קרבת דם

1

מצב טיפּוּסי של טיפוּס

האחות מרי ג'וזף פּרֵייז הגיעה לבית החולים מיסינג מהודו, שבע שנים לפני לידתנו. היא והאחות אַנגָ'אלי היו החניכות הראשונות של המסדר הכרמליתי ממדראס, שגם סיימו את קורס האחיות המוסמכות המתיש בבית החולים הכללי הממשלתי של מדראס. ביום ההסמכה קיבלו אמי ואנג'אלי את סיכת האחות ובאותו ערב קיבלו עליהן סופית את שבועות העוני, הפרישוּת והצייתנות. במקום להיקרא "מתלמדת" (בבית החולים) או "חניכה" (במנזר) מעכשיו יפנו אליהן בשני המקומות בתואר "אחות". אם המנזר הקשישה והחסודה שלהן, שֶסִי ג'יוורגיז, שכונתה בחיבה אָמָה הקדושה, לא בזבזה זמן ונתנה לשתי האחיות־הנזירות הצעירות את ברכתה ואת שליחותן המפתיעה: אפריקה.

ביום שנקבע להפלגה נסעו כל החניכות מהמנזר אל הנמל בשיירה של ריקשות־אופניים ללוות את שתי האחיות. בעיני רוחי אני רואה את החניכות עומדות בשורה על הרציף, מפטפטות ורועדות מהתלהבות ומהתרגשות, צווארוניהן הלבנים מתנפנפים ברוח הקלה והשחפים מדלגים סביב רגליהן הנעולות בסנדלים.

לא פעם תהיתי מה חלף בראשה של אמי כאשר היא והאחות אנג'אלי, שתיהן בנות תשע־עשרה, פסעו את צעדיהן האחרונים על אדמת הודו ועלו על סיפונה של ה קַלַנגוּט. אולי שמעה יפחות חנוקות וברכות "יהי אלוהים עמכן" עולות בעקבותיה על הכבש.

האם פחדה? האם עלו בה מחשבות חרטה? לפני כן, כאשר נכנסה למנזר, היא קרעה את עצמה לנצח ממשפחתה הביולוגית בקוצ'ין ועברה למדראס, במרחק נסיעה של יממה ברכבת מביתה. ככל הנוגע להוריה, באותה מידה היא יכלה לנסוע אל צדו האחר של העולם, כי הם לא ישובו לראותה לעולם. ועכשיו, כעבור שלוש שנים במדראס, היא קורעת את עצמה ממשפחת האמונה שלה, הפעם כדי לצאת אל מעבר לאוקיינוס. שוב, אין דרך חזרה.

כמה שנים לפני שהתיישבתי לכתוב זאת נסעתי למדראס בעקבות סיפורה של אמי. בארכיון של הכרמליתים לא מצאתי עליה דבר אבל גיליתי את יומניה של אָמה הקדושה, שבהם תיעדה אם המנזר את חיי היומיום. כאשר הקלנגוט הרימה עוגן הניפה אָמה הקדושה את ידיה כשוטרת תנועה וכדבריה, "בקול הטקסים שלי, שכפי שאומרים לי מסווה את גילי, דקלמתי את המילים, 'לך לך מארצך וממולדתך'."

כי בראשית היה הספר החביב עליה. אָמה הקדושה הקדישה לשליחות הזאת מחשבה רבה. אכן, צרכיה של הודו כבירים, אבל זה לא ישתנה לעולם והדבר אינו יכול לשמש כתירוץ. שתי הנזירות הצעירות — הנבונות והיפות מכולן — יהיו נושאות הלפיד. הודיות שמביאות את אהבתו של המושיע אל חלקה האפל ביותר של אפריקה — זאת היתה שאיפתה הגדולה. בכתיבתה היא מגלה את אופן החשיבה שלה. כפי שהמיסיונרים האנגלים גילו בבואם להודו, אין דרך טובה יותר לשאת את בשורתו של ישו הנוצרי מאשר באמצעות רטיות ותחבושות, משחות ותרופות, חיטוי וסיעוד. איזו כהונה טובה יותר מכהונת הריפוי? שתי הנזירות הצעירות שלה יחצו את האוקיינוס וכך תתחיל שליחותו של מסדר הכרמליתים היחפים באפריקה.

אם המנזר הטובה צפתה בשתי הדמויות המנפנפות מאחורי מעקה הסיפון כאשר הצטמצמו לנקודות לבנות וחשה צביטה של חשש לבאות. מה יהיה אם בציותן העיוור לתוכניתה הגדולה הן יידונו לגורל נורא? "כל כוחה של האימפריה הבריטית עומד מאחורי המיסיונרים שלה. אבל מה עם הנערות שלי?" היא כתבה וציינה כי קטטותיהם הצרחניות של השחפים והתזות הלשלשת פגמו בהשקה הגדולה של חזונה. את הדעת הסיחו ריח גובר של דגים באושים ועץ רקוב, והסוורים חשופי החזה, שפיותיהם המוכתמים במיץ אגוזי בטל הזילו ריר של זימה שותתת למראה להקת הבתולות שלה.

"אבינו, אנחנו מוסרים את אחיותנו למשמרתך," אמרה אָמה הקדושה והטילה הכול על כתפי האל. היא חדלה לנפנף וידיה מצאו מחסה בשרווליה. "אנו מתחננים לרחמיך ולהגנתך ביוזמת הסיוע הזאת של הכרמליתים היחפים..."

השנה היתה 1947 והבריטים החלו סוף־סוף לעזוב את הודו.

תנועת "צאו מהודו" הצליחה להגשים את הלא אפשרי. אָמה הקדושה פלטה לאט את האוויר מריאותיה. זה היה עולם חדש והיא האמינה כי פעולה נחרצת היתה צו השעה.

חבילת האומללות הצפה השחורה־אדומה שכינתה את עצמה אונייה פלטה קיטור על פני האוקיינוס ההודי בדרכה ליעדה, עַדן. בבטנה נשאה הקלנגוט תיבות על גבי תיבות של כותנה מנופטת, אורז. משי, ארוניות תאים של "גודרג'" וארוניות תיוק "טאטה", וכמו כן שלושים ואחד אופנועי "רויאל אֶנפילד בּוּלֶט" שמנועיהם עטופים בשעווניות.

האונייה לא היתה אמורה לשאת נוסעים אבל רב־החובל היווני העלה אותם על הסיפון בכל זאת כ"אורחים בתשלום". רבים היו מוכנים לנסוע באוניות משא כדי לחסוך בדמי הנסיעה והוא היה שם, מוכן ומזומן לצמצם את הצוות לשם כך. בנסיעה הזאת הוא הוביל שתי נזירות ממדראס, שלושה יהודים מקוצ'ין, משפחה מגוּגַ'רָאט, שלושה מָלָאים חשודים למראה וכמה אירופים, ובכללם שני מלחים צרפתים שיעלו אל הסיפון בעַדן.

לקלנגוט היה סיפון רחב ידיים, שטח גדול ממה שהיית מצפה למצוא בים. בקצה אחד, כמו יבחוש על אחוריו של פיל, ישב המבנה בן שלוש הקומות שאכסן את הצוות והנוסעים ושקומתו העליונה היתה גשר הפיקוד.

