עלה בי רצון לומר כמה מילים בעד הטבע, בשבחי החופש המלא של חיי הפרא, לעומת החופש והתרבות שיש בקיום אזרחי גרידא — להסתכל לרגע על האדם כשוכן בעולמו החי, כחלק בלתי נפרד מן הטבע, במקום לראותו כחבר בחברה האנושית.
רוצה הייתי ללכת עד הקצה, ולומר אמירה שאין עמה פשרות, שהרי כבר רבים וטובים הם אלופי התרבות ואביריה: הכומר בקהילה והמורה בבית הספר, וכל אחד מכם דואג לכך איש איש בדרכו.
יצא לי במרוצת חיי לפגוש אך אדם אחד או שניים שהבינו לאמיתה את אמנות ההליכה, זאת אומרת, את סוד הטיול הרגלי — שהיה להם הכישרון הפנימי, אם אפשר לומר כך, להליכה לשם ההליכה, לטיול לשם ההנאה שבעצם הדבר. המילה האנגלית המתאימה, sauntering, היא מילה יפהפייה שמקורה ב״אותם אנשים שעתותיהם היו בידיהם, אשר נהגו בימי הביניים לשוטט בארץ ולבקש צדקה באמתלה של עלייה לרגל לארץ הקודש, a’ la Sainte Terre,״ עד שהילדים היו מצביעים עליהם וקוראים, ״הנה הולך Sainte־Terrer,״ עולה רגל, צליין של ארץ הקודש. אלה שאינם שמים פעמיהם לארץ הקודש, כמו שהם מתיימרים, הם אכן בטלנים ונוודים ותו לא, אנשים שכל הילוכם הוא שוטטות ריקה מטעם; אולם אלה שהולכים באמת מתוך כוונה לפגוש באותה ארץ קודש קסומה, הם ״עולי רגל״ במובן הטוב של המילה, שאליו אני מכוון את דברי.
אולם יש אשר רואים את המילה כנגזרת מהביטוי sans terre, שפירושו חסר אדמה או בית. במובנו החיובי של הביטוי כוונתו לומר שלאותו אדם אין בית מסוים אחד נבדל מאחרים, אלא הוא מרגיש את עצמו בבית במידה שווה בכל מקום.
ואכן, זה סודו של הטיול המוצלח. אדם שיושב בשקט בביתו כל הימים עשוי להיות גדול הנוודים, בעוד שהמטייל האמיתי אינו נווד יותר מן הנהר המתפתל אנה ואנה, אך אינו פוסק לחפש בהתמדה את הדרך הקצרה ביותר אל הים.
באשר לי, אני מעדיף את המובן הראשון, שהוא גם הנגזרת הלשונית הסבירה ביותר. שכן כל טיול רגלי הוא סוג של מסע צלב, מעין היענות פנימית לקולו של המתבודד הפרוש שבתוכנו, הקורא לנו לצאת ולכבוש מחדש את ארץ הקודש מידיהם של הכופרים.
אמת, נכון הדבר, איננו אלא צלבנים רפי־לב, אפילו הטיילים בני־ימינו שאינם יוצאים למסעות לא מוגבלים בזמן. טיולינו אינם אלא גיחות קצרות, שמשיבות אותנו בערבו של יום אל הכורסה הנוחה מול האח הבוער שממנה יצאנו. מחצית דרכנו היא אך שיבה על פעמינו. מחויבים אנו לצאת לטיול הקצר ביותר, פן תובילנו רוח ההרפתקה הבלתי גוועת למחוזות שאין מהם שיבה, נכונים לשלוח חזרה את לבנו החנוט כשריד לממלכתנו השוממה. אך האמת היא שרק אם אתה מוכן לעזוב אב ואם, אח ואחות, אישה וילד וידידים, על מנת לא לראותם שנית — אם שילמת את חובותיך, רשמת את צוואתך, יישבת כל ענייניך, והרי אתה בן חורין — רק אז אתה מוכן להליכה האמיתית.
אם לספר על ניסיוני שלי, עלי לומר שבן לווייתי ואני, שכן לפעמים אני יוצא עם בן לוויה, נהנים לראות את עצמנו כאבירי מסדר חדש, או שמא עתיק יומין — לא אבירי לחימה, מסוג אלה הרוכבים על סוסים, ורוֹמחם נכון בידיהם, כי אם האבירים ההולכים, מעמד קדום יותר, ועתיר כבוד ממנו. אותה רוח הרואית שפיעמה אי־אז באבירים הרכובים שבה ומפעמת, אולי אף עברה ושקעה בלבו של ההולך רגלית — לא זה שאצה לו הדרך על גב סוסו המפואר, אלא הפוסע מעדנות, ומגמא את הארץ ברגליו גופא. אפשר לומר עליו שהוא מעין מעמד רביעי שקיים בפני עצמו, מחוץ לכנסייה ולמדינה ולעם.
