מציאות כפולה

ההמתנה בשדה התעופה משעממת כרגיל. השדה קטן ומפואר ומשמש בעיקר לטיסות פרטיות. הטרמינל מושקע ומתוכנן היטב ובדקדקנות עבור איש העסקים האולטימטיבי. לאחר הבדיקה הביטחונית, אתה מובל לשדרת חנויות צריכה, מכשירי אלקטרוניקה, בעיקר מחשבים ואמצעי תקשורת, גדג'טים עכשוויים, ובקצה בתי קפה איכותיים ואפילו בר אירי מקורי. לאורך כל השדרה המגוונת מסכי ענק עם הערוצים הרלוונטיים ביותר, עדכוני בורסה וחדשות מהעולם, שחס וחלילה בגלל עיכוב בטיסה הלקוחות לא יפסידו הזדמנות למיזוג או לרכישה שתעשה להם את הדקה. מבעד לחלונות המלווים את השדרה ואת אזור ההמתנה נשקפת תנועת המטוסים, נחיתה, המראה והתארגנות לקראת עלייה למטוסים. בכל פינה אפשר למצוא דיילת חייכנית ומנומסת שנכונה לסייע ולתת שרות, אך לרוב אין צורך. שדה תעופה קצת שונה ומאוד מיוחד. לרוב אין מטען, פרט לתיק אישי ובמקרים מסוימים למזוודה שמלווה את הנוסע למטוס. ממבט רחוק, רוב האנשים נראים כאילו ממתינים הם לנסיעה פנימית ברכבת התחתית, אך לא כך. כל הטיסות משדה התעופה 'פרטוק' הן טיסות פרטיות במטוסי מנהלים, אך ישנן חברות שמטיסות את עובדיהם יחד. זהו פרויקט שהלבישו עליו את הלוגו 'איכות הסביבה' - צמצום השימוש במנועי סילון וזיהום האוויר, אך למעשה החבר'ה האלה פשוט רצו להרוויח עוד מספר דולרים. האווירה תמיד נעימה, רוב האנשים מכירים זה את זה, אולם לא נוהגים לשוחח ביניהם רבות ונוטים להתרכז בעבודה או לשקוע בעיתון ובעדכונים. נית'ן מכיר את השדה היטב. הוא אינו דומה לאיש העסקים הממוצע, אשר משתמש בשירותי השדה. לא בחזות וגם לא באופי. נית'ן מכיר את כל הדיילות ומשתדל לגנוב מכל אחת מהן תגובה או לפחות חיוך, ובגלל השעמום והאופי המיוחד שלו הוא מכיר גם את אנשי צוות האוויר. הוא נכנס לשדה ועובר את כל השדרה ללא עיכוב כלל ומיד פונה לבית הקפה הקבוע, מתיישב על הדלפק ומזמין את 'הרגיל'.

"מה קרה? מתבייש להזמין שוקו פרלינים קבל עם ועדה?" שאל הברמן בנימה צינית.

"ששש... ג'קי! למה להביך?" שאל נית'ן והסמיק.

"הבט סביבך! אתה עוף חריג כאן. אני לא מבין איך מעסיקים אותך בחברה פיננסית כה מכובדת ומאפשרים לך להסתובב כך. נעלי ספורט, ג'ינס וחולצת טריקו. כול עמיתיך למקצוע מסתובבים עם חליפות יוקרתיות שעולות יותר משכר הדירה החודשי שלי ואתה מובך מכך שאתה לא שותה אספרסו קצר?"

"האמן לי, ג'קי, יש לי יכולות בתחום העיסוק שלי, שגם בעירום החברה עדיין היתה מעוניינת להעסיק אותי," אמר נית'ן בביטחון, ומיד הפנה מבט על מנת להתחמק מהשאלה המתבקשת.

"אז אולי פעם אחת ולתמיד, איש מסתורי יקר, תגלה לנו מהן היכולות שלך, כדי שגם אנחנו נרוויח קצת כסף ולא נזדקן מאחורי הדלפק. ורק שתדע, שאני מחזיק את הפרלינים האלה רק בשביל השוקו שלך. אין אפילו משקה כזה בתפריט. בגמר הקופסה, אני לא מזמין עוד, שיהיה ברור."

