הקשיבו לזקן
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הקשיבו לזקן
הוספה למועדפים

הקשיבו לזקן

4 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: נעמה זהר
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: פברואר 2016
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 225 עמ' מודפסים

תקציר

בגיל 22 היה חיים גלוטמן אחד מאנשי העסקים
המצליחים בקולומביה, יורש אימפריה גדולה של מכשירי
חשמל, נדבן גדול ומחוזר. עד מהרה התברר כי הרשת
שהוריש לו אביו היתה שקועה בחובות עתק, אך הדבר לא
הפריע לו להמשיך לחיות חיי מותרות, תוך שהוא נאבק
בבעיות כלכליות עצומות.
בגיל 54 גלוטמן פשט רגל, עזב את קולומביה ועלה לישראל
כמעט חסר כול.
מאז עברו יותר מעשרים שנה, והוא מאושר כפי שלא היה
מעולם.
את חליפות השרד הוא החליף במכנסיים קצרים ובסנדלים.
את המכונית המשוריינת הוא החליף בסובארו ישנה. הוא
מנהל את חייו בלי שומרי ראש חמושים; בלי חשש שילדיו
ייחטפו; בלי סיוטים ונדודי שינה בלילות ובלי דאגות איך
לשלם לאלפי עובדים את משכורת החודש הבא.
את מה שלימדו אותו החיים הוא מוסר היום לתלמידיו, בעיקר
אנשי עסקים שבאו אליו כדי ללמוד אנגלית וגילו שאת מה
שיש לו לספר – ספק אם ילמדו אי פעם בחוג למנהל עסקים.
באמצעות ניתוח טעויותיו שלו עצמו מלמד אותם גלוטמן
לשמור על העסקים והעובדים שהם מנהלים, ולא פחות מכך –
על עצמם, על המשפחה, על מה שבאמת יקר בחיים.
בהומור ועם הרבה אהבה למדינת ישראל מגולל הקשיבו לזקן
סיפור חיים מרתק, שתחילתו בארמונות פאר בקולומביה
והמשכו בדירה קטנה ברעננה. סיפור חיים שבו האושר החליף
את העושר.

