יוצאים לגנוב סוסים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
יוצאים לגנוב סוסים
מכר
מאות
עותקים
יוצאים לגנוב סוסים
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

יוצאים לגנוב סוסים

3.8 כוכבים (5 דירוגים)
ספר מודפס
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: דנה כספי
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2007
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 230 עמ' מודפסים

פר פטרסון הנורווגי נולד ב-1952. הוא עבד במשך כמה שנים בעבודות מזדמנות, במכירת ספרים ובתרגום. ב-1987 פורסם ספרו הראשון, קובץ הסיפורים "אפר בפי, חול בנעליי", שהתקבל בשבחים בקרב המבקרים. פריצת הדרך הגדולה שלו היתה ב-2003 עם פרסום "יוצאים לגנוב סוסים" (כתר), שתורגם עד כה ל-40 שפות וראה אור בעברית ב"כתר".

פטרסון זכה בשלל פרסים, ובהם – פרס המועצה הנורדית לספרות 2009, פרס בראגה (פרס הספרות הנורווגי) ב-2000 ו-2008, פרס IMPAC דבלין 2007 (פרס בינלאומי מטעם ספריות), "אחד מחמשת הספרים הטובים ל-2007" של ה"ניו יורק טיימס", פרס "אינדיפנדנט" לספרות זרה 2006 ועוד רבים אחרים.

תקציר

זו היתה אמורה להיות חופשה רגילה, זמן איכות שמבלים יחד אב ובנו על גדות הנהר, הרחק משאון העיר ומזיכרונות המלחמה. ואמנם, עד לבוקר שבו הזמין יון את טרונד להרפתקה שובבה, "לגנוב סוסים", נראה שהיא אכן כזו. אלא שהמשכו של אותו יום חושף טרגדיה קשה שספגה משפחתו של יון, והקיץ מגיע לנקודת מפנה שטרונד מבין בהדרגה, שלב אחרי שלב. יוצאים לגנוב סוסים הוא ספר שמתחיל בסיום. כעת טרונד בן 67 והוא מתגורר בבקתה מבודדת במזרח נורווגיה, איתן בדעתו להעביר את שנותיו האחרונות כשהוא ספון בשלוות הטבע. מפגש מקרי עם שכנו היחיד מציף אותו בזיכרונות ומאלץ אותו לשחזר את הכאב, את האובדן ואת ההתפכחות שהיו מנת חלקו באותו קיץ גורלי.

פר פטרסון נחשב לאחד הסופרים הטובים בנורווגיה. יוצאים לגנוב סוסים, ספרו השישי, זיכה אותו בפרס בוקסלר הנורווגי, בפרס המבקרים ובפרס הספר הזר הטוב ביותר של ה-Independent. 

פרק ראשון

ראשית נובמבר. השעה תשע. הירגזים מוטחים בשמשה. לפעמים הם עפים מסוחררים אחרי ההתנגשות, לפעמים הם נופלים ונותרים שרועים בשלג הטרי, מנפנפים בפראות בכנפיהם עד שהם מצליחים לשוב ולהמריא. אני לא יודע מה יש לי שהם רוצים בו. אני מסתכל מבעד לחלון אל היער. אור אדום מאיר מעל העצים שליד האגם. רוח מתחילה לנשוב. אני רואה את צורת הרוח במים.
אני גר כאן עכשיו, בבית קטן ליד אגם בקצה המזרחי של הארץ. לתוך האגם נשפך נחל. הנחל קטן ובאמצע הקיץ מעטים בו המים, אולם באביב ובסתיו זרימתו חזקה ויש בו דגי שמך. הלוא דגתי כמה מהם. שפך הנחל נמצא במרחק כמה מאות מטרים מכאן. אני כמעט יכול לראות אותו מחלון המטבח אחרי שהעלים נושרים מעצי הלבנה. כמו עכשיו, בנובמבר. ליד הנחל עומדת בקתה, אני רואה מתי המנורות דולקות בה כשאני יוצא למדרגות. בבקתה גר איש שאני חושב שהוא מבוגר ממני. כך הוא נראה. אבל אולי זה מפני שאיני קולט כיצד אני עצמי נראה, או שחייו היו קשים משלי. לא אתעלם מהאפשרות הזאת. יש לו כלב, מסוג בורדר קולי.
