33 דקות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
33 דקות
הוספה למועדפים
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

טוד חזק־לואי

טוד חזק־לואי, פרופסור לספרות השוואתית, הוא מרצה לשפה ולספרות עברית באוניברסיטת פלורידה. אוסף הסיפורים הראשון שלו, משימתו של המתרגם הזה, ראה אור בעברית בהוצאת כנרת, זמורה–ביתן. שבויים הוא הרומן הראשון שלו.

נושאים

תקציר

זה הזמן שסֶם צריך להמתין עד שיחטוף מכות רצח.
 
"בהפסקה הגדולה אני גומר אותך," מבטיח לו מוֹרגן, שהיה פעם חבר טוב שלו. סם יודע שהוא מתכוון לכל מילה.
בעוד הדקות חולפות, סם חוזר אחורה אל סיפור החברות שהלכה והתפרקה, ומנסה להבין: מדוע הפך מורגן מחבר לאויב? בהתחלה סם בטוח שמורגן אשם בכול, אבל ככל שעוברות הדקות, הוא מבין איך שניהם בעצם הובילו אל הרגע הזה, שבו מורגן עומד לכסח לו את הצורה.
 
"33 דקות" הוא סיפור מותח וחכם, מצחיק ומקורי, על חברות, נאמנות ואלימות, שידבר אל כל מי שעובר ועבר את ימי בית הספר.

פרק ראשון

11:41 בבוקר

 

