לראות את הקולות

הקדמה

יהודי מודרני הוא אדם קרוע.

 

אני מביט אחורה אל העבר, אל המסורת היהודית לדורותיה, וחש כבוד ומחויבות לדורות רבים של יהודים ששימרו את זהותם ותרבותם בתנאים קשים של רדיפה ומחסור. אני מלא התפעלות מיכולתם של יהודים בכל הדורות לשמר את הקשר ביניהם, המתבסס על המורשת המשותפת, על פני יבשות שונות ובמרחבי תרבות מגוונים. אבל אני חי בהווה, כאן ועכשיו! אני אדם מודרני שהחירות האישית והסמכות העצמאית הם חלק מהותי מקיומו בעולם. אני מתבונן במסורת אבותי ולצד החוכמה והמחויבות העמוקה לצדק ולמוסר, אני מבחין במנהגים ובערכים שאינם מתאימים עוד לעולמי ולחיי. אני צופה ביהודים החיים את חייהם במנותק מן העולם, בניכור מן החברה המודרנית ומהתרבות התוססת שלה בשל מחויבותם למסורת. יש במתח הזה בין עבר והווה, בין מסורת וחידוש, משהו שעלול להעיק, לשתק, ולבסוף לגרום לקרע ולוויתור על אחד מן הקטבים. כלומר, בסופו של דבר הבחירה היא בין ההתמסרות למסורת לבין ההתנכרות לה.

כיצד נוכל להפוך את הקרע, את המתח בין עבר להווה, למנוף ליצירה ולהתחדשות? לכאורה, נראית המשימה קשה וכבדה. איך נוכל לשאת את הניגוד העמוק בין מסורת לבין קדמה? למרבה הפלא התשובה לכך נמצאת במסורת היהודית עצמה! אם נעמיק ונעיין בה, נגלה שבמשך דורות רבים עמדו יהודים ושאלו את עצמם כיצד יוכלו לגשר בין המורשת העתיקה לבין המציאות שבה הם חיים. בכל תקופה התמודדו חכמים עם המתח שבין המסורת היהודית לבין תנאי החיים, בין המורשת הדתית לבין הפילוסופיה הנוכרית והתרבות ששררה סביבם. הם לא הסכימו ביניהם, הם חלקו, הם התפלמסו, הם רבו ולעתים אף התפלגו ונפרדו. המסורת היהודית היא מסורת של דילמות ושל מחלוקות שעיצבו תרבות תוססת ורבת פנים. אנחנו, היהודים של הזמן הזה, ממשיכים את אותה המסורת. הלבטים והמחלוקות שלנו ייחודיים לתקופתנו ועלינו להתמודד איתם בעצמנו. אבל אנחנו בחברה טובה, בחברתם של הלל ושמאי, הרמב״ם והרמב״ן, משה מנדלסון והחתם סופר, ביאליק והרב קוק.

כיצד אפוא אפשר להסביר את הדימוי העכשווי של היהדות כדת שמרנית, מנותקת מן המציאות ועסוקה בבניית גדרות ובתהליכים של היבדלות מן החיים?1 חוסר היכולת של היהדות המסורתית להתמודד עם האתגרים שמציבים החיים המודרניים הפכו אותה לנוקשה וללוחמנית - מנהיגיה עוסקים בעיקר בהתגוננות ובהתבצרות. מכאן האובססיה והחרדה ביחס לנשים, הגזענות ביחס לנוכרים, הבורות בכל הקשור למדע ולתרבות והניכור מהחברה הישראלית ומערכיה. החיוניות והדינאמיות שאפיינו אותה פינו את מקומן לתפיסות חדגוניות ודוגמטיות המציבות את היהדות המסורתית כניגוד מוחלט למכלול הערכים, הרעיונות והתרבות של העת הזאת. יהודים החיים בהווה נדרשים לבחירה בלתי אפשרית בין ערכים מוסריים־אנושיים לבין תביעותיה של ההלכה, בין הסמכות והאחריות האישית־אנושית, לבין כפיפות ונמיכות קומה בפני סמכויות רבניות. מצב כזה הוא עיוות מסוכן של היהדות - יהדות הקופאת על שמריה אינה יהדות אותנטית, היא פוגעת ומנוונת את המסורת היהודית עצמה. דווקא הרצון לחדש ולעצב את היהדות מתוך דיאלוג עם ההווה הוא ביטוי ליהדות שורשית, אותנטית ומלאת חיים.

