נחמה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
נחמה
הוספה למועדפים
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

חיותה דויטש

חיותה דויטש (נולדה ב-17 בספטמבר 1960 בתל אביב) היא סופרת ועורכת ישראלית.

דויטש למדה באולפנת כפר פינס, במכללת בית וגן, בבית הספר לקולנוע מעלה, באוניברסיטה העברית, באוניברסיטת בר-אילן. ובמרכז האקדמי בית מורשה בירושלים להכשרת מנהיגות יהודית ציונית. את עיסוקה בכתיבה החלה בכתב העת לילדים אותיות בשנת 1983. בשנים 1997-1999 ערכה את אותיות ואת סוכריות. ערכה את מדור הספרות וההגות בשבועון "הצופה" והייתה סגנית עורך ב"נקודה". כתבה מאמרי פובליציסטיקה בבמות שונות - בהן עיתון "הצופה", "מקור ראשון", ynet,‏ nrg יהדות.
בשנים 2005-2002 כיהנה כחברת מועצת הרשות השנייה. הייתה ממייסדות ארגון קולך וכיהנה מספר שנים כחברת הוועד המנהל של הארגון.
דויטש השלימה דוקטורט בנושא חכמים ומטרונות בשנת 2011 במחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר-אילן.
כיום משמשת כמנהלת מחלקת ההוצאה לאור של בית מורשה ועורכת את כתב העת אקדמות.

נושאים

תקציר

השנה היא 1914. בנמל העיר ריגה עוגנות אוניות המשא ברציף. באוויר מנשבות רוחות מלחמה. בדרך היורדת אל הנמל מהלכים להם נחמה וישעיהו, הוא כבן אחת-עשרה והיא בת שמונה וחצי. זוהי שעת הטיול שלהם בעולם "בית-הספר-של-בית" שיצרו עבורם הוריהם. כעבור תשע-עשרה שנה, לאחר שהשלימה את לימודיה האקדמיים וקיבלה תואר דוקטור, עלתה נחמה ארצה: אישה צעירה בכובע ברט. בתוך שנים אחדות הפכה לאחת הדמויות החשובות והמשפיעות בעולם החינוך והוראת התנ"ך בארץ ובעולם היהודי כולו. הספר מגולל את סיפור חייה של פרופ' נחמה ליבוביץ ומאיר זוויות שונות, חלקן חדשות ולא ידועות, בחייה המקצועיים והפרטיים. מתוך סיפורה שלה עולה גם סיפורם של האנשים והנשים שנטלו חלק בחייה, ביניהם אישי ציבור, מורים ומנהיגים, ושל המאבקים הרעיוניים והפוליטיים שהתחוללו סביב לימוד התנ"ך והתמורות שחלו בו בעשרות השנים האחרונות. נחמה חיה כל ימיה בצניעות גמורה, ולמרות הספרים שכתבה, הפרסים שזכתה בהם ותאריה האקדמאיים, קראו לה כולם בפשטות, "נחמה". מאות ואלפי תלמידים היו לה, רבים מהם לא פגשה כלל, אלא באמצעות הדואר, במסגרת המפעל הנדיר ויוצא הדופן שהגתה וביצעה: הפצת עלונים ובהם שאלות עיון ומחשבה בנושא פרשת השבוע. במשך שלושים שנה שלחה נחמה את עלוניה לכל המעוניין בכך, ללא הבדל השכלה, גיל או מעמד: דתיים וחילוניים, אנשי עיר וחברי קיבוץ, נשים וגברים, זקנים וצעירים. "יש אדם אחד, אישה אחת, הראויה ליטול עליה את משימת כתיבתו של פירוש חדש לתורה בדורנו: ד"ר נחמה ליבוביץ, היא יכולה וצריכה לתת לנו את הפירוש החסר לנו." (פרופ' אפרים אלימלך אורבך ז"ל) חיותה דויטש (1960) גרה בגוש עציון. עורכת כתב-העת אקדמות ומנהלת ההוצאה לאור בבית מורשה בירושלים, עורכת מדור הספרות וההגות של עיתון הצופה. ספריה הקודמים: פגישה בבקעת גינוסר, (1999); נוח בצ'יינהטאון, קין בקסנדו – על דת ומוסר בקולנוע (2000).