"תחשבו על זה: אלמלא ניצחו הבריטים במלחמת הצרפתים והאינדיאנים," אומר מר גְריגס, "כולנו היינו מדברים עכשיו צרפתית."
עובדה: אני בשיעור מדעי החברה.
היד שלי עולה מעלה. היד שלי מתרוממת. אני לא בטוח שאני רוצה שהיא תתרומם, אבל אבוד לי, היא מורמת.
עובדה: אני האדם הכי חכם בשיעור מדעי החברה (אם כי יהיו מי שיאמרו שזו רק דעתי).
לפעמים מר גריגס מתעלם ממני, כי יש לי מין "הרגל מעצבן להסיט אותנו מהנושא". אבל היום הוא במצב רוח נדיב. הוא זורק חתיכת גיר מיד ליד, תופס אותה, ומצביע עלי. "הממ. סם לואיס רוצה לתרום לדיון. נו, קדימה, בוא נשמע."
אני מנסה להעמיד פנים שאני לא יודע את התשובה לשאלה שלי. "טוב, אממ, אתה באמת חושב, מר גריגס, שבכלל היינו פה עכשיו אם הם לא היו מנצחים?"
עובדה: צוחקים.
מר גריגס, על כל השלושה מטר וחצי שלו, חושב על זה רגע תוך כדי שהוא לועס את השפם. ואז הוא משלב ידיים. "תסביר, לואיס."
ראשים מלאי עניין מסתובבים לעברי, כי זה מה שקורה כשאתה אני, ואתה יושב בספסל האחורי ומדבר הרבה ולפעמים מעצבן את המורה. "טוב, יש סיפור שנקרא 'קול הרעם', וקראתי אותו כי אבא שלי חשב שאני אוהַב מדע בדיוני, והוא קצת צדק." מר גריגס והשפם שלו עושים פרצוף של "בוא נגיע בבקשה לעיקר", שבמסגרתו הוא מפסיק לנשנש את השפם, מגלגל את העיניים ומניד בראשו, אז אני מנסה להזדרז. "קבוצת ציידים חוזרת אחורה בזמן, ואחד מהם דורך בטעות על פרפר — זה הדבר היחיד שהוא עושה — וכשהוא חוזר, כל מיני דברים השתנו, כמו מי הנשיא למשל, רק בגלל הפרפר האחד ההוא. במקרה הזה מדובר בהרבה יותר מפרפר, אתה לא חושב?"
מר גריגס מתחיל שוב לכרסם את השפם, פותח את זרועותיו השלובות ומכניס את הגיר לכיס, שם הוא כנראה גם ישכח אותו. יש ימים שבסוף השיעור מונחים שם כבר ארבעה או חמישה גירים. "כן. כנראה. אז?"
דעה: מר גריגס חושב שהדבר החשוב ביותר שהוא יכול ללמד אותנו זה להבדיל בין עובדות לדעות. הוא מרבה לומר משפטים כמו, "זאת רק דעתך" ו"אין עוררין על העובדה ש...". הוא מתרגש מאוד בכל פעם שהוא תופס מישהו מאתנו מבלבל בין דעה לעובדה. הוא זוקף אצבע לעבר העבריין (הזרוע הארוכה שלו מגיעה עד אמצע החדר), זורח כמו מדען מטורף, ואומר, "א־הא!" מר גריגס הוא לא ממש המורה האהוב עלי — האמת היא שהוא די על הפנים — אבל ההבחנה בין עובדות לדעות יכולה להפוך שיעורים משעממים לפחות משעממים (ויש כאן הרבה כאלה), אז אולי הוא לא ממש נוראי.
"אז אני לא יודע, אולי לא היינו יושבים כאן ברגע זה. אולי אפילו לא היה שיעור מדעי החברה."
עובדה: רוב התלמידים מצחקקים ו/או נותנים כִּיפים עכשיו.
"שמרו על השקט." מר גריגס מתקרב אלינו בצעדים ארוכים־ארוכים ומרים את קולו. "זה מספיק." הוא נועץ בי מבט והוא לא מרוצה במיוחד. "טוב, לואיס. הבנתי. מאוד מחוכם. אז הנה לך: זו היתה מלחמה די" — הוא משתתק לרגע, נוגס בשׂער הפנים שלו ומקמט את פניו — "מכרעת."
"אוקיי," אני אומר, מושך בכתפיים ומתחרט על שהרמתי את היד מלכתחילה.
לפתע עיניו של מר גריגס מאירות. "ואני בטוח, לואיס, שאתה יודע שהמלחמה המכרעת הזו פרצה בנקודת המפגש בין —" הוא מקיש באצבעותיו ומצמיד את שפתיו, מעמיד פנים כאילו הוא מנסה להיזכר במשהו — "איך אמרנו שקראו לשני הנהרות ההם?"
אני מזדקף מעט בכיסא. "אַלֶגֶני ומוֹנוֹנגאהֶלָה?"
מר גריגס מפנה את גבו לכיתה, עושה כמה צעדים איטיים לעבר הלוח, אבל פתאום מסתובב במהירות ועל פניו חיוך מפחיד. "ושני הנהרות האלה, לואיס, באיזו עיר הם נפגשים?"
אני אוחז בחוזקה את העיפרון ומתמקד בשפם שלו. "אֶה..." החיוך של מר גריגס ממשיך להתרחב, כי את זה הוא ללא ספק לא אמר לנו אף פעם. אבל יש לי מזל, כנראה, כי ההורים שלי מחזיקים אטלס כבישים במושב האחורי של המכונית, ואני אוהב לעיין בו לפעמים. "פיטסבורג?"
הפנים של מר גריגס אדומות הרבה יותר מכפי שהיו לפני דקה, אבל הוא לא מוותר. "ואיזה נהר יוצרים שני הנהרות האלה?" הוא שוב מחייך, כי בטיפשותו הרבה הוא חושב שהוא עומד להשפיל אותי, אף על פי שהיום כבר 12 באפריל, כלומר הוא המורה שלי כבר שמונה חודשים, כלומר הוא כבר אמור להיות חכם יותר. "טוב, אתה הרי יודע איזה נהר הם יוצרים, נכון, לואיס?"
אני ממש לא רוצה לעשות את זה למר גריגס, כי זה רק יגרום לו לרצות להשפיל אותי עוד יותר בהמשך, אבל איזו ברירה יש לי? "נהר אוהיו," אני אומר די בשקט, "מר גריגס."
בחיים לא הייתי אומר את זה לאף אחד בשום מצב, אבל העובדה היא שאני כנראה הבנאדם הכי חכם בבית הספר שלי, אם כי, מן הסתם, יהיו שיגידו שגם זאת רק דעתי.
עובדה: צחקוקים פה ושם.
ולא שלהיות חכם זה תמיד כזה דבר טוב.
כל הפרצוף של מר גריגס (העיניים, האף, השפם והפה) מתכווץ לכדי נקודה אחת כועסת. לפעמים אני תוהה אם הפרצוף שלו עשוי מגומי, כי פרצוף של אדם נורמלי לא יכול לעשות חצי מהדברים שהפרצוף שלו עושה.
 