בקדמת החצר יש לי מגש להאכלת ציפורים מחובר לעמוד. בבוקר, עם בוא האור, אני יושב לשולחן המטבח עם כוס קפה ורואה אותן באות, מנפנפות בכנפיים. ספרתי שמונה מינים על המגש. זה עולה על מספרם בכל מקום אחר שגרתי בו, אבל רק הירגזי עף ומתנגש בשמשה. גרתי במקומות רבים. עכשיו אני גר כאן. כשהאור מפציע אני כבר ער כמה שעות. הסקתי את התנור. הסתובבתי בבית, קראתי את העיתון מאתמול, שטפתי את הכלים מאתמול, לא היו הרבה. האזנתי לבי.בי.סי.. הרדיו דולק רוב שעות היממה. אני מקשיב לחדשות, לא מצליח להיגמל מהמנהג הזה, אבל אני כבר לא יודע מה לעשות בהן. אומרים ששישים ושבע הוא לא גיל מבוגר, לא בימינו, ובאמת אני גם לא מרגיש ככה, אני מרגיש שיש לי מרץ. אבל כשאני מקשיב לחדשות, הן לא ממלאות עוד את אותו מקום בחיי. הן כבר לא משנות את תפיסתי את העולם כמו בעבר. אולי האשמה היא בחדשות, האופן שבו מדווחים עליהן, אולי יש יותר מדי חדשות. היתרון בתוכניות World Serviced של הבי.בי.סי., המשודרות מוקדם בבוקר, הוא שהכול נשמע אחרת, שלא נאמר בהן דבר על נורווגיה ושאני יכול להתעדכן לגבי טיב היחסים בין מדינות כמו ג׳מייקה, פקיסטן, הודו ובורמה בקריקט, למשל; מימי לא ראיתי מישהו מתאמן בענף הספורט הזה, וככל שהדבר תלוי בי לעולם גם לא אראה. אבל שמתי לב שה״מולדת״, אנגליה, מפסידה כל הזמן. גם זה משהו, לא?
יש לי גם כלבה. קוראים לה לידה. קשה לומר מאיזה גזע היא. גם לא חשוב כל כך. כבר הספקנו לצאת, עם פנס, והלכנו בשביל שאנחנו נוהגים ללכת בו, סביב האגם ששכבת קרח בעובי מילימטר אחד מכסה את מימיו, במקום שצמחי הסוף המתים שהצהיבו ניצבים נוקשים לאורך הגדה, והשלג הסמיך צנח בדממה גמורה מן השמים הכהים שמעלינו וגרם ללירה להתעטש מרוב עונג. עכשיו היא שוכבת צמודה לתנור וישנה. בחוץ כבר לא יורד שלג. עם בוא השחר יימס כולו. אני רואה את זה במדחום. העמודה האדומה עולה עם השמש.
כל חיי כמהתי להיות לבדי במקום כזה. אפילו בימים הכי טובים, והם לא היו נדירים. את זה אני יכול לומר. שהם לא היו נדירים. הייתי בר מזל. אבל אפילו אז, למשל בעיצומו של חיבוק, כשמישהי לחשה מילים באוזני, מילים שרציתי מאוד לשמוע, חשתי פתאום שאני משתוקק להיות הרחק משם, במקום שקט לגמרי. לפעמים חלפו שנים בלי שהמחשבה הזאת חלפה בראשי, אבל אין זה אומר שלא השתוקקתי למקום הזה. ועכשיו אני כאן, וזה כמעט בדיוק כמו שתיארתי לעצמי.
בעוד פחות מחודשיים יגיע האלף הזה לקצו. ביישוב הכפרי שאני מתגורר בו יהיו חגיגות וזיקוקין די־נור. אני לא אהיה שם. אשאר כאן בבית עם לירה, אולי נרד לאגם כדי לראות אם הקרח קשה דיו, אני מדמיין לי עשר מעלות מתחת לאפס וליל ירח, ואז אדליק את התנור ואשתה מהבקבוק שאני שומר בארון עד שאהיה די שיכור, אשים תקליט על הפטפון הישן, קולה של בילי הולידיי יישמע כמעט כמו לחישה, כמו ששמעתי אותה בקולוסיאום באוסלו אי־אז בשנות החמישים, כמעט מחוקה לגמרי ובכל זאת קסומה. כשהתקליט יגיע אל סיומו אשכב לישון, אישן את השינה הכבדה ביותר שאפשר לישון בלי להיות מת ואתעורר לאלף חדש ולא אייחס לו שום משמעות. אני מצפה לזה בקוצר רוח.
עד אז אנצל את הזמן לסידור המקום הזה. יש לא מעט עבודה, קיבלתי אותו בזול. למען האמת הייתי מוכן לשלם יותר כדי להבטיח לעצמי את הבית והמגרש, אבל התחרות לא הייתה גדולה. עכשיו אני מבין מדוע, אבל זה לא חשוב. על כל פנים אני מרוצה. אני משתדל לעשות את רוב העבודות בעצמי, אפילו שאני יכול בהחלט לשלם לנגר, אי אפשר לומר שאין לי גרוש על הנשמה, אבל אז היה הכול קורה מהר מדי. אני רוצה לנצל את הזמן שנדרש לזה. הזמן חשוב לי עכשיו. מן הסתם לא האפשרות שהוא יחלוף מהר או לאט, אלא פשוט כזמן, כמשהו שאני חי בתוכו וממלא בדברים גשמיים ופעילויות שבאמצעותם אני יכול לחלקו, כדי שיהיה ברור ולא ייעלם בלי שאשים לב.