פרק ראשון

פרק א

שורשים בקורלנד

 

צוואה ושידוך

 

בעשרה בטבת של שנת תר"ט (1849), יושב ליד שולחנו איש וכותב צוואה. הוא כותב, "יתגבר לקום בבוקר לעבודת בוראו... לברך ברכת התורה בכוונה וללמוד לשמה כפי מה שחננו ה'... לעבור על מידותיו. להיות סבלן מן הנעלבים ואין עולבים שומעין חרפתם ואין משיבים." שמו משה יהושע זליג הכהן. מחשבותיו וזיכרונותיו נושאים אותו אל אביו, הסוחר העשיר מנחם מנדל, שאִפשר את לימודיו בישיבת וולוז'ין. בשנות חייו ראה משה יהושע זליג אנשים נאבקים על משרת רב העיר בעולם שאפשרויותיו מצומצמות. בזכות אביו יכול היה לשבת בישיבה, ללמוד בלי עול ודאגות פרנסה ולימים להתמנות לרבה של העיר האזינפוט אשר בחבל קורלנד, לטביה.
מנחם מנדל האב, ובנו ר' משה יהושע זליג הכהן הם החוליה הקדומה ביותר בשושלת המשפחתית של נחמה הידועה לנו. "איש צדיק היה בקורלאנד ושמו מנחם מנדל הכהן" - מתאר אותו לוי אווצינסקי, בספרו על תולדות התיישבות היהודים בקורלנד, ומוסיף: "קצין, נגיד, ובעל אחוזה." ספרו של אווצינסקי מספק הצצה לעולם היהודי הלטבי בקורלנד, ששם מצויים שורשי משפחתה של נחמה.
קורלנד, השוכנת בלטביה הרוסית, היתה בעבר מחוז גרמני. עובדה זו מסבירה את הקשר של תושבי המקום - כולל משפחתה של נחמה - לתרבות הגרמנית ולשפתה. התיישבות היהודים בקורלנד החלה מאמצע המאה השש עשרה. "אף שלא נשפכו דם ישראל בקורלאנד ופרעות לא נעשו בהם," כותב אווצינסקי, "בכל זאת רבות סבלו היהודים שמה עד שהשיגו רישיון לשבת ולסחור בה. תמיד היו שרויים באימה ופחד, בכל עת ושעה היו נכונים לשמוע גזירת גירוש אותם ממקום ישיבתם אשר היה אז חזון לא נפרץ, כי משנת 1682 עד 1778 נגזרו גזירות כאלה ערך שש עשר פעמים." המסחר נשאר עיסוקם המרכזי של יהודי קורלנד גם במאות השנים שיבואו.
בתחילת המאה התשע עשרה למד סבי סבתה של נחמה, משה יהושע זליג, בישיבת וולוז'ין, "אם הישיבות". ראש הישיבה ומייסדה, הרב חיים איצקוביץ, הידוע יותר בשם ר' חיים מוולוז'ין, היה מחשובי תלמידיו של הגאון מווילנה (הגר"א). הנהגותיו ותפיסותיו של הגר"א הטביעו את חותמן בהנהגותיו של משה יהושע זליג ובהנהגות משפחתו אחריו. בשנת 1839 התמנה כאמור ר' משה יהושע זליג לרבה של העיר האזינפוט וכיהן בתפקיד זה שלוש עשרה שנה, עד נסיעתו בשנת 1852 לארץ ישראל. הוא נפטר כשנה לאחר מכן, ט"ו באב תרי"ג (1853) ונקבר בהר הזיתים.
ארבע שנים קודם לכן, עדיין בהאזינפוט, מפעים אותו חזון הנסיעה לארץ ישראל, כשהוא יושב וכותב את צוואתו ומעצב בסעיפיה הרבים דמות אדם המסתפק במועט, ומתרחק מהנאות העולם הזה:

לאכול פחות מכדי שביעה, להתרחק מחרם ושבועה, לעשות צוואה בעת שהוא בריא וחזק בזך שכלו, להכין תכריכים, לא לילך בקומה זקופה, לא לדאוג כלל בשום מילי דעלמא רק לעשות לפי שכלו על פי הדברי תורה, להתנהג בדרך ענווה, לקיים "בכל דרכיך דעהו", להסתיר כל מעשים טובים... לכבד אביו ואמו בכל דבר אפשרי... לחנך במִדת השתוות כדומה שיהיה שווה לו הגנות והשבח, הצער והשמחה, הנגע והעונג.

