מריאן
אני יודעת מה אומרים על סודות. שמעתי הכול. שהם עלולים לרדוף אותך ולשלוט בך. שהם עלולים להרעיל קשרים ולפצל משפחות. שבסופו של דבר, רק האמת תשחרר אותך. אולי זה נכון לגבי אנשים מסוימים וסודות מסוימים. אבל אני האמנתי באמת ובתמים שאני היוצאת מהכלל באותות ובמופתים האלה, ומעולם לא הזכרתי ולו בשמץ את סודי בן הכמעט־עשרים באוזני איש. לא באוזני חברותי הקרובות ברגעי השִכרות שלי או באוזני החבר שלי, פיטר, ברגעים הכי אינטימיים בינינו. אבי לא ידע על כך — ואפילו לא דיברתי על זה עם אמי, היחידה שהיתה שם כשהכול קרה, כמעט כאילו נשבענו לשתוק ודירבַּנו את עצמנו להרפות, להמשיך בחיינו. לא שכחתי, אף לא לרגע, אבל גם הייתי משוכנעת שלפעמים העבר באמת נשאר בעבר.
הייתי צריכה לדעת שזה לא נכון. הייתי צריכה לחקוק את המילים האלה על לבי — המילים שהתחילו הכול באותו ערב לוהט לפני זמן כה רב: את יכולה לברוח אבל את לא יכולה להסתתר.
אבל אני בכלל לא חושבת על אותן מילים, על אותו ערב, על הסוד שלי, כשפיטר ואני מטיילים לנו ברחוב בְּליקר לאחר ארוחת ערב ארוכה ב״לוּפָּה״, אחת המסעדות האהובות עלינו בעיר. אחרי כמה גמגומים נראה שהחורף באמת נגמר, והערב האביבי הנעים מתחמם עוד יותר בגלל בקבוק ה״בַּרולו״ שפיטר הזמין. זה אחד הדברים הרבים שאני אוהבת בו — טעמו המשובח ואמונתו המוצקה שהחיים קצרים מדי ליין חסר ייחוד. בעצם, לכל דבר חסר ייחוד. הוא נדיב וחרוץ מכדי להיחשב סנובּ, והתרחק ממכריו העצלנים שחיו מקרנות נאמנות ולא השיגו ״שום דבר בעצמם״. אבל הוא בפירוש אליטיסט שהסתובב תמיד בחוגים המשפיעים של בוגרי בתי ספר פרטיים. העולם הזה לא מעורר בי תחושת אי־נוחות, אבל תמיד התקיימתי בשוליו, עד שפיטר הכניס אותי למערבולת מטוסי הסילון, היאכטות ובתי הנופש שלו בננטאקט ובסנט בארטס.
״אה! סוף־סוף. אין שלג ובוץ על המדרכות,״ אני אומרת, שמחה לנעול נעלי עקב וללבוש ז'קט קל אחרי חודשים של מגפי גומי מכוערים ומעילי חורף נפוחים.
״אני יודע... קֶל סוּלאז'מון, איזו הקלה,״ ממלמל פיטר וכורך את זרועו סביבי. הוא אולי הגבר היחיד שאני מכירה שיכול להרהר בצרפתית בלי להישמע שחצן בלתי נסבל, אולי מפני שהעביר את רוב ילדותו בפריז, כבנם של דוגמנית מסלול צרפתייה ודיפלומט אמריקאי. גם אחרי שעבר לארצות הברית בגיל שתים־עשרה, דיבר בבית רק בצרפתית, והמבטא שלו מושלם כמו נימוסיו.
אני מחייכת ומשעינה את לחיי על כתפו הרחבה. הוא מנשק את ראשי ואומר, ״לאן עכשיו, אלופה?״
הוא טבע את הכינוי אחרי שניצחתי אותו במשחק שבץ־נא שנוי במחלוקת בדייט השלישי שלנו, ואז הכפלתי את הניקוד ושוב ניצחתי אותו, בשמחה לאיד. צחקתי ועשיתי טעות גורלית כשסיפרתי לו ש״אלופה״ היה שמה האירוני של הכלבה שהיתה לי בילדותי, לברדורית עיוורת וצולעת בצבע שוקולד, ובכך חתמתי את כינוי החיבה שלי. עד מהרה נשמר ״מריאן״ לחברה מעורבת, לרגעי תשוקה ולריבים הנדירים שלנו.
