הפלמ"ח הוקם ב-1941, כאשר הגרמנים היו באל עלמין שבגבול מצרים והיה חשש כבד שהם יכבשו את מצרים ואת ארץ ישראל. המטרה הייתה להקים כוח מיוחד שיגן על היהודים החיים בארץ. השנה מלאו 75 שנה לייסוד הפלמ"ח. המאורע צוין בכנס רב רושם ומרגש. אלה מבין חבריו שעדיין חיים נושקים לשנות התשעים לחייהם ונכחו בכנס המרגש הזה. ביניהם אני, שהשתתפתי בו והתרגשתי עד מאוד. הזלתי כמה דמעות ונשנקתי כאשר שרתי את שני ההמנונים — את המנון הפלמ"ח ואת ההמנון הלאומי. הגיעו גם בני דור ההמשך, צעירים עם ילדיהם שבאו להתרגש עם הוריהם, סביהם וסבתותיהם. היה זה נופך מרענן ומלא תקווה שמורשתו של הפלמ"ח לא תישכח.
כך נזכרתי בכמה אירועים שלעולם לא אשכח: נער בשנות העשרה לחייו מתעורר בשקט, מאוחר בלילה, כדי לעזוב את ביתו ללא ידיעת משפחתו, יוצא להכשרה בקיבוץ ומצטרף לפלמ"ח. נער שלא הודיע לאיש שהוא מתכוון לעשות זאת, מחשש שהוריו יעצרו אותו ולא יאפשרו לו להתגייס. אמו התעוררה בשעה שתיים לפנות בוקר לתוך החושך, והעירה את אביו של הנער כדי למנוע ממנו ללכת.
לא אשכח את אותו לילה, שבו עזבתי את הבית והשארתי מאחוריי את אמי ואבי עצובים ובוכים. נזכרתי באותם רגעים שבהם הלכנו לקרב מבלי לחשוב אם נחזור ממנו. אפילו לא חשבתי מה יקרה להוריי ולמשפחתי אם ייוודע להם שנפגעתי, אפילו לא העליתי בדעתי למה גרמתי, כשהיה בינינו נתק מוחלט במשך תשעה חודשים. הוריי, ובעיקר אבי, התרוצצו מדי יום ממוסד למוסד רק כדי לזכות בקצה קצה של ידיעה באשר לגורלי. נזכרתי בחברים שאינם עוד ושרתי את השירים ששרנו אז, בפלמ"ח, באותו הכנס.
הפלמ"ח לא היה רק מדורות וקפה בפינג'ן. הייתה בו רֵעות ללא מילים, רעות עמוקה של כל אחד בעבור כל אחד. כל אותם ימים ולילות של הכנה לקראת הבאות, לקראת הלחימה למען הקמת המדינה, חריש עמוק לא רק של אדמה ובה לזרוע, אלא חריש עמוק של כל שביל ודרך שעליהם יש להילחם כדי להקים את המדינה. הפלמ"ח היה הצבא שבדרך, קומץ לא גדול שמנה כ-4,000 מטובי בני הנוער מכל רחבי הארץ, שעזב הכול מאחוריו והלך להקים מדינה. אותו פלמ"ח שאיבד למעלה מאלף לוחמים שהיוו עשרים אחוזים מאנשיו, רק כדי להגשים חלום.
בין מלחמה למלחמה המשכתי במשימות למען המדינה שאותן אני מתאר בספר זה, כמו גם את הרגעים הקשים של המפגש עם ההורים בתוך המלחמה והכאב שאני נושא עמי עד היום בעקבותיו.
1
בחודש יוני 1948 לחם אברי בשורות הפלמ"ח בחטיבת העמק, חטיבת יפתח. לאחר שהשתתף בלחימה בגליל העליון, בעמקים, בצפון הארץ ובמרכזה, הועברה החטיבה לאזור המרכז. ככוח נוסף לשחרור הדרך לירושלים הנצורה ובתום לחימה ארוכה, הוצב אברי עם מטה הגדוד הראשון של חטיבת יפתח בקיבוץ חולדה. בהמשך החטיבה השתתפה בלחימה הכוללת לקראת מבצע נחשון לפתיחת הדרך לירושלים.
