מבוא
על סדר המילים העברי
למשפט העברי יש סדר מילים משלו המבוסס על תחביר המקרא ולשון חכמים. סדר מילים זה ומבנים אופייניים יוצרים את המוזיקה של השפה העברית, ומוזיקה זו ערבה לאוזן כשהיא בנויה משפטים מתנגנים המשתלבים זה בזה. סדר המילים במשפט משפיע על בהירות המשפט, על משלבו ועל הדגשיו.
צמד המילים הפותחות את התנ״ך — בראשית ברא — הן מילות המפתח של התחביר העברי. במשפט עברי ההדגשה העיקרית היא המילה או הרכיב שבראשו, ואלה אמורים לקבוע את סדר המילים הבאות אחריהם.1
במשפט ״בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ״ המילה בראשית גוררת את ברא, ברא גוררת את אלוהים, ואלוהים גוררת את את השמים ואת הארץ.
סדר המילים העברי הבסיסי הוא נושא-נשוּא-מושא-תיאור, אבל השפה מאפשרת לכותבים חופש רב למען המליצה ולמען ההדגשה. למעשה, כדי להשיג אפקטים סגנוניים הכותבים מפֵרים את הסדר הבסיסי, והם עושים זאת מתוך בחירה או מתוך תחושת לשון אישית וגם מתוך אי־ידיעה.
הסטיות הבלתי מכוונות מן הכלל שכיחות בדיבור ובכתיבה נמוכה, בלשון העיתונים, בכתיבה עיונית ובכתיבה ספרותית — כלומר בכל סוגי הכתיבה.
ואלה דברי אבא בנדויד:
סדר המילים בעברית — כבכל לשון אחרת — אינו מן הדברים הקלים. אפשר להגדירו בכללים מסובכים מאוד, ואפשר להניחו להרגשה. אבל מי שאוטם אוזנו מלהקשיב לצלילי הלשון, לעולם לא יגיע לכלל הרגשה. אם תורה היא — צריכה היא לימוד, ואם אמנות — צריך להתאמן בה.2
על מוזיקה, יופי ופסיקים
התחביר והמוזיקה של המשפט העברי מחייבים לשים כל רכיב — מילה או צירוף מילים — במקום הראוי לו במשפט. הקורא משפטים חסרי קשר הגיוני בין רכיביהם עלול לאבד את רצף הקריאה, להתקשות בהבנה ולבזבז אנרגייה בניסיון להבין את כוונתו של הכותב. כך קורה כשהכותב מביא מידע בתוך מידע, חוצץ בין רכיבים הקשורים זה לזה, מערבב רכיבים, מטיל סימני פיסוק מיותרים או מחסיר סימנים.
בבואה לקבוע את כללי הפיסוק החדשים הבהירה האקדמיה ללשון העברית:
סימני ההיכר העיקריים למבנה המשפט הם מילות המבנה, כגון מילות חיבור ומילות שעבוד המצויות בגוף המשפט עצמו.
משמע, המשפט העברי אינו נזקק לסימני פיסוק רבים. לעברית יש כוח תחבירי עצום בעצם היכולת של רכיבים במשפט לנוע ממקום למקום וכך להשפיע על תוכן המשפט ועל הנגנתו.3 סימני פיסוק מעצם טבעם הם סימנים חיצוניים המוצמדים אל הכתוב. סימני פיסוק מרובים בעברית גורמים
קלקלה לסגנון: שמתוך שהכותבים סומכים על הסימנים החיצוניים הללו, הפקיעו את הסגנון העברי מסגולותיו העצמיות, שיש בו פילוג איברים מצד טבעו, ואופני פיסוק טבועים בו, ואין הוא צריך לסימנים חיצוניים.4
הגורמים המשפיעים על סדר המילים במשפט הם חוקי התחביר העברי, ההדגשה של אחד מרכיבי המשפט וההבחנה בין משמעים.5 כל אלה פועלים כולם יחד וכל אחד לחוד.
על לשון התרגום
מתרגמים רבים אינם ערים לסדר המילים העברי בראשית ברא אלוהים. הם מרבים לכתוב בתבנית בראשית אלוהים ברא, מפני שכך סדר המילים בשפת המקור, והם אינם טורחים לשנות את הסדר בתרגום לעברית. מתרגמים — וגם כותבי מקור — חוטאים לתחביר העברי ולמוזיקה של המשפט העברי, ולעתים קרובות גם עורכי התרגום אינם מכירים את הכללים ואינם ערים לצלילי השפה העברית. הדברים אמורים הן בטקסטים ספרותיים הן בטקסטים עיוניים.
שושנה בהט:
גורם הסטייה מן הדרך המקובלת הוא גורם התרגום. התרגום הוא המכשול העיקרי הרובץ לפתחה של לשון מתוקנת, ואין הדברים אמורים בתרגומי המילים אלא במבנה המשפט, שהוא חשוב לאין ערוך מן המילים המתורגמות.6
ספר מתורגם צריך להיקרא כאילו נכתב במקור בשפה שהוא מתורגם אליה. תרגום מילולי שאינו תואם את כללי השפה העברית פוגע בשפה וגורם לה נזק.