את דבריו מנסח משה יהושע זליג כמשורר. את סדר היום הוא משרטט - כמעט מכתיב - לבניו ולצאצאיו אחריו בדייקנות של מתמטיקאי:

סדר קביעת זמן של מעת לעת בליל חצי שעה תיקון חצות, א' שעה משניות, א' שעה חומש, א' שעה פסוק, חצי שעה מדרש, חצי שעה דקדוק, חצי שעה עין יעקב, חצי שעה קבלה, א' שעה תפילת שחרית בצִבור, א' שעה פוסק, ג' שעה גמרא, חצי שעה מוסר, חצי שעה מחקר, חצי שעה דרוש, חצי שעה תכונה, חצי שעה כתיבה וחשבון, חצי שעה נקיות, חצי שעה תפִלת מנחה. שלשה שעות מלאכה או משא ומתן, א' שעה של כל אכילות היום של מעת לעת, חצי שעה תפילת ערבית, חצי שעה מנוחה, חמשה שעות שינה, וכל אחד יחלק הזמן של מעת לעת, היינו כ"ד שעות לפי עניָנו וצרכו וכֹחו ובריאותו.

יש משהו חזק ומלא עוצמה, גם קורטוב של פטרונות, באדם הקובע לעצמו ולבאים אחריו את סדר יומם, כאילו אין דבר המתרחש מחוצה להם שעלול לעכבם. כותב הצוואה צייר לנגד עיניו עולם רגוע ושלֵו, נטול מלחמות וטלטלות, עולם המניח לצאצאיו לחיות בסדר יום קפדני ומדוקדק עד מאוד. איזו תמימות מופלאה.
ושמא לא תמימות כאן, אלא ניסיון נוגע ללב להעניק לצאצאים אלמונים אלה חוט שדרה קבוע, יומי, שיהווה עבורם עוגן אחיזה גם בסערות החיים שיבואו. האם העלה על דעתו שהצוואה תשרוד מאה ושישים שנה של מהפכות ומלחמות, ושצאצאיו ישמרו אותה ויעבירוה לצאצאיהם שלהם, בני המאה העשרים ואחת, שנים רבות כל כך אחרי שכתב אותה? האם דמיין את נכדת נכדתו מקיימת בעצמה סעיפים רבים כל כך מתוך הצוואה הזו, בין אם ביודעין ובין אם לא? "ולעיין גם על כל בני ביתו וכל אנשי עירו עד שידו מגעת להדריכם בדרך הטוב והישר, כדין וכדת."
השפעת השנים שלמד בישיבת וולוז'ין ניכרת במשפטים המדודים שהוא ממשיך וכותב בצוואתו:

להתלמד איזה מסכת או שאר דברי תורה עד שיהיה שגור בעל פה בכדי ללמוד ולהרהר בזה בדרך ובזמן אכילה ובחשיכה ובשעת מלאכה במקומות שאינו יכול לראות בספרים לכל הפחות לחשוב תמיד בשם ה'... חוץ מדבר ההכרחי לא להרהר ולא לדבר רק בדברי תורה.

וכמו ללמד על סדרי העדיפויות שלו מבקש ר' משה יהושע זליג מבניו בסוף הצוואה להעניק סך של שלושים זלוטי לישיבת וולוז'ין וסכום זהה לשליח לארץ ישראל. לבסוף תיכתב גם הבקשה שהשלכותיה הרחיקו לכת ביותר - לדבר עם הילדים עברית. לדאוג לכך ששפת אמם תהיה עברית:

אם אפשר תיכף שיתחילו בניכם לדבר לחנכם בלשון הקודש להרגילם בזה, כמו מוטטער שפראכע [שפת אם], ולצוות גם כן ליוצאי חלצי שגם הם יתנהגו כן דור אחר דור עד עולם, זה יהיה פעולה גדולה בכל הדברי תורה...