הייתה זו ההפוגה הראשונה במלחמת השחרור, שאפשרה התארגנות לקראת המשך המלחמה ושחרור לוחמים לחופשות קצרות בתקווה שלאחר מכן תימשך ההפוגה. במסגרת חופשה בת עשרים וארבע שעות הגיע אברי לביקור חטוף בירושלים. הוא הלך לבקר את אמו, שנפצעה קשה בראשה מפגיעה ישירה של תותחי הלגיון הירדני ופונתה לבית החולים "הדסה זיו" שברחוב הנביאים במרכז העיר.
עם כניסתו לחצר הגדולה, המלאה בחולים ובפצועים, חיפש בין הפצועות בניסיון למצוא את אמו. בחצר היו פזורים חולים וחולות בקבוצות קטנות. הוא עבר ליד כל קבוצה של חולות, שרבות מהן החוו אליו תנועות בידיהן כמבקשות לזכות בתשומת לבו. רובן היו נשים מבוגרות. משלא ראה את אמו פנה לאחיות שעמדו בחצר, והן כיוונו אותו אליה. התברר שעבר לידה פעמים אחדות ולא הכירה. משם הלך למאפיית ברמן שבמאה שערים, לראות את אביו. כשהגיע למקום פסע בשקט לתוך המאפייה האפופה ברעש מכונות. בחצר עמדו משאיות חלוקת הלחם ועגלות רבות עם מגשים. אלה היו המגשים שעליהם העמיסו את כיכרות הלחם שאך זה יצאו מהתנור. משם הועמסו על משאיות.
הוא צעד במעלה החצר ופנה שמאלה, נעצר אל מול הכניסה לאזור הפנימי של המאפייה. שנים לא ראה את המקום, שהיה חלק מחייו הצעירים. חלו בו שינויים מאז ראה את המאפייה לאחרונה. הוא זכר את המקומות שהסתובב בהם כשאביו אחז בידו והראה לו כל חלק במאפייה. המראה הדמיוני הזה העלה בו זיכרונות. הוא הפנה מבטו ימינה ושמאלה ובחן את האולם הגדול שבו ניצבו מכונות שונות ועגלות לחם, ומשם ירד בשביל הגישה הארוך למאפייה. מרחוק הבחין בגבו של אביו, מאיר, שגופו היה תחוב בתוך הבור הקטן שנמצא לפני התנור, נוטה קדימה ופניו מוארות כמעין שמש עגולה מהלהבה המחממת את התנור. עומד בבור הקטן כשפניו בגובה התנור, בוחנות את התנור דרך הפתח הצר שלתוכו הכניס את כיכרות הבצק שהגיש לו עוזרו.
בדרכו עבר אברי ליד מכונת לישת הבצק שמנופה עלה וירד בקצב אחיד, נגס בבצק ולש אותו כהכנה לקראת ההעברה למחלקה הבאה, שם בוצעים ושוקלים את הבצק ובוצעים ממנו חתיכות בגודל ובמשקל של כיכר לחם. הוא חלף על פני עגלות עמוסות כיכרות לחם שזה עתה הוצאו מהתנור, מוכנות להעמסה על משאיות לחלוקה לחנויות המכולת בעיר. אברי התקרב לאביו שנראה דרוך ומרוכז בהוצאת כיכרות הלחם בזמן ולא חש בנוכחות בנו. הוא נעמד מאחוריו וקרא לו, "אבא, אבא..." אך מאיר לא שמע את בנו בשל רעש המכונות הגדול, עד שעוזרו קרא לו בשמו בשפת היידיש, "מאייר, תראה מי עומד מאחוריך."
מאיר החזיק את המַרְדֶה — כף שטוחה מעץ בעלת מוט עגול ארוך כעומק התנור שמעליו מונחים כיכרות הלחם — ומשך את הכיכרות האפויים. הוא הסתכל לעבר אברי בהתרגשות רבה והחל לרעוד. המרדה עם כיכרות הלחם נשמט מידיו וכל תוכנו נפל לרצפה, לתוך הבור שבו עמד. מאיר רעד בכל גופו, ואז נשמעה זעקה רמה שהרעידה את האולם ואת לבו של אברי, שעמד קפוא מאחוריו. התנהגותו של מאיר לא הייתה רגילה או צפויה. קולו וגופו רעדו ואיבדו את היציבות. הוא נשען על קיר הבור הקטן, איבד את קולו, רעד עבר בגופו, פניו חיוורות וצבען כצבע הקמח. עורו היה לבן. הוא השתנק ועמד על מקומו, ועוזרו נחפז להביא לו כוס מים. אך מאיר לא שתה מהכוס ופתאום פלט צעקה גדולה שנשמעה בכל המאפייה: "אתה חי! אתה חי!!!"