״קינוח?״ אני מציעה כשאנחנו מגיעים לפינת הרחוב. אנחנו מתלבטים בין קאפקייק ממאפיית ״מגנוליה״ לבין קנולי מ״רוקו״, אבל מחליטים שאנחנו מלאים מדי לזה וגם לזה, ובמקום זאת הולכים בשתיקה נינוחה, חולפים ליד בתי קפה וברים והמוני אנשים מרוצים שמסתובבים בגריניץ' וילג'. אחר כך, בהשפעת היין ומזג האוויר וניחוח מי הגילוח המבושמים שלו, אני פולטת, ״מה דעתך על חתונה?״
בגיל שלושים ושש ואחרי כמעט שנתיים איתו, השאלה ניקרה בי ואף היתה נושא להשערות בקרב חברי. אבל הערב זו הפעם הראשונה שאני מדברת על זה איתו באופן ישיר, ומיד אני מתחרטת על פליטת הפה שלי ומתכוננת לתגובה מאכזבת. ואכן, אווירת הערב משתנה מיד, ואני מרגישה את זרועו נדרכת סביבי. אני אומרת לעצמי שזה לא חייב להיות סימן רע; ייתכן שזה רק עיתוי גרוע. עולה בדעתי שאולי הוא כבר קנה את הטבעת, ושתגובתו קשורה יותר לכך שגנבתי לו את ההצגה.
״אה, עזוב,״ אני אומרת בצחוק גבוה ומאולץ, והמצב רק נהיה מביך יותר. ככה מרגישים כשמנסים לסגת מ״אני אוהבת אותך״ או למחוק סטוץ. בלתי אפשרי.
״אלופה,״ הוא אומר, ואז משתתק לכמה רגעים. ״אנחנו כל כך טובים יחד.״
הנימה מקסימה, אפילו מבטיחה, אבל זאת ממש לא תשובה — ואני לא יכולה להתאפק ואומרת לו. ״א־א־אז מה זה אומר בדיוק? סטטוס קוו לנצח? בואי נתחתן הערב בעירייה? משהו באמצע?״ אני מדברת בטון עליז, ופיטר קופץ על ההזדמנות לרכך את הטון.
״אולי כדאי שבכל זאת נקנה קאפקייקס,״ הוא אומר.
אני לא מחייכת, ומראֶה טבעת היהלום התחובה באחד המוקסינים האיטלקיים שלו מתחיל להתעמעם.
״רק צחקתי,״ הוא אומר ומצמיד אותי אליו. ״תחזרי על השאלה.״
״חתונה. אנחנו. מה דעתך?״ אני אומרת. ״אתה בכלל... חושב על זה לפעמים?״
״כן. בטח...״
אני מרגישה את ה״אבָל״ מתקרב כמו שמרגישים גשם על הפנים אחרי רעם מחריש אוזניים. והנה באמת הוא אומר, ״אבל רק עכשיו גמרתי להתגרש.״ עוד תגובה לא מחייבת.
״כן,״ אני אומרת ומרגישה מובסת כשהוא מעיף מבט בחלון ראווה חשוך ונראה מוקסם מתצוגת ניירות המכתבים ועטי ה״מונבלאן״. אני מזכירה לעצמי לקנות לו ״מונבלאן״, לאחר שכמעט מיציתי את המתנות בקטגוריית ״מה לקנות למישהו שיש לו הכול״, במיוחד למישהו דקדקן כמו פיטר. כפתורי חפתים, אביזרים אלקטרוניים, חופשות סוף שבוע בצימרים כפריים בניו אינגלנד. אפילו הזמנה מיוחדת של פסל לגו של האייל הקורא, הקמע הלא־רשמי של אוניברסיטת דארטמות האהובה שלו.
״אבל הנישואים שלך נגמרו מזמן. ואתה לא גר עם רובין כבר יותר מארבע שנים,״ אני אומרת.
