המרגלים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
המרגלים
מכר
מאות
עותקים
המרגלים
מכר
מאות
עותקים
4 כוכבים (2 דירוגים)

עוד על הספר

איתן הבר

איתן הבר (נולד ב-12 במרץ 1940) הוא עיתונאי ופובליציסט ישראלי, לשעבר מנהל לשכת ראש הממשלה יצחק רבין. שימש כתב צבאי של העיתון "ידיעות אחרונות" במשך 26 שנים.

עם פרישתו מלשכת ראש הממשלה (1995), ממשיך בכתיבת מאמרים בעיתון "ידיעות אחרונות", הכנת תוכניות טלוויזיה ותוכניות-רדיו בגלי צה"ל.

יוסי מלמן

יוסי מלמן (נולד בשנת 1950) הוא עיתונאי ישראלי, פרשן צבאי זוכה פרס סוקולוב לתקשורת הכתובה לשנת 2009. היה פרשן צבאי לענייני מודיעין ב"הארץ" וכיום פרשן צבאי בעיתונים "מעריב השבוע " ו"מעריב סופהשבוע".

ה בפרסים בינלאומיים על תחקירים בנושאי טרור וריגול. כמו כן, פרסם תשעה ספרים בענייני דיפלומטיה חשאית במזרח התיכון, טרור, ריגול ויחסי החוץ של ישראל עם ארצות הברית ועם ירדן, בהם "מרגלים לא מושלמים", שהיה ברשימת רבי המכר של ה"ניו יורק טיימס" במשך 15 שבועות, וכן "המרגלים" שנכתב עם איתן הבר. בין ספריו של יוסי מלמן נכלל גם הספר "הישראלים החדשים", שהוא מעין סקירה כללית ואישית מאוד על תולדותיה של החברה הישראלית. ארבעה מספריו נכתבו בשיתוף עם העיתונאי דן רביב מרשת CBS. רוב הספרים תורגמו לשפות זרות.

תקציר

''בוגד", שאג חוקר שירות הביטחון, חיים בן עמי, "בגדת במדינת ישראל ובגדת בנכדך", בן עמי רכן לעבר מזוודתו של פרופ` מרקוס קלינגברג, ובהתפרצות של זעם פיזר את תוכנה לכל עבר: חולצות, מכנסיים, תחתונים, נחתו בכל פינה, תמונת הנכד של קלינגברג התעופפה לפינה רחוקה. התפרעותו של חוקר השב"כ לא הותירה שום רישום בפניו של קלינגברג. הוא הוסיף לשבת על כיסא הנחקר ולא הניד עפעף. חלפה עוד יממה והאיש לא נשבר. ניסו אלף ואחת שיטות חקירה וקלינגברג לא אמר מילה. עשרים שנים טען קצין הביטחון של המכון הביולוגי שמרקוס קלינגברג מרגל. מדי פעם שלחו אותו למכשירי הפוליגראף ולתישאול, אבל קלינגברג ניצח את כולם. מאז שלח משה רבנו 12 המרגלים לתור את ארץ ישראל, לא חדל הצורך לבחון, לאסוף מידע, להעריך ולנתח את המתרחש בישראל. הטכנולוגיה השתנתה, שיטות האיסוף השתכללו, האנשים התמקצעו, אך עקרונות היסוד נותרו בעינם: אותן דרכי עורמה, אותו שימוש עתיק-יומין בהתחזות, בהונאה ובתחבולות. מאז הקמת מדינת שיראל נפלו כל המוסדות במערכת הביטחון הישראלית, גם החשאיים ביותר, קורבן למרגלים: הכור האטומי בדימונה, המכון הביולוגי בנס ציונה, שירות הביטחון הכללי, אמ"ן, המוסד, משרדי ראש הממשלה, הביטחון והחוץ. המרגלים שנחשפו הופעלו בידי שירותי הביון של מדינות ערב, ברית המועצות ומדינות הגוש הקומוניסטי.מול מאמצים אלה ניצבו לוחמי השב"כ. סיפורם של הבולטים, המעניינים והמסוכנים במרגלים וסוכני הביון הזרים מובא בספר זה.

פרק ראשון

המרגל שבא מן האס.אס.
מבצע "חוקן"  אולריך שנפט

 