אברי לא הבין מדוע מאיר אביו צועק את המילים "אתה חי". ללא היסוס דילג מעל שלוש המדרגות היוצאות מהבור. בד בבד התחילו עובדים אחרים להתאסף לשמע הצעקה. מאיר לא ראה את בנו במשך כל ימי המלחמה ולא שמע דבר על אודותיו. תשעה חודשים חלפו מאז נוצר הקשר האחרון ביניהם. מאיר עמד שנייה ללא נוע ומיד חיבק בחוזקה את אברי, הניח את ראשו על כתפו ופרץ בבכי בלתי נשלט. דמעות הרטיבו את פניו של בנו. אברי לא שמר על כל קשר עם משפחתו. בעוד בירושלים חיו במצור ובחוסר כל, ללא מזון וללא מים, מופגזים מתותחי הלגיון הירדני הערבי, לחם אברי באזורי הארץ השונים ולא העלה בדעתו לחשוב על משפחתו בירושלים ולברר מה קורה איתם. זאת, עד שבא אותו נהג משאית שהגיע מירושלים מיד עם הסרת המצור והעיר אותו מתרדמתו.
אלו היו שתי פלנטות ללא קשר ביניהן שבהן חיו אנשים ללא קשר, כל עולם בפני עצמו. פלנטה אחת הייתה ירושלים, שסבלה ממחסור כללי של מוצרים בסיסיים כגון מזון ומים, ומתוך חרדה ופחד בגין המצור על העיר וההפגזות הבלתי פוסקות שפגעו באנשים וברכוש. בפלנטה השנייה נמצאו יתר הערים והיישובים בארץ, שאף לאחר הרחקת הכפרים הערביים החיים באלה האזורים המשיכו כמעט כסדרם.
אני הוא בנם של מאיר ויפה. עברתי טלטלה קשה ועזה, בלתי צפויה ומהממת. נזרקתי מן החיים על פלנטה אחרת, רחוקה ממציאות שונה ובלתי נתפסת, אל ביקור קצר אצל אמי השוכבת פצועה בבית החולים. עזבתי את אמי צעירה וחזקה, ומצאתי אותה כעבור תשעה חודשים זקנה ואפורה. ערכתי גם ביקור קצר אצל אבא, שחי בציפייה מתמשכת ובאי ודאות באשר לגורל בנו.
אירועים אלה היו דרמטיים מאוד בחיי. אירועים משמעותיים שלא ציפיתי שיקרו לי בתוך זמן כה קצר. עזבתי את חולדה בשעת בוקר במצב רוח טוב, שמח לקראת ביקורי אצל בני משפחתי. רק אז חדר לתודעתי שאני חי בעולם אחר, וכי אולי איני היחידי שחי בעולם אחר. מי שהיה רחוק גיאוגרפית מלב הדברים חי את חיי האזור שבו היה בלבד. הוא אולי שמע על המתרחש במקומות אחרים, אך לא היה מודע למה שבאמת קרה בירושלים.
היום, שישים ושש שנים מאז, הכול צף ועולה בתודעתי באירועים שונים. הצעקה של מאיר אבי: "אתה חי, אתה חי!" הדהדה לא אחת במוחי. בחלוף השנים הפנמתי את משמעות המילים, את אותה דאגה של אב לבנו הלוחם בצבא בעת מלחמה ומתמודד עם השלכותיה. התחלתי דואג וחושב על חיי, לא בשל חיי שלי אלא בשל מה שהותרתי מאחוריי. במשך כל הקרבות לא עלה בדעתי שמץ של מחשבה על מה עלול לקרות לי. העסיקה אותי המחשבה מה יקרה להוריי אם חלילה אפגע. הייתי צעיר בגיל ובנפש.
בלי משים, התחלתי לחשוב לאחרונה על כל השנים שחלפו להן עד כה. כדי לראות ולהכיל את האירועים המשמעותיים הללו בחיי, את ביקור אמי הפצועה ואת קריאת אבי הזועקת שנשמעה מבעד לקולות הלחימה, מצאתי עצמי מהרהר בילדותי ובקורות את משפחתי מאז לידתי. בפעם הראשונה התחלתי לחשוב על דרכי עד כה, ולא על דרכי שלי בלבד, אלא גם על השלכותיה על משפחתי, ובעיקר על הוריי.