זו טענה שאני מעלה לעתים קרובות, אבל אף פעם לא בהקשר זה, אלא כשאנחנו יוצאים עם זוגות אחרים, במקרה שמישהו יתלה בי את האשם — המאהבת שעָטה וגנבה בעל של מישהי אחרת. בניגוד לכמה מחברותי ש״מתמחות״ בגברים נשואים, מעולם לא חיפשתי קשר או משקה עם גבר שעונד טבעת על ידו השמאלית, ממש כפי שלא סבלתי, בשנים שלפני פיטר, ערפול, משחקים, פחד ממחויבות או כל סימן אחר לתסמונת פּיטר פּן שהתפשטה כמגפה, לפחות במנהטן. חלק מזה נגע לעקרונות ולכבוד עצמי. אבל זה היה גם עניין מעשי — תכנון חיים של בת שלושים פלוס. ידעתי בדיוק מה אני רוצה — את מי אני רוצה — והאמנתי שאוכל להשיג את זה במאמץ ובנחישות, בדיוק כפי שפיתחתי בהתמדה את כל הקריירה הטלוויזיונית שלי.
גם המסע הזה לא היה קל. מיד אחרי שגמרתי את בית הספר לקולנוע באוניברסיטת ניו יורק, עברתי ללוס אנג'לס ועבדתי כעוזרת הפקה נחותה בסדרה קומית לנוער של ״ניקלודיאון״, שלא שרדה זמן רב. כעבור שנה וחצי של ניסיונות לזכור מי הזמין מה לצהריים ובלי לכתוב אפילו מילה אחת לסדרה, קיבלתי עבודה בצוות תסריטאים בסדרת דרמה רפואית. זאת היתה עבודה נהדרת, כי למדתי הרבה, יצרתי קשרים מדהימים והתקדמתי עד לתפקיד עורכת תסריט, אבל לא היו לי חיים משלי, ולא אהבתי את הסדרה במיוחד. לכן, בשלב מסוים הימרתי, עזבתי את הביטחון שבתוכנית מצליחה וחזרתי לניו יורק, לדירת קרקע נעימה בפארק סלופ. כדי להתפרנס, מכרתי כמה ניירות ערך ועבדתי כתסריטאית עצמאית בסדרות קיימות. המקום שבו אהבתי לכתוב היה בר קטן בבעלות משפחתית, ״אגי'ז״, שהתנהלה בו דרמה בלתי פוסקת בין ארבעה אחים. חלק גדול מהריבים היו בהשראת נשותיהם ואמם, מהגרת מאירלנד. גיליתי שאני זונחת את הפרויקטים האחרים שלי ומשרטטת את סיפורי הרקע שלהם, עד שלפתע נולדה הסדרה ״סאות סקנד סטריט״ (העברתי את הבר מברוקלין של ימינו לפילדלפיה בשנות השבעים). היא לא היתה מתוחכמת כמו הכיוון שתפסו רוב הסדרות בטלוויזיה, אבל אני הייתי שמרנית וחשבתי שאוכל ליצור עולם משכנע באמצעות התסריטים והדמויות שלי — בלי גימיקים. גם הסוכנת שלי האמינה בי, ואחרי שקיבלתי הזדמנות להציג את הפיילוט שלי בפני כל הרשתות הגדולות, נפתחה מלחמת הצעות מחיר. הסכמתי לעסקה עם קצת פחות כסף (אבל עדיין מספיק כדי שאוכל לעבור למנהטן) ויותר חופש יצירתי. והנה חלומי התגשם. סוף־סוף הייתי מפיקה בפועל. מפיקת סדרה.
ואז, כעבור שנה אינטנסיבית, פגשתי את פיטר. הכרתי את שמו הרבה לפני שפגשתי אותו, מהתעשייה ומגזירי עיתון ״וראייטי״: פיטר סטנדיש, מנהל נחשב בתחום הטלוויזיה שנחטף מרשת אחרת, המושיע שיגאל את אחוזי הצפייה המקרטעים שלנו וישפץ את זהותנו. טכנית, כמנכ״ל החדש הוא היה הבוס שלי, עוד אחד מהכללים שלי עם מי לא לצאת. אבל בבוקר שנתקלתי בו ב״סטארבקס״ בכניסה לבניין שלנו, הרשיתי לעצמי לחרוג מהכלל, ותירצתי זאת בכך שאני לא כפופה לו ישירות — מנהלת התוכניות חצצה בינינו בשרשרת הפיקוד. חוץ מזה, כבר רכשתי לי מוניטין. הסדרה שלי נחשבה ללהיט מתון, הישג יפה לתוכנית שעלתה באמצע העונה, אז אף אחד לא יכול להאשים אותי שניצלתי את פיטר כדי להתקדם או כדי להתניע קריירה מדשדשת.