יש לנו הרגשה שאנחנו, כמעט לבדנו, בין העוסקים עדיין באמנות נאצלת זאת; אם כי לומר את האמת, לפחות על פי הצהרותיהם, רוב בני עיירתי היו חפצים לצאת מפעם לפעם ולשוטט כמוני, אך נבצר מהם הדבר. שום עושר לא יכול לקנות את הפנאי, החירות והעצמאות שהם ההון הגולמי של העיסוק הזה. אלה באים אך בחסדו של האל. עליך להיות מצויד בהיתר מיוחד מיד ההשגחה כדי להיות למטייל. שומא עליך להיוולד למשפחת הטיילים, אלה שההליכה לשמה, כמטרה בפני עצמה, היא כאש אצורה בעצמותם. אמנם נכון הדבר שאי־אלו מבני עיירתי יכולים לזכור, ואף תיארו בפני, טיול שיצאו אליו לפני כך וכך שנים, וזכו בחסד האל לאבד את עצמם לחצי שעה ביער; אך יודע אני היטב שמאז הם נשמרים להצר את צעדם לדרך הראשית, על אף כל יומרותיהם להשתייך למעמד נבחר זה. מן הסתם חוו לרגעים זיכרון מצב קיום קודם, שבו היו אנשי יערות פורעי חוק.1
1 בנוסחים מוקדמים של הספר מופיעה כאן פואמה, ״דרך מרלבורו״.[THE OLD MARLBOROUGH ROAD]. פואמה זאת מובאת (במקורה) בנספח בסוף הספר.
דומה שאינני יכול לשמר את בריאותי בגוף ובנפש, אם אינני מבלה ארבע שעות ביום לפחות — ובדרך כלל יותר מזה — בהליכה ביערות, עלי גבע ובמשעולי שדות, חופשי מכל התקשרות ארצית. ואם תאמר לי, פרוטה בעד מחשבותיך, או אלף שקלי כסף, אומר לך: כשאני מהרהר לפעמים באותם מכונאים או חנוונים שמכלים את עתותיהם בחנויותיהם לא רק בשעות הבוקר והצהריים, אלא גם כל שעות אחר הצהרים, ישובים על רגליים משוכלות — כאילו הרגליים נוצרו לשבת עליהן, ולא לעמוד או ללכת — אני משתאה כיצד זה לא שלחו עד כה יד בנפשם.
אני, שלא יכול להישאר בקיתוני אף יום בודד בלי להעלות חלודה, וכשלפעמים אני מגיח לטיול בשעה האחת עשרה, או בארבע אחר הצהריים, מאוחר מדי לגאול את היום, כי צללי הערב כבר מתגנבים להאפיל את אור היום, אני מרגיש כאילו ביצעתי איזה חטא שאין לו כפרה — מודה ומתוודה שאני נדהם ומשתומם על כוח העמידה, או הישיבה, שלא לדבר על קהות החושים המוסרית של שכני, שסוכרים עצמם בחנויותיהם ובמשרדיהם כל שעות היום לשבועות וחודשים, אפילו שנים תמימות.
אין ספק שלמזג הנפשי, ומעל לכול לגיל, יש נגיעה רבה לעניין הזה. ככל שאדם גדל בשנים, גדלה יכולתו לשבת בשקט ולעסוק בעיסוקים של פנים. בערוב ימיו הוא מפתח הרגלים של ערבית, ומגיח מחביונו אך בטרם שקיעה, להשלים במחצית השעה את כל פעילות ההליכה היומית הנחוצה לו לבריאותו.
אולם להליכה שאני מדבר עליה אין מאומה עם בריאות, או התעמלות, או פעילות גופנית, כמו שזה נקרא, מסוג הפעילות שנדרשת מהחולה שנוטל תרופה בשעות נקוטות, או מטפח הגוף שמרים משקלות. הפעילות עצמה היא התוכן וההרפתקה של היום. אם בבריאות של אמת חשקה נפשך, לך לחפש את מעיינות החיים. חשוב על אותו מתעמל שמניף משקלות לטפח את בריאותו — כשאותם מעיינות בריאות גוף ורוח מבעבעים בכרי אחו רחוקים שאינו משער כלל בנפשו!
