ברגל
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ברגל
מכר
מאות
עותקים
ברגל
מכר
מאות
עותקים
5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

הנרי דויד ת'ורו

הנרי דייוויד תורו (באנגלית: Henry David Thoreau;‏ 12 ביולי 1817 - 6 במאי 1862), היה סופר ופילוסוף אמריקאי. תורו ידוע בעיקר בסירובו לשלם מס למדינה, בהברחת עבדים, ובספרו המפורסם "וולדן" שנכתב ב-1854.

תורו האמין כי אל לממשלות להעמיק את מעורבותן ושאף לצמצום רב ככל הניכר בפעילות הממשלות, למרות שהכיר בנחיצותן המסוימת. זאת הביע במסתו "אי ציות אזרחי".

תקציר

״הטבע הפראי הוא המשמר את החיים.״ (תורו)
 
״עלה בי רצון לומר כמה מילים בעד הטבע, בשבחי החופש המלא של חיי הפרא, לעומת החופש והתרבות שיש בקיום אזרחי גרידא – להסתכל לרגע על האדם כשוכן בעולמו החי כחלק בלתי נפרד מן הטבע, במקום לראותו כחבר בחברה האנושית. רוצה הייתי ללכת עד הקצה, ולומר אמירה שאין עמה פשרות, שהרי כבר רבים וטובים הם אלופי התרבות ואביריה: הכומר בקהילה והמורה בבית הספר, וכל אחד מכם דואג לכך איש איש בדרכו.
 
יצא לי במרוצת חיי לפגוש אך אדם אחד או שניים שהבינו לאמיתה את אמנות ההליכה, זאת אומרת את סוד הטיול הרגלי שהיה להם הכישרון הפנימי, אם אפשר לומר כך, להליכה לשם הליכה, לטיול לשם ההנאה שבעצם הדבר.
 
...זה סודו של הטיול המוצלח. אדם שיושב בשקט בביתו כל הימים עשוי להיות גדול הנוודים, בעוד המטייל האמיתי אינו נווד יותר מן הנהר המתפתל אנה ואנה, אך אינו פוסק לחפש בהתמדה את הדרך הקצרה ביותר אל הים."
 
(ברגל)
 
הנרי דיויד תורו, האיש שספריו ונאומיו הניעו את תנועות החזרה אל הטבע, החיים הפשוטים והאקולוגיה ״הירוקה״, היה אחד ממבשרי העידן החדש. הוא היה פעיל במאבק נגד העבדות באמריקה, סירב לתשלומי מס לא הוגן לממשל שאינו תקין (בספרו ״אי־ציות אזרחי״) ודגל בשמירה וחזרה אל הטבע הפראי (בספרו ״וולדן״). תורו הושפע בכתיבתו מידידו הקרוב, הסופר ראלף אמרסון ומהוגי דעות מערביים אחרים, אך דווקא ההשפעה של כתבים מזרחיים היא המייחדת אותו. הוא הסופר שהאדיר את תורות הבודהיזם והזן ושילבן בהגות האמריקאית בת זמנו.
 
״יצירת מופת שמקומה בספרייתו ובלבו של כל בן העידן החדש.״
 
(דר׳ ריצ׳ארד שפיגל, מחבר ״העולם האחרון״)

פרק ראשון

הנרי דיויד ת׳ורו נולד בשנת 1817 בניו אינגלנד, ארה״ב, מקום ששימר את המסורת האנגלית של מתיישביו הראשונים, והיה העתק משופר של המולדת הישנה, אנגליה. בית הוריו היה במחוז קונקורד שבמדינת מסצ׳וסטס, ות׳ורו גדל וחי את מרבית חייו בתחום זה, עיירה ״מתורבתת״ בלב הטבע הפראי. שם גם תמו חייו והוא חזר אל בוראו בשנת 1862, בהיותו בן 45 בלבד.
אביו, ג׳ון תורו, יצרן עפרונות במקצועו, קרא לבנו בשמו של דוד שנפטר. סבו, אסא דנבר, היה אחד ממנהיגי הסטודנטים בהרווארד שהנהיגו את ״מרידת החמאה״ כנגד שלטונות האוניבסיטה. היו להנרי אח ואחות בוגרים ממנו, ואחות צעירה.
בית המשפחה עומד עדיין על תלו בקונקורד, ולפני מספר שנים שופץ והפך להיות לאתר זיכרון להנרי דיויד ת׳ורו.
ת׳ורו למד ב״הרווארד קולג׳״ מגיל 16, במשך ארבע שנים, כשהוא מתמקד בלימוד תורת הנאום, תרבות קלאסית (בעיקר יוון ורומי), פילוסופיה, מתמטיקה ומדעים. אולם כשסיים את לימודיו לא המשיך הנרי דיויד להתמחות באחד המקצועות המבוקשים, כרפואה או חוק, אלא בחר לסיים את לימודיו ופנה ללמד בבית ספר תיכון, כמורה מן המניין. באותו זמן גם פגש את מי שעתיד היה להיות מורהו לחיים, מנטור ופטרון, ויותר מכל ידיד קרוב לת׳ורו — רלף אמרסון. אמרסון היה מבוגר מת׳ורו ב־15 שנים, ובזמן שהכירו השניים כבר היה לאחר פרסום ספרו ״טבע״. ת׳ורו התגורר בביתו של אמרסון משנת 1841 ועד שנת 1844, ובתקופה זו פתח לפניו ידידו המפורסם את הצוהר לכתיבה, ועודד אותו בצעדיו הראשונים לקראת היותו ״פילוסוף הטבע״ ו״...אדם שהוא... אות ומופת של מלומד אמריקאי, שהמסורת (האירופאית) והטבע הפראי (האמריקאי) קרצו את חותמם בו״, כפי שהציג אותו אמרסון בפני מכריו.
 
הדרך הטובה ביותר לרכוש לעצמך חבר היא להיות חבר לאחר. עשה עצמך דרוש למישהו והנה לך חבר.
קל לחיות בעולם, אם תנהג כמצוות חוקיו וכלליו. 
קל לחיות בבדידות על פי מצוות לבך שלך. 
גדול הוא האדם הנשמע למצוות לבו שלו — בתוך המון סואן.
אל תלך להיכן שמוביל השביל.
לך היכן שאין שביל והשאר מאחוריך דרך לאחרים.
(רלף וולדו אמרסון)
 
פרנק האריס, ביוגרף, סופר ורודף תענוגות, שהכיר את משפחת אמרסון היטב, טען בספרו ״חיי ואהבותיי״ כי בין ת׳ורו לבין אמרסון היו יחסים הומוסכסואליים, ות׳ורו ניסה להסתיר זאת בחיזור מגושם אחר לידיה ג׳קסון אמרסון, אישתו של הפילוסוף. החוקרים חלוקים בדבר מיניותו של ת׳ורו, ואף שידוע כי הציע נישואים לאישה אחת, ונדחה על ידי אישה אחרת, עדיין ישנם ויכוחים אם היה הומוסכסואל, ביסכסואל או א־מיני. מרבית החוקרים מאמינים גם כי הנתק בין ת׳ורו לאמרסון אירע בשל סכסוך כספי, כיוון שאמרסון סיבך את ידידו בחובות לבית דפוס מקומי. רק כעבור כשלוש שנים חודש קשר הידידות בין שני פילוסופי־הטבע הדגולים.
בשנת 1844 חזר ת׳ורו לבית הוריו, ונטל חלק בעבודת ייצור העפרונות בבית המלאכה המשפחתי. הנרי ת׳ורו שיפר את הליך הייצור של העפרונות, ובעיקר הקפיד על חיפוש מקורות לגרפיט משובחת ולטיט מתאים. שיטוטיו הרבים באיזורי הטבע הפראי במדינתו הם שהנביטו את הרעיונות למרבית ספריו. לצערו, שיטוטים אלו ומדורה שהדליק ביער גרו גם לשריפת ענק, שהשמידה מאות אקרים רבועים של יער. במקביל לעיסוקו במפעל המשפחתי, לימד ת׳ורו בבית ספר יסודי.
בשנת 1842 מת אביו של הנרי דיויד ממחלת הצפדת, לאחר שחתך את עצמו בזמן גילוח. זו אולי הסיבה שת׳ורו הקפיד מאז לגדל זקן עבות, אף שרצה — ואף ביטא זאת — להיות ״חלק לחיים ונאה״ כמו ידידו אמרסון.
בשנת 1845 החליט ת׳ורו להתבודד ליד אגמון וולדן, ולחיות חיים צנועים, מספקים, בטבע הפראי. הוא חי במשך ארבע שנים כמעט, חיים פשוטים ומבודדים, וגיבש את הגותו שם. אולם גם במשך שנים אלו חזר מדי פעם אל בית ידידו אמרסון כדי ״להטעין את נפשו במטען אינטלקטואלי״.
הנרי דיויד ת׳ורו החל לפרסם את הגותו, בדרך של נאומים, אגרות מכתבים, בשנת 1840, אולם עברו כ־15 שנה עד לצאתו של הספר ״המסחרי״ הראשון, וולדן, שראה אור בשנת 1854 והופץ בכל חנויות הספרים בניו אינגלנד. [בעברית ראה אור הספר בתרגומו של ראובן אבינעם, מבוא מאת שמעון הלקין. מוסד ביאליק, ירושלים, 1962. באותו ספר ישנה גם המסה ״מרי אזרחי״ בתרגום חנוך קלעי].
 