צילום מזויף, פוטומונטז', שם קץ למשחקי הריגול של גבריאל זיסמן ב1956-. המחלקה הטכנית של שירות הביטחון הכללי פנתה באותם ימים אל אגף המודיעין בצה"ל וביקשה לקבל כמה תמונות של קצינים בצבא עיראק. כאשר הגיעו התמונות, קיבל שמואל מוריה לידיו כומתה של קצין בצבא עיראק וצולם כשהכומתה לראשו, כאילו היה קצין בצבא עיראק. אחר-כך נטלו מומחי הזיוף והתיעוד של השב"כ את תמונתו והרכיבו אותה בטכניקת פוטומונטז', שנחשבה אז למתוחכמת ומסובכת לביצוע, על תמונתו של קצין עיראקי שהתקבלה מאמ"ן. במקומו של הקצין העיראקי הודבקה תמונת ראשו של שמואל מוריה. הפוטומונטז' נראה מושלם. זו היתה ההתחלה. אבל מוריה היה זקוק עדיין להרבה מזל כדי שמשימתו תעלה יפה. המשימה שהוטלה על מוריה, גבר מוצק ומקריח בעל קומה בינונית, היתה להחזיר לישראל את גבריאל זיסמן כדי להעמידו לדין על ריגול למען מצרים.
גבריאל זיסמן נולד בשם אוּלְריך שנפט בעיר קנִיגְסְבֶּרג בגרמניה. העיר, שהיתה פעם חלק מפרוסיה המזרחית, נודעה ברבים בזכות הפילוסוף בן המאה ה18-, עִמָנוּאֵל קאנְט, שנולד והתגורר בה כל ימי חייו בלי לצאת ממנה. לעומת זאת בשנפט, לא מצאה קניגסברג שום סיבה לגאווה. הוא נולד כילד נוצרי מחוץ למסגרת הנישואין, הועבר למוסד לילדים נטושים ויתומים, ואחר-כך נמסר לאימוץ למשפחה נוצרית גרמנית בשם מילר, לשעבר קליין. אולריך שנפט למד בבית-ספר יסודי בעיר, ואחר-כך עבר לבית-ספר מקצועי, והוכשר להיות טכנאי מכונות. ב1941-, כאשר מלאו לו 18 שנים, סיים את לימודיו, גוייס לצבא הגרמני והתנדב לשירות ביחידת העילית של המפלגה הנאצית, האס.אס.
שנת התגייסותו לצבא עמדה בסימן "מבצע ברברוסה", פלישת הצבא הגרמני לרוסיה במלחמת העולם השניה, ביוני 1941 והתקדמותו המהירה, תוך נצחונות מרשימים על הצבא האדום, הנסוג והמוכה. באותה שנה נפצע אולריך שנפט-מילר-קליין פצעים קלים בקרבות והוחזר מהחזית לאישפוז בבית-חולים בגרמניה. לאחר שהחלים מפצעיו נשלח שוב לחזית, הפעם ליוגוסלביה ומשם לאיטליה. לפי יוסף ארגמן, נפל אולריך שנפט בשבי הצבא האמריקני בקרב ליד נהר הפו, בצפון איטליה, בסוף 1944. הוא היה עצור במחנה שבויים במשך כשלוש שנים. בתום תקופה זו שוחרר ממעצרו לאחר שחוקריו האמריקנים הגיעו למסקנה שהיה רק חייל זוטר באס.אס ולא מצאו מקום להעמידו לדין על פשעי מלחמה, כפי שעשו לבכירים ממנו בארגון.
אולריך שנפט חזר לגרמניה והשתכן במינכן, ושם הועיד לו הגורל לחלוק חדר עם בחור יהודי. מצבה של גרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה היה בכי רע. גרמניה חולקה לארבעה אזורי כיבוש: צרפתי, בריטי, אמריקני וסובייטי. עריה היו הרוסות בעקבות ההפצצות הכבדות של חילות האוויר של בעלות הברית. מיליוני פליטים גרמנים נעו ונדו בדרכים בחוסר כול וללא קורת גג. המזון ניתן במשׂורה, וקשה היה למצוא עבודה.
שם המשחק היה אז הישרדות. אולריך הפגין במשחק זה מיומנות גבוהה מאוד. מחברו היהודי לחדר למד כי ארגוני סעד יהודיים-אמריקניים, ובראשם ה"ג'וינט", מעניקים סיוע לבני עמם. בעיני השכנים הגרמנים היו ניצולי השואה היהודים לאחר המלחמה כמורמים מעם. הם קיבלו חבילות מזון וסיוע כספי, והיתה להם כתובת שאליה פנו לשטוח את בקשותיהם. בלא היסוסים מיותרים, החליט אולריך שנפט לפשוט את זהותו הארית וללבוש זהות חדשה, של פליט יהודי. האירוניה שאיש אס.אס, אחד מתלייניו של העם היהודי, הצטרף פתאום לשורת הנרדפים והקורבנות לא הטרידה אותו כלל ועיקר. מטרתו היתה לשרוד ולהתקיים, לזכות בחבילות מזון ובסיוע כספי.
אולריך שנפט פנה אל הסניף המקומי של ה"ג'וינט" והצהיר כי הוא בן לעם היהודי. לפקידי ה"ג'וינט" אמר כי שם אביו היה יוליוס זיס. נציג ה"ג'וינט" לא חשד בצעיר שהתייצב לפניו. אולריך שנפט הוכנס לרשימת הנתמכים של ה"ג'וינט". ארבעה חודשים לאחר מכן שמע על קבוצה של עקורי מחנות שעומדת לצאת לארץ-ישראל. הוא החליט לנצל את ההזדמנות ולהצטרף אליהם. ההווה בגרמניה היה עגמומי, והעתיד צפן בחובו קשיים רבים עוד יותר. כל מקום בעולם נראה אז בעיניו עדיף על פני מולדתו, גרמניה. כוונתו המקורית היתה להגיע לארץ-ישראל בתקווה להגר משם לקנדה או לארץ אחרת.
ב1- באוקטובר 1947 יצא אורליך שנפט עם קבוצת מעפילים במסע ברכבת לעיר הנמל הצרפתית מרסיי ושוכן במחנה עולים שאורגן על-ידי נציגי המוסד לעלייה ב', זרוע של ארגון "ההגנה" שהיתה אחראית על העלייה הבלתי חוקית לארץ-ישראל. בעצת אחד משליחי המוסד לעלייה ב', החליט אולריך שנפט להחליף שוב את שמו. אולריך שנפט-מילר-קליין-זיס היה עתה לגבריאל זיסמן. על-פי ספרו של יוסף ארגמן התגורר זיסמן במשך כחודשיים במחנה בפאתי העיר מרסיי, ובדצמבר 1947 עלה עם שאר שוכני המחנה על ספינת המעפילים והפליג לארץ-ישראל.
ספינתו יורטה בידי הצי הבריטי, לא הרחק מחופי הארץ ונוסעיה הוגלו לקפריסין. במחנה בקפריסין הצטרף גבריאל זיסמן לארגון "ההגנה". ההתנגשויות בין הכוחות היהודיים לכוחות הערביים היו אז כבר בעיצומן בעקבות החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר כי ארץ-ישראל תחולק לשתי מדינות. נסיבות הצטרפותו של זיסמן ל"הגנה" אינן ידועות, אבל אפשר לשער כי היה זה רק טבעי לבחור צעיר, חסון ובנוי לתלפיות להצטרף לארגון זה. מובן שעל עברו הצבאי באס.אס לא ידע איש מבין מגייסיו מ"ההגנה", אלה התרשמו עד מהרה מיכולתו. הוא ידע להפעיל כלי-נשק והפגין יכולת בטיפול בחומרי חבלה. גבריאל זיסמן צורף לצוות ההדרכה של "ההגנה" במחנה בקפריסין ואימן צעירים אחרים בהפעלת נשק. בזמן שהותו במחנה גם היה גבריאל זיסמן מעורב בשני נסיונות בריחה מהמחנה שאירגנה "ההגנה".
ב15- במאי הכריז דוד בן גוריון על הקמת מדינת ישראל בישיבה של מועצת העם, לאחר שיום אחד קודם לכן, בא לקיצו שלטון המנדט הבריטי. מייד לאחר הכרזת העצמאות, מצאה מדינת ישראל הצעירה את עצמה בעימות צבאי עם שכנותיה הערביות ועם המיליציות של הערבים הפלשתינים. הצבא הישראלי החדש שיווע לכוח אדם, בעיקר ללוחמים צעירים. הממשלה הזמנית בישראל תבעה מהבריטים לפרק את מחנות המעצר למעפילים בקפריסין ולהניח לעצורים לעלות לארץ. אבל אותו היגיון משיקולים מנוגדים היה גם ביסוד מדיניותה של ממשלת הלייבור הבריטית, בראשות קְלֵמֶנְט אֶטְלִי. היא חששה שאם תניח לעצורים מקפריסין לעלות מייד לישראל, יאשימו אותה מדינות ערב בסיוע למאמץ המלחמתי של ישראל. לפיכך, הסכימו הבריטים לשחרר ממעצרם רק קשישים, חולים ונשים ולאפשר את יציאתם לישראל. הבריטים המשיכו להחזיק במעצר בקפריסין גברים צעירים בגיל שירות צבאי. רק ב19- בינואר 1949, לאחר שבאי רודוס נפתחו שיחות שלום בין נציגי ישראל למצרים על כינון הסכם שביתת נשק, הודיע שר החוץ הבריטי, אֵרנֶסְט בֵּווין, בפרלמנט בלונדון, על הסכמת ממשלתו להתיר לכל דרי המחנות בקפריסין להשתחרר מהם. כעבור ימים אחדים החל "מבצע פדות", השטתם של יותר מעשרת אלפים שוכני מחנה המעצר בקפריסין לארץ, מנמל פמגוסטה על סיפונן של הספינות "גלילה" ו"עצמאות".
גבריאל זיסמן היה אחד מאותם עולים מקפריסין שהגיעו לנמל חיפה ועברו דרך מעברת "שער העלייה", שעשרות אלפי עולים עברו דרכה. לאחר זמן מה הועבר גבריאל זיסמן לקיבוץ קריית ענבים. כמו אלפי צעירים אחרים בעלי רקע דומה, הוא למד עברית באולפן ועבד בעבודות שונות במשק. באוגוסט 1949 התגייס לצה"ל. בזמן שירותו עבר בהצלחה קורס מפקדי כיתות, ואחר-כך נשלח לפי בקשתו להתיישבות חקלאית במושב ליד אשקלון. אבל שלטונות הצבא לא היו מוכנים להניח לבחור כמותו, שהפגין ידע וכישורים צבאיים, "להתבזבז" במסגרת חקלאית. הוצע לו לחזור ולהתגייס לצבא ולעבור קורס קצינים במסגרת שירות קבע. גבריאל זיסמן נענה להצעה וסיים בהצטיינות את קורס הקצינים. הוענקה לו דרגת סגן משנה, והוא שובץ בחיל התותחנים. במרוצת שירותו הצבאי עבר קורסים נוספים במסגרת החיל והועלה לדרגת סגן.
אבל, בשלהי 1952, באה הקריירה הצבאית שלו לקיצה. לשלטונות צה"ל הגיע מידע מחבריו על התנהגות מוזרה של סגן זיסמן. בהיותו בגילופין, הראה זיסמן לחבריו ליחידה תמונה שלו במדי האס.אס. במקרה אחר סיפר להם שהוא חי בזהות בדויה. חיל התותחנים החליט שלא להאריך את חוזהו של סגן זיסמן.
מאוכזב מקטיעת הקריירה הצבאית שלו עבר גבריאל זיסמן להתגורר בחדר ששכר באשקלון אצל זוג "יקים", עולים מגרמניה. למחייתו עסק גבריאל זיסמן בעבודות מזדמנות, גם כדי לחסוך כסף שיאפשר לו לעזוב את הארץ ולהשתקע במדינה אחרת. בינתיים התפתחו בינו ובין בעלת הדירה באשקלון קשרים אינטימיים. שני בעלי הבית של זיסמן עבדו בדואר. הבעל היה פקיד אשנבים, ואשתו, שכינוי החיבה שלה היה "מרגו", היתה מרכזנית. מרגו היתה מבוגרת מזיסמן בכ20- שנה, אך הפרש הגילים לא מנע ממנו להתאהב בה. הבעל המקורנן בן ה61-, שגילה את בגידת אשתו, הצעירה ממנו, תבע מזיסמן לעזוב מייד את הדירה. בתגובה הודיעה האשה לבעלה כי היא נוטשת אותו ועברה עם אהובה להתגורר בחיפה. שם, בדירה קטנה ומוזנחת בעיר העתיקה, הירהרו בני הזוג הנאהבים באפשרות לשוב יחדיו לגרמניה.
בפברואר 1954 הפליג זיסמן באוניית הנוסעים "נגבה" לנמל גנואה באיטליה. לפי גירסא אחת, עזבה גם מרגו עימו. לפי גירסא אחרת היא הפליגה בספינה אחרת. כך או אחרת, הם נפגשו בגנואה. ואולם שם התברר לזיסמן כי לא יוכל להיכנס בשערי גרמניה. מונעת עדיין באש הנקמה והסלידה מגרמניה פירסמה ממשלת ישראל תקנה שאסרה על אזרחיה לנסוע לגרמניה. בדרכון הישראלי שהונפק לזיסמן נאמר כי נושאו רשאי להיכנס לכל הארצות ברחבי תבל פרט לגרמניה. בכל זאת, ניסה זיסמן את מזלו. הוא פנה אל קונסול גרמניה בגנואה וביקש שתוענק לו אשרת כניסה לגרמניה. הקונסול הביט בדרכונו וסירב. זיסמן ניסה לשכנעו בעזרת סיפור חייו. הוא סיפר לקונסול המשתאה ששמו האמיתי אינו גבריאל זיסמן כמופיע בדרכון, אלא אולריך שנפט וגולל בפניו פרקים נבחרים מהאודיסאה הפרטית שלו. אבל הדיפלומט הגרמני לא השתכנע. הוא סירב להאמין למה ששמע וסבר כי לפניו נמצא מתחזה ונוכל. כאשר ראתה מרגו שגבריאל מסורב כניסה, החליטה לעזוב אותו לנפשו ונסעה בלעדיו לגרמניה בעזרת דרכון גרמני שהיה ברשותה. זמן מה לאחר מכן הצטרף אליה בעלה מישראל. זיסמן לא ידע עדיין על איחודם מחדש של בני הזוג.
דחוי ועל סף ייאוש, בכליו 20 דולר בלבד, החליט שנפט-זיסמן לעשות מעשה. הוא שם פעמיו לקונסוליה המצרית בגנואה, סיפר לקונסול כי שירת באס.אס, התחזה ליהודי וגוייס לצה"ל. הקונסול המצרי התרשם מכנותו, ועוד באותו הלילה עלה עימו לרכבת, והשניים נסעו לשגרירות ברומא. ברומא הפגיש אותו עם אחד הנספחים הצבאיים. הקצין, איש מודיעין מנוסה, תיחקר את בן שיחו ביסודיות רבה יותר. במהלך החקירה הציע הנספח הצבאי לזיסמן לטוס לקהיר, כדי להיחקר שוב בידי מומחי מודיעין נוספים.