פרק ראשון

פרק 1 
ככה זה בחיים
 
ככה זה בחיים.
ביולי 1982 קיבלתי מנשיא קולומביה את ״אות התעשיין המצטיין״, העיטור המכובד ביותר שמעניקה הממשלה על הישגים יוצאי דופן בתחום של פיתוח התעשייה בארץ זו. זו הייתה הכרה שבהחלט הייתי ראוי לה. צעדתי לצדו של הנשיא, מוקף באנשי המשמר הנשיאותי, לצלילי ההמנון הלאומי. 400 אורחים ו־1,200 עובדים גאים של איקאסה צפו בי בחיוכים קורנים, ואני הייתי נפוח מגאווה. הרגשתי שהגעתי לפסגת הקריירה שלי ושהבאתי כבוד לאבי המנוח, ג'ק גלוטמן, מייסד הקבוצה שלנו.
איקאסה באמת היה מפעל יוצא מן הכלל. זמן קצר לפני כן עבר שיפוץ והוצבו בו המכונות החדישות ביותר, וכעת היה כנראה המפעל המודרני ביותר ואחד הגדולים ביותר באמריקה הלטינית למקררים ולמכשירי חשמל ביתיים. המוצרים שלנו יוצאו לכל רחבי העולם וכולם הסכימו שהם באיכות הגבוהה ביותר.
זאת לא הייתה הפעם הראשונה שבה זכיתי לכבוד כזה. בתור הנשיא של ג' גלוטמן בע״מ, החברה הגדולה ביותר בקבוצה שלנו, שבה העסקנו 3,000 עובדים, זכיתי בפרס דומה כאות הוקרה לאחת הרשתות הקמעונאיות המצליחות ביותר במדינה.
נחשבתי לאישיות חשובה בקולומביה ואפילו למעין סלבריטאי. הייתי יושב ראש חבר המנהלים במכון מחקר נחשב, ייסדתי את התזמורת הפילהרמונית ואת קרן התיאטרון הלאומית בבוגוטה, הייתי חבר בחבר הנאמנים של אוניברסיטת תל אביב ושל אינספור ארגונים מקצועיים וארגוני תורמים בקולומביה וגם מרצה פופולרי ומורה באוניברסיטה. הייתי חבר במשלחות נשיאותיות וייצגתי את המדינה בפורומים בינלאומיים. אפילו למספרה נסעתי במרצדס־בנץ המשוריינת שלי, עם שני שומרי ראש. התחלתי להאמין ששיחקתי אותה באמת, ואז...
כעבור תשע שנים, ביולי 1991, פשטנו רגל ואני עזבתי את קולומביה מושפל ומדוכא, בצל שערוריית ענק. בסופו של דבר נחַתּי בישראל וכאן, בהדרגה, שיקמתי את חיי. אחרי שניסיתי את כוחי בתחומים שונים, החלטתי לעשות מה שאני אוהב באמת, וב־12 השנים האחרונות אני עובד כמורה נחשב לאנגלית; אני עובד עם מנהלים ואנשי עסקים צעירים שמעריכים את הניסיון שלי וגם, ככה נדמה לי, נהנים מהחברות אתי ממש כפי שאני נהנה מהם.
לא באתי לספר על הכישלון שלי, ואולי עדיף ככה. הרי אף אחד לא רוצה לקרוא על כישלונות. ספרים של אנשים כמו ביל גייטס, דונלד טראמפ או סטיב ג'ובס הופכים לרבי־מכר כי הקורא נהנה מסיפורי ההצלחה שלהם, ואולי אפילו מקווה בסתר לבו שמשהו מההצלחה שלהם ידבק גם בו. כולנו היינו רוצים להצטלם עם הטיפוס ההוא, ארמסטרונג, שניצח בהמון מרוצי אופניים בצרפת (לפני שגילו שהוא רימה). אבל מי היה מבזבז זמן יקר ושותה בירה עם זה שהגיע אחרון?