1. על הדימוי הנוקשה של המסורת לעומת המסורת כפי שהתקיימה במשך הדורות ראו: אבי שגיא, אתגר השיבה אל המסורת (ירושלים ורמת־גן, תשס״ג) פרק 1.

בני תרבות אחראים על שמירת הרצף התרבותי, על הקשר והזיקה למקורות ששימשו כהשראה וכמקור הדרכה לחיים עבור אבותיהם ואמותיהם. אך עליהם להיזהר שהעבר לא ימשוך אותם אליו. הקשר למסורת איננו משעבד אליה. יש לראותו כאוצר שמתוכו צריכים לבחור את הנכון - למצב האישי, החברתי והלאומי שבו אנו חיים. הגשר שקושר בינינו לבין העבר הוא הדיאלוג הפרשני היצירתי שאותו אנו מנהלים עם המקורות והמסורת שלנו. ללא עיסוק במקורות הקדומים ובמשמעות שלהם לימינו נשאר עירומים משפה ומתרבות, ונאלץ לחפש את פרנסתנו הרוחנית והערכית כמקבצי נדבות בשדות זרים. היכרות מעמיקה עם הרצף התרבותי היהודי תעודד את המשך השיח מתוך מחויבות למסורת היהודית ואחריות לקיום היהודי בעת הזאת. יתרה מזאת, העיון ברבדיה השונים של המסורת היהודית יאפשר לנו את יכולת הבחירה מתוך המגוון הגדול של אמונות ודעות שהתפתחו ביהדות. נוכל לגלות מה מתוך המסורת מתאים לנו היום ומה לא, ונוכל לנקוט עמדה, לגבש לעצמנו דעה ולשאוב השראה למשימות העומדות בפני דורנו.

היותה של היהדות תרבות פרשנית הוא סוד קיומה לאורך הדורות. הפרשנות היא הכלי המגשר בין עבר להווה, בין מקורות מקודשים לבין תמורות הזמן והמרחב. תרבות פרשנית היא תרבות דינמית מפני שהמתח בין עבר להווה, בין מסורת וחידוש, מפרה אותה - לא משתק אותה. מטרת ספר זה היא להציג בפני הקורא את התרבות היהודית, דרך העיסוק בשאלות על אודות היחס בין מסורת יצירה ופרשנות. זהו מסע שבו נבחן את פרשות הדרכים המרכזיות שבהם נחלקו חכמי ישראל בעיצוב פניה של היהדות בתחומים שונים. נתמקד במהלכים הפרשניים שבהם נקטו החכמים כדי לבסס את עמדתם ולקשור אותה למסורת המקודשת. מתוך כך נוכל להמשיך את השיח היהודי - מתוך מחויבות עמוקה למסורת היהודית ואחריות לקיום היהודי בעת הזאת.

***

כל אחד מפרקי הספר נכנס ללבו של פולמוס חריף בין חכמים והוגים שעמדו על פרשת דרכים בעיצוב פניה של היהדות בדורם. החלק הראשון של הספר מוקדש לדיון בשאלות היסוד של המתח בין מסורת וחידוש ומקומה של הפרשנות בהתמודדות עם אתגרי הקיום היהודי. בתקופת חז״ל, שבה יעסוק הפרק הראשון, התקיימו ויכוחים עזים בין החכמים. המתח שבין התורה שבכתב לתורה שבעל־פה חייב את החכמים לתת את דעתם למקומו של החידוש לעומת המסורת ולהבנת תפקידו ואופיו של מדרש הכתובים - מכאן נבעו תופעת המחלוקת וסמכות ההכרעה. הוויכוח הבלתי מוכרע של חז״ל המשיך להסעיר את החכמים גם בימי הביניים, שבהם אעסוק בפרק השני. האם הפרשנות לתורה היא יצירה אנושית או שמא היא גילוי וחשיפת הרצון האלוהי הטמון בכתבי הקודש? לשאלה זו, שעליה התווכחו הרמב״ם והרמב״ן, יש השלכות רבות על הבנת הדרך שבה מתפתחת ההלכה עד ימינו.