נית'ן לא הסתובב לעבר ג'קי, אך הפנה את תשומת לבו לכיוון השדרה. השניים נתפסו לא מוכנים. הם נראו שקועים ומרוכזים בשקדנות יתרה. נית'ן הספיק ללגום פעם אחת נוספת מהמשקה הנדיר ומיד ג'קי העיר לו כי הוא מפריע לו לשמור על פוקוס. העולם עמד מלכת. לא נשמעו רעשי רקע ולא אובחנו תזוזות. דבר אחד נראה ונשמע. קול עקב, הננעץ ברצפת השיש של השדרה, וחזות משכרת מיופי אקזוטי, נועז וחצוף.

"אתה רוצה ללמוד מעט על היכולות שלי?" שאל נית'ן והסתובב לעבר ג'קי.

"אין סיכוי, גבר. בלי לפגוע, זה גדול עליך."

"בלי סיסמאות! במידה ואני מצליח, אתה מכניס את הפרלינים שלך לתפריט?!" ג'קי הנהן בראשו ובכך הביע הסכמה. נית'ן סיים את המשקה בלגימה אחרונה ואמיצה ופנה החוצה, בעודו עוקב אחר המטרה החדשה. בדרכו אל מחוץ לבית הקפה, החליף שלומות בחינניות עם צוות האוויר, אשר נוהג לעבוד קבוע בשדה והמשיך לעבר מסך העדכונים.

 

נית'ן נעמד לידה והיה זה עוד יותר נועז ואפילו מרתיע. הבחור לא רגיל להרגיש כך בדרך כלל, ולכן זה הופך להיות מרגש עוד יותר. יש הרבה בחורות יפות ומושכות, אך הפעם היה זה מקרה מיוחד. כל השדה נעץ מבטים והיה קשה להתעלם. מסוג המצבים שאתה מחפש את משקפי השמש, כדי להמשיך לקרוא את העיתון, אך להסיט את מבט העיניים ולהתרכז במה שבאמת מעניין. נית'ן נישא לגובה 1.87 מטר, ואילו הגברת המשכרת מעט נמוכה ממנו. שיערה שחור בוהק ומלטף בעדינות את עורפה ואת כתפיה. לבושה בחליפת חצאית של פראדה, אשר לא פספסה אף קימור וקיעור בגופה המפוסל. רגליים ארוכות, מעוצבות וחלקות, והריח... מדיפה ניחוח של לוונדר מעורב בווניל מתקתק.

"זה מחזה נדיר..." אמר בנימה רצינית תוך כיווץ קפלי מצחו.

"סליחה..?" שאלה הבחורה בשחצנות ושלחה לעבר נית'ן מבט ביקורתי שדורש התנצלות.

"התכוונתי לעובדה שמזה שנים לא נראה נוסע ב'פרטוק' שמנסה להתעדכן בלוח הטיסות, מכיוון שכולם כאן מנוסים וקבועים, אבל אני מתנצל אם..."

"לא אני מתנצלת, חשבתי שהתכוונת... כלומר... לא חשוב." ברגע אחד השחצנות והביקורת הפכו למבוכה ולהתרגשות שהתבטאה בגמגום ובחוסר ביטחון. יתכן ומדובר בתחושה שהגברת אינה רגילה לה.

נית'ן ידע שהוא יביך את הגברת וזאת היתה דרכו לשבור את שכבת הקרח הראשונה. זה הצליח.

"נעים מאוד, שמי נית'ן," אמר בחביבות והושיט את ידו.

