ארץ האש
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ארץ האש
הוספה למועדפים

ארץ האש

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

בפיגוע קטלני שביצעו שני פלסטינים בלונדון ב-1978 נהרגה דיילת ישראלית ודיילת אחרת נפצעה. אחד מהמפגעים נהרג כשהרימון התפוצץ בידו, ואילו חברו נעצר ונידון למאסר עולם. עשרים ושתיים שנה לאחר מכן מחליטה יעל, הדיילת שנפצעה וניצלה, לחפש תשובות ולהיפגש עם האסיר הפלסטיני המפגע, חסן. 
 
ארץ האש הוא משל פייסני ורגיש, שמטרתו לקרב בין הצדדים ולהביא לסיום מערכת היחסים המעוותת בין ישראל לפלסטינים, שמתווספים לה עוד ועוד קורבנות משני צדי המתרס. בה בעת זוהי יצירה המציעה מרחב דיון, שמאפשר לקורא בה לבחון בניטרליות יחסית את האלימות והשלכותיה ואת הדילמות שהן מציבות כחלק מהעימות האינסופי. 
הספר ארץ האש מגיש את המחזה של מריו דיאמנט בשם זה, המבוסס על סיפור אמיתי שסוּפר בסרט דוקומנטרי ישראלי. 
 
"הנקודה המרכזית והחזקה ביותר של הדרמה, היא הדיאלוג התוסס שדיאמנט יוצר בין האישה ההיא לגבר ההוא – שני אנשים שננטשו על ידי הסובבים אותם ונהפכו למבודדים בשל המיליטנטיות השוררת בחייהם. סביב שתי הדמויות מתהווה, בין המילים, מקהלה, שמהצד האחד תומכת בהחלטת הניצולה הישראלית ומהצד האחר מצדדת באסיר הפלסטיני." 
(לואיס מסיאס) 