 
ספר מקסים זה ביסס באופן מדיי את מעמדו של ת׳ורו כפילוסוף, איש טבע, אקולוג והוגה דעות אמריקאי מקורי. בעקבות פרסום ספרו הפך להיות מרצה מבוקש לא רק בענייני ״טבע פראי״, אלא גם, ובעיקר, בנושאי זכויות אדם — ת׳ורו היה מהמתנגדים למוסד העבדות, התנגד למיסוי לא הוגן ללא תמורה, והרים קולו כנגד ממשל לא צודק. שיריו ומאמריו הודפסו בכל עיתון, רבעון או אסופה אמריקאית.
״ברגל, אמנות הטיול הרגלי״ הודפס כספר רק בשנת 1861, זמן קצר לפני מותו, אף שראשיתו עשר שנים קודם לכן. ספר זה משקף, למעשה, את עיקר תורתו של ת׳ורו והבנתו את הטבע הפראי ומקום האדם בו. ת׳ורו פרסם תחילה את הספר כהרצאה (כתובה), וקרא את תוכנו בהרצאות לסטודנטים, החל משנת 1852. מדי פעם שינה את הכתוב, לעיתים הוסיף פרקי שירה, לעיתים השמיט קטע זה או אחר. חוקרים מעידים כי נמצאו כתריסר נוסחים של יצירה זו לפני פרסומה ״הרשמי״. עד היום נחשב ספר צנוע זה ל״יהלום הנוצץ בכתיבתו של ת׳ורו... מעט המחזיק את המרובה... כל תורתו מוגשת לנו ברעננות טבעית של אדם החי את שהינו כותב וכותב את וכפי שהוא חי...״ כפי שמסכם זאת ד״ר ריצ׳ארד שפיגל, חוקר התרבות האמריקאית.
הנרי דיויד ת׳ורו המשיך לכתוב, להרצות, לחקור את תרבות ילידי־אמריקה ולחקור, מדעית, את חיי הטבע. הוא כתב עשרות מאמרים, ספרים ונאומים — רובם ראו אור בדפוס רק לאחר מותו — והשאיר אחריו מאות שירים ופואמות.
ת׳ורו סבל ממחלת השחפת במשך שנים, ובשנת 1860 נסע לדרומה של אמריקה, למדינות מיסיסיפי ולואיזיאנה, בתקווה כי שינוי האקלים ייטיב את בריאותו. אולם מצבו הבריאותי רק החמיר, והוא חזר לקונקורד ושם מצא את מותו בשנת 1862.
על שולחנו, לאחר מותו, נמצא כתב היד הערוך של היצירה ״העצים של (מדינת) מיין״, ספר מקסים ושובה לב שראה אור בדפוס שלוש שנים לאחר מותו.
הנרי דיויד ת׳ורו נקבר בנחלת הקבר של משפחת דנבר, לה היה שייך, אולם זמן קצר לאחר הקבורה הוצא ארונו על ידי ידידיו, ונקבר שנית בעיירת הולדתו, קונקורד, בבית הקברות ״סליפי הולו״, שם ישנה אחוזת קבר לבני משפחת ת׳ורו הקיימת עד היום.
בסוף הספר תמצאו מספר שירים, בהם ביטא ת׳ורו את יחסו לטבע (מקור ותרגום).
 
ברגל
הנרי דיויד ת'ורו
 
עלה בי רצון לומר כמה מילים בעד הטבע, בשבחי החופש המלא של חיי הפרא, לעומת החופש והתרבות שיש בקיום אזרחי גרידא — להסתכל לרגע על האדם כשוכן בעולמו החי, כחלק בלתי נפרד מן הטבע, במקום לראותו כחבר בחברה האנושית.
רוצה הייתי ללכת עד הקצה, ולומר אמירה שאין עמה פשרות, שהרי כבר רבים וטובים הם אלופי התרבות ואביריה: הכומר בקהילה והמורה בבית הספר, וכל אחד מכם דואג לכך איש איש בדרכו.
יצא לי במרוצת חיי לפגוש אך אדם אחד או שניים שהבינו לאמיתה את אמנות ההליכה, זאת אומרת, את סוד הטיול הרגלי — שהיה להם הכישרון הפנימי, אם אפשר לומר כך, להליכה לשם ההליכה, לטיול לשם ההנאה שבעצם הדבר. המילה האנגלית המתאימה, sauntering, היא מילה יפהפייה שמקורה ב״אותם אנשים שעתותיהם היו בידיהם, אשר נהגו בימי הביניים לשוטט בארץ ולבקש צדקה באמתלה של עלייה לרגל לארץ הקודש, a’ la Sainte Terre,״ עד שהילדים היו מצביעים עליהם וקוראים, ״הנה הולך Sainte־Terrer,״ עולה רגל, צליין של ארץ הקודש. אלה שאינם שמים פעמיהם לארץ הקודש, כמו שהם מתיימרים, הם אכן בטלנים ונוודים ותו לא, אנשים שכל הילוכם הוא שוטטות ריקה מטעם; אולם אלה שהולכים באמת מתוך כוונה לפגוש באותה ארץ קודש קסומה, הם ״עולי רגל״ במובן הטוב של המילה, שאליו אני מכוון את דברי.
אולם יש אשר רואים את המילה כנגזרת מהביטוי sans terre, שפירושו חסר אדמה או בית. במובנו החיובי של הביטוי כוונתו לומר שלאותו אדם אין בית מסוים אחד נבדל מאחרים, אלא הוא מרגיש את עצמו בבית במידה שווה בכל מקום.
ואכן, זה סודו של הטיול המוצלח. אדם שיושב בשקט בביתו כל הימים עשוי להיות גדול הנוודים, בעוד שהמטייל האמיתי אינו נווד יותר מן הנהר המתפתל אנה ואנה, אך אינו פוסק לחפש בהתמדה את הדרך הקצרה ביותר אל הים.
באשר לי, אני מעדיף את המובן הראשון, שהוא גם הנגזרת הלשונית הסבירה ביותר. שכן כל טיול רגלי הוא סוג של מסע צלב, מעין היענות פנימית לקולו של המתבודד הפרוש שבתוכנו, הקורא לנו לצאת ולכבוש מחדש את ארץ הקודש מידיהם של הכופרים.
אמת, נכון הדבר, איננו אלא צלבנים רפי־לב, אפילו הטיילים בני־ימינו שאינם יוצאים למסעות לא מוגבלים בזמן. טיולינו אינם אלא גיחות קצרות, שמשיבות אותנו בערבו של יום אל הכורסה הנוחה מול האח הבוער שממנה יצאנו. מחצית דרכנו היא אך שיבה על פעמינו. מחויבים אנו לצאת לטיול הקצר ביותר, פן תובילנו רוח ההרפתקה הבלתי גוועת למחוזות שאין מהם שיבה, נכונים לשלוח חזרה את לבנו החנוט כשריד לממלכתנו השוממה. אך האמת היא שרק אם אתה מוכן לעזוב אב ואם, אח ואחות, אישה וילד וידידים, על מנת לא לראותם שנית — אם שילמת את חובותיך, רשמת את צוואתך, יישבת כל ענייניך, והרי אתה בן חורין — רק אז אתה מוכן להליכה האמיתית.
אם לספר על ניסיוני שלי, עלי לומר שבן לווייתי ואני, שכן לפעמים אני יוצא עם בן לוויה, נהנים לראות את עצמנו כאבירי מסדר חדש, או שמא עתיק יומין — לא אבירי לחימה, מסוג אלה הרוכבים על סוסים, ורוֹמחם נכון בידיהם, כי אם האבירים ההולכים, מעמד קדום יותר, ועתיר כבוד ממנו. אותה רוח הרואית שפיעמה אי־אז באבירים הרכובים שבה ומפעמת, אולי אף עברה ושקעה בלבו של ההולך רגלית — לא זה שאצה לו הדרך על גב סוסו המפואר, אלא הפוסע מעדנות, ומגמא את הארץ ברגליו גופא. אפשר לומר עליו שהוא מעין מעמד רביעי שקיים בפני עצמו, מחוץ לכנסייה ולמדינה ולעם.
יש לנו הרגשה שאנחנו, כמעט לבדנו, בין העוסקים עדיין באמנות נאצלת זאת; אם כי לומר את האמת, לפחות על פי הצהרותיהם, רוב בני עיירתי היו חפצים לצאת מפעם לפעם ולשוטט כמוני, אך נבצר מהם הדבר. שום עושר לא יכול לקנות את הפנאי, החירות והעצמאות שהם ההון הגולמי של העיסוק הזה. אלה באים אך בחסדו של האל. עליך להיות מצויד בהיתר מיוחד מיד ההשגחה כדי להיות למטייל. שומא עליך להיוולד למשפחת הטיילים, אלה שההליכה לשמה, כמטרה בפני עצמה, היא כאש אצורה בעצמותם. אמנם נכון הדבר שאי־אלו מבני עיירתי יכולים לזכור, ואף תיארו בפני, טיול שיצאו אליו לפני כך וכך שנים, וזכו בחסד האל לאבד את עצמם לחצי שעה ביער; אך יודע אני היטב שמאז הם נשמרים להצר את צעדם לדרך הראשית, על אף כל יומרותיהם להשתייך למעמד נבחר זה. מן הסתם חוו לרגעים זיכרון מצב קיום קודם, שבו היו אנשי יערות פורעי חוק.1
1 בנוסחים מוקדמים של הספר מופיעה כאן פואמה, ״דרך מרלבורו״.[THE OLD MARLBOROUGH ROAD]. פואמה זאת מובאת (במקורה) בנספח בסוף הספר.
 