"נעים גם לי... ניקול." אמרה בחיוך מאולץ והשניים לחצו ידיים. ברקע נשמע שמזמנים את הנוסעים ל'דשבור' לעלות למטוס. ניקול אמרה כי לצערה היא חייבת לזוז, היות והיא חייבת לעלות לטיסה. הגברת הסבירה מדוע היא נאלצת לנטוש את המקום, וזה היה סימן טוב. המחויבות שבהסבר ומתן התירוץ הם בהחלט התחלה טובה. נית'ן היה מעט מופתע, ובאדיבות הציע לגברת לסייע עם תיקה, מאחר והוא גם עושה דרכו לאותו המקום. לאחר הסכמה בשתיקה, השניים עשו דרכם יחד לכיוון השרוול. נית'ן עקב אחר צעדיה של ניקול וליווה אותה למטוס המנהלים. המטוס היה ריק והשניים היו הלקוחות היחידים. אין זה היה מחזה נדיר ומפתיע, אולם נית'ן בחר לשבת ליד ניקול והתיישב לשמאלה. "שלא יהיה לך משעמם," הוא אמר בהלצה, ושמר על סבר פנים רציניות. ניקול הסיטה מבט חינני ובעדינות העבירה את שיער המשי הגולש שלה אל מאחורי האוזן השמאלית. הוא הבין כי בכך היא מזמינה אותו להמשיך בשיחה, בהומור, ביחס, בשנינות ובקיצור: בחיזור. למעשה ניקול הזמינה את נית'ן להיחשף לסוד קטן.

 

המראה של ניקול היה משכר וממכר. ככל שהבטת יותר, רצית להמשיך להביט עוד ועוד. פנים חלקות ועצמות לחיים אצילות. שפתיים עסיסיות ומלאות, אשר לא היו זקוקות לאודם, על מנת להעביר את המסר. עיניים ירוקות וחתוליות וגבות מצוירות היוצרות מבט סקסי וכובש. לא לשווא חשפה ניקול את אוזנה השמאלית. בחלקה העליון עגיל שובבי, אשר ככל הנראה נשמר מימי ההוללות. מראה שללא ספק שבר את הרושם, הנישא מעל לחזות הפורמאלית.

 

השניים החלו לנהל שיחה עניינית במתכונת של דייט ראשון. במידה מסוימת נראה כאילו הם מראיינים זה את זה, אך הם לא הרבו ביותר מדי פרטים. ניקול אמרה שהיא בדרך לעבודה חדשה ב'דשבור', וכי היא במקור מלוס אנג'לס. נית'ן כמובן וכהרגלו הצטנע ומסר מעט מאוד פרטים אודות עצמו. מהר מאוד הם הבינו שהשיחה לא מתקדמת לשום מקום, היות ויש יותר מדי פרטים עלומים והמפה חסרה, אך בכל זאת הרצון להמשיך ולהיות יחד היה כנראה הדדי. נית'ן התנצל בפני ניקול וביקש ללכת להתפנות. הגברת פתחה את המגזין שהוגש לה והחלה לעיין, אך 'המפגשון' עם הבחור הצעיר והמסתורי תפס אותה לא מוכנה. היא איבדה עניין כבר בעמודים הראשונים וסגרה את העיתון. "אני בסך הכול משוחחת איתו מספר דקות..." היא אמרה לעצמה, ולא הבינה איך יתכן שהיא כבר חושבת על הבחור הצעיר והחצוף עם הג'ינס. נית'ן הוא בעל מבנה גוף אתלטי, כתפיים רחבות, עיניים תכולות, אף קטן וסולד, חיוך מקסים ופנים שובביות. מראה שקל מאוד להישבות בקסמו. אך זאת לא היתה ההפתעה של הערב. הוא חזר למקומו, ומיד ניקול השמיטה את המגזין מהיד. היא חששה שמא יפרש זאת כחוסר התעניינות. הוא הגיש לה משקה והשניים המשיכו בשיחת הפלירטוט.

 

לפתע שינוי קיצוני בטיסה. המטוס החל לרעוד והורגש כי מאבד גובה. היה ברור שמשהו אינו כשורה. מדובר במטוס מנהלים קטן, ולכן היה זה מבעית עוד יותר. הדיילות התיישבו במקום, חגרו עצמן ובמקביל צעקו לשני הנוסעים היחידים במטוס לנהוג על פי כללי החירום ולקראת התרסקות. הכול היה נראה כל כך שגרתי ורגוע ובבת אחת הכול התנפץ. הרגשה של תהום שנפער לרגליך.