אמי, האחות מרי ג'וזף פּרֵייז, היתה מָלָיָאלית מקוצ'ין שבמדינת קֶרַאלָה. הנוצרים המליאלים ייחסו את תחילת אמונתם לבואו של תומס הקדוש להודו מדמשק בשנת 52 לספירה. תומס "הספקן" בנה את הכנסיות הראשונות שלו בקראלה זמן רב לפני שפטרוס הקדוש הגיע לרומא. אמי היתה יראת שמים ומבקרת קבועה בכנסייה. כשלמדה בתיכון היא נקלעה להשפעתה של נזירה כרמליתית כריזמטית, שפעלה בקרב העניים. עיר מולדתה של אמי מורכבת מחמישה איים, המשובצים כאבני חן בטבעת כשפניהם אל הים הערבי. במשך מאות שנים הפליגו סוחרי תבלינים אל קוצ'ין להביא ממנה הל וציפורן.

ביניהם היה פורטוגלי אחד בשם וסקו דה גאמה, שהגיע ב־ 1498, קרע לעצמו מושבה בגואה והמיר בעינויים את דתה של האוכלוסייה ההינדית לקתולית. כמרים ונזירות קתוליים הגיעו לבסוף לקראלה, כאילו לא ידעו שתומס הקדוש הביא את חזונו הלא מושחת של המושיע לקראלה אלף שנים לפניהם. לצערם הרב של הוריה הפכה אמי לנזירה כרמליתית, זנחה את המסורת הנוצרית־סורית העתיקה של תומס הקדוש ואימצה תחתיה את מה שבעיני הוריה היתה כת של טירוני־אמונה הסוגדים לאפיפיור. הם לא היו מתאכזבים יותר אילו היתה למוסלמית או להינדית. טוב שהוריה לא ידעו שהיא גם אחות.

מבחינתם זה היה כאילו זיהמה את ידיה כאחד הטמאים.

אמי גדלה על שפת האוקיינוס, מול נוף של רשתות דיג סיניות עתיקות, שנתלו מעל המים על מוטות במבוק ארוכים כמו קורי עכביש ענקיים. הים היה כמו שנאמר "סל הלחם" של בני עמה, וסיפק להם חסילונים ודגים. אבל עכשיו, על סיפונה של הקלנגוט, בלי החוף הקוצ'יני שישמש כמסגרת לנוף, היא לא זיהתה את סל הלחם. היא תהתה אם מרכז האוקיינוס הוא כזה תמיד: מהביל, חורש רעות וחסר מנוחה. הוא עינה את הקלנגוט, הכריח אותה להיזרק, להיטלטל ולחרוק כשכל רצונו לבלוע אותה בשלמותה.

היא והאחות אנג'אלי הסתגרו בתאן ונעלו את הדלת בבריח נגד גברים וים. תפילותיה הצווחניות של אנג'אלי החרידו את אמי.

הקריאה הטקסית החוזרת בבשורה על־פי לוקאס היתה הרעיון של האחות אנג'אלי. היא אמרה שזה יעניק כנפיים לנשמה ומשמעת לגוף.

שתי הנזירות הגו בכל אות, מילה, שורה ופסקה בדִילַטַציוֹ, אֶלֶוָוציוֹ ואֶקסֶזוֹס — התעמקות, התרוממות הרוח ואקסטזה. התרגולת הנזירית העתיקה של ריצ'רד מסנט ויקטור התבררה כשימושית לחציית אוקיינוסים אינסופית. בלילה השני, אחרי עשר שעות של קריאה מרוכזת והגוּתית, הרגישה פתאום האחות מרי ג'וזף פּרֵייז שהדפוס והדף נמסים. הגבולות בין אלוהים לַאֲני מתפרקים. הקריאה הביאה לה זאת: כניעה עולצת של גופה לקדוש, לנצחי ולאינסופי.

בתפילת הערב בלילה השישי (הן היו נחושות בהחלטתן להמשיך בשגרת המנזר ויהי מה) הן סיימו המנון, שני מזמורי תהילים, אנטיפונים המושרים לפני המזמורים ולאחריהם והללויה, והיו בעיצומה של שירת ה"מגניפיקט" כאשר קול פיצוח עז החזיר אותן אל הקרקע. הן חטפו את חליפות ההצלה שלהן ויצאו בריצה. שם נגלה לעיניהן קטע של הסיפון שהתעקם ונדחף מעלה בצורת פירמידה. בעיני האחות מרי ג'וזף פּרֵייז היה זה כאילו הקלנגוט עשויה מקרטון גלי. רב־החובל לא כיבה את מקטרתו וגיחוכו הבהיר לנוסעיו שבהלתם היתה מוגזמת.

בלילה התשיעי נתקפו ארבעה משישה־עשר הנוסעים ואחד מאנשי הצוות בקדחת, שסימניה החיצוניים היו נקודות אדומות שהופיעו על החזה והבטן ביום השני של המחלה, כמו חלקים של תצרף סיני.

האחות אנג'אלי סבלה קשות וכל נגיעה צרבה את עורה. ביום השני למחלתה היא סערה בדמדומי קדחת.

בין נוסעי הקלנגוט היה רופא צעיר. אנגלי בעל עיני נץ שפרש מהשירות הרפואי ההודי כדי לרעות בשדות ירוקים יותר. הוא היה גבוה וחזק ותווי פניו הקשוחים שיוו לו מראה רעב, אבל הוא נמנע מלהיכנס לחדר האוכל. האחות מרי ג'וזף פּרֵייז נתקלה בו, פשוטו כמשמעו, ביום השני לנסיעה, כשמעדה על מדרגות המתכת הרטובות שעלו ממגוריהן אל הטרקלין. האנגלי הגיע מאחוריה ותפס אותה כמיטב יכולתו, באזור עצם העצה ובית החזה השמאלי. הוא ייצב אותה כאילו היתה ילדה קטנה. כשהודתה לו בקול רועד הוא הסמיק כמו סלק. הקרבה הלא צפויה הביכה אותו עוד יותר משהביכה אותה.

היא הרגישה חבולה במקום שבו לפתו אותה ידיו, אבל לחוסר הנוחות היתה איכות כלשהי שלא הפריעה לה כלל. כמה וכמה ימים לאחר מכן היא לא ראתה את האנגלי.

עכשיו, כשחיפשה עזרה רפואית, אזרה האחות מרי ג'וזף פּרֵייז אומץ והקישה על דלת התא שלו. קול רפה ביקש ממנה להיכנס.

ריח אצטוני חריף קידם את פניה. "זו אני," קראה, "האחות מרי ג'וזף פּרֵייז." הרופא שכב על צדו על הדרגש וגון עורו היה זהה לזה של מכנסי החאקי שלו. עיניו היו עצומות בחוזקה. "דוקטור," אמרה בהיסוס. "גם אתה חלית בקדחת?"

כשהוא ניסה להביט בה התגלגלו גלגלי עיניו כמו גולות על צלחת משופעת. הוא הסתובב להקיא אל דלי כבאים והחטיא, אבל זה היה חסר חשיבות כי הדלי היה מלא עד שפתו. האחות מרי ג'וזף פּרֵייז מיהרה לגשת ולהניח יד על מצחו. הוא היה קר ולח, כלל לא קודח מחום. לחייו היו שקועות וגופו נראה כאילו התכווץ כדי להתאים לתא הזעיר. איש מהנוסעים לא נמלט ממחלת הים אבל השפעתה על האנגלי היתה קשה.