מדבריו של הכותב ניכר שהבין את גודל הבקשה ואת תוצאותיה האפשריות. "זה יהיה פעולה גדולה בכל הדברי תורה," הוא כותב, כאילו יכול היה לצפות למרחוק לעולמם של נכדי נכדתו ולראות אילו גידולים עומדים לצאת מערוגת העברית הזו. שפת הדיבור בלטביה היתה גרמנית. לטבית היתה שפתם של האיכרים. במשפחת ליבוביץ דיברו עברית וגידלו את הילדים בעברית, כמאמר הצוואה. קשה להפריז בחשיבותה של עובדה זו ובהשפעתה על חייהם של נחמה ושל אחיה ישעיהו.
הצוואה נדפסה בקניגסברג על ידי השותפים ר' טוביה הכהן אפרתי ור' יוסף בעקקער זמן לא רב אחרי שנכתבה על ידי סבי סבתה של נחמה. עותקים מצולמים שלה נמצאים בידי צאצאי משפחת ליבוביץ עד היום. קריאה בעיון מלמדת: לא רק תכניה של הצוואה - אהבת התורה, אהבת ארץ ישראל ושליטה מלאה בעברית גם בגולה - עברו בעורקי המשפחה, אלא גם רוחה: אותו תמהיל של קפדנות דייקנית, דרישות מוסריות ומצפוניות גבוהות מאוד, ושמץ של פיוטיות. זמן מה אחרי שנשלמה כתיבתה, עלה ר' משה יהושע זליג לארץ ישראל.
למשה יהושע זליג הכהן נולדו בנים ובנות. לאחד מבניו, אוריה שמו, היתה בת ושמה רייזל. משבגרה רייזל הוצע למשפחה שידוך הולם: אליה מאיר ליבוביץ, בנו של ר' משה יהושע ליבוביץ שהיה רבהּ של העיר טלסן המצויה אף היא בחבל קורלנד, לא הרחק מהאזינפוט. שם אמו של החתן - נחמה (לבית ליפשיץ) ועל שמה תיקרא יום אחד נינתה - נחמה ליבוביץ, נכדתם של רייזל ואליה מאיר ליבוביץ, בת בנם מרדכי.
ובינתיים, בידה של רייזל הצעירה איגרת מארץ ישראל, ששלח סבה למשפחתו בהאזינפוט ובה סיפורי ייסורים ועלילות גבורה המאפיינים את כותבי סיפורי המסעות לארץ ישראל. האם הציתה האיגרת את דמיונם של צאצאיו באופן שהצו לעלות ארצה נטבע בתודעתם? נוכל לדמיין את רייזל, נכדתו של משה יהושע זליג, קוראת את האיגרת לחתנהּ המיועד; מספרת על גלגוליו של הסב, שירד בספינה עד קניגסברג, ומשם בספינה אחרת לשטָטין, ומשם במסילת ברזל עד ברלין, ומברלין לווינה ומווינה עד טריאסט. ואיך "התגברו בעזרת ה'" על מחלה שתקפה שם את אשתו והמשיכו בדרכם למרות המכשולים השונים. אחד עשר יום המתינו בטריאסט, ומשם שטו על סיפונה של ספינה תשעה ימים, לעיר איזמיר: "ובתוך הזמן הזה היה לנו רוח סערה גדולה יותר מכ"ד שעות ועבר עלינו גלי הים בפחד ורעדה גדולה עד מאוד." ומשם שטו לביירות, ושם ישבו עד אחרי סוכות, עד שהצטרפו לקבוצה שמגמת פניה "לילך לירושלים על חמורים דרך עיר צפת, ולא להמתין עוד על ה'דאמפף ספינה' [ספינת קיטור]". ושם, בדרך לצפת, נטשה אותו החבורה לפתע: "נשארתי לבדי בין האבנים והרים הגבוהים רוכב על החמור ולא יכולתי לראות את עין הארץ כעיוור, וצעקתי בקול מר לבני החברותה להמתין עלי ולא השיבו ולא השגיחו עלי. אפילו האנשים אשר עשיתי עמהם טובות הרבה, והתחלתי למשש האבנים כעיור בצהריים בלב נשבר ונדכא. ובתוך כך בא אצלי איש תוגר [ערבי] והתחיל להכעיסנו ונטל ממני את הקאפליש שלי והניח אותי בקלות ראש... ודיבר עמי דברים אשר לא ידעתי לשונו והלך לדרכו, ואמרתי ווידוי והתפללתי לה' מקירות לבבי לעזרני גם מצרה הזה... ולא ידעתי כוונתו של התוגר אם לבוז אם להרוג אותי ח"ו ר"ל, וכאשר הלך ממני ירדתי מהחמור ונהגתי אותו בידי אחת ובידי השנית חפשתי איזה שביל למצוא עד שאהובתי זוגתי ראתה שאינני באתה לנגדי ברגליה, וחמורה נטתה מן הדרך..."
והחתן אליה מאיר מקשיב בחיוך לעלילות הסב והסבתא המסופרות בלשון החיה הזו, המתובלת בניבים מהמקורות, מעלים עיניו מהסומק שעלה בלחיי כלתו כשביטאה בשפתיה את הכינוי שבו כינה סבה את סבתה - "אהובתי זוגתי" ושומר את הדברים בלבו. יבוא יום, הוא חולם, וייסע גם הוא לארץ ישראל עם אשתו לעתיד היושבת פה לפניו, ומכתב סבה בידה. וכי איך יכול היה לדעת באותה שעה שכך בדיוק יעשה, למעט דבר אחד: את אשתו לא ייקח עמו.
 