"משהו כאן לא נראה לי, הטייס לא הודיע על בעיה כלשהי. אני ניגש לתא הטייס." אמר נית'ן בביטחון רב, השתחרר מחגורת הבטיחות ופנה לעבר חרטום המטוס. מספר דפיקות על דלת התא, אך אין עונה מהעבר השני. המצב לא השתנה ונראה כי המטוס ממשיך לצנוח. נית'ן פרץ בבהלה לתוך תא הטייס ופנה אל הטייס בשמו ושאל: "מה קורה, דייב? הכול בסדר בן אדם?" וממשיך בבהלה, "דייב, ענה לי, מה קורה?"

"אתה חייב לעזור לי, נית'ן!" אמר דייב בקול רועד, אשר העיד באופן נחרץ וחד משמעי על מצוקה. "אתה חייב לעזור לי להנחית את המטוס." נית'ן הביט לאחור בדאגה ואמר לניקול כי הוא חייב לדחות את השיחה לפעם אחרת.

ניקול נראתה מבוהלת ואחוזת פאניקה. בקושי רב ובקול חלוש שאלה את נית'ן האם הוא יודע מה לעשות. נית'ן חייך בביישנות ואמר, "זה לא שיש לנו יותר מדי ברירה. אגב, אין מצב שאת יודעת להטיס, נכון?" ניקול הביטה בנית'ן כמו שילד מביט בהוריו, כאשר הוא מצפה לקבל את ההפתעה המיוחדת לה המתין בכמיהה כה רבה. אך זה היה נית'ן, שובב וקר רוח גם ברגעים הכי קשים. נית'ן נכנס אל תא הטייס, סגר את הדלת והשאיר את ניקול עם פה פעור ובפנים מודאגות.

המטוס המשיך לרעוד עוד מספר שניות ולאחר מכן התייצב. המצב נרגע והרעד המפחיד חדל מלהתקיים. הטיסה חזרה למסלולה ונית'ן הודיע לפורום הנוסעים כי המצב תחת שליטה מלאה. "אנו עומדים לנחות בשדה הקרוב ולא ב'דשבור', בשל תקלה טכנית. אנו מתנצלים על אי הנוחות ומקווים לראותכם שוב בקרוב." נית'ן יצא מתא הטייס מרוצה ומעט משועשע, אך לא היה נראה כי הדבר נכון גם לגבי ניקול כלל. ללא ספק אחת החוויות הפחות נעימות שעברה בחייה. היא לא מכירה את האזור ומעל הכול אינה מעוניינת לאחר לעבודה החדשה ביום הראשון.

לבסוף נחת המטוס בשלום, ונית'ן ליווה את דייב הטייס אל מחוץ למטוס והזמין את ניקול להצטרף. דייב המשיך עם הדיילות, לא לפני שהודה לנית'ן, "אני לא יודע מה היה קורה אלמלא היית לוקח פיקוד על הטיסה." הוא החזיר לדייב קריצה מובכת ובירך אותו לשלום.

כבר היה מאוחר והשדה הקטן היה חצי נטוש. נית'ן נפרד מניקול באופן חברי ביותר והתנהג כג'נטלמן. לא ביקש מספר טלפון ולא פלט שורת מחץ. "היה נעים להכיר אותך וכולי תקווה שניפגש מתישהו בעתיד הקרוב." ניקול נראתה מעט בשוק. היה קל מאוד להבחין בכך. נית'ן החל לפסוע לכיוון היציאה והביט לאחור. עצר, הסתובב וניגש בחזרה אל הבחורה ההמומה. "הכול בסדר?"

"מדוע נראה לך שלא?" אמרה בטון שמרמז על מבוכה ויהירות גם יחד.

"מהרגע שירדנו מהמטוס, לא פצית פה, למרות שהוא פעור, ולא זזת ממקומך למרות שלא הגעת ליעדך. אני, בכל אופן, מפרש זאת כהתנהגות חריגה." ניקול רצתה להרגיש איזה סוג של כעס על נית'ן, אך זה היה קשה מאוד. דבריו נכונים ומרגיזים כאחד, אך החיוך והפנים השובות שלו, גורמות לקבל את זה אחרת. ונית'ן, הוא ידע לאן זה מוביל.