אמציה פורת:
באמת יש לומר שכל אימת שהאמירה הלועזית והאמירה העברית אינן מתיישבות זו עם זו, האמירה העברית לעולם קודמת, ולא זו בלבד שמותר לקפח את הנוסח הלועז לטובת הנוסח העברי, אלא אפילו חובה היא לעשות כן... כבר אמר ברדיצ׳בסקי ברשימתו ״מלשון אל לשון״ שחייב מתרגם לשאול את עצמו, אילו היה המחבר סופר כותב עברית, איך היה הוא כותב את הדברים עברית.
התרגום היפה הוא הוא התרגום הנאמן, ותרגום שאינו מוסר גם את היופי אינו תרגום נאמן.7
על העברית הנורמטיבית
משפטים עבריים רבים הנכתבים היום בספרות יפה ובמאמרים אין בהם דופי מצד הדקדוק או מצד התחביר, אבל אין הם נאים והם נטולי מוזיקה עברית. מדובר במשפטים המתעלמים מתבניות עבריות מקוריות שמקורן בלשון המקרא ובלשון חכמים. כך הגדיר אמציה פורת כתיבה עברית נורמטיבית:
כתיבה שחוקיה וכלליה ומנהגיה אינם מפרים ואינם סותרים ואינם מבטלים את חוקיה וכלליה ומנהגיה של עברית המופת לדורותיה — וקודם כול של לשון מקרא ולשון חכמים.8
מאחר שבעל הנורמה מכבד את כלליה ומנהגיה של לשון המופת למן גילוייה הקדומים, ממילא כשהוא רואה צורך לבחור לו אופן, אפשרות, סגנון, הוא דולה לו מן הלשון הזאת כל מה שנראה יפה בעיניו לכתיבה העברית החדשה שבחדשות.
וכאן באים החינוך, הלימוד, המסירה מדור לדור להקפיץ לנו את הדרך ולהקנות לנו מהר יותר את שגילו ראשונים לפנינו.9
בכתיבה העברית בימינו קשה למצוא טקסטים נורמטיביים מופתיים. הן הפרוזה הן יצירות העיון עתירות שיבושים. העורכים שמנפיקה מערכת ההשכלה הגבוהה אינם צוברים די ניסיון קודם שהם ניגשים למלאכת העריכה, ובדרך כלל גם אין משקיעים בקידומם המקצועי ואין מאפשרים להם לצבור ניסיון מבוקר לאחר שיצאו לשוק העבודה. הוצאות הספרים אינן רוצות להשקיע בעריכה. די להן שהספר כתוב ברמה מתקבלת על הדעת, די להן שהספר מונח על שולחן בחנות ונמכר במבצע. והראיה: המגוון הגדול של השיבושים המצוטטים בספר המונח לפניכם. סופרים עברים רבים מעולם לא שמעו על שי״ן המחויבת בראש פסוקית זיקה. רבים מעולם לא שמעו על משפט זיקה ממשיך. רבים אינם יודעים שהעברית מעדיפה את המבנה בראשית ברא אלוהים על פני בראשית אלוהים ברא. רבים לא נתנו את דעתם לצירוף המילים הרי את וכותבים את הרי. רבים כותבים היה זה משה שהלך במקום משה הוא שהלך. במקצת הנושאים האלה ואחרים תלמידי עריכה אינם מתנסים בלימודיהם, משום שברוב תכניות הלימודים האקדמיות חלקה של ההדרכה המעשית קטן להפליא. ועוד יש לציין כי הנושאים האלה אינם מוכרים גם למתרגמים טובים ומוכשרים. מתרגמים רבים אינם מכירים היטב את המבנים העבריים ואת מערכת הפיסוק העברי, וכך הם מעבירים לעברית סדר מילים לועזי וסימני פיסוק בלתי אפשריים ויוצרים טקסט עילג ובלתי מוזיקלי.
נוכל לבור את הבר מן התבן רק מעמדת ידיעה, לא מעֶמדה של בורות.10
להרחבה עיינו אבא בנדויד, לשון מקרא ולשון חכמים, 2, פרק מח: סדר המילים.
אבא בנדויד, ׳לתקנת לשון העיתונים א׳-ב׳, סדרת ״לתקנת הלשון״, לשוננו לעם טז ג, תשכ״ה, עמ׳ 74-73.
קראו על כך אצל אהרן מירסקי, הפיסוק של הסגנון העברי, מוסד הרב קוק, תשל״ח.
שם, עמ׳ ט.
ראו אבא בנדויד, לשון מקרא ולשון חכמים, 2, פרק מח: סדר המילים, עמ׳ 785.
שושנה בהט, ׳על ענייני ניסוח או ניסוח ענייני׳, לשוננו לעם לח ט-י, תשמ״ז, עמ׳ 536.
אמציה פורת, ׳כצורתו, כתקנו וכיופיו׳, לשוננו לעם מז ג, התשנ״ו, עמ׳ 107.
אמציה פורת, שם, עמ׳ 98.
אמציה פורת, שם, עמ׳ 104.
שושנה בהט, שם, עמ׳ 550.