אני מפנה את המבט אל איימי טאקאהארָה, שמחייכת אלי קצת.
אני לא יודע בדיוק אם הייתי אומר שאנחנו חברים, אבל אני כן אגיד שכשהיא מחייכת אלי, או אפילו לידי, במיוחד בזמן האחרון, הבטן שלי מתנהגת כאילו אני על פסגה של רכבת הרים ענקית. היא "הילדה החדשה", לפחות היתה כזאת בתחילת שנת הלימודים. אני מנחש שהיא אף פעם, בחיים, לא טעתה באיות של מילה — וחוץ מזה, היא עילוי (או אולי עילויית) בכל מה שקשור לכתב יד יפה.
פעם אחת, באוקטובר, מר גריגס כתב את שם האי "איספניולה" על הלוח, ואז שמעתי את איימי מתחילה להתפתל, אף על פי שבדרך כלל היא יושבת בלי לזוז. הסתכלתי עליה וראיתי שהיא מדפדפת במהירות לסוף המחברת שלה, ושם היא כתבה, 17 באוקטובר: איספניולה, היספניולה. בעמוד הזה יש עכשיו בערך תשעים מילים, כי מר גריגס לא ממש מוכשר באיות. בסביבות חג ההודיה העברתי לה פתק שבו כתבתי, למה את לא מתקנת אותו? העיניים שלה נעשו די גדולות כשהיא קראה אותו. קיבלתי בחזרה פתק שבו נכתב, אין מצב!!!!! היא מתחה בערך תשעה קווים מתחת למילה "אין".
ולא שהעברת פתקים נראית לי דבר מוצלח כל כך בימים אלה.
עדיין נשמעים כמה צחקוקים מקַדְמת הכיתה, שם יושב מוֹרגן סטוּרץ. נדמה לי שאני יודע לזהות את הצחוק שלו, שבוקע ממעמקי החזה ונשמע כמו "הא־הא, הא־הא, הא־הא." אבל אני לא לגמרי בטוח, כי הוא יושב בדיוק שלוש שורות לפנַי, כי פעם היינו מדברים יותר בשיעורים בתחילת השנה, אז מר גריגס העביר את מורגן. הוא לא ממש טוב באיות, במיוחד של תנועות.
דעה: הבעיה עם כל מודל העובדות/דעות היא שהוא לא תמיד כל כך פשוט.
כי כשמורגן סטורץ אמר אתמול שאני "חתיכת אפס", טוב, אז ברור שזו היתה רק דעה. אבל כששלושת האנשים האחרים שהיו שם הסכימו אתו לגמרי, אז באיזה שלב זה הופך לעובדה?
כדי להתאושש מהתבוסה ה"מכרעת" שלו בנקודת המפגש שבין היסטוריה לגיאוגרפיה (חה־חה, כמה שאני מצחיק!), מר גריגס מזכיר לנו מי הבוס ובו־זמנית גם גורם לכולם לשנוא אותי. "אין בעיה. המבחן של יום שני הבא הוא עכשיו ביום שישי הקרוב."
עובדה: רוב הכיתה אומרת, "אוף."
דעה (אולי): הולכים לכסח לי ת'תחת בעוד 33 דקות בדיוק.
קשה לומר אם אמירה בנוגע לעתיד היא עובדה או דעה. מן הסתם זו לא עובדה, כי זה עדיין לא קרה. מצד שני, תחשבו על זה: אתמול מורגן סטורץ אמר לי, בפני וליד שלושה עדים נוספים, "אני מה־זה הולך לכסח לך ת'תחת מחר בהפסקה." הפנים שלו היו כל כך אדומות כשהוא אמר את זה, שכמעט דאגתי לו (ולא רק לעצמי ולתחת שלי).
מורגן (עובדה) גבוה ממני בשלושים סנטימטר ושוקל עשרים קילו יותר ממני, שלא לדבר על זה שהוא הספורטאי הכי טוב בבית הספר (שני שלישים עובדה, שליש דעה). חוץ מזה, אני הספורטאי הכי גרוע שאני מכיר (עובדה, לא דעה, תסמכו עלי). חוץ מזה, אני מכיר את מורגן די טוב, כי פעם (עובדה) היינו החברים הכי טובים, אז אני יודע (דעה שנאמרת בביטחון) שהוא לא ישמיע איום כזה אם הוא לא מתכנן לממש אותו.
אז אפשר לומר שכיסוח התחת שלי הוא כבר פחות או יותר עובדה, לא?
עובדה: הפעמון מצלצל.
32 דקות.