דומה שאינני יכול לשמר את בריאותי בגוף ובנפש, אם אינני מבלה ארבע שעות ביום לפחות — ובדרך כלל יותר מזה — בהליכה ביערות, עלי גבע ובמשעולי שדות, חופשי מכל התקשרות ארצית. ואם תאמר לי, פרוטה בעד מחשבותיך, או אלף שקלי כסף, אומר לך: כשאני מהרהר לפעמים באותם מכונאים או חנוונים שמכלים את עתותיהם בחנויותיהם לא רק בשעות הבוקר והצהריים, אלא גם כל שעות אחר הצהרים, ישובים על רגליים משוכלות — כאילו הרגליים נוצרו לשבת עליהן, ולא לעמוד או ללכת — אני משתאה כיצד זה לא שלחו עד כה יד בנפשם.
אני, שלא יכול להישאר בקיתוני אף יום בודד בלי להעלות חלודה, וכשלפעמים אני מגיח לטיול בשעה האחת עשרה, או בארבע אחר הצהריים, מאוחר מדי לגאול את היום, כי צללי הערב כבר מתגנבים להאפיל את אור היום, אני מרגיש כאילו ביצעתי איזה חטא שאין לו כפרה — מודה ומתוודה שאני נדהם ומשתומם על כוח העמידה, או הישיבה, שלא לדבר על קהות החושים המוסרית של שכני, שסוכרים עצמם בחנויותיהם ובמשרדיהם כל שעות היום לשבועות וחודשים, אפילו שנים תמימות.
אין ספק שלמזג הנפשי, ומעל לכול לגיל, יש נגיעה רבה לעניין הזה. ככל שאדם גדל בשנים, גדלה יכולתו לשבת בשקט ולעסוק בעיסוקים של פנים. בערוב ימיו הוא מפתח הרגלים של ערבית, ומגיח מחביונו אך בטרם שקיעה, להשלים במחצית השעה את כל פעילות ההליכה היומית הנחוצה לו לבריאותו.
אולם להליכה שאני מדבר עליה אין מאומה עם בריאות, או התעמלות, או פעילות גופנית, כמו שזה נקרא, מסוג הפעילות שנדרשת מהחולה שנוטל תרופה בשעות נקוטות, או מטפח הגוף שמרים משקלות. הפעילות עצמה היא התוכן וההרפתקה של היום. אם בבריאות של אמת חשקה נפשך, לך לחפש את מעיינות החיים. חשוב על אותו מתעמל שמניף משקלות לטפח את בריאותו — כשאותם מעיינות בריאות גוף ורוח מבעבעים בכרי אחו רחוקים שאינו משער כלל בנפשו!
כשאתה יוצא לטיול רגלי, עליך ללכת כמו הגמל, שנאמר עליו שהוא החיה היחידה שמעלה גרה תוך כדי הליכה. כשפּנה פעם עובר אורח למשרתת של וורדסוורת’ וביקש ממנה שתראה לו את חדר העבודה של אדונה, השיבה לו, ״הנה הספרייה שלו, אך חדר העבודה שלו בחוץ, באוויר הפתוח.״
בצאתנו לדרך, אנחנו פונים באופן טבעי לשדות וליערות: מה היה עולה בגורלנו לו הסתפקנו בגינה או בשדרת עצים מוצלת? אכן, היו בעבר פילוסופים והוגי דעות למיניהם, שחשו צורך להביא את היער אליהם, לחוות משהו מן הטבע הפראי בלי שייאלצו לכתת רגליהם אליו. הם נטעו חורשות עצי דולב, ויצאו לטיולים של הגות באכסדראות פתוחות לאוויר הצח.
אך אין כל טעם לכתת רגלינו אל היער אם איננו הולכים לשם גם ברוחנו. אני נמלא דאגה כשקורה לי, לפעמים, שאני פוסע בגוף מייל או שניים אל תוך היער בלי להיות שם באמת. בטיולֵי אחר הצהריים שלי אני מבקש לשכוח את עיסוקֵי הבוקר, את כל חובותי לחברה האנושית, אך לא תמיד אני לא מצליח בקלות לנער מעלי את המולת הכפר וטרדותיו. המחשבה על עבודה כלשהי מתרוצצת עדיין במוחי, ואינני נמצא שם איפה שרגלי פוסעות — אני שוהה כביכול מחוץ לחושי. בטיולי אני מבקש לחזור ולהיות אחד עם עצמי. מה הטעם להימצא ביער אם אני חושב על משהו שמחוץ ליער? אני חושד בכל מחשבה, ורעד עובר בגווי כשאני מוצא את עצמי שקוע אפילו במה שנקרא עיסוקים טובים — כי מצב כזה קורה לי לפעמים.
מקום מגורי מאפשר לי טיולים טובים למכביר. אפילו אחרי שנים רבות שאני הולך כמעט כל יום, ולעתים כמה ימים רצופים, לא מיציתי את האפשרויות. אפשרות חדשה לגמרי היא מקור אושר גדול, ואני יכול עדיין לצוד אותה בכל אחר צהריים נתון. שתיים או שלוש שעות הליכה ישאו אותי לחבל ארץ זר ולא מוכר כאשר חשקה נפשי. בית חווה בודד שלא ראיתי קודם, עשוי להיות מופלא כארמונו של מלך דאהומיי. אפשר אפילו לחשב סוג של יחס הרמוני בין האפשרויות הגלומות בנוף ברדיוס של עשרה מיילים, או כמטחווי הליכה של אחר צהריים אחד, לשבעים שנות חייו של אדם. לעולם לא תגיע למצב שמיצית את האפשרויות, עד אשר הכול מוכר לך עד תום.
בימינו אלה, כמעט כל מפעליו של האדם שנועדו לשפר, כביכול, את סביבתו, כמו הקמת בתים ובירוא יערות, פשוט משחיתים את הנוף, ועושים אותו מאולף ודל מתוכן. לו היה מעט שכל בקודקודם, היו בעלי הקרקעות מכלכלים את האש בגדרות נחלותיהם ומשאירים את היער על עומדו!2 יצא לי פעם לראות גדר מפוחמת, מאוכלת למחצה, שקצות עמודיה נעלמו אי־שם באמצע הערבה, ובעל האדמה, כילי שכל תאוותיו ארציות, בוחן את הקרקע בלוויית שמאי, לחפש היכן עוברים גבולותיו.
2 באותן שנים נהגו עדיין לברא יערות על ידי הצתת אש מבוקרת.
 
גן עדן ומלואו שוכן סביבו, ובעל הקרקעות לא רואה את המלאכים מתהלכים אנה ואנה — הוא תר אחר שרידי עמוד סימון של תוואי הגדר. שבתי להביט, והנה אני רואה אותו עומד במדמנה שחורה ומפויחת בלב השאול, מוקף בכורי שטן, כולו צוהל על שמצא את גבולות נחלתו, שלוש אבנים קטנות ויתד תקועה ביניהן. וכשהתקרבתי להיטיב לראות גיליתי שנסיך האופל הוא השמאי שלצדו.
אני יכול בקלות ללכת עשרה, חמישה עשר, עשרים מיילים, כל כמה שתרצה, החל ממפתן ביתי, בלי לעבור ליד בית כלשהו, בלי לחצות כל דרך פרט למשעולי שדות שהשועל והחורפן השאירו בעוברם. אני עשוי להתחיל לאורך הנהר, לסטות ממנו עם איזה פלג קטן, ולהמשיך משם לכרי הדשא הרחבים וליער האפלים.
אפשר למצוא באזור מגורי מיילים רבועים שלמים שאינם מיושבים כלל. מראשי גבעות אני יכול לראות ממרחקים את הציוויליזציה האנושית על משכנותיה. האיכרים ועבודותיהם אינם נראים לעין יותר מהנקרים ומחילותיהם. שמח אני לראות עד כמה האדם וענייניו, כולל הכנסייה והמדינה ובית הספר, מלאכה ומסחר, ייצור וחקלאות, אפילו פוליטיקה3, הדוחה מכולם — כמה מעט מקום הם תופסים בנוף האמיתי.
3 מִמשליוּת, לפי הגדרותיו של ת׳ורו.
 