משהו קרה הלילה. נכנסתי הביתה ונשכבתי בחדרון הסמוך למטבח, במיטה הזמנית שבניתי לי שם מתחת לחלון, ונרדמתי, השעה הייתה אחרי חצות, ובחוץ עלטה, וקר. שמתי לב לזה כשיצאתי בפעם האחרונה כדי להשתין מאחורי הבית. אני מרשה לעצמי. בייחוד משום שבינתיים יש כאן רק בית שימוש בחוץ. בין כך ובין בך איש לא רואה זאת. היער עבות בכיוון מערב.
התעוררתי מרעש חזק וצורם שחזר ונשנה בהפוגות קצרות, אחר כך השתרר שקט ושוב נשמע הרעש. התיישבתי במיטה, פתחתי קצת את החלון והצצתי החוצה. מבעד לחשכה ראיתי את האלומה הצהובה של פנס כיס, במרחק מה במורד השביל ליד הנהר. אין ספק שמי שהחזיק בפנס הוא זה שהפיק את הצליל ששמעתי, אבל לא הבנתי איזה מין צליל הוא זה, כיצד האיש מפיק אותו. אם אמנם היה זה אדם. אלומת האור התנועעה ימינה ושמאלה באקראי, כמו מתוך ייאוש, ולשבריר שנייה ראיתי את הפרצוף חרוש הקמטים של שכני. בפיו היה תקוע מעין סיגר, ואז שוב נשמע הצליל, והבנתי שזו משרוקית כלבים, אף שבעצם מימי לא ראיתי משרוקית כזאת. והוא התחיל לקרוא לכלב; פוקר, קרא, פוקר, זה היה שמו של הכלב, בוא הנה, קרא, ואני נשכבתי במיטה ועצמתי את עיני, אבל ידעתי שלא אירדם שוב.
בעצם כל מה שרציתי הוא לישון. אני מקפיד על השעות שאני זקוק להן, הן כבר לא רבות כל כך, אבל אני זקוק להן באופן שונה לגמרי מבעבר. לילה הרוס מטיל את צלליו הקודרים במשך ימים רבים ואז אני נעשה עצבני ומנותק. אין לי זמן לזה. עלי להתרכז. למרות זאת התיישבתי שוב במיטה, העמדתי את רגלי על הרצפה ומצאתי בחושך את הבגדים שתליתי על משענת הכיסא. למגע הבגדים הקרים הואצה נשימתי. חציתי את המטבח ונכנסתי לפרוזדור, לבשתי שם את מעיל ההגאים הישן שלי, לקחתי את הפנס מהמדף ויצאתי למדרגות הכניסה. הייתה עלטה. פתחתי שוב את הדלת, תקעתי את היד פנימה והדלקתי את מנורת החוץ. זה הועיל. קיר המחסן הצבוע אדום הטיל בוהק חמים על אדמת החצר.
יש לי מזל, חשבתי. אני יכול לצאת לקראת שכן בלילה כשהוא מחפש את הכלב שלו, וחולפים רק יומיים־שלושה ואחר כך אני שוב בסדר. הדלקתי את פנס הכיס והתחלתי ללכת בשביל היורד מהחצר אל המקום שעמד בו, על הקרקע המשופעת, מנפנף בפנס שאלומת האור שלו חולפת בתנועה מעגלית איטית אל שולי היער, על פני השביל, לאורך גדת הנהר ובחזרה לנקודת המוצא. פוקר, קרא, פוקר, ושרק במשרוקית, והצליל שהתדר שלו היה גבוה צרם את האוזן בלילה השקט, ופניו, וגופו, היו מוסתרים בחושך. לא הכרתי אותו, רק דיברתי אתו כמה פעמים כשחלפתי על פני הבקתה עם לירה, בדרך כלל מוקדם בבוקר, ופתאום התחשק לי להיכנס הביתה ולשכוח הכול; מה כבר אני יכול לשנות, אבל הוא כנראה ראה את אור הפנס שלי, והיה מאוחר מדי, ועל כל פנים היה משהו בדמות הזאת שרק בקושי הצלחתי לראות אותה שם בלילה לבד. אסור שיהיה לבד ככה. זה לא בסדר.