חיותה דויטש

חיותה דויטש (נולדה ב-17 בספטמבר 1960 בתל אביב) היא סופרת ועורכת ישראלית.

דויטש למדה באולפנת כפר פינס, במכללת בית וגן, בבית הספר לקולנוע מעלה, באוניברסיטה העברית, באוניברסיטת בר-אילן. ובמרכז האקדמי בית מורשה בירושלים להכשרת מנהיגות יהודית ציונית. את עיסוקה בכתיבה החלה בכתב העת לילדים אותיות בשנת 1983. בשנים 1997-1999 ערכה את אותיות ואת סוכריות. ערכה את מדור הספרות וההגות בשבועון "הצופה" והייתה סגנית עורך ב"נקודה". כתבה מאמרי פובליציסטיקה בבמות שונות - בהן עיתון "הצופה", "מקור ראשון", ynet,‏ nrg יהדות.
בשנים 2005-2002 כיהנה כחברת מועצת הרשות השנייה. הייתה ממייסדות ארגון קולך וכיהנה מספר שנים כחברת הוועד המנהל של הארגון.
דויטש השלימה דוקטורט בנושא חכמים ומטרונות בשנת 2011 במחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר-אילן.
כיום משמשת כמנהלת מחלקת ההוצאה לאור של בית מורשה ועורכת את כתב העת אקדמות.

עוד על הספר

נושאים

נחמה חיותה דויטש

פרק א

שורשים בקורלנד

 

צוואה ושידוך

 