ברור שבאותו שלב, כשעמדתי מאחוריו בתור וצותתי לו כשהזמין ״מקיאטו גדול עם הרבה קצף,״ הכול היה תיאורטי בלבד. הוא לא ענד טבעת (הבחנתי בכך מיד), אבל שידר חוסר נגישות כשטפחתי על כתפו, הצגתי את עצמי וקיבלתי את פניו ב״ברוך הבא״ מהיר ומקצועי. ידעתי בן כמה הוא בגלל ההודעה לעיתונות שעדיין נחה בתיבת הדואר הנכנס שלי — בן ארבעים ושבע — אבל עם רעמת השיער השחור שלו הוא נראה צעיר מכפי שציפיתי. הוא גם היה גבוה ורחב יותר מכפי שחשבתי שיהיה, הכול היה בקנה מידה גדול יותר, כולל ידו סביב כוס המקיאטו עם הרבה קצף שלו.
״נעים להכיר, מריאן,״ אמר בהטיית ראש מקסימה אך עדיין כנה, נעצר כשהזמנתי את הלאטֶה הגדול שלי ואפילו השתהה כשהבַּריסטה הכין לי את הקפה, ואמר לי איזו עבודה מעולה אני עושה בסדרה שלי. ״יש לה די הרבה צופים, לא?״
הנהנתי בצניעות, וניסיתי לא להתרכז בחליפה האלגנטית שלו ובגומת הסנטר בלסתו הרבועה והמגולחת למשעי. ״כן. עד עכשיו היה לנו מזל. אבל אנחנו יכולים להרחיב את קהל הצופים שלנו... ראית אותה פעם?״
זה היה נועז מצדי להתקיל את הבוס, וזיהיתי את התשובה בהיסוסיו. ראיתי שהוא תוהה אם להודות שמעולם לא צפה בסדרה שלי.
הוא הודה בַּאמת במבוכה, ואז הוסיף, ״אבל אראה אותה הערב. אני מבטיח.״ היתה לי תחושה שהוא באמת מקיים הבטחות — זה השם שיצא לו בעסק המלא בתחמנים שטופי זימה עם תסביך אגו.
״טוב, לפחות אתה יודע שהיא משודרת בימי חמישי,״ אמרתי והרגשתי גל של משיכה, ופתאום קלטתי שזה לא חד־צדדי לגמרי. כבר הרבה זמן לא הרגשתי איזו כימיה עם מישהו — לפחות לא עם מישהו כל כך פנוי בתיאוריה.
למחרת בבוקר, לשמחתי, הגענו שנינו שוב ל״סטארבקס״ ב־7:50 בבוקר, ולא יכולתי שלא לתהות אם הוא עשה את זה בכוונה, כמוני.
״אז מה דעתך?״ שאלתי בשמץ של ביישנות — מה שלא אופייני לי, במיוחד לא בעבודה. ״ראית את הסדרה?״
״כן. והיא מצאה חן בעיני,״ הכריז והזמין אותו משקה, אבל הפעם עם שמנת מוקצפת, ובכך הוכיח שהוא יכול להיות ספונטני. הרגשתי שאני קורנת כשהודיתי לו.
״תסריט מהודק. ויופי של משחק. אנג'לה ריוורז ממש תותחית, נכון?״ שאל והתייחס לשחקנית הראשית שלנו, הג'ינג'ית יוצאת הדופן והמצליחה שלעתים קרובות הושוותה ללוסיל בול. בזמן הליהוק לקחתי סיכון ובחרתי בה במקום בכוכבת מבוססת יותר. זו היתה אחת ההחלטות הטובות ביותר שלי כמפיקה.
״כן,״ אמרתי. ״אני רואה 'אֶמי' בעתידה.״
הוא הנהן כמציין זאת בפני עצמו. ״אה, ודרך אגב,״ אמר בחיוך מקסים מאחורי עיניו. ״לא רק שראיתי את הפרק, אלא חיפשתי וראיתי את הפיילוט באינטרנט. ואת שאר העונה הראשונה. אז אני צריך להודות לך על פחות מארבע שעות שינה אתמול בלילה.״
צחקתי. ״אספרסו אחר הצהריים,״ אמרתי כשהלכנו לעבר סוללת המעליות. ״זה עובד יופי.״
הוא קרץ ואמר, ״נשמע טוב. בארבע וחצי כזה?״
לבי הלם כשהנהנתי, וספרתי את הדקות עד ארבע וחצי באותו יום, ובשבועות שלאחר מכן. זה הפך לסוג של טקס, אבל למראית עין תמיד העמדנו פנים שזה צירוף מקרים.