כשאתה יוצא לטיול רגלי, עליך ללכת כמו הגמל, שנאמר עליו שהוא החיה היחידה שמעלה גרה תוך כדי הליכה. כשפּנה פעם עובר אורח למשרתת של וורדסוורת’ וביקש ממנה שתראה לו את חדר העבודה של אדונה, השיבה לו, ״הנה הספרייה שלו, אך חדר העבודה שלו בחוץ, באוויר הפתוח.״
בצאתנו לדרך, אנחנו פונים באופן טבעי לשדות וליערות: מה היה עולה בגורלנו לו הסתפקנו בגינה או בשדרת עצים מוצלת? אכן, היו בעבר פילוסופים והוגי דעות למיניהם, שחשו צורך להביא את היער אליהם, לחוות משהו מן הטבע הפראי בלי שייאלצו לכתת רגליהם אליו. הם נטעו חורשות עצי דולב, ויצאו לטיולים של הגות באכסדראות פתוחות לאוויר הצח.
אך אין כל טעם לכתת רגלינו אל היער אם איננו הולכים לשם גם ברוחנו. אני נמלא דאגה כשקורה לי, לפעמים, שאני פוסע בגוף מייל או שניים אל תוך היער בלי להיות שם באמת. בטיולֵי אחר הצהריים שלי אני מבקש לשכוח את עיסוקֵי הבוקר, את כל חובותי לחברה האנושית, אך לא תמיד אני לא מצליח בקלות לנער מעלי את המולת הכפר וטרדותיו. המחשבה על עבודה כלשהי מתרוצצת עדיין במוחי, ואינני נמצא שם איפה שרגלי פוסעות — אני שוהה כביכול מחוץ לחושי. בטיולי אני מבקש לחזור ולהיות אחד עם עצמי. מה הטעם להימצא ביער אם אני חושב על משהו שמחוץ ליער? אני חושד בכל מחשבה, ורעד עובר בגווי כשאני מוצא את עצמי שקוע אפילו במה שנקרא עיסוקים טובים — כי מצב כזה קורה לי לפעמים.
מקום מגורי מאפשר לי טיולים טובים למכביר. אפילו אחרי שנים רבות שאני הולך כמעט כל יום, ולעתים כמה ימים רצופים, לא מיציתי את האפשרויות. אפשרות חדשה לגמרי היא מקור אושר גדול, ואני יכול עדיין לצוד אותה בכל אחר צהריים נתון. שתיים או שלוש שעות הליכה ישאו אותי לחבל ארץ זר ולא מוכר כאשר חשקה נפשי. בית חווה בודד שלא ראיתי קודם, עשוי להיות מופלא כארמונו של מלך דאהומיי. אפשר אפילו לחשב סוג של יחס הרמוני בין האפשרויות הגלומות בנוף ברדיוס של עשרה מיילים, או כמטחווי הליכה של אחר צהריים אחד, לשבעים שנות חייו של אדם. לעולם לא תגיע למצב שמיצית את האפשרויות, עד אשר הכול מוכר לך עד תום.
בימינו אלה, כמעט כל מפעליו של האדם שנועדו לשפר, כביכול, את סביבתו, כמו הקמת בתים ובירוא יערות, פשוט משחיתים את הנוף, ועושים אותו מאולף ודל מתוכן. לו היה מעט שכל בקודקודם, היו בעלי הקרקעות מכלכלים את האש בגדרות נחלותיהם ומשאירים את היער על עומדו!2 יצא לי פעם לראות גדר מפוחמת, מאוכלת למחצה, שקצות עמודיה נעלמו אי־שם באמצע הערבה, ובעל האדמה, כילי שכל תאוותיו ארציות, בוחן את הקרקע בלוויית שמאי, לחפש היכן עוברים גבולותיו.
2 באותן שנים נהגו עדיין לברא יערות על ידי הצתת אש מבוקרת.
גן עדן ומלואו שוכן סביבו, ובעל הקרקעות לא רואה את המלאכים מתהלכים אנה ואנה — הוא תר אחר שרידי עמוד סימון של תוואי הגדר. שבתי להביט, והנה אני רואה אותו עומד במדמנה שחורה ומפויחת בלב השאול, מוקף בכורי שטן, כולו צוהל על שמצא את גבולות נחלתו, שלוש אבנים קטנות ויתד תקועה ביניהן. וכשהתקרבתי להיטיב לראות גיליתי שנסיך האופל הוא השמאי שלצדו.
אני יכול בקלות ללכת עשרה, חמישה עשר, עשרים מיילים, כל כמה שתרצה, החל ממפתן ביתי, בלי לעבור ליד בית כלשהו, בלי לחצות כל דרך פרט למשעולי שדות שהשועל והחורפן השאירו בעוברם. אני עשוי להתחיל לאורך הנהר, לסטות ממנו עם איזה פלג קטן, ולהמשיך משם לכרי הדשא הרחבים וליער האפלים.
אפשר למצוא באזור מגורי מיילים רבועים שלמים שאינם מיושבים כלל. מראשי גבעות אני יכול לראות ממרחקים את הציוויליזציה האנושית על משכנותיה. האיכרים ועבודותיהם אינם נראים לעין יותר מהנקרים ומחילותיהם. שמח אני לראות עד כמה האדם וענייניו, כולל הכנסייה והמדינה ובית הספר, מלאכה ומסחר, ייצור וחקלאות, אפילו פוליטיקה3, הדוחה מכולם — כמה מעט מקום הם תופסים בנוף האמיתי.