פרק ראשון

מערכה ראשונה
 
הבמה בנויה משלושה חצאי עיגולים קונצנטריים, בשלושה מפלסים, שהסצנות השונות מתרחשות בהם. כל הדמויות נשארות על הבמה במהלך ההצגה, ממוקמות במפלסים השונים, כמה מהן בעמידה וכמה מהן ישובות. רק יעל עוברת בין המפלסים. הדמויות האחרות מקשיבות וכן מגיבות קלות ברגעים מסוימים, אך לא מתערבות בפעולה שאינן משתתפות בה.
חושך. נשמעות יריות של מקלעים ונראות כמה קרני אור, הדומות לאלה של כדורים נותבים, שחוצות את הבמה. עוד יריות. נשמעת אזעקה של ניידות משטרה ושל אמבולנסים. מלמולי אימה. צרחות.
קריין טלוויזיה:
״התוקפים פתחו באש מקלעים וזרקו רימונים ברגע שבו עשרים ואחד חברי צוות הטיסה אל על 061, שהגיעה מניו יורק, התכוונו להיכנס למלון אירופה, בעיר הבירה הבריטית. אחד המחבלים נהרג מיד כשרימון שהחזיק בו התפוצץ לפני הזמן המיועד. המחבל השני, חסן אל-פאווזי, בן העשרים ושתיים, נעצר זמן קצר לאחר מכן. במתקפה נהרגה אחת מדיילות המטוס, נירית גולן, בת העשרים וחמש. דיילת אחרת, יעל אלון, בת העשרים ושתיים, חולצה פצועה״.
האורות נדלקים.
יעל מחכה באולם הקטן, ישובה לפני שולחן, במפלס הכי גבוה. בצד שמנגד עומד כיסא ריק. דלת בלתי נראית נפתחת ונכנס חסן. הוא מתבונן בה לרגע ומתיישב מולה, ידיו נסתרות מאחורי השולחן.
יעל: הלו! אני יעל.
חסן: ואני חסן.
יעל: אני יודעת. אני מזהה אותך (היא מושיטה לו את ידה) נעים מאוד!
חסן (נותן לה בביישנות את ידו): נעים מאוד, גם לי.
הפסקה.
יעל: מה שלומך?
חסן: את כבר רואה. (הפסקה) ואת?
יעל: עצבנית. זה טבעי.
הפסקה.
חסן: הייתה לך נסיעה טובה?
יעל: כן, טובה מאוד.
הפסקה.
יעל (ממשיכה): אתה ודאי לא מקבל הרבה מבקרים.
חסן: לא.
יעל: אין לך משפחה?
חסן: לא. אין לי אף אחד.
הפסקה.
יעל: אני מניחה שבקשתי הפתיעה אותך.
חסן: עורך הדין שלי אמר לי שהיה לך משהו חשוב לשאול אותי.
יעל: טוב, כן. חשוב בשבילי, לפחות.
חסן: במה מדובר?
יעל (תופסת אומץ): לפני עשרים ושלוש שנים ניסית להרוג אותי, כך שהחלטתי לבוא עד כאן כדי שתסביר לי מדוע.
שקט.
חסן: לא ניסיתי להרוג אותך.
יעל: יש לי עדיין צלקת די מכוערת בזרוע. (היא מראה לו אותה) והרגת את החברה שלי, נירית.
חסן: אני לא ניסיתי להרוג אותך, וגם לא את החברה שלך. ניסיתי להרוג את מה שייצגתן.
יעל: מה ייצגנו?
חסן: האויב, הכיבוש (הוא שולט בעצמו). אבל זה היה לפני הרבה זמן. אני כבר לא אותו בן אדם.
יעל שומרת על שקט.
חסן (ממשיך): היה לי הרבה זמן לחשוב. זה מה שבן אדם עושה כאן.
חושב. לפעמים הוא חושב כל כך הרבה עד שהוא מרגיש שהראש שלו הולך להתפוצץ.
יעל: ומה אתה חשבת?
חסן: הרבה דברים. חשבתי על מה שהתרחש באותו יום ועל הסיבות שהובילו אותי לעשות את מה שעשיתי.
יעל: ולאיזו מסקנה הגעת?
חסן: האלימות לא מתקנת שום דבר. זה לענות על אי-צדק באי-צדק אחר.
שקט.
יעל: הייתי בת עשרים ושתיים.
חסן: גם אני.
יעל: זאת הייתה נסיעתי הראשונה ללונדון.
חסן: גם שלי.
יעל: אחרי זה, לא העזתי לחזור לכאן. זאת הפעם הראשונה שאני באה מאז.