אולריך-גבריאל הסכים ללא היסוס. הוא מסר למצרים את דרכונו הישראלי וקיבל דרכון מצרי על שם רוֹבֶּרט חַיָיט. אולריך-גבריאל-רוברט שהה בקהיר חודש ימים. קצינים בכירים, שהיו אחראים על הדוכנה (דסק) הישראלית במודיעין הצבאי, חקרו אותו ביסודיות רבה, באנגלית ובגרמנית. המצרים חשדו שבן-שיחם עלול להיות סוכן של המודיעין הישראלי שנשלח להטעות אותם ולהפיץ בקרבם מידע כוזב, דיסאינפורמציה. בחקירה נתבקש זיסמן שוב ושוב להשיב על אותן שאלות. השאלות נגעו לעברו הצבאי, ליחידות צה"ל, מיקומן, חימושן, תוכניות אימונים, שמות קצינים, מבנה הצבא ועוד. תשובותיו של אולריך-גבריאל היו מפורטות ככל האפשר, והן השביעו את רצונם של החוקרים. בתקופת שהותו בבירת מצרים נלקח מזמן לזמן לסיורים בעיר ולאתרי התיירות המפורסמים כמו הפירמידות ולאטרקציות כמו שיט לילי על הנילוס. בסיום החקירה הוצע לו לשוב לישראל, לנסות ולהתגייס שוב לצה"ל ולבסס שם את מעמדו. ביסוד ההצעה המצרית עמד הרעיון להפוך את הקצין הישראלי לסוכן "רדום", שבבוא הזמן, לאחר שתתפתח הקריירה הצבאית שלו, "יעוררו" אותו מפעיליו והוא יספק להם ידיעות. בתמורה יקבל אולריך-גבריאל שכר קבוע, לא גבוה במיוחד, כמה אלפי דולרים בשנה, מהמודיעין המצרי, שיופקדו בעבורו בחשבון בנק באירופה.
אולריך-גבריאל לא מיהר להשיב להצעה. על אף מצבו הכלכלי הקשה, הוא ביקש מהמצרים שהות להרהר בהצעה וביקש לעשות זאת בגרמניה. ההצעה המצרית לא עלתה בקנה אחד עם תוכניתו. כל מה שרצה הוא עיסקה חד-פעמית של מסירת מידע תמורת כסף ולא יחסים ארוכי טווח. קציני המודיעין המצרי ניסו ללחוץ עליו, אבל למרבה ההפתעה, לא התעקשו במיוחד. הם יכלו, כמובן, לאיים עליו ולרמוז לו שידאגו להעביר לידיעת הישראלים את הצעתו למכור מידע לאויביהם, אבל לא עשו זאת. נראה שהמצרים סברו שאולריך שנפט לא אמר עדיין את המלה האחרונה, ושיש סיכוי טוב שיסכים, בסופו של דבר, לעבוד בעבורם. לפיכך, קבעו עימו חוקריו את אופן ההתקשרות בעתיד, כאשר יגבש את דעתו. הם איפשרו לו לעזוב את קהיר בדרך שהגיע אליה: בטיסה לרומא בדרכון המזויף על שם רוברט חייט. בנוסף לכך, העניקו לו המצרים כמה מאות דולרים כגמול על שירותיו הקצרים.
בראשית חודש מרס 1954 הוא נסע מרומא לגנואה, שוב ברכבת. שם סר למשרדי הקונסוליה המצרית בעיר, מסר את הדרכון המצרי וקיבל בתמורה את דרכונו הישראלי ואת חפציו האישיים. המצרים עשו לו טובה נוספת, כאות לרצונם הטוב כלפיו. הם העניקו לו תעודת מסע ("לסה פאסה") על שם בדוי, שבעזרתה יוכל להיכנס לגרמניה בלי בעיות. כעבור ימים אחדים הגיע אולריך שנפט לגרמניה, ונכנס אליה בזהות המצרית שלו. לאחר זמן הצליח לאתר את כתובתה של מרגו בברלין וסר אליה לפגישה. אולריך שנפט התוודה בשיחה באוזניה לא רק על אהבתו כלפיה, אלא גם על כל מוצאותיו: על שירותו הצבאי באס.אס, על התחזותו ליהודי ועל חניית הביניים שעשה בקהיר בדרכו מישראל לגרמניה. הוא סיפר לה כי הציע את שירותיו למודיעין המצרי ושהה בקהיר כחודש ימים. הגילוי הכפול זיעזע אותה: גם העובדה שמאהבה הצעיר היה חייל באס.אס וגם נכונותו לבגוד בישראל ולמסור עליה מידע למודיעין המצרי.
המפגש המחודש בין שני הנאהבים לא עלה יפה, ולא היה לו המשך. מרגו סירבה לעזוב את בעלה, ולא קשה לתאר מה היתה תגובתו של הבעל המקורנן להופעתו של הדייר מאשקלון בביתם בגרמניה. אולריך שנפט הודיע לאשה כי בכוונתו לעבור לפרנקפורט, שם מתגוררת אמו החורגת, גברת קליין, שניהלה בית מרקחת. הוא הפקיד בידי אהובתו הישראלית את כתובתו החדשה למקרה שתרצה לחדש את הקשר עימו.
באוגוסט 1955, כשנה וחצי לאחר אותה פגישה בברלין, התקבל בשירות הביטחון הכללי בתל-אביב מכתב מפורט שסיפר על מעשה הבגידה של גבריאל זיסמן הלוא הוא אורליך שנפט. למכתב צורף תצלום עדכני שלו. את המכתב שלח בעלה של מרגו, לאחר שאשתו סיפרה לו את כל מה ששמעה מאולריך. הבעל, שכבר מזמן מאס בהטרדותיו החוזרות ונשנות של דיירו לשעבר, החליט בעידודה של אשתו לדווח עליו לשלטונות בישראל.
המידע הועבר לעיונם של ראש השב"כ, עמוס מנור, ולראש "המוסד", איסר הראל. השניים נועצו במישקה דרורי, ראש "מטה שלוש", שהיה אחראי על הנושא הערבי, ובחיים חופי, ראש המחלקה לסיכול ריגול ערבי, שהיתה ב"מטה שלוש", ועם עוד בכירים בקהילת המודיעין. בהתייעצויות אלה הוחלט שלא לעבור לסדר היום על מעשהו של אולריך-גבריאל. באותן התייעצויות הוחלט לנקוט צעדים שמטרתם להחזיר את אולריך-גבריאל לישראל ולהעמידו כאן לדין על מגע עם סוכן זר, על ריגול ועל בגידה. בדיעבד, אפשר לתמוה על ההחלטה. בסופו של דבר, סגן גבריאל זיסמן היה קצין זוטר בצה"ל, והמידע שהגיע אליו מתוקף שירותו בחיל התותחנים לא נחשב לכזה שסיכן ממש את בטחון המדינה. הנזק שהוא גרם לאינטרסים של ישראל היה מזערי ובטל בשישים. אבל צריך להבין את ההחלטה ולנתח אותה בהקשר ההיסטורי שלה. ישראל של שנות ה50- היתה מדינה נפחדת, וחיה בתחושה של המתנה לסיבוב שני במלחמה עם מדינות ערב. איסר הראל היה ה"קיסר" הבלתי מעורער של קהילת המודיעין, ותפישתו היתה בבחינת "ייקוב הדין את ההר". כל מעשה ריגול וכל בגידה ראה באותה חומרה. גם אם היו פחותי ערך. "היום אולי יהיה קשה להבין זאת", אומר שמואל מוריה, שנתמנה לעמוד בראש המבצע להחזרתו של אולריך-גבריאל, "אבל רצינו אז גם לעשות מעשה שבבחינת יראו וייראו. לחזק את הדימוי שידו של המודיעין שלנו ארוכה ותגיע לכל מקום על פני כדור הארץ."
"השם שבחרנו למבצע," נזכר שמואל מוריה, "'מבצע חוקן' לא היה מקרי. היה זה בתקופה שכינויים ושמות מבצעים ופעולות נבחרו לא בידי מחשב באופן אקראי וסתמי, אלא על-ידי אנשים שהיו מעורבים בהכנות. הוחלט להעניק למבצע את השם 'חוקן', כי חשבנו שאם נצליח בו, נכניס לאולריך שנפט חוקן שילמד אותו לקח וירתיע אחרים מלחשוב ומלעשות דברים דומים."
בדיונים של הצוות המצומצם שהיה בסוד המבצע, הועלתה הצעה לשלוח חוליית התנקשות שתחסל את אולריך. בכך, טענו המציעים, ייחסכו משאבים כספיים ותובטח הצלחת המבצע. אבל איסר הראל הטיל וטו על ההצעה. "מדינת ישראל וארגוניה," קבע הראל, "יפעלו על-פי החוק. מי שיעבור על החוק יועמד לדין."
על-פי התוכנית, יצאו שליחים של החוליה המבצעית של השירות, שפעלה באותה תקופה גם בשליחות "המוסד" (ל"מוסד" עדיין לא היתה יחידה מבצעית משלו) לפרנקפורט בגרמניה. הם וידאו את כתובת מגוריו של אולריך שנפט, צילמו אותו ועקבו אחריו בחשאי במשך שבועות אחדים ותיעדו את שיגרת יומו. הם גילו כי הוא שב והידרדר לחיי עוני וניוון. בשלב זה יצאה החוליה המבצעית מהתמונה, ובמקומה נכנסו שליחים של "המוסד", שעל-פי חלוקת הסמכויות בינו לשב"כ, הוא הארגון שפועל מחוץ לגבולות המדינה. מטרתם היתה ליצור קשר עם אולריך. אחד מהם התחזה לאזרח של מדינה אירופאית והתיידד איתו על בסיס חברתי. הקשר בין אולריך לחברו החדש העמיק והלך. הם יצאו לבלות יחד ונפגשו בבתי-קפה לעיתים מזומנות.
משהתפתחה ה"ידידות" החדשה רמז הידיד ה"אירופי" לאולריך כי יש לו מהלכים בקהילת המודיעין של נאט"ו, וכי הוא התוודע לחברים שיכולים לגלות עניין באולריך. אולריך רמז לידידו החדש כי גם אם יסכים לעבוד בשירות ארגון כלשהו, הוא יעשה זאת אך ורק על אדמת גרמניה. "מרגע שנוצר עימו הקשר," שיחזר שמואל מוריה, "החל תפקידי." למוריה ניתנה זהות חדשה שהתאימה לרקעו: קצין בצבא עיראק, קפטן בשם עדנאן אבן עדנאן. עדנאן היה כביכול נספח צבאי בשגרירות עיראק בפריז. "כמי שנולד בעיראק, ידע את שפתה ואת הרגליה ופעל בה בחשאי, היה זה רק טבעי שהמשימה הוטלה עלי", סיפר שמואל מוריה. ב3- בנובמבר 1955 עזב מוריה את ישראל בטיסת אל-על לפריז ובכליו תמונותיו המפוברקות כקצין במדי הצבא העיראקי. בפריז פשט את זהותו האמיתית ולבש את זו של הקפטן העיראקי. מפריז נסע ברכבת לפרנקפורט, השתכן בבית מלון בעיר, וכעבור יומיים שם פעמיו למועדון לילה. שם, בפגישה שהיתה אקראית כביכול, אך למעשה היתה מתואמת מראש עם ה"ידיד", נוצר הקשר בין אולריך שנפט לשמואל מוריה. מוריה לא הזדהה כמובן בשמו האמיתי, אבל גם לא הזכיר את שמו ואת זהותו החדשים, כקצין בצבא עיראק. הוא רק סיפר לאולריך כי הוא אזרח עיראקי. היה זה בעיקרו מפגש חברתי, ובהמשכו הם שוחחו באנגלית על דא ועל הא. בסיום השיחה הזמין מוריה את אולריך לארוחת צהריים למחרת היום. "הפעם היינו לבד", סיפר, "אף שהמסעדה, כנהוג במקרים כאלה, אובטחה על-ידי אנשינו, שחששו שמא ייווצר מצב שיסכן את שלומי. שוחחנו בחופשיות כשעה. אורליך שנפט היה חביב ונוח להתיידד, והורגש כי היה כמהּ לחברה אנושית." הוא סיפר למוריה על שירותו באס.אס, על פציעתו ועל הקרבות שבהם השתתף, אבל השמיט מסיפור חייו את הפרק הישראלי. בגמר הארוחה, כשהגיע מועד פרעון החשבון, שלף מוריה את ארנקו, וכפי שתוכנן מראש, נשמטה ממנו תמונה. זו היתה תמונת הפוטומונטז' שהוכנה בשב"כ, ואשר הפכה את מוריה לקצין בצבא עיראק. מוריה התבונן בתמונה שעל הריצפה, ובתנועות איטיות להפליא התכופף להרים את התמונה.
אולריך הבחין בתמונה, וסקרנותו התעוררה. על פניו התפשט חיוך רחב, והוא שאל בלחש:
"מה שלומך, קפטן?" הטריק עשה את שלו. מכאן ואילך נפתחו חרצובות לשונו. "אתה יודע שגם אני הייתי קפטן", אמר שנפט לבן-שיחו.
"כן?" שאל מוריה בסקרנות משלו, "היכן? בצבא הגרמני?"
"לא", השיב אולריך, "בצבא הישראלי."
מוריה השים עצמו המום. "אתה בוודאי מתלוצץ," אמר. "אתה, גרמני בן גרמני, חייל באס.אס, שונא יהודים, לא יכול להיות שהיית בצבא היהודי. אני לא מאמין לך."
אולריך נפל עמוק יותר לפח שהוטמן לו. "אם אינך מאמין, בוא אלי הביתה ואראה לך את אלבום התמונות שלי."
שמואל מוריה ואולריך שנפט יצאו מהמסעדה במונית לביתו של אולריך. אנשי האבטחה הישראלים התרשלו במלאכת המעקב ולא שמו לב לכך. אחר-כך, כשהבחינו כי מאובטחם נעלם, נקלעו לחרדה רבה והביעו חשש לגורלו של מוריה. בדירה הקטנה העלובה התיישבו הגרמני וה"עיראקי" ליד השולחן, ואולריך שלף מאחת המגירות אלבום תמונות. "הוא הראה לי בגאווה עשרות תמונות שלו במדי צה"ל, בישראל", סיפר מוריה. מוריה ביקש ממנו כמה תמונות למזכרת, כסימן לידידות ביניהם, ואולריך נענה ברצון. בהמשך שיחתם רמז מוריה על האפשרות שיהיה לו עניין בשיגורו של אולריך למשימה בישראל. אולריך עדיין לא טרח לשאול את ידידו החדש לתפקידו המדויק.