3 מִמשליוּת, לפי הגדרותיו של ת׳ורו.
פוליטיקה היא שדה תָחוּם וצר, והדרך הראשית ההומה מוליכה אליה. לפעמים אני מנחה לשם את ההולך: אם אל עולם הפוליטיקה אתה מבקש להגיע, לך בדרך הרחבה הזאת, בעקבות איש השוק. שמור את אבק נעליו מול עיניך, והוא יוביל אותך היישר לשם.
יש לה מקום משלה, לדרך הראשית, שאינו תופסת את כל המרחב. אני נוטה ממנה והלאה כמו משדה שעועית אל היער, ומשאיר אותה מאחורי. בחצי שעה אני יכול להגיע לפיסת ארץ שרגל אדם לא דורכת בה משנה למשנה, ועל כי כן גם הפוליטיקה מדירה משם רגליה, כי אין הפוליטיקה אלא עשן הסיגר של האדם.
הכפר הוא המקום שאליו הדרכים מובילות, מעין הרחבה של הדרך הראשית, כמו שהאגם הוא התרחבות של הנהר. כמו גוף שכל הדרכים הן גפיו — מקום טריביאלי, או קואדריביאלי, אם תרצה, מחוז חפצם של עוברי האורח הרגילים.
המילה האנגלית village (כפר) נגזרת מהמילה הלטינית villa, שמתחברת עם המילה via (דרך), ושתיהן יחד ממשיכות את קודמותיהן העתיקות יותר, ved ו־vella, שמציינות נשיאה, שכן הכפר הוא מקום שדברים נישאים אליו וממנו.
אלה שעשו למחייתם בנשיאת דברים בעגלות נקראו vellaturam facere.
מכאן גם המילה הלטינית vilis, שהפכה בשפה האנגלית ל־vile (שפל, נתעב) וגם ל־villain (נבל, בן־בליעל), מה שמרמז בריש גלי על סוג הניוון המוסרי ושחיתות המידות שבני הכפר מסוגלים להן. הם נשחקים מאבק הדרכים המובילות אליהם ודרכם, מבלי שיכתתו בהן את רגליהם בעצמם.
יש אנשים שלא הולכים כלל; אחרים הולכים בדרכים הראשיות בלבד; מעטים חוצים חלקות ונחלות. דרכים נועדו לסוסים ולאנשים שעסקיהם בראש מעייניהם.
אני לא מרבה לפסוע בהן, כי אין אני נחפז להגיע לפונדק דרכים או לחנות מזון, לאורוות סוסים, מחסן או תחנה, שהם מחוז חפצן של אותן דרכים. אני מוצא לי דרכים משלי, ולא תמצאו אותי פוסע מבחירה על אם הדרך. צייר הנופים משתמש בדמויות של אנשים, לציון הדרכים המובילות כה וכה על פני הנוף. הוא לא יעשה שימוש כזה בדמותי.
אני יוצא אל הטבע כדרכם של הנביאים והמשוררים מני קדם, אנשים דוגמת מנו, משה, הומרוס, צ’וסר. אתם קוראים למקום הזה אמריקה, אך אין זו אמריקה במובן ששמה מתאמר לתת לה. לא היה זה אמריגו וספוצ’י שגילה אותה, או קולומבוס, אף לא כל אחד מהאחרים שטוענים לכתר. במיתולוגיה תמצא תיאור מהימן ואמיתי, יותר מכל סיפור תולדותיה ההיסטוריים של אמריקה שראיתי אי־פעם.
בעת הזאת, החלק הטוב ביותר של הקרקע בסביבתי אינו נחלה פרטית; מרחבי הנוף אינם קניינו של איש, וההולך בהם נהנה מחופש יחסי, אך אפשר שיבוא יום שהאדמה תיתחם ותחולק לנחלות פרטיות, מגרשי בידור ושעשוע, או אתרי נופש, היכן שהמעטים יפיקו הנאות צרות ובלעדיות. אז יתרבו הגדרות והסייגים, ומלכודות־אדם ושאר המצאות ממונעות יגבילו את האנשים לדרכים ציבוריות, והליכה על פני אדמת האלוהים תיחשב הסגת גבול ופלישה לתחומו הפרטי של בעל קרקעות עשיר כזה או אחר.
ליהנות ממשהו בלעדית פירושו, בדרך כלל, למנוע את עצמך מן ההנאה האמיתית. הבה ננצל אפוא את האפשרויות שעוד עומדות לרשותנו לפני בוא הימים הרעים ההם.