חסן: אני, כפי שאת רואה, נשארתי לכוד כאן.
יעל מוציאה תמונה ממעטפה. היא מראה לו אותה.
יעל: תראה, הנה, זאת אני, אז.
חסן לוקח את התמונה. הוא מעיף בה מבט מהיר. משאיר אותה על השולחן.
יעל (ממשיכה): אני זוכרת שראיתי אותך כשירדת מהאוטובוס. נשאת תיק שחור. מבטינו נפגשו. ידעתי שאתה הולך לעשות משהו. דיברתי על כך עם אחד מחבריי.
חסן: אני לא זוכר הרבה מהפרטים. הייתי מאוד עצבני. כל גופי רעד.
יעל (מוציאה תמונה נוספת מהמעטפה): זאת נירית. הבחורה שהרגת. אתה רוצה לראות אותה?
חסן לוקח את התמונה, בוחן אותה כמה רגעים, חסר הבעה, ומחזיר אותה מבלי להגיד דבר.
יעל (ממשיכה): היא הייתה בת עשרים וחמש. היא עמדה להתחתן. (הפסקה) אני עדיין מרגישה מאוד אשמה כלפיה.
חסן: מדוע את מרגישה אשמה?
יעל: כיוון שמעולם לא ביקרתי את הוריה. דחיתי ודחיתי ובסופו של דבר התביישתי. היינו זו ליד זו. ההרוגה יכלה להיות אני. (הפסקה) מפריע לך שאני מדברת על כל זה?
חסן: כבר אמרתי לך, אני אדם אחר. החסן שביצע את הפשעים הללו אינו קיים עוד.
יעל: אתה באמת חושב כך?
חסן: בקשר למה?
יעל: שמי שעשה את כל זה הוא אדם אחר.
חסן: כן. ודאי שאני חושב כך. (הפסקה) זה לא היה קל. עברו המון שנים עד שהבנתי את זה. (הוא לוקח שנית את התמונה של יעל) זאת מי שאת היית אז, וזאת מי שאת היום. חשבי על כל מה שעשית מאז. הדברים שקרו לך. היו לך חברים, התחתנת, נולדו לך ילדים, נסעת, הלכת לקולנוע ולרקוד... כל מה שאני ראיתי בעשרים ושתיים השנים האלה הוא הקירות של תא בית הסוהר שלי.
יעל: נירית לא ראתה אפילו את זה.
חסן: אני מצטער על כך, מאוד, באמת. מה אני יכול להגיד לך? שלא עובר לילה אחד מבלי שאתחרט על מה שעשיתי? לפחות עכשיו היא נחה.
יעל: הבחור שהיה אמור להתחתן אִתה לא חזר לאיתנו.
חסן: כולנו קורבנות, יעל.
אילן יושב במטבח, קורא את העיתון. יעל מופיעה. היא לובשת חלוק.
יעל: כבר אכלת ארוחת בוקר?
אילן: שתיתי קפה. את רוצה כוס?
יעל מסכימה. אילן מוזג לה קפה.
יעל: לא עצמתי עין כל הלילה.
אילן: אני מצטער. אני אשם בכך?
יעל: לא. זה כבר כמה ימים שאני לא ישנה טוב. אני נרדמת לכמה שעות וביתר הלילה אני שוכבת בעיניים פקוחות כמו ינשוף.
אילן: משהו מטריד אותך?
הפסקה. יעל שותה את הקפה שלה.
יעל: אתה זוכר את האיש שביצע את ההתנקשות בלונדון? חסן אל-פאווזי?
אילן: בוודאי.
יעל: כתבתי לו מכתב.
אילן: הוא חופשי?
יעל: לא. הוא עדיין בכלא.
אילן: אז למה כתבת לו?
יעל: כי כבר כמה זמן שאני חושבת על זה.
אילן: מה כתבת לו?
יעל: לא הרבה. שאלתי אותו איך הוא מרגיש. סיפרתי לו קצת על עצמי.
אילן (תמה): למה?
יעל: כי התחשק לי, זה למה.
אילן: למה לא אמרת לי כלום?
יעל: אני אומרת לך עכשיו.
אילן: לפני שעשית את זה, היינו יכולים לדבר על זה.
יעל: כי היית מנסה לשכנע אותי שלא לעשות את זה.
שקט. אילן חוזר לעיתון.
יעל (ממשיכה): אתמול הוא ענה לי.
אילן: כן? ומה הוא אמר?
יעל: הוא מודה לי. הוא אומר שהוא הופתע מאוד לקבל מכתב ממני.
אילן: אני מתאר לעצמי.
הפסקה.