מוריה מספר כי בתכנון המבצע נקבע כי יוצע לאולריך להישלח לישראל למשימת ריגול כלכלית: "לא רצינו להפחיד אותו ולהטיל עליו משימה צבאית נקבע שאפילו לא נבקש ממנו לצלם מקומות."
הרעיון שגובש היה לנצל את העובדה כי זמן קצר קודם לכן נתגלה נפט באזור חלץ שליד אשקלון. הגילוי עורר התעניינות בין-לאומית גדולה. עצם העובדה שאולריך נדרש להגיע לאזור שאותו הכיר היטב מתקופת חייו הקצרה בארץ נועדה להחדיר בו ביטחון ולרכוש עוד יותר את אמונו ולהעניק כיסוי הולם להצעת "העבודה" של ה"עיראקי".
מוריה הסביר לאולריך כי בהיותה של עיראק יצואנית נפט גדולה, היא מודאגת מגילוי הנפט בישראל ומהשלכותיו על כלכלתה, ומעוניינת לברר כמה שיותר פרטים על הנושא. אולריך לא הגיב להצעה. הוא רק גילה את צפונות ליבו ואת פחדיו מהאפשרות שיחזור לישראל ויתגלה בידי המודיעין הישראלי. "הוא אמר כי לישראל יש מודיעין חזק וכל יכול," הדגיש מוריה, "הרגעתי אותו ואמרתי לו כי הוא אינו אובייקטיבי, משום שראה את המודיעין הישראלי רק מזווית מסוימת. אמרתי לו: 'לא היה לך ניסיון עם שירותים חשאיים אחרים. גם הם טובים ואינם נופלים מהמודיעין הישראלי. הבה נערוך ניסיון קטן. תוריד את השפם שלך, תחליף את צורת התסרוקת שלך, תרכיב משקפיים מתאימים ותלך להצטלם. תתבונן בתמונות ותראה שאפילו אתה תתקשה לזהות את עצמך."
מוריה הסביר עוד לאולריך כי הוא מתכנן להישאר בפרנקפורט עוד יומיים-שלושה והציע לו להיפגש יומיים לאחר מכן ולהביא עימו את התמונות שבהן יצולם במראהו החדש.
אולריך התייצב כעבור יומיים לפגישה עם מוריה-עדנאן כשמראהו הפיסי חדש ובתיקו התמונות. מוריה התפעל מהמראה החדש של ידידו והחניף ליכולתו ללבוש צורה ולפשוט צורה. "אילו נפגשנו ברחוב ולא במסעדה שקבענו מראש," אמר, "לא הייתי מכיר אותך." בשיחה בישר אולריך שנפט לקפטן העיראקי כי גמלה בליבו ההחלטה להיענות להצעה לצאת בשליחות כלכלית לבירור הנעשה בשדה חלץ בישראל, אבל בתנאי שיוסדר לו דרכון חדש מהימן וישולם לו שכר נאה. וגם אז, לא יוכל לעשות זאת לפני חג-המולד. באותה הזדמנות שאל אולריך לתפקידו של הקפטן העיראקי ונענה כי הוא נספח צבאי בשגרירות עיראק בפריז.
מוריה אומר כי לא חשש מפני האפשרות שאולריך יתקשר לשגרירות וינסה לברר את מהימנות דבריו. "יצאנו מהנחה כי אולריך יודע שבעבודה הזו אנשים מופיעים בשמות אחרים ולא בשמם האמיתי. וגם אילו התקשר לשגרירות וביקש לדבר עם קפטן עדנאן אבן עדנאן, מן הסתם לא היה נענה. הוא היה מבין כי זו דרכו של עולם הריגול."
מוריה הנחה את אולריך להמתין להוראות נוספות וקבע עימו את מועד המפגש הבא ואת מיקומו. מוריה שב לישראל דרך פריז, ובשבועות הבאים השתתף בדיונים קדחתניים לקראת החדרתו הסופית של החוקן לקורבן. ב25- בדצמבר 1955 שב מוריה לפרנקפורט דרך פריז, קנה עט פרקר, מתנה יקרת ערך באותם ימים, ואותו התכוון למסור לאולריך בפגישתם הבאה. אולריך המתין במקום ובמועד שנקבעו. מוריה נתן לו את העט וצייד אותו בכסף כדי שירכוש לעצמו בגדים חדשים לחג-המולד. האווירה בימים הבאים היתה נינוחה, אולי גם בהשפעה המרככת של תקופת החג. מוריה התרשם כי גדל אמונו של אולריך שנפט במודיעין העיראקי. מוריה סיכם עם אולריך סופית כי אחרי ראש השנה האזרחית החדשה, ב2- בינואר, יטוס מפריז לישראל. על-פי הסיכום ביניהם, יצא אולריך ברכבת לפריז, ואילו מוריה טס מפרנקפורט כדי להקדימו ולהמתין לו בתחנת הרכבת בעיר האורות. "פגשתי בו על הרציף כפי שנדברנו", אומר מוריה, "רציתי שיהיה תלוי בי, שלא יתחרט ושלא יחמוק ממני. סידרתי לו לינה בבית-מלון והודעתי לו שבשלושת הימים שנותרו עד לנסיעתו לישראל הוא יהיה אורחי בעיר." כמו שמרטף טוב, לא הניח מוריה לאולריך להיות לבד. הוא לקח אותו למסעדות לארוחות צהריים ולארוחות ערב ולבילויים במועדוני לילה. מוריה השתדל לארח את אולריך ברחובות צדדיים ובמסעדות בלתי מוכרות, כדי שלא ייתקל במקרה במכרים. משום שלא שלט בצרפתית, היה עליו לבחור במסעדות שבהן יוכל לשוחח בשפות שידע, ערבית ופרסית, ושיעוררו רושם של מקומות בילוי המוכרים לערבים. אחד מאותם מקומות היה מסעדה פרסית ליד שער הניצחון. אבל איתרע מזלו, ובדיוק באותה שעה התארחו בשולחן סמוך זוג ישראלים, בעל ואשה. הבעל היה עובד "המוסד", ומוריה נתקל בו אך ימים אחדים קודם לכן בארץ. מוריה חשש שהישראלי יזהה אותו ויפתח עימו בשיחה בעברית. "הורדתי את ראשי והחמצתי פני," סיפר, "למזלי, הישראלי הבין את מצבי והתעלם מקיומי. אבל אולריך קלט אותם ושמע כי בני הזוג מדברים עברית. הוא לחש לעברי באנגלית: 'הנה היהודים המזוינים שם מדברים עברית.' עניתי לו בחיוך: 'אני לא מבין את שפתם, אבל אני סמוך ובטוח שלאחר הביקור שלך בישראל תוכל ללמד אותי.'"
למחרת, בליל ראש השנה האזרחית, תיכנן מוריה לצאת עם אולריך לבילוי משותף במועדון החשפנות המפורסם "לידו". אבל משטר הסגפנות הנזירית והצמצום בהוצאות שהשליט איסר הראל בקהילת המודיעין הישראלית מנעו זאת ממוריה ואיימו למוטט את המבצע. "המטה לא אישר לי תקציב לרכישת שני כרטיסים, אלא רק כרטיס כניסה אחד למועדון, בשביל אולריך," נזכר מוריה בחיוך מריר. בשעה שאולריך נהנה מחזיון החשפנות, נאלץ מפעילו להמתין לו בקוצר רוח ובחשש גדול. "פחדתי שאולריך יתחרט ברגע האחרון, אולי גם בהשראת אווירת ראש השנה, ולא ישוב אלי," הוסיף מוריה. הוא המתין עד לגמר המופע, ובסביבות השעה 1 אחר חצות הלך לבית-הקפה שליד בית-המלון שבו התאכסן אולריך שנפט. באותו בית-קפה קיימו אחדים ממפגשיהם הקודמים. האינסטינקט של קצין המודיעין הישראלי לא איכזב אותו גם הפעם. אולריך ישב שם בודד ומיוסר כשהוא גומע כוסות בירה. אולריך שמח לפגוש בו, כמו היה אחיו האובד. השניים בילו יחדיו עד השעות הקטנות של הלילה. "אתה יודע, עדנאן," התוודה אולריך, "הייתי מאוד עצוב הלילה. מעולם לא הייתי לבדי בליל סילבסטר הקדוש." משם עברו השניים למועדון לילה, ואולריך, חובב הוורמוט, המשיך בלגימותיו. מצב רוחו השתפר, חרצובות לשונו נפתחו והוא הפליג בבדיחות על יהודים. לקראת עלות השחר הם נפרדו ונדברו להיפגש מאוחר יותר בבית-קפה בשנז אליזה. חייל האס.אס המשיך בווידויו. הוא פתח בשורה של קללות נמרצות נגד העם היהודי והודיע כי אינו חושש עוד מפניו. "גם אם ילכדו אותי, אגרום למותם של רבים." מוריה-עדנאן, שחשש כי אולריך מתכוון לשאת בכליו אקדח, אמר לו כי זה עלול להיות מסוכן, וכי במכס הישראלי עלולים לערוך חיפוש בכליו. אולריך השיב, ספק נעלב ספק מעמיד פנים: "אינני אידיוט", ושלף מכיסו עט נובע. "העט הזה יורה גז ויכול להרוג."
באותו הלילה נפרדו אולריך ועדנאן-מוריה זה מזה ולא הוסיפו לראות עוד איש את רעהו. אולריך נסע לנמל-התעופה אורלי, ושם עלה על מטוס "אייר פראנס" לישראל. מוריה מיהר לדווח למטה השב"כ כי משימתו הושלמה והזהיר מפני העט של אולריך. במשך הטיסה המשיך אולריך לשתות לשוכרה וירד מכבש המטוס בלוד שיכור כלוט. אולריך עבר את בדיקות המכס ואת ביקורת הגבולות ויצא לחפש מונית. מייד זינקה לעברו אחת המוניות, שנהגה היה איש יחידת המבצעים של השב"כ. אולריך ביקש ממנו לקחתו לבית-מלון בכיכר דיזנגוף בתל-אביב.
בטרם הספיק אולריך לנעול את דלת המכונית ולהתיישב במקומו, זינקו פנימה שני גברים, והמונית פתחה בדהרה. אולריך ההמום עוד הספיק לצעוק כמה מילות מחאה בגרמנית, כאשר אחד הגברים פנה אליו בטון מאיים ושאל אותו בגרמנית:
"איך לקרוא לך: אולריך שנפט או גבריאל זיסמן?"
על-פי דיווח אנשי השב"כ, אולריך "הקיא את נשמתו" בנסיעה. הוא הובל למיתקן החקירה של השב"כ ליד המטה ביפו, ומייד הסכים לשתף פעולה עם החוקרים. הוא סיפר להם על מעלליו החל בשירותו באס.אס במלחמת העולם השנייה דרך התחזותו ליהודי כדי לקבל סיוע של "ג'וינט" לאחר המלחמה, עלייתו לארץ, מעצרו בקפריסין, שירותו בצה"ל, התנדבותו לעבוד בעבור המודיעין המצרי וכלה בפגישותיו עם קפטן עדנאן. עם זאת, הוא קימץ במידע על מהות יחסיו עם עדנאן בתקווה להעלים מידע. גם אם חשד אולריך שעדנאן טמן לו מלכודת, הוא לא היה בטוח בכך. מרמזים שונים שהשמיע בבית-הכלא לאחר שנדון למאסר, היה אפשר להבין כי בכל מקרה הוא לא חשד שהקפטן העיראקי היה מתחזה, שלוחו של המודיעין הישראלי.
לאחר התלבטות של ראשי השב"כ, של איסר הראל ושל היועצים המשפטיים הוחלט להעמידו לדין רק באשמת מגעים עם הסוכנים המצרים ומסירת ידיעות לאויב. נכונותו לרגל בעבור "המודיעין העיראקי", שבשליחותו הגיע לארץ מתוך כוונה לפגוע בבטחון המדינה, לא נכללה בכתב האישום. היה חשש כי בית-המשפט ידחה סעיפי אישום אלה בטענה כי אולריך הודח בידי סוכן מדיח (שמואל מוריה) לעבור את העבירות. משפטו התנהל בדלתיים סגורות בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב. הוא נמצא אשם ונדון לשבע שנות מאסר. במשך ריצוי מאסרו בכלא רמלה התיידד אולריך עם אסיר בטחוני ממוצא צרפתי. לקראת שחרורו של אותו אסיר, ביקש ממנו אולריך להעביר בשמו הודעה לקפטן עדנאן בשגרירות עיראק בפריז. האסיר הבטחוני, שחשש פן יבולע לו ושחרורו יתעכב, בגד בחברו הגרמני ודיווח על כך לשירות בתי הסוהר, וזה יידע את השב"כ.
לאחר שריצה אולריך חמש שנות מאסר, ניכתה ועדת השחרורים של שירות בתי-הסוהר שליש מתקופת מאסרו, והוא שוחרר ב1961-. מייד לאחר שנסגרו שערי בית-הסוהר מאחוריו הוסע לנמל-התעופה בלוד, ושם הועלה למטוס, נלקח ליעד באירופה ומשם נסע ברכבת לפרנקפורט. מאז נעלמו עקבותיו. רק פעם אחת לאחר שחרורו, יצר אולריך שנפט קשר עם ישראל. זה היה זמן קצר לאחר שהופיעה כתבה בעיתון גרמני וחשפה אותו ופרטים מהמקרה שלו. חייל האס.אס שהיה לקצין בצה"ל ולמרגל בעבור המצרים שלח מכתב ועל מעטפתו כתב: "לכבוד שירות הביטחון, ישראל". המכתב הגיע לתעודתו למטה השירות ביפו, ובו ביקש אולריך שיניחו לו לנפשו. "זו היתה מעידה חד-פעמית, ואנא, תנו לי לפתוח בחיי החדשים," הוא כתב, מוּנָע מהחשד כי הכתבה בעיתון היתה פרי הדלפה של השב"כ.
"מובן שלא אנחנו עמדנו מאחורי הפרסום העיתונאי," מסכם שמואל מוריה, שפרש משירות הביטחון בראשית שנות ה70- ופנה לעריכת דין. הוא אינו יודע מה עלה בגורלו של אולריך שנפט ואם הוא בכלל בחיים. "רק דבר אחד ממשיך להטריד אותי מאז, והוא כפלא בעיני," מסכם מוריה את הפרשה, "איך בכל אותן שנים שהוא בא במגע עם יהודים ויהודיות, אף אחד לא הבחין ואם הבחינו לא התעניינו לדעת מדוע הוא אינו נימול."
אולריך שנפט הוא גבריאל זיסמן, איש אס.אס. שהיה לקצין תותחנים בצה"ל ומרגל לטובת שירותי המודיעין המצריים, נמוג לתוך ערפילי ההיסטוריה, היום הוא רק פרק בשיעורי המורשת וההיסטוריה של שירות הביטחון הכללי.