״שלום,״ קראתי בקול שקט, מתוך כבוד לדממה. הוא פנה אלי, ולרגע לא ראיתי דבר, משום שכיוון את אלומת האור ישר לפרצופי, וכשהבין זאת הנמיך את הפנס. עמדתי כמה שניות עד שחזרתי לראות בחשכה, ואז ירדתי אליו, ועמדנו שם יחד, איש עם אלומת האור שלו בגובה המותניים מופנית אל הנוף המקיף אותנו, ודבר לא נראה כמו שהוא נראה ביום. התרגלתי לחושך. אני לא זוכר אם אי פעם פחדתי ממנו, אבל בוודאי פחדתי, ועכשיו חשתי שהוא טבעי ובטוח ובעיקר, שהכול בו צלול וגלוי, ולא חשוב מה מסתתר בו. אין לזה משמעות. אין דבר שיוכל להתחרות בקלילות ובתחושת החופש של הגוף, ללא גובה מוגדר, ללא מרחק מדוד, משום שדבר מכל אלה אינו מתקיים בחושך. חלל גדול לנוע בו ותו לא.
״הוא שוב הסתלק,״ אמר שכני. ״פוקר. כלומר, הכלב שלי. זה קורה לפעמים. הוא חוזר תמיד. אבל לא קל לישון כשהוא נעלם. יש עכשיו זאבים ביער. מצד שני, אני חושב שלא אוכל להשאיר את הדלת סגורה.״ הוא נראה קצת נבוך. גם אני בוודאי הייתי נבוך אילו הכלב שלי היה בורח ככה, ואני לא יודע מה הייתי עושה אילו זו הייתה לירה, אם הייתי יוצא לבדי בלילה לחפש אותה.
״אתה יודע שהבורדר קולי נחשב לכלב האינטליגנטי ביותר בעולם?״ שאל. ״שמעתי על זה,״ אמרתי.
״הוא חכם יותר ממני, פוקר, והוא יודע את זה.״ שכני הניע את ראשו מצד לצד. ״אני חושש שעוד מעט הוא ייטול פיקוד.״ ״זה לא כל כך טוב,״ אמרתי.
״נכון,״ אמר.
נזכרתי שלא הצגנו את עצמנו כראוי, על כן הרמתי את ידי, הארתי עליה בפנס כדי שיראה אותה ואמרתי:
״טרונד סנדר.״ הוא התבלבל. נדרשו לו שתיים־שלוש שניות לפני שהעביר את פנס הכיס לידו השמאלית ולחץ את ידי הימנית בידו הימנית והשיב:
״לארס, לארס האוג. בגימל.״ ״נעים מאוד,״ אמרתי, והמילים נשמעו משונות וזרות בלילה החשוך, כך נשמעו דבריו של אבי כשאמר ״תנחומי״ בלוויה במעמקי היער לפני שנים רבות, רבות, ומיד התחרטתי על שהשמעתי את המילים האלה, אבל לא ניכר שלארס האוג הבחין בזה. אולי חשב שהמילים היו במקומן, ושהמצב אינו מוזר יותר מכל מצב אחר שבו גברים מבוגרים מברכים זה את זה לשלום בשדה.
סביבנו שרר שקט. היו ימים ולילות של גשם ורוח ורחש בלתי פוסק באורנים ובאשוחים, אבל עכשיו שררה דממה מוחלטת ביער, שום צל לא נע, ואנחנו עמדנו בשקט, שכני ואני, ובהינו בחשכה, ולפתע הייתי משוכנע שיש משהו מאחורי. לא הצלחתי לעצור את הצמרמורת שחלפה בגבי פתאום, וגם לארס האוג הבחין בזה; הוא כיוון את הפנס אל נקודה כשני מטרים מאחורי, הסתובבתי לאחור ופוקר עמד שם. נוקשה כולו ודרוך, וכבר ראיתי זאת בעבר, כיצד כלב מסוגל לחוש וגם להפגין רגש אשמה, וכמו רובנו לא מצא הדבר חן בעיניו, בייחוד לא כשבעליו התחיל לדבר אליו בנימה כמעט ילדותית שלא התאימה כלל לפרצופו מוכה הרוחות והמקומט של האיש שללא ספק כבר בילה לילות חורף בחוץ והתמודד עם דברים קשים ברוח נגדית, דברים מסובכים בעלי משקל סגולי מכריע, חשתי את זה כשלחצנו ידיים.
״פוקר, איפה היית, כלב טיפש שכמותך, שוב לא ציית לאבא שלך, נו־נו־נו, ילד רע, נו־נו־נו, אסור להתנהג ככה,״ והוא צצעד צעד אחד לקראת הכלב, והלה החל לנהום בקול נמוך שעלה ממעמקי גרונו ושיטח את אוזניו אחורנית.