עוד על הספר

ארץ האש מריו דיאמנט
מערכה ראשונה
 
הבמה בנויה משלושה חצאי עיגולים קונצנטריים, בשלושה מפלסים, שהסצנות השונות מתרחשות בהם. כל הדמויות נשארות על הבמה במהלך ההצגה, ממוקמות במפלסים השונים, כמה מהן בעמידה וכמה מהן ישובות. רק יעל עוברת בין המפלסים. הדמויות האחרות מקשיבות וכן מגיבות קלות ברגעים מסוימים, אך לא מתערבות בפעולה שאינן משתתפות בה.
חושך. נשמעות יריות של מקלעים ונראות כמה קרני אור, הדומות לאלה של כדורים נותבים, שחוצות את הבמה. עוד יריות. נשמעת אזעקה של ניידות משטרה ושל אמבולנסים. מלמולי אימה. צרחות.
קריין טלוויזיה:
״התוקפים פתחו באש מקלעים וזרקו רימונים ברגע שבו עשרים ואחד חברי צוות הטיסה אל על 061, שהגיעה מניו יורק, התכוונו להיכנס למלון אירופה, בעיר הבירה הבריטית. אחד המחבלים נהרג מיד כשרימון שהחזיק בו התפוצץ לפני הזמן המיועד. המחבל השני, חסן אל-פאווזי, בן העשרים ושתיים, נעצר זמן קצר לאחר מכן. במתקפה נהרגה אחת מדיילות המטוס, נירית גולן, בת העשרים וחמש. דיילת אחרת, יעל אלון, בת העשרים ושתיים, חולצה פצועה״.
האורות נדלקים.
יעל מחכה באולם הקטן, ישובה לפני שולחן, במפלס הכי גבוה. בצד שמנגד עומד כיסא ריק. דלת בלתי נראית נפתחת ונכנס חסן. הוא מתבונן בה לרגע ומתיישב מולה, ידיו נסתרות מאחורי השולחן.
יעל: הלו! אני יעל.
חסן: ואני חסן.
יעל: אני יודעת. אני מזהה אותך (היא מושיטה לו את ידה) נעים מאוד!
חסן (נותן לה בביישנות את ידו): נעים מאוד, גם לי.
הפסקה.
יעל: מה שלומך?
חסן: את כבר רואה. (הפסקה) ואת?
יעל: עצבנית. זה טבעי.
הפסקה.
חסן: הייתה לך נסיעה טובה?
יעל: כן, טובה מאוד.
הפסקה.
יעל (ממשיכה): אתה ודאי לא מקבל הרבה מבקרים.
חסן: לא.
יעל: אין לך משפחה?
חסן: לא. אין לי אף אחד.
הפסקה.
יעל: אני מניחה שבקשתי הפתיעה אותך.
חסן: עורך הדין שלי אמר לי שהיה לך משהו חשוב לשאול אותי.
יעל: טוב, כן. חשוב בשבילי, לפחות.
חסן: במה מדובר?
יעל (תופסת אומץ): לפני עשרים ושלוש שנים ניסית להרוג אותי, כך שהחלטתי לבוא עד כאן כדי שתסביר לי מדוע.
שקט.
חסן: לא ניסיתי להרוג אותך.
יעל: יש לי עדיין צלקת די מכוערת בזרוע. (היא מראה לו אותה) והרגת את החברה שלי, נירית.
חסן: אני לא ניסיתי להרוג אותך, וגם לא את החברה שלך. ניסיתי להרוג את מה שייצגתן.
יעל: מה ייצגנו?
חסן: האויב, הכיבוש (הוא שולט בעצמו). אבל זה היה לפני הרבה זמן. אני כבר לא אותו בן אדם.
יעל שומרת על שקט.
חסן (ממשיך): היה לי הרבה זמן לחשוב. זה מה שבן אדם עושה כאן.
חושב. לפעמים הוא חושב כל כך הרבה עד שהוא מרגיש שהראש שלו הולך להתפוצץ.
יעל: ומה אתה חשבת?
חסן: הרבה דברים. חשבתי על מה שהתרחש באותו יום ועל הסיבות שהובילו אותי לעשות את מה שעשיתי.
יעל: ולאיזו מסקנה הגעת?
חסן: האלימות לא מתקנת שום דבר. זה לענות על אי-צדק באי-צדק אחר.
שקט.
יעל: הייתי בת עשרים ושתיים.
חסן: גם אני.
יעל: זאת הייתה נסיעתי הראשונה ללונדון.
חסן: גם שלי.
יעל: אחרי זה, לא העזתי לחזור לכאן. זאת הפעם הראשונה שאני באה מאז.
