מאורסת
מכושפים צבעי השמים. הרוח מקציפה את הנהר. קח אותי אתך בטוב וברע. קח אותי אתך.
זמר התנגן על שפתיה, ותשוקה לחיים מלאים ומרתקים גדשה כל פיסת עור בגופה הצעיר הפורח. רצתה לשיר, לרקוד קרקוביאק בחברותה, להידמות לתפוח חינני. אבל עיניה דמעו, והיא נשכה את שפתיה. פלצות אחזה בנפשה, והלב תר אחר מפלט ונחמה. העיר עולה בלהבות, ולבה גועש.
היא נולדה בת מזל. מסרבת להיות קרש שהושלך למרתף. מי שהרס את חלומה — שיחזיר לה אותו. ביום שלושים באוגוסט עדיין הייתה המאושרת בנשים. היום הזה יקפא בזיכרונה וייחרט לעד. ואם לא — תתעטף בשק, תתחפר בשמיכת הפוך במיטתה, תטמון ראשה בחול עד שינוסו מטוסי הקרב ויידומו רעמי הפצצות.
לבה מחסיר פעימות למשמע הדי הפצצות המושלכות ממטוסי הקרב המנמיכים טוס בשמי העיר. בתי מגורים, מבני ציבור וממשלה נהרסים ונחרבים מדי יום ביומו. בניינים עשנים, עיי חרבות ובתי עלמין ארעיים גודשים את העיר, שעד לפני ימים אחדים הייתה תוססת ושוקקת. כל מי שיכול נס אל כפרים שכוחי אל בלב המדינה או שם פעמיו מזרחה, אל ברית המועצות, ששעריה נפתחו לקלוט את זרם הפליטים. הרחובות שוממים. רק חשמליות, עורק התחבורה הראשי של העיר, עדיין פועם. לא תקין, לא סדיר. לוח הזמנים משובש.
היכן צבא פולין המהולל, שהבטיח לעמוד איתן על המשמר ולהגן על המדינה? שמועות מרושעות שמפיץ הגיס החמישי אומרות שניגף והושמד. והיא תוהה על שתיקתה של הממשלה שהזהירה את השלטון הנאצי הרהבתן שיוכה שוק על ירך, אם יעז צבאו לחצות את נהר האודר. היטלר צודק: מי רוצה עוד מלחמה גדולה בגלל עיר אחת, דנצינג. אבל לא רק עיר אחת עולה בלהבות. ערים נחרבות. שידורי רדיו ורשה קוראים להתגייסות כללית, להתרמת דם, לעזרה הדדית, ומשמיעים שירה פטריוטית. האומנם שירת הברבור? והיכן בעלות הברית שהתבטאו גבוהה־גבוהה לבוא לעזרת המותקף? היכן אנגליה הדגולה, צרפת המהוללת? העולם הנאור בהלם. גזר את גורלה של פולין לאבדון.
סאלי הביטה נכחה וראתה את תכניותיה מתפוגגות ואת עולמה קורס. אבל אסור לה להחריש. נשבעה לפרוח ולעוף בשמים. בכל עצמת קולה תזעק. והיא תשיג את אהובה. כבר שבוע לא חשה בהבל פיו על פניה ולא שמעה את מילות אהבתו באוזניה. יעקב, תשמיע קול. יעקב, תשמיע קול! האם תוכל לשנות את גורלה או איחרה את המועד?
עד לפני שלושה שבועות היה עולמה מושלם, והיא ריחפה כנסיכה קסומה בעולם האגדות. ראתה את הכרכרה הרתומה לארבעה סוסים מקושטים המביאה אותה אל מפתן בית הכנסת. היא לובשת שמלת כלולות מרשרשת, וחברותיה מהגימנסיה אוחזות בה בידיהן העטויות כסיות לבנות. לרגליה נעליים כסופות ולאוזניה זוג העגילים המרהיבים שבהם אירס אותה יעקב. היא מרחפת מעל משטח שושנים צבעוניות שבשוליו נרות מהבהבים ומתייצבת על בימה מתחת ליריעת החופה לצד אהובה ובני המשפחה. אבל היום זה נראה כחלום רחוק, ושמלת כלולותיה תלויה בארון הבגדים.