פוליטיקה היא שדה תָחוּם וצר, והדרך הראשית ההומה מוליכה אליה. לפעמים אני מנחה לשם את ההולך: אם אל עולם הפוליטיקה אתה מבקש להגיע, לך בדרך הרחבה הזאת, בעקבות איש השוק. שמור את אבק נעליו מול עיניך, והוא יוביל אותך היישר לשם.
יש לה מקום משלה, לדרך הראשית, שאינו תופסת את כל המרחב. אני נוטה ממנה והלאה כמו משדה שעועית אל היער, ומשאיר אותה מאחורי. בחצי שעה אני יכול להגיע לפיסת ארץ שרגל אדם לא דורכת בה משנה למשנה, ועל כי כן גם הפוליטיקה מדירה משם רגליה, כי אין הפוליטיקה אלא עשן הסיגר של האדם.
הכפר הוא המקום שאליו הדרכים מובילות, מעין הרחבה של הדרך הראשית, כמו שהאגם הוא התרחבות של הנהר. כמו גוף שכל הדרכים הן גפיו — מקום טריביאלי, או קואדריביאלי, אם תרצה, מחוז חפצם של עוברי האורח הרגילים.
המילה האנגלית village (כפר) נגזרת מהמילה הלטינית villa, שמתחברת עם המילה via (דרך), ושתיהן יחד ממשיכות את קודמותיהן העתיקות יותר, ved ו־vella, שמציינות נשיאה, שכן הכפר הוא מקום שדברים נישאים אליו וממנו.
אלה שעשו למחייתם בנשיאת דברים בעגלות נקראו vellaturam facere.
מכאן גם המילה הלטינית vilis, שהפכה בשפה האנגלית ל־vile (שפל, נתעב) וגם ל־villain (נבל, בן־בליעל), מה שמרמז בריש גלי על סוג הניוון המוסרי ושחיתות המידות שבני הכפר מסוגלים להן. הם נשחקים מאבק הדרכים המובילות אליהם ודרכם, מבלי שיכתתו בהן את רגליהם בעצמם.
יש אנשים שלא הולכים כלל; אחרים הולכים בדרכים הראשיות בלבד; מעטים חוצים חלקות ונחלות. דרכים נועדו לסוסים ולאנשים שעסקיהם בראש מעייניהם.
אני לא מרבה לפסוע בהן, כי אין אני נחפז להגיע לפונדק דרכים או לחנות מזון, לאורוות סוסים, מחסן או תחנה, שהם מחוז חפצן של אותן דרכים. אני מוצא לי דרכים משלי, ולא תמצאו אותי פוסע מבחירה על אם הדרך. צייר הנופים משתמש בדמויות של אנשים, לציון הדרכים המובילות כה וכה על פני הנוף. הוא לא יעשה שימוש כזה בדמותי.
אני יוצא אל הטבע כדרכם של הנביאים והמשוררים מני קדם, אנשים דוגמת מנו, משה, הומרוס, צ’וסר. אתם קוראים למקום הזה אמריקה, אך אין זו אמריקה במובן ששמה מתאמר לתת לה. לא היה זה אמריגו וספוצ’י שגילה אותה, או קולומבוס, אף לא כל אחד מהאחרים שטוענים לכתר. במיתולוגיה תמצא תיאור מהימן ואמיתי, יותר מכל סיפור תולדותיה ההיסטוריים של אמריקה שראיתי אי־פעם.
בעת הזאת, החלק הטוב ביותר של הקרקע בסביבתי אינו נחלה פרטית; מרחבי הנוף אינם קניינו של איש, וההולך בהם נהנה מחופש יחסי, אך אפשר שיבוא יום שהאדמה תיתחם ותחולק לנחלות פרטיות, מגרשי בידור ושעשוע, או אתרי נופש, היכן שהמעטים יפיקו הנאות צרות ובלעדיות. אז יתרבו הגדרות והסייגים, ומלכודות־אדם ושאר המצאות ממונעות יגבילו את האנשים לדרכים ציבוריות, והליכה על פני אדמת האלוהים תיחשב הסגת גבול ופלישה לתחומו הפרטי של בעל קרקעות עשיר כזה או אחר.
ליהנות ממשהו בלעדית פירושו, בדרך כלל, למנוע את עצמך מן ההנאה האמיתית. הבה ננצל אפוא את האפשרויות שעוד עומדות לרשותנו לפני בוא הימים הרעים ההם.

הנרי דויד ת'ורו

הנרי דייוויד תורו (באנגלית: Henry David Thoreau;‏ 12 ביולי 1817 - 6 במאי 1862), היה סופר ופילוסוף אמריקאי. תורו ידוע בעיקר בסירובו לשלם מס למדינה, בהברחת עבדים, ובספרו המפורסם "וולדן" שנכתב ב-1854.

תורו האמין כי אל לממשלות להעמיק את מעורבותן ושאף לצמצום רב ככל הניכר בפעילות הממשלות, למרות שהכיר בנחיצותן המסוימת. זאת הביע במסתו "אי ציות אזרחי".

סקירות וביקורות

קח מקל, קח תרמיל במאמרו המכונן 'ברגל' חזה הנרי דיויד ת'ורו במדויק את ניצחונם של הכסף והנדל"ן על הטבע והחופש

בתמונה: הנרי דיויד ת'ורו, 1856

"כמה קרוב הפראי אל הטוב‭,"‬ רוצה לומר הנרי דיויד ת'ורו במסתו המפורסמת ‭ ,Walking‬שכבר יצאה בעברית לפני עשור תחת השם '‭,'טיול‬ ומתפרסמת עכשיו בשם 'ברגל - אמנות הטיול הר‭ .'גלי‬ת'ורו, אמריקאי בן המאה ‭ 19-ה‬בגופו וברוחו, הוא הלכן. הולך לשם ההליכה, היוצא מדי יום לכמה שעות של שיטוט בטבע העשיר העוטף את המקום שבו בחר לגור, תוך שהוא מהרהר במהותו של הפראי ובתחלואיה של התרבות. אף שבטוהר - ואולי בטהרנות שלו - הוא רחוק מהסטלנות המבריקה של בן זמנו בודליר, הנווד העירוני, או של קרואק, אביר ההיי-וויי, או של ולטר בנימין המשוטט, ניתן בהחלט למקם אותו ברצף השוצף של נוודי העט הסולדים מהבורגנות והתנוונות הרוח שהיא מביאה איתה. כתביהם של אבנים מתגלגלות אלו מוכיחים לנו שאיש המסע או עובר האורח הוא סוג אדם טוב יותר, או לפחות בעל ראייה חדה יותר מהמשתכן והמשתקע. "בעת הזאת, החלק הטוב ביותר של הקרקע בסביבתי אינו נחלה פרטית; מרחבי הנוף אינם קניינו של איש וההולך בהם נהנה מחופש יחסי, אך אפשר שיבוא יום שהאדמה תיתחם ותחולק לנחלות פרטיות, מגרשי בידור ושעשוע, או אתרי נופש, היכן שהמעטים יפיקו הנאות צרות ובלעדיות. אז יתרבו הגדרות והסייגים, ומלכודות אדם ושאר המצאות ממונעות יגבילו את האנשים לדרכים ציבוריות, והליכה על פני אדמת האלוהים תיחשב הסגת גבול ופלישה לתחומו הפרטי של בעל קרקעות עשיר כזה או אחר‭."‬

כך חזה ת'ורו במדויק את גורלנו, הנידונים להסתפק בפירורי החירות שהואילו האדונים להשאיר לנו, וגם זאת לא כדי להחיותנו כבני אנוש, אלא רק כדי לשמר אותנו כצרכנים שיכניסו עוד ממון לכיסם. מה היה ת'ורו אומר לנוכח עולמנו המוגדר כולו על ידי גבולות ועל ידי בעלות, כזה שמי שזכאי לטייל בו הוא תייר, ומי שאינו זכאי אך עדיין נע הוא פליט או מסתנן. מה היה אומר למראה נדל"ניסטים המשייטים באזורים כפריים, תרים אחר נחלות שניתן לפצל, שדות שיוכלו להיזרע בטון, רווחים - תרתי משמע - שניתן למקסם.

על ההליכה עצמה כתב: "להליכה שאני מדבר עליה אין מאומה עם בריאות, או התעמלות, או פעילות גופנית כמו שזה נקרא‭...‬ הפעילות עצמה היא התוכן וההרפתקה של היום‭."‬ בימינו המהלכים ללא מטרה הם תמהונים. בני האדם נמלטים מן הטבע בתצורתו היומיומית, הפראית. הם מעדיפים לצרוך אותו כחוויה, אם בכלל. הם מוקפים במעשי ידם, ויותר משהם משוכנעים בהיותם נזר הבריאה, הם שוכחים מהבריאה כליל. הכל, חבר, בדיוק כמו שאמרת: "מאולף ודל מתוכן‭."‬ אולי חוץ מהטרור.

