אלפינה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉

עוד על הספר

  • הוצאה: אופיר ביכורים
  • תאריך הוצאה: מרץ 2016
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 200 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 20 דק'

אמנון יוסטינג

אמנון יוסטינג עוסק מזה עשרים שנה בחשיבה הוליסטית וברפואה הוליסטית. הוא נולד וחי במושב בני ציון, חקלאי בעברו, אב לבן ולשתי בנות וסבא לנכדה. הוא חובב נדודים מושבע אשר תר בעקבות אנשים וסיפורים ברחבי העולם, חי שנים רבות ביפן ושם נישא ליפנית בת המקום, טומוקו, אם ילדיו.
בעשורים האחרונים עוסק אמנון ברפואה הוליסטית, מטפל באנרגיה ומתקשר. בארבע עשרה השנים האחרונות כתב בעזרת תקשור את הספר "אָלַפִּינָה".
התפיסה ההוליסטית של הריפוי מבחינתו מלווה ברעיון מרכזי המוצא ביטוי באמירתו של ד"ר ברני סיגל בספרו "אהבה רפואה ונסים" – "אין מחלות חשוכות מרפא, ישנם רק בני אדם חשוכי מרפא".
amnonchanneling@gmail.com

תקציר

הכול התחיל בבית קפה קטן.
אדם אחד לבדו, כוס קפה לצדו וקול שמקורו לא ידוע.
האם ספרים רבים מתחילים בבית קפה קטן, אדם אחד לבדו, כוס קפה לצדו וקול שמקורו לא ידוע? אולי, ואולי ישנם אדם או אישה המטילים בו ספק, באותו קול המהדהד בם. אולי הם נרתעים או מנפנפים אותו לדרכו בחיוך סלחני המהול בביטול.
בעבורי הקול הזה היה כמעט הכול, ובעקבותיו יצאתי למסע, מסע שהרחיק אותי מאהוביי, מסע שקירב אותי אליהם יותר מאי-פעם, מסע נטול זמן, נטול גבולות, לעתים נטול היגיון, לפחות אותו היגיון שהורגלנו בו, מסע בן ארבע-עשרה שנה, משא ומסע, וממנו נולד הספר – אָלַפִּינָה.
 
הספר טומן בחובו סיפור מסע, מחקר מדעי מתוקשר, וידוי אישי ואמירה חברתית. אני בטוח שאוהבי הסיפורים ומבקשי האינטימיות המרגשת ימצאו בין הדפים תערובת נאה שתביאם על סיפוקם, וחובבי המסעות הנלהבים ישמחו לארוז את תרמילם ולשוטט בין המילים והשורות עטופים בעשן מדורות ומלווים בטקסי שמאנים ובאמונות רחוקות. מרפאי הדור ומטפליו, ובוודאי גם החולים עצמם, ימצאו עניין רב במידע המתוקשר המופיע בספר, מידע בנושא נגיפים ככלל ונגיף ה-HIV בפרט כדוגמה. ישנם מי שייתכן וירחיקו את המידע מהם והלאה, אך אלו שאליהם עורג לבי יניחו לאמיתות המתוקשרות בספרי לחלחל אל הווייתם ולהדהד בתוכם, ומתוך כך, אולי גם להתמזג עם ידיעותיהם לכדי תובנה אחת שלמה.
 
לי די בכך שמילותיי יחלחלו אל הסדק שבין אלו לבין אלו, ינבטו ויהיו לעץ שילדינו ונכדינו יקטפו את פירותיו וישבו בצלו.

פרק ראשון

 
פעם
 
פעם שאלתי אוֹתוֹ אם זה בסדר מִצִּדּוֹ שאכתוב ספר על המפגשים אִתּוֹ בנושאים השונים.
 
- "אין צורך, ילד יקר, יגיע יום שבו תכתוב את הספר שלך", ענה.
 
התפלאתי מאוד.
 
שום דבר כזה לא היה קיים בתוכניות שלי, ולא חשתי תשוקה לכתוב משהו מיוחד, אבל נראה שבעריסתו של זמן אחר נם לו בשלוות עולם חלום קטנטן בדמותו של ספר. וכך ישן החלום את שנת הישרים העמוקה השמורה על ידי השכינה רק לחלומות שנועדו להתגשם.
 
ופתאום... ממחילות האינסוף... הגיח לו שֹרף הזמן האדיר, ובעדינות רבה ביותר חפן את הקטנטן אל תוך כף ידו הנעלמה, וכהרף עין הסיע אותו מעריסתו שבעולמות העליונים היישר אל העולמות התחתונים.
 
החלום הקטן שהיה אפוף והפוך, נבהל ממש.
 