חסן: אני, כפי שאת רואה, נשארתי לכוד כאן.
יעל מוציאה תמונה ממעטפה. היא מראה לו אותה.
יעל: תראה, הנה, זאת אני, אז.
חסן לוקח את התמונה. הוא מעיף בה מבט מהיר. משאיר אותה על השולחן.
יעל (ממשיכה): אני זוכרת שראיתי אותך כשירדת מהאוטובוס. נשאת תיק שחור. מבטינו נפגשו. ידעתי שאתה הולך לעשות משהו. דיברתי על כך עם אחד מחבריי.
חסן: אני לא זוכר הרבה מהפרטים. הייתי מאוד עצבני. כל גופי רעד.
יעל (מוציאה תמונה נוספת מהמעטפה): זאת נירית. הבחורה שהרגת. אתה רוצה לראות אותה?
חסן לוקח את התמונה, בוחן אותה כמה רגעים, חסר הבעה, ומחזיר אותה מבלי להגיד דבר.
יעל (ממשיכה): היא הייתה בת עשרים וחמש. היא עמדה להתחתן. (הפסקה) אני עדיין מרגישה מאוד אשמה כלפיה.
חסן: מדוע את מרגישה אשמה?
יעל: כיוון שמעולם לא ביקרתי את הוריה. דחיתי ודחיתי ובסופו של דבר התביישתי. היינו זו ליד זו. ההרוגה יכלה להיות אני. (הפסקה) מפריע לך שאני מדברת על כל זה?
חסן: כבר אמרתי לך, אני אדם אחר. החסן שביצע את הפשעים הללו אינו קיים עוד.
יעל: אתה באמת חושב כך?
חסן: בקשר למה?
יעל: שמי שעשה את כל זה הוא אדם אחר.
חסן: כן. ודאי שאני חושב כך. (הפסקה) זה לא היה קל. עברו המון שנים עד שהבנתי את זה. (הוא לוקח שנית את התמונה של יעל) זאת מי שאת היית אז, וזאת מי שאת היום. חשבי על כל מה שעשית מאז. הדברים שקרו לך. היו לך חברים, התחתנת, נולדו לך ילדים, נסעת, הלכת לקולנוע ולרקוד... כל מה שאני ראיתי בעשרים ושתיים השנים האלה הוא הקירות של תא בית הסוהר שלי.
יעל: נירית לא ראתה אפילו את זה.
חסן: אני מצטער על כך, מאוד, באמת. מה אני יכול להגיד לך? שלא עובר לילה אחד מבלי שאתחרט על מה שעשיתי? לפחות עכשיו היא נחה.
יעל: הבחור שהיה אמור להתחתן אִתה לא חזר לאיתנו.
חסן: כולנו קורבנות, יעל.
אילן יושב במטבח, קורא את העיתון. יעל מופיעה. היא לובשת חלוק.
יעל: כבר אכלת ארוחת בוקר?
אילן: שתיתי קפה. את רוצה כוס?
יעל מסכימה. אילן מוזג לה קפה.
יעל: לא עצמתי עין כל הלילה.
אילן: אני מצטער. אני אשם בכך?
יעל: לא. זה כבר כמה ימים שאני לא ישנה טוב. אני נרדמת לכמה שעות וביתר הלילה אני שוכבת בעיניים פקוחות כמו ינשוף.
אילן: משהו מטריד אותך?
הפסקה. יעל שותה את הקפה שלה.
יעל: אתה זוכר את האיש שביצע את ההתנקשות בלונדון? חסן אל-פאווזי?
אילן: בוודאי.
יעל: כתבתי לו מכתב.
אילן: הוא חופשי?
יעל: לא. הוא עדיין בכלא.
אילן: אז למה כתבת לו?
יעל: כי כבר כמה זמן שאני חושבת על זה.
אילן: מה כתבת לו?
יעל: לא הרבה. שאלתי אותו איך הוא מרגיש. סיפרתי לו קצת על עצמי.
אילן (תמה): למה?
יעל: כי התחשק לי, זה למה.
אילן: למה לא אמרת לי כלום?
יעל: אני אומרת לך עכשיו.
אילן: לפני שעשית את זה, היינו יכולים לדבר על זה.
יעל: כי היית מנסה לשכנע אותי שלא לעשות את זה.
שקט. אילן חוזר לעיתון.
יעל (ממשיכה): אתמול הוא ענה לי.
אילן: כן? ומה הוא אמר?
יעל: הוא מודה לי. הוא אומר שהוא הופתע מאוד לקבל מכתב ממני.
אילן: אני מתאר לעצמי.
הפסקה.