סביב האגדות הרבות שבספרות חז״ל והפרשנות האגדית לתורה התפתח במהלך הדורות ויכוח עקרוני שבו אעסוק בפרק השלישי. האגדה עוררה ביקורת בתקופת חז״ל, ואצל גאוני בבל התפתחה גישה חשדנית ביחס לאגדות. לעומתם ביקש הרמב״ם לפרש את האגדות כחידה וכמשל ולא לקבלן כפשוטן. מכאן נפתחה הדרך לפרשנות יצירתית הרואה באגדה מקור השראה בלתי נדלה.

הפרק הרביעי יוקדש להגותו הפילוסופית הרדיקלית של הרמב״ם בספרו מורה נבוכים. הרמב״ם מבקש לתת מענה לאתגר שהעמידה החשיבה הפילוסופית הרציונלית למסורת היהודית. על עמדותיו של הרמב״ם מתקיים עד ימינו ויכוח עז, מפני שהוא מהווה דוגמה מופתית ליצירתיות ולחדשנות הנוצרות כאשר יש מתח בין עבר להווה ובין מסורת עתיקה לצורות חשיבה חדשות.

הפרק החמישי פוגש את ספרות הקבלה והחסידות. ספרות זו מתאפיינת בפריצת גבולות הפרשנות ובהרחבה אינסופית של אפשרויות הקריאה בכתבי הקודש. בספר הזוהר, הלימוד והפרשנות יוצרות אינטימיות עמוקה בין הלומד לבין התורה המגלה לו את סודותיה. בתורותיו של ר' נחמן מברסלב יש תובנות חשובות על אודות הפרשנות והחידוש שבלימוד התורה ובדרישה מן הלומד למצוא את המשמעות האישית של התורה עבורו.

בחלק השני של הספר אני מבקש לדון במקרי מבחן שבהם באה לידי ביטוי שאלת המתח בין ערכי המסורת לצרכי ההווה. מה יעשה אדם כאשר הצו האלוהי נראה בעיניו בלתי מוסרי? הפרק השישי ידון בהתמודדותם של חכמי ישראל לאורך הדורות עם המתח שבין צו האל לתביעה המוסרית. דרך עיון בפרשנות סיפור עקידת יצחק ובפרשנות להלכת ״בן סורר ומורה״, אעמוד על המתח שבין קבלת צו האל כפי שהוא, לבין העמדה המבקשת לפרש את הצו האלוהי באופן שלא יסתור את המצפון המוסרי האנושי.

מצוות תלמוד תורה תידון בפרק השביעי ובמוקדו עומדת שאלה שהעסיקה חכמים בכל הדורות והיא רלוונטית עד ימינו: האם לימוד התורה הוא אמצעי לתכליות אחרות החשובות ממנו או שמא הלימוד הוא ערך בפני עצמו הגובר על ערכים אחרים?

סוגיית קידוש וחילול השם עומדת במרכזו של הפרק השמיני. הוויכוחים בנושא זה נכתבו בצילם האיום של אירועים טרגיים. גזרות השמד בימי הרומאים, מסעי הצלב שהביאו להתאבדותם של יהודים רבים בעמק הריין, והאיום המוסלמי על חייהם וזהותם של יהודי מרוקו בתקופתו של הרמב״ם. הפרשנות ההלכתית לנושא זה השפיעה על חייהם ועל מותם של יהודים, והעיסוק בשאלות טרגיות אלו עומד במוקד הוויכוח על אודות תפקידו של המנהיג הדתי הנדרש להכריע במתח שבין הלכה משפטית לבין מורכבות הקיום האנושי בשאלות של חיים ומוות.

הפרק התשיעי עוקב אחר השינויים ביחסם של יהודים לנוכרים במהלך התקופות. נושא זה מדגים יפה כיצד המציאות המשתנה משפיעה על הפרשנות ומחייבת בכל דור ובכל מקום את עיצובה של ההלכה, כך שתוכל לממש את הרעיונות הטמונים בה לנוכח תמורות הזמן. שאלות אלו שבו ועלו עם הקמתה של מדינת ישראל המבקשת לכונן משטר דמוקרטי שאינו מפלה בין יהודים לאלו שאינם יהודים. התייחסותם של החכמים בני זמננו לשאלות אלו מבטאת עמדות אידיאולוגיות שונות ביחס למציאות הישראלית.