לארס האוג נעצר לפתע. הוא הנמיך את הפנס עד שהאיר ישר על הקרקע, וראיתי את הכתמים הלבנים בפרוותו של הכלב, ואילו השחורים נבלעו בחשכה, והמראה הלא־ סימטרי היה משונה באקראיותו, וכל הזמן הזה המשיכו הקולות הגרוניים הנמוכים לעלות ממקום קצת פחות ברור. שכני אמר:
״יריתי בכלב בעבר, ואחר כך הבטחתי לעצמי שלעולם לא אעשה זאת שוב. אבל עכשיו אני לא יודע.״ הוא איבד את ביטחונו העצמי, קל היה להבחין בזה, הוא לא ידע מה עליו לעשות עכשיו, ופתאום ריחמתי עליו עד בלי די. אני לא יודע מאין עלתה התחושה הזאת, ממקום כלשהו בחשכה שאולי קרה בו משהו בזמן אחר לגמרי, או ממשהו בחיי שלי שכבר שכחתי מזמן, והדבר גרם לי מבוכה ואי־נעימות. כחכחתי בגרוני ואמרתי בקול שלא לגמרי שלטתי בו:
״איזה מין כלב זה היה שנאלצת לירות בו?״ אף כי לא זה מה שעניין אותי באמת, היה עלי לומר משהו כדי לעצור את הרעד הפתאומי בחזי.

פר פטרסון הנורווגי נולד ב-1952. הוא עבד במשך כמה שנים בעבודות מזדמנות, במכירת ספרים ובתרגום. ב-1987 פורסם ספרו הראשון, קובץ הסיפורים "אפר בפי, חול בנעליי", שהתקבל בשבחים בקרב המבקרים. פריצת הדרך הגדולה שלו היתה ב-2003 עם פרסום "יוצאים לגנוב סוסים" (כתר), שתורגם עד כה ל-40 שפות וראה אור בעברית ב"כתר".

פטרסון זכה בשלל פרסים, ובהם – פרס המועצה הנורדית לספרות 2009, פרס בראגה (פרס הספרות הנורווגי) ב-2000 ו-2008, פרס IMPAC דבלין 2007 (פרס בינלאומי מטעם ספריות), "אחד מחמשת הספרים הטובים ל-2007" של ה"ניו יורק טיימס", פרס "אינדיפנדנט" לספרות זרה 2006 ועוד רבים אחרים.

עוד על הספר

  • תרגום: דנה כספי
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2007
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 230 עמ' מודפסים
יוצאים לגנוב סוסים פר פטרסון

ראשית נובמבר. השעה תשע. הירגזים מוטחים בשמשה. לפעמים הם עפים מסוחררים אחרי ההתנגשות, לפעמים הם נופלים ונותרים שרועים בשלג הטרי, מנפנפים בפראות בכנפיהם עד שהם מצליחים לשוב ולהמריא. אני לא יודע מה יש לי שהם רוצים בו. אני מסתכל מבעד לחלון אל היער. אור אדום מאיר מעל העצים שליד האגם. רוח מתחילה לנשוב. אני רואה את צורת הרוח במים.
אני גר כאן עכשיו, בבית קטן ליד אגם בקצה המזרחי של הארץ. לתוך האגם נשפך נחל. הנחל קטן ובאמצע הקיץ מעטים בו המים, אולם באביב ובסתיו זרימתו חזקה ויש בו דגי שמך. הלוא דגתי כמה מהם. שפך הנחל נמצא במרחק כמה מאות מטרים מכאן. אני כמעט יכול לראות אותו מחלון המטבח אחרי שהעלים נושרים מעצי הלבנה. כמו עכשיו, בנובמבר. ליד הנחל עומדת בקתה, אני רואה מתי המנורות דולקות בה כשאני יוצא למדרגות. בבקתה גר איש שאני חושב שהוא מבוגר ממני. כך הוא נראה. אבל אולי זה מפני שאיני קולט כיצד אני עצמי נראה, או שחייו היו קשים משלי. לא אתעלם מהאפשרות הזאת. יש לו כלב, מסוג בורדר קולי.
בקדמת החצר יש לי מגש להאכלת ציפורים מחובר לעמוד. בבוקר, עם בוא האור, אני יושב לשולחן המטבח עם כוס קפה ורואה אותן באות, מנפנפות בכנפיים. ספרתי שמונה מינים על המגש. זה עולה על מספרם בכל מקום אחר שגרתי בו, אבל רק הירגזי עף ומתנגש בשמשה. גרתי במקומות רבים. עכשיו אני גר כאן. כשהאור מפציע אני כבר ער כמה שעות. הסקתי את התנור. הסתובבתי בבית, קראתי את העיתון מאתמול, שטפתי את הכלים מאתמול, לא היו הרבה. האזנתי לבי.בי.סי.. הרדיו דולק רוב שעות היממה. אני מקשיב לחדשות, לא מצליח להיגמל מהמנהג הזה, אבל אני כבר לא יודע מה לעשות בהן. אומרים ששישים ושבע הוא לא גיל מבוגר, לא בימינו, ובאמת אני גם לא מרגיש ככה, אני מרגיש שיש לי מרץ. אבל כשאני מקשיב לחדשות, הן לא ממלאות עוד את אותו מקום בחיי. הן כבר לא משנות את תפיסתי את העולם כמו בעבר. אולי האשמה היא בחדשות, האופן שבו מדווחים עליהן, אולי יש יותר מדי חדשות. היתרון בתוכניות World Serviced של הבי.בי.סי., המשודרות מוקדם בבוקר, הוא שהכול נשמע אחרת, שלא נאמר בהן דבר על נורווגיה ושאני יכול להתעדכן לגבי טיב היחסים בין מדינות כמו ג׳מייקה, פקיסטן, הודו ובורמה בקריקט, למשל; מימי לא ראיתי מישהו מתאמן בענף הספורט הזה, וככל שהדבר תלוי בי לעולם גם לא אראה. אבל שמתי לב שה״מולדת״, אנגליה, מפסידה כל הזמן. גם זה משהו, לא?