בעשרה בטבת של שנת תר"ט (1849), יושב ליד שולחנו איש וכותב צוואה. הוא כותב, "יתגבר לקום בבוקר לעבודת בוראו... לברך ברכת התורה בכוונה וללמוד לשמה כפי מה שחננו ה'... לעבור על מידותיו. להיות סבלן מן הנעלבים ואין עולבים שומעין חרפתם ואין משיבים." שמו משה יהושע זליג הכהן. מחשבותיו וזיכרונותיו נושאים אותו אל אביו, הסוחר העשיר מנחם מנדל, שאִפשר את לימודיו בישיבת וולוז'ין. בשנות חייו ראה משה יהושע זליג אנשים נאבקים על משרת רב העיר בעולם שאפשרויותיו מצומצמות. בזכות אביו יכול היה לשבת בישיבה, ללמוד בלי עול ודאגות פרנסה ולימים להתמנות לרבה של העיר האזינפוט אשר בחבל קורלנד, לטביה.
מנחם מנדל האב, ובנו ר' משה יהושע זליג הכהן הם החוליה הקדומה ביותר בשושלת המשפחתית של נחמה הידועה לנו. "איש צדיק היה בקורלאנד ושמו מנחם מנדל הכהן" - מתאר אותו לוי אווצינסקי, בספרו על תולדות התיישבות היהודים בקורלנד, ומוסיף: "קצין, נגיד, ובעל אחוזה." ספרו של אווצינסקי מספק הצצה לעולם היהודי הלטבי בקורלנד, ששם מצויים שורשי משפחתה של נחמה.
קורלנד, השוכנת בלטביה הרוסית, היתה בעבר מחוז גרמני. עובדה זו מסבירה את הקשר של תושבי המקום - כולל משפחתה של נחמה - לתרבות הגרמנית ולשפתה. התיישבות היהודים בקורלנד החלה מאמצע המאה השש עשרה. "אף שלא נשפכו דם ישראל בקורלאנד ופרעות לא נעשו בהם," כותב אווצינסקי, "בכל זאת רבות סבלו היהודים שמה עד שהשיגו רישיון לשבת ולסחור בה. תמיד היו שרויים באימה ופחד, בכל עת ושעה היו נכונים לשמוע גזירת גירוש אותם ממקום ישיבתם אשר היה אז חזון לא נפרץ, כי משנת 1682 עד 1778 נגזרו גזירות כאלה ערך שש עשר פעמים." המסחר נשאר עיסוקם המרכזי של יהודי קורלנד גם במאות השנים שיבואו.
בתחילת המאה התשע עשרה למד סבי סבתה של נחמה, משה יהושע זליג, בישיבת וולוז'ין, "אם הישיבות". ראש הישיבה ומייסדה, הרב חיים איצקוביץ, הידוע יותר בשם ר' חיים מוולוז'ין, היה מחשובי תלמידיו של הגאון מווילנה (הגר"א). הנהגותיו ותפיסותיו של הגר"א הטביעו את חותמן בהנהגותיו של משה יהושע זליג ובהנהגות משפחתו אחריו. בשנת 1839 התמנה כאמור ר' משה יהושע זליג לרבה של העיר האזינפוט וכיהן בתפקיד זה שלוש עשרה שנה, עד נסיעתו בשנת 1852 לארץ ישראל. הוא נפטר כשנה לאחר מכן, ט"ו באב תרי"ג (1853) ונקבר בהר הזיתים.
ארבע שנים קודם לכן, עדיין בהאזינפוט, מפעים אותו חזון הנסיעה לארץ ישראל, כשהוא יושב וכותב את צוואתו ומעצב בסעיפיה הרבים דמות אדם המסתפק במועט, ומתרחק מהנאות העולם הזה:

לאכול פחות מכדי שביעה, להתרחק מחרם ושבועה, לעשות צוואה בעת שהוא בריא וחזק בזך שכלו, להכין תכריכים, לא לילך בקומה זקופה, לא לדאוג כלל בשום מילי דעלמא רק לעשות לפי שכלו על פי הדברי תורה, להתנהג בדרך ענווה, לקיים "בכל דרכיך דעהו", להסתיר כל מעשים טובים... לכבד אביו ואמו בכל דבר אפשרי... לחנך במִדת השתוות כדומה שיהיה שווה לו הגנות והשבח, הצער והשמחה, הנגע והעונג.

את דבריו מנסח משה יהושע זליג כמשורר. את סדר היום הוא משרטט - כמעט מכתיב - לבניו ולצאצאיו אחריו בדייקנות של מתמטיקאי:

סדר קביעת זמן של מעת לעת בליל חצי שעה תיקון חצות, א' שעה משניות, א' שעה חומש, א' שעה פסוק, חצי שעה מדרש, חצי שעה דקדוק, חצי שעה עין יעקב, חצי שעה קבלה, א' שעה תפילת שחרית בצִבור, א' שעה פוסק, ג' שעה גמרא, חצי שעה מוסר, חצי שעה מחקר, חצי שעה דרוש, חצי שעה תכונה, חצי שעה כתיבה וחשבון, חצי שעה נקיות, חצי שעה תפִלת מנחה. שלשה שעות מלאכה או משא ומתן, א' שעה של כל אכילות היום של מעת לעת, חצי שעה תפילת ערבית, חצי שעה מנוחה, חמשה שעות שינה, וכל אחד יחלק הזמן של מעת לעת, היינו כ"ד שעות לפי עניָנו וצרכו וכֹחו ובריאותו.