 

איתן הבר

איתן הבר (נולד ב-12 במרץ 1940) הוא עיתונאי ופובליציסט ישראלי, לשעבר מנהל לשכת ראש הממשלה יצחק רבין. שימש כתב צבאי של העיתון "ידיעות אחרונות" במשך 26 שנים.

עם פרישתו מלשכת ראש הממשלה (1995), ממשיך בכתיבת מאמרים בעיתון "ידיעות אחרונות", הכנת תוכניות טלוויזיה ותוכניות-רדיו בגלי צה"ל.

יוסי מלמן

יוסי מלמן (נולד בשנת 1950) הוא עיתונאי ישראלי, פרשן צבאי זוכה פרס סוקולוב לתקשורת הכתובה לשנת 2009. היה פרשן צבאי לענייני מודיעין ב"הארץ" וכיום פרשן צבאי בעיתונים "מעריב השבוע " ו"מעריב סופהשבוע".

ה בפרסים בינלאומיים על תחקירים בנושאי טרור וריגול. כמו כן, פרסם תשעה ספרים בענייני דיפלומטיה חשאית במזרח התיכון, טרור, ריגול ויחסי החוץ של ישראל עם ארצות הברית ועם ירדן, בהם "מרגלים לא מושלמים", שהיה ברשימת רבי המכר של ה"ניו יורק טיימס" במשך 15 שבועות, וכן "המרגלים" שנכתב עם איתן הבר. בין ספריו של יוסי מלמן נכלל גם הספר "הישראלים החדשים", שהוא מעין סקירה כללית ואישית מאוד על תולדותיה של החברה הישראלית. ארבעה מספריו נכתבו בשיתוף עם העיתונאי דן רביב מרשת CBS. רוב הספרים תורגמו לשפות זרות.

עוד על הספר

המרגלים איתן הבר, יוסי מלמן

המרגל שבא מן האס.אס.
מבצע "חוקן"  אולריך שנפט

 