יש לי גם כלבה. קוראים לה לידה. קשה לומר מאיזה גזע היא. גם לא חשוב כל כך. כבר הספקנו לצאת, עם פנס, והלכנו בשביל שאנחנו נוהגים ללכת בו, סביב האגם ששכבת קרח בעובי מילימטר אחד מכסה את מימיו, במקום שצמחי הסוף המתים שהצהיבו ניצבים נוקשים לאורך הגדה, והשלג הסמיך צנח בדממה גמורה מן השמים הכהים שמעלינו וגרם ללירה להתעטש מרוב עונג. עכשיו היא שוכבת צמודה לתנור וישנה. בחוץ כבר לא יורד שלג. עם בוא השחר יימס כולו. אני רואה את זה במדחום. העמודה האדומה עולה עם השמש.
כל חיי כמהתי להיות לבדי במקום כזה. אפילו בימים הכי טובים, והם לא היו נדירים. את זה אני יכול לומר. שהם לא היו נדירים. הייתי בר מזל. אבל אפילו אז, למשל בעיצומו של חיבוק, כשמישהי לחשה מילים באוזני, מילים שרציתי מאוד לשמוע, חשתי פתאום שאני משתוקק להיות הרחק משם, במקום שקט לגמרי. לפעמים חלפו שנים בלי שהמחשבה הזאת חלפה בראשי, אבל אין זה אומר שלא השתוקקתי למקום הזה. ועכשיו אני כאן, וזה כמעט בדיוק כמו שתיארתי לעצמי.
בעוד פחות מחודשיים יגיע האלף הזה לקצו. ביישוב הכפרי שאני מתגורר בו יהיו חגיגות וזיקוקין די־נור. אני לא אהיה שם. אשאר כאן בבית עם לירה, אולי נרד לאגם כדי לראות אם הקרח קשה דיו, אני מדמיין לי עשר מעלות מתחת לאפס וליל ירח, ואז אדליק את התנור ואשתה מהבקבוק שאני שומר בארון עד שאהיה די שיכור, אשים תקליט על הפטפון הישן, קולה של בילי הולידיי יישמע כמעט כמו לחישה, כמו ששמעתי אותה בקולוסיאום באוסלו אי־אז בשנות החמישים, כמעט מחוקה לגמרי ובכל זאת קסומה. כשהתקליט יגיע אל סיומו אשכב לישון, אישן את השינה הכבדה ביותר שאפשר לישון בלי להיות מת ואתעורר לאלף חדש ולא אייחס לו שום משמעות. אני מצפה לזה בקוצר רוח.
עד אז אנצל את הזמן לסידור המקום הזה. יש לא מעט עבודה, קיבלתי אותו בזול. למען האמת הייתי מוכן לשלם יותר כדי להבטיח לעצמי את הבית והמגרש, אבל התחרות לא הייתה גדולה. עכשיו אני מבין מדוע, אבל זה לא חשוב. על כל פנים אני מרוצה. אני משתדל לעשות את רוב העבודות בעצמי, אפילו שאני יכול בהחלט לשלם לנגר, אי אפשר לומר שאין לי גרוש על הנשמה, אבל אז היה הכול קורה מהר מדי. אני רוצה לנצל את הזמן שנדרש לזה. הזמן חשוב לי עכשיו. מן הסתם לא האפשרות שהוא יחלוף מהר או לאט, אלא פשוט כזמן, כמשהו שאני חי בתוכו וממלא בדברים גשמיים ופעילויות שבאמצעותם אני יכול לחלקו, כדי שיהיה ברור ולא ייעלם בלי שאשים לב.
משהו קרה הלילה. נכנסתי הביתה ונשכבתי בחדרון הסמוך למטבח, במיטה הזמנית שבניתי לי שם מתחת לחלון, ונרדמתי, השעה הייתה אחרי חצות, ובחוץ עלטה, וקר. שמתי לב לזה כשיצאתי בפעם האחרונה כדי להשתין מאחורי הבית. אני מרשה לעצמי. בייחוד משום שבינתיים יש כאן רק בית שימוש בחוץ. בין כך ובין בך איש לא רואה זאת. היער עבות בכיוון מערב.