בקיצור, הנושא האמיתי של הספר שלי הוא המסקנות שהסקתי אחרי 20 שנה שבהן גלגלתי בראשי את ההצלחות הבודדות ואת הטעויות הרבות שלי. אחרי הכול, רוב המנהלים ואנשי העסקים התנסו גם באלה וגם באלה; מי שנוחל יותר מהסוג הראשון יכול להפוך למיליונר, אבל מי שמגיע למאזן הפוך עלול למצוא את עצמו בתחום ההוראה הרווחי־קצת־פחות. בכל מקרה, כל אחד לומד משהו בדרך, ואני מאמין שהלקחים שלמדתי יעזרו לידידי הצעירים להטות את הכף לטובתם, אפילו שבטח יהיו להם מספיק סיבות לאכול את הלב כשיגיעו לגילי. הייתי רוצה לדבר גם על החיים באופן כללי, על המשפחה שלי, ולקראת הסוף הייתי רוצה לשתף את הקוראים במחשבותי על אודות המדינה הנפלאה־אך־בעלת־הנטיות־האובדניות שנקראת ישראל. אז בבקשה, התאזרו בסבלנות ותרשו לי לבטא כמה מחשבות.
בתחילתו של ספר ראוי להוסיף תודות. אני רוצה להודות, קודם כול, לתלמידי הישראליים, שתמיד נותנים לי את התחושה שללימוד שלי יש ערך מוסף. האמת ששניים מהתלמידים שאני הכי אוהב - אייל ובן דודו רן - הם אלה שנתנו לי, לא בכוונה, את הדחיפה הדרושה כדי להתחיל ולכתוב את המילים הללו. אייל פשוט שונא דקדוק. כבר יותר משנה אנחנו נפגשים פעם בשבוע (בזמן הזה הוא גם ניהל עסק מצליח מאוד וסיים תואר שני במנהל עסקים באוניברסיטה העברית). יש לנו שיחות נפלאות. אני מנסה לאלץ אותו לדבר כמה שיותר כדי לתרגל את האנגלית שלו, והוא בינתיים שואל שאלות חקרניות ומעודד אותי לדבר על החוויות שלי, ומדי פעם לתת לו עצה בנוגע לעסק שלו. רן סובל בשקט את הדקדוק, אבל מעדיף בהרבה את השיחות שלנו. לפני כמה ימים, חצי שעה לפני סוף השיעור שלו, שלפתי את ספר הדקדוק והתעקשתי שנפתור כמה תרגילים. השיחה התגלגלה איכשהו לניהול יחסי העבודה שלי בג' גלוטמן בע״מ, ובלי ששמתי לב כבר הגיע הזמן לסיים. כשהתחלתי להתנצל על כך שבזבזתי את הזמן על סיפורים, הוא הסביר שמבחינתו הסיפורים היו הרבה יותר חשובים מהדקדוק.
לעתים קרובות השיעורים שלי מתנהלים באופן שונה לחלוטין ממה שתכננתי. נושאי השיחה נעים בין פוליטיקה לכלכלה ולעסקים, ה״שיעורים״ שלנו כוללים בעיות אישיות שצצות ועולות כל הזמן, ואני מוצא את עצמי מחלק עצות בכל עניין שבעולם לאנשי עסקים צעירים, שרואים בי זקן חביב למדי, שיש לו הרבה סיפורים ומדי פעם גם רעיונות טובים. אחד התלמידים, יניב, היה מגיע בימי שני בבוקר במשך שלוש שנים, ותמיד סחב ערמות של מסמכים ודפי חשבון. היה לו חשוב לדבר אתי על כל בעיה בעסק שלו ובחייו האישיים ולבקש את עצתי, עד שבסוף הכרחתי אותו להודות באמת: ״תשמע,״ אמרתי, ״אני לא המורה שלך לאנגלית. אתה אולי משלם לי כמורה, אבל בפועל אני מתפקד כיועץ שלך כבר שלוש שנים!״ הוא צחק והציע לי לעבוד אצלו במשרה חלקית. וכך אכן עשיתי, ונהניתי מאוד.
הספר הזה גם לא אמור להיות אוטוביוגרפיה, וזה בסדר. הרי אף אחד לא באמת רוצה לשמוע על התקפי הזעם של אמי או על ראשית ההתבגרות המינית שלי. ובכל זאת, כיוון שאני דמות מרכזית בסיפור, יהיו בו הרבה מהאישיות שלי ומהחוויות שחוויתי. אני מקווה שהקורא ייהנה משיחה של כמה שעות עם זקן בן 75, שיש לו הרבה סיפורים לספר וניסיון רב שהוא רוצה לחלוק עם אחרים. תודה גם לך, ידידי!

