הוא רצה להודיע להם שהוא מגיע. ביום ההוא הניח לטלפון לצלצל עוד ועוד, ואפילו הניח את השפופרת כדי לוודא שהמספר נכון, כל כך הרבה זמן עבר, הביטחון שלו כבר החל להתערער. כששב והצמיד את השפופרת לאוזנו נתקל בדממה ממושכת, כאילו מישהו ניתק בינתיים. אבל לא, הטלפון המשיך לצלצל. זה היה מוזר, להקשיב לצלצולים שנמשכו עוד ועוד, ששום מענה קולי לא קטע. הוא סקר את הדירה במבטו; הסחרחורת האיומה שעורר הצורך לעזוב אותה.
אחרי שעה ניסה שוב, עדיין שום דבר, ואז שוב לפנות ערב; עדיין אין קול ואין עונה. זה היה מטריד, כל הצלצולים האלה המתפוגגים בחלל הריק. הם התוו את קווי התפאורה הנשכחת משם, את הטלפון בקצה המסדרון, את הבית המבודד, השומם אולי. רוחו המהורהרת נדדה אל המקום עד שמישהו בכל זאת ענה, קול דק של ילד מעברו האחר של הקו, ששאל:
״הלו, מי זה?״
הנימה הצוהלת, קול הילד הבלתי מתקבל על הדעת, העלו במוחו מיד את קולו של אחיו. אבל זה לא ייתכן, זה הרי לא ייתכן, אלכסנדר כבר מזמן אינו ילד, מה גם שמת לפני עשר שנים. בכוחו של רפלקס בלתי נשלט הוא העז:
״אלכסנדר?״
״כן, מי זה?״
פרנק שמט את השפופרת כאילו הייתה להב פוצע. במוחו עבר על כל הרשימות ההן של תופעות לוואי תרופתיות, על כל השנים שחלפו בלי דיבור. אחר כך שב ונטל בחשש את השפופרת וקירב אותה אל אוזנו; בקצהו האחר של הקו לא היה כלום, רק פעימות הצליל התפוס שפילחו את הדממה. בניסיון להתגבר על התחושה המטרידה, בדק את המספר האחרון שחייג, ספרה אחר ספרה. זה המספר הנכון, אבל איך זה ייתכן? אמונה תפלה מנעה ממנו לחייג שוב. בערב צפה בשני סרטים בו-זמנית, מזפזפ מערוץ אחד למשנהו. לקראת אחת-עשרה ביקש לנסות בפעם האחרונה, כדי לפטור את עצמו מן הספק, אבל אחת-עשרה היא שעה מופלגת שם, ויותר מכול חשש להיתקל שוב בקול הרפאים הדקיק. לכן גמר בדעתו לנסוע לשם בלי כל התראה כבר למחרת, ולא כדי להפתיע אותם, אלא כדי לשמור לעצמו עד הרגע האחרון את האפשרות לחזור כלעומת שבא.