התעוררתי מרעש חזק וצורם שחזר ונשנה בהפוגות קצרות, אחר כך השתרר שקט ושוב נשמע הרעש. התיישבתי במיטה, פתחתי קצת את החלון והצצתי החוצה. מבעד לחשכה ראיתי את האלומה הצהובה של פנס כיס, במרחק מה במורד השביל ליד הנהר. אין ספק שמי שהחזיק בפנס הוא זה שהפיק את הצליל ששמעתי, אבל לא הבנתי איזה מין צליל הוא זה, כיצד האיש מפיק אותו. אם אמנם היה זה אדם. אלומת האור התנועעה ימינה ושמאלה באקראי, כמו מתוך ייאוש, ולשבריר שנייה ראיתי את הפרצוף חרוש הקמטים של שכני. בפיו היה תקוע מעין סיגר, ואז שוב נשמע הצליל, והבנתי שזו משרוקית כלבים, אף שבעצם מימי לא ראיתי משרוקית כזאת. והוא התחיל לקרוא לכלב; פוקר, קרא, פוקר, זה היה שמו של הכלב, בוא הנה, קרא, ואני נשכבתי במיטה ועצמתי את עיני, אבל ידעתי שלא אירדם שוב.
בעצם כל מה שרציתי הוא לישון. אני מקפיד על השעות שאני זקוק להן, הן כבר לא רבות כל כך, אבל אני זקוק להן באופן שונה לגמרי מבעבר. לילה הרוס מטיל את צלליו הקודרים במשך ימים רבים ואז אני נעשה עצבני ומנותק. אין לי זמן לזה. עלי להתרכז. למרות זאת התיישבתי שוב במיטה, העמדתי את רגלי על הרצפה ומצאתי בחושך את הבגדים שתליתי על משענת הכיסא. למגע הבגדים הקרים הואצה נשימתי. חציתי את המטבח ונכנסתי לפרוזדור, לבשתי שם את מעיל ההגאים הישן שלי, לקחתי את הפנס מהמדף ויצאתי למדרגות הכניסה. הייתה עלטה. פתחתי שוב את הדלת, תקעתי את היד פנימה והדלקתי את מנורת החוץ. זה הועיל. קיר המחסן הצבוע אדום הטיל בוהק חמים על אדמת החצר.
יש לי מזל, חשבתי. אני יכול לצאת לקראת שכן בלילה כשהוא מחפש את הכלב שלו, וחולפים רק יומיים־שלושה ואחר כך אני שוב בסדר. הדלקתי את פנס הכיס והתחלתי ללכת בשביל היורד מהחצר אל המקום שעמד בו, על הקרקע המשופעת, מנפנף בפנס שאלומת האור שלו חולפת בתנועה מעגלית איטית אל שולי היער, על פני השביל, לאורך גדת הנהר ובחזרה לנקודת המוצא. פוקר, קרא, פוקר, ושרק במשרוקית, והצליל שהתדר שלו היה גבוה צרם את האוזן בלילה השקט, ופניו, וגופו, היו מוסתרים בחושך. לא הכרתי אותו, רק דיברתי אתו כמה פעמים כשחלפתי על פני הבקתה עם לירה, בדרך כלל מוקדם בבוקר, ופתאום התחשק לי להיכנס הביתה ולשכוח הכול; מה כבר אני יכול לשנות, אבל הוא כנראה ראה את אור הפנס שלי, והיה מאוחר מדי, ועל כל פנים היה משהו בדמות הזאת שרק בקושי הצלחתי לראות אותה שם בלילה לבד. אסור שיהיה לבד ככה. זה לא בסדר.
״שלום,״ קראתי בקול שקט, מתוך כבוד לדממה. הוא פנה אלי, ולרגע לא ראיתי דבר, משום שכיוון את אלומת האור ישר לפרצופי, וכשהבין זאת הנמיך את הפנס. עמדתי כמה שניות עד שחזרתי לראות בחשכה, ואז ירדתי אליו, ועמדנו שם יחד, איש עם אלומת האור שלו בגובה המותניים מופנית אל הנוף המקיף אותנו, ודבר לא נראה כמו שהוא נראה ביום. התרגלתי לחושך. אני לא זוכר אם אי פעם פחדתי ממנו, אבל בוודאי פחדתי, ועכשיו חשתי שהוא טבעי ובטוח ובעיקר, שהכול בו צלול וגלוי, ולא חשוב מה מסתתר בו. אין לזה משמעות. אין דבר שיוכל להתחרות בקלילות ובתחושת החופש של הגוף, ללא גובה מוגדר, ללא מרחק מדוד, משום שדבר מכל אלה אינו מתקיים בחושך. חלל גדול לנוע בו ותו לא.