המודרניות הציפה את המתח בין עבר להווה ביהדות בצורה חריפה וחדה. בפני היהודים נפתחו אפשרויות קיום חדשות ומסעירות אשר אתגרו את הזהות והקיום היהודי. החלק האחרון של הספר מוקדש לעת החדשה ולפולמוס הקשה שנוצר בעם היהודי בעקבות הצורך להתמודד עם אתגרי המודרניות והפער בין העולם המסורתי לעידן החדש. השברים וההזדמנויות החדשות לקיום היהודי שנוצרו בעת המודרנית משפיעים על חיינו עד היום הזה. הפרק העשירי מספר את סיפורה של תנועת ההשכלה והרפורמה במרכז אירופה, שיצרה דגם חדש של קיום יהודי ודרך חדשה לעיסוק מדעי וביקורתי במקורות היהדות. בהמשכו עוסק הפרק בתגובת הנגד של הרבנים האורתודוקסיים למהלכי השינוי והחידוש הללו.

הציונות אינה רק תנועה פוליטית שמטרתה להציל את העם היהודי משיני האנטישמיות ולכונן מדינה ריבונית. הציונות, על פי ההוגים שידונו בפרק האחד־עשר, היא תנועה של התחדשות היהדות הנותנת מענה לאתגרים שמציבה המודרניות לקיום היהודי. האם הציונות היא הזדמנות לתחיית היהדות כתרבות לאומית ולא כדת, כפי שסברו אחד העם וביאליק? או שמא היא שלב בגאולה המשיחית, כפי שסבר הרב קוק?

בסיומו של הספר אציג את אשר למדתי אני במהלך העבודה על הספר. המחויבות למסורת היהודית לדורותיה ולמאמץ לפרש וליצור מתוכה משמעות לקיום היהודי בזמן הזה, מביאה אותי לניסיון לנסח מספר עקרונות ותובנות פרשניות וחינוכיות, שיוכלו לסייע במטרה החשובה - כינונה של התרבות היהודית ושגשוגה בימינו.

לספר צירפתי נספח העוסק בתאוריות המרכזיות של תורת הפרשנות, ההרמנויטיקה, שהתפתחה במאה העשרים. החשיבה התאורטית על אודות הפרשנות תיתן בידי הקורא כלי השוואתי בין־תרבותי, השופך אור על מקורות ישראל ומאפשר הבנה עמוקה יותר של היחס בין מסורת פרשנות לבין חידוש בתרבות האנושית הרחבה.

***

ספר זה נכתב בין כתלי מכון שלום הרטמן בירושלים. הוא מוקדש לזכרו המבורך של הרב פרופ' דוד הרטמן, מייסד המכון ומורה דרך לרבים. דוד הרטמן ראה את המשימה החינוכית המרכזית ביצירתה של קהילה פרשנית: ״העיקרון הראשון של החינוך היהודי הוא, שכאשר אתה לומד תורה אתה הופך חלק מקהילה פרשנית [...] כיצד מציגים את הרעיון שיהדות אינה רק דת במובן הרגיל - מערכת אמונית, גוף של אמונות ומעשים - אלא גם (והיום: בעיקר) דיון מתמשך של קהילה פרשנית בעלת תודעה של מחויבות?״2 מכון הרטמן הוא קהילה פרשנית שבין כתליה נוצרת עבודה מחקרית רבת אנפין ופעילות חינוכית רחבת היקף המגשימה את חזונו של מייסדו. אני זוכה מזה שנים רבות להימנות על סגל החוקרים של המכון ועל הצוות החינוכי שלו. שילוב ייחודי זה של לימוד והוראה, מחקר ועשייה חינוכית בתחומי ההתחדשות היהודית הוא פרי הגותו ועשייתו רבת השנים של דוד הרטמן. אני מוקיר תודה לנשיא המכון, הרב ד״ר דניאל הרטמן, על האמון והתמיכה לאורך השנים, לגב' חנה גילת, מנכלי״ת המכון ולחברי־עמיתי לעבודה החינוכית בתוכנית בארי, דניאל אלעזר ורני יגר. יחדיו אנו שותפים לעול החזון ולזכות שבהגשמתו. זו גם ההזדמנות להודות לדב אלבוים, עורך הספר ומי שהקים את הוצאת ״בית־יצירה עברית״. אני גאה על מקומו של ספרי במדף הספרים של הוצאה זו ועל השותפות במהלך התרבותי הרחב והמעמיק של תנועת ההתחדשות היהודית בישראל.

2. דוד הרטמן, עשה לבך חדרי חדרים (תל־אביב, תשס״ה) עמ' 99.