עוד על הספר

  • תרגום: נעמה זהר
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: פברואר 2016
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 225 עמ' מודפסים
הקשיבו לזקן חיים גלוטמן
פרק 1 
ככה זה בחיים
 
ככה זה בחיים.
ביולי 1982 קיבלתי מנשיא קולומביה את ״אות התעשיין המצטיין״, העיטור המכובד ביותר שמעניקה הממשלה על הישגים יוצאי דופן בתחום של פיתוח התעשייה בארץ זו. זו הייתה הכרה שבהחלט הייתי ראוי לה. צעדתי לצדו של הנשיא, מוקף באנשי המשמר הנשיאותי, לצלילי ההמנון הלאומי. 400 אורחים ו־1,200 עובדים גאים של איקאסה צפו בי בחיוכים קורנים, ואני הייתי נפוח מגאווה. הרגשתי שהגעתי לפסגת הקריירה שלי ושהבאתי כבוד לאבי המנוח, ג'ק גלוטמן, מייסד הקבוצה שלנו.
איקאסה באמת היה מפעל יוצא מן הכלל. זמן קצר לפני כן עבר שיפוץ והוצבו בו המכונות החדישות ביותר, וכעת היה כנראה המפעל המודרני ביותר ואחד הגדולים ביותר באמריקה הלטינית למקררים ולמכשירי חשמל ביתיים. המוצרים שלנו יוצאו לכל רחבי העולם וכולם הסכימו שהם באיכות הגבוהה ביותר.
זאת לא הייתה הפעם הראשונה שבה זכיתי לכבוד כזה. בתור הנשיא של ג' גלוטמן בע״מ, החברה הגדולה ביותר בקבוצה שלנו, שבה העסקנו 3,000 עובדים, זכיתי בפרס דומה כאות הוקרה לאחת הרשתות הקמעונאיות המצליחות ביותר במדינה.
נחשבתי לאישיות חשובה בקולומביה ואפילו למעין סלבריטאי. הייתי יושב ראש חבר המנהלים במכון מחקר נחשב, ייסדתי את התזמורת הפילהרמונית ואת קרן התיאטרון הלאומית בבוגוטה, הייתי חבר בחבר הנאמנים של אוניברסיטת תל אביב ושל אינספור ארגונים מקצועיים וארגוני תורמים בקולומביה וגם מרצה פופולרי ומורה באוניברסיטה. הייתי חבר במשלחות נשיאותיות וייצגתי את המדינה בפורומים בינלאומיים. אפילו למספרה נסעתי במרצדס־בנץ המשוריינת שלי, עם שני שומרי ראש. התחלתי להאמין ששיחקתי אותה באמת, ואז...
כעבור תשע שנים, ביולי 1991, פשטנו רגל ואני עזבתי את קולומביה מושפל ומדוכא, בצל שערוריית ענק. בסופו של דבר נחַתּי בישראל וכאן, בהדרגה, שיקמתי את חיי. אחרי שניסיתי את כוחי בתחומים שונים, החלטתי לעשות מה שאני אוהב באמת, וב־12 השנים האחרונות אני עובד כמורה נחשב לאנגלית; אני עובד עם מנהלים ואנשי עסקים צעירים שמעריכים את הניסיון שלי וגם, ככה נדמה לי, נהנים מהחברות אתי ממש כפי שאני נהנה מהם.
לא באתי לספר על הכישלון שלי, ואולי עדיף ככה. הרי אף אחד לא רוצה לקרוא על כישלונות. ספרים של אנשים כמו ביל גייטס, דונלד טראמפ או סטיב ג'ובס הופכים לרבי־מכר כי הקורא נהנה מסיפורי ההצלחה שלהם, ואולי אפילו מקווה בסתר לבו שמשהו מההצלחה שלהם ידבק גם בו. כולנו היינו רוצים להצטלם עם הטיפוס ההוא, ארמסטרונג, שניצח בהמון מרוצי אופניים בצרפת (לפני שגילו שהוא רימה). אבל מי היה מבזבז זמן יקר ושותה בירה עם זה שהגיע אחרון?