הוא הוציא את הנייד, "נראה שאני חייב לקחת יוזמה.." החל לחייג ואמר בצרפתית: "שלום. מה שלומך, קלייר? מדבר נית'ן..." והתרחק מניקול. כדקה לאחר מכן שב עם בשורה, "אנו נלון הלילה אצל גברת צרפתייה מאוד נחמדה שבבעלותה בית הארחה לא רחוק מכאן, ומחר בבוקר כל אחד יוכל להמשיך לדרכו." ניקול חייכה אל נית'ן ושלחה מבט חושני וכובש כאות תודה. היא ידעה שהיא סקסית ונוטפת מיניות. למרות היותה אישה מבריקה וחריפה היא לא התביישה בהופעה החיצונית שלה, ואף להפך, היא השתמשה בכך. היא ידעה שהמבט והחיוך שלה הוא בהרבה מקרים סוג של 'תשלום' עבור השירותים והטובות שהיא זוכה להם מעצם היותה אישה כה מושכת.

 

השניים עשו דרכם אל מחוץ לטרמינל וחלפו על פני השלט: 'ברוכים הבאים למחוז ג'רג'ן'. ניקול היתה יותר עסוקה בלהבין מה מתרחש ופחות היכן נמצאת. השניים עשו דרכם לקלייר, וניקול אמרה בצרפתית: "אתה מלא הפתעות, לא ידעתי שאתה מדבר צרפתית." נית'ן הבין את המילים האחרונות, ומיד השיב בצרפתית כמובן: "איתך, יקירתי, אני מדבר רק באנגלית."

לאחר כרבע שעה של נסיעה לאורך נוף עוצר נשימה, ניקול ונית'ן מגיעים לשדרת צימרים מפוארים. נית'ן ביקש מניקול להמתין דקה ונכנס להביא את המפתחות לחדרים. ניקול ביקשה לסייע עם התיק עד לחדר ודאגה להבהיר כי הדלת הינה נקודת הגבול שנית'ן לא יזכה לעבור.

"טוב, אז מחר בבוקר, פשוט תזמיני מונית ואולי... אולי ייצא לנו עוד להיפגש."

ניקול לא הגיבה, אך מבטה תקשר היטב עם נית'ן. היא נכנסה אל החדר וסגרה את הדלת מאחוריה בעוד היא משאירה את הבחור מעט מאוכזב על מפתן הדלת. נית'ן הבין שאין לו מה לנסות אפילו ליזום כל דבר, והשלים עם הסירוב המהוסס של ניקול.

"תודה, קלייר, אני מקווה שזה לא היה מטרד רציני הפעם." אמר נית'ן ושילם עבור הלילה.

"נית'ן מון שרי, אתה יכול תמיד להטריד אותי, אני לשירותך. אבל מה, לא הלך הפעם, אה?"

נית'ן היה נראה מאוכזב. ניקול היא ללא ספק פנטזיה שכל אחד היה רוצה לממש.

"אגב, המסכנה יודעת היכן היא נמצאת?" שאלה קלייר, כמי שמבינה שמחר היא צריכה שוב להשיב על סט רחב של שאלות לא קלות.

"אני משוכנע שלא, אלא אם כן היא שחקנית מצוינת, אבל להערכתי היא תהיה מאוד מרוצה לדעת שהיא אכן נמצאת ב'דשבור'."

"מרוצה או לא, אני לא מוכנה כל פעם מחדש להסביר לבחורות האומללות האלו על התעלולים שאתה עושה להן, ולבשר להן שהן היו חלק מהפקה שלמה שלה מטרה אחת בלבד," צעקה קלייר לעבר נית'ן שהלך והתרחק.

"אני כל כך מבין אותך, קלייר, אבל את כזאת מקסימה ותומכת שאני מקווה שאת תוכלי לעשות זאת לפחות עוד פעם אחת עבורי. מעבר לכך, אני בטוח שזה עדיף על סצנת שחרור בני הערובה שהפקנו בצעירותי ממש כאן בצימרים שלך..." השיב נית'ן בליווי חיוך שובבי ומתחנחן תוך כדי עזיבתו את המקום.

קלייר נאנחה, הגניבה חיוך וידעה בלבה כי היא לא באמת יכולה לסרב ללקוח המועדף והאהוב עליה ביותר. היא גם רצתה שהוא ישוב. הרי שכל פעם זו חוויה בפני עצמה.