כבר בראשית הקשר ביניהם סלדה אמה מיעקב החייט נטול הייחוס והמעמד. ״רופא, עורך דין, מהנדס, אקדמאי וכאלה הם המיועדים לך, סאלי,״ אמרה, וגם את אביה שכנעה שלא יעקב הוא החתן הראוי לבתם. אבל בשם האהבה היוקדת בלבה התעלמה סאלי מעצות ההורים, האמורים לדעת מה טוב בשבילה.
״מה יודעות הנערות המפונקות של היום על אהבה?״ הייתה אמה רוטנת. ״האהבה היא בת חלוף. נוצה ברוח, גרגיר אבק. רק שיתוף וכנות חשובים לחיים אמתיים. סאלי, למדי מאתנו. קחי דוגמה מאביך וממני.״
ואף על פי שנטחנו עד דוק האהבה ונטיותיה, נקבע התאריך. נחמן, הרב הזקן שחיתן את ההורים, יקרא את הכתובה. יעקב באצבעותיו הענוגות יענוד את הטבעת המוכספת על אצבעה הדקה. ולאחר קריאת 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני' ינפץ את כוס הזכוכית ויטביע את שפתיה באלף נשיקותיו.
היום, תשעה עשר בספטמבר, אין טבעת על אצבעה. שבוע ימים כבר חלף מהמועד שנקבע לחתונה. האם יחלפו כך עוד ימים רבים? אם לא תתעשת, זה יימשך עד קץ הימים. אביה, החכם באדם, אלוף בפתרונות סבוכים, מכלה את עתותיו בפתרון בעיות שחמט ומנסה לשכנע את מזכיר מועדון השחמט לקיים במועדה את אליפות ורשה ליחידים. אביה מקווה שבתו תזכה במקום הראשון בין הנשים. ״לא דוחים תחרות יוקרתית שמועדה נקבע חודשים רבים מראש,״ טען בלהט.
״וחתונה כן דוחים?״ חשבה סאלי, אבל היא לא תלין על אביה. הריהו אדם חסר מעש, כלי מרוקן לנוכח גחמותיה של אשתו.
אמה מתהלכת בין חדרי הבית וחיוך דק של הכול לטובה מאחורי משקפיה העבים. מפצה את סאלי בעוגות שמרים, וסאלי דוחה אותה. אילו הקדימו את תאריך החתונה בכמה שבועות, אפילו בשלושה שבועות, אילו קבעו להינשא בשלושים באוגוסט או באחד בספטמבר, בימים שרעמי המלחמה עדיין היו קלושים ורחוקים, אולי כבר הייתה מעוברת ונושאת את פרי אהבתם.
את החופה קבעו לשנים־עשר בספטמבר, יומיים לפני ראש השנה. לא הקדימו, כי הוריה החמיצו פנים וקפצו את ידם. ידיו של יעקב היו עמוסות עבודה לפני החגים, והם נזקקו לכל זלוטי. כאשר התארסו בחודש אפריל, לא שיער איש בכל רחבי אירופה הנאורה שבספטמבר תהיה ורשה נתונה במצור ותחת מטר בלתי פוסק של פצצות. מדי יום ביומו השמים משחירים ממטוסי קרב הצרים על העיר כלהק עורבים דרסני. בגלים חוזרים ונשנים ממטירים הרס וחורבן. מדורות עשן מיתמרות בכל פינה, מבקשות רחמים מהיושב בשמים.
מה אכפת לה השמים והיושב בתוכם. היא עורגת לפיסת קרקע מוצקה ויציבה בחצר של אחד מבתי הכנסת. לבימה מוגבהת שמעליה חופה מוחזקת בידי ארבעת חבריו של יעקב מבית החרושת. אבל מבתי הכנסת נותרו עיי חרבות ועשן מיתמר. הקשר עם הרב אבד. כנראה נס אל אחד הכפרים אי־שם או מסתתר בחברת חסידיו הנאמנים.