"דוקטור, אני רוצה לדווח על קדחת שפגעה בחמישה חולים. היא מלווה בפריחה, צמרמורות והזעה, דופק אטי ואובדן תיאבון. כולם במצב יציב חוץ מהאחות אנג'אלי. דוקטור, מצבה של האחות אנג'אלי מדאיג אותי..."

הוקל לה כשפרקה זאת מלבה, אף־על־פי שחוץ מלהיאנח האנגלי לא הגיב. מבטה נח על חוט ניתוחים שנכרך על מעקה המיטה ושנקשרו בו קשר על קשר, עשרות קשרים, רבים עד כדי כך שהחוט ניצב זקוף כמוט. כך הוא העביר את השעות או ניהל מעקב אחרי התקפי ההקאה שלו.

היא הדיחה את הדלי והחזירה אותו קרוב להישג ידו. היא ניגבה את הטינופת מהרצפה במגבת, שטפה את המגבת ותלתה אותה לייבוש. היא שמה מים לידו ותהתה במשך כמה זמן הוא לא אכל דבר.

עד הערב הורע מצבו. האחות מרי ג'וזף פּרֵייז הביאה סדינים, מגבות ומרק בשר. היא כרעה וניסתה להאכיל אותו, אבל ריחו של המזון עורר עוויתות הקאה ריקות. עיניו שקעו בחוריהן. לשונו הכמושה נראתה כמו לשון של תוכי. היא זיהתה את הניחוח הפירותי בחדר כריחו של הרעב. כשהיא צבטה קפל עור באחורי זרועו והרפתה הוא נשאר מורם כמו אוהל. כמו הסיפון המעוקם. הדלי היה מלא למחצה בנוזל צלול. הוא מלמל משהו על שדות ירוקים ולא היה מודע לנוכחותה. היא תהתה אם מחלת ים יכולה להיות קטלנית. או שמא הוא סובל מסוג יוצא דופן של הקדחת שפגעה באחות אנג'אלי?

יש דברים רבים כל־כך ברפואה שהיא עוד לא יודעת. בלב האוקיינוס, מוקפת בחולים, היא חשה את משא בורותה. אבל היא ידעה איך לסעוד חולים. והיא ידעה להתפלל. וכך, בתפילה, היא הסירה את חולצתו, שהתקשתה ממיצי קיבה ורוק, ואת מכנסיו הקצרים. היא רחצה אותו במיטה ונבוכה, כי מימיה לא טיפלה בגבר לבן או ברופא.

כשהבד הלח נגע בעורו הוא הצטמרר והסתמר בגלים. אבל העור היה נקי מהפריחה שראתה על ארבעת הנוסעים ונער השירות שלקו בקדחת. שרירי הזרועות המגוידים התקבצו יחד בחוזקה בכתפו. רק אז היא שמה לב שצדו השמאלי של החזה קטן יותר מהימני. השקערורית מעל עצם הבריח משמאל יכלה להכיל חצי כוס מים בעוד שזו שמימין לא יותר מכפית. וממש מאחורי ומתחת לפטמה השמאלית ולתוך בית השחי, נמתח שקע עמוק. העור מעל המכתש הזה היה בוהק ומכווץ היא נגעה בו ונשפה בהפתעה כשאצבעותיה נכנסו פנימה בלי לפגוש שום התנגדות של עצם. אכן, נראה שחסרו לו שתיים־שלוש צלעות צמודות. בתוך השקע הזה פעם לבו בחוזקה כנגד אצבעותיה, כשרק שכבה דקה של עור מפרידה ביניהם. כשמשכה משם את האצבעות היא ראתה כיצד הלב דוחף את העור מבפנים.

פלומת השיער הבהירה, העדינה, על חזהו ובטנו נראתה כאילו עלתה וצפה מתוך מכורתה בערוותו. היא ניקתה ללא רגש את איברו הלא נימול, הסיטה אותו הצדה וטיפלה בשק המקומט וחסר האונים למראה שמתחתיו. היא רחצה את רגליו ובכתה תוך כדי כך, כשבאופן בלתי נמנע חשבה על המושיע האהוב והלילה האחרון שלו עלי אדמות יחד עם שליחיו.

בארגזי הנסיעה שלו היא מצאה ספרי רפואה. בשוליים הוא רשם שמות ותאריכים ורק מאוחר יותר עלה על דעתה שאלה היו שמות של מטופלים, גם הודים וגם בריטים, מזכרות למחלות שראה בראשונה אצל איזה פיבודי או קרישנאן. צלב לצדו של שם היא פירשה כסימן לכך שהמטופל נכנע למחלתו. היא מצאה אחת־עשרה מחברות מלאות בכתב יד חסכוני ומשיכות עט מלוכסנות כלפי מטה.

הכתוב ריקד מעט מעל לשורות וחרג מהשוליים עד קצה העמוד.

לאדם שקט כלפי חוץ הסגירה כתיבתו פטפטנות לא צפויה.

היא מצאה גופייה נקייה ותחתונים. אדם שיש לו פחות בגדים מספרים — מה זה אומר עליו? היא הפכה אותו אנה ואנה כדי להחליף את הסדין מתחתיו והלבישה אותו.

היא ידעה ששמו תומס סטון כי הוא היה רשום בתוך ספר הרפואה שהניח לצד מיטתו. בספר היא לא מצאה הרבה על קדחת ופריחה ולא כלום על מחלת ים.

באותו לילה עשתה האחות מרי ג'וזף פּרֵייז את דרכה במעברים המתנדנדים ממיטת חולי אחת לבאה אחריה. התלולית במקום שבו התעקם הסיפון דמתה לדמות עטוית גלימה והיא נמנעה מלפגוש את עיניה. פעם אחת היא ראתה גל, כהר שחור בגובה של כמה קומות, ונראה שהקלנגוט עומדת ליפול לתוך חור. יריעות של מים התנפצו על החרטום ברעש שהפחיד יותר מהמראה.

בלבו של האוקיינוס הסוער, מטושטשת מחוסר שינה, כשניצבה בפני משבר רפואי נורא, עולמה נעשה פשוט. הוא חולק לאלה שחולים בקדחת, אלה שסובלים ממחלת ים ואלה שלא חלו, ויכול להיות שאף אחת מההגדרות האלה לא היתה חשובה כי בקרוב כולם עלולים לטבוע.

היא התעוררה ממחוזות חלומותיה לצדה של אנג'אלי. וכעבור שנייה, כך נדמה, התעוררה שוב, אבל הפעם בתאו של האנגלי, שם שקעה בשינה בעת שכרעה לצד מיטתו כשראשה שמוט על חזהו וזרועותיו נחות על כתפה. עד שהספיקה להבחין בכך נרדמה שוב, וכשהתעוררה עם עלות השחר מצאה את עצמה על הדרגש, אבל ממש בקצהו, צמודה לתומס סטון. היא מיהרה לחזור אל אנג'אלי וגילתה שמצבה הורע. היא נשמה בגניחות מהירות וטלאים ארגמניים גדולים הופיעו על עורה.