ואז, יום אחד, לאחר שהזכרתי שאני אוהבת כובעים, הגיע שליח עם חבילה מ״בּארניז״. בתוכה היה בֶּרט עליז ממשי שחור עם כרטיס שבו כתוב: למריאן, הבחורה היחידה שאני מכיר שזה מתאים לה.
מיד צלצלתי לקו הישיר שלו ממדריך הרשת, ושמחתי שהוא ענה לטלפון בעצמו.
״תודה,״ אמרתי.
״על לא דבר,״ אמר, ושמעתי את החיוך בקולו.
״אני אוהבת אותו,״ החזרתי לו חיוך.
״מה עם הברכה? 'בחורה' זה בסדר? התלבטתי בין 'בחורה' ל'אישה'.״ היסוסיו אישרו שהוא מחבב אותי, ושהוא יכול להיות פגיע. הרגשתי שאני מתאהבת בו עוד יותר.
״'בחורה' זה בסדר כשזה בא ממך,״ אמרתי. ״ואני אוהבת את הברט. אני רק שמחה שהוא לא בצבע פטל.״
״או מחנות יד שנייה,״ המשיך את ציטוט השיר של פרינס. ״גם אם הייתי שמח לראות אותך בו. ואם היה חם...״
צחקתי, הרגשתי שאני מסמיקה, היו לי פרפרים בבטן ותהיתי מתי — לא אם — הוא יציע לי לצאת איתו באופן רשמי.
כעבור שלושה ימים טסנו ללוס אנג'לס לטקס ה״אמי״, במטוס הסילון של החברה. הסדרה שלי לא היתה מועמדת, אבל קיבלנו המון תגובות חיוביות והקריירה שלי נראתה מבטיחה מאוד. בינתיים, גם פיטר ואני זכינו לתגובות, ונפוצו כמה שמועות בגלל השיחות השנונות בהפסקת הקפה שלנו. אבל על השטיח האדום העמדנו פנים, ועוד יותר מזה במסיבות שאחרי האירוע, עד שאף אחד מאיתנו לא יכול היה לסבול את זה יותר, והוא סימס לי הודעה שעדיין שמורה בסמארטפון שלי: השמלה הזאת מהממת.
חייכתי, אסירת תודה על כך שלא זו בלבד שבזבזתי יותר מדי על שמלת ערב של אלברטה פֶרֶטי אלא בחרתי גם בירוק־אזמרגד במקום בשחור הרגיל שלי. הרגשתי שאני מסמיקה והסתובבתי לעברו, ואז קיבלתי עוד הודעה: אבל היא תיראה יותר טוב על הרצפה.
הסמקתי ונדתי בראשי כשהוא שלח הודעה אחרונה: אני מבטיח שלא אנסה לברר אם תפגשי אותי למעלה. חדר 732.
כעבור פחות מעשר דקות היינו בחדרו, סוף־סוף לבד, וגיחכנו זה אל זה. הייתי בטוחה שהוא ינשק אותי מיד, אבל הוא הפגין איפוק מושך, והמשיכה גברה עם כל כוס שמפניה שמזגנו. השתכרנו יותר ויותר ודיברנו על הכול — מצב הטלוויזיה, רשת השידור שלנו, הסדרה שלי, רכילות על שחקנים ועל הדרמות בין המנהלים. הוא סיפר לי על בנו בן השלוש־עשרה, איידן, ועל הליכי הגירושים שלו. למרות העובדה שהתייחס לגרושתו בבדיחות כ״צד התובע״, הוא לא תיאר אותה כמרשעת, וזה היה שינוי מרענן מהגרושים האחרים שיצאתי איתם. דיברנו על מקומות שנסענו אליהם, על הערים והמלונות האהובים עלינו ועל המקום שרצינו להגיע אליו יום אחד, הן פיזית והן בקריירות שלנו. בכמה מובנים היינו שונים — אני העדפתי את האיים הקריביים או חופשות עירוניות מסורתיות במקומות כמו רומא ולונדון, ואילו הוא אהב הרפתקאות אקזוטיות — פעם רכב על אופניים ב״משולש הזהב״ בתאילנד, ופעם אחרת טיפס על הר הגעש פקאיה בגואטמלה. הוא גם הסתכן יותר בעסקים, סיכונים שהשתלמו, ואילו אני נמנעתי בדרך כלל מעימותים והעדפתי להיצמד לדברים שהצליחו, גם אם מעט. אבל בבסיס היתה לנו רגישות משותפת — אמונה בחתירה למצוינות וחוסר רצון להתפשר, אהבה לניו יורק ולכל מה שנלווה לה, נטייה שמרנית עם תפיסת חיים בסיסית שכולנו צריכים לחיות ולתת לחיות, בלי קשר לאמונותינו הפוליטיות או הדתיות. הוא היה נאה, בטוח בעצמו, נבון ומתחשב — קרוב לשלמות.