- "בטח, גם אני הייתי נבהל".
 
- "אתה! מה לכל הרוחות אתה עושה כאן?"
 
- "ככה בא לי!"
 
- "אוקיי 'ככה באלי'. אולי תציג את עצמך".
 
- "לשם שינוי אני מתחשב, זה יכול לחכות".
 
- "שיהיה..."
 
איפה היינו?
 
... אה ... ובבת אחת הניח שֹרף הזמן האדיר את החלום הקטנטן בעדינות רבה עוד יותר מאשר קודם, לא פחות ולא יותר, דווקא ב...
 
בית קפה.
 
זה באמת היה מבהיל.
 
למה דווקא בבית הקפה? למה לא במרפסת מתחת לאשכולות הכחולים של הַוִּיסְטֶרְיָה או בטיסה ליפן אחרי אותה מלחמה שאינה מוצאת לעצמה ולנו כפרה עד היום, או באלף ואחד מקומות שקטים יותר?
 
כן, דווקא בית קפה.
 
ולא תאמינו, זה היה לו טוב מאוד.
 
מתברר שעל אף שאיש לא לימד אותו את זה בפקולטה לחלומות, ממש התאים לו לקטנצ'יק איזה קפה חזק כדי להתעורר כמו בן אדם.
 
וזהו.
 
לאט-לאט גילה החלום הקטן שהוא פשוט חלם... להתבגר ולהתגשם, וזה לקח לו בערך ארבע-עשרה שנים.
 
- "ארבע-עשרה שנים, מה נהיה? כל כך מהר הוא התבגר?"
 
- "שוב אתה?"
 
- "ברור, לָמָּה מי אתה בלעדיי, אה?"
 
- "ידעתי שלא תוכל להתאפק ותביא לי את זה ישר לפנים".
 
- "אני אביא לך את זה לפנים כמה שבא לי, ובכלל, אתה יודע יפה מאוד שמי שיש לו כאן אומץ משנינו, הוא לא אתה!"
 
- "בסדר, תירגע בָּ..." לרגע שכחתי שהבטחתי לא לגלות את השם שלך.
 
- עדיין.
 
- "ולשאלתך, חבר שלי, חלומות אינם כמו בני אדם".
 
- "למה, מה 'סְגר אִתם, עם אלה?"
 
- "הם נולדים וגדלים אחרת מאתנו".
 
- "לא מבין אותך, אח שלי".
 
- "אנחנו תקועים עם 'זמן'... איך אני אומר לך בעדינות... קצת טיפש.
 
- לחלומות קֵרידו[1] יש זמן אחר לגמרי. לפעמים קוראים לו 'זמן איינשטיין'.
 
- לפעמים הם נולדים ובן רגע גדלים. לפעמים הם נולדים ומתים מיד".
 
- "אוּף, איזה עצוב זה..."
 
- "נכון. לפעמים הם נולדים וגדלים במהלך עשר שנים, מאה שנים או אפילו אלף שנים. לפעמים מאה שנים הוא 'בן רגע' בזמן של החלומות.
 
- ובכלל, אם לא ידעת, ברגע שגילינו שיש זמן שהוא רב-ממדי תחת שמי הקוונטים, הפסיק האור להיות הדבר הכי מהיר שיש".
 
- "אח שלי, מיד שתפסיק! אתה נורא מפחיד אותי. מה זה כל המילים האלה, מה נהיה? תְ'חרפנת לי?"

אמנון יוסטינג

אמנון יוסטינג עוסק מזה עשרים שנה בחשיבה הוליסטית וברפואה הוליסטית. הוא נולד וחי במושב בני ציון, חקלאי בעברו, אב לבן ולשתי בנות וסבא לנכדה. הוא חובב נדודים מושבע אשר תר בעקבות אנשים וסיפורים ברחבי העולם, חי שנים רבות ביפן ושם נישא ליפנית בת המקום, טומוקו, אם ילדיו.
בעשורים האחרונים עוסק אמנון ברפואה הוליסטית, מטפל באנרגיה ומתקשר. בארבע עשרה השנים האחרונות כתב בעזרת תקשור את הספר "אָלַפִּינָה".
התפיסה ההוליסטית של הריפוי מבחינתו מלווה ברעיון מרכזי המוצא ביטוי באמירתו של ד"ר ברני סיגל בספרו "אהבה רפואה ונסים" – "אין מחלות חשוכות מרפא, ישנם רק בני אדם חשוכי מרפא".
amnonchanneling@gmail.com

עוד על הספר

  • הוצאה: אופיר ביכורים
  • תאריך הוצאה: מרץ 2016
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 200 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 20 דק'
אלפינה אמנון יוסטינג
 
פעם
 
פעם שאלתי אוֹתוֹ אם זה בסדר מִצִּדּוֹ שאכתוב ספר על המפגשים אִתּוֹ בנושאים השונים.
 