לא מעט הבדלים ניתן למצוא בין הגרסה הנוכחית של הספר, בהוצאת אסטרולוג, לבין הגרסה הקודמת של הוצאת כרמל. חלקם גרפיים וחלקם תוכניים. 'ברגל' מוגש בפונט גדול, מצועצע מעט ומרווח, בסגנון "ספר מתנה‭."‬ ההקדמה מלווה בתמונות, בין היתר של קברו ושל הוריו של ת'ורו. הספר כולל, בנוסף ל'ברגל'‬ גם את המסה 'טיול חורפי'‬ וגם נספח ובו פואמות ואמרות של ת'ורו, כגון "אין אדם יכול לשרוף זמן, מבלי לפצוע את הנצח‭."‬ יותר משהתוספות והבחירות הסגנוניות האלה מעשירות את הספר - הן מדגישות את הפן הניו-אייג'יסטי הכמעט נלעג שקיים לעיתים אצל ת'ורו, ובכך מחלישות את עוצמתה של המסה העיקרית, שהיא טקסט מכונן. גם התרגום עצמו נדמה מסורבל ומסולסל יותר מזה של ‭ .'טיול'ב‬מה שהיה "מחצית הטיול אינה אלא חזרה על עקבותינו‭,"‬ למשל, מופיע כאן כ"מחצית דרכנו היא אך שיבה על פעמינו‭."‬

מקובל לומר ‭ 'לגרב'ש‬או 'טיול'‬ הוא התנ"ך של לוחמי הסביבה. התנ"ך לא צריך לשמש מודל במקרה הזה. התורה דווקא כן, כי בתורה קוראים מדי שבוע. עבור המשתאים והנאבקים על גזלת המרחב הציבורי, עבור אוהבי האדמה והטבע, הבדידות והחירות - צריכה הקריאה בספרון הצנום אך עצום נפש זה להפוך לעניין שבשגרה, פסוק אחד ביום, והגדת לבנך. והנה, גם ריבוי הגרסאות, הנוסחים והתרגומים מתאים למעמדו כספר קודש.

עוד 3 ספרים בתנועה:
בדרכים > ג'ק קרואק
תיאוריית הסחף > גי דבור
‭ < Wild‬ שריל סטרייד

שרון קנטור
בתמונה: הנרי דיויד ת'ורו, 1856

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

שרון קנטור 7 לילות 08/07/2016 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

קח מקל, קח תרמיל במאמרו המכונן 'ברגל' חזה הנרי דיויד ת'ורו במדויק את ניצחונם של הכסף והנדל"ן על הטבע והחופש

בתמונה: הנרי דיויד ת'ורו, 1856

"כמה קרוב הפראי אל הטוב‭,"‬ רוצה לומר הנרי דיויד ת'ורו במסתו המפורסמת ‭ ,Walking‬שכבר יצאה בעברית לפני עשור תחת השם '‭,'טיול‬ ומתפרסמת עכשיו בשם 'ברגל - אמנות הטיול הר‭ .'גלי‬ת'ורו, אמריקאי בן המאה ‭ 19-ה‬בגופו וברוחו, הוא הלכן. הולך לשם ההליכה, היוצא מדי יום לכמה שעות של שיטוט בטבע העשיר העוטף את המקום שבו בחר לגור, תוך שהוא מהרהר במהותו של הפראי ובתחלואיה של התרבות. אף שבטוהר - ואולי בטהרנות שלו - הוא רחוק מהסטלנות המבריקה של בן זמנו בודליר, הנווד העירוני, או של קרואק, אביר ההיי-וויי, או של ולטר בנימין המשוטט, ניתן בהחלט למקם אותו ברצף השוצף של נוודי העט הסולדים מהבורגנות והתנוונות הרוח שהיא מביאה איתה. כתביהם של אבנים מתגלגלות אלו מוכיחים לנו שאיש המסע או עובר האורח הוא סוג אדם טוב יותר, או לפחות בעל ראייה חדה יותר מהמשתכן והמשתקע. "בעת הזאת, החלק הטוב ביותר של הקרקע בסביבתי אינו נחלה פרטית; מרחבי הנוף אינם קניינו של איש וההולך בהם נהנה מחופש יחסי, אך אפשר שיבוא יום שהאדמה תיתחם ותחולק לנחלות פרטיות, מגרשי בידור ושעשוע, או אתרי נופש, היכן שהמעטים יפיקו הנאות צרות ובלעדיות. אז יתרבו הגדרות והסייגים, ומלכודות אדם ושאר המצאות ממונעות יגבילו את האנשים לדרכים ציבוריות, והליכה על פני אדמת האלוהים תיחשב הסגת גבול ופלישה לתחומו הפרטי של בעל קרקעות עשיר כזה או אחר‭."‬

כך חזה ת'ורו במדויק את גורלנו, הנידונים להסתפק בפירורי החירות שהואילו האדונים להשאיר לנו, וגם זאת לא כדי להחיותנו כבני אנוש, אלא רק כדי לשמר אותנו כצרכנים שיכניסו עוד ממון לכיסם. מה היה ת'ורו אומר לנוכח עולמנו המוגדר כולו על ידי גבולות ועל ידי בעלות, כזה שמי שזכאי לטייל בו הוא תייר, ומי שאינו זכאי אך עדיין נע הוא פליט או מסתנן. מה היה אומר למראה נדל"ניסטים המשייטים באזורים כפריים, תרים אחר נחלות שניתן לפצל, שדות שיוכלו להיזרע בטון, רווחים - תרתי משמע - שניתן למקסם.

על ההליכה עצמה כתב: "להליכה שאני מדבר עליה אין מאומה עם בריאות, או התעמלות, או פעילות גופנית כמו שזה נקרא‭...‬ הפעילות עצמה היא התוכן וההרפתקה של היום‭."‬ בימינו המהלכים ללא מטרה הם תמהונים. בני האדם נמלטים מן הטבע בתצורתו היומיומית, הפראית. הם מעדיפים לצרוך אותו כחוויה, אם בכלל. הם מוקפים במעשי ידם, ויותר משהם משוכנעים בהיותם נזר הבריאה, הם שוכחים מהבריאה כליל. הכל, חבר, בדיוק כמו שאמרת: "מאולף ודל מתוכן‭."‬ אולי חוץ מהטרור.

לא מעט הבדלים ניתן למצוא בין הגרסה הנוכחית של הספר, בהוצאת אסטרולוג, לבין הגרסה הקודמת של הוצאת כרמל. חלקם גרפיים וחלקם תוכניים. 'ברגל' מוגש בפונט גדול, מצועצע מעט ומרווח, בסגנון "ספר מתנה‭."‬ ההקדמה מלווה בתמונות, בין היתר של קברו ושל הוריו של ת'ורו. הספר כולל, בנוסף ל'ברגל'‬ גם את המסה 'טיול חורפי'‬ וגם נספח ובו פואמות ואמרות של ת'ורו, כגון "אין אדם יכול לשרוף זמן, מבלי לפצוע את הנצח‭."‬ יותר משהתוספות והבחירות הסגנוניות האלה מעשירות את הספר - הן מדגישות את הפן הניו-אייג'יסטי הכמעט נלעג שקיים לעיתים אצל ת'ורו, ובכך מחלישות את עוצמתה של המסה העיקרית, שהיא טקסט מכונן. גם התרגום עצמו נדמה מסורבל ומסולסל יותר מזה של ‭ .'טיול'ב‬מה שהיה "מחצית הטיול אינה אלא חזרה על עקבותינו‭,"‬ למשל, מופיע כאן כ"מחצית דרכנו היא אך שיבה על פעמינו‭."‬

מקובל לומר ‭ 'לגרב'ש‬או 'טיול'‬ הוא התנ"ך של לוחמי הסביבה. התנ"ך לא צריך לשמש מודל במקרה הזה. התורה דווקא כן, כי בתורה קוראים מדי שבוע. עבור המשתאים והנאבקים על גזלת המרחב הציבורי, עבור אוהבי האדמה והטבע, הבדידות והחירות - צריכה הקריאה בספרון הצנום אך עצום נפש זה להפוך לעניין שבשגרה, פסוק אחד ביום, והגדת לבנך. והנה, גם ריבוי הגרסאות, הנוסחים והתרגומים מתאים למעמדו כספר קודש.