כששמי קליפורניה נצבעו בפסים הוורדרדים הראשונים, הוא הושיט את ידו ואחז בידי, משך אותי לחיקו ונישק אותי כמו שלא נישקו אותי שנים. כעבור כמה דקות אמרנו, ״לילה טוב,״ ואז צחקנו ואמרנו, ״בוקר טוב.״
בתוך כמה שבועות הפכנו לזוג, ואפילו הכרזנו שאנחנו לא רוצים יותר לצאת עם אחרים. ערב אחד צילמו אותנו אוכלים יחד במסעדה, ותמונתנו הופיעה במדורי הרכילות, עם הכותרת: ״זוג חזק: פיטר סטנדיש, בכיר בטלוויזיה, עם המפיקה מריאן קולדוול״. כשהגיעו שיחות הטלפון מחברים וממכרים שראו את העיתון, הגבתי בשילוב של רוגז ושעשוע, אבל בעומק לבי נהניתי מזה, ושמרתי את גזיר העיתון לילדים שייוולדו לנו. זה היה נראה לי טוב מכדי להיות אמיתי, אילולא האמנתי תמיד שאני יכולה לפגוש — ושבאמת אפגוש — מישהו כמוהו.
אבל עכשיו אני חושבת שאולי המצב באמת היה טוב מכדי להיות אמיתי, ואני מעיפה בו מבט שעה שאנחנו הולכים יד ביד. אולי אנחנו תקועים. אולי זה השיא שנגיע אליו אי פעם. אולי בכל זאת אני אחת מאותן בחורות. אלה שמחכות או מתפשרות — או משלבות את שתי האפשרויות האלה. אכזבה וכעס עמום גואים בתוכי. כעס עליו, אבל יותר על עצמי, על כך שלא התמודדתי עם העובדה שכאשר מישהו מתחמק מנושא, בדרך כלל יש לו סיבה.
״אני חושבת שאלך הביתה,״ אני אומרת אחרי שתיקה ארוכה, בתקווה שהַצהרתי אינה מתפרשת כרחמים עצמיים או תחמנות, שני דברים שאף פעם לא עובדים ביחסים — במיוחד עם מישהו כמו פיטר.
״בחייך. באמת?״ שואל פיטר ושמץ של כניעה בקולו, במקום הדחיפות שקיוויתי לשמוע. הוא תמיד היה מאופק כל כך, זהיר כל כך, וגם אם בדרך כלל אני אוהבת את התכונה הזאת, עכשיו היא מעצבנת אותי. הוא עוצר בפתאומיות, מסתובב ומביט בי, ואוחז את ידַי בשתי ידיו.
״כן. אני ממש עייפה,״ אני משקרת ומשחררת את ידי.
״מריאן. אל תעשי את זה,״ הוא מוחה רפות.
״אני לא עושה שום דבר, פיטר,״ אני אומרת. ״אני רק מנסה לנהל איתך שיחה...״
״טוב,״ הוא אומר, מתנשף וכמעט מגלגל את עיניו. ״בואי ננהל שיחה.״
אני בולעת את גאוותי המידלדלת, ומרגישה קטנה מאוד כשאני אומרת, ״טוב. אה... אתה רואה את עצמך מתחתן שוב? או עושה עוד ילד?״
הוא נאנח, מתחיל לדבר, נעצר ומנסה שוב. ״שום דבר לא חסר בחיי, אם זה מה שאת שואלת. יש לי את איידן. יש לי אותך. יש לי את העבודה שלי. החיים טובים. ממש טובים. אבל אני כן אוהב אותך, מריאן. אני מת עלייך. את יודעת את זה.״
אני מחכה להמשך, וחושבת כמה קל יהיה לו לפייס אותי בהבטחה לא מוגדרת: אני לא יודע מה בדיוק אני רואה, אבל אני רואה אותך בחיי. או: אני רוצה שתהיי מאושרת. או אפילו: אני לא פוסל שום דבר. משהו. כל דבר.