צילום מזויף, פוטומונטז', שם קץ למשחקי הריגול של גבריאל זיסמן ב1956-. המחלקה הטכנית של שירות הביטחון הכללי פנתה באותם ימים אל אגף המודיעין בצה"ל וביקשה לקבל כמה תמונות של קצינים בצבא עיראק. כאשר הגיעו התמונות, קיבל שמואל מוריה לידיו כומתה של קצין בצבא עיראק וצולם כשהכומתה לראשו, כאילו היה קצין בצבא עיראק. אחר-כך נטלו מומחי הזיוף והתיעוד של השב"כ את תמונתו והרכיבו אותה בטכניקת פוטומונטז', שנחשבה אז למתוחכמת ומסובכת לביצוע, על תמונתו של קצין עיראקי שהתקבלה מאמ"ן. במקומו של הקצין העיראקי הודבקה תמונת ראשו של שמואל מוריה. הפוטומונטז' נראה מושלם. זו היתה ההתחלה. אבל מוריה היה זקוק עדיין להרבה מזל כדי שמשימתו תעלה יפה. המשימה שהוטלה על מוריה, גבר מוצק ומקריח בעל קומה בינונית, היתה להחזיר לישראל את גבריאל זיסמן כדי להעמידו לדין על ריגול למען מצרים.
גבריאל זיסמן נולד בשם אוּלְריך שנפט בעיר קנִיגְסְבֶּרג בגרמניה. העיר, שהיתה פעם חלק מפרוסיה המזרחית, נודעה ברבים בזכות הפילוסוף בן המאה ה18-, עִמָנוּאֵל קאנְט, שנולד והתגורר בה כל ימי חייו בלי לצאת ממנה. לעומת זאת בשנפט, לא מצאה קניגסברג שום סיבה לגאווה. הוא נולד כילד נוצרי מחוץ למסגרת הנישואין, הועבר למוסד לילדים נטושים ויתומים, ואחר-כך נמסר לאימוץ למשפחה נוצרית גרמנית בשם מילר, לשעבר קליין. אולריך שנפט למד בבית-ספר יסודי בעיר, ואחר-כך עבר לבית-ספר מקצועי, והוכשר להיות טכנאי מכונות. ב1941-, כאשר מלאו לו 18 שנים, סיים את לימודיו, גוייס לצבא הגרמני והתנדב לשירות ביחידת העילית של המפלגה הנאצית, האס.אס.
שנת התגייסותו לצבא עמדה בסימן "מבצע ברברוסה", פלישת הצבא הגרמני לרוסיה במלחמת העולם השניה, ביוני 1941 והתקדמותו המהירה, תוך נצחונות מרשימים על הצבא האדום, הנסוג והמוכה. באותה שנה נפצע אולריך שנפט-מילר-קליין פצעים קלים בקרבות והוחזר מהחזית לאישפוז בבית-חולים בגרמניה. לאחר שהחלים מפצעיו נשלח שוב לחזית, הפעם ליוגוסלביה ומשם לאיטליה. לפי יוסף ארגמן, נפל אולריך שנפט בשבי הצבא האמריקני בקרב ליד נהר הפו, בצפון איטליה, בסוף 1944. הוא היה עצור במחנה שבויים במשך כשלוש שנים. בתום תקופה זו שוחרר ממעצרו לאחר שחוקריו האמריקנים הגיעו למסקנה שהיה רק חייל זוטר באס.אס ולא מצאו מקום להעמידו לדין על פשעי מלחמה, כפי שעשו לבכירים ממנו בארגון.
אולריך שנפט חזר לגרמניה והשתכן במינכן, ושם הועיד לו הגורל לחלוק חדר עם בחור יהודי. מצבה של גרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה היה בכי רע. גרמניה חולקה לארבעה אזורי כיבוש: צרפתי, בריטי, אמריקני וסובייטי. עריה היו הרוסות בעקבות ההפצצות הכבדות של חילות האוויר של בעלות הברית. מיליוני פליטים גרמנים נעו ונדו בדרכים בחוסר כול וללא קורת גג. המזון ניתן במשׂורה, וקשה היה למצוא עבודה.
שם המשחק היה אז הישרדות. אולריך הפגין במשחק זה מיומנות גבוהה מאוד. מחברו היהודי לחדר למד כי ארגוני סעד יהודיים-אמריקניים, ובראשם ה"ג'וינט", מעניקים סיוע לבני עמם. בעיני השכנים הגרמנים היו ניצולי השואה היהודים לאחר המלחמה כמורמים מעם. הם קיבלו חבילות מזון וסיוע כספי, והיתה להם כתובת שאליה פנו לשטוח את בקשותיהם. בלא היסוסים מיותרים, החליט אולריך שנפט לפשוט את זהותו הארית וללבוש זהות חדשה, של פליט יהודי. האירוניה שאיש אס.אס, אחד מתלייניו של העם היהודי, הצטרף פתאום לשורת הנרדפים והקורבנות לא הטרידה אותו כלל ועיקר. מטרתו היתה לשרוד ולהתקיים, לזכות בחבילות מזון ובסיוע כספי.
אולריך שנפט פנה אל הסניף המקומי של ה"ג'וינט" והצהיר כי הוא בן לעם היהודי. לפקידי ה"ג'וינט" אמר כי שם אביו היה יוליוס זיס. נציג ה"ג'וינט" לא חשד בצעיר שהתייצב לפניו. אולריך שנפט הוכנס לרשימת הנתמכים של ה"ג'וינט". ארבעה חודשים לאחר מכן שמע על קבוצה של עקורי מחנות שעומדת לצאת לארץ-ישראל. הוא החליט לנצל את ההזדמנות ולהצטרף אליהם. ההווה בגרמניה היה עגמומי, והעתיד צפן בחובו קשיים רבים עוד יותר. כל מקום בעולם נראה אז בעיניו עדיף על פני מולדתו, גרמניה. כוונתו המקורית היתה להגיע לארץ-ישראל בתקווה להגר משם לקנדה או לארץ אחרת.
ב1- באוקטובר 1947 יצא אורליך שנפט עם קבוצת מעפילים במסע ברכבת לעיר הנמל הצרפתית מרסיי ושוכן במחנה עולים שאורגן על-ידי נציגי המוסד לעלייה ב', זרוע של ארגון "ההגנה" שהיתה אחראית על העלייה הבלתי חוקית לארץ-ישראל. בעצת אחד משליחי המוסד לעלייה ב', החליט אולריך שנפט להחליף שוב את שמו. אולריך שנפט-מילר-קליין-זיס היה עתה לגבריאל זיסמן. על-פי ספרו של יוסף ארגמן התגורר זיסמן במשך כחודשיים במחנה בפאתי העיר מרסיי, ובדצמבר 1947 עלה עם שאר שוכני המחנה על ספינת המעפילים והפליג לארץ-ישראל.
ספינתו יורטה בידי הצי הבריטי, לא הרחק מחופי הארץ ונוסעיה הוגלו לקפריסין. במחנה בקפריסין הצטרף גבריאל זיסמן לארגון "ההגנה". ההתנגשויות בין הכוחות היהודיים לכוחות הערביים היו אז כבר בעיצומן בעקבות החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר כי ארץ-ישראל תחולק לשתי מדינות. נסיבות הצטרפותו של זיסמן ל"הגנה" אינן ידועות, אבל אפשר לשער כי היה זה רק טבעי לבחור צעיר, חסון ובנוי לתלפיות להצטרף לארגון זה. מובן שעל עברו הצבאי באס.אס לא ידע איש מבין מגייסיו מ"ההגנה", אלה התרשמו עד מהרה מיכולתו. הוא ידע להפעיל כלי-נשק והפגין יכולת בטיפול בחומרי חבלה. גבריאל זיסמן צורף לצוות ההדרכה של "ההגנה" במחנה בקפריסין ואימן צעירים אחרים בהפעלת נשק. בזמן שהותו במחנה גם היה גבריאל זיסמן מעורב בשני נסיונות בריחה מהמחנה שאירגנה "ההגנה".
ב15- במאי הכריז דוד בן גוריון על הקמת מדינת ישראל בישיבה של מועצת העם, לאחר שיום אחד קודם לכן, בא לקיצו שלטון המנדט הבריטי. מייד לאחר הכרזת העצמאות, מצאה מדינת ישראל הצעירה את עצמה בעימות צבאי עם שכנותיה הערביות ועם המיליציות של הערבים הפלשתינים. הצבא הישראלי החדש שיווע לכוח אדם, בעיקר ללוחמים צעירים. הממשלה הזמנית בישראל תבעה מהבריטים לפרק את מחנות המעצר למעפילים בקפריסין ולהניח לעצורים לעלות לארץ. אבל אותו היגיון משיקולים מנוגדים היה גם ביסוד מדיניותה של ממשלת הלייבור הבריטית, בראשות קְלֵמֶנְט אֶטְלִי. היא חששה שאם תניח לעצורים מקפריסין לעלות מייד לישראל, יאשימו אותה מדינות ערב בסיוע למאמץ המלחמתי של ישראל. לפיכך, הסכימו הבריטים לשחרר ממעצרם רק קשישים, חולים ונשים ולאפשר את יציאתם לישראל. הבריטים המשיכו להחזיק במעצר בקפריסין גברים צעירים בגיל שירות צבאי. רק ב19- בינואר 1949, לאחר שבאי רודוס נפתחו שיחות שלום בין נציגי ישראל למצרים על כינון הסכם שביתת נשק, הודיע שר החוץ הבריטי, אֵרנֶסְט בֵּווין, בפרלמנט בלונדון, על הסכמת ממשלתו להתיר לכל דרי המחנות בקפריסין להשתחרר מהם. כעבור ימים אחדים החל "מבצע פדות", השטתם של יותר מעשרת אלפים שוכני מחנה המעצר בקפריסין לארץ, מנמל פמגוסטה על סיפונן של הספינות "גלילה" ו"עצמאות".
גבריאל זיסמן היה אחד מאותם עולים מקפריסין שהגיעו לנמל חיפה ועברו דרך מעברת "שער העלייה", שעשרות אלפי עולים עברו דרכה. לאחר זמן מה הועבר גבריאל זיסמן לקיבוץ קריית ענבים. כמו אלפי צעירים אחרים בעלי רקע דומה, הוא למד עברית באולפן ועבד בעבודות שונות במשק. באוגוסט 1949 התגייס לצה"ל. בזמן שירותו עבר בהצלחה קורס מפקדי כיתות, ואחר-כך נשלח לפי בקשתו להתיישבות חקלאית במושב ליד אשקלון. אבל שלטונות הצבא לא היו מוכנים להניח לבחור כמותו, שהפגין ידע וכישורים צבאיים, "להתבזבז" במסגרת חקלאית. הוצע לו לחזור ולהתגייס לצבא ולעבור קורס קצינים במסגרת שירות קבע. גבריאל זיסמן נענה להצעה וסיים בהצטיינות את קורס הקצינים. הוענקה לו דרגת סגן משנה, והוא שובץ בחיל התותחנים. במרוצת שירותו הצבאי עבר קורסים נוספים במסגרת החיל והועלה לדרגת סגן.
אבל, בשלהי 1952, באה הקריירה הצבאית שלו לקיצה. לשלטונות צה"ל הגיע מידע מחבריו על התנהגות מוזרה של סגן זיסמן. בהיותו בגילופין, הראה זיסמן לחבריו ליחידה תמונה שלו במדי האס.אס. במקרה אחר סיפר להם שהוא חי בזהות בדויה. חיל התותחנים החליט שלא להאריך את חוזהו של סגן זיסמן.
מאוכזב מקטיעת הקריירה הצבאית שלו עבר גבריאל זיסמן להתגורר בחדר ששכר באשקלון אצל זוג "יקים", עולים מגרמניה. למחייתו עסק גבריאל זיסמן בעבודות מזדמנות, גם כדי לחסוך כסף שיאפשר לו לעזוב את הארץ ולהשתקע במדינה אחרת. בינתיים התפתחו בינו ובין בעלת הדירה באשקלון קשרים אינטימיים. שני בעלי הבית של זיסמן עבדו בדואר. הבעל היה פקיד אשנבים, ואשתו, שכינוי החיבה שלה היה "מרגו", היתה מרכזנית. מרגו היתה מבוגרת מזיסמן בכ20- שנה, אך הפרש הגילים לא מנע ממנו להתאהב בה. הבעל המקורנן בן ה61-, שגילה את בגידת אשתו, הצעירה ממנו, תבע מזיסמן לעזוב מייד את הדירה. בתגובה הודיעה האשה לבעלה כי היא נוטשת אותו ועברה עם אהובה להתגורר בחיפה. שם, בדירה קטנה ומוזנחת בעיר העתיקה, הירהרו בני הזוג הנאהבים באפשרות לשוב יחדיו לגרמניה.
בפברואר 1954 הפליג זיסמן באוניית הנוסעים "נגבה" לנמל גנואה באיטליה. לפי גירסא אחת, עזבה גם מרגו עימו. לפי גירסא אחרת היא הפליגה בספינה אחרת. כך או אחרת, הם נפגשו בגנואה. ואולם שם התברר לזיסמן כי לא יוכל להיכנס בשערי גרמניה. מונעת עדיין באש הנקמה והסלידה מגרמניה פירסמה ממשלת ישראל תקנה שאסרה על אזרחיה לנסוע לגרמניה. בדרכון הישראלי שהונפק לזיסמן נאמר כי נושאו רשאי להיכנס לכל הארצות ברחבי תבל פרט לגרמניה. בכל זאת, ניסה זיסמן את מזלו. הוא פנה אל קונסול גרמניה בגנואה וביקש שתוענק לו אשרת כניסה לגרמניה. הקונסול הביט בדרכונו וסירב. זיסמן ניסה לשכנעו בעזרת סיפור חייו. הוא סיפר לקונסול המשתאה ששמו האמיתי אינו גבריאל זיסמן כמופיע בדרכון, אלא אולריך שנפט וגולל בפניו פרקים נבחרים מהאודיסאה הפרטית שלו. אבל הדיפלומט הגרמני לא השתכנע. הוא סירב להאמין למה ששמע וסבר כי לפניו נמצא מתחזה ונוכל. כאשר ראתה מרגו שגבריאל מסורב כניסה, החליטה לעזוב אותו לנפשו ונסעה בלעדיו לגרמניה בעזרת דרכון גרמני שהיה ברשותה. זמן מה לאחר מכן הצטרף אליה בעלה מישראל. זיסמן לא ידע עדיין על איחודם מחדש של בני הזוג.
דחוי ועל סף ייאוש, בכליו 20 דולר בלבד, החליט שנפט-זיסמן לעשות מעשה. הוא שם פעמיו לקונסוליה המצרית בגנואה, סיפר לקונסול כי שירת באס.אס, התחזה ליהודי וגוייס לצה"ל. הקונסול המצרי התרשם מכנותו, ועוד באותו הלילה עלה עימו לרכבת, והשניים נסעו לשגרירות ברומא. ברומא הפגיש אותו עם אחד הנספחים הצבאיים. הקצין, איש מודיעין מנוסה, תיחקר את בן שיחו ביסודיות רבה יותר. במהלך החקירה הציע הנספח הצבאי לזיסמן לטוס לקהיר, כדי להיחקר שוב בידי מומחי מודיעין נוספים.