טוד חזק־לואי

טוד חזק־לואי, פרופסור לספרות השוואתית, הוא מרצה לשפה ולספרות עברית באוניברסיטת פלורידה. אוסף הסיפורים הראשון שלו, משימתו של המתרגם הזה, ראה אור בעברית בהוצאת כנרת, זמורה–ביתן. שבויים הוא הרומן הראשון שלו.

עוד על הספר

נושאים

33 דקות טוד חזק־לואי

11:41 בבוקר

 

"תחשבו על זה: אלמלא ניצחו הבריטים במלחמת הצרפתים והאינדיאנים," אומר מר גְריגס, "כולנו היינו מדברים עכשיו צרפתית."
עובדה: אני בשיעור מדעי החברה.
היד שלי עולה מעלה. היד שלי מתרוממת. אני לא בטוח שאני רוצה שהיא תתרומם, אבל אבוד לי, היא מורמת.
עובדה: אני האדם הכי חכם בשיעור מדעי החברה (אם כי יהיו מי שיאמרו שזו רק דעתי).
לפעמים מר גריגס מתעלם ממני, כי יש לי מין "הרגל מעצבן להסיט אותנו מהנושא". אבל היום הוא במצב רוח נדיב. הוא זורק חתיכת גיר מיד ליד, תופס אותה, ומצביע עלי. "הממ. סם לואיס רוצה לתרום לדיון. נו, קדימה, בוא נשמע."
אני מנסה להעמיד פנים שאני לא יודע את התשובה לשאלה שלי. "טוב, אממ, אתה באמת חושב, מר גריגס, שבכלל היינו פה עכשיו אם הם לא היו מנצחים?"
עובדה: צוחקים.
מר גריגס, על כל השלושה מטר וחצי שלו, חושב על זה רגע תוך כדי שהוא לועס את השפם. ואז הוא משלב ידיים. "תסביר, לואיס."
ראשים מלאי עניין מסתובבים לעברי, כי זה מה שקורה כשאתה אני, ואתה יושב בספסל האחורי ומדבר הרבה ולפעמים מעצבן את המורה. "טוב, יש סיפור שנקרא 'קול הרעם', וקראתי אותו כי אבא שלי חשב שאני אוהַב מדע בדיוני, והוא קצת צדק." מר גריגס והשפם שלו עושים פרצוף של "בוא נגיע בבקשה לעיקר", שבמסגרתו הוא מפסיק לנשנש את השפם, מגלגל את העיניים ומניד בראשו, אז אני מנסה להזדרז. "קבוצת ציידים חוזרת אחורה בזמן, ואחד מהם דורך בטעות על פרפר — זה הדבר היחיד שהוא עושה — וכשהוא חוזר, כל מיני דברים השתנו, כמו מי הנשיא למשל, רק בגלל הפרפר האחד ההוא. במקרה הזה מדובר בהרבה יותר מפרפר, אתה לא חושב?"
מר גריגס מתחיל שוב לכרסם את השפם, פותח את זרועותיו השלובות ומכניס את הגיר לכיס, שם הוא כנראה גם ישכח אותו. יש ימים שבסוף השיעור מונחים שם כבר ארבעה או חמישה גירים. "כן. כנראה. אז?"
דעה: מר גריגס חושב שהדבר החשוב ביותר שהוא יכול ללמד אותנו זה להבדיל בין עובדות לדעות. הוא מרבה לומר משפטים כמו, "זאת רק דעתך" ו"אין עוררין על העובדה ש...". הוא מתרגש מאוד בכל פעם שהוא תופס מישהו מאתנו מבלבל בין דעה לעובדה. הוא זוקף אצבע לעבר העבריין (הזרוע הארוכה שלו מגיעה עד אמצע החדר), זורח כמו מדען מטורף, ואומר, "א־הא!" מר גריגס הוא לא ממש המורה האהוב עלי — האמת היא שהוא די על הפנים — אבל ההבחנה בין עובדות לדעות יכולה להפוך שיעורים משעממים לפחות משעממים (ויש כאן הרבה כאלה), אז אולי הוא לא ממש נוראי.