פניהם המודאגים של אנשי הצוות חסרי השינה והעובדה שבחור אחד כרע לפניה ואמר, "אחות, סלחי לי על חטאי!" הבהירו לה שהאונייה עדיין בסכנה. הצוות התעלם מתחינותיה לקבל עזרה.

מרי ג'וזף פּרֵייז המבוהלת והמתוסכלת בעקבות החיזיון שהיה לה באותו מצב חמקמק שבין ערות לשינה הביאה ערסל מהטרקלין ומתחה אותו בתאו, בין האשנב לאחד מעמודי המיטה.

ד"ר סטון היה כבד ולא שיתף פעולה ורק פנייתה לעזרתה של קתרינה הקדושה אפשרה לה לגרור אותו מהדרגש אל המיטה ושם להטעין אותו, איבר אחר איבר, אל תוך הערסל. בזכות כוח הכבידה התגבר הערסל על טלטולי האונייה ומצא את האופקיות האמיתית. היא כרעה לצדו והתפללה, שפכה את לבה בפני ישו, השלימה את תפילת ה"מגניפיקט" שנקטעה בלילה שבו התעקם הסיפון. הצבע חזר תחילה אל צווארו של סטון ואחריו ללחייו. היא השקתה אותו מים בכפיות.

בתוך שעה הוא הצליח להחזיק בתוכו מרק בשר. עיניו נפקחו עתה, האור חזר אליהן והאישונים עקבו אחרי כל תנועה שעשתה. ואז, כאשר הרימה את הכף, הקיפו אצבעות איתנות את ידה כדי להנחות את המזון אל פיו. היא נזכרה בשורה ששרה לפני דקות ספורות. "הוא זן את הרעב בכל טוב ואת העשיר שלח ריקם".

אלוהים שמע את תפילותיה.

חיוור ומתנדנד בא תומס סטון עם האחות מרי ג'וזף פּרֵייז אל המקום שבו שכבה האחות אנג'אלי. הוא התנשף למראה הנזירה פעורת העיניים והקודחת מחום, שפניה מכווצים ומבוהלים, אפה חד כעט ונחיריה מתרחבים עם כל נשימה. נראית ערה אך לא מודעת כלל לנוכחותם של מבקריה.

הוא כרע מעליה אבל מבטה הזגוגי של אנג'אלי חלף בעדו. האחות מרי ג'וזף פּרֵייז צפתה במיומנות שבה הרים את עפעפיה של אנג'אלי כדי לבדוק את הלחמית ונדנד את הפנס מול אישוניה. תנועותיו היו חלקות וזורמות כשהטה קדימה את ראשה של אנג'אלי, אל חזה, כדי לבדוק את נוקשות הצוואר, כשמישש את בלוטות הלימפה, הניע את גפיה והקיש על גיד פיקת הברך באצבע מכופפת כתחליף לפטיש רפלקסים. הגמלוניות שבה חשה האחות מרי ג'וזף פּרֵייז כשראתה אותו כנוסע ואחר־כך כמטופל נעלמה כלא היתה.

הוא הפשיט את אנג'אלי בלי לשים לב לעזרתה של האחות מרי ג'וזף פּרֵייז ובחן ללא הבעה את גבה, ירכיה ואחוריה של החולה.

האצבעות הארוכות המפוסלות, שמיששו את בטנה של אנג'אלי כדי למצוא את הטחול והכבד, כאילו נוצרו במיוחד למטרה הזאת. היא התקשתה לדמיין אותן עושות כל דבר אחר. מאחר שלא היה לו סטטוסקופ הוא הצמיד את אוזנו אל חזה של האחות אנג'אלי מעל הלב ואחר־כך אל הבטן. ואז הוא השכיב אותה על צִדה והצמיד את אוזנו אל צלעותיה כדי לשמוע את הריאות. הוא חיבר את הנתונים ומלמל, "הנשימה נשמעת מופחתת מימין... בלוטות מיצד האוזן מוגדלות... יש לה בלוטות צוואר... למה?... הדופק חלש ומהיר..."

"הדופק היה אטי כשהקדחת התחילה," העירה האחות מרי ג'וזף פּרֵייז.

"כבר אמרת," קטע אותה. "כמה אטי?" הוא לא הרים את מבטו.

"ארבעים עד חמישים, דוקטור."

היא חשה שהוא שכח את מחלתו. שכח אפילו שהוא נמצא על אונייה. הוא התאחד עם גופה של האחות אנג'אלי. זה היה הדקלום שלו והוא השמיע אותו למען האויב שבפנים. הביטחון שחשה בעצם היותו העלים את חששה לשלומה של אנג'אלי. כשכרעה שם לצדו היא חשה התרוממות רוח, כאילו רק באותו הרגע היא הגיעה לבגרותה כאחות כי זו היתה הפעם הראשונה שבה פגשה רופא כמותו. היא נשכה את לשונה כי רצתה לומר לו את כל אלה ואף יותר.

"קוֹמָה ויגִ'יל," אמר, והאחות מרי ג'וזף פּרֵייז הניחה שהוא מדריך אותה. "את רואה איך העיניים שלה מתרוצצות כאילו היא מחכה למשהו? זה סימן חמור. ותראי איך היא מורטת את המצעים. לזה קוראים קַרפולוֹגיה. ועוויתות השרירים הקטנות האלה הן סַבסוּלטוּס טֶנדינוּם. זה מצב טיפוסי לשלבים האחרונים של הרעלות דם, ולא רק אצל חולי טיפוס. אבל כדאי שתדעי..." והוא נשא אליה את מבטו בחיוך קטן שהסווה את מה שעמד לומר, "אני מנתח, לא רופא כללי. מה אני כבר יודע על ענייני רפואה? חוץ מכך שאני יודע שזו אינה מחלה שאפשר לרפא בניתוח."

נוכחותו עשתה יותר מאשר לנסוך ביטחון באחות מרי ג'וזף פּרֵייז. היא הרגיעה את הים. השמש שהסתתרה הופיעה פתאום מאחוריהם. החגיגה השתויה של הצוות הראתה כמה חמור היה המצב שעות ספורות לפני כן.

אבל למרות סירובה של האחות מרי ג'וזף פּרֵייז להאמין בכך, לסטון לא נותר הרבה לעשות למען האחות אנג'אלי ובכל מקרה, לא היה לו במה. תיבת העזרה הראשונה במטבח הכילה רק תיקן מיובש, כי אחד המלחים משכן את תוכנה בנמל האחרון. תיבת התרופות ששימשה את רב־החובל כמושב בתאו, כאילו הושארה שם בימי הביניים. זוג מספריים, סכין עצם ומלקחיים גסים היו החפצים השימושיים היחידים שהכילה התיבה המקושטת. מה אמור מנתח כמו סטון לעשות ברטיות או במכלים קטנים של לענה, קורנית ומרווה?