יש משהו חזק ומלא עוצמה, גם קורטוב של פטרונות, באדם הקובע לעצמו ולבאים אחריו את סדר יומם, כאילו אין דבר המתרחש מחוצה להם שעלול לעכבם. כותב הצוואה צייר לנגד עיניו עולם רגוע ושלֵו, נטול מלחמות וטלטלות, עולם המניח לצאצאיו לחיות בסדר יום קפדני ומדוקדק עד מאוד. איזו תמימות מופלאה.
ושמא לא תמימות כאן, אלא ניסיון נוגע ללב להעניק לצאצאים אלמונים אלה חוט שדרה קבוע, יומי, שיהווה עבורם עוגן אחיזה גם בסערות החיים שיבואו. האם העלה על דעתו שהצוואה תשרוד מאה ושישים שנה של מהפכות ומלחמות, ושצאצאיו ישמרו אותה ויעבירוה לצאצאיהם שלהם, בני המאה העשרים ואחת, שנים רבות כל כך אחרי שכתב אותה? האם דמיין את נכדת נכדתו מקיימת בעצמה סעיפים רבים כל כך מתוך הצוואה הזו, בין אם ביודעין ובין אם לא? "ולעיין גם על כל בני ביתו וכל אנשי עירו עד שידו מגעת להדריכם בדרך הטוב והישר, כדין וכדת."
השפעת השנים שלמד בישיבת וולוז'ין ניכרת במשפטים המדודים שהוא ממשיך וכותב בצוואתו:

להתלמד איזה מסכת או שאר דברי תורה עד שיהיה שגור בעל פה בכדי ללמוד ולהרהר בזה בדרך ובזמן אכילה ובחשיכה ובשעת מלאכה במקומות שאינו יכול לראות בספרים לכל הפחות לחשוב תמיד בשם ה'... חוץ מדבר ההכרחי לא להרהר ולא לדבר רק בדברי תורה.

וכמו ללמד על סדרי העדיפויות שלו מבקש ר' משה יהושע זליג מבניו בסוף הצוואה להעניק סך של שלושים זלוטי לישיבת וולוז'ין וסכום זהה לשליח לארץ ישראל. לבסוף תיכתב גם הבקשה שהשלכותיה הרחיקו לכת ביותר - לדבר עם הילדים עברית. לדאוג לכך ששפת אמם תהיה עברית:

אם אפשר תיכף שיתחילו בניכם לדבר לחנכם בלשון הקודש להרגילם בזה, כמו מוטטער שפראכע [שפת אם], ולצוות גם כן ליוצאי חלצי שגם הם יתנהגו כן דור אחר דור עד עולם, זה יהיה פעולה גדולה בכל הדברי תורה...