"אז אני לא יודע, אולי לא היינו יושבים כאן ברגע זה. אולי אפילו לא היה שיעור מדעי החברה."
עובדה: רוב התלמידים מצחקקים ו/או נותנים כִּיפים עכשיו.
"שמרו על השקט." מר גריגס מתקרב אלינו בצעדים ארוכים־ארוכים ומרים את קולו. "זה מספיק." הוא נועץ בי מבט והוא לא מרוצה במיוחד. "טוב, לואיס. הבנתי. מאוד מחוכם. אז הנה לך: זו היתה מלחמה די" — הוא משתתק לרגע, נוגס בשׂער הפנים שלו ומקמט את פניו — "מכרעת."
"אוקיי," אני אומר, מושך בכתפיים ומתחרט על שהרמתי את היד מלכתחילה.
לפתע עיניו של מר גריגס מאירות. "ואני בטוח, לואיס, שאתה יודע שהמלחמה המכרעת הזו פרצה בנקודת המפגש בין —" הוא מקיש באצבעותיו ומצמיד את שפתיו, מעמיד פנים כאילו הוא מנסה להיזכר במשהו — "איך אמרנו שקראו לשני הנהרות ההם?"
אני מזדקף מעט בכיסא. "אַלֶגֶני ומוֹנוֹנגאהֶלָה?"
מר גריגס מפנה את גבו לכיתה, עושה כמה צעדים איטיים לעבר הלוח, אבל פתאום מסתובב במהירות ועל פניו חיוך מפחיד. "ושני הנהרות האלה, לואיס, באיזו עיר הם נפגשים?"
אני אוחז בחוזקה את העיפרון ומתמקד בשפם שלו. "אֶה..." החיוך של מר גריגס ממשיך להתרחב, כי את זה הוא ללא ספק לא אמר לנו אף פעם. אבל יש לי מזל, כנראה, כי ההורים שלי מחזיקים אטלס כבישים במושב האחורי של המכונית, ואני אוהב לעיין בו לפעמים. "פיטסבורג?"
הפנים של מר גריגס אדומות הרבה יותר מכפי שהיו לפני דקה, אבל הוא לא מוותר. "ואיזה נהר יוצרים שני הנהרות האלה?" הוא שוב מחייך, כי בטיפשותו הרבה הוא חושב שהוא עומד להשפיל אותי, אף על פי שהיום כבר 12 באפריל, כלומר הוא המורה שלי כבר שמונה חודשים, כלומר הוא כבר אמור להיות חכם יותר. "טוב, אתה הרי יודע איזה נהר הם יוצרים, נכון, לואיס?"
אני ממש לא רוצה לעשות את זה למר גריגס, כי זה רק יגרום לו לרצות להשפיל אותי עוד יותר בהמשך, אבל איזו ברירה יש לי? "נהר אוהיו," אני אומר די בשקט, "מר גריגס."
בחיים לא הייתי אומר את זה לאף אחד בשום מצב, אבל העובדה היא שאני כנראה הבנאדם הכי חכם בבית הספר שלי, אם כי, מן הסתם, יהיו שיגידו שגם זאת רק דעתי.
עובדה: צחקוקים פה ושם.
ולא שלהיות חכם זה תמיד כזה דבר טוב.
כל הפרצוף של מר גריגס (העיניים, האף, השפם והפה) מתכווץ לכדי נקודה אחת כועסת. לפעמים אני תוהה אם הפרצוף שלו עשוי מגומי, כי פרצוף של אדם נורמלי לא יכול לעשות חצי מהדברים שהפרצוף שלו עושה.
 