הרבה שנים לפני כן, בסוף המאה התשע-עשרה ובתחילת המאה העשרים, התגוררה משפחת דרעי היהודית בעיר פֶס שבמרוקו. היא שמרה על כל מנהגי היהדות וחגגה את החגים היהודיים, התפללה לשלום ירושלים ונשבעה את השבועה הנצחית: בשנה הבאה בירושלים. דורות של המשפחה חיו בספרד. המשפחה הייתה חלק מהקהילה היהודית הגדולה, צאצאי האנוסים היהודים, משפחה שברחה מספרד בזמן האינקוויזיציה למרוקו ובה מצאה מקלט.
משפחת דרעי הלכה וגדלה, ובניה ובנותיה שחיו בתחילת המאה העשרים ניסו זמן רב להגשים את מאווייה ולחיות בירושלים. המשפחה שמרה על יהדותה בכל זמן והקפידה לשמור את השבת ואת חגי ישראל. באותה תקופה החלה העלייה היהודית מאזור המגרב, ונקראה "העלייה המוגרבית".
אב המשפחה, משה, פנה אל אשתו מזל באחד ממוצאי השבתות, בעודם ממתינים בחצי חושך לצאת השבת כדי לברך על ההבדלה בין קודש לחול. "מזל, אולי הגיע הזמן המתאים לעזוב ולעבור לירושלים, עיר הקודש?" שאל.
"יש לנו ארבעה ילדים קטנים, שני בנים ושתי בנות, ממה נתפרנס?" ענתה.
"תראי כמה אנשים עוזבים. פה אנחנו לא בטוחים. רוב הזמן לא רודפים אותנו, אבל למה נחכה עד שיגיעו גם אלינו? מזל, בירושלים יש יהודים נוספים... אנחנו מתפללים 'לשנה הבאה בירושלים' כבר שנים, והנה, אנחנו עדיין כאן."
שלושה כוכבים נראו בשמים בבירור, כאומרים שהגיע הזמן לברך.
"שאביא לך בשמים?" שאלה מזל את בעלה. משה לקח את גביע היין ומזל החזיקה בידה האחת את העלים המריחים ובידה השנייה את הנר הדולק. כשהגיע משה לברך על ריח טוב, נתנה לו מזל את העלים הירוקים ומשה בירך: "ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם, בורא מיני עשבי בשמים." כשהגישה לו מזל את הנר הדולק, משה קירב אליו את ידו, כופף את אצבעותיו, קירב את ידו הקפוצה לאור והמשיך לברך ברכות: "בורא מאורי האש". מזל השיבה בעצימת עיניים, ראשה מוטה לאחור ומבטה בתקרה. שוב לא דנו בעלייה לירושלים.
עברו הימים ומשפחת דרעי התכוננה לימים הנוראים. חודש ימים לפני ראש השנה, הלך השמש של בית הכנסת כשהוא אוחז במקל ההליכה שלו, וקרא בקול ברחובות: "סליחוווו...ת, סליחווווו...ת..." דופק היה עם המקל על החלונות של באי בית הכנסת, קורא בשמם כדי להעירם, "יאללה, אדון משה, קום לסליחות," וממשיך, "חכם מרדכי, סליחות!" היה קורא בחלון הבא. כך הלך מחלון לחלון והעיר את המתפללים בימי הסליחות שלפני החגים. התעורר מדי בוקר במשך שלושים יום הרבה לפני עלות השחר, ומיהר לבית הכנסת לתפילות המיוחדות.
בראש השנה וביום הכיפורים לקח משה דרעי את אשתו מזל ואת ארבעת ילדיו, מאיר, שלמה, אסתר ואהובה, לבית הכנסת. הגברים צעדו לעבר האולם הרחב ותפסו את מקומם מול ארון הקודש. מזל ושתי הבנות התיישבו מאחורי הווילון המפריד בין גברים ונשים. בני המשפחה צמו בכל יום כיפור ובילו את זמנם בבית הכנסת. במוצאי יום כיפור, בגמר התפילה, הנשים עזבו מבעוד מועד אל הבית כדי להכין את הקפה ואת חתיכת העוגה שתשבור במתיקות את הצום. הם הקפידו לנוח מעט לפני הארוחה הראשונה, לאחר עשרים וארבע שעות שדבר לא בא אל פיהם.