סטון צחק למראה התווית של משהו שנקרא אוֹלֵיאוּם פילוֹסוֹפוֹרוּם (וזו היתה הפעם הראשונה שהאחות מרי ג'וזף פּרֵייז שמעה את הקול הזה, שנשמע שמח גם אם היה בו משהו חד וקשה בעת שדעך הדהודו). "תשמעי את זה," אמר וקרא: "'מכיל צפחה ישנה ולבנים גרוסות לטיפול בעצירות כרונית'!" לאחר מכן הוא השליך את התיבה למים. הוא הוציא ממנה רק את הכלים הפשוטים ובקבוק ענברי של מִשׁרת אופיום על שם פָּרָצֶלְזוּס. כף אחת של התרופה העתיקה הזאת הרגיעה את רעבונה הנורא של האחות אנג'אלי לאוויר בכך שעזרה "לנתק את הריאות שלה מהמוח", כפי שהסביר תומס סטון לאחות מרי ג'וזף פּרֵייז.

רב־החובל הגיע, חסר שינה וסמוק פנים, והתיז רוק וברנדי כשדיבר. "איך אתה מעז לזרוק את רכוש האונייה?"

סטון נעמד בקפיצה ובאותו רגע הזכיר לאחות מרי ג'וזף פּרֵייז תלמיד בית ספר שמחפש קטטה. הוא נעץ ברב־החובל מבט שגרם לאיש לבלוע את רוקו ולצעוד לאחור.

"השלכת התיבה הזאת היטיבה עם המין האנושי והזיקה לדגים. עוד מילה אחת ממך ואדווח לרשויות על כך שאתה מסיע נוסעים בלי שום ציוד רפואי."

"עשינו עסק."

"כן, וזה המחיר," אמר סטון והצביע על אנג'אלי.

פניו של רב־החובל איבדו את קשיחותם. הגבות, העפעפיים, האף זלגו מטה כמו מפל.

תומס סטון תפס פיקוד. הוא קבע את בסיסו לצד מיטתה של אנג'אלי, אבל יצא משם לבדוק כל אדם על הסיפון, בהסכמתו או שלא בהסכמתו. הוא הפריד את אלה שלקו בקדחת מאלה שלא. הוא רשם שפע של רשימות. הוא צייר מפה של תאי המגורים על הקלנגוט וסימן ב־ Xכל מקרה של קדחת. הוא התעקש לחטא בעשן את כל התאים. האופן שבו הפעיל בפקודותיו את מי שנשארו בריאים בקרב אנשי הצוות והנוסעים הרתיח מזעם את רב־החובל חמוץ הפנים. אבל גם אם תומס סטון היה מודע לכך, הוא לא הראה זאת. בעשרים וארבע השעות הבאות הוא לא ישן. הוא חזר ובדק מדי פעם את האחות אנג'אלי, בדק את האחרים ועמד על משמרתו. היה גם זוג חולים מבוגרים שחלו בצורה קשה למדי. האחות מרי ג'וזף פּרֵייז לא משה מצדו.

שבועיים אחרי יציאתם מקוצ'ין קרטעה הקלנגוט לתוך נמל עַדן. רב־החובל היווני הורה למלחים, אנשי מדגסקר, להניף את דגל פורטוגל, שבה היתה האונייה רשומה, אבל בגלל הקדחת על סיפונה בּוּדדה הקלנגוט מיד ואפילו עם הדגל הפורטוגלי הוקצה לה מקום עגינה רחוק שממנו, כמו מצורע שהוחרם, היה אפשר רק להשקיף על העיר. סטון איים על מנהל הנמל הסקוטי שהגיע ועצר לצדם, שאם לא יביא לו ערכה של רופא, בקבוקים של תמיסת "רינגר" איזוטונית לעירוי לווריד, וגם סולפה, הוא, תומס סטון, יראה בו אחראי למותם של כל אזרחי חבר העמים הבריטי הנמצאים על הסיפון. דיבורו הישיר עורר באחות מרי ג'וזף פּרֵייז השתאות ועם זאת הוא דיבר בשמה. כאילו החליף את אנג'אלי כבעל בריתה וחברה היחיד בנסיעה חסרת המזל הזאת.

כאשר הגיעה האספקה ניגש סטון תחילה אל האחות אנג'אלי. הוא נאלץ להילחם בזיהום בפשוט שבאמצעים, ובאבחת אזמל אחת חשף את וריד הספנה, הקרוב כל־כך לעור קרסולה של אנג'אלי.

הוא הכניס מחט לתוך כלי הדם המכווץ שהיה אמור להיות בקוטר של עיפרון. הוא קיבע את המחט במקומה בחוטי ניתוח וידיו רפרפו במהירות כשקָשָׁר קֶשר על קֶשר. למרות הטפטוף של תמיסת המלחים והסולפה אנג'אלי לא הפרישה אפילו טיפה של שתן ולא הראתה שום סימני התאוששות. מאוחר יותר באותו ערב היא מתה בהתקף נורא נוסף של עוויתות וכמוה, בהפרש של שעות ספורות זה מזה, גם שני אחרים, גבר ואישה זקנים. מקרי המוות הדהימו את האחות מרי ג'וזף פּרֵייז שלא צפתה אותם כלל. התרוממות הרוח שחשה כאשר תומס סטון קם והלך לראות את אנג'אלי סימאה את עיניה. היא רעדה ללא שליטה.

באור דמדומים הגלישו האחות מרי ג'וזף פּרֵייז ותומס סטון את הגופות עטויות התכריכים אל מעבר למעקה, ללא עזרה מאנשי הצוות השוגים באמונות תפלות, שמיאנו אפילו להסתכל לעברם.

האחות מרי ג'וזף פּרֵייז מיאנה להתנחם. החזות האמיצה שלבשה התנפצה כשגופתה של חברתה התיזה לכל עבר כשפגעה במים. סטון עמד לצדה, והוא שרוי בחוסר ביטחון. פניו קדרו מכעס ומבושה על שלא הצליח להציל את האחות אנג'אלי.

"כמה אני מקנאת בה," אמרה האחות מרי ג'וזף פּרֵייז לבסוף מבעד לדמעותיה. התשישות וחוסר השינה חברו לשחרר את לשונה.

"היא עם אבינו שבשמים וזה ללא ספק מקום טוב יותר מכאן."

סטון נשך את שפתיו כדי לא לצחוק. מבחינתו רגשות כאלה היו תסמין של מצב הזייתי הממשמש ובא. הוא אחז בזרועה, הוליך אותה בחזרה אל חדרו, השכיב אותה על הדרגש ואמר לה שעליה לנוח, בפקודת הרופא. הוא ישב על הערסל, צפה בה כשברכתם היחידה של החיים, השינה, נפלה עליה, ומיהר לחזור ולבדוק את הצוות והנוסעים. ד"ר תומס סטון, מנתח, לא נזקק לשינה.