מדבריו של הכותב ניכר שהבין את גודל הבקשה ואת תוצאותיה האפשריות. "זה יהיה פעולה גדולה בכל הדברי תורה," הוא כותב, כאילו יכול היה לצפות למרחוק לעולמם של נכדי נכדתו ולראות אילו גידולים עומדים לצאת מערוגת העברית הזו. שפת הדיבור בלטביה היתה גרמנית. לטבית היתה שפתם של האיכרים. במשפחת ליבוביץ דיברו עברית וגידלו את הילדים בעברית, כמאמר הצוואה. קשה להפריז בחשיבותה של עובדה זו ובהשפעתה על חייהם של נחמה ושל אחיה ישעיהו.
הצוואה נדפסה בקניגסברג על ידי השותפים ר' טוביה הכהן אפרתי ור' יוסף בעקקער זמן לא רב אחרי שנכתבה על ידי סבי סבתה של נחמה. עותקים מצולמים שלה נמצאים בידי צאצאי משפחת ליבוביץ עד היום. קריאה בעיון מלמדת: לא רק תכניה של הצוואה - אהבת התורה, אהבת ארץ ישראל ושליטה מלאה בעברית גם בגולה - עברו בעורקי המשפחה, אלא גם רוחה: אותו תמהיל של קפדנות דייקנית, דרישות מוסריות ומצפוניות גבוהות מאוד, ושמץ של פיוטיות. זמן מה אחרי שנשלמה כתיבתה, עלה ר' משה יהושע זליג לארץ ישראל.
למשה יהושע זליג הכהן נולדו בנים ובנות. לאחד מבניו, אוריה שמו, היתה בת ושמה רייזל. משבגרה רייזל הוצע למשפחה שידוך הולם: אליה מאיר ליבוביץ, בנו של ר' משה יהושע ליבוביץ שהיה רבהּ של העיר טלסן המצויה אף היא בחבל קורלנד, לא הרחק מהאזינפוט. שם אמו של החתן - נחמה (לבית ליפשיץ) ועל שמה תיקרא יום אחד נינתה - נחמה ליבוביץ, נכדתם של רייזל ואליה מאיר ליבוביץ, בת בנם מרדכי.
ובינתיים, בידה של רייזל הצעירה איגרת מארץ ישראל, ששלח סבה למשפחתו בהאזינפוט ובה סיפורי ייסורים ועלילות גבורה המאפיינים את כותבי סיפורי המסעות לארץ ישראל. האם הציתה האיגרת את דמיונם של צאצאיו באופן שהצו לעלות ארצה נטבע בתודעתם? נוכל לדמיין את רייזל, נכדתו של משה יהושע זליג, קוראת את האיגרת לחתנהּ המיועד; מספרת על גלגוליו של הסב, שירד בספינה עד קניגסברג, ומשם בספינה אחרת לשטָטין, ומשם במסילת ברזל עד ברלין, ומברלין לווינה ומווינה עד טריאסט. ואיך "התגברו בעזרת ה'" על מחלה שתקפה שם את אשתו והמשיכו בדרכם למרות המכשולים השונים. אחד עשר יום המתינו בטריאסט, ומשם שטו על סיפונה של ספינה תשעה ימים, לעיר איזמיר: "ובתוך הזמן הזה היה לנו רוח סערה גדולה יותר מכ"ד שעות ועבר עלינו גלי הים בפחד ורעדה גדולה עד מאוד." ומשם שטו לביירות, ושם ישבו עד אחרי סוכות, עד שהצטרפו לקבוצה שמגמת פניה "לילך לירושלים על חמורים דרך עיר צפת, ולא להמתין עוד על ה'דאמפף ספינה' [ספינת קיטור]". ושם, בדרך לצפת, נטשה אותו החבורה לפתע: "נשארתי לבדי בין האבנים והרים הגבוהים רוכב על החמור ולא יכולתי לראות את עין הארץ כעיוור, וצעקתי בקול מר לבני החברותה להמתין עלי ולא השיבו ולא השגיחו עלי. אפילו האנשים אשר עשיתי עמהם טובות הרבה, והתחלתי למשש האבנים כעיור בצהריים בלב נשבר ונדכא. ובתוך כך בא אצלי איש תוגר [ערבי] והתחיל להכעיסנו ונטל ממני את הקאפליש שלי והניח אותי בקלות ראש... ודיבר עמי דברים אשר לא ידעתי לשונו והלך לדרכו, ואמרתי ווידוי והתפללתי לה' מקירות לבבי לעזרני גם מצרה הזה... ולא ידעתי כוונתו של התוגר אם לבוז אם להרוג אותי ח"ו ר"ל, וכאשר הלך ממני ירדתי מהחמור ונהגתי אותו בידי אחת ובידי השנית חפשתי איזה שביל למצוא עד שאהובתי זוגתי ראתה שאינני באתה לנגדי ברגליה, וחמורה נטתה מן הדרך..."
והחתן אליה מאיר מקשיב בחיוך לעלילות הסב והסבתא המסופרות בלשון החיה הזו, המתובלת בניבים מהמקורות, מעלים עיניו מהסומק שעלה בלחיי כלתו כשביטאה בשפתיה את הכינוי שבו כינה סבה את סבתה - "אהובתי זוגתי" ושומר את הדברים בלבו. יבוא יום, הוא חולם, וייסע גם הוא לארץ ישראל עם אשתו לעתיד היושבת פה לפניו, ומכתב סבה בידה. וכי איך יכול היה לדעת באותה שעה שכך בדיוק יעשה, למעט דבר אחד: את אשתו לא ייקח עמו.