כפי שנהוג עד היום אצל רבים, מקפידים בהכנות לקראת חג הסוכות מיד עם מוצאי יום כיפור. כך נהגה משפחת דרעי במרוקו, והחלה לבנות את הסוכה עם יציאת החג. המשפחה כולה קישטה את הסוכה בקישוטים מעשה ידיה: שרשראות מנייר צבעוני מבריק ושטוח בגדלים שונים המורכבים זה על זה ויוצרים פרחים ססגוניים. עוד היו מקשטים בשבעת המינים ובעלים ירוקים בריח מסתורי. גזרי ענפים ועלים ירוקים נערמו בחצר, לשמש כסוכך לסוכה.
משה דרעי, אב המשפחה, נהג לטפס על סולם כדי לסדר את הסכך על גג הסוכה. פעם אחת טיפס, מעד ונפל בחבטה עזה. שכנים ובני משפחה ניסו לעזור לו, ולמרבה הצער פציעתו הייתה קשה ולאחר מספר ימים נפטר. הוא נקבר בבית הקברות היהודי של העיר פס.
שנים לאחר האסון, נישאה האלמנה בשנית. הבעל החדש, הכהן, הפך להיות אביהם החורג של הילדים, שני הבנים ושתי האחיות.
בשנים הראשונות של המאה העשרים עלתה משפחת דרעי לירושלים. בני המשפחה הגיעו ארצה והתמקמו בעיר העתיקה, שם ניהלו חיים יהודיים בקרב הקהילה היהודית בעיר, בשכנות צמודה לערבים שגרו בה. הקהילה היהודית נקראה אז "העלייה המוגרבית" (ממדינות המגרב), להבדיל מעליית המרוקאים לאחר קום המדינה. עד היום קרוי אחד השערים בעיר "שער האשפות", שנקרא גם שער המוגרבים.
הימים ימי השלטון העות'מני. רעב ומצוקה שלטו בכל. החיים תחת השלטון העות'מני היו בלתי נסבלים, בלשון המעטה. חובת הגיוס לצבא הטורקי הציבה בפני היהודים אתגר יוצא דופן. באותם הימים ניתן היה להשתחרר מהגיוס לצבא הטורקי בתשלום כופר בעבור שוחד לאנשי השלטון, זאת בעוד העניים מצאו דרכים אחרות להימנע מגיוס, אם כי לא כולם הצליחו.
עם כיבוש המזרח התיכון על ידי הבריטים במלחמת העולם הראשונה השתנה המצב, אך המאבק כנגד הערבים נמשך ביתר שאת. החיים בשכנות עם הערבים בעיר העתיקה, בחברון ובערים אחרות ידעו מעלות ומורדות. מחד קיימו היהודים והערבים יחסי שכנות טובה, ולעתים אף היו מקרים שבהם ערבים הגנו על שכניהם היהודים בעת מהומות או התקוממויות של הערבים. מאידך, היו מקרים הפוכים שבהם דווקא אלו מבין השכנים הערבים שחיו עם היהודים ביחסי שכנות טובים מאוד, היו הראשונים שהתנכלו, תקפו וטבחו בהם.
עם פרוץ המאורעות האלימים בחברון, התפשטו המהומות, ההריגות והרציחות גם בירושלים. שכניה הערבים של משפחת דרעי תקפו את המשפחה כולה. הבן הגדול, מאיר, ניסה להגן על אביו החורג ללא הצלחה. אביו החורג נהרג, ומאיר נפצע מדקירות בבטנו. זאת כשעוד הספיק להחביא את אמו, מזל, שבזכותו לא נפגעה וניצלה. פציעתו של מאיר השפיעה על בריאותו עד סוף ימיו, ואילו הסיטואציה האיומה עצמה המשיכה ללוות את נפשו במשך שנים. הכהן נקבר בהר הזיתים, אך לאחר שאם משפחת דרעי, מזל, התאלמנה בפעם השנייה, עזבה המשפחה את העיר העתיקה, שכרה חדר בנחלת שבעה ועברה לגור במרכז העיר.