עוד 3 ספרים בתנועה:
בדרכים > ג'ק קרואק
תיאוריית הסחף > גי דבור
‭ < Wild‬ שריל סטרייד

שרון קנטור
בתמונה: הנרי דיויד ת'ורו, 1856

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

שרון קנטור 7 לילות 08/07/2016 לקריאת הסקירה המלאה >
ברגל הנרי דויד ת'ורו
הנרי דיויד ת׳ורו נולד בשנת 1817 בניו אינגלנד, ארה״ב, מקום ששימר את המסורת האנגלית של מתיישביו הראשונים, והיה העתק משופר של המולדת הישנה, אנגליה. בית הוריו היה במחוז קונקורד שבמדינת מסצ׳וסטס, ות׳ורו גדל וחי את מרבית חייו בתחום זה, עיירה ״מתורבתת״ בלב הטבע הפראי. שם גם תמו חייו והוא חזר אל בוראו בשנת 1862, בהיותו בן 45 בלבד.
אביו, ג׳ון תורו, יצרן עפרונות במקצועו, קרא לבנו בשמו של דוד שנפטר. סבו, אסא דנבר, היה אחד ממנהיגי הסטודנטים בהרווארד שהנהיגו את ״מרידת החמאה״ כנגד שלטונות האוניבסיטה. היו להנרי אח ואחות בוגרים ממנו, ואחות צעירה.
בית המשפחה עומד עדיין על תלו בקונקורד, ולפני מספר שנים שופץ והפך להיות לאתר זיכרון להנרי דיויד ת׳ורו.
ת׳ורו למד ב״הרווארד קולג׳״ מגיל 16, במשך ארבע שנים, כשהוא מתמקד בלימוד תורת הנאום, תרבות קלאסית (בעיקר יוון ורומי), פילוסופיה, מתמטיקה ומדעים. אולם כשסיים את לימודיו לא המשיך הנרי דיויד להתמחות באחד המקצועות המבוקשים, כרפואה או חוק, אלא בחר לסיים את לימודיו ופנה ללמד בבית ספר תיכון, כמורה מן המניין. באותו זמן גם פגש את מי שעתיד היה להיות מורהו לחיים, מנטור ופטרון, ויותר מכל ידיד קרוב לת׳ורו — רלף אמרסון. אמרסון היה מבוגר מת׳ורו ב־15 שנים, ובזמן שהכירו השניים כבר היה לאחר פרסום ספרו ״טבע״. ת׳ורו התגורר בביתו של אמרסון משנת 1841 ועד שנת 1844, ובתקופה זו פתח לפניו ידידו המפורסם את הצוהר לכתיבה, ועודד אותו בצעדיו הראשונים לקראת היותו ״פילוסוף הטבע״ ו״...אדם שהוא... אות ומופת של מלומד אמריקאי, שהמסורת (האירופאית) והטבע הפראי (האמריקאי) קרצו את חותמם בו״, כפי שהציג אותו אמרסון בפני מכריו.
 
הדרך הטובה ביותר לרכוש לעצמך חבר היא להיות חבר לאחר. עשה עצמך דרוש למישהו והנה לך חבר.
קל לחיות בעולם, אם תנהג כמצוות חוקיו וכלליו. 
קל לחיות בבדידות על פי מצוות לבך שלך. 
גדול הוא האדם הנשמע למצוות לבו שלו — בתוך המון סואן.
אל תלך להיכן שמוביל השביל.
לך היכן שאין שביל והשאר מאחוריך דרך לאחרים.
(רלף וולדו אמרסון)
 
פרנק האריס, ביוגרף, סופר ורודף תענוגות, שהכיר את משפחת אמרסון היטב, טען בספרו ״חיי ואהבותיי״ כי בין ת׳ורו לבין אמרסון היו יחסים הומוסכסואליים, ות׳ורו ניסה להסתיר זאת בחיזור מגושם אחר לידיה ג׳קסון אמרסון, אישתו של הפילוסוף. החוקרים חלוקים בדבר מיניותו של ת׳ורו, ואף שידוע כי הציע נישואים לאישה אחת, ונדחה על ידי אישה אחרת, עדיין ישנם ויכוחים אם היה הומוסכסואל, ביסכסואל או א־מיני. מרבית החוקרים מאמינים גם כי הנתק בין ת׳ורו לאמרסון אירע בשל סכסוך כספי, כיוון שאמרסון סיבך את ידידו בחובות לבית דפוס מקומי. רק כעבור כשלוש שנים חודש קשר הידידות בין שני פילוסופי־הטבע הדגולים.
בשנת 1844 חזר ת׳ורו לבית הוריו, ונטל חלק בעבודת ייצור העפרונות בבית המלאכה המשפחתי. הנרי ת׳ורו שיפר את הליך הייצור של העפרונות, ובעיקר הקפיד על חיפוש מקורות לגרפיט משובחת ולטיט מתאים. שיטוטיו הרבים באיזורי הטבע הפראי במדינתו הם שהנביטו את הרעיונות למרבית ספריו. לצערו, שיטוטים אלו ומדורה שהדליק ביער גרו גם לשריפת ענק, שהשמידה מאות אקרים רבועים של יער. במקביל לעיסוקו במפעל המשפחתי, לימד ת׳ורו בבית ספר יסודי.
בשנת 1842 מת אביו של הנרי דיויד ממחלת הצפדת, לאחר שחתך את עצמו בזמן גילוח. זו אולי הסיבה שת׳ורו הקפיד מאז לגדל זקן עבות, אף שרצה — ואף ביטא זאת — להיות ״חלק לחיים ונאה״ כמו ידידו אמרסון.
בשנת 1845 החליט ת׳ורו להתבודד ליד אגמון וולדן, ולחיות חיים צנועים, מספקים, בטבע הפראי. הוא חי במשך ארבע שנים כמעט, חיים פשוטים ומבודדים, וגיבש את הגותו שם. אולם גם במשך שנים אלו חזר מדי פעם אל בית ידידו אמרסון כדי ״להטעין את נפשו במטען אינטלקטואלי״.
הנרי דיויד ת׳ורו החל לפרסם את הגותו, בדרך של נאומים, אגרות מכתבים, בשנת 1840, אולם עברו כ־15 שנה עד לצאתו של הספר ״המסחרי״ הראשון, וולדן, שראה אור בשנת 1854 והופץ בכל חנויות הספרים בניו אינגלנד. [בעברית ראה אור הספר בתרגומו של ראובן אבינעם, מבוא מאת שמעון הלקין. מוסד ביאליק, ירושלים, 1962. באותו ספר ישנה גם המסה ״מרי אזרחי״ בתרגום חנוך קלעי].
 
 
ספר מקסים זה ביסס באופן מדיי את מעמדו של ת׳ורו כפילוסוף, איש טבע, אקולוג והוגה דעות אמריקאי מקורי. בעקבות פרסום ספרו הפך להיות מרצה מבוקש לא רק בענייני ״טבע פראי״, אלא גם, ובעיקר, בנושאי זכויות אדם — ת׳ורו היה מהמתנגדים למוסד העבדות, התנגד למיסוי לא הוגן ללא תמורה, והרים קולו כנגד ממשל לא צודק. שיריו ומאמריו הודפסו בכל עיתון, רבעון או אסופה אמריקאית.
״ברגל, אמנות הטיול הרגלי״ הודפס כספר רק בשנת 1861, זמן קצר לפני מותו, אף שראשיתו עשר שנים קודם לכן. ספר זה משקף, למעשה, את עיקר תורתו של ת׳ורו והבנתו את הטבע הפראי ומקום האדם בו. ת׳ורו פרסם תחילה את הספר כהרצאה (כתובה), וקרא את תוכנו בהרצאות לסטודנטים, החל משנת 1852. מדי פעם שינה את הכתוב, לעיתים הוסיף פרקי שירה, לעיתים השמיט קטע זה או אחר. חוקרים מעידים כי נמצאו כתריסר נוסחים של יצירה זו לפני פרסומה ״הרשמי״. עד היום נחשב ספר צנוע זה ל״יהלום הנוצץ בכתיבתו של ת׳ורו... מעט המחזיק את המרובה... כל תורתו מוגשת לנו ברעננות טבעית של אדם החי את שהינו כותב וכותב את וכפי שהוא חי...״ כפי שמסכם זאת ד״ר ריצ׳ארד שפיגל, חוקר התרבות האמריקאית.
הנרי דיויד ת׳ורו המשיך לכתוב, להרצות, לחקור את תרבות ילידי־אמריקה ולחקור, מדעית, את חיי הטבע. הוא כתב עשרות מאמרים, ספרים ונאומים — רובם ראו אור בדפוס רק לאחר מותו — והשאיר אחריו מאות שירים ופואמות.
ת׳ורו סבל ממחלת השחפת במשך שנים, ובשנת 1860 נסע לדרומה של אמריקה, למדינות מיסיסיפי ולואיזיאנה, בתקווה כי שינוי האקלים ייטיב את בריאותו. אולם מצבו הבריאותי רק החמיר, והוא חזר לקונקורד ושם מצא את מותו בשנת 1862.
על שולחנו, לאחר מותו, נמצא כתב היד הערוך של היצירה ״העצים של (מדינת) מיין״, ספר מקסים ושובה לב שראה אור בדפוס שלוש שנים לאחר מותו.
הנרי דיויד ת׳ורו נקבר בנחלת הקבר של משפחת דנבר, לה היה שייך, אולם זמן קצר לאחר הקבורה הוצא ארונו על ידי ידידיו, ונקבר שנית בעיירת הולדתו, קונקורד, בבית הקברות ״סליפי הולו״, שם ישנה אחוזת קבר לבני משפחת ת׳ורו הקיימת עד היום.
בסוף הספר תמצאו מספר שירים, בהם ביטא ת׳ורו את יחסו לטבע (מקור ותרגום).
 