אולריך-גבריאל הסכים ללא היסוס. הוא מסר למצרים את דרכונו הישראלי וקיבל דרכון מצרי על שם רוֹבֶּרט חַיָיט. אולריך-גבריאל-רוברט שהה בקהיר חודש ימים. קצינים בכירים, שהיו אחראים על הדוכנה (דסק) הישראלית במודיעין הצבאי, חקרו אותו ביסודיות רבה, באנגלית ובגרמנית. המצרים חשדו שבן-שיחם עלול להיות סוכן של המודיעין הישראלי שנשלח להטעות אותם ולהפיץ בקרבם מידע כוזב, דיסאינפורמציה. בחקירה נתבקש זיסמן שוב ושוב להשיב על אותן שאלות. השאלות נגעו לעברו הצבאי, ליחידות צה"ל, מיקומן, חימושן, תוכניות אימונים, שמות קצינים, מבנה הצבא ועוד. תשובותיו של אולריך-גבריאל היו מפורטות ככל האפשר, והן השביעו את רצונם של החוקרים. בתקופת שהותו בבירת מצרים נלקח מזמן לזמן לסיורים בעיר ולאתרי התיירות המפורסמים כמו הפירמידות ולאטרקציות כמו שיט לילי על הנילוס. בסיום החקירה הוצע לו לשוב לישראל, לנסות ולהתגייס שוב לצה"ל ולבסס שם את מעמדו. ביסוד ההצעה המצרית עמד הרעיון להפוך את הקצין הישראלי לסוכן "רדום", שבבוא הזמן, לאחר שתתפתח הקריירה הצבאית שלו, "יעוררו" אותו מפעיליו והוא יספק להם ידיעות. בתמורה יקבל אולריך-גבריאל שכר קבוע, לא גבוה במיוחד, כמה אלפי דולרים בשנה, מהמודיעין המצרי, שיופקדו בעבורו בחשבון בנק באירופה.
אולריך-גבריאל לא מיהר להשיב להצעה. על אף מצבו הכלכלי הקשה, הוא ביקש מהמצרים שהות להרהר בהצעה וביקש לעשות זאת בגרמניה. ההצעה המצרית לא עלתה בקנה אחד עם תוכניתו. כל מה שרצה הוא עיסקה חד-פעמית של מסירת מידע תמורת כסף ולא יחסים ארוכי טווח. קציני המודיעין המצרי ניסו ללחוץ עליו, אבל למרבה ההפתעה, לא התעקשו במיוחד. הם יכלו, כמובן, לאיים עליו ולרמוז לו שידאגו להעביר לידיעת הישראלים את הצעתו למכור מידע לאויביהם, אבל לא עשו זאת. נראה שהמצרים סברו שאולריך שנפט לא אמר עדיין את המלה האחרונה, ושיש סיכוי טוב שיסכים, בסופו של דבר, לעבוד בעבורם. לפיכך, קבעו עימו חוקריו את אופן ההתקשרות בעתיד, כאשר יגבש את דעתו. הם איפשרו לו לעזוב את קהיר בדרך שהגיע אליה: בטיסה לרומא בדרכון המזויף על שם רוברט חייט. בנוסף לכך, העניקו לו המצרים כמה מאות דולרים כגמול על שירותיו הקצרים.
בראשית חודש מרס 1954 הוא נסע מרומא לגנואה, שוב ברכבת. שם סר למשרדי הקונסוליה המצרית בעיר, מסר את הדרכון המצרי וקיבל בתמורה את דרכונו הישראלי ואת חפציו האישיים. המצרים עשו לו טובה נוספת, כאות לרצונם הטוב כלפיו. הם העניקו לו תעודת מסע ("לסה פאסה") על שם בדוי, שבעזרתה יוכל להיכנס לגרמניה בלי בעיות. כעבור ימים אחדים הגיע אולריך שנפט לגרמניה, ונכנס אליה בזהות המצרית שלו. לאחר זמן הצליח לאתר את כתובתה של מרגו בברלין וסר אליה לפגישה. אולריך שנפט התוודה בשיחה באוזניה לא רק על אהבתו כלפיה, אלא גם על כל מוצאותיו: על שירותו הצבאי באס.אס, על התחזותו ליהודי ועל חניית הביניים שעשה בקהיר בדרכו מישראל לגרמניה. הוא סיפר לה כי הציע את שירותיו למודיעין המצרי ושהה בקהיר כחודש ימים. הגילוי הכפול זיעזע אותה: גם העובדה שמאהבה הצעיר היה חייל באס.אס וגם נכונותו לבגוד בישראל ולמסור עליה מידע למודיעין המצרי.
המפגש המחודש בין שני הנאהבים לא עלה יפה, ולא היה לו המשך. מרגו סירבה לעזוב את בעלה, ולא קשה לתאר מה היתה תגובתו של הבעל המקורנן להופעתו של הדייר מאשקלון בביתם בגרמניה. אולריך שנפט הודיע לאשה כי בכוונתו לעבור לפרנקפורט, שם מתגוררת אמו החורגת, גברת קליין, שניהלה בית מרקחת. הוא הפקיד בידי אהובתו הישראלית את כתובתו החדשה למקרה שתרצה לחדש את הקשר עימו.
באוגוסט 1955, כשנה וחצי לאחר אותה פגישה בברלין, התקבל בשירות הביטחון הכללי בתל-אביב מכתב מפורט שסיפר על מעשה הבגידה של גבריאל זיסמן הלוא הוא אורליך שנפט. למכתב צורף תצלום עדכני שלו. את המכתב שלח בעלה של מרגו, לאחר שאשתו סיפרה לו את כל מה ששמעה מאולריך. הבעל, שכבר מזמן מאס בהטרדותיו החוזרות ונשנות של דיירו לשעבר, החליט בעידודה של אשתו לדווח עליו לשלטונות בישראל.
המידע הועבר לעיונם של ראש השב"כ, עמוס מנור, ולראש "המוסד", איסר הראל. השניים נועצו במישקה דרורי, ראש "מטה שלוש", שהיה אחראי על הנושא הערבי, ובחיים חופי, ראש המחלקה לסיכול ריגול ערבי, שהיתה ב"מטה שלוש", ועם עוד בכירים בקהילת המודיעין. בהתייעצויות אלה הוחלט שלא לעבור לסדר היום על מעשהו של אולריך-גבריאל. באותן התייעצויות הוחלט לנקוט צעדים שמטרתם להחזיר את אולריך-גבריאל לישראל ולהעמידו כאן לדין על מגע עם סוכן זר, על ריגול ועל בגידה. בדיעבד, אפשר לתמוה על ההחלטה. בסופו של דבר, סגן גבריאל זיסמן היה קצין זוטר בצה"ל, והמידע שהגיע אליו מתוקף שירותו בחיל התותחנים לא נחשב לכזה שסיכן ממש את בטחון המדינה. הנזק שהוא גרם לאינטרסים של ישראל היה מזערי ובטל בשישים. אבל צריך להבין את ההחלטה ולנתח אותה בהקשר ההיסטורי שלה. ישראל של שנות ה50- היתה מדינה נפחדת, וחיה בתחושה של המתנה לסיבוב שני במלחמה עם מדינות ערב. איסר הראל היה ה"קיסר" הבלתי מעורער של קהילת המודיעין, ותפישתו היתה בבחינת "ייקוב הדין את ההר". כל מעשה ריגול וכל בגידה ראה באותה חומרה. גם אם היו פחותי ערך. "היום אולי יהיה קשה להבין זאת", אומר שמואל מוריה, שנתמנה לעמוד בראש המבצע להחזרתו של אולריך-גבריאל, "אבל רצינו אז גם לעשות מעשה שבבחינת יראו וייראו. לחזק את הדימוי שידו של המודיעין שלנו ארוכה ותגיע לכל מקום על פני כדור הארץ."
"השם שבחרנו למבצע," נזכר שמואל מוריה, "'מבצע חוקן' לא היה מקרי. היה זה בתקופה שכינויים ושמות מבצעים ופעולות נבחרו לא בידי מחשב באופן אקראי וסתמי, אלא על-ידי אנשים שהיו מעורבים בהכנות. הוחלט להעניק למבצע את השם 'חוקן', כי חשבנו שאם נצליח בו, נכניס לאולריך שנפט חוקן שילמד אותו לקח וירתיע אחרים מלחשוב ומלעשות דברים דומים."
בדיונים של הצוות המצומצם שהיה בסוד המבצע, הועלתה הצעה לשלוח חוליית התנקשות שתחסל את אולריך. בכך, טענו המציעים, ייחסכו משאבים כספיים ותובטח הצלחת המבצע. אבל איסר הראל הטיל וטו על ההצעה. "מדינת ישראל וארגוניה," קבע הראל, "יפעלו על-פי החוק. מי שיעבור על החוק יועמד לדין."
על-פי התוכנית, יצאו שליחים של החוליה המבצעית של השירות, שפעלה באותה תקופה גם בשליחות "המוסד" (ל"מוסד" עדיין לא היתה יחידה מבצעית משלו) לפרנקפורט בגרמניה. הם וידאו את כתובת מגוריו של אולריך שנפט, צילמו אותו ועקבו אחריו בחשאי במשך שבועות אחדים ותיעדו את שיגרת יומו. הם גילו כי הוא שב והידרדר לחיי עוני וניוון. בשלב זה יצאה החוליה המבצעית מהתמונה, ובמקומה נכנסו שליחים של "המוסד", שעל-פי חלוקת הסמכויות בינו לשב"כ, הוא הארגון שפועל מחוץ לגבולות המדינה. מטרתם היתה ליצור קשר עם אולריך. אחד מהם התחזה לאזרח של מדינה אירופאית והתיידד איתו על בסיס חברתי. הקשר בין אולריך לחברו החדש העמיק והלך. הם יצאו לבלות יחד ונפגשו בבתי-קפה לעיתים מזומנות.
משהתפתחה ה"ידידות" החדשה רמז הידיד ה"אירופי" לאולריך כי יש לו מהלכים בקהילת המודיעין של נאט"ו, וכי הוא התוודע לחברים שיכולים לגלות עניין באולריך. אולריך רמז לידידו החדש כי גם אם יסכים לעבוד בשירות ארגון כלשהו, הוא יעשה זאת אך ורק על אדמת גרמניה. "מרגע שנוצר עימו הקשר," שיחזר שמואל מוריה, "החל תפקידי." למוריה ניתנה זהות חדשה שהתאימה לרקעו: קצין בצבא עיראק, קפטן בשם עדנאן אבן עדנאן. עדנאן היה כביכול נספח צבאי בשגרירות עיראק בפריז. "כמי שנולד בעיראק, ידע את שפתה ואת הרגליה ופעל בה בחשאי, היה זה רק טבעי שהמשימה הוטלה עלי", סיפר שמואל מוריה. ב3- בנובמבר 1955 עזב מוריה את ישראל בטיסת אל-על לפריז ובכליו תמונותיו המפוברקות כקצין במדי הצבא העיראקי. בפריז פשט את זהותו האמיתית ולבש את זו של הקפטן העיראקי. מפריז נסע ברכבת לפרנקפורט, השתכן בבית מלון בעיר, וכעבור יומיים שם פעמיו למועדון לילה. שם, בפגישה שהיתה אקראית כביכול, אך למעשה היתה מתואמת מראש עם ה"ידיד", נוצר הקשר בין אולריך שנפט לשמואל מוריה. מוריה לא הזדהה כמובן בשמו האמיתי, אבל גם לא הזכיר את שמו ואת זהותו החדשים, כקצין בצבא עיראק. הוא רק סיפר לאולריך כי הוא אזרח עיראקי. היה זה בעיקרו מפגש חברתי, ובהמשכו הם שוחחו באנגלית על דא ועל הא. בסיום השיחה הזמין מוריה את אולריך לארוחת צהריים למחרת היום. "הפעם היינו לבד", סיפר, "אף שהמסעדה, כנהוג במקרים כאלה, אובטחה על-ידי אנשינו, שחששו שמא ייווצר מצב שיסכן את שלומי. שוחחנו בחופשיות כשעה. אורליך שנפט היה חביב ונוח להתיידד, והורגש כי היה כמהּ לחברה אנושית." הוא סיפר למוריה על שירותו באס.אס, על פציעתו ועל הקרבות שבהם השתתף, אבל השמיט מסיפור חייו את הפרק הישראלי. בגמר הארוחה, כשהגיע מועד פרעון החשבון, שלף מוריה את ארנקו, וכפי שתוכנן מראש, נשמטה ממנו תמונה. זו היתה תמונת הפוטומונטז' שהוכנה בשב"כ, ואשר הפכה את מוריה לקצין בצבא עיראק. מוריה התבונן בתמונה שעל הריצפה, ובתנועות איטיות להפליא התכופף להרים את התמונה.
אולריך הבחין בתמונה, וסקרנותו התעוררה. על פניו התפשט חיוך רחב, והוא שאל בלחש:
"מה שלומך, קפטן?" הטריק עשה את שלו. מכאן ואילך נפתחו חרצובות לשונו. "אתה יודע שגם אני הייתי קפטן", אמר שנפט לבן-שיחו.
"כן?" שאל מוריה בסקרנות משלו, "היכן? בצבא הגרמני?"
"לא", השיב אולריך, "בצבא הישראלי."
מוריה השים עצמו המום. "אתה בוודאי מתלוצץ," אמר. "אתה, גרמני בן גרמני, חייל באס.אס, שונא יהודים, לא יכול להיות שהיית בצבא היהודי. אני לא מאמין לך."
אולריך נפל עמוק יותר לפח שהוטמן לו. "אם אינך מאמין, בוא אלי הביתה ואראה לך את אלבום התמונות שלי."
שמואל מוריה ואולריך שנפט יצאו מהמסעדה במונית לביתו של אולריך. אנשי האבטחה הישראלים התרשלו במלאכת המעקב ולא שמו לב לכך. אחר-כך, כשהבחינו כי מאובטחם נעלם, נקלעו לחרדה רבה והביעו חשש לגורלו של מוריה. בדירה הקטנה העלובה התיישבו הגרמני וה"עיראקי" ליד השולחן, ואולריך שלף מאחת המגירות אלבום תמונות. "הוא הראה לי בגאווה עשרות תמונות שלו במדי צה"ל, בישראל", סיפר מוריה. מוריה ביקש ממנו כמה תמונות למזכרת, כסימן לידידות ביניהם, ואולריך נענה ברצון. בהמשך שיחתם רמז מוריה על האפשרות שיהיה לו עניין בשיגורו של אולריך למשימה בישראל. אולריך עדיין לא טרח לשאול את ידידו החדש לתפקידו המדויק.