כעבור יומיים, לאחר שלא אובחנו מקרים נוספים של קדחת, הם הורשו לבסוף לרדת מהקלנגוט. לפני הירידה לחוף חיפש תומס סטון את האחות מרי ג'וזף פּרֵייז ומצא אותה, אדומת עיניים, בתא שחלקה עם האחות אנג'אלי. פניה ומחרוזת התפילה שלפתה היו רטובים. הוא הבחין בתדהמה במה שאליו לא שם לב קודם לכן: שהיא יפה להפליא, שעיניה גדולות ושופעות רגש, ומבטאות הרבה יותר ממה שזכותן של עיניים להביע. פניו התלהטו ולשונו לא הצליחה להתיק את עצמה מתחתית פיו. הוא העביר את מבטו אל הרצפה, אל תיק הנסיעות שלה. כשדיבר לבסוף זה היה כדי לומר, "טיפוס." הוא בדק בספריו והקדיש לכך מחשבה רבה. כשראה את מבוכתה הוא אמר, "טיפוס, ללא ספק." הוא ציפה שהמילה, האבחנה, תשפר את הרגשתה אבל במקום זאת עיניה התמלאו מחדש בדמעות. "סביר ביותר שטיפוס. כמובן, בדיקת נסיוב היתה מאשרת זאת," גמגם.

הוא דשדש ברגליו, פכר את אצבעותיו. "אני לא יודע לאן את נוסעת, אחות, אבל אני בדרכי לאדיס אבבה... זה באתיופיה," מלמל בראש מורכן. "לבית חולים... שיעריך מאוד את שירותייך אם תואילי לבוא." הוא הביט בה והסמיק שוב, כי למען האמת הוא לא ידע דבר על בית החולים שאליו נסע או על האפשרות שזה יוכל לעשות שימוש בשירותיה, ומאחר שהרגיש שהעיניים הכהות, הלחות האלה, יכולות לקרוא את כל מחשבותיו.

אבל מחשבותיה שלה הן שגרמו לשתיקתה להימשך. היא זכרה כיצד התפללה לשלומו ולשלומה של אנג'אלי וכיצד אלוהים נענה רק לאחת מתפילותיה. סטון, שקם מן המתים כמו לזארוס, הקדיש את כל הווייתו להבנת הקדחת. הוא התפרץ אל מגורי הצוות, נהג בגסות ברב־החובל, טרטר ואיים, ובעיניה של האחות מרי ג'וזף פּרֵייז, פעל לא נכון אבל למען מטרה נכונה. התלהבותו העזה האירה את עיניה.

בבית החולים של האוניברסיטה במדראס, שבו התלמדה כאחות, שייטו הרופאים המנתחים בשירות הציבורי (שבאותה עת רובם היו אנגלים) בנחת בשטח, מרוחקים מהמטופלים, כשעוזריהם והמנתחים המקומיים, בכירים וזוטרים (שכולם הודים), הולכים בעקבותיהם כברווזונים. לפעמים נראה לה שהם התמקדו במחלה עד כדי כך שהחולים וסבלם הפכו מעיקר לטפל. תומס סטון היה שונה.

היא חשה שהוא לא ערך חזרות לפני שהזמין אותה להצטרף אליו לאתיופיה. המילים נפלטו לפני שהצליח לעצור אותן. מה עליה לעשות? אָמה הקדושה מצאה נזירה בלגית שפרשה מהמסדר שלה והשיגה דריסת רגל רופפת מאוד בעַדן שבתימן, וזו עמדה בסכנה בגלל בריאותה הלקויה של הנזירה. תוכניתה של אָמה הקדושה היתה שהאחות אנג'אלי והאחות מרי ג'וזף פּרֵייז יתחילו שם, ישקיפו מקרוב על היבשת האפריקאית וילמדו ככל שיוכלו מהנזירה הבלגית על הפעילות באקלימים עוינים. משם, לאחר התכתבות עם אָמה, היו האחיות אמורות לעבור דרומה, לא לקונגו (שאותה כיסו הצרפתים והבלגים), לא לקניה, טנזניה, אוגנדה או ניגריה (האנגליקנים הניחו את ידם על כל הנשמות הללו והם לא אהבו תחרות), אלא, אולי, לגאנה או לקמרון. האחות מרי ג'וזף פּרֵייז תהתה מה עשויה אָמה הקדושה לומר על אתיופיה.

חזונה של אָמה הקדושה נראה עתה כחלום תעתועים, כאדיקות מופרכת וחסרת ביסוס עד כדי כך שהאחות מרי ג'וזף פּרֵייז התביישה להזכיר אותו בפני תומס סטון. במקום זאת היא אמרה בקול נשבר ונטול תקווה, "תודה על כל מה שעשית למען האחות אנג'אלי." הוא מחה ואמר שלא עשה דבר.

"עשית יותר ממה שכל בן אנוש יכול לעשות," אמרה, לקחה את ידו בשתי ידיה ואחזה בה. היא הביטה לתוך עיניו. "יהי אלוהים עמך ויברכך."

הוא חש במחרוזת התפילה הכרוכה עדיין על אצבעותיה, ברכּות של עורה ובלחות של דמעותיה. הוא נזכר במגע ידיה כשרחצה את גופו, הלבישה אותו ואפילו אחזה בראשו כשהקיא. הוא זכר את פניה שהופנו השמימה כששרה והתפללה להחלמתו. צווארו התחמם והוא ידע שצבעו מסגיר אותו בפעם השלישית. עיניה הראו כאב וצעקה נמלטה מפיה ורק אז הבין שהוא לוחץ בחוזקה את מחרוזת התפילה אל מפרקי אצבעותיה. הוא שחרר אותה בחטף. שפתיו נפרדו אבל הוא לא אמר דבר והלך משם מיד.

האחות מרי ג'וזף פּרֵייז לא הצליחה לזוז. היא ראתה שידיה אדומות ומתחילות לצרוב. הכאב היה כמו מתנה, ברכה מוחשית עד כדי כך שעלתה במעלה זרועותיה עד לחזה. מה שלא יכלה לשאת היה ההרגשה שמשהו חיוני נעקר מתוך חזה כשהוא הלך ממנה. היא רצתה להיצמד אליו. לזעוק שלא יעזוב. היא חשבה שחייה בשירותו של האל מושלמים. ועתה היא ראתה שיש בהם חלל שעל קיומו לא ידעה מעולם.

ברגע שהאחות מרי ג'וזף פּרֵייז ירדה מהקלנגוט אל אדמת תימן היא התחרטה על כך. כמה אבסורדית נראתה עכשיו ערגתה לרדת אל החוף בימים הרבים שבהם הוחזקו בבידוד. עַדן. עַדן. עַדן... לפני המסע הזה היא לא ידעה עליה דבר וגם עכשיו היא לא היתה אלא שם אקזוטי. אבל מדבריהם של המלחים על הקלנגוט הבינה שכמעט אי־ אפשר להגיע לשום מקום בעולם בלי לעצור בעַדן. מיקומו האסטרטגי של הנמל שירת את הצבא הבריטי. עכשיו עשה אותו מעמדו כנמל חופשי ממכס למקום שבו אפשר לערוך קניות ולמצוא את האונייה הבאה. עַדן היתה השער לאפריקה, ואפריקה השער לאירופה. בעיניה של האחות מרי ג'וזף פּרֵייז היא נראתה כשער לגיהינום.

העיר היתה בעת ובעונה אחת גם מתה וגם רוחשת תנועה, כמו כסות של רימות שמעוררת לחיים פגר נרקב. היא נמלטה מהרחוב הראשי ומהחום המטריף כדי למצוא צל בסמטאות הצרות. הבניינים נראו כאילו נחצבו מסלע געשי. עגלות יד עמוסות לגבהים לא אפשריים בבננות, בלבֵנים, במלונים ואפילו אחת שנשאה שני מצורעים, ארגו את דרכן בתוך תנועת הולכי הרגל. זקנה רעולה עברה לצדה כשעל ראשה כירת פחמים מעשנת. איש לא זיכה במבט את המחזה המוזר.