ברגל
הנרי דיויד ת'ורו
 
עלה בי רצון לומר כמה מילים בעד הטבע, בשבחי החופש המלא של חיי הפרא, לעומת החופש והתרבות שיש בקיום אזרחי גרידא — להסתכל לרגע על האדם כשוכן בעולמו החי, כחלק בלתי נפרד מן הטבע, במקום לראותו כחבר בחברה האנושית.
רוצה הייתי ללכת עד הקצה, ולומר אמירה שאין עמה פשרות, שהרי כבר רבים וטובים הם אלופי התרבות ואביריה: הכומר בקהילה והמורה בבית הספר, וכל אחד מכם דואג לכך איש איש בדרכו.
יצא לי במרוצת חיי לפגוש אך אדם אחד או שניים שהבינו לאמיתה את אמנות ההליכה, זאת אומרת, את סוד הטיול הרגלי — שהיה להם הכישרון הפנימי, אם אפשר לומר כך, להליכה לשם ההליכה, לטיול לשם ההנאה שבעצם הדבר. המילה האנגלית המתאימה, sauntering, היא מילה יפהפייה שמקורה ב״אותם אנשים שעתותיהם היו בידיהם, אשר נהגו בימי הביניים לשוטט בארץ ולבקש צדקה באמתלה של עלייה לרגל לארץ הקודש, a’ la Sainte Terre,״ עד שהילדים היו מצביעים עליהם וקוראים, ״הנה הולך Sainte־Terrer,״ עולה רגל, צליין של ארץ הקודש. אלה שאינם שמים פעמיהם לארץ הקודש, כמו שהם מתיימרים, הם אכן בטלנים ונוודים ותו לא, אנשים שכל הילוכם הוא שוטטות ריקה מטעם; אולם אלה שהולכים באמת מתוך כוונה לפגוש באותה ארץ קודש קסומה, הם ״עולי רגל״ במובן הטוב של המילה, שאליו אני מכוון את דברי.
אולם יש אשר רואים את המילה כנגזרת מהביטוי sans terre, שפירושו חסר אדמה או בית. במובנו החיובי של הביטוי כוונתו לומר שלאותו אדם אין בית מסוים אחד נבדל מאחרים, אלא הוא מרגיש את עצמו בבית במידה שווה בכל מקום.
ואכן, זה סודו של הטיול המוצלח. אדם שיושב בשקט בביתו כל הימים עשוי להיות גדול הנוודים, בעוד שהמטייל האמיתי אינו נווד יותר מן הנהר המתפתל אנה ואנה, אך אינו פוסק לחפש בהתמדה את הדרך הקצרה ביותר אל הים.
באשר לי, אני מעדיף את המובן הראשון, שהוא גם הנגזרת הלשונית הסבירה ביותר. שכן כל טיול רגלי הוא סוג של מסע צלב, מעין היענות פנימית לקולו של המתבודד הפרוש שבתוכנו, הקורא לנו לצאת ולכבוש מחדש את ארץ הקודש מידיהם של הכופרים.
אמת, נכון הדבר, איננו אלא צלבנים רפי־לב, אפילו הטיילים בני־ימינו שאינם יוצאים למסעות לא מוגבלים בזמן. טיולינו אינם אלא גיחות קצרות, שמשיבות אותנו בערבו של יום אל הכורסה הנוחה מול האח הבוער שממנה יצאנו. מחצית דרכנו היא אך שיבה על פעמינו. מחויבים אנו לצאת לטיול הקצר ביותר, פן תובילנו רוח ההרפתקה הבלתי גוועת למחוזות שאין מהם שיבה, נכונים לשלוח חזרה את לבנו החנוט כשריד לממלכתנו השוממה. אך האמת היא שרק אם אתה מוכן לעזוב אב ואם, אח ואחות, אישה וילד וידידים, על מנת לא לראותם שנית — אם שילמת את חובותיך, רשמת את צוואתך, יישבת כל ענייניך, והרי אתה בן חורין — רק אז אתה מוכן להליכה האמיתית.
אם לספר על ניסיוני שלי, עלי לומר שבן לווייתי ואני, שכן לפעמים אני יוצא עם בן לוויה, נהנים לראות את עצמנו כאבירי מסדר חדש, או שמא עתיק יומין — לא אבירי לחימה, מסוג אלה הרוכבים על סוסים, ורוֹמחם נכון בידיהם, כי אם האבירים ההולכים, מעמד קדום יותר, ועתיר כבוד ממנו. אותה רוח הרואית שפיעמה אי־אז באבירים הרכובים שבה ומפעמת, אולי אף עברה ושקעה בלבו של ההולך רגלית — לא זה שאצה לו הדרך על גב סוסו המפואר, אלא הפוסע מעדנות, ומגמא את הארץ ברגליו גופא. אפשר לומר עליו שהוא מעין מעמד רביעי שקיים בפני עצמו, מחוץ לכנסייה ולמדינה ולעם.
יש לנו הרגשה שאנחנו, כמעט לבדנו, בין העוסקים עדיין באמנות נאצלת זאת; אם כי לומר את האמת, לפחות על פי הצהרותיהם, רוב בני עיירתי היו חפצים לצאת מפעם לפעם ולשוטט כמוני, אך נבצר מהם הדבר. שום עושר לא יכול לקנות את הפנאי, החירות והעצמאות שהם ההון הגולמי של העיסוק הזה. אלה באים אך בחסדו של האל. עליך להיות מצויד בהיתר מיוחד מיד ההשגחה כדי להיות למטייל. שומא עליך להיוולד למשפחת הטיילים, אלה שההליכה לשמה, כמטרה בפני עצמה, היא כאש אצורה בעצמותם. אמנם נכון הדבר שאי־אלו מבני עיירתי יכולים לזכור, ואף תיארו בפני, טיול שיצאו אליו לפני כך וכך שנים, וזכו בחסד האל לאבד את עצמם לחצי שעה ביער; אך יודע אני היטב שמאז הם נשמרים להצר את צעדם לדרך הראשית, על אף כל יומרותיהם להשתייך למעמד נבחר זה. מן הסתם חוו לרגעים זיכרון מצב קיום קודם, שבו היו אנשי יערות פורעי חוק.1
1 בנוסחים מוקדמים של הספר מופיעה כאן פואמה, ״דרך מרלבורו״.[THE OLD MARLBOROUGH ROAD]. פואמה זאת מובאת (במקורה) בנספח בסוף הספר.
 
דומה שאינני יכול לשמר את בריאותי בגוף ובנפש, אם אינני מבלה ארבע שעות ביום לפחות — ובדרך כלל יותר מזה — בהליכה ביערות, עלי גבע ובמשעולי שדות, חופשי מכל התקשרות ארצית. ואם תאמר לי, פרוטה בעד מחשבותיך, או אלף שקלי כסף, אומר לך: כשאני מהרהר לפעמים באותם מכונאים או חנוונים שמכלים את עתותיהם בחנויותיהם לא רק בשעות הבוקר והצהריים, אלא גם כל שעות אחר הצהרים, ישובים על רגליים משוכלות — כאילו הרגליים נוצרו לשבת עליהן, ולא לעמוד או ללכת — אני משתאה כיצד זה לא שלחו עד כה יד בנפשם.
אני, שלא יכול להישאר בקיתוני אף יום בודד בלי להעלות חלודה, וכשלפעמים אני מגיח לטיול בשעה האחת עשרה, או בארבע אחר הצהריים, מאוחר מדי לגאול את היום, כי צללי הערב כבר מתגנבים להאפיל את אור היום, אני מרגיש כאילו ביצעתי איזה חטא שאין לו כפרה — מודה ומתוודה שאני נדהם ומשתומם על כוח העמידה, או הישיבה, שלא לדבר על קהות החושים המוסרית של שכני, שסוכרים עצמם בחנויותיהם ובמשרדיהם כל שעות היום לשבועות וחודשים, אפילו שנים תמימות.
אין ספק שלמזג הנפשי, ומעל לכול לגיל, יש נגיעה רבה לעניין הזה. ככל שאדם גדל בשנים, גדלה יכולתו לשבת בשקט ולעסוק בעיסוקים של פנים. בערוב ימיו הוא מפתח הרגלים של ערבית, ומגיח מחביונו אך בטרם שקיעה, להשלים במחצית השעה את כל פעילות ההליכה היומית הנחוצה לו לבריאותו.
אולם להליכה שאני מדבר עליה אין מאומה עם בריאות, או התעמלות, או פעילות גופנית, כמו שזה נקרא, מסוג הפעילות שנדרשת מהחולה שנוטל תרופה בשעות נקוטות, או מטפח הגוף שמרים משקלות. הפעילות עצמה היא התוכן וההרפתקה של היום. אם בבריאות של אמת חשקה נפשך, לך לחפש את מעיינות החיים. חשוב על אותו מתעמל שמניף משקלות לטפח את בריאותו — כשאותם מעיינות בריאות גוף ורוח מבעבעים בכרי אחו רחוקים שאינו משער כלל בנפשו!
כשאתה יוצא לטיול רגלי, עליך ללכת כמו הגמל, שנאמר עליו שהוא החיה היחידה שמעלה גרה תוך כדי הליכה. כשפּנה פעם עובר אורח למשרתת של וורדסוורת’ וביקש ממנה שתראה לו את חדר העבודה של אדונה, השיבה לו, ״הנה הספרייה שלו, אך חדר העבודה שלו בחוץ, באוויר הפתוח.״
בצאתנו לדרך, אנחנו פונים באופן טבעי לשדות וליערות: מה היה עולה בגורלנו לו הסתפקנו בגינה או בשדרת עצים מוצלת? אכן, היו בעבר פילוסופים והוגי דעות למיניהם, שחשו צורך להביא את היער אליהם, לחוות משהו מן הטבע הפראי בלי שייאלצו לכתת רגליהם אליו. הם נטעו חורשות עצי דולב, ויצאו לטיולים של הגות באכסדראות פתוחות לאוויר הצח.
אך אין כל טעם לכתת רגלינו אל היער אם איננו הולכים לשם גם ברוחנו. אני נמלא דאגה כשקורה לי, לפעמים, שאני פוסע בגוף מייל או שניים אל תוך היער בלי להיות שם באמת. בטיולֵי אחר הצהריים שלי אני מבקש לשכוח את עיסוקֵי הבוקר, את כל חובותי לחברה האנושית, אך לא תמיד אני לא מצליח בקלות לנער מעלי את המולת הכפר וטרדותיו. המחשבה על עבודה כלשהי מתרוצצת עדיין במוחי, ואינני נמצא שם איפה שרגלי פוסעות — אני שוהה כביכול מחוץ לחושי. בטיולי אני מבקש לחזור ולהיות אחד עם עצמי. מה הטעם להימצא ביער אם אני חושב על משהו שמחוץ ליער? אני חושד בכל מחשבה, ורעד עובר בגווי כשאני מוצא את עצמי שקוע אפילו במה שנקרא עיסוקים טובים — כי מצב כזה קורה לי לפעמים.
מקום מגורי מאפשר לי טיולים טובים למכביר. אפילו אחרי שנים רבות שאני הולך כמעט כל יום, ולעתים כמה ימים רצופים, לא מיציתי את האפשרויות. אפשרות חדשה לגמרי היא מקור אושר גדול, ואני יכול עדיין לצוד אותה בכל אחר צהריים נתון. שתיים או שלוש שעות הליכה ישאו אותי לחבל ארץ זר ולא מוכר כאשר חשקה נפשי. בית חווה בודד שלא ראיתי קודם, עשוי להיות מופלא כארמונו של מלך דאהומיי. אפשר אפילו לחשב סוג של יחס הרמוני בין האפשרויות הגלומות בנוף ברדיוס של עשרה מיילים, או כמטחווי הליכה של אחר צהריים אחד, לשבעים שנות חייו של אדם. לעולם לא תגיע למצב שמיצית את האפשרויות, עד אשר הכול מוכר לך עד תום.
בימינו אלה, כמעט כל מפעליו של האדם שנועדו לשפר, כביכול, את סביבתו, כמו הקמת בתים ובירוא יערות, פשוט משחיתים את הנוף, ועושים אותו מאולף ודל מתוכן. לו היה מעט שכל בקודקודם, היו בעלי הקרקעות מכלכלים את האש בגדרות נחלותיהם ומשאירים את היער על עומדו!2 יצא לי פעם לראות גדר מפוחמת, מאוכלת למחצה, שקצות עמודיה נעלמו אי־שם באמצע הערבה, ובעל האדמה, כילי שכל תאוותיו ארציות, בוחן את הקרקע בלוויית שמאי, לחפש היכן עוברים גבולותיו.
2 באותן שנים נהגו עדיין לברא יערות על ידי הצתת אש מבוקרת.
 