״הוא שוב הסתלק,״ אמר שכני. ״פוקר. כלומר, הכלב שלי. זה קורה לפעמים. הוא חוזר תמיד. אבל לא קל לישון כשהוא נעלם. יש עכשיו זאבים ביער. מצד שני, אני חושב שלא אוכל להשאיר את הדלת סגורה.״ הוא נראה קצת נבוך. גם אני בוודאי הייתי נבוך אילו הכלב שלי היה בורח ככה, ואני לא יודע מה הייתי עושה אילו זו הייתה לירה, אם הייתי יוצא לבדי בלילה לחפש אותה.
״אתה יודע שהבורדר קולי נחשב לכלב האינטליגנטי ביותר בעולם?״ שאל. ״שמעתי על זה,״ אמרתי.
״הוא חכם יותר ממני, פוקר, והוא יודע את זה.״ שכני הניע את ראשו מצד לצד. ״אני חושש שעוד מעט הוא ייטול פיקוד.״ ״זה לא כל כך טוב,״ אמרתי.
״נכון,״ אמר.
נזכרתי שלא הצגנו את עצמנו כראוי, על כן הרמתי את ידי, הארתי עליה בפנס כדי שיראה אותה ואמרתי:
״טרונד סנדר.״ הוא התבלבל. נדרשו לו שתיים־שלוש שניות לפני שהעביר את פנס הכיס לידו השמאלית ולחץ את ידי הימנית בידו הימנית והשיב:
״לארס, לארס האוג. בגימל.״ ״נעים מאוד,״ אמרתי, והמילים נשמעו משונות וזרות בלילה החשוך, כך נשמעו דבריו של אבי כשאמר ״תנחומי״ בלוויה במעמקי היער לפני שנים רבות, רבות, ומיד התחרטתי על שהשמעתי את המילים האלה, אבל לא ניכר שלארס האוג הבחין בזה. אולי חשב שהמילים היו במקומן, ושהמצב אינו מוזר יותר מכל מצב אחר שבו גברים מבוגרים מברכים זה את זה לשלום בשדה.
סביבנו שרר שקט. היו ימים ולילות של גשם ורוח ורחש בלתי פוסק באורנים ובאשוחים, אבל עכשיו שררה דממה מוחלטת ביער, שום צל לא נע, ואנחנו עמדנו בשקט, שכני ואני, ובהינו בחשכה, ולפתע הייתי משוכנע שיש משהו מאחורי. לא הצלחתי לעצור את הצמרמורת שחלפה בגבי פתאום, וגם לארס האוג הבחין בזה; הוא כיוון את הפנס אל נקודה כשני מטרים מאחורי, הסתובבתי לאחור ופוקר עמד שם. נוקשה כולו ודרוך, וכבר ראיתי זאת בעבר, כיצד כלב מסוגל לחוש וגם להפגין רגש אשמה, וכמו רובנו לא מצא הדבר חן בעיניו, בייחוד לא כשבעליו התחיל לדבר אליו בנימה כמעט ילדותית שלא התאימה כלל לפרצופו מוכה הרוחות והמקומט של האיש שללא ספק כבר בילה לילות חורף בחוץ והתמודד עם דברים קשים ברוח נגדית, דברים מסובכים בעלי משקל סגולי מכריע, חשתי את זה כשלחצנו ידיים.
״פוקר, איפה היית, כלב טיפש שכמותך, שוב לא ציית לאבא שלך, נו־נו־נו, ילד רע, נו־נו־נו, אסור להתנהג ככה,״ והוא צצעד צעד אחד לקראת הכלב, והלה החל לנהום בקול נמוך שעלה ממעמקי גרונו ושיטח את אוזניו אחורנית.
לארס האוג נעצר לפתע. הוא הנמיך את הפנס עד שהאיר ישר על הקרקע, וראיתי את הכתמים הלבנים בפרוותו של הכלב, ואילו השחורים נבלעו בחשכה, והמראה הלא־ סימטרי היה משונה באקראיותו, וכל הזמן הזה המשיכו הקולות הגרוניים הנמוכים לעלות ממקום קצת פחות ברור. שכני אמר:
״יריתי בכלב בעבר, ואחר כך הבטחתי לעצמי שלעולם לא אעשה זאת שוב. אבל עכשיו אני לא יודע.״ הוא איבד את ביטחונו העצמי, קל היה להבחין בזה, הוא לא ידע מה עליו לעשות עכשיו, ופתאום ריחמתי עליו עד בלי די. אני לא יודע מאין עלתה התחושה הזאת, ממקום כלשהו בחשכה שאולי קרה בו משהו בזמן אחר לגמרי, או ממשהו בחיי שלי שכבר שכחתי מזמן, והדבר גרם לי מבוכה ואי־נעימות. כחכחתי בגרוני ואמרתי בקול שלא לגמרי שלטתי בו:
״איזה מין כלב זה היה שנאלצת לירות בו?״ אף כי לא זה מה שעניין אותי באמת, היה עלי לומר משהו כדי לעצור את הרעד הפתאומי בחזי.