- "אין צורך, ילד יקר, יגיע יום שבו תכתוב את הספר שלך", ענה.
 
התפלאתי מאוד.
 
שום דבר כזה לא היה קיים בתוכניות שלי, ולא חשתי תשוקה לכתוב משהו מיוחד, אבל נראה שבעריסתו של זמן אחר נם לו בשלוות עולם חלום קטנטן בדמותו של ספר. וכך ישן החלום את שנת הישרים העמוקה השמורה על ידי השכינה רק לחלומות שנועדו להתגשם.
 
ופתאום... ממחילות האינסוף... הגיח לו שֹרף הזמן האדיר, ובעדינות רבה ביותר חפן את הקטנטן אל תוך כף ידו הנעלמה, וכהרף עין הסיע אותו מעריסתו שבעולמות העליונים היישר אל העולמות התחתונים.
 
החלום הקטן שהיה אפוף והפוך, נבהל ממש.
 
- "בטח, גם אני הייתי נבהל".
 
- "אתה! מה לכל הרוחות אתה עושה כאן?"
 
- "ככה בא לי!"
 
- "אוקיי 'ככה באלי'. אולי תציג את עצמך".
 
- "לשם שינוי אני מתחשב, זה יכול לחכות".
 
- "שיהיה..."
 
איפה היינו?
 
... אה ... ובבת אחת הניח שֹרף הזמן האדיר את החלום הקטנטן בעדינות רבה עוד יותר מאשר קודם, לא פחות ולא יותר, דווקא ב...
 
בית קפה.
 
זה באמת היה מבהיל.
 
למה דווקא בבית הקפה? למה לא במרפסת מתחת לאשכולות הכחולים של הַוִּיסְטֶרְיָה או בטיסה ליפן אחרי אותה מלחמה שאינה מוצאת לעצמה ולנו כפרה עד היום, או באלף ואחד מקומות שקטים יותר?
 
כן, דווקא בית קפה.
 
ולא תאמינו, זה היה לו טוב מאוד.
 
מתברר שעל אף שאיש לא לימד אותו את זה בפקולטה לחלומות, ממש התאים לו לקטנצ'יק איזה קפה חזק כדי להתעורר כמו בן אדם.
 
וזהו.
 
לאט-לאט גילה החלום הקטן שהוא פשוט חלם... להתבגר ולהתגשם, וזה לקח לו בערך ארבע-עשרה שנים.
 
- "ארבע-עשרה שנים, מה נהיה? כל כך מהר הוא התבגר?"
 
- "שוב אתה?"
 
- "ברור, לָמָּה מי אתה בלעדיי, אה?"
 
- "ידעתי שלא תוכל להתאפק ותביא לי את זה ישר לפנים".
 
- "אני אביא לך את זה לפנים כמה שבא לי, ובכלל, אתה יודע יפה מאוד שמי שיש לו כאן אומץ משנינו, הוא לא אתה!"
 
- "בסדר, תירגע בָּ..." לרגע שכחתי שהבטחתי לא לגלות את השם שלך.
 
- עדיין.
 
- "ולשאלתך, חבר שלי, חלומות אינם כמו בני אדם".
 
- "למה, מה 'סְגר אִתם, עם אלה?"
 
- "הם נולדים וגדלים אחרת מאתנו".
 
- "לא מבין אותך, אח שלי".
 
- "אנחנו תקועים עם 'זמן'... איך אני אומר לך בעדינות... קצת טיפש.
 
- לחלומות קֵרידו[1] יש זמן אחר לגמרי. לפעמים קוראים לו 'זמן איינשטיין'.
 
- לפעמים הם נולדים ובן רגע גדלים. לפעמים הם נולדים ומתים מיד".
 
- "אוּף, איזה עצוב זה..."
 
- "נכון. לפעמים הם נולדים וגדלים במהלך עשר שנים, מאה שנים או אפילו אלף שנים. לפעמים מאה שנים הוא 'בן רגע' בזמן של החלומות.
 
- ובכלל, אם לא ידעת, ברגע שגילינו שיש זמן שהוא רב-ממדי תחת שמי הקוונטים, הפסיק האור להיות הדבר הכי מהיר שיש".
 
- "אח שלי, מיד שתפסיק! אתה נורא מפחיד אותי. מה זה כל המילים האלה, מה נהיה? תְ'חרפנת לי?"