גן עדן ומלואו שוכן סביבו, ובעל הקרקעות לא רואה את המלאכים מתהלכים אנה ואנה — הוא תר אחר שרידי עמוד סימון של תוואי הגדר. שבתי להביט, והנה אני רואה אותו עומד במדמנה שחורה ומפויחת בלב השאול, מוקף בכורי שטן, כולו צוהל על שמצא את גבולות נחלתו, שלוש אבנים קטנות ויתד תקועה ביניהן. וכשהתקרבתי להיטיב לראות גיליתי שנסיך האופל הוא השמאי שלצדו.
אני יכול בקלות ללכת עשרה, חמישה עשר, עשרים מיילים, כל כמה שתרצה, החל ממפתן ביתי, בלי לעבור ליד בית כלשהו, בלי לחצות כל דרך פרט למשעולי שדות שהשועל והחורפן השאירו בעוברם. אני עשוי להתחיל לאורך הנהר, לסטות ממנו עם איזה פלג קטן, ולהמשיך משם לכרי הדשא הרחבים וליער האפלים.
אפשר למצוא באזור מגורי מיילים רבועים שלמים שאינם מיושבים כלל. מראשי גבעות אני יכול לראות ממרחקים את הציוויליזציה האנושית על משכנותיה. האיכרים ועבודותיהם אינם נראים לעין יותר מהנקרים ומחילותיהם. שמח אני לראות עד כמה האדם וענייניו, כולל הכנסייה והמדינה ובית הספר, מלאכה ומסחר, ייצור וחקלאות, אפילו פוליטיקה3, הדוחה מכולם — כמה מעט מקום הם תופסים בנוף האמיתי.
3 מִמשליוּת, לפי הגדרותיו של ת׳ורו.
 
פוליטיקה היא שדה תָחוּם וצר, והדרך הראשית ההומה מוליכה אליה. לפעמים אני מנחה לשם את ההולך: אם אל עולם הפוליטיקה אתה מבקש להגיע, לך בדרך הרחבה הזאת, בעקבות איש השוק. שמור את אבק נעליו מול עיניך, והוא יוביל אותך היישר לשם.
יש לה מקום משלה, לדרך הראשית, שאינו תופסת את כל המרחב. אני נוטה ממנה והלאה כמו משדה שעועית אל היער, ומשאיר אותה מאחורי. בחצי שעה אני יכול להגיע לפיסת ארץ שרגל אדם לא דורכת בה משנה למשנה, ועל כי כן גם הפוליטיקה מדירה משם רגליה, כי אין הפוליטיקה אלא עשן הסיגר של האדם.
הכפר הוא המקום שאליו הדרכים מובילות, מעין הרחבה של הדרך הראשית, כמו שהאגם הוא התרחבות של הנהר. כמו גוף שכל הדרכים הן גפיו — מקום טריביאלי, או קואדריביאלי, אם תרצה, מחוז חפצם של עוברי האורח הרגילים.
המילה האנגלית village (כפר) נגזרת מהמילה הלטינית villa, שמתחברת עם המילה via (דרך), ושתיהן יחד ממשיכות את קודמותיהן העתיקות יותר, ved ו־vella, שמציינות נשיאה, שכן הכפר הוא מקום שדברים נישאים אליו וממנו.
אלה שעשו למחייתם בנשיאת דברים בעגלות נקראו vellaturam facere.
מכאן גם המילה הלטינית vilis, שהפכה בשפה האנגלית ל־vile (שפל, נתעב) וגם ל־villain (נבל, בן־בליעל), מה שמרמז בריש גלי על סוג הניוון המוסרי ושחיתות המידות שבני הכפר מסוגלים להן. הם נשחקים מאבק הדרכים המובילות אליהם ודרכם, מבלי שיכתתו בהן את רגליהם בעצמם.
יש אנשים שלא הולכים כלל; אחרים הולכים בדרכים הראשיות בלבד; מעטים חוצים חלקות ונחלות. דרכים נועדו לסוסים ולאנשים שעסקיהם בראש מעייניהם.
אני לא מרבה לפסוע בהן, כי אין אני נחפז להגיע לפונדק דרכים או לחנות מזון, לאורוות סוסים, מחסן או תחנה, שהם מחוז חפצן של אותן דרכים. אני מוצא לי דרכים משלי, ולא תמצאו אותי פוסע מבחירה על אם הדרך. צייר הנופים משתמש בדמויות של אנשים, לציון הדרכים המובילות כה וכה על פני הנוף. הוא לא יעשה שימוש כזה בדמותי.
אני יוצא אל הטבע כדרכם של הנביאים והמשוררים מני קדם, אנשים דוגמת מנו, משה, הומרוס, צ’וסר. אתם קוראים למקום הזה אמריקה, אך אין זו אמריקה במובן ששמה מתאמר לתת לה. לא היה זה אמריגו וספוצ’י שגילה אותה, או קולומבוס, אף לא כל אחד מהאחרים שטוענים לכתר. במיתולוגיה תמצא תיאור מהימן ואמיתי, יותר מכל סיפור תולדותיה ההיסטוריים של אמריקה שראיתי אי־פעם.
בעת הזאת, החלק הטוב ביותר של הקרקע בסביבתי אינו נחלה פרטית; מרחבי הנוף אינם קניינו של איש, וההולך בהם נהנה מחופש יחסי, אך אפשר שיבוא יום שהאדמה תיתחם ותחולק לנחלות פרטיות, מגרשי בידור ושעשוע, או אתרי נופש, היכן שהמעטים יפיקו הנאות צרות ובלעדיות. אז יתרבו הגדרות והסייגים, ומלכודות־אדם ושאר המצאות ממונעות יגבילו את האנשים לדרכים ציבוריות, והליכה על פני אדמת האלוהים תיחשב הסגת גבול ופלישה לתחומו הפרטי של בעל קרקעות עשיר כזה או אחר.
ליהנות ממשהו בלעדית פירושו, בדרך כלל, למנוע את עצמך מן ההנאה האמיתית. הבה ננצל אפוא את האפשרויות שעוד עומדות לרשותנו לפני בוא הימים הרעים ההם.