פרולוג
פברואר 2015. שעת בוקר.
לשכת סגן פרקליט המדינה בירושלים
הקלסרים העבים, מרוטים מרוב שימוש, היו פזורים על שולחן הישיבות הגדול. על כולם התנוססו מדבקות לבנות ששמו של האיש, נְשוּא החקירה, היה רשום עליהן בכתב יד מרושל. מסמכים הוקראו והועברו מיד ליד. הקְלָטות סמויות הושמעו. שלושת הגברים שנכחו בחדר – סגן פרקליט המדינה, פקיד בכיר ברשות לניירות ערך וקצין המשטרה האחראי על החקירה – כולם הבינו שנפל דבר. החקירה הסמויה עומדת להפוך לגלויה.
לפתע זמזם הטלפון הסלולרי של סגן הפרקליט. סימון של מִסרון חדש הופיע על הצג. הוא הציץ במכשיר ומיד זיהה את הכותב: היועץ המשפטי לממשלה.
״אני מבקש שתצא לרגע מהדיון. אני חפץ לשוחח אתך.״ הורה המִסרון בלשון מליצית.
סגן פרקליט המדינה קם מכיסאו.
״צץ משהו דחוף,״ אמר, ״צאו למרפסת. עשנו סיגריה. אני מיד חוזר.״
הוא מיהר לטלפון קווי חסוי.
״אגיד זאת בקצרה,״ פתח היועץ המשפטי לממשלה, ״אני מבקש שלא תתקבל היום החלטה. דחה את המשך הדיון למועד אחר ו... אל תתחייב על תאריך חדש.״
״אבל אדוני... עבדנו כל כך הרבה על התיק הזה. נראה לנו שהוא מוכן.״
״אני חוזר ומבקש – אין החלטה היום.״
״ומה בדיוק אני אמור להגיד לאנשים?״ ניסה סגן פרקליט המדינה זווית אחרת.
״תמציא כבר משהו...״
״טוב, אם אתה אומר...״ מלמל הסגן בחוסר אונים.
״ועוד משהו...״ הוסיף היועץ המשפטי לממשלה, ״שאיש מהמעורבים לא ידבר עם אף אחד על הדחייה. אני מקווה שאני ברור בעניין זה! ״
סגן פרקליט המדינה חזר אל המרפסת בפנים נפולות. עיני האחרים נתלו בו ולרגע נִדְמָה לו שהשיחה עם היועץ המשפטי לממשלה התקיימה בדמיונו. לא היה כל היגיון בהוראה שקיבל וגם לא היה לה בסיס חוקי. ״אני מצטער,״ אמר, ״משהו קרה ואני... אני לא יכול להמשיך עכשיו. נקבע מועד אחר לפגישה.״
איש הרשות לניירות ערך שלף מכיסו את הטלפון הנייד. ״מתי?״ שאל, ״השבוע אני...״
״לא השבוע,״ אמר סגן פרקליט המדינה, ״וגם לא בשבוע הבא. אנחנו נתקשר אליכם. בינתיים, ברור לכם שכל שיחה על מה שקרה עכשיו תיחשב להדלפה מחקירה... אני מצטער.״
