מבוא
זה שנים אני עוסקת בעריכה. אני עורכת ספרות יפה וספרות עיון, מאמרים, קבצים וכתבי עת למיניהם. כתבתי ופרסמתי שני ספרים בתחום הלשון (עיינו ערך עריכה ומכתבים רשמיים) והם משמשים עורכים, תלמידים ושאר מתעניינים. איני נוהגת לתקן את לשונם של אנשים בסביבתי, אבל מן המוכרים בחנויות בגדים אני מבקשת שימכרו לי מכנסיים ולא מכנס, ארוכים ולא ארוכות, ומן המוכרים בחנויות אופטיקה אני מבקשת שימכרו לי משקפיים שחורים ולא שחורות. אני מביעה תמיהה כשאני רואה בספרים את הכתיב היתה (ולא הייתה), איתו (ולא אתו), מלים (ולא מילים), ת.ד. (ולא ת"ד). ואני מודאגת כשאני רואה לוכסנים מסוג דרוש/ה עו"ד אחראי/ת, חרוץ/ה ודייקן/ית.
מתברר שהשיבושים מנצחים. טקסטים רבים אינם ערוכים כראוי. ספרים אינם מתורגמים כראוי. לרוב הכותבים וגם לקוראים לא אכפת. הוצאות הספרים רוצות להשקיע מעט ולמכור הרבה. ואפילו לימודי העריכה באוניברסיטאות ובמכללות אינם משנים את התמונה. עורכים רבים מתדפקים על דלתות הוצאות הספרים ומערכות העיתונים, ורק יחידים משיגים עבודה.
בחיי עם ישראל יש דברים נעלים יותר מכתיבת תכנה בלי וי"ו או זיכרון עם יו"ד. ולמה חשוב אם כותבים שמיים או שמים, לבו או ליבו, ליגלג או לגלג?
תלמידים בבתי הספר ובאוניברסיטאות אינם יודעים מתי שמים פסיק ומתי נקודה. רובם אינם יודעים להגיד שלושה אבות וארבע אימהות, רובם יודעים להגיד אני היי (high). הוצאות הספרים, ובכלל זה ההוצאות הגדולות והמשפיעות ביותר, אינן מקיימות את החלטות האקדמיה ללשון העברית. כך גם מערכות העיתונים. לכל הוצאת ספרים יש כללים משלה. רובן כותבות אחי (האחים שלי) ולא אחיי, אשה ואמא ולא אישה ואימא. בספרים רבים יימצאו ניסוחים מעין 'הבית בו גדלתי', 'כילד אהבתי לרוץ', 'הגישו תלונה למשטרה שפתחה בחקירה'. רוב המורים בבתי הספר אינם מכירים את כללי הכתיבה, משום שהם עצמם מעולם לא למדו אותם. היום, בעידן המחשב, רבים שמים רווח בין הנקודה למילה שלפניה, מפזרים יו"דים ואל"פים, אינם נותנים את דעתם לסדר המילים במשפט, מתקשים בניסוח, כותבים ככל העולה על רוחם.
לאן פני העברית? מאבק קשה ניטש בין מסורת העברית לבין ההתפתחויות בעברית החיה, בין הכתיבה המסורתית והתקן ובין הכתיבה החופשית. האקדמיה ללשון העברית אינה כופה את החלטותיה, ובשל כך ומסיבות אחרות הן אינן מקובלות בציבור הרחב. במצב הזה העברית היא שפה שמצד אחד משמרת את מורשת העבר ומצד אחר מתפתחת ומשתנה ללא הרף לכיוונים חדשים שאינם ברוח המסורת. במצב הזה יש הטוענים שצריך לאפשר לשפה להתפתח בטבעיות, שהעברית שלנו "ישראלית" ואינה שפת המקורות.
הספר הזה מתאר את השפה כהווייתה. הספר אינו בא לאמץ גישה זו או אחרת. הספר מציג את המסורות, את התקנים ואת הנורמות לעומת השימוש הקיים, וגם מנחה, מציע ומציג העדפות. את המסקנות הרבות העולות ממנו יסיקו הקוראים. דברים שאינם נאמרים בו בשם אומרם — על דעתי הם, מסקנותיי העולות מהמסורת ומהחיים, העברית כהווייתה.
לאה צבעוני