מוריה מספר כי בתכנון המבצע נקבע כי יוצע לאולריך להישלח לישראל למשימת ריגול כלכלית: "לא רצינו להפחיד אותו ולהטיל עליו משימה צבאית נקבע שאפילו לא נבקש ממנו לצלם מקומות."
הרעיון שגובש היה לנצל את העובדה כי זמן קצר קודם לכן נתגלה נפט באזור חלץ שליד אשקלון. הגילוי עורר התעניינות בין-לאומית גדולה. עצם העובדה שאולריך נדרש להגיע לאזור שאותו הכיר היטב מתקופת חייו הקצרה בארץ נועדה להחדיר בו ביטחון ולרכוש עוד יותר את אמונו ולהעניק כיסוי הולם להצעת "העבודה" של ה"עיראקי".
מוריה הסביר לאולריך כי בהיותה של עיראק יצואנית נפט גדולה, היא מודאגת מגילוי הנפט בישראל ומהשלכותיו על כלכלתה, ומעוניינת לברר כמה שיותר פרטים על הנושא. אולריך לא הגיב להצעה. הוא רק גילה את צפונות ליבו ואת פחדיו מהאפשרות שיחזור לישראל ויתגלה בידי המודיעין הישראלי. "הוא אמר כי לישראל יש מודיעין חזק וכל יכול," הדגיש מוריה, "הרגעתי אותו ואמרתי לו כי הוא אינו אובייקטיבי, משום שראה את המודיעין הישראלי רק מזווית מסוימת. אמרתי לו: 'לא היה לך ניסיון עם שירותים חשאיים אחרים. גם הם טובים ואינם נופלים מהמודיעין הישראלי. הבה נערוך ניסיון קטן. תוריד את השפם שלך, תחליף את צורת התסרוקת שלך, תרכיב משקפיים מתאימים ותלך להצטלם. תתבונן בתמונות ותראה שאפילו אתה תתקשה לזהות את עצמך."
מוריה הסביר עוד לאולריך כי הוא מתכנן להישאר בפרנקפורט עוד יומיים-שלושה והציע לו להיפגש יומיים לאחר מכן ולהביא עימו את התמונות שבהן יצולם במראהו החדש.
אולריך התייצב כעבור יומיים לפגישה עם מוריה-עדנאן כשמראהו הפיסי חדש ובתיקו התמונות. מוריה התפעל מהמראה החדש של ידידו והחניף ליכולתו ללבוש צורה ולפשוט צורה. "אילו נפגשנו ברחוב ולא במסעדה שקבענו מראש," אמר, "לא הייתי מכיר אותך." בשיחה בישר אולריך שנפט לקפטן העיראקי כי גמלה בליבו ההחלטה להיענות להצעה לצאת בשליחות כלכלית לבירור הנעשה בשדה חלץ בישראל, אבל בתנאי שיוסדר לו דרכון חדש מהימן וישולם לו שכר נאה. וגם אז, לא יוכל לעשות זאת לפני חג-המולד. באותה הזדמנות שאל אולריך לתפקידו של הקפטן העיראקי ונענה כי הוא נספח צבאי בשגרירות עיראק בפריז.
מוריה אומר כי לא חשש מפני האפשרות שאולריך יתקשר לשגרירות וינסה לברר את מהימנות דבריו. "יצאנו מהנחה כי אולריך יודע שבעבודה הזו אנשים מופיעים בשמות אחרים ולא בשמם האמיתי. וגם אילו התקשר לשגרירות וביקש לדבר עם קפטן עדנאן אבן עדנאן, מן הסתם לא היה נענה. הוא היה מבין כי זו דרכו של עולם הריגול."
מוריה הנחה את אולריך להמתין להוראות נוספות וקבע עימו את מועד המפגש הבא ואת מיקומו. מוריה שב לישראל דרך פריז, ובשבועות הבאים השתתף בדיונים קדחתניים לקראת החדרתו הסופית של החוקן לקורבן. ב25- בדצמבר 1955 שב מוריה לפרנקפורט דרך פריז, קנה עט פרקר, מתנה יקרת ערך באותם ימים, ואותו התכוון למסור לאולריך בפגישתם הבאה. אולריך המתין במקום ובמועד שנקבעו. מוריה נתן לו את העט וצייד אותו בכסף כדי שירכוש לעצמו בגדים חדשים לחג-המולד. האווירה בימים הבאים היתה נינוחה, אולי גם בהשפעה המרככת של תקופת החג. מוריה התרשם כי גדל אמונו של אולריך שנפט במודיעין העיראקי. מוריה סיכם עם אולריך סופית כי אחרי ראש השנה האזרחית החדשה, ב2- בינואר, יטוס מפריז לישראל. על-פי הסיכום ביניהם, יצא אולריך ברכבת לפריז, ואילו מוריה טס מפרנקפורט כדי להקדימו ולהמתין לו בתחנת הרכבת בעיר האורות. "פגשתי בו על הרציף כפי שנדברנו", אומר מוריה, "רציתי שיהיה תלוי בי, שלא יתחרט ושלא יחמוק ממני. סידרתי לו לינה בבית-מלון והודעתי לו שבשלושת הימים שנותרו עד לנסיעתו לישראל הוא יהיה אורחי בעיר." כמו שמרטף טוב, לא הניח מוריה לאולריך להיות לבד. הוא לקח אותו למסעדות לארוחות צהריים ולארוחות ערב ולבילויים במועדוני לילה. מוריה השתדל לארח את אולריך ברחובות צדדיים ובמסעדות בלתי מוכרות, כדי שלא ייתקל במקרה במכרים. משום שלא שלט בצרפתית, היה עליו לבחור במסעדות שבהן יוכל לשוחח בשפות שידע, ערבית ופרסית, ושיעוררו רושם של מקומות בילוי המוכרים לערבים. אחד מאותם מקומות היה מסעדה פרסית ליד שער הניצחון. אבל איתרע מזלו, ובדיוק באותה שעה התארחו בשולחן סמוך זוג ישראלים, בעל ואשה. הבעל היה עובד "המוסד", ומוריה נתקל בו אך ימים אחדים קודם לכן בארץ. מוריה חשש שהישראלי יזהה אותו ויפתח עימו בשיחה בעברית. "הורדתי את ראשי והחמצתי פני," סיפר, "למזלי, הישראלי הבין את מצבי והתעלם מקיומי. אבל אולריך קלט אותם ושמע כי בני הזוג מדברים עברית. הוא לחש לעברי באנגלית: 'הנה היהודים המזוינים שם מדברים עברית.' עניתי לו בחיוך: 'אני לא מבין את שפתם, אבל אני סמוך ובטוח שלאחר הביקור שלך בישראל תוכל ללמד אותי.'"
למחרת, בליל ראש השנה האזרחית, תיכנן מוריה לצאת עם אולריך לבילוי משותף במועדון החשפנות המפורסם "לידו". אבל משטר הסגפנות הנזירית והצמצום בהוצאות שהשליט איסר הראל בקהילת המודיעין הישראלית מנעו זאת ממוריה ואיימו למוטט את המבצע. "המטה לא אישר לי תקציב לרכישת שני כרטיסים, אלא רק כרטיס כניסה אחד למועדון, בשביל אולריך," נזכר מוריה בחיוך מריר. בשעה שאולריך נהנה מחזיון החשפנות, נאלץ מפעילו להמתין לו בקוצר רוח ובחשש גדול. "פחדתי שאולריך יתחרט ברגע האחרון, אולי גם בהשראת אווירת ראש השנה, ולא ישוב אלי," הוסיף מוריה. הוא המתין עד לגמר המופע, ובסביבות השעה 1 אחר חצות הלך לבית-הקפה שליד בית-המלון שבו התאכסן אולריך שנפט. באותו בית-קפה קיימו אחדים ממפגשיהם הקודמים. האינסטינקט של קצין המודיעין הישראלי לא איכזב אותו גם הפעם. אולריך ישב שם בודד ומיוסר כשהוא גומע כוסות בירה. אולריך שמח לפגוש בו, כמו היה אחיו האובד. השניים בילו יחדיו עד השעות הקטנות של הלילה. "אתה יודע, עדנאן," התוודה אולריך, "הייתי מאוד עצוב הלילה. מעולם לא הייתי לבדי בליל סילבסטר הקדוש." משם עברו השניים למועדון לילה, ואולריך, חובב הוורמוט, המשיך בלגימותיו. מצב רוחו השתפר, חרצובות לשונו נפתחו והוא הפליג בבדיחות על יהודים. לקראת עלות השחר הם נפרדו ונדברו להיפגש מאוחר יותר בבית-קפה בשנז אליזה. חייל האס.אס המשיך בווידויו. הוא פתח בשורה של קללות נמרצות נגד העם היהודי והודיע כי אינו חושש עוד מפניו. "גם אם ילכדו אותי, אגרום למותם של רבים." מוריה-עדנאן, שחשש כי אולריך מתכוון לשאת בכליו אקדח, אמר לו כי זה עלול להיות מסוכן, וכי במכס הישראלי עלולים לערוך חיפוש בכליו. אולריך השיב, ספק נעלב ספק מעמיד פנים: "אינני אידיוט", ושלף מכיסו עט נובע. "העט הזה יורה גז ויכול להרוג."
באותו הלילה נפרדו אולריך ועדנאן-מוריה זה מזה ולא הוסיפו לראות עוד איש את רעהו. אולריך נסע לנמל-התעופה אורלי, ושם עלה על מטוס "אייר פראנס" לישראל. מוריה מיהר לדווח למטה השב"כ כי משימתו הושלמה והזהיר מפני העט של אולריך. במשך הטיסה המשיך אולריך לשתות לשוכרה וירד מכבש המטוס בלוד שיכור כלוט. אולריך עבר את בדיקות המכס ואת ביקורת הגבולות ויצא לחפש מונית. מייד זינקה לעברו אחת המוניות, שנהגה היה איש יחידת המבצעים של השב"כ. אולריך ביקש ממנו לקחתו לבית-מלון בכיכר דיזנגוף בתל-אביב.
בטרם הספיק אולריך לנעול את דלת המכונית ולהתיישב במקומו, זינקו פנימה שני גברים, והמונית פתחה בדהרה. אולריך ההמום עוד הספיק לצעוק כמה מילות מחאה בגרמנית, כאשר אחד הגברים פנה אליו בטון מאיים ושאל אותו בגרמנית:
"איך לקרוא לך: אולריך שנפט או גבריאל זיסמן?"
על-פי דיווח אנשי השב"כ, אולריך "הקיא את נשמתו" בנסיעה. הוא הובל למיתקן החקירה של השב"כ ליד המטה ביפו, ומייד הסכים לשתף פעולה עם החוקרים. הוא סיפר להם על מעלליו החל בשירותו באס.אס במלחמת העולם השנייה דרך התחזותו ליהודי כדי לקבל סיוע של "ג'וינט" לאחר המלחמה, עלייתו לארץ, מעצרו בקפריסין, שירותו בצה"ל, התנדבותו לעבוד בעבור המודיעין המצרי וכלה בפגישותיו עם קפטן עדנאן. עם זאת, הוא קימץ במידע על מהות יחסיו עם עדנאן בתקווה להעלים מידע. גם אם חשד אולריך שעדנאן טמן לו מלכודת, הוא לא היה בטוח בכך. מרמזים שונים שהשמיע בבית-הכלא לאחר שנדון למאסר, היה אפשר להבין כי בכל מקרה הוא לא חשד שהקפטן העיראקי היה מתחזה, שלוחו של המודיעין הישראלי.
לאחר התלבטות של ראשי השב"כ, של איסר הראל ושל היועצים המשפטיים הוחלט להעמידו לדין רק באשמת מגעים עם הסוכנים המצרים ומסירת ידיעות לאויב. נכונותו לרגל בעבור "המודיעין העיראקי", שבשליחותו הגיע לארץ מתוך כוונה לפגוע בבטחון המדינה, לא נכללה בכתב האישום. היה חשש כי בית-המשפט ידחה סעיפי אישום אלה בטענה כי אולריך הודח בידי סוכן מדיח (שמואל מוריה) לעבור את העבירות. משפטו התנהל בדלתיים סגורות בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב. הוא נמצא אשם ונדון לשבע שנות מאסר. במשך ריצוי מאסרו בכלא רמלה התיידד אולריך עם אסיר בטחוני ממוצא צרפתי. לקראת שחרורו של אותו אסיר, ביקש ממנו אולריך להעביר בשמו הודעה לקפטן עדנאן בשגרירות עיראק בפריז. האסיר הבטחוני, שחשש פן יבולע לו ושחרורו יתעכב, בגד בחברו הגרמני ודיווח על כך לשירות בתי הסוהר, וזה יידע את השב"כ.
לאחר שריצה אולריך חמש שנות מאסר, ניכתה ועדת השחרורים של שירות בתי-הסוהר שליש מתקופת מאסרו, והוא שוחרר ב1961-. מייד לאחר שנסגרו שערי בית-הסוהר מאחוריו הוסע לנמל-התעופה בלוד, ושם הועלה למטוס, נלקח ליעד באירופה ומשם נסע ברכבת לפרנקפורט. מאז נעלמו עקבותיו. רק פעם אחת לאחר שחרורו, יצר אולריך שנפט קשר עם ישראל. זה היה זמן קצר לאחר שהופיעה כתבה בעיתון גרמני וחשפה אותו ופרטים מהמקרה שלו. חייל האס.אס שהיה לקצין בצה"ל ולמרגל בעבור המצרים שלח מכתב ועל מעטפתו כתב: "לכבוד שירות הביטחון, ישראל". המכתב הגיע לתעודתו למטה השירות ביפו, ובו ביקש אולריך שיניחו לו לנפשו. "זו היתה מעידה חד-פעמית, ואנא, תנו לי לפתוח בחיי החדשים," הוא כתב, מוּנָע מהחשד כי הכתבה בעיתון היתה פרי הדלפה של השב"כ.
"מובן שלא אנחנו עמדנו מאחורי הפרסום העיתונאי," מסכם שמואל מוריה, שפרש משירות הביטחון בראשית שנות ה70- ופנה לעריכת דין. הוא אינו יודע מה עלה בגורלו של אולריך שנפט ואם הוא בכלל בחיים. "רק דבר אחד ממשיך להטריד אותי מאז, והוא כפלא בעיני," מסכם מוריה את הפרשה, "איך בכל אותן שנים שהוא בא במגע עם יהודים ויהודיות, אף אחד לא הבחין ואם הבחינו לא התעניינו לדעת מדוע הוא אינו נימול."
אולריך שנפט הוא גבריאל זיסמן, איש אס.אס. שהיה לקצין תותחנים בצה"ל ומרגל לטובת שירותי המודיעין המצריים, נמוג לתוך ערפילי ההיסטוריה, היום הוא רק פרק בשיעורי המורשת וההיסטוריה של שירות הביטחון הכללי.