בקיצור, הנושא האמיתי של הספר שלי הוא המסקנות שהסקתי אחרי 20 שנה שבהן גלגלתי בראשי את ההצלחות הבודדות ואת הטעויות הרבות שלי. אחרי הכול, רוב המנהלים ואנשי העסקים התנסו גם באלה וגם באלה; מי שנוחל יותר מהסוג הראשון יכול להפוך למיליונר, אבל מי שמגיע למאזן הפוך עלול למצוא את עצמו בתחום ההוראה הרווחי־קצת־פחות. בכל מקרה, כל אחד לומד משהו בדרך, ואני מאמין שהלקחים שלמדתי יעזרו לידידי הצעירים להטות את הכף לטובתם, אפילו שבטח יהיו להם מספיק סיבות לאכול את הלב כשיגיעו לגילי. הייתי רוצה לדבר גם על החיים באופן כללי, על המשפחה שלי, ולקראת הסוף הייתי רוצה לשתף את הקוראים במחשבותי על אודות המדינה הנפלאה־אך־בעלת־הנטיות־האובדניות שנקראת ישראל. אז בבקשה, התאזרו בסבלנות ותרשו לי לבטא כמה מחשבות.
בתחילתו של ספר ראוי להוסיף תודות. אני רוצה להודות, קודם כול, לתלמידי הישראליים, שתמיד נותנים לי את התחושה שללימוד שלי יש ערך מוסף. האמת ששניים מהתלמידים שאני הכי אוהב - אייל ובן דודו רן - הם אלה שנתנו לי, לא בכוונה, את הדחיפה הדרושה כדי להתחיל ולכתוב את המילים הללו. אייל פשוט שונא דקדוק. כבר יותר משנה אנחנו נפגשים פעם בשבוע (בזמן הזה הוא גם ניהל עסק מצליח מאוד וסיים תואר שני במנהל עסקים באוניברסיטה העברית). יש לנו שיחות נפלאות. אני מנסה לאלץ אותו לדבר כמה שיותר כדי לתרגל את האנגלית שלו, והוא בינתיים שואל שאלות חקרניות ומעודד אותי לדבר על החוויות שלי, ומדי פעם לתת לו עצה בנוגע לעסק שלו. רן סובל בשקט את הדקדוק, אבל מעדיף בהרבה את השיחות שלנו. לפני כמה ימים, חצי שעה לפני סוף השיעור שלו, שלפתי את ספר הדקדוק והתעקשתי שנפתור כמה תרגילים. השיחה התגלגלה איכשהו לניהול יחסי העבודה שלי בג' גלוטמן בע״מ, ובלי ששמתי לב כבר הגיע הזמן לסיים. כשהתחלתי להתנצל על כך שבזבזתי את הזמן על סיפורים, הוא הסביר שמבחינתו הסיפורים היו הרבה יותר חשובים מהדקדוק.
לעתים קרובות השיעורים שלי מתנהלים באופן שונה לחלוטין ממה שתכננתי. נושאי השיחה נעים בין פוליטיקה לכלכלה ולעסקים, ה״שיעורים״ שלנו כוללים בעיות אישיות שצצות ועולות כל הזמן, ואני מוצא את עצמי מחלק עצות בכל עניין שבעולם לאנשי עסקים צעירים, שרואים בי זקן חביב למדי, שיש לו הרבה סיפורים ומדי פעם גם רעיונות טובים. אחד התלמידים, יניב, היה מגיע בימי שני בבוקר במשך שלוש שנים, ותמיד סחב ערמות של מסמכים ודפי חשבון. היה לו חשוב לדבר אתי על כל בעיה בעסק שלו ובחייו האישיים ולבקש את עצתי, עד שבסוף הכרחתי אותו להודות באמת: ״תשמע,״ אמרתי, ״אני לא המורה שלך לאנגלית. אתה אולי משלם לי כמורה, אבל בפועל אני מתפקד כיועץ שלך כבר שלוש שנים!״ הוא צחק והציע לי לעבוד אצלו במשרה חלקית. וכך אכן עשיתי, ונהניתי מאוד.
הספר הזה גם לא אמור להיות אוטוביוגרפיה, וזה בסדר. הרי אף אחד לא באמת רוצה לשמוע על התקפי הזעם של אמי או על ראשית ההתבגרות המינית שלי. ובכל זאת, כיוון שאני דמות מרכזית בסיפור, יהיו בו הרבה מהאישיות שלי ומהחוויות שחוויתי. אני מקווה שהקורא ייהנה משיחה של כמה שעות עם זקן בן 75, שיש לו הרבה סיפורים לספר וניסיון רב שהוא רוצה לחלוק עם אחרים. תודה גם לך, ידידי!