כולם שמרו את מבטיהם לנזירה שחומת העור המהלכת בקרבם. פניה הלא מכוסים גרמו לה להרגיש עירומה כביום היוולדה.

לאחר שעה שבה הרגישה שעורה תופח כמו בצק בתנור, ולאחר שכיוונו אותה לפה ולשם, הגיעה האחות מרי ג'וזף פּרֵייז אל דלת זעירה בקצהו של מעבר צר כסדק. על קיר האבן נראה סימן חיוור במקומו של שלט שהוסר. היא התפללה תפילה שקטה, נשמה עמוק והקישה. גבר צעק בקול צרוד והאחות מרי ג'וזף פּרֵייז פירשה את הקול כהזמנה להיכנס.

על הרצפה, לצדם של מאזניים מבהיקים, ישב ערבי בלי חולצה.

סביבו נערמו עד התקרה צרורות של עלים.

ריח החממה החניק את נשימתה. הניחוח הזה של צמח הגַת היה חדש לה. דומה לריח של דשא קצוץ אבל צופן בחובו משהו חריף ומתובל יותר.

זקנו של הערבי היה אדום מחֵינה עד כדי כך שהיא חשבה שהוא מדמם לתוכו. עיניו היו מודגשות בשחור כעיני אישה והזכירו לה תמונות של סלאח א־דין, האיש שמנע מהצלבנים לכבוש את הארץ הקדושה. מבטו בחן את הפנים הצעירים הכלואים בכובע הנזירות הלבן ואז נחו העיניים המצועפות על תיק ה"גלדסטון" שבידה. גופו התרומם והפיק צחוק גס מבעד לשיני הזהב שבפיו, צחוק שנקטע כאשר ראה שהנזירה עומדת להתמוטט. הוא הושיב אותה ושלח נער להביא מים ותה. מאוחר יותר הסביר לה, בתערובת של שפת סימנים ואנגלית רצוצה, שהנזירה הבלגית שגרה שם לפניו מתה פתאום.

כשאמר זאת החלה האחות מרי ג'וזף פּרֵייז לרעוד מחדש ונפלה עליה תחושה עמוקה ומבשרת רעות שהיא שומעת את צעדיו של מותה מרשרשים בעלי החממה. בכתבי הקודש שלה היא נשאה תמונה של האחות ביאטריס ובעיני רוחה ראתה את פניה, שעכשיו עברו שינוי צורה למסכת מוות, ואחר־כך לפניה של אנג'אלי. היא הכריחה את עצמה לפגוש את מבטו של האיש. להטיל ספק במה שאמר. ממה? מי שואל "ממה?" בעַדן? היום אתה בריא, חובותיך משולמים, נשותיך מאושרות, השבח לאללה. ומחר משיגה אותך הקדחת ואם היא פותחת את עורך לחום שנגדו הוא נלחם כל השנים, אתה מת. ממה? זה לא משנה. מבעיית עור! ממגיפה! ממזל רע אם תרצה. אפילו ממזל טוב.

הבניין היה שלו. גבעולי גת ירוקים הבהיקו בפיו כשדיבר. אלוהיה של הנזירה הזקנה לא היה מסוגל להציל אותה, אמר והצביע על התקרה כאילו "הוא" עדיין רובץ שם. מבטה של האחות מרי ג'וזף פּרֵייז עקב בלי משים אחרי מבטו עד שהבינה מה היא עושה. בינתיים צנחו עיניו הבוציות מהתקרה אל פניה ומשם אל חזה.

אם אני יודע הרבה כל־כך על מסעה של אמי, הרי זה משום שהדברים יצאו משפתיה אל אוזני אחרים ומהם אל אוזני. אבל סיפורה נפסק בעַדן. הגיע לעצירה פתאומית באותה חממה.

מה שברור הוא שהיא יצאה לנסיעתה באמונה שאלוהים אישר את שליחותה, ידאג למחסורה ויגן עליה. אבל בעַדן קרה לה משהו.

איש לא ידע מה בדיוק, אבל שם היא הבינה שאלוהיה הוא גם אל נוקם ונוטר גם כלפי מאמיניו. השטן הראה את פניו במסכת המוות הארגמנית המעוותת של האחות אנג'אלי אבל אלוהים אפשר זאת.

בעיניה היתה עַדן עיר רשעה, שבה השתמש אלוהים בשטן כדי להראות לה עד כמה שביר ומחולק הוא העולם. כמה עדין הוא שיווי המשקל בין הרע לטוב וכמה תמימה היתה באמונתה. אביה נהג לומר, "אם אתה רוצה להצחיק את אלוהים, ספר לו על תוכניותיך." היא חשה רחמים על אָמה הקדושה שחלומה להביא הארה לאפריקה היה יוהרה שעלתה בחייה של אנג'אלי.

במשך זמן רב כל מה שידעתי היה זה: אחרי מספר לא ידוע של חודשים, אולי אפילו שנה, הצליחה איכשהו אמי בת התשע־עשרה להימלט מתימן. היא חצתה את מפרץ עַדן ועלתה ליבשת, אולי ליד העיר העתיקה ומוקפת החומה חראר שבאתיופיה או, אולי, בג'יבוטי ומשם ברכבת לאתיופיה דרך דיר דָאוֶוה ומשם לאדיס אבבה.

אני מכיר את הסיפור כפי שהתרחש מאז שהגיעה לבית החולים מיסינג. שלוש נקישות אטיות הוקשו על דלת משרדה של המטרונה הֶרסט. "יבוא," אמרה המטרונה ובמילה האחת הזו עלה בית החולים על מסלול שאיש לא העלה בדמיונו. זו היתה תחילתם של כמה גשמים קצרים שאחריהם נכנעה אדיס ההמומה לרטיבות ואחרי שעות וימים של קולות ומראות מימיים, החלו אנשים להזות כל מיני דברים.

המטרונה תהתה שמא זה ההסבר לחיזיון הזה של נזירה יפה, שחומת עור, העומדת בקושי על רגליה בפתח.

מבט עיניה החומות השקועות של האישה הצעירה נח בלי למצמץ על פניה של המטרונה כמו ידיים חמימות. אישוניה היו מורחבים, מה שאולי העיד, כך חשבה המטרונה לאחר מכן, כי מוראות המסע עדיין טריים בזיכרונה. שפתה התחתונה היתה בשלה, כאילו חישבה להתפקע עם כל מגע. כובע הנזירות שלה, הקשור מתחת לסנטר, כלא את תווי פניה בצורתו הסגלגלה, אבל שום בד לא יכול לרסן את הלהט האצור בפנים האלה או להסתיר את הכאב והבלבול.

הגלימה האפורה־חומה שלה ודאי היתה פעם לבנה. אבל כשמבטה של המטרונה ירד לאורכה של הדמות היא ראתה כתם דם טרי במקום שבו נפגשות הרגליים.

דמות התעתועים הזאת היתה רזה עד להכאיב, מתנודדת אבל נחושה, ונראה כנס שהיא מסוגלת לדבר כאשר אמרה בקול כבד מתשישות ומעצב, "אני משתוקקת להתחיל את תקופת ההתבוננות.

תקופת ההקשבה לאלוהים בדברו בתוך ובאמצעות הקהילה. אנא, שאי תפילה כי יינתן לי לשהות עד סוף ימי במחיצתו המקודשת כבסעודה האחרונה ולהכין את נשמתי ליום האיחוד הגדול בין כלה לחתנה."

המטרונה זיהתה את תפילת הפנייה של מועמדת הנכנסת למסדר, מילים שהיא עצמה השמיעה לפני שנים רבות. היא ענתה בלי לחשוב, ממש כשם שאם המנזר שלה עשתה. "היכנסי אל שמחת אדוננו."

רק כאשר הזרה התמוטטה לצד המשקוף התנערה המטרונה משרעפיה ומיהרה מאחורי שולחנה לאחוז בה. מה זה, רעב? תשישות? איבוד דם במחזור? האחות מרי ג'וזף פּרֵייז היתה כמעט חסרת משקל בזרועותיה של המטרונה. הן לקחו את הזרה למיטה. מתחת לרעלה, לכובע ולגלימה הם מצאו בית חזה עדין כסל נצרים, ובטן קעורה.

נערה! לא אישה. כן, נערה שזה עתה נפרדה לשלום מהילדות. נערה עם שיער שלא קוצץ קצר כמו אצל רוב הנזירות אלא היה ארוך וסמיך. נערה עם (איך לא שמו לב?) שדיים שופעים במיוחד.

כל חושיה האימהיים של המטרונה התעוררו והיא עמדה על המשמר. היא היתה שם כאשר הנזירה הצעירה התעוררה בלילה, מבוהלת ומדמדמת, וכשראתה שהיא במקום בטוח נצמדה בחוזקה למטרונה. "ילדה, ילדה, מה קרה לך? זה בסדר. עכשיו את במקום מבטחים." במילים מרגיעות ניחמה אותה המטרונה, אבל עבר שבוע עד שהנזירה הצעירה ישנה לבד ושבוע נוסף עד שהצבע חזר אל פניה.

כאשר תמו הגשמים הקצרים והשמש הראתה לעיר את פניה, כאילו כדי להשלים בנשיקה ולומר שבכל זאת זו העיר החביבה עליה ולה היא שמרה את אורה המבורך ביותר והמשוחרר מעננים, הוליכה המטרונה את האחות מרי ג'וזף פּרֵייז החוצה. היא התכוונה להציג אותה בפני אנשי הצוות של מיסינג. שתיהן נכנסו בפעם הראשונה לחדר הניתוח מספר 3 והמטרונה המשתאה ראתה איך למראיה של האחות מרי ג'וזף פּרֵייז מתמוססת הבעת פניו הקשוחה והרצינית של המנתח החדש שלה, תומס סטון, למשהו שקרוב לאושר. הוא הסמיק, לקח את ידה בידו ולחץ אותה בחוזקה עד שדמעות עלו בעיניה של הנזירה הצעירה.

אמי ודאי ידעה שהיא תישאר באדיס אבבה לתמיד, בבית החולים מיסינג ובנוכחותו של הרופא הזה. לעבוד למענו, למען חוליו, להיות עוזרתו המיומנת. זו היתה שאיפה מספקת וזו היתה שאיפה חסרת יוהרה וברצות האל, זה דבר שסביר שתוכל לעשות. קשה היה לה אפילו לחשוב על חזרה להודו דרך עַדן.

בשבע השנים הבאות שבהן חיה ועבדה בבית החולים מיסינג, האחות מרי ג'וזף פּרֵייז כמעט לא דיברה על נסיעתה ואף לא פעם אחת על התקופה שלה בעַדן. "בכל פעם שהזכרתי את עַדן," אמרה המטרונה, "אמך היתה מציצה אל מעבר לכתפה כאילו עַדן, או מה שהשאירה מאחור, השיגו אותה. ההבעה על פניה מנעה ממני לשאול שוב אבל, תשמע, זה הפחיד אותי. כל מה שאמרה היה, 'רצון האל היה שאגיע לכאן, מטרונה, וסיבותיו נשגבות מבינתנו.' שתדע לך, לא היה שום חוסר כבוד בתשובה הזאת. היא האמינה שמלאכתה היא לעשות מחייה דבר יפה למען אלוהים. הוא הוליך אותה אל מיסינג."

חלל ריק וחשוב שכזה בסיפור חיים, וחיים קצרים בפרט, אומר דרשני. כותב ביוגרפיות, או בן, חייב לחפור עמוק. אולי היא ידעה שתוצאת הלוואי של מסע חיפושים כזה תהיה שאלמד רפואה או שאמצא את תומס סטון.

האחות מרי ג'וזף פּרֵייז החלה במלאכת שארית חייה כאשר נכנסה לחדר הניתוח מספר 3. היא קרצפה את ידיה, לבשה כפפות וחלוק ועמדה מעבר לשולחן מול ד"ר סטון כעוזרת הראשונה שלו. היא משכה את המפשֵׂק הקטן כאשר היה צורך בחשיפה, חתכה את התפרים כשהוא הגיש לה את הקצוות וצפתה מתי יזדקק לשטיפה או לשאיבה.

כמה שבועות לאחר מכן, כאשר האחות המגישה לא הצליחה להגיע, אמי מילאה את מקומה כאחות מגישה וכעוזרת ראשונה. איש לא ידע טוב יותר מהעוזרת הראשונה מתי ירצה סטון אזמל חד לחיתוך או מתי יועיל לכרוך גזה סביב אצבעו. דומה היה שיש לה מוח חצוי, שמאפשר לחצי אחד להפעיל את האחות המגישה כלי ניתוח מהמגש אל אצבעותיו, בעת שחציו השני מפעיל לסטון יד שלישית כדי להרים את הכבד או להסיט הצדה את קיפול הצפק, הסינר השומני שמגן על הקרביים, או לדחוף מטה בקצה האצבע רקמה בצקתית במידה שתספיק לסטון לראות היכן עליו לתקוע את המחט שלו.

המטרונה נהגה להציץ פנימה. "בלט במיטבו, מריון יקירי. זוג משמים. שקט מוחלט," אמרה לי. "בלי לבקש כלים או לומר 'ניגוב', 'חתכי' או 'שאיבה'. היא וסטון... מימיך לא ראית מהירים מהם.

אני חושבת שהאטנו אותם כי לא הצלחנו להעלות ולהוריד אנשים מהשולחן במהירות מספקת."

במשך שבע שנים שמרו סטון והאחות מרי ג'וזף פּרֵייז על אותו לוח זמנים. כאשר הוא ניתח לכל אורכו של הלילה ועד הבוקר היא היתה מולו, קבועה יותר מצלו שלו, מוכנה תמיד למלא את חובתה, מיומנת, לא מתלוננת ותמיד שם. כל זאת עד היום שבו אחי ואני הכרזנו על נוכחותנו ברחמה ועל תשוקתנו הלא מרוסנת להחליף את תזונת השִליה בזו שמקורה בשדיים.