות הבורא, למשל: האתאיזם הקומוניסטי; בצד הכפירה בעיקר שר את המנון האינטרנציונל שלו המלא הוד, המעלה על נס רוממות ושגב ערטילאיים המקבילים למעשה למציאות האל. אפילו כל ערך מוסרי חסר כל מובן במקרה זה. אם יוצדק מצד התועלתיות שבו, הרי שאין סיבה לו לפרט להיות נאמן אליו כאשר ביכולתו להפיק תועלת פרטית בסטייה ממנו. כלל זה יהא נכון לכל הפרטים, ולפיכך יקוים בערבון מוגבל ולא יהא לו תוקף אמתי. זה אמנם המוסר השורר בחברות ירודות, המחזק את המחשבה האתאיסטית ותורת האבולוציה המשפילות כל ערך מרומם, והרואות את חזות הכול בתועלתיות האנוכית.
שאלה חשובה נוספת הנותרת פתוחה היא שאלה החוקיות והאקראיות. האם יש חוקיות מוחלטת המקיפה הכול כך שאין כל מקרה יוצא מן הכלל? או שקיימת רק חוקיות יחסית שהיא אמנם ודאית, אך במציאות אין סופית של השתלשלות סיבות אין סופית, אפשר שהחוקיות פועלת עד גבול מסוים ומותירה מקום לאקראיות. אז אין גם כל שכל שיכול לצפות בוודאות את המתרחש, משום שאינו יכול להקיף את האין סופי, ותמיד נותר המקרה החד פעמי הבלתי צפוי, או גם המצופה מבחינת הרצוי, דבר שיש לו נגיעה גם לשאלת הטוב והרע וגם לבחירה החופשית. שאלה זו נותנת שני כיווני התייחסות לביטוי "הכול צפוי והרשות נתונה". אם יש גבול לחוקיות, אזי הכול פתוח ואפשרי במידה מסוימת, והרשות היא להיות גורם פועל בהשתלשלות הדברים שאין להם כיוון מוגדר לגמרי וחד משמעי. אך אם החוקיות מוחלטת, אזי הצפוי הקבוע אינו משנה את נקודת מבטו של הפרט המוגבל החסר ידע לגביו, ומצדו שלו הכול פתוח ואפשרי, ולכאורה ברשותו לכוון אותו לרצונו. בין כך וכך, הוא חלק מההשתלשלות הסיבתית, והרשות היא לפעול מתוך כוונה אל הטוב והכדאי, ולהיות חלק מתהליך ההוצאה לפועל של המציאות המתוקנת והעדיפה.
כאן רצוי לעשות את ההבחנה בין מוחלט ליחסי. היחסי הוא המותנה, אינו עומד בפני עצמו אלא תלוי בדבר מה, משתווה אל המוגבל, החלקי, הפרטי, הצורני או המולבש. המוחלט הוא הכללי השלם, העל צורני, עומד בפני עצמו ואינו תלוי בדבר. המוחלט הוא בפנימיותו של היחסי ומתגלה בו כצורה ואופן, לכן יש ביניהם קשר מהותי. הבחנות אלו הן חלקיות ומוגבלות, בעצם יחסיות, כי כל מושגינו והבחנותינו לגבי המציאות הם יחסיות, דהיינו, הסתכלות אל הדברים מצד מסוים, כצורה ואופן, או מזווית מסוימת. כך מתקבלים לבוש וצורה לדבר שבעיקרו שהוא כללי מופשט ועל צורני. את ההקבלות בין המוחלט אל המופשט, ובין היחסי אל המולבש, ניתן להמשיך ולהרחיב עוד ועוד, ולהקיף לפחות חלק גדול ועיקרי במושגים כפי שיובהר בספר בהמשך. הקדמה זו היא תמצית ועיקר שיאפשרו להבין טוב יותר את התיאור הסבוך יותר של הנושאים הנידונים בו.
הוכחה וודאות מתייחסים אל ההשלמה של הזוויות והקצוות והתיאום העקבי ביניהם עד שבטל כל חסר המותיר ספק. הוודאות יכולה להיות יחסית למערכת הנחות מסוימת שהם בבחינת אקסיומות יחסיות ושרירותיות, או כעובדה ראשונית בעצם טיבה שאינה תלויה בדבר, והיא האקסיומה המוחלטת, הוודאית כמובן מאליו. לכן המושג "אקסיומה" מתפרש בשני מובנים. האחד כהנחה שרירותית ביסוד מערכת הנחות התלויות בה - היא האקסיומה היחסית המקבלת צורה ואופן. המובן השני מתייחס לאקסיומה המוחלטת שהיא עובדה וודאית שאינה תלויה בדבר, בבחינת המובן מאליו, בדומה לעובדת המציאות, או העצמיות. המשותף בכל האקסיומות היחסיות היא עובדת היותן נקודות מוצא ובסיס ראשוני - משותף זה מגלם את האקסיומה המוחלטת כבסיס מוחלט ומופשט, או הוודאות הטהורה לכשעצמה שאינה מותנית בדבר. במקרה הראשון האקסיומה היא תואר לבסיס רעיוני כל שהוא, במקרה השני המושג מתייחס לבסיס המוחלט כעצם המוחלט שביסוד כל ההווה, וכשורש לכל האמתות והאקסיומות הכלולות בו והמוצגות כצורה ואופן; הוא מתפרש באופן יחסי בתארים השונים, וביניהם: "קיים", "בסיס", "מובן מאליו", "וודאי", "מוחלט", "מופשט", "אקסיומה" ועוד.