במקום זה הוא נועץ בי מבט חסר ישע כששתי מוניות מתגשמות לצדנו, בזו אחר זו, צירוף מקרים שאני מייחסת לו כל מיני משמעויות. אני עוצרת את הראשונה ומאלצת את עצמי לחייך בפה סגור. ״בוא נדבר מחר. טוב?״ אני אומרת ומנסה להציל את שאריות תדמיתי כאישה חזקה ועצמאית, ותוהה אם זו רק תדמית.
הוא מהנהן ואני מקבלת נשיקה קלה על הלחי. אחר כך אני נכנסת למונית וסוגרת את הדלת, מקפידה שלא לטרוק אותה ומקפידה שלא ליצור איתו קשר עין כשאנחנו מתרחקים מהמדרכה לעבר דירתי באַפֶּר איסט סַייד.
כעבור חצי שעה אני לבושה בפיג'מת הפלנל הכי ישנה ונוחה שלי, מרחמת על עצמי בגדול, כשהאינטרקום מזמזם.
פיטר.
לבי מזנק בהקלה מבישה ומסחררת ואני כמעט רצה לכניסה. אני נושמת עמוק ולוחצת לפתיחה, ובוהה בדלת כמו שכלבתי, אלופה, היתה מחכה לדוור. אני מדמיינת איך פיטר ואני נַשלים, ניכנס למיטה ואולי נתכנן תוכניות. אני לא צריכה טבעת או הבטחה לילד, אומַר, כל עוד אדע שהוא מרגיש כמוני. שהוא רואה אותנו חולקים את חיינו. שהוא לא יכול לדמיין שניפרד. אני אומרת לעצמי שזאת לא פשרה — זה ההפך מפשרה — זה מה שעושים למען האהבה.
אבל כעבור דקות אני לא מוצאת את פיטר ליד דלתי, אלא נערה צעירה עם תווי פנים זוויתיים, פרצוף צר וסנטר קטן ומחודד. היא דקיקה, חיוורת וכמעט יפה — לפחות, נראה לי שהיא תהיה יפה בעוד כמה שנים. היא לבושה כמו מתבגרת טיפוסית, כולל תרמיל גדול ושרשרת עם תליון סמל השלום, אבל היא נראית מיושבת בדעתה, ומשהו אומר לי שהיא לא נשמעת לתכתיבים אופנתיים.
״שלום,״ אני אומרת ותוהה אם היא הלכה לאיבוד או טעתה בדירה או מוכרת משהו. ״אפשר לעזור לך?״
היא מכחכחת בגרונה, מעבירה את משקלה מרגל לרגל ושואלת בקול קטן וצרוד, ״את מריאן קולדוול?״
״כן,״ אני אומרת ומחכה.
״קוראים לי קירבּי רוז,״ היא אומרת לבסוף ומסיטה את שערה הבהיר מאחורי אוזניה הגדולות במקצת או לפחות עומדות בזווית לא מוצלחת, מאפיין שאני מכירה היטב. אחר כך היא משפילה את מבטה אל מגפיה השחורים השחוקים. כשעינינו שבות ונפגשות, אני מבחינה בצבען המיוחד — אפור־כחלחל מוקף בפס שחור — ובאותו רגע אני יודעת בדיוק מי היא ולמה באה.
״את...?״ אני מנסה לגמור את המשפט, אבל אני לא יכולה לנשום, ודאי וּודאי שלא לדבר.
סנטרה רועד והיא מהנהנת הנהון קל שבקלים, ואז מנגבת את כפות ידיה במכנסי הג'ינס שלה, המרופטים בברך שמאל.
אני עומדת קפואה ומצפה למילים שדמיינתי וחששתי מפניהן, חרדתי מפניהן וחלמתי עליהן, בשמונה־עשרה השנים האחרונות. ובדיוק כשאני חושבת שלבי הדוהר יתפוצץ, אני סוף־סוף שומעת אותה אומרת אותן: ״אני חושבת שאת אמא שלי.״