אני מפנה את המבט אל איימי טאקאהארָה, שמחייכת אלי קצת.
אני לא יודע בדיוק אם הייתי אומר שאנחנו חברים, אבל אני כן אגיד שכשהיא מחייכת אלי, או אפילו לידי, במיוחד בזמן האחרון, הבטן שלי מתנהגת כאילו אני על פסגה של רכבת הרים ענקית. היא "הילדה החדשה", לפחות היתה כזאת בתחילת שנת הלימודים. אני מנחש שהיא אף פעם, בחיים, לא טעתה באיות של מילה — וחוץ מזה, היא עילוי (או אולי עילויית) בכל מה שקשור לכתב יד יפה.
פעם אחת, באוקטובר, מר גריגס כתב את שם האי "איספניולה" על הלוח, ואז שמעתי את איימי מתחילה להתפתל, אף על פי שבדרך כלל היא יושבת בלי לזוז. הסתכלתי עליה וראיתי שהיא מדפדפת במהירות לסוף המחברת שלה, ושם היא כתבה, 17 באוקטובר: איספניולה, היספניולה. בעמוד הזה יש עכשיו בערך תשעים מילים, כי מר גריגס לא ממש מוכשר באיות. בסביבות חג ההודיה העברתי לה פתק שבו כתבתי, למה את לא מתקנת אותו? העיניים שלה נעשו די גדולות כשהיא קראה אותו. קיבלתי בחזרה פתק שבו נכתב, אין מצב!!!!! היא מתחה בערך תשעה קווים מתחת למילה "אין".
ולא שהעברת פתקים נראית לי דבר מוצלח כל כך בימים אלה.
עדיין נשמעים כמה צחקוקים מקַדְמת הכיתה, שם יושב מוֹרגן סטוּרץ. נדמה לי שאני יודע לזהות את הצחוק שלו, שבוקע ממעמקי החזה ונשמע כמו "הא־הא, הא־הא, הא־הא." אבל אני לא לגמרי בטוח, כי הוא יושב בדיוק שלוש שורות לפנַי, כי פעם היינו מדברים יותר בשיעורים בתחילת השנה, אז מר גריגס העביר את מורגן. הוא לא ממש טוב באיות, במיוחד של תנועות.
דעה: הבעיה עם כל מודל העובדות/דעות היא שהוא לא תמיד כל כך פשוט.
כי כשמורגן סטורץ אמר אתמול שאני "חתיכת אפס", טוב, אז ברור שזו היתה רק דעה. אבל כששלושת האנשים האחרים שהיו שם הסכימו אתו לגמרי, אז באיזה שלב זה הופך לעובדה?
כדי להתאושש מהתבוסה ה"מכרעת" שלו בנקודת המפגש שבין היסטוריה לגיאוגרפיה (חה־חה, כמה שאני מצחיק!), מר גריגס מזכיר לנו מי הבוס ובו־זמנית גם גורם לכולם לשנוא אותי. "אין בעיה. המבחן של יום שני הבא הוא עכשיו ביום שישי הקרוב."
עובדה: רוב הכיתה אומרת, "אוף."
דעה (אולי): הולכים לכסח לי ת'תחת בעוד 33 דקות בדיוק.
קשה לומר אם אמירה בנוגע לעתיד היא עובדה או דעה. מן הסתם זו לא עובדה, כי זה עדיין לא קרה. מצד שני, תחשבו על זה: אתמול מורגן סטורץ אמר לי, בפני וליד שלושה עדים נוספים, "אני מה־זה הולך לכסח לך ת'תחת מחר בהפסקה." הפנים שלו היו כל כך אדומות כשהוא אמר את זה, שכמעט דאגתי לו (ולא רק לעצמי ולתחת שלי).
מורגן (עובדה) גבוה ממני בשלושים סנטימטר ושוקל עשרים קילו יותר ממני, שלא לדבר על זה שהוא הספורטאי הכי טוב בבית הספר (שני שלישים עובדה, שליש דעה). חוץ מזה, אני הספורטאי הכי גרוע שאני מכיר (עובדה, לא דעה, תסמכו עלי). חוץ מזה, אני מכיר את מורגן די טוב, כי פעם (עובדה) היינו החברים הכי טובים, אז אני יודע (דעה שנאמרת בביטחון) שהוא לא ישמיע איום כזה אם הוא לא מתכנן לממש אותו.
אז אפשר לומר שכיסוח התחת שלי הוא כבר פחות או יותר עובדה, לא?
עובדה: הפעמון מצלצל.
32 דקות.