מי אני וכיצד התפתחה השיטה?
על שיפוצים ולחצים
תחילה אספר על עצמי.
במקצועי העיקרי אני קבלן צבע ושיפוצים. בעצם "קבלן שיפוצים" זו הגדרה מרשימה מדי. בפשטות, אני מה שמכנים "שיפוצניק". כן, אותו אחד שתמיד רואים אותו עם כתמים של צבע וטיח על הבגדים, פלאפון ביד אחת וארגז כלים או דלי צבע ביד השנייה. בזמני הפנוי אני מטפל בעיסוי תאילנדי וגם מדריך טאי צ'י, ובעבר הייתי מדריך לאגרוף תאילנדי בבית ספר ותיק ומוכר. אם היו שואלים אותי לפני ארבע שנים, הייתי עונה שאחד הדברים האחרונים שאני חושב עליהם בחיי, הוא לכתוב ספר כלשהו.
אז מה בעצם הוביל אותי ליצירת שיטת עשר השאלות ולכתיבת ספר זה?
בשנים האחרונות אני עד לעלייה מתמדת ברמת האלימות הפיזית והמילולית בחברה שלנו. כמו כן אני חש גם עליה ברמת המתח והלחצים שאנו חווים. לפעמים נדמה לי שמבין כל כוכבי הלכת הכוכב שלנו הוא המחלקה הסגורה בבית החולים של היקום. במשך שנים הרגשתי כעס ותסכול מדי יום ביומו, האשמתי את כל העולם בצרות שלי (שהיום אני כבר קורא להן בשם חדש - "הזדמנויות"), חזרתי עם כאב ראש נוראי הביתה ושאלתי את עצמי לרוב, איך ייתכן שאני חי בעולם כזה של תככים ושל חוסר צדק? מדוע נראה כי צדיק ורע לו ולעומת זאת רשע וטוב לו? כעסתי על כל העולם ואשתו.
ניסיתי כל שיטה שנתקלתי בה להתפתחות אישית, שינוי החיים, הרפיה ועוד. בחלק מהשיטות התמדתי במשך שנים בציפייה שהנה, בקרוב ישתנו חיי. והתבדיתי. הרגשתי שמאסתי בחיים האלה, ושאין לי עוד מה לחפש בעולם הזה, שכולו סבל עלי אדמות. בנוסף לכך כשלתי בעסקיי, נכנסתי לחובות והגעתי כמעט עד פת לחם. באותו זמן פחות או יותר גילתה לי אמי שנולדתי ממש בטעות. הוריי החליטו להסתפק בשני ילדים בלבד, אחיי הגדולים כמובן, ואני לא הייתי בכלל בתכנון. רק בעת כתיבת שורות אלה אני מתחיל להבין למה חשוב היה שאיוולד.
ילדות טראומטית
הייתה לי ילדות קשה וטראומטית. אבי זיכרונו לברכה היה אלכוהוליסט מושבע, ובזמן היותו תחת השפעת אלכוהול היה נוהג באלימות קשה כלפי המשפחה כולה, ובייחוד כלפי אמי, אשר ספגה מהלומות כואבות במשך שנים רבות. אני הייתי הכבשה השחורה במשפחתי, והוריי דאגו להבהיר לי כי אני האדם הכי פחות חשוב במשפחה במשך כל שנות ילדותי ונעוריי. המצב הכלכלי במשפחה היה בכי רע, והוריי נהגו לחסוך בכל מה שכרוך בי, כלומר, כל פריטי הלבוש וכל מה שסבב סביבי - היה מועד לחיסכון. הוריי אינם יודעי קרוא וכתוב ולא נהגו להתערב בכל הנוגע ללימודיי בבית הספר ולהשכלה שלי. זכור לי שהייתי ילד מפוחד, עם בעיות קשב וריכוז, ובתקופת נעוריי סבלתי מנידוי חברתי.
במשך מרבית שנותיי לא יכולתי לסלוח להוריי על האפליה הקשה שנהגו עמי. רק לאחר שחוויתי את המאורע המחולל הגדול בחיי, שהוא בעצם תחילתו של המסע האישי שלי לגילוי עצמי, והודות לסודות האימון העצמי שגיליתי במסע הארוך הזה, אם כי גם הפשוט ביותר, הבנתי את הכאב שהוריי סבלו ממנו, את נסיבות חייהם, את החינוך והערכים שעליהם התחנכו. לא רק שיכולתי לסלוח, אלא אף הבנתי שאין לי על מה לסלוח יותר.
המאורע המחולל שעליו אני מדבר, היה בעצם התובנה העמוקה שחוויתי. ההבנה שכמעט כל מה שקורה לי, נועד לקרות לי!
האנשים שאותם האשמתי, לא ממש אשמים! גם אם כל האנשים שאני כועס עליהם לא היו קיימים כלל, דבר לא היה משתנה בחיי. כל האנשים האלה היו מתחלפים, והייתי בהכרח כועס על אותה הגברת בשינוי אדרת.
החיפוש והגילוי
במסע שלי חיפשתי דרך אלטרנטיבית וייחודית להתמודד עם הבעיות והמתחים היומיומיים. לאחר שהתנסיתי בתריסר סדנאות בשיטת ה"זבנג וגמרנו", הגעתי למסקנה שאין ולו שיטה אחת שאוכל להשתמש בה בזמן אמת - כאן ועכשיו, ללא הוצאות כספיות מכבידות, ללא הצורך לזכור כללים ויומרות למיניהם. הבנתי שכל העצות והטיפים שהגישו לי על מגש של כסף, וכל הכללים שבהם ממש האכילו אותי בכפית, לא הועילו בדבר, אלא יצרו בלבול נוסף והתחבטויות נוספות עם עצמי, ותרמו לתחושה המלחיצה של הצורך לעמוד בציפיות של מייעצים ומדריכים למיניהם.
לבסוף הבנתי שהעצות והטיפים שמניעים אותי יותר מכול, הם אלה שהגעתי אליהם בכוחות עצמי, וכי המפתח לשינוי כרוך תחילה בשינוי נקודת המבט הראשונית שלי. אינני מתיימר לומר שעצות ומידע שנותנים יועצים מקצועיים בתחומי ידע מסוימים אינם מועילים, כוונתי היא לרגשות ולמחשבות המעיקים עלינו, שנוצרים מהאופן שבו אנו צופים במציאות שלנו. הבנתי שהדרך היחידה שבה אוכל להישאר אדם שפוי היא באמצעות שיטה שאפתח בכוחות עצמי.
למרות היותי בזוגיות פלוס תינוקת קטנה בשם קרן, החלטתי להתבודד ביערות ולא לחזור הביתה עד אשר אמצא את התשובות לשאלות ברומו של עולם. כבר ביום השני למסע, החלקתי על סלע בעודי מטפס על גבעה. לאחר כמה ימים נקרעו לי הנעליים, גיליתי כמה חתכים על גופי, והיה נדמה לי שהלכתי לאיבוד. דקות ספורות לפני שכבר החלטתי לחזור הביתה, כשאני שבור לרסיסים, כשהייתי כבר על סף ייאוש מוחלט ואף שקלתי התאבדות לאחר שלא ראיתי שום אור בקצה המנהרה, חוויתי לפתע הארה רוחנית. ראיתי בעיני רוחי חיזיון שבו אני מוצא את האוצר הפנימי שלי, שלו ייחלתי מזה זמן רב. שאלתי את עצמי, אולי זו בסך הכול הזיה? אולי השמש היוקדת בחודש אוגוסט נתנה את אותותיה? אולי איבדתי אחיזה במציאות?
חיפשתי רמז כלשהו מהיקום או מאלוהים על החוויה המרוממת שחוויתי. שעה חלפה בערך, ומצאתי אבן מרהיבה בצבע חום אדמדם. האבן מצאה חן בעיניי מאוד, והחלטתי לשמור אותה בתיק הגב שהיה על כתפיי. הרגשתי פתאום מחוזק וערני ביותר, ובלי משים הגברתי מאוד את קצב ההליכה שלי. היה זה הרגע שבו החלטתי לחזור הביתה מחוזק ושמח יותר מתמיד. באותו הלילה לא הצלחתי להירדם וחשבתי על כל מה שעבר עליי בימים אלה. תמיד האמנתי שהישועה תבוא מבפנים, וגם שיערתי שיש בי כבר כל מה שצריך כדי להיות מאושר. אך מנגד ידעתי שהידע שלי משול לאבן שאין לה הופכין, כי אם לא אשתמש בידע שזה מכבר יש לי, אז מה התועלת בו?
באותו זמן לא שיערתי בלבי שאני יוצא למסע של ארבע שנים שבסופו אגיע לחקר האמת על עצמי והעולם הזה. בה בעת התפללתי לאלוהים וביקשתי ממנו שיאיר את עיניי ויראה לי לכל הפחות כיצד להתחיל, כי שוב אזלו כוחותיי הנפשיים. למרבה המזל חוויתי מעין הארה רוחנית נוספת ותחושת שליחות מחייבת. הרגשתי שנפלה בחלקי הזדמנות נפלאה לעזור לעצמי, ואם כך, אני מחויב גם לעזור להרבה אחרים כמותי.
להתחיל בחיוך
התחלתי בזה שחייכתי חיוך אמִתי לעצמי ולסובבים אותי. רשמתי לעצמי תזכורות לחייך על דלת הכניסה לביתי מבפנים, ובחוץ הכנתי שלט שבו כתוב, "יצאתי מדעתי מיד אשוב". על המקרר רשמתי תזכורת לחייך לפני שאני מקבל את הזכות לפתוח אותו. ביקשתי מחבר קרוב שישלח לי מסרונים בטלפון הסלולרי, ויברר עמי אם אני מחייך עכשיו.
הרגשתי שהעולם פתאום מגיב אליי ומחייך בחזרה. לאחר כמה חיפושים גם נרשמתי באתר אינטרנט למינוי לקבלת בדיחה יומית. לאחר כמה חודשים התמזל מזלי והכרתי אישה מיוחדת במינה, אשת צחוק, ומומחיותה באותה העת היה ללמד סדנאות צחוק. הרעיון קסם לי מאוד ומיד הצעתי להיות העוזר שלה בהתנדבות. היא קיבלה אותי בברכה לשורותיה.
אני נזכר שצחקתי על עצמי שבתור אחד שאינו מרבה לצחוק, הפכתי לאחד שאמור ללמד צחוק. העולם מצחיק, לא? פתאום התחלתי להבחין שקורים לי דברים מגוחכים מעוררי צחוק. נזכרתי בחוויות עבר מוזרות שקרו לי, והנה אני צוחק עליהן כעבור שנים. אתן דוגמה: אבי זיכרונו לברכה היה שיפוצניק ונהג לומר לי בילדותי, "כשתגדל, אל תהיה חמור כמוני, כי חמור נשאר חמור". אז נראה שבחרתי בדרך החמורים והפכתי לשיפוצניק, אבל משום מה אני לא מרגיש חמור (לעת עתה).
הבטחתי לעצמי שאם יקרה לי משהו מגוחך, לא אחכה יותר עשר שנים עד שאתחיל לצחוק. לאחר ההשראה שקיבלתי בחיי רכשתי את כל ספרי ההומור והצחוק שידי משגת, וקראתי אותם בחריצות רבה. בהמשך נחשפתי באופן מקרי לחלוטין לתורת הטאואיזם, שאחת מאבני היסוד של השיטה היא "הטאו של החיוך הפנימי", שמתורגלת במדיטציה רבת עוצמה. זו שיטה מרפאת המכניסה אור ואהבה לחיים, ואכן היא שינתה את חיי, ואני מתרגל אותה עד עצם היום הזה (אזכיר אותה גם בהמשך).
זמן מה לאחר מכן, גיליתי דרך מהפכנית וחדשה לתרגול מדיטציה. הבנתי שמדיטציה המכוונת לפי סדר קבוע מראש, לפי זמן קצוב, בתדירות קבועה מראש, בתנוחה שקבעו בשבילי שהיא הטובה ביותר, במקום מיוחד אשר נקבע מראש רק למטרה הזו – כל אלה הופכים אותה לבעייתית ולקשה לתרגול עבורי (אף שכמה מחבריי הרגישו אחרת לגמרי ממני) ובמקביל הופכים אותה גם לפחות יעילה עבורי.
הייתה לי בעיה להתמיד לטווח ארוך בין השגרה העמוסה ונטל החובות שנדרשים מאתנו בעולם המערבי שבו אנו חיים. בהדרגה היא הפכה לעוד נטל שגוזל את זמני. באותה תקופה נסעתי למדבר כדי לעבור כמה קורסי ויפאסנה, ואחר כך נשארתי שם להתנדב ולשרת אחרים שעברו אותו תהליך. החוויה הזו הפיחה בי ניצוץ חדש בתוך חיים העלובים שהיו לי פעם. הבנתי שמדיטציה היא איכות תודעה שקוראת לי בזה הרגע להיות מודע יותר לעצמי. היא מתרחשת אצלי רק כאשר אני מסוגל לאפשר לה להתרחש, וכאשר היא הופכת להיות לעול נוסף בחיי, היא מאבדת מערכה.
הבנתי שהכלל היחיד שחשוב להבין הוא שאין כללים בכלל. כאשר תרגלתי סוג כזה של מדיטציה, שהיא התנתקות מוחלטת בעיניים עצומות, היא הייתה אפקטיבית בשבילי רק בזמן שבו התנתקתי מהחיים עצמם. אך כאשר תרגלתי בכל רגע פנוי אשר הזדמן לי או אפילו לא ממש פנוי ולא בהכרח בעיניים עצומות וללא הכוונה, המדיטציה החלה בהדרגה לחדור לחיי היום יום שלי והפכה לחלק בלתי נפרד מחיי.
התחלתי בכך שאמרתי לעצמי: "בוא נראה להיכן אני עומד להפנות את המודעות לחיוך הפנימי שלי". ולאחר שמתוך תוכי יכולתי לחוש את המקום בגופי שאליו בחר האני הפנימי שלי להפנות את החיוך, פניתי לעצמי שוב ואמרתי: "בוא נראה כמה זמן הכי טוב עבורי להישאר במודעות הזו בחלק זה של גופי עד שאעביר את המודעות שלי באופן טבעי ולא ידוע מראש למקום אחר בגופי". וכך חוזר חלילה, ממודעות במקום אחד בגופי או בתהליך הנשימה שלי למקום אחר בגוף או ברגשות. בלי להחליט מראש דבר לגבי משך זמן המודעות בכל אזור בגוף ובלי להחליט בכל שלב בתרגול לכמה מקומות בגוף אפנה את תשומת הלב הזו. לעניות דעתי זוהי מדיטציה יעילה מאוד.
אחד המורים הרוחניים הגדולים של המאה העשרים,קרישנמורטי, טען בתוקף לאורך כל דרכו כי מדיטציה אינה יכולה להיות מכוונת או מתוכננת מיסודה, וכי מדיטציה מתוך מודעות אינה טכניקה כזו או אחרת הניתנת ללימוד על ידי הסברים, אלא היא מצב תודעה המתרחש אצלנו, ואם ננסה לזרז את התרחשות המודעות שלנו, נרחיק אותה רחוק יותר מאתנו.
גיוס פתגמים ושאלות
במקביל ניסיתי למצוא דרך שארגיש שהיא הנכונה ביותר. נזכרתי בילדותי, כאשר אבי היה תמיד מצליח לשכנע אותי בכל דבר כאשר היה מצמיד לדבריו פתגם. החלטתי ראשית ללמוד את כל הפתגמים העבריים בעל פה והתחלתי לשלוף פתגם בכל מפגש חברתי שהזדמן לי. בתחילה חבריי הגיבו בתמיהה, אך עם הזמן התרגלו לרעיון ואף נהנו לשמוע את מה שקראו לו "פילוסופיה בגרוש". הפתגמים היו עבורי מקור השראה, אך הרגשתי צורך גם להמציא פתגמים שהם פרי ניסיון העבר שלי והפיתוח האישי שלי.
ניסיתי לחשוב על דרך מעשית לעשות שימוש בחכמה עתיקת יומין שאימצה פתגמים מחיי היום יום. שנה לאחר מכן המליץ לי חבר קרוב על אימון אישי כדי לקדם את העסק שלי, שהיה על סף פשיטת רגל. הכרתי מאמנת אישית, אישה חביבה במיוחד ששאלה אותי הרבה שאלות שגרמו לי לראות את המציאות בפרספקטיבה אחרת ורחבה יותר. לאחר כחצי שנה של עבודה משותפת הגיעה הישועה.
לאחר שהתנסיתי במשך תקופה זו באימון אישי עם מאמנת יוצאת מן הכלל, הבנתי ששאילת שאלות היא כלי רב עוצמה שביכולתו לשנות דפוסי חשיבה. קסם לי מאוד הרעיון עד כי שקלתי להפוך למאמן אישי בעצמי. לא הייתה לי אפשרות כלכלית לשלם בעבור שכר הלימוד, כך שקניתי ספרים מקצועיים ועברתי קורס עצמי במיומנות האימון האישי על ידי לימוד מספרות עזר מקצועית מומלצת. מצאתי גם כמה מכרים וידידים שנתנו בי אמון ואפשרו לי לאמן אותם. התוצאות היו מפתיעות, בעיקר עבורי, והתמלאתי ברוח אופטימית למדי. שאילת שאלות הפכה אצלי ליותר מתחביב, עד כדי כך כי זוגתי החליטה לא לענות לי יותר על אף שאלה, אך הייתי עקשן והמשכתי לשאול. כאשר לא קיבלתי תשובה עניתי בעצמי על השאלות שלי ופירשתי את שתיקתה כהסכמה לדבריי כדי לגרות אותה להשיב לי. זה בסוף עבד, אך על הדרך גם קיבלתי כמה צעקות לא נעימות.
פיתוח השיטה
עם הזמן, מצאתי את שאלות המפתח הנכונות והתחלתי לשאול את עצמי אותן ללא הרף. לעתים גם שיניתי את ניסוח השאלות ושדרגתי אותן לשאלות עוצמתיות ככל הניתן. תהליך זה נמשך עד שהגעתי למה שנראה בתחילה כסדר הנכון ביותר ולמתכונת המוגמרת של השיטה. בשלבים הראשונים של הכתיבה הייתי על סף ייאוש ולא היה לי כבר מה להוסיף. מן הראוי להזכיר שרעיון הכתיבה זר לי לחלוטין. הרגשתי תקוע, והנה החלום מתפוגג תחת ידיי.
עד שנחשף לשיטה חבר יקר, שלבקשתו יישאר בעילום שם. מצבו הנפשי היה בכי רע, הוא הודה בפני שחייו תקועים ואף בעברו ניסה להתאבד ברצינות. עם זאת, הרגשתי שהוא ניחן בקסם אישי ויכולות מרשימות ביותר, על אף שהיה נדמה לי שנפל עליי כרעם ביום בהיר. למרבה ההפתעה, הוא הגיב לשיטה באופן שלא השתמע לשתי פנים, ותוך זמן קצר החלו חייו להשתנות לחלוטין. באותה העת האמנתי שהיה זה בסך הכול מזל של מתחילים, ולא הייתי בטוח שמצבו יתייצב לאורך זמן, כפי שבאמת התרחש. רעיון הכתיבה של הספר קסם לו מאוד, והוא הציע לתרום מכישוריו. בעזרתו הצלחתי ללטש ולהעשיר את השיטה ולהמשיך בכתיבה.
כישוריו החלו אט אט לקצור פרי. הרגשתי התרוממות רוח והודיתי בלבי לאלוהים על ששלח לי אותו בזמן הכי נכון. תוך כדי עבודה עמו הרגשתי נפלא ולא האמנתי עד כמה מעורבותו ומחויבותו להשלים את המלאכה היו גבוהות. הבנתי מהר מאוד שאנו משלימים זה את זה. הוא היה בעיניי מעין פילוסוף בעל ידע נרחב, והרבה לחשוף בפניי מקורות פילוסופיים מהעבר. בה בעת החלו הרעיונות להשתלב בשיטה. מן הראוי להוסיף שלימודיו האמנותיים תרמו מאוד לאישיותו ולתהליך כתיבת הספר. אני נזכר בימים שבהם גם היו בינינו חילוקי דעות מהותיים, עד כי האמנו שאולי כבר לא נוכל לעבוד יחדיו. היה לי קשה לקבל את הרעיון שדרכנו אולי ייפרדו, שכן שילוב המוחות בינינו היה לרוב מדהים בעיניי.
למרבה המזל, הגענו לבסוף לעמק השווה ואף חווינו חוויה מתקנת. למרבה האירוניה, לעתים אף שכחנו כמעט את פרי שיטתנו שלנו, ולא פנינו לעזרתה האדיבה ביישוב מחלוקות וכעסים איש עם רעהו ("הסנדלר הולך יחף"), וזה אף הוביל אותנו לצחוק על עצמנו. חילוקי הדעות יצרו לבסוף הזדמנויות חדשות הודות לשימוש בשיטה הזו תוך אימוץ גישה חיובית ויצירתית יותר. בעת ההיא כבר ברור היה לנו שהשיטה היא בשורה נפלאה לאנושות כולה, והיא תעמוד לרשותו של כל אדם שיחפוץ בכך.
בדמיוני אני רואה רבבות אנשים שחיים עם עצמם בשלום ולוקחים אחריות על טיב איכות חייהם על עצמם בלבד לאחר שקיבלו השראה ממקורות השיטה.
אני זוכר שלעתים הייתי עסוק כל כך עד שלא היה לי זמן לתרגל את השיטה בכתיבה. בתחילה הרגשתי רע על כך ושאלתי את עצמי, "אם אני עצמי מוצא תירוצים לא לתרגל, כיצד אוכל לצפות זאת מאחרים?" ואז צץ בתוכי הרעיון, שאולי אפשר גם לתרגל אותה תוך כדי הליכה או בזמן נהיגה ברכב ממקום אחד למשנהו. זה כמובן כרוך בדיבור בקול לעצמך. לעתים עוברי אורח שעברו לידי ושמעו אותי מדבר לעצמי גיחכו קלות... עם הזמן הבנתי שאפשר לתרגל לא רק בכתיבה או בדיבור בקול, אלא אף באמירה בלב. אפשר אף לתרגל בעזרת פרטנר מתאים, שישאל אותנו את השאלות ואנו נענה, כדרכם של טיפולים פסיכולוגיים.
כל אדם יכול לתרגל לפי סגנונו והנסיבות שבהן הוא שרוי. בפגישות ביני לבין השותף הלבבי ובחלק ניכר במסע ובדרך, היינו נוהגים לשאול אחד את השני שאלות מהשיטה, וזה היה סגנון השיחה המועדף עלינו במשך כמה חודשים.
כאשר בנינו כבר את בסיס השיטה והעלינו אותו על הכתב, הורגש בנו הצורך לקבל מעין משוב על השיטה. הדפסנו כ-20 עותקים וחילקנו אותם בין חברינו. לרוע המזל, 18 מתוך 20 מחברינו אפילו לא טרחו לקרוא את מה שעמלנו עליו במשך שנה. תהינו ושאלנו עצמנו מדוע הם אפילו לא קראו חלק כזה או אחר של הספר. התחבטנו בשאלה זו זמן מה, ואז הבנו שלחברים יש תדמית ברורה ומגובשת לגבינו, ורעיון כתיבת השיטה כנראה אינו תואם את קווי האישיות שלנו עבורם. החלטנו להשתמש בתכסיס נחמד. את העותקים הבאים הצגנו בצורת מאמר והמצאנו שם בדוי של פרופסור ישראלי החי בארצות הברית, שכביכול כתב אותו, וסיפרנו למכרים אחרים שהוא נחשב בתחומו וכדאי להם לקרוא. התגובות הפעם לא איחרו להגיע, ואף קיבלנו שבחים מעודדים על הפרופסור הדמיוני. הבנו עד כמה היד שלנו קלה בלחיצתה על ההדק בזמן שאנו שופטים את האחר.
לאחר מכן כבר הצלחתי להעביר כמה סדנאות ללימוד שיטת 10/10, כאמור איך נוכל להגיע לאפקטיביות אישית מעולה בעזרת עשר שאלות לשעת הצורך ועשר דקות אימון יומיות באנרגיית החיוך הפנימי.
הקהל שהגיע באותה העת הורכב מבעלי עסקים קטנים מקבוצות נטוורקינג שונות בצפון הארץ ובמרכזה. הסדנה הראשונה הייתה מסורבלת למדי, אך בהמשך, לאחר הפקת לקחים נכונה, הוכתרו הסדנאות הבאות כהצלחה